מורשת יהדות מרוקו

פרשת תולדות

מָאַסְתָּ שָׂעִיר / קִנְאָה יָעִיר / וּבָחַרְתָּ בַּצָּעִיר

פרשתנו, הפותחת במילים ״אלה תולדות יצחק״ (בר׳ כה, יט), מספרת בקורותיו של יצחק, אך יותר מכך עוסקת היא בתולדותיו, בקורות בניו. הנה נענתה תפילתם של יצחק ורבקה, ״ותהר רבקה אשתו״, וכבר ״ויתרוצצו הבנים בקרבה״ ודרשו בבראשית רבה סג, ו:

ויתרוצצו הבנים בקרבה, ר׳ יוחנן ור״ל, ר״י אמר זה רץ להרוג את זה וזה רץ להרוג את זה, ר״ל אמר זה מתיר ציוויו של זה וזה מתיר ציוויו של זה, רבי ברכיה בשם רבי לוי שלא תאמר משיצא ממעי אמו נזדווג לו, אלא עד שהוא במעי אמו זירתיה מתוחה לקבליה, הה״ד (תהלים נח) זורו רשעים מרחם, ויתרוצצו הבנים בקרבה, בשעה שהיתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת הה״ד(ירמיה א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשו רץ ומפרכס לצאת הה״ד זורו רשעים מרחם, ותאמר אם כן למה זה אנכי, רבי יצחק אמר מלמד שהיתה אמנו רבקה מחזרת על פתחיהן של נשים ואומרת להן הגיע לכם הצער הזה בימיכם אם כך הוא צערו של בנים והלואי לא עיברתי.

חז״ל ראו בעשו־אדום את האויב הנצחי של ישראל, הרבה מעבר למקומו של אדום ההיסטורי, המתואר במקרא ובספרות הבית השני, שם מדובר על אומה קטנה בשוליה הדרום־מזרחיים של ארץ־ישראל. מספרות חז״ל ואילך, ״אדום״ מציין מאבק בין יעקב לעשו כאחים, והמשכו בהתמודדות מתמדת בין אומות יריבות, בבחינת ״לאום מלאום יאמץ״. ״אדום״ מבטא גם שמחה לאיד לחורבן ישראל, מלווה גם שנאה תהומית הצווחת, ״ערו ערו עד היסוד״(תה׳ קלז, ז). כך לאורך הכתובים במקרא, מפרשת תולדות, שבה מכריז עשו, ״יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי״(בר׳ כז, מא), ועד זעקת הקינה, ״פקד עונך בת אדום גלה על חטאתיך״(איכה ד, כב).

כל אלה הנחילו גישה זו לספרות חז״ל, לפרשנות המקרא לסוגיה ולפיוט העברי לדורותיו. מכאן ואילך האויב המרכזי העומד כנגד ישראל הוא עשו,הוא אדום, היא מלכות רומא, היא מלכות ביזנטיון, היא הנצרות לדורותיה – למשפחותם למקומותם בשמותם״(בר׳ לג, מ), וכל שם המתייחס לאדום הופך להיות כינוי למלכויות אלה.

בפיוט הארץ־ישראלי הקדום בולטים גילויי עוינות קשים לאדום, המתגלם כדמות השלטון הביזנטי־הנוצרי, השולט בארץ ישראל, מדכא, מציק ופוגע. וכך קורא יניי:

קְנוּיֵי דּוֹד צַח וְאָדֹם // קְנוֹת קִנְיָן בְּאֶרֶץ אָדֹם

רָחֲקוּ מִגְּבוּל הָאָדֹם // עַד מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם / יָבוֹא בִּלְבוּשׁ אָדֹם.

ומבטא בכך – תוך שהוא קושר את הדברים אל סיפור הקפת אדום בדברים ב – את הסתייגותו העמוקה מאדום של ימיו, הלוא היא ביזנטיון, ומביע תקווה למפלתה על פי ישעיהו סג.

בהמשך הוא מונה את חסרונות עשו – אבי אדום־רומא, כשהוא מתייחס הן לעבר הרחוק, ״אל תגשו בגבול גוי גס גמור״, והן לאדום של ימיו, ״אל תכנסו בכנסיות כ… כל כפורים״. וברומזו לצרות הגדולות בהווה הכוללות, כפי הנראה, שריפת בתי כנסת, הוא חוזר ומדגיש: ״אל תנאצו בנואצים נכונים נתוץ נווה״. וכן, בסדרה ארוכה של האשמות כלפי הנצרות:

וּבְכֵן יֵבוֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ וְיִכָּלְמוּ

[הָאוֹ]מְרִים לְכִילַי שׁוֹעַ / הַבּוֹחֲרִים בְּשִׁקּוּצֵי תַּעַב

הַגַּלִּים לְגִלּוּל גִּלּוּי גּוּף / הַדְּבִיקִים בְּמֵת לִפְנֵי חַי

הַהוֹמִים וְשָׁטֵי כָזָב / הַוָּתִיקִים בְּרָעָה לְהָרֵעַ

[הַזְּהוּ]מִיִם בְּזִבְחֵי מֵתִים / הַחֲלוּקִים עַל צִוּוּיָיךְ

הַטְּמוּנִים בְּמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂימוֹ / (ה… י)ם לְמִיתַתּ אֱלֹהֵימוֹ.

אין ספק אפוא כי המאבק כנגד השלטון הנוצרי לא היה דומה למאבק כנגד שעבוד מלכויות רגיל, אלא לווה במאבק דתי, ולא ייפלא שהדברים מצאו מקומם בפיוטים למרכזיהם ולדורותיהם.

וכך שמונה מאות שנה אחרי יניי, אותן תחושות של מאבק דתי חריף ושל חוסר האונים מצד עם ישראל הנשלט בידי ״אדום״, וזה משעבדו ולוחצו שעבוד בלתי נסבל, ומנסה בכל דרך להעבירו על דתו בדברי פיתויים ובכוח הזרוע, גזירות ופרעות, אותן תחושות מימי קדם, חוזרות ומוצאות להן ביטוי בפיוטי התחינה שכתב רבי שמעון ברבי צמח דוראן לימי שני וחמישי, תחינות הכתובות על פי סדר הפרשות. כך עולה דמותו האימתנית של אדום מתוך שילוב בין עולם המקרא, עולמם של חז״ל, עולמם של דורות הנושאים בסבל, והמציאות האקטואלית שבה נתונה יהדות ספרד בשלהי המאה ה־14 למניינם, לקראת הגזירות והגירוש בשנת קנא וראשיתו של המאבק בפרשת תולדות. לפנינו תחינה לפרשתנו, המתארת את המאבק בין יעקב לעשו, בין יהדות לנצרות, ועוסקת בסיפור הפרשה, ובעיקר מדגישה את הברכה ליעקב, עם ישראל. מכאן הסיומת המקראית, החותמת כל מחרוזת בשורש ברך ובשם ה׳.

פרשת תולדות-מָאַסְתָּ שָׂעִיר / קִנְאָה יָעִיר / וּבָחַרְתָּ בַּצָּעִיר-אפרים חזן
עמוד 71
24/07/2026

אילת השחר

דיואן לימי הסליחות

אלעד פורטל ס"ט

אילת השחר

 דִּיוָאן לימי הסליחות

סליחות ופיוטים הנאמרים מראש חודש אלול ועד צאת יום הבפורים, אשר חוברו במרוקו ובצפון־אפריקה מתקופת הראשונים ועד ימינו.

קובץ השירה המרגש של פיוטי הסליחות אשר חוברו במרוקו ובצפון־ אפריקה משנת קנ״ה (1391) ועד ימינו, קובץ ייחודי זה כולל פיוטים מקוריים ונדירים לימי הסליחות, מר״ח אלול ועד יום הכפורים אשר לא הודפסו במחזורי הסליחות.

הספר מְלֻוֶּה בכל הלכות ומנהגי יהדות המערב לחודש האיתנים, נוסחאות תפילה קדמוניות, ותולדות ימיהם של גדולי המשוררים המערביים.

עמותת ״הדסים״, המבקשת להגיש מחדש את אוצרותיה הספרותיים של יהדות ספרד לכלל עם ישראל, חונכת את סדרתה החדשה ״ דִּיוָאן " המאגדת קבצי שירה נדירים ומגוונים שהופכים את ההיסטוריה שלנו למודרנית ואקטואלית מתמיד.

שירתה של יהדות ספרד לא חדלה יום אחד מנגינתה, ובכל יום היא מושרת ומתחדשת בפיות שוחריה, סדרתנו זו תמשיך לגוון ולחדש את המסורת המופלאה הזו.

בַּת אֲהוּבַת אֵל קָמָה בַּשַּׁחַר

תִּתְלַבֵּן אָדָם כִּתְמָהּ כַּצַּחַר

שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת

לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר

הדסים הבמה להתחדשות רוח יהדות ספרד

כוחה של תפילה  – לקבלת ישועות וביטול גזירות,

בעקבות תפילת משה רבנו.

וואתחנן = תפלה = שירה = ישרה = 515 תפילות.

משה רבנו התפלל 515 תפילות – כדי לזכות להיכנס לארץ.

משה רבנו התחנן בפני הקב"ה – מתוך שירה.

יהי רצון שתפילתנו תעלה לרצון בפני בורא עולם,

 בצורה ישרה ע"י מלאכים,

 עליהם נאמר: "ורגליהם רגל  ישרה" (יחזקאל א, ז).

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"וָאֶתְחַנַּן אֶל יהוה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:

 יהוה אֱלֹוהים, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ

 אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה…

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת האָרֶץ הַטּוֹבָה

 אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹון" (ג, כג-כו)

פרשת "ואתחנן", פותחת בתפילת משה רבנו להיכנס לא"י. בהמשך היא מתמקדת בדבקות בה' ובמצוותיו, כערובה להישרדות בארץ: "ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנוכי מלמד אתכם לעשות – למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר יהוה אלוהי אבותיכם נותן לכם. לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אחכם, ולא תגרעו ממנו… ואתם הדבקים ביהוה אלהיכם – חיים כולכם היום" (דב' ד, א-ד).

 בהמשך, חזרה על חווית מעמד קבלת התורה בהר סיני (דב' ה, א-ל). כמו כן, פרשה ראשונה של "קריאת שמע" – קבלת עול מלכות שמים ע"י יחוד שמו ואהבתו יתברך (דב' ו, ד-ט).

אכן, למרות שחלפו אלפי שנים מאז קבלת התורה, הצו האלוקי "לא תוסיפו ולא תגרעו ממנו", ממשיך ללוות את עם ישראל. התפילין שלנו כיום, היא אותה התפילין שנמצאה במערות קומראן מלפני אלפיים שנה.

 כאז, כן עתה –  ביסודי ההלכות, לא השתנה ולא ישתנה דבר.

 משה רבנו התפלל לקב"ה 515 תפילות, כדי לזכות לעלות לא"י, כמניין כל אחת מהמילים:  "ואתחנן" – תפלה – שירה – ישרה, כאשר כל תפילה שונה מחברתה. כלומר, 515 טיעונים שונים כדברי הגר"א (אדרת אליהו).

בדברי הקב"ה למשה, ניתן ללמוד על מספר התפילות.

"אל תוסף – דבר אלי עוד בדבר הזה". ת-ו-ס-ף = 546 – אל  = 31   = 515.

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהביטוי "בעת ההיא", שמשה רבנו התפלל לקב"ה, 'בעת ההיא' כשנגזרה הגזרה בשבועה ע"י ה', שלא יכנסו לארץ, (פרשת שלח. וכן, דב' א, לג-לד), ומשה נכלל בתוכה. וכדברי קודשו: "בעת ההיא התחנן לה' לבטל גזירתו, ולהתיר השבועה כרמוז במאמר 'אתה החלות'. ודרשו ז"ל לשון התרת שבועה". 

בהמשך אומר רבנו, שמשה "תחילה התפלל על עצמו להתיר השבועה שעליו, ואח"כ יאמר לפניו לבטל גם על ישראל. ויהיה הדבר קל להשיג מדין נדר שהותר מקצתו – הותר כולו" (דב' ג כג).

רבנו-אור-החיים-הק' מביא דעות אחרות, מתי התפלל משה רבנו: "ויש מרבותינו ז"ל שאמרו 'בעת ההיא' – כשאמר לו 'לא תביאו את הקהל וגומר" (ילקוט שמעוני ואתחנן רמז תתיג). "ויש שאמרו כשאמר לו 'קח את יהושע וגומר" (דב"ר ב ה). ואפשר שבכל העתים התפלל… ואלו ואלו דברי אלהים חיים".

יש האומרים שמשה רבנו החל את תפילתו בט"ו באב עד ז' באדר. במשך כל יום התפלל ג' תפילות לא כולל שבתות וימים טובים, בגלל שלא אומרים בהם וידוי. זה יוצא שישה חודשים ועשרים שניים ימים = 515 תפילות.

משה רבנו החל להתפלל ביום ט"ו באב, היות והוא ראה שהקבוצה האחרונה מדור יוצאי מצרים שהיו אמורים למות בגלל חטא המרגלים, לא מתו.

כידוע, מבן עשרים שנה ומעלה, היו צריכים למות מידי ט' באב, בגלל חטא המרגלים. הקבוצה האחרונה אכן חפרה לה קברים כפי שעשו קודמיהם מידי שנה בט' באב. לאחר שלא מתו, חשבו שטעו בתאריך ט' באב. בליל ט"ו באב כאשר הירח במלוא היקפו, הבינו שניצלו. הסיבה לכך: בגלל שבכל שנה, רבים חשבו שחבריהם ימותו ולא הם. בשנה האחרונה כשכלו כל הקיצין, הם חזרו בתשובה, והתפללו מעומקא דליבא.

כל רצונו של משה רבנו היה, לזכות להיכנס לארץ ישראל בה יוכל לקיים את המצוות התלויות בארץ, ולהביא את הגאולה הנצחית לעם ישראל, לרבות תחיית המתים למתי מדבר סיני כדברי חכמים. אכן, תפילתו הייתה מתוך תחנונים, שירה ושמחה, ועלתה כרגל ישרה ע"י מלאכים הממונים להעלות את התפילה אל מקום רחמים פשוטים שמעל מהטבע, בסוד "כל הנשמה תהלל י-ה" בפני שוכן מעונה. (תורת הח"ן).

"אמר רבי אליעזר: העושה תפילתו קבע – אין תפילתו תחנונים" (ברכות כט ע"ב).

כלומר, עלינו להתפלל מתוך תחנונים כדברי רבנן בגמרא. וכן, שהתפילה לא תהיה עלינו כמשוי, כדברי רב יעקב. "ואתחנן" – מלשון תחינה ומתנת חינם, וכך צריכים לנהוג בתפילותינו.

משה רבנו בחר להתפלל בלשון תחנון – 'ואתחנן', למרות שישנם עשרה לשונות של תפילה כדברי רבי יוחנן: שוועה, צעקה, נאקה, רינה, פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול, פילול, ותחנונים, דכתיב: 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא".

משה רבנו – למרות זכויותיו הרבות, הוא מבקש מהקב"ה מתנת חינם, וכך עלינו לבקש מהקב"ה – מתנת חינם.

תפילת משה עלתה השמימה "וקרעה" את כל המסכים בשערי הרקיעים, והגיעה היישר לפני כיסא הכבוד שם התנהל דיאלוג בין הקב"ה למשה. כל זאת, למרות שהקב"ה ביקש מהמלאכים למנוע את קבלת תפילת משה, בגלל שהוא נשבע שלא יכנס לא"י, ויש לכך סיבות קבליסטיות כדברי הרמב"ן בפרשת מי מריבה, "וזה סוד הוא".

תפילת משה רבנו אכן התקבלה בחלקה. משה ביקש לראות את הארץ: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה", ואכן הקב"ה נענה למשה: "עלה ראש הפסגה ושא עיניך… וראה בעיניך…" (דב' ג, כה – כז). גם בפרשת "פנחס" אומר הקב"ה למשה רבנו: "עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ… וראית אותה" (במ' כז, יב).

מוטיב הראיה הרוחנית של משה, נועד לסגירת המעגל בו פתח אברהם: "לך לך… אל הארץ אשר אראך" (בר' יב, א). לדעת חז"ל, משה רבנו תיקן בראייתו הרוחנית את פגם הראיה השלילי  של דור המדבר שמאסו ב"ארץ אשר יהוה אלהיך דורש אותה תמיד, עיני יהוה אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דב', יא, יב).

רבנו-אור-החיים-הק': את הגאולה הבאה, יוביל שוב מ – ש – ה  = "מ-ה ש-היה ה-וא שיהיה" {בעתיד} (קהלת א, ט). משה רבנו – גואל ראשון וגואל אחרון. נשמת משה היא נשמה כללית הכוללת כלל עמ"י, כולל דוד המלך (בר' מט, י).

כוחה של תפילה בביטול גזירות.

בכוחה של התפילה לבטל גזירות קשות, ואדרבא הקב"ה חפץ בתפילותינו כדברי רבי לוי בשם רבי שילא: "האימהות היו עקרות – שהיה הקב"ה מתאווה לתפילתן".

הנבואה יורדת מהקב"ה לנביא, ואילו דרך התפילה, האדם מתקרב לקב"ה, וזה אפילו חשוב מנבואה לדעת רבנו בחיי, היות ובכוחה לבטל גם גזירה קשה כמסופר לגבי חזקיה מלך יהודה עליו נגזרה מיתה, בגלל שלא נשא אישה. חזקיה אמר לנביא ישעיה: "כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבא: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".

אכן תפילתו התקבלה והוסיפו לו 15 שנים, למרות הגזירה (ברכות י ע"א. ישעיה לח'. רבנו בחיי לדב' יא, יג).  

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שתפילת בשר ודם יותר חשובה מתפילת המלאכים, וגם מהנשמות תחת כיסא הכבוד. הן אלה שהיו כבר בעולם ושבו אל מקור מחצבתם, והן הנשמות העתידות לצאת לעולם.

ארבעה יסודות לקבלת התפילה

 -בתורת רבנו-אור-החיים-הק'.

א.  ואתחנן – תפילה מתוך תחנונים.           ב. אל יהוה – התפילה רק לה' בלבד.

    ג. "בעת ההיא" – תפילה בציבור.                    ד. "לאמר" – לומר ברור את תפילתך.

רבנו-אור-החיים-הק' מלמד אותנו ארבעה עקרונות חשובים לקבלת תפילה על ידי הקב"ה, כפי שמשתקפים בתפילת משה רבנו. אמנם, משה לא נכנס לארץ, אבל הוא זכה לראותה בראיה רוחנית: "עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה, ותימנה ומזרחה – וראה בעיניך" (דב' ג, כז).

א.  ואתחנן – "יתפלל כעני הדופק על הפתח – "תחנונים ידבר רש" (משלי יח, כג).

רב נחמן בשם רב, מיישם את הפסוק הנ"ל על משה שהתחנן בתפילתו כעני (סנהדרין מד ע"א).

הזהר הק' (בלק, קצה ע"א) אומר שתפילת העני עוטפת את שאר התפילות עד שהיא מתקבלת ראשונה בפני הקב"ה ככתוב: "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהלים קב, א).

רבי אליעזר אומר: "העושה תפלתו קבע – אין תפילתו תחנונים" (ברכות כט ע"ב). הגמרא מסבירה את כוונת הביטוי "קבע". רב יעקב אומר: כל שתפילתו דומה עליו כמשוי. רבנן: כל מי שאינו מתפלל בלשון תחנונים.

ה"באר משה" מבאר את כוונת הגמרא, המספרת על רבי אליעזר, שנהג לתת צדקה לעני לפני התפילה, ולא לסתם קופת צדקה. הסיבה לכך: כמו שהוא מרחם על העני ע"י מתנת חינם, כך הוא מבקש מהקב"ה בתפילה, שירחם עליו ויענה לתפילותיו, בבחינת מתנת חינם. "ואתחנן", "אל חנון", "ויחונך" = מתנת חינם.

ב.  אל יהוה – "שיבקש ממקור הרחמים" כדברי קדשו. שלא ישען על מעשיו הטובים, אלא על מתנת חינם (רש"י ע"פ ספרי כו) היות והקב"ה לא חייב לנו דבר, ככתוב: "אם צדקת, מה תיתן לו" (איוב לה, ז)

ג.  בעת ההיא – "זמן התפילה –  כדרך אומרו: "ואני תפילתי לך יהוה עת רצון" (תהלים סט, יד).

           תיקוני הזהר: "מאן דבעי למשאל שאלתוי, ישאל דבההיא זמנא יהא עת רצון" {תפילת לחש].

            הגמרא (ברכות ח ע"א) אומרת: "אימתי עת רצון" – בשעה שהציבור מתפללים".

ד.  לאמור" –  "יפרש אמריו כמצטרך". כלומר עלינו לפרש את בקשותינו באופן ברור.

רבנו מביא מעשה בגמרא אודות יהודי שהתעייף בדרכו, וביקש מהקב"ה: "הלוואי והיה לי חמור" מבלי לציין את המטרה. בדרכו נתקל בו גוי שאתונו המליטה עיר. הגוי דרש מהיהודי שירכיב את העיר על גבו, דבר אותו אכן עשה. על היהודי היה לבקש מהקב"ה באופן ברור את מבוקשו: חמור לרכב עליו.

בברכת התורה ולומדיה וגאולה ברחמים

משה שמיר אסולין