מורשת יהדות מרוקו

סימן תקפב

סדר תפלת עשרת ימי תשובה וראש השנה

ובו י״ב בתים

 

בְּכָל עֲשֶׂרֶת יְמֵי הַתְּשׁוּבָה,,              נֻסָּח הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ הוּא חוֹבָה.

וְגַם הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט צְרִיכָה,,           וְאִם טָעָה עוֹלָה לוֹ הַבְּרָכָה.

לֹא מְהַנֵּי תִּשְׁעִים פַּעַם אֲמִירָתָהּ,     אִם אֵין מַזְכִּיר הַשֵּׁם לֵיכָּא תַּקָנְתָּא.

אִם תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר נִזְכַּר אֲמָרָהּ,      לְכוּלֵּי עָלְמָא אֵין צְרִיף חֲזָרָה.

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים,         חוֹזֵר הַתְּפִלּוֹת לִהְיוֹת שְׁגוּרִים.

לֹא אָמַר זָכְרֵנוּ וּמִי כָּמוֹךָ,            הַחֲזָרָה עֲלֵיהֶם לֹא צְרִיכָה.

בַּתְּפִלָּה יוֹם הַזִּכָּרוֹן אוֹמְרִים,        וְרֹאשׁ חָדָשׁ בּוֹ אֵין אָנוּ מַזְכִּירִים.

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים,       הַכֹּל מְצוּיִים בְּיָדָם מַחֲזוֹרִים.

עַל כֵּן קוֹל רָם מְעוֹרֵר הַכַּוָּנָה       וְלֹא חָשִׁב כִּקְטַנֵּי אֲמָנָה.

לַחַיִּים אִם בְּפַתָּח, לֹא מַשְׁמָעָהּ,   וּבִנְקוּד חִירִיק תִּהְיֶה רֵי״שׁ הָרְשָׁעָה.

שֶׁהַשָּׁלְטָן בְּקָמָץ תַּחַת הַשִּׁי״ן,     וְכוֹפְלִין לְעֵלָּא בְּכָל קַדִּישִׁין.

וְשׁוֹאֵל עַל חֲבֵרוֹ מֵאֵל עָלוּם,       תִּכָּתֵב לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם.

 

אין מכריזים על ראש חודש תשרי בשבת שלפני ראש השנה (חאת ליהודה, ם׳’ קלא).

נהגו העם להתענות בערב ראש השנה, לבד אם הייתה ברית מילה או סעודת מצוה אותו היום, והמתענה ביום זה מותר בעשיית מלאכת אוכל נפש (נשמת ח״ם או”ח, ס^,’ ר).

נהגו לעשות התרת נדרים בערב ראש השנה ויוהכ”פ (נהגו העם, חודש אלול ר״ה ועשי״ת, אות א).

נוהגים שלא ללבוש בגדים חדשים בראש השנה מפני שהוא יזם הדין(נוהג בחכמה, עמי ר).

 נהגו רבים לקנות קדירה חדשה לכבוד ראש השנה (עדן מקדם, ערך מנהג).

נהגו בכל צפון אפריקה לומר את מזמור ”לדוד יהוה אורי וישעי” בשחרית לפני "קוה אל יהוה” (מים חיים ח״ב, סי' קכג).

מספר שינויים בנוסח התפילה: כשמגיע החזן בחזרת תפילת העמידה למילים ”למען שמו באהבה” הציבור עונה ”זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, כתבנו בספר חיים, למענך אלהים חיים”, וכשמגיע החזן למילים ”ומצמיח ישועה”. בחזרת התפילה משיב הציבור ”מי כמוך אב הרחמים, זוכר יצוריו ברחמים לחיים”. בסוף תפילת העמידה נוהגים לומר ”עושה השלום במרומיו” (כן הוא המנהג והובא בכל המחזורים).

אם טעה ואמר ”מלך אוהב צדקה ומשפט” אינו חוזר (שו’’ע או"ח סי' קיח, א בהגה; נהגז העם, חודש אלול ר”ה ועשי״ת, אות ז; מים ח״ם ח״א, סי' שז).

אם נמשכו הסליחות מעבר לעלות השחר בערב ראש השנה, אומרים בהן גם וידוי ונפילת אפים, אף שאין אומרים אותם בשחרית של ערב ראש השנה (מקוה המים ח”ג, סי’ לה).

בליל ראש השנה פותחים התפילה בפיוט ”אחות קטנה’, ובליל שני נוהגים לשורר את הפיוט ”חון תחון” או ’קדוש תבשר עךתף”(נהגו העם, חודש אלול ר”ה 1עשי”ת,אות כ).

בראש השנה ויום הכפורים נוהגים שהחזן או הסומך מתפללים תפילת עמידה בקול רם (שו״ע או”ח, ם׳’ תקפב, ט; דברי שלום ואמת ח”א, עמי 121).

 ויש שנהגו לנקד השי״ן בחיריק ”שהשלטון”(ילקוט שמ״ש או”ח, סי’ קסא).

פירוש: אומרים בקדישים ”לעילא לעילא מן כל בךכתא” (לפי ספרי, מערכת ר אות ט), כמו כן נהגו לחתום את הקדישים ב״עושה השלום”(מגן אבות או״ח, עמי רפט).

וכן: ”תזכו לשנים רבות, נעימות וטובות״(יד ידידיה, עמי 46).

 

אילת השחר-הלכות ומנהגים-אלעד פורטל

עמוד 19

מצבם הקשה של יהודי מרוקו לאורך השנים כבני חסות, ואירועים רבים של פגיעות ורדיפות, יצרו אצלם כמיהה משיחית-קבלית לגאולה, וזה ההסבר למרכזיותה של הקבלה במרוקו ובאורח החיים היומיומי של האנשים ;לקבלה הייתה השפעה מכרעת על ההלכה ועל חיי היום יום והמנהגים במרוקו. אני מתייחס לחשיבות ספר הזוהר ומרכזיותו בהגות יהודי מרוקו, שבאה לכלל ביטוי במנהג לקרוא בספר הזוהר בכל מוצאי שבת ופירושים השונים לספר הזוהר שכתבו על אברהם אזולאי בספרו אור חמה, שלום בוזאגלו במקדש מלך, ור' שלמה אבן לביא שהגיע לפאס מספרד בגיל עשר וחי במרוקו עד גיל שישים, וכתב את הפירוש לזוהר כתם פז.

באשר ליחסים בין יהודים לערבים וברברים, המחקר עד כה מועט ושולי, בוודאי לאור כשלושת אלפים שנות היסטוריה יהודית במרוקו. בגלל בורות וחוסר ידע, יש נטייה לצבוע את היחסים בין יהודים לערבים וברברים בצורה דיכוטומית של שחור ולבן – של דו-קיום אידילי או של יחסי שכנות שהמוטיב המרכזי בהם היה פרעות ביהודים. המציאות הנפרשת על אלפי שנים הייתה מורכבת יותר, עם תקופות שקטות וטובות ומאידך  תקופות ואירועים קשים. קו השבר ביחסים בין יהודים לערבים, לעניות דעתי, היה הכיבוש הערבי המוסלמי, שקיבע את מעמדם של היהודים כנחותים ו"דימים". אני סבור שיש להימנע מקביעות דיכוטומיות על מצבם של היהודים ללא ראיית השוני בזמן ובמקום ; יש לראות את היחסים כשילוב של טוב ורע בהתאם לזמן, למקום ולשליט. ככלל, מצבם של היהודים נגזר מהאכיפה של "תקנות עומר" הכוללים פירוט נרחב של הגבלות שהוטלו על כל מי שלא מוסלמי וחי במדינות האסלאם. הוויכוח לגבי טיב היחסים בין יהודים לערבים הוא בעיקרו על היקף האכיפה של תקנות עומר על היהודים . דויד ליטמן ויוסף פנטון, בספרם אלף שנות גלות במגרב, מתארים חזות קשה של מצב יהודי מרוקו לאורך מאות שנים, ומצביעים על כך שאכן תקנות עומר נאכפו עליהם. צריך לסייג ולומר כי בספרם זה יש ריכוז של כל האירועים הקשים, לכן התמונה המתקבלת צבועה בשחור ואינה משקפת גם את התקופות הטובות.

בחלק השני של הפרק השני הדן בקבלה במרוקו, נסקרות חבורות המקובלים שפעלו בפאס, במקנס, בדרעא ובתארודנט ונדונה השפעתה של קבלת ספרד וצפת על הקבלה במרוקו בכלל ודרום מרוקו בפרט ויש בו התייחסות לקשר בין פילוסופיה וקבלה בהגות הקבלית במרוקו. להסברת הקשר הפילוסופי-קבלי אני מביא ציטוטים מעבודת המחקר של אלישע נחמני על הרב יוסף אלאשקר בעל צפנת פענח, וכן מדברי הרב יהודה חליווה שהגיע מפאס לצפת בזמנו של האר"י וכתב ספר קבלי מוסרי שגם הוא נקרא צפנת פענח ויש בו התייחסות לקשר בין פילוסופיה וקבלה . כמו כן אני דן בפרק זה בהשפעתה של קבלת ספרד על ההגות הקבלית בצפון אפריקה באמצעות המגורשים שהגיעו החל משנת קנ"א – 1391 -, כמאה שנה לפני הגירוש הגדול. השאלה האם למקובלי ספרד הייתה השפעה על יהדות צפון אפריקה היא שאלה טריוויאלית, וזאת לאור הקשר הגיאוגרפי, החברתי והתרבותי התמידי, ההדוק והרצוף בין ספרד לצפון אפריקה גם לפני הגירוש. בהקשר לכך אפשר להזכיר, כי הרמב"ם כתב את מורה נבוכים" עבור תלמידו רבי יוסף בן יהודה אבן שמעון שישב בסאוטה שבמרוקו, ולאחר מכן בחלב, אליה היגר בעקבות רדיפות האלמוואחדון.

רבי יוסף בן יהודה אבן שמעון ("יוסף המערבי"; 1160 – 1226) היה רב, פילוסוף, רופא, משורר ותלמיד של הרמב"ם, עבורו הרמב"ם חיבר את מורה נבוכים.

קורות חייו

יוסף בן יהודה אבן שמעון נולד בעיר סאוטה שבצפון אפריקה בשנת 1160 וחי שם עם אביו, שהיה אמן, עד גיל 25. בהגיעו לגיל 25 עזב את המגרב, כנראה בעקבות הרדיפות של שושלת אל-מוואחידון, והיגר למצרים. הוא עסק ברפואה ובנוסף לכך חיבר שירים בשפה העברית. בעיר פוסטאט (קהיר העתיקה) אבן שמעון למד לוגיקה, מתמטיקה ואסטרונומיה מפי הרמב"ם. לאחר מספר שנים המשיך במסעו מזרחה והתיישב בעיר חלב, שם הוא גם עסק במסחר לזמן מה וזכה להצלחה רבה. יהודה אלחריזי שיבח אותו ואת יכולתיו כמשורר: מתוך ויקיפדיה

אני מתייחס להשפעתה של קבלת צפת על המקובלים בפאס כמו ר' אברהם אזולאי, בעל הספר חסד לאברהם שהושפע מקבלת הרמ"ק, ועלה לחברון בתחילת המאה השבע-עשרה. אני בוחן את ההשפעה של קבלת צפת על חבורות המקובלים בדרעא ובתארודנט שבאותה עת בדרום מרוקו. מתוך כך עולה התהייה על כך שמחד הייתה השפעה גדולה ומוכחת של קבלת צפת על מקובלי הדרעא שחלקם עלו לצפת והיו מתלמידי האר"י, אך מאידך אין שום אזכור לקבלת צפת של האר"י והרמ"ק בכתבי החבורה בתארודנט למרות הקרבה הגיאוגרפית הרבה בין תארודנט והדרעא, ובעיקר לאחר גירוש חבורת תארודנט בשנת שנ"ח – 1598 – לכפר אקא שהיה עמוק בתוך הדרעא. השאלה אם הייתה השפעה של קבלת צפת על מקובלי תארודנט היא נושא שראוי למחקר מעמיק .

נושא מעניין הוא הקשר בין המקובלים בפאס לחבורת תארודנט. לא מצאתי אזכור בכתבי החבורה בתארודנט להגות הקבלית שנכתבה בפאס. כך, בעל הספר חסד לאברהם, רבי אברהם אזולאי, לא מוזכר כלל בכתבי חבורת תארודנט, שחיו במקביל באותה תקופה. קשה להסביר את הניתוק בין המקובלים בערים הגדולות של מרוקו פאס ומקנס למקובלים שפעלו בדרום מרוקו, רק במרחק הגדול ביניהם. שכן, שד"רים מארץ ישראל כמו אביו של נתן העזתי, הגיעו לפאס ולמקנס וגם לדרום מרוקו, לדרעא, והביאו עימם ספרי קבלה. המרחק הגדול בין פאס ומקנס לדרום מרוקו וקשיי ההתניידות, הם אפוא הסבר חלקי בלבד לבידול בין ההוגים שפעלו בדרום מרוקו למרכזים בפאס ומקנס.
משנתו הקבלית–מוסרית של רבי יעקב איפרגאן- עמרם בן ישי

עמוד ג

סימן תקפג

דברים שנוהגים לאכל בליל ראש השנה

ובו ח^, בתים

 

אוֹכֵל בְּלֵיל יוֹם הַדִּין וְהַנּוֹרָאִי,        תִּלְתַּן כַּרְתִּי סָלְקָא תַּמְרִי וּקְרָא.

וְאוֹכְלִים גַּם כֵּן רִמּוֹנִים תַּפּוּחִים,     רֹאשׁ כֶּבֶשׂ אוֹ רֹאשׁ דָּגִים לֹא מְלוּחִים.

פְּרִי מִמִּין שִׁבְעָה יִקַּח תְּחִלָּה               אַחֲרָיו הֶחָבִיב יֵשׁ לוֹ מַעֲלָה.

עַל כָּל מִין מֵהֶם יִתְפַּלֵּל לְקוֹנֵן             כָּל מִין תְּפִלָּה הַדּוֹמֶה לְמִינוֹ.

יְבָרֵךְ וְיֹאכַל  קְצָת מִמֶּנּוּ,              וְיֹאמַר תְּפִלָּה וְאָז יַשְׁלִימֶנּוּ. 

אֲכִילָתָם תִּהְיֶה בְּתוֹךְ סְעֻדָּה,         בִּרְכַּת הַמָּזוֹן פֻּטַּרְתָּם כַּחֲדָא

מֵאֲכִילַת אֱגוֹז נַפְשְׁךָ תִּמְנַע,          חֶשְׁבּוֹנוֹ חֵטְ' מַרְבֶּה כִּיחָהּ וְנִיעָה

וְלֹא יִישַׁן לְבֵית אֱלֹהִים יֵלֵךְ,        בְּמִנְחָה עַל נְהַר אוֹמֵר וְתַשְׁלִיךְ.

 

מנהג הנשים להדליק נר של יום טוב ואחר ההדלקה מברכות ”להדליק נר של יום טוב” ואם החג חל בשבת מברכות ”להדליק נר של שבת ויום טוב' (נהגו העם, שבת אות ז).

סדר ראש השנה נהגו לעשותו אחר הקידוש וקודם נטילת הידיים והמוציא, והכי נהגו רוב החכמים במערב (מים חיים ח”א סי' רמא). אולם היו מרבותינו שנהגו לשנות קצת מהסדר, והקדימו נטילת ידיים וברכת המוציא לסדר ראש השנה, בכדי לא להיכנס בספק ברכה אחרונה על דברים שאוכלים קודם הסעודה ואינם בשביל לפתוח את תאוות המאכל, ולכן מקיימים את הסדר בתוך הסעודה וברכת המזון פוטרת הכל (שמיש ומגן ח״ג, סי' עב; מים ח״ם ח”א, ס׳’ רמא; פאת ים, ס^,’ א). ויש שנהגו לאכול פרי עץ משבעת המינים לאחר הקידוש ומברכים עליו ומכוונים לפטור כל מיני העץ שבסעודה, ואח”כ מברכים וטועמים מפרי האדמה ומכוונים לפטור את כל מיני האדמה שבסדר, ואח”כ היו טועמים קצת סוכר ומברכים עליו שהכל, ואז נוטלים ידיים ובוצעים הפת ומתחילים בסדר (נהגו העם, חודש אלול ר”ה ועשי״ת, אות י).

סדר זה נהגו לעשותו בשני הימים הטובים של ראש השנה, ונהגו לשמור פרי חדש ליום טוב שני בכדי לברך עליו 'שהחיינו". ואף אם לא היה לו פרי חדש, יברך ״שהחיינו” ביום טוב השני (יד ידידיה, עמי 47).

בסעודת ליל ראש השנה נהגו להטביל הפת של המוציא בסוכר למזל !למתיקות (נהגו העם, חודש אלול ר”ה ועשי״ת, אות יא). כמו כן נמנעים מלאכול לימונים חמוצים או פלפלים ושאר מינים חריפים, אלא מקפידים לאכול דברים מתוקים לסימן טוב ולמתיקות השנה (נוהג בחכמה, עמי ר).

נהגו להכין קדירה משבעה מיני ירק מבושלים ונקראים בערבית ” שבעה כדארי”(מים ח״ם ח”א, סי’ רמג).

מתחילים את סדר ראש השנה דווקא בתפוח בדבש (מים ח״ם ח”א סי' רמא). בנוסח "יהי רצון” של סדר ראש השנה נהגו לברך על התפוח בדבש ”יהי רצון… שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה”, על הסילקא (סלק ירוק) מברך ”שיסתלקו אויביך”, על התמרים ”שיתמו אויביך”, על כרתי (לוף, ובלע״ז פווארו) מברך ״שיכרתו אויביך”, על הקרא (דלעת) מברך ”שתקרע רוע גזר דיננו״, על הרימון מברך "שירבו זכיותינו כרמון”, על ראש כבש מברך ”שנהיה לראש ולא לזנב. ותזכר לנו אילו של יצחק אבינו עליו השלום”, אם אין לו ראש כבש יאכל ראש של דג אך לא יזכיר את אילו של אברהם אבינו ע”ה (באור מקור ברוך, סי’ תקפג).

יש שנהגו לאכול שומשומין ואומרים: ”יהי רצון… שירבו זכיותינו כשסשמין”(נהר פקוד).

סדר הטעימות בראש השנה מיוסד על דרך הקבלה והוא: תפוח בדבש, כרתי, סלקא, תמרי, קרא, רוביא, רימון, ראש כבש או ראש דג(דברי שלום ואמת ח”א, עמי 117). ויש שנהגו את סדר הטעימות על דרך הקבלה בלילה הראשון בלבד, ובלילה השני נהגו בסדר אחר המיוסד על דרך קדימות הברכות: תמרי, סלקא, כרתי, קרא, רוביא, רימון, ראש כבש או ראש דג, תפוח בדבש (ש1”ע א1”ח, סי' רי”א).

 

בעניין זמן אמירת ה"יהי רצון” נחלקו הפוסקים יש שנהגו כדעת הרב משאש זצ”ל לברך על הפרי ולטעום ממנו מעט, ואח”כ לומר ”יה׳ רצון” ולהמשיך לאכול (מים ח״ם ח”א, ם׳’ רמא), ויש שנהגו לברך על המין שרוצים לטעום ומיד לאחר הברכה אומרים ”יה׳ רצון” ואז טועמים מהמין ולא חוששים בזה להפסק (ליצחק ריח, דף 1 ע”ב אות ר).

כשחל ראש השנה או כל מועד בערב שבת קודש אין אומרים בו ”שלום עליכם”, אלא מתחילים מיד בקידוש (זוכר ברית אבות, עמי 125).

יש שנהגו לאכול ריאות בליל ראש השנה ואומרים ”ראה נא בענינו וריבה ריבנו. וגאלנו גאלה שלמה וקרובה למען שמך. והאר עינינו במאור תורתך ” (נהגו העם, חודש אלול ר״ה ועשי״ת, אות ב.

נוהגים שלא לישון ביום ראש השנה (ליצחק ריח, ליקוטים או”ח אות ר).

מתפללים מנחה ביום טוב ראשון בעוד יש שהות ליום, כדי שיספיקו ללכת למקווה מים ולומר תשליך וכשחל בשבת אומרים התשליך בשבת (יד ידידיה, עמי 46), ויש מי שהורה להגיד התשליך ביום טוב שני(נהגו העם, חודש אלול ר״ה ועשי״ת, אות יג).

ומכל מקום מי שלא אמר תשליך ביו״ט ראשון יאמרו ביו׳ט שני(קצוש”ע, סי’ תקכז הלכה ט). ובשעה שאומר ”מי אל כמוך” בתשליך צריך להגביה את שני ציד׳ בגדו, וכשאומר ”ותשליך במצולות ים" ינער הבגד לתוך המים (נהגו העם, חודש אלול ר”ה ועשי״ת, אות יג).

אילת השחר-הלכות ומנהגים-אלעד פורטל-סימן תקפג-דברים שנוהגים לאכל בליל ראש השנה

עמוד 21

04/08/2026

בכינוס הרביעי במרוקו, הועלתה הצעה להעניק גם לבנות הנשואות זכות ירושה. בכך נענו לטענות המשכילות, שדרשו שוויון זכויות מלא לבנות, בנימוק:

והיום הזה כמעט הרינו כזכרים לכל עבודה, ומיגיע כפינו נחיה. גם רבות בנות עשו חיל לנדן(=להכין נדוניה) או לכל הפחות להיות לאב לעזרה, הן בנדונייתן הן גם למחית פרנסתו. ואף כי מעט מזעיר מבנות הארץ אשר לא עשו בגדר זה, הלא התורה אמרה אחרי רבים להטות, לעשות תיקון ישר בהשגחה עלימו לטובת הרוב. ואם כן למה נגרע מכת האנשים וכל שכן מנשים הבתולות היורשות מכת התקנה? בכן צווחות ואומרות: תנה לנו אחוזה בתוך נכסי אבינו.

כלומר כל עיקר הטעם שהתורה שללה זכויות ירושה לבנות, אינו אלא מפני שהן לקחו את חלקן ויותר, בנדוניה שנתן להן אביהן, כי בדרך כלל, הבנות היו נישאות בגיל צעיר ולא היו עובדות. ועובדה היא שבנות רווקות זכו בעישור נכסים לנדונייתן. מה שאין כן בימינו, שהבנות עובדות ובדרך כלל מכינות את נדונייתן מעבודתן, ולפעמים גם הן עוזרות בהוצאות המשפחה, ולכן אין הצדקה למנוע מהן חלקן בעיזבון אביהן. כדי לקבוע תקנה חדשה הוחלט להתחיל במשאל בין הקהילות בעניין זה. אולם הכינוסים. חדלו בטרם סיימו לדון בתקנה. סביר להניח שלו נמשכו הכינוסים, היתה התקנה מאושרת ברוב גדול.

הערת המחבר: ויש בזה מעין חשש, שאין בית דין יכול לבטל דברי בי״ד חברו, אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין. ראה שו״ת הלכה למשה, חו״מ סימן יד, דיון בשאלה האם כלל זה חל גם על תקנות מאוחרות, הוא דן ביחס לתקנת הבחירה שנתקנה בפאס.

בארץ ישראל בעת שהחלו בהכנות להקמת מועצת הרבנות הראשית, הופיעה שדולת הנשים והביעה התנגדותה להקמת מוסד הרבנות הראשית, בטענה שעל פי הפסיקה ההלכתית הנשים מופלות לרעה בענייני ירושה ובנושאים אחרים. למעשה כבר אז נהגו בתי הדין הרבניים בארץ ישראל לפסוק בדיני ירושה לפי ההוראות של פקודת הירושה המאנדאטורית משנת 1923, וכך נקבע על ידי הרבנות הראשית בתקנות הדיון שפרסמה בשנת 1943, הנימוק שניתן ׳שכן חק הממשלה הקיים (פקודת הירושות) מצריך לחלקם.. בלי שהרבנות דנה והכריעה בנושא. דומה כי לאחר הקמת המדינה חזרו בהם מהוראה זו, אם כי בתקופה זו בעית ירושת הבנות והאשה הטרידה את הרבנים בארץ והם הקדישו דיונים רבים סביב השאלה האם ניתן לתקן תקנות בענייני ירושה בניגוד להלכה. כאשר נודע לרב יצחק אייזיק הרצוג ז״ל, הרב הראשי לישראל, על התקנות שתיקנו במועצת הרבנים במרוקו, פנה במכתב מי״ח טבת התשי״א לרב שאול אבן דנאן, ובקש שישלח לו את החומר בנושא ירושת הבת, הן מתקנות פאס והן מאסיפות הרבנים, כדי שיוכל להעזר בו בגיבוש הצעת תקנה בעניין זה, וכה דבריו: ״אני עוסק זה מזמן בהכנת הצעת תקנות מסוג זה במסגרת התורה הקדושה״. ואכן הרב הרצוג הקדיש דיונים ועיונים רבים בסוגיה זו, ואף סבר שניתן על פי ההלכה לתקן תקנות בנושא. וזו היתה דעתו של עמיתו הרב בן ציון מ״ח עוזיאל הראש״ל וכן גרסו רבנים נוספים, אולם לכדי מעשה לא הגיעו כנראה מאימתם של הקנאים. בסוף שנות החמישים ירד הנושא מסדר יומם של הרבנים בארץ ופסק הדיון בספרות ההלכה בסוגיה זו.

"וכן נאמר במפורש בתקנות הדיון בבתי הדין הרבנים שפורסמו על ידי הרבנות הראשית לארץ ישראל בשנת תש״ג, סעיפים קפב-קפג, שאם נתבקש בית הדין על ידי אחד היורשים מכוח החוק(גם אם אינו יורש מדין התורה) לחלק כל העזבון על פי החוק, על בית הדין לנהוג כך. סעיפים אלה נשמטו ללא כל הסבר, מקובץ תקנות הדיון שיצאו לאור בשנת תש״ך ותשל׳׳ח, אם כי למעשה ממשיך עד היום בית הדין הרבני לנהוג בענייני חלוקת העזבון כפי שנהג קודם, על ידי עקיפת הבעיה בדרישה מהיורשים שכל אחד יוותר על חלקו המגיע לו בירושה לפי דין תורה לטובת כל הקרובים, ואז בית-הדין מוציא צו ירושה ומחלק את העזבון בין הקרובים היורשים לפי החוק. וראה שו״ת יחוה דעת, ד, סימן סה, שפוסק שאסור לבת לתבוע חלקה בעזבון אביה בבית משפט מכח דינא דמלכותא, אלא אם ירצו הבנים לוותר מחלקם לטובת הבנות כדי שיטלו עמהם בירושה, יגשו אל בית הדין הרבני אשר בעיר מקומם, ויקנו מידם בקנין גמור או באגב באופן המועיל על פי דין תורה . משמע, אם לא ויתרו הבנים אין לבנות חלק ונחלה בעזבון הוריהם. לפי זה תגדל התמיהה, איך בית הדין הרבני נזקק בפועל לדון בירושה שלא לפי דין תורה, תוך עקיפת ההלכה.

למרות הסתייגותו של ר׳ ברוך טולידאנו ממכנאס, הוחלט להמשיך במשאל, ראה המשפט העברי במרוקו, עמי 494. כנראה ר׳ שאול אבן דנאן פנה גם לרבנים שלא השתתפו בכינוס מועצת הרבנים לחוות דעתם, בכתב על התקנה המוצעת, ראה תשובת ר׳ משה מלכה, מקוה המים, א, בסימן נד. מאחר שעד לכינוס החמישי לא התקבלו תשובות מכל הקהילות, הוחלט לזרז המשאל, ומאז לא התכנסו יותר. ראה המשפט העברי במרוקו, עמי 424,304.

שאלת הירושה ושאלות אחרות הועלו בפי רוב הדוברים, ושם צויין שהנושא הועלה בפני כל הגורמים שעה שהחלו לדבר על הקמת הרבנות הראשית.

משה עמאר-מאמרים ופרסומים-ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו-מועצת הרבנים במרוקו ומועצת הרבנות הראשית בישראל.

עמוד 30

 

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום – ברכה וקללה.

את הברכה – אשר תשמעו אל מצות יהוה…

והקללה – אם לא תשמעו" (דב' יא כו).

"ראה" =  מראה {דרכה נוכל לראות ולבקר את חטאינו לקראת ר"ה}.

"היום" = "היום הרת עולם" {רומז ליום הדין בראש השנה}.

"היום" = כל יום הוא יום חדש, {בו נוכל לפתוח דף חדש}.

 

א-ל-ו-ל = "אני לדודי – ודודי לי" (שיר השירים ו ג).

הפס' מבטא את ההדדיות בין הקב"ה = "דודי", ליהודי = "אני".

כאשר "אני" בוחר בדרכו של "דודי" – "אני לדודי",

גם "דודי" יבחר בי – "ודודי לי". כעין מגנט בין ה' לעמ"י.

 

"ברכה {או} וקללה".

הברכה או הקללה אותה גוזר הקב"ה בר"ה על כל אחד,

תלויה בהכנתנו ותשובתנו לקב"ה – במשך חודש אלול.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

 

פרשת "ראה" וראש חודש אלול.

 

"ראה" – שני הפסוקים הראשונים של הפרשה, מקפלים בתוכם את סוד הבחירה החופשית בה ניצב כל אחד מאתנו מידי יום ביומו, דבר הרמוז בפס':

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום – ברכה וקללה".

 

השימוש בביטוי "נותן היום" בזמן הווה, רומז לבחירה היום יומית בין קבלת ברכה או חלילה קללה – שהן תוצאה של בחירת האדם בין עשיית הטוב, לעשיית הרע כדברי הגאון מווילנא רבנו הגר"א.

במדרש (דב' רבה ד, ג) לפרשה נאמר: "אמר רבי אלעזר: משעה שאמר הקב"ה הדבר הזה בסיני {ראה אנוכי}, אותה שעה

עושה הטובה".

 

המסר האמוני מאמור לעיל:

הטוב והרע,

 הם תוצאה של מעשה האדם באשר הוא,

 כדברי הנביא ירמיהו (איכה ג, לח):

"מִפִּי עֶלְיוֹן – לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב".

 

 

"ראה" – הפרשה נקראת בבתי הכנסת בשבת מברכים שלפני ר"ח אלול, או בשבת עצמה, דבר אותו רמז לנו משה רבנו, וכך התורה פונה לכל אחד מאתנו: ר-א-ה = ראה אלול הגיע. תדע לך שהתנהגותך בחודש אלול, תקבע מה יגזר עליך בראש השנה הנקרא "היום", בבחינת "יום תרועה יהיה לכם" (במ' כט א) ברכה או קללה.

 

המילה "היום", היא מוטיב מנחה בספר דברים, בו מופיעה 74 פעמים. משה רבנו רומז לכל אחד מאתנו, שכל יום ויום, הוא יום חדש בו נוכל לפתוח דף חדש ודרך חדשה בעבודת ה' (הרב אייל ורד).

 

הקב"ה נותן לנו חודש הכנה בו נוכל לתקן את מעשינו, חודש בו הקב"ה קרוב אלינו יותר. "חודש בו הקב"ה נמצא בשדה" כדברי בעל התניא על פי הפס': "דרשו יהוה בהימצאו" – קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיה נה, ו).

על הפס' הנ"ל אומר רבי שמואל בר נחמני: "משל למה הדבר דומה, למלך שהיה גר בעיר, והיו אנשי העיר מכעיסים אותו. כעס המלך ויצא מהעיר למרחק עשרה מיילים, ונשאר שם. היה שם פיקח אחד שאמר לבני העיר: שוטים אתם, כל זמן שהמלך היה בעירכם לא ביקשתם סליחה ממנו, עכשיו לפני שהוא יתרחק מהעיר, לכו ועשו עמו שלום. לכן כתוב "דרשו יהוה בהימצאו – קראוהו בהיותו קרוב".

 

הרמב"ם עמוד ההלכה, הולך אף הוא בעקבות מדרשי חז"ל, ואומר כך: "אעפ"י שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים היא יפה ביותר, ומתקבלת היא מיד, שנאמר: 'דרשו יהוה בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב" (הלכות תשובה פ"ב, ה"ו).

 

הרוצה להיחתם לברכה בראש השנה, ישתדל לקיים מצוות ה' כל השנה,

  ובפרט בחודש אלול, כהכנה ליום הדין בראש השנה.

ועוד יותר, בעשרת ימי תשובה ויום הכיפורים –

יום הסליחה והכפרה, לשבים בתשובה מאהבה.

 

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום" (דב' יא כו).

"שבא להבחירם {שיבחרו} בעולם העליון,

ולהמעיט כל טובות העולם הזה"

 מדברי רבנו-אור-החיים-הק'

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל 3 שאלות:

א. מדוע השתמשה התורה בביטוי "ראה" = ראיה, על דברים שלא רואים אותם? היה ראוי יותר להשתמש בביטוי במשמעות  שמיעה כמו "שמע".

ב. מדוע השתמשה התורה בלשון יחיד: "אנוכי", כאשר בהמשך השתמשה בלשון רבים "לפניכם"?                                  ג.   מדוע התורה השתמשה במילת הקישור "את"  בהקשר לברכה – "את הברכה אשר תשמעו", ואילו לגבי הקללה בביטוי "אם" – לא תשמעו"?

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את הקושיות הנ"ל כך: "שבא להבחירם {שיבחרו} בעולם העליון ולהמעיט כל טובות העולם הזה, וכדי שיתאמתו אצלם הדברים, צריך שהמוכיח יהיו בו שני עניינים:

א. שיכיר הכרה חושית בטוב העליון. {עולם הבא}.

ב. שהשיג {בעצמו} השגת טוב העולם הזה וקנייניו. כי אם המוכיח יהיה משולל מקנייני העולם הזה, לא יאמנו דבריו למשיגי טובת העולם הזה. כי יאמרו, אין אומרים למי שלא ראה, יבוא ויגיד שאם היה טועם".

 

פירוש דבריו הקדושים: משה רבינו אומר לכל אחד מאתנו:

"ראה אנוכי" – תסתכל עלי ותלמד ממני. אני שזכיתי לגדולה בשני העולמות: מצד אחד, בעולם הזה הייתי מלך, עשיר וחכם: כידוע, "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור, עשיר, חכם, ועניו, וכולם אצל משה רבינו כדברי הגמרא (נדרים לח' ע"א. שבת צב' ע"א). בנוסף להיותו מנהיג עם ישראל, הוא גם התעשר מפסולת לוחות הברית שהיו עשויות מסנפירינון כדברי ה': "פסול לך… את פסולת הלוחות תיקח לך".

 

כמו כן, משה טעם מחיי העולם הבא כאשר הוא עלה השמימה כדי לקבל את התורה, כדברי הזהר לפסוק: "ויפה דודי – אף נעים" (שיר השירים א' טז'). זהו משה שטעם מנועם ה'" (זהר חלק ב' רנ"ד).

פירוש אחר: אומר לנו משה רבינו: תלמדו ממני איך כל אחד מכם יוכל להתעלות בעבודת ה' כמוני – כמשה רבינו, בכך שידמה אלי בעבודת ה', היות ונשמתו של משה רבנו מתנוססת אצל לומדי התורה בכל הדורות ככתוב: והתפשטותי דמשה בכל דרא ודרא" (זהר ר"ע רע"ג).

 

 

"היום – ברכה או קללה".

 

עם מידת הזריזות –  יוכל האדם לקנות את חיי העולם הזה והעולם הבא,

ועם העצלות – יוכל להפסידם (רבנו בחיי).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהביטוי "היום – ברכה וקללה", נראה כביכול כמיותר, היות ובהמשך ישנה הרחבה של הבחירה בין ברכה לקללה.

בכל ברכה יש גם קללה. לרשעים בעולם הזה יש מעט ברכה בעולם הזה, וקללה בעולם הבא. לצדיקים, מעט קללה בעולם הזה, ועולם שכולו טוב לעולם הבא.

משל לאדם שהגיע לפרשת דרכים ולפניו שני שבילים: שביל אחד שתחילתו מישור, וסופו קוצים = סמל לרשעים הנהנים הנאות רגעיות בעולם הזה הדומות למישור, כאשר בעולם הבא, יפתחו בפניהם שערי גהינום הלוהטים.

השביל השני שתחילתו קוצים וסופו מישור, סמל לצדיקים המוכנים לעמול בעולם הזה הדומה לקוצים, כדי לזכות בעולם הבא שכל כולו מישור.

 

רבנו בחיי אומר במבוא לפרשת 'ראה': מידת העצלות היא אם חטאת בעבודת ה'. "יש עצל בביתו, יש עצל בגופו, יש עצל בנפשו – מתעצל בתיקון מידותיו, בבחינת "מחורף – עצל לא יחרוש, ושאל בקציר – ואין" (משלי כ, ד). החקלאי שמתעצל לחרוש בחורף, לא יהיה לו מה לקצור בקיץ. כנ"ל אצלנו: 'הטורח בע"ש, יאכל בשבת' (שבת יט א)

 

"בנים אתם – יהוה אלהיכם" (דברים יד' א').

או – "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם"? (ויקרא כה, נה).

 

חשיבות מידת הפרגון כלפי כל יהודי,

 מידתו – של רבי מאיר בעל הנס.

 

 

התורה בפרשתנו מכנה את עם ישראל בתואר "בנים" – "בנים אתם ליהוה אלהיכם", ואילו בספר ויקרא מכונים בתואר "עבדים" – "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה).

 

"עבדים עבדי הם". רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הכפילות: 'עבדים עבדי' – "מעיקרם, קדושים מבטן ומהיריון בשורש נשמתם". החיבור בינינו לה' – מהותי.

 

הגמרא במסכת (קידושין לו ע"א. ספרי דב' ראה צו) מביאה את המחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה. האם עם ישראל נקראים בנים או עבדים של הקב"ה?

 

רבי יהודה אומר: בשעה שבני ישראל הולכים בדרך התורה והמצוות, הם נקראים בנים, ואילו כאשר נוהגים אחרת, קרואים עבדים. פתרון הנראה הגיוני לאור הסתירה בפסוקים.

 

ה"משך חכמה": דיוקו של רבי יהודה נובע מהסמיכות לפסוק הקודם: "כי תשמע בקול ה' אלהיך, לשמור את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום לעשות הישר בעיני יהוה אלהיך". כלומר, ניקרא "בנים" במידה ונשמור מצוות ה'.

 

רבי מאיר בעל הנס

סובר: "בין כך ובין כך בנים אתם". בנים אתם ליהוה אלהיכם" . הגמרא בקידושין מביאה ראיות לדבריו:: "בנים סכלים המה" (ירמיה ד' כב' ) כ"כ מהכתוב: "זרע מרעים בנים משחיתים" (ישעיה א' ד') וכו'.

 כלומר, גם כאשר עם ישראל לא נוהג בדרך התורה, הוא מכונה בתואר בנים. רבי מאיר אומר שהתואר בנים ניתן לעמ"י ללא קשר למעשיהם, היות ונבחרו כעם ה' כדברי רבי עקיבא רבו האומר: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר: "בנים אתם ליהוה אלוהיכם" (פ' אבות ד, ב).

 

 

הרשב"א פוסק להלכה כדעת רבי מאיר, גם בגלל "העין הטובה" בה הצטיין רבי מאיר במידה הזו, כמו במקרים רבים אחרים המופיעים בתלמוד. {ראה "אעשה נפלאות" בסוף המאמר}.

 

רבנו-אור-החיים-הק':

 "הלבבות ישכילו בנעלם אם לאהוב אם לשנוא, כי כפי אשר יכין האדם ליבו לאהוב חברו, כמו כן יתבונן לב חברו לאהוב אותו" (שמות לג יא).

 

ה"נועם אלימלך" רבי אלימלך מליז'נסק חורז בשיר,

את חשיבות מסר הפרגון כלפי כל יהודי:

 

"אדרבה, תן בליבנו שנראה מעלת חברינו ולא חסרונם /

ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך /

 ואל תעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו, חלילה…".

 

.

 

"בנים אתם ליהוה אלהיכם:

לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עינכם למת.

    כי עם קדוש אתה ליהוה אלהיך,

ובך בחר יהוה להיות לו לעם סגולה" ( דב' יד' א-ב)

 

 

בפסוק הנ"ל ניתנו לעם ישראל שלושה תארים: בנים, עם קדוש, ועם סגולה.

הפרשנים דנים בקשר שבין "בנים אתם ליהוה אלהיכם", -לאיסור גדידה למת, תופעה שהייתה קיימת אצל הגויים.

 

רש"י: בגלל שאנו בניו של הקב"ה, חייבים להיות נאים ולא גדודים, ולכן אין לשרוט פנים באבלות, היות "ועם קדוש אתה לאלהיך – קדושת עצמך מאבותיך. ועוד, ובך בחר ה'".

 

רבנו אברהם אבן עזרא: בגלל שאנו בניו של הקב"ה, חייבים להאמין שכל מה שהוא עושה זה רק לטובתנו, גם אם אנו לא מבינים, ולכן אין להצטער יותר מדי על המת.

 

האלשיך הק' משתמש במשל להבנת הכתוב: אימא אחת ובנה גרים במרתף בתנאי עוני. בעלה לעומת זאת, גר בארץ אחרת בתנאים טובים.

יום אחד, התאפשר לבן להגיע לאביו, ולחיות חיי רווחה אצלו. האימא, למרות מצבה הקשה, שמחה על שבנה זכה לצאת מחיי עוני, ולחיות חיי רווחה. וכדברי קדשו: "יתענג בדשן בכל טוב אביו ונחת משלחנו. וגם שבצד מה תדאג על פרידתו ממנה – הלא תשמח על אודות בנה מצד עצמו, כי אז טוב לו עם אביו. כן הדבר הזה. הוא יתברך אומר: 'בנים אתם ליהוה אלהיכם'. ואם כן, אשר ימות לו מת, לא ידאג על מתו מצד עצמו, כי הלא הלך שם עם אביו שבשמים".

 

 הספורנו והחיזקוני מסבירים שגם בשעת מצוקה כאשר אדם הקרוב אלינו הלך לעולמו, גם אז יש לנו קירבה להקב"ה בכך שאנו "בנים לה'" .

 

הרמב"ן לומד מכאן שיש השארות הנפש אחרי המוות, בגלל שאנו עם קדוש. ובלשון קדשו: "כי טעם עם קדוש – הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך".

 

 רבנו-אור-החיים-הק':

"שאין להצטער הרבה על המת היות והמת חוזר לאביו שבשמים – אל מקור החיים, ככתוב בתהילים: "כי עמך – מקור חיים" (לו, י). רבי אברהם אבן עזרא מפרש את הפסוק: "כי עמך – מקור חיים: חיי הנשמה העליונה שלא תמות". לא כן אומות העולם, שהם מתים מיתה שאינם עוד בנמצא בין החיים.

רבנו-אור-החיים-הק' משתמש בדימוי לאדם ששלח את בנו לעיר אחרת כדי לעסוק במסחר. לאחר זמן, האב שלח  לקרוא לבנו לחזור אליו. כך הקב"ה: שלח אותנו לעולם הזה, ובשעת המיתה קורא לנו לחזור אליו. אשרי מי שחוזר לבוראו ותלמודו בידו, ומצוות בצקלונו, וזכה לתקן את סיבת בואו לעולם הזה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' חי 47 שנים בקדושה וטהרה בבחינת הכתוב: "וחי ב – ה – ם" = 47. אשריו ואשרי חלקו.

 

המסר האמוני:

כבניו של הקב"ה, מן הראוי שנלך לאורו יתברך, ונזכור שהעולם הזה הוא זמני, ועיקר השכר, בעולם הבא.  

 

 

 

חשיבות מצות הצדקה.

 

"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן

מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ

 אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ

 לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ – מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן"

"נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ – וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ.

 כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה

יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ – וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.

(דב' טו, ז' – יא)

 

 

התורה מקדישה ארבעה פס' בהם אנו מצווים לא לקפוץ את ידינו מאחינו האביון, אלא "פתוח תפתח את ידך לו". השכר אותו מבטיח הקב"ה: "כי בגלל הדבר הזה – יברכך יהוה אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך".

 

 רבנו-אור-החיים-הק'

 אומר שהחלק המגיע לעני מונח אצלנו כפיקדון. את זה לומד מייתור המילה: "בך".

כאשר תינוק בא לעולם, ידו תהיה קפוצה – "ולא תקפוץ את ידך", דבר המסמל את רצונו לכבוש את כל העולם. ואילו כאשר האדם פושט את מדיו וחוזר לאביו שבשמים – ידו תהיה פתוחה: "כי פתוח תפתח את ידך".

 

 האדם לא יכול לקחת דבר, בדרכו האחרונה. הקב"ה בכבודו ובעצמו מבטיח פרנסה בשפע לעוזר לעניים ולדלים: "כי בגלל הדבר הזה – יברכך יהוה אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך". וכל זאת: "בגלל הדבר הזה" – שנתת צדקה לעני, מכסף שהופקד אצלך כפיקדון על ידי הקב"ה – הבעלים של ממונך.

 

תארו לכם שאליהו הנביא היה מתגלה אליכם ואומר לכם שבמידה ותעשו כך וכך, תזכו במיליון $, בטח שתבצעו כל פרט ופרט. בפרשתנו מבטיח לנו ולכם, לא אחר מאשר הקב"ה בכבודו ובעצמו – אדון הכל.

חכמי תורת הח"ן: מצות הצדקה מלווה את האדם במשך שבוע, שלא כשאר המצוות המלוות אותו רק יום.

 

רבי יצחק אברבנאל שהיה בנוסף להיותו גדול בתורה, גם שר האוצר בספרד בתקופת הגירוש, מדמה את נושא הצדקה לאדם המפקיד את כספו בבנק, באחד מאפיקי ההשקעות אותם הוא בוחר.

במידה והבנק יעביר את כספי ההשקעה לאפיק השקעה אחר ללא רשות, המשקיע יוציא את כספו ויעבור לבנק אחר.

כנ"ל בענייני צדקה: הקב"ה מפקיד אצלנו את כספו, ומבקש מאתנו לעזור לעניים. במידה ונתעלם מדבריו, יהיה לקב"ה למי להעביר את הכסף, ואנחנו עלולים להישאר חלילה בלי כלום.

 

 

"והיית אך שמח" (דברים טז, טו).

 עבודת ה' מתוך שמחה – ובפרט לקראת הימים הנוראים.

 

 

 

בכל התורה מופיעה המילה "שמחה" 16  פעמים, כאשר בפרשתנו "ראה", היא מופיעה 7 פעמים.

הציווי "והיית אך שמח", מופיע בפרשתנו בהקשר למקדש אותו כינו הנביאים "משוש כל הארץ", היות ובית המקדש מעורר כל יהודי לתשובה לאחר שהקריב קרבן, וחזה במו עיניו בנסים גלויים "במקום אשר יבחר יהוה" (דב' טז יא).

 

רבנו-אור-החיים-הק'

 מדגיש את נושא עבודת ה' מתוך שמחה: "אין לאדם לשמוח, אלא כשישמור לעשות את כל אשר ציוה ה' לעשות. אז ישמח ליבו, ויגל כבודו" (דב' ז, יב).

 

רבנו האריז"ל: "אסור לאדם להתפלל תפילתו בעיצבון, ואם נעשה כך, אין נפשו יכול לקבל האור עליון הנמשך עליו בעת התפילה… וכמעט שעיקר המעלה והשלימות והשגת רוח הקודש, תלויה בדבר הזה, בין בעת תפילתו, ובין כשעושה איזו מצוה משאר המצוות וכו'. ואל תבוז לענין זה, כי שכרו גדול מאוד" (דרושי ברכת השחר).

 

רבנו חיים ויטאל כותב בספרו 'שערי קדושה':

"העצבות גורמת מניעת העבודה וקיום המצוות, וביטול עסק התורה, וכוונת התפילה, ומבטל מחשבה טובה לעבוד את ה'". על הפס': "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה, יב) דרשו: מכל הצרות, ניתן לצאת ע"י שמחה.

מדברי קדשם עולה: כאשר אדם שרוי בשמחה, יוכל לעבוד את ה' בשלמות, ואף להגיע לרוח הקודש.

 

ה"בן איש חי" כותב בעניין עבודת ה' בשמחה, בהקשר לפס' "והיית אך שמח":

"והנה מן המצוה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע כמה חביבה השמחה לפני הקב"ה, וכמה חייב האדם להיזהר בה. ואל יאמר האדם: מאחר שקיימתי מצות ה' כתיקונה, מה מגיע למצוה יתרון מן השמחה, וגרעון מן המעשה – הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפני עצמה, ובהעדר השמחה – יש חסרון למצוה, וכל שכן שיגיע לה נזק גדול מן העיצבון, דלכך נחית קרא {בא הכתוב} לצוות בפרטות על השמחה, לעשות אותה מצוה בפני עצמה, כדי שיהיה האדם מקבל עליה שכר שלם בפני עצמו.

על כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה, כמו ברכת שהחיינו על בגד או בית חדש. ("בן איש חי" הלכות, פרשת "ראה" שנה ראשונה

 

 

בברכת שבת שלום

וחודש אלול טוב ומבורך

משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה

 הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. רויטל בת שרה שרינה. מרים בת לירז חנה.

 לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, והוצאה שניה בהידור רב, של הספר "להתהלך באור החיים".

 

 

להתבשם באור החיים למוצש"ק.

לרבי מאיר בעל הנס הבעלים של מפתח תעשיית הניסים,

ורבי יעקב שאלתיאל ניניו – איש טבריה, עירו של רבי מאיר.

 

רבי מאיר בעל הנס הוא תלמידו המובחר של רבי עקיבא הנמנה בגמרא כראשון מבין חמשת תלמידיו, הלא הם: רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי בר חלפתא, רבי יהודה בר אלעאי, ורבי אלעזר בן שמוע. רבי מאיר כונה בתארים חכם וסופר (גיטין סז). "חכם" בתורת הנגלה, "וסופר" בתורת הספירות. הוא זכה ל"סתם משנה רבי מאיר", ומוזכר 331 פעם במשנה. הוא הוסמך כרב ביחד עם רבי שמעון ע"י רבי עקיבא, וע"י רבי יהודה בן בבא.

 שמו של רבי מאיר היה רבי נהוראי, ולמה נקרא שמו מאיר? בגלל ש "האיר עיני חכמים בהלכה" (עירובין יג ע"א).

רבי אחא בר חנינא אמר: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? לפי שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טמא טהור, ומראה לו פנים (עירובין יג ע"א).

 

רבי יהודה הנשיא שהיה תלמידו של רבי מאיר, מעיד על עצמו שלא זכה לחריפותו אלא בגלל שלמד אצל רבי מאיר כשהוא יושב בשורה שמאחוריו. ואילו ישב מלפניו – היה יכול להיות יותר מחודד וחריף (עירובין יג ע"א).

מוסר השכל: עד כמה חשוב לראות את פני הרב בזמן השיעור.

רבי יהודה הנשיא עורך המשנה, אכן התחשב בדעתו של רבי מאיר עליו נאמר בגמרא (סנהדרין פו ע"א): "סתם משנה רבי מאיר אליבא דרבי עקיבא". כלומר, משנתו של רבי מאיר מהווה יסוד ומסד למשנה.

 

רבי מאיר זכה לכינוי "בעל הנס" = המחזיק "במפתח הנס", לאחר שהציל את אחות אשתו ברוריה, שהיתה ביתו של חמיו התנא רבי חנינא בן תרדיון מעשרת הרוגי מלכות, שהוחזקה בשבי הרומאי במקום לא צנוע (עבודה זרה יח ע"א).

 

 רבי מאיר הציל אותה ע"פ נס, לאחר שגילה שלא נעשה בה איסור. הוא שיחד את השומר, והבטיח לו שעם אמירת "אלהא דמאיר ענני", ינצל משלטונות הכלא, כפי שאכן הוכיח לו רבי מאיר, לאחר שזרק אבנים על כלבי השמירה, הכלבים שעטו לעברו, אבל ברגע שאמר: "אלהא דמאיר ענני", הם נעמדו דום, דבר ששיכנע את השומר לשחררה תמורת שוחד מרובה (ע"ז יח ע"א).

 

רבי מאיר מלמד אותנו כלל חשוב בעשיית נסים ונפלאות: נסים נעשים להולכים בדרך ה', כמו אחות ברוריה.

 

לפרסומו הגדול בעם ישראל, הוא זכה בכך שקבע שבני ישראל נקראים בנים של הקב"ה {ולא עבדים}, בעקבות הכתוב בתורה: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דב' יד א). רבי יהודה סבר שבזמן שאנחנו לא טובים – נקראים עבדים, בבחינת הכתוב: "כי לי בי ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה). ואילו בזמן שנוהגים כבנים עם הקב"ה, נקראים בנים. רבי מאיר אומר: "בין ובין כך אתם קרויים בנים", ומביא פסוקים לכך שגם כשלא נוהגים בהתאם, נקראים בנים: "בנים לא אמון בם" (דב' לב, כא), "בנים משחיתים" (ישעיה, א, ד). המקור לכך (קידושין לו ע"א).

כמו רבי מאיר, גם רבי שמעון בר יוחאי רואה בבני ישראל בני מלכים, לכן מותר להם למרוח שמן של וורד בשבת לשם תענוג… אליבא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא שאמרו: כל ישראל ראויים לאותה איצטלא" (שבת קכח ע"א).

 

הרשב"א פסק כדברי רבי מאיר שלעולם אנו נקראים בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם".

 

המקובל הרה"ג יעקב שאלתיאל ניניו זצ"ל מטבריה עירו של רבי מאיר, כתב בספרו "זרע יעקב" שרבי מאיר זכה לפרסומו הרב בגלל "העין הטובה" שלו, בכך שידע לפרגן לעם ישראל. וכך דברי קדשו: "מדוע זכה התנא הקדוש רבי מאיר שיהיו נודרים לו נדרים ונדבות על שמו, ולא על שם תנא אחר, בזכות זה שלימד זכות על ישראל. וכידוע, הקב"ה אוהב את מי שמלמד זכות על ישראל", כמו בדרשה הנ"ל שאנחנו בנים לה', ולא עבדים.

 אכן, מידה ה"עין הטובה" של רבי מאיר, מתגלית ביתר שאת אחרי מותו. כאשר אדם שרוי בצרה, יתן צדקה לכבוד רבי מאיר, ויאמר ג' פעמים "אלהא דמאיר ענני". כמו כן, יקבל על עצמו קבלות מעשיות בעבודת ה' (בשם הבעש"ט).

 

 

דוגמאות נוספות מתורתו של רבי מאיר בעל הנס –

המשמש כסנגורם של ישראל:

 

 כאשר עם ישראל עמד מול ים סוף, והמצרים שועטים אלי קרב מאחוריהם כשהם נושפים בעורפם, נוצרו בעם ישראל כיתות המתנצחות ביניהן: רבי מאיר אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".

פועל יוצא מדברי רבי מאיר: כל השבטים רצו לקדש את ה' ולקפוץ ראשונים לים. אלא, כל שבט כיבד את שכנו שיקפוץ תחילה, כדי לזכותו במצוות קידוש ה'.

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "הייתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א. וכן במכילתא בשלח ה).

 

רבי מאיר אומר: "ישראל שחטא, אף ע"פ שחטא – ישראל הוא".

 

רבי מאיר אמר: "אין ארץ ישראל חסרה דבר" (ברכות לו ע"ב).

 

 רבי מאיר אומר: "כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש – מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (ירושלמי שבת פ"א, ה"ג).

 

רבי מאיר מלמד זכות גם על ארץ ישראל שאינה דבר וכו'.

 

רבי מאיר מחל על כבודו, כאשר אפשר לאישה לירוק לו בעינו, למען שלום בית עם בעלה.

 

רבי מאיר נהג לדרוש בלילות שבת בביכנ"ס של חמתא. כהרגלו, היה דורש שליש בהלכה, שליש באגדה, ושליש במשלים. לדרשה הגיעו רבים, לרבות נשים. פעם אחת, האריך רבי מאיר בדרשתו, וכאשר אישה אחת שבה הביתה לאחר שנר השבת כבה, בעלה כעס עליה ואמר לה, שלא תיכנס יותר הביתה, עד שתירק בפניו של רבי מאיר.

כשנודע לו הדבר, הוא זימן את האישה שתלחש לו לעין הרע, ותירק לו בעינו שבע פעמים. כשעשתה כך, הוא אמר לה: לכי ואימרי לבעלך: אתה אמרת לי לירוק פעם אחת, ואני ירקתי שבע פעמים. תלמידיו כעסו על ביזוי כבוד התורה. רבי מאיר פייסם, והביא ראיה מסוטה, שם מוחים את שם ה' הק' במים, למען שלום בית, כל שכן אצלו.

 

רבי מאיר קבור בעמידה, כדי לקבל את פני המשיח יותר מהר.

 

זכיתי ללמד בישיבת רבי מאיר הצמודה לציון הק', ונדהמתי לראות מידי יום ביומו איך המקום שקק חיים. מידי יום כאשר סיימתי ללמד את תלמידי בישיבה, נהגתי לעלות לציון שם שמעתי על ניסים ונפלאות בזכותו. מאז, שבוי אני בתורתו מאירת הפנים לכל יהודי באשר הוא.

כאשר הגענו כעולים חדשים, זה היה יום לפני ההילולא. באנייה שאלו שליחי הסוכנות את הורי זצ"ל, איזו עיר אתם בוחרים בארץ? תשובתו הייתה: טבריה – עירו של רב מאיר בעל הנס. אכן, למחרת הנחיתה בארץ, זכינו להשתתף בהילולת רבי מאיר, עם עוד עשרות אלפי יהודים. זכותו תגן בעדכם ובעדנו אמן.

 

פועל יוצא מהדברים הנ"ל: בנוסף להיותו גדול בתורה ומלומד בניסים,

רבי מאיר היה מעורב עם הבריות. רבי מאיר לימד זכות על כלל ישראל, וכן על ארץ ישראל.

 

שבת שלום ור"ח טוב ומבורך –

 ביקרא דאורייתא – משה שמיר

 

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה, עזיזה בת חניני ע"ה. שמחה בת פריחה ע"ה. אלתר בן שרה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להשלמת ספרי החדש "להתהלך באור הגאולה". כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים". לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

 

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

סליחות ופיוטים הנאמרים מראש חודש אלול ועד צאת יום הכפורים, אשר חוברו במרוקו ובצפון־אפריקה מתקופת הראשונים ועד ימינו.

אנא בשפכנו מולך שיחנו

מחבר: רב^, יעקב אבן צור זצ”ל.

כתובת: קיקלר לה’ שמעה.

יעוד: ליום כיפור קטן.

סימן: יעקב בכמוה״ר ראובן אבן צור זצ”ל.

נועם: אנא בקראנו.

מקורות: אבן צור רבי יעקב, עת לכל חפץ, נא-אמון (אלכסנדריה) תרנ״ג

(1893), עמי 107. (דוידזון א.1691)

 

אָנָּא בְּשִׁפְכֵּנוּ מוּלְךָ שִׂיחֵנוּ / יְיָ שְׁמָעָה:

אָנָּא לִקְהָלֵנוּ אֶת־מְשִׁיחֵנוּ / יְיָ שְׁלָחָה:

 

יוֹם אֶעֱרֹךְ קוֹל שַׁוְּעִי, שְׁמַע יְיָ. מָגִנִּי קֶרֶן יִשְׁעִי, שְׁלַח יְיָ:

אָנָּא בְּשִׁפְכֵּנוּ מוּלְךָ שִׂיחֵנוּ / יְיָ שְׁמָעָה:

 

עֲתֶרֶת דַּךְ נִכְלָם, שְׁמַע יְיָ.  אֵלָיו גְּאֻלַּת עוֹלָם, שְׁלַח יְיָ:

אָנָּא לִקְהָלֵנוּ אֶת־מְשִׁיחֵנוּ / יְיָ שְׁלָחָה:

 

קוֹל עַם לְבָבוֹ נָמַס, שְׁמַע יְיָ. וּמוֹשִׁיעוֹ מֵחָמָס, שְׁלַח יְיָ:

אָנָּא בְּשִׁפְכֵּנוּ מוּלְךָ שִׂיחֵנוּ / יְיָ שְׁמָעָה:

 

בָּזוּז וְשָׁסוּי דָּוֶה, שְׁמַע יְיָ.  וְנָגִיד וּמְצַוֶּה, שְׁלַח יְיָ:

אָנָּא לִקְהָלֵנוּ אֶת־מְשִׁיחֵנוּ / יְיָ שְׁלָחָה:

 

באים ביתך בדמעה, שמע יי. וקול רנה וישועה, שלח יי:

אָנָּא בְּשִׁפְכֵּנוּ מוּלְךָ שִׂיחֵנוּ / יְיָ שְׁמָעָה:

 

כבושים במכמור, שמע יי. עני רכב על-חמור, שלח יי:

אָנָּא לִקְהָלֵנוּ אֶת־מְשִׁיחֵנוּ / יְיָ שְׁלָחָה:

 

מענים בין עמים, שמע יי. ותשועת צדיקים, שלח יי:

אָנָּא בְּשִׁפְכֵּנוּ מוּלְךָ שִׂיחֵנוּ / יְיָ שְׁמָעָה:

 

וחלוי דל שואל, שמע יי. ולבת צידן גואל, שלח יי:

אָנָּא לִקְהָלֵנוּ אֶת־מְשִׁיחֵנוּ / יְיָ שְׁלָחָה:

 

המית שיח בניך, שמע יי. וישע משיחך, שלח יי:

אָנָּא בְּשִׁפְכֵּנוּ מוּלְךָ שִׂיחֵנוּ / יְיָ שְׁמָעָה:

 

רזה מרף לבבו, שמע יי. ומלך במסבו, שלח יי:

אָנָּא לִקְהָלֵנוּ אֶת־מְשִׁיחֵנוּ / יְיָ שְׁלָחָה:

 

רשים בך דבקים, שמע יי. ותשועת צדיקים, שלח יי

אָנָּא בְּשִׁפְכֵּנוּ מוּלְךָ שִׂיחֵנוּ / יְיָ שְׁמָעָה:

 

 

 

רדוים ברב-עבדות, שמע יי. והךבה עמו פדות, שלח יי:

אָנָּא לִקְהָלֵנוּ אֶת־מְשִׁיחֵנוּ / יְיָ שְׁלָחָה:

 

אנקת אסיר בשביו, שמע יי. ומלך ביפיו, שלח יי:

אָנָּא בְּשִׁפְכֵּנוּ מוּלְךָ שִׂיחֵנוּ / יְיָ שְׁמָעָה:

 

ועורכים ניב נכחך, שמע יי. וישע ימינך, שלח יי:

אָנָּא לִקְהָלֵנוּ אֶת־מְשִׁיחֵנוּ / יְיָ שְׁלָחָה:

 

בביתך שופכים שיח, שמע יי. ומלך המשיח, שלח יי:

אָנָּא בְּשִׁפְכֵּנוּ מוּלְךָ שִׂיחֵנוּ / יְיָ שְׁמָעָה:

 

אילת השחר-הלכות ומנהגים-אלעד פורטל–פיוטים וסליחות

הרעיון הציוני בא במיוחד לידי ביטוי מתפרץ בשירתו של ר׳ דוד אלקאים. לא לחינם הוא נבחר למזכיר הארגון ״שערי שמים״ בלשון העברית. הוא היה אחד מחובבי ציון הנלהבים ביותר, ולא היה לפניו משורר בצפון־אפריקה שהקדיש שירים כה רבים — כחמישה עשר במספר — לכבודה ולשבחה של ארץ־ישראל ולהתרפקות על המקדש, שהיה לגביו סמל לעצמאות ישראל. הוא ליווה בשירים את התפתחות הרעיון הציוני מיום כינונו הרשמי עם הקמתה של התנועה הציונית ועד להצהרת בלפור. נביא כאן אחד מהשירים האלה, שבו הוא מזכיר במפורט את התנועה הציונית.

״פיוט זה על האומה הישראלית גם אם היא בגלות זה קרוב לאלפים שנה לא אמרה נואש ומתחננת בעד גאולת עולם.״

סי׳ אני דוד קים. קד: ״אלאים, דעני נאס לגראם מא יולאמו״

 

אַיֵּה שֹׁקֵל אַיֵּה סֹפֵר עֵת קֵץ ?

עַד אָן אָרַךְ עֵת בּוֹא גּוֹאֲלֵי? / נִתְעוּ אוֹרְחוֹת מַעְגָּלִי / לְהַר צִיּוֹן מִגְדְּלֵי, / חֶמְדָּה לִי, / הוּא מַהֲלָלִי / גּוֹרָלִי. יָהּ, כּוֹנֵן אֲשׁוּרַי בְּעֹז וֶאֱיָל; / עַל אֲפִיקָיו אֶתְעַנֵּג אֶעֱרֹג כְּאַיִל / שָׁם עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לֹא יִהְיֶה עוֹד מְנֹאָץ. קוֹל קוֹרֵא: / רַפֵּא שִׁבְרֵי, שׁוּבָה לְאַרְצִי, / תְּשׁוּעָתִי הַמְצִיא: / אֵשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן, נַפְשִׁי חֲפֵצָה.

 

לחרבא

מָתַי אָבוֹא בְּרִנָּה תּוֹךְ עִיר מִגְרְשֵׁי / אֶל הַר בֵּית מִקְדָּשִׁי, / צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם לָנוּ מוֹרָשָׁה.

 

נָדִים נָעִים לֹא אָמַרְנוּ יָאֵשׁ.

תִּקְוָתֵנוּ עֶדְיָהּ נַעֲדֶה, / מַהֵר נִסְּעָה נִדַּדֶּה / אֶל מִשְׁכָּנִי מוֹעֲדִי, / בֵּין נִכְבְּדֵי / אִישׁ שָׂדֶה.

בֵּין רוֹזְנֵי אֶרֶץ נָקוּמָה נִתְעוֹדֵד, / גַּם דִּבְרֵי פִּנּוּ כִּנְבוּאַת אֶלְדָּד וּמֵידָד, / וְחָכְמָתֵנוּ תִּנְהַר כַּשֶּׁמֶשׁ לֹא בָּא אָץ. חִישׁ יִזְרַח / וְצִיץ יִפְרָח, / חָפְשִׁי יִתְנַשֵּׂא, / כִּימֵי רַב מְנַשֶּׁה; / תְּנוּעַת צִיּוֹן תִּצְלַח, יוֹצְאָה חֲלוּצָה

 

מָתַי אָבוֹא בְּרִנָּה

 

 

       1-איה שוקל איה סופו עת קץ?: מי הוא זה המסוגל לחשב את הקץ ולקבוע את בוא זמן הגאולה? — ע״פ ״איה ספר איה שקל איה ספר את המגדלים״ (ישעיה לג, יח).

5. 2-עד אן ארך … הוא מהללי גורלי: עד מתי יתעכב בוא הגואל לעם שגלה מארצו ושדרכיו התרחקו מרחק כה רב מהר ציון, מקום החמדה והתהילה שנפל בחלקו של עם ישראל? נתעו ארחות מעגלי: תעו דרכי, ע״פ ״ארחותיהם עקשים ונלוזים במעלתם״(משלי ב, טו); מגדלי: כינוי לירושלים, ע״פ ״כמגדל דויד צוארך״ (שיר השירים ד, ד); חמדה לי: ע״פ כינויה של או־ץ־ישראל ״ארץ חמדה״ (זכריה ז, יד; תהלים קו, כד); מהללי: ע״פ ״ואיש לפי מהללו״ (משלי כז, כא); גורלי: נחלת עם ישראל, ע״פ ״עלה אתי בגורלי ונלחמה״ (שופטים א, ג).
6. 3-יה כונן … עוד מנואץ: המשורר מתפלל לה׳ שיחזק את צעדיו, ישפר את מצבו של עם ישראל כדי שישוב ויחיה בתענוג בארצו, ויפסיק להיות בזוי ומאוס בין העמים; כונן אשורי: ע״פ ״ויקם על סלע רגלי כונן אשרי״ (תהלים מ, ג); בעוז ואיל: בכוח ועצמה, ע״פ ״הייתי כגבר אין איל״ (תהלים פח, ה); על אפיקיו אתענג אערוג כאיל: ע״פ ״כאיל תערג על אפיקי מים״(תהלים מב, ב); שם עמך ישראל לא יהיה עוד מנואץ: ע״פ ״ותמיד כל היום שמי מנאץ״ (ישעיה נב, ה).
7. 4-קול קורא … נפשי חפצה: המשורר קורא ומתפלל לאל שתסתיים הגלות ועם ישראל ישוב לארצו עם בוא הגאולה, שכן כל שאיפתו ורצונו הם לשבת בביטחון בארצו; קול קורא: ע״פ ״קול קורא במדבר פנו דרך״(ישעיה מ, ג); רפא שברי: ע״פ ״וירפאו את שבר עמי על נקלה״ (ירמיה ו, יד); המצא תשועתי: ע״פ ״ונתתי בציון תשועה״ (ישעיה מו, יג); אשב בסתר עליון: אשב בחסותו של האל, ע״פ ״ישב בסתר עליון״ (תהלים צא, א); נפשי חפצה: ע״פ ״בלב שלם ובנפש חפצה״ (דברי הימים א כח, ט).

הרפרין: מתי אבוא … לנו מורשה: המשורר שואל את השאלה הנצחית של המצפים לגאולה ולשיבת ציון; מתי אבוא ברנה: ע״פ ״ובאו ציון ברנה״ (ישעיה לה, י; נא, יא); עיר מגרשי: כינוי לירושלים, ע״פ ״עיר עיר ומגרשיה סביבתיה״ (יהושע כא, מ); ציון וירושלים לנו מורשה: ע״פ ״לנו היא נתנה הארץ מורשה״ (יחזקאל יא, טו).

8. 5-נדים נעים לא אמרנו יאש: על אף כל הנדודים והגלות הארוכה, עם ישראל לא התייאש והוא ממשיך לקוות לבוא הגאולה.
9. 6-תקותנו עדיה … איש שדה: עם ישראל מתקשט בתקוותו לגאולה כבתכשיט יקר ערך, בתקווה לשוב לארץ־ישראל שבה ייבנה בית- המקדש, בית מועד לה׳, ולהתיישב מתוך שוויון גמור עם נכבדי אומות העולם השליטות; תקותנו עדיה נעדה: ע״פ ״ואעדך עדי ואתנה צמידים״(יחזקאל טז, יא), ״עדה נא גאון וגבה״ (איוב מ, י); מהר נסעה נדדה: ע״פ ״אדדם עד בית אלהים בקול רנה״ (תהלים מב, ה); בין נכבדי איש שדה: בין נכבדי הנוצרים, כנראה, ששלטו בעולם בזמנו של רד״א; איש שדה: כינוי לעשו וכאן לצאצאיו הנוצרים, ע״פ ״ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה״ (בראשית כה, כז).
10. 7-בין רוזני … לא בא אץ: תקוותו של המשורר היא, שעם בוא הגאולה תרום קרנו של עם ישראל והוא ישא וייתן עם שליטי העולם שווה בשווה, שתנוח עליו רוח ה׳ כפי שקרה לאלדד ולמידד, ואז תתעצם ותגבר החכמה וההשכלה בעם; בין רוזני ארץ נקומה נתעודד: השוויון עם שליטי העולם הוא מסימניה המובהקים של הגאולה השלמה ושל חזרתו של עם ישראל לארצו ולעצמאותו, ע״פ ״ואנחנו קמנו ונתעודד״ (תהלים כ, ט); גם דברי פינו כנבואות אלדד ומידד: ע״פ במדבר יא, כו-כט; וחכמתנו תנהר: תזרח, תאיר, ע״פ ״אז תראי ונהרת … ורחב לבבך״ (ישעיה ם, ה); כשמש לא בא אץ: כשמש שאינה שוקעת ונמצאת בשיא אורה, ע״פ ״ויעמד השמש … ולא אץ לבוא״ (ירמיה יז, טז).

8-חיש יזרח … יוצאת חלוצה: קרנו של עם ישראל תרום ותפרח מחדש כשיחדש את עצמאותו, כפי שקרה כבר בזמנו של ר׳ מנשה בן ישראל, שפעל למען חידוש זכויותיהם של היהודים באנגליה; המשורר מתפלל גם להצלחתו של מפעל התנועה הציונית, היוצאת בראש המאבק למען חידוש עצמאותו המדינית של עם ישראל.

תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית.-יוסף שיטרית.

עמוד 327

סימן תקפד

שלא אומרים הלל בראש השנה

ובו ה׳ בתים

 

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים,      הַלֵּל גַּם בְּדִלּוּג אֵין אָנוּ אוֹמְרִים.

סִפְרֵי חַיִּים וּמֵתִים מְסֻדָּרִים,       וְאֵיךְ יֵאוֹת לָשִׁיר אֶת שִׁיר הַשִּׁירִים.

אָכֵן אִם בְּסֵפֶר תְּהִלִּים קוֹרְאִים   לִקְרוֹת גַּם הַהַלֵּל הֵמָּה רַשָּׁאִים

נוֹהֲגִים לוֹמַר אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ,       וּבְשַׁבָּת אֵין לוֹמַר חָרוּז חָטָאנוּ.

 סְלַח וּמְחֹל  יַקְדִּים סְלַח תְּחִלָּה,  כִּי סְלִיחָה קַלָּה הִיא מִמְּחִילָה.

 

בשחרית !במנחה של ערב ראש השנה אין אומרים וידוי ונפילת־אפים, אע”פ שנופלים על פניהם בסליחות הנאמרות באשמורת הבוקר, אך במנחה שלפני ערב ראש השנה נופלים על פניהם כבכל יום (קצוש״ע ס׳’ תקכה הלכה לח).

 

בשחרית של ראש השנה נוהגים לומר פיוטים נפלאים בתפילה, כגון: לפני ”ה’ מלך” משוררים הפיוט ”ה’ ה’ אל _ירם על כל אל”, ולפני ”ברוך שאמר” משוררים את הפיוטים ”יגדל אלהים ח׳”, ”ברוך אשר אשש דוק וחוג”, וכן לפני ”נשמת כל חי” משוררים את הפיוטים ”אלה׳ אל תדינני כמעל׳”, ”רעה בשבטך”, ”שואף כמו עבד”, ”שופט כל הארץ”, ”׳; יום לך אערך תחנה” ו״שפל רוח” וכד; ולאחר ”ישתבח” נהגו לשורר את הפיוטים ”׳ד׳ רשים”, ”;ה שמך, ארוממך” ו”אל נורא צור” וכד’, וזהו פחד ואימה של ימי הדין על ידי אותם תחינות ופיוטים שאנו מוסיפים בתפילה, ובלאו הכי לא נשאר כל ערך לימים נוראים, ובבתי הכנסת המיוחדים למרוקאים ויוצא׳ צפון אפריקה חייבים להמשיך במנהג המפואר הזה, ויש לומר את הפיוטים דווקא במקומם, שאז יש בזה הרבה רגש וחרדה ומעורר הלבבות, לא כמו שראיתי באיזה קהילות ששינו המנהג ואומרים אותם אחרי החזרה, שאחרי התפילה לא נשאר להם כל ערך, ורוב הציבור חושבים שזהו דבר מיותר לגמרי כיוון שהתפילה נגמרה ולא יבואו לכוון בזה כלל ומדברים דברים בטלים, לא כן כשאומרים הפיוטים במקומם, שאז יש דממה דקה בבית הכנסת ועומדים באימה ואומרים ביראה ואין שום שיחה בטילה (שמ”ש ומגן ח”א ם׳’ מא; ח”ג סי’ כז).

 

קודם חזרת הש”ץ נוהגים לומר הפיוט ”יהוה שמעתי שמעך יראת׳” והקהל עונה ”ברוך הוא וברוך שמו” לאחר הזכרת שם ה’(עטרת אבות ח”ב, פרק טז הלכה נז).

יש להיזהר שלא להפסיק בדיבור בזמן הפיוטים ואפילו בלימוד לא יפסיק, ולא כאותם הקוראים תהילים בזמן הפיוטים, מי בקש זאת מידם כ׳ זוהי מצווה הבאה בעבירה (יד ידידיה, עמי 64). יש שנהגו להגיד בקדושה של ראש השנה ”המקדישים שמך בקדש" במקום ”המשלשים לך קדשה”(מחזור אבותינו).

נוהגים לומר אבינו מלכנו, ובשבת אין לומר חרוז חטאנו. סלח ומחל יקדים סלח תחלה, כי סליחה קלה היא ממחילה.

אילת השחר-הלכות ומנהגים-אלעד פורטל

לא תגורו מפני איש

היו נושאים שבהם נחלקו הדעות בקרב אחדים מרבני מרוקו כיצד לנהוג. מהם אמרו שמוטב להעלים עין מתופעות מסוימות, כדי למנוע את התרחקותו של הדור הצעיר הנוהה אחר תרבות המערב. רבינו התנגד למגמות אלה. כסבור היה, שרק יהדות אמיצה העומדת בתוקף על משמר ההלכה ללא פשרות, תוכל להחזיק מעמד ולהיות מקור משיכה לדור הצעיר.

גישה עקרונית זו, הובילה אותו לנהל מאבקים בתחומים שונים בהם ניכר כרסום בשמירת ההלכה. כך, למשל, הייתה תופעה של צילום שמחות בשבת על ידי צלמים נוכרים, וזאת בהסתמך על היתרים דחוקים כגון רמז וכיוצא בזה. היו מקרב הרבנים שנטו להעלים עין מהתופעה, מתוך מחשבה כי ממילא אין סיכוי למאבק ומוטב להקל כדי לא להרחיק את הרחוקים, אולם רבינו נלחם בתופעה בעקביות ובנחישות וללא פשרות.

כך גם היה במקרים של ריקודים מעורבים בחתונות. היו שבחרו להעלים עין במחשבה שממילא מדובר במאבק אבוד מראש, ומוטב להתרכז בדברים אחרים. אולם רבינו נלחם כאש להבה כנגד התופעה, והבהיר כי לא יאות לערוך חופה וקידושין למי שבחתונתו יתקיימו ריקודים מעורבים. הואיל ורב העיר היה בעל מעמד שלטוני, משמעות הדבר הייתה שאותו זוג לא יוכל לרשום את הנישואין מבחינה חוקית.

רבינו לא הסתפק במחאה מעל בימת בית הכנסת.

כאשר נודע לו באחד הימים על חתונה שעמדה להתקיים בתערובת, הטריח את עצמו להגיע באופן אישי למקום עד לתיקון המכשלה. נחוש היה רבינו למנוע את התפשטותה של פרצה זו. לא אחת קיים במאבקים אלה את מצוות ״לא תגורו מפני איש״, שכן היו בקרב תקיפי הקהילה כאלה שההשכלה כבר החלה לפעפע בקרבם, והם החשיבו את עמדת הרב לחומרא יתירה. אך רבינו לא זז כמלוא נימה מהנהגותיו, גם אם לא נשאו חן בעיני כולם.

המאבק נגד גיורי כזב

בעקבות השלטון הצרפתי, התפתחו בשולי הקהילה קשרים בלתי ראויים בין בני נוער יהודים ושאינם יהודים שהובילו בכמה מקרים עד כדי נישואי תערובת, רח״ל. רבינו נלחם בתופעה זו בכל כוחו עד למיגורה. כאשר נדרש הדבר, אף מימן כרטיס נסיעה והסדיר אשרת כניסה לארץ ישראל על מנת להרחיק מהאזור צעירים שנקלעו לקשרים בלתי הולמים.

רבינו גם נדרש לסוגיית הגיור, כאשר פנו לבית הדין צעירים שביקשו לגייר בנות ניכר על מנת שיוכלו להינשא להן. גיורים אלו היו רק מן השפה ולחוץ, שכן לא עמדה מאחוריהם כל כוונה רצינית לשמור תורה ומצוות. רבינו הודאג מהתפשטות התופעה והציע דרכים למגרה. עמדתו הייתה, שאין להקל בנושא הגיור על מנת למנוע את התנתקות הצעירים מהקהילה. באגרת נרגשת ששיגר לבית הדין הגבוה בעיר רבאט כתב:

"הדבר ברור כשמש בצהרים שאין באים להתגייר לאהבת דתינו הקדושה, אלא לעשות נחת רוח לבן זוגם, ביען שהוא מתבייש מקרוביו ואבותיו לישא בת הערלים… ואין עושין רק שינוי השם. והראיה: שנשארים ככוחם אז כוחם עתה, ובמעשיהם של חול כך מעשיהן של שבת, ומעולם לא קיימו מצות טבילת מצוה לנידותם, ואוכלין נבילות וטרפות אם יזדמנו להן. א״כ כיצד נקבל אותן?…

ואין לומר דמוטב דליעבדו איסורא זוטא ולא ליעבדו איסורא רבה״. חרא, שאין עושין זה כי אם לכסות קלונן ובושתם ועומדין בסורן הרע, וזו אינה גירות כלל ועיקר, רק שינוי השם ערלית בשם יהודית. ועוד נמצא לפי״ז אנו מחזיקין ביד עוברי עבירה, שמפני שסומכים על שינוי השם לחפות עליהם – עושין מה שלבן חפץ, והולכין אחר בנות הערלים בלי בושה ובלי כלימה… אבל כשיראו שנעלנו הדלת בפניהם ואין מקבלים אותן לשם יהודית, אפשר לא יעשו עוד כדבר".

משנודע לרבינו כי אירופאים משוטטים ברחובות האזור היהודי בשעות הלילה, יצאה בשנת תרח״צ(1938) הוראה מבית דינו האוסרת על בנות ישראל לצאת מבתיהן כלל לאחר השעה שמונה בערב. הוא גם דאג להקים משמר מבני הקהילה שפעל לסגירת בתי מרזח שנפתחו בפאתי השכונה היהודית, והיוו מכשול לצעירים.

פעילות זו לא מצאה חן בעיני אחד העשירים שנמשך אחר תרבות צרפת. הלה הפעיל קשרים בקרב חוגי השלטון נגד ״הרב הקנאי והקיצוני״ עד שהצליח לבטל את תקנות הצניעות.

אותו אדם לא יצא נקי ממעשיו. קפידתו של רבינו ופעלו אשר הוביל להחטאת הרבים פגעו בו, ובאותה שנה נפגע קשות אחד מקרובי משפחתו. שנים רבות לאחר מכן, ורבינו כבר מתגורר בארץ הקודש התקבלה בביתו איגרת מהעיר מקנס, ובה הודיעוהו כי אותו אדם מוטל על ערש דווי וימיו ספורים. בשמו של החולה נשלחה בקשה לרבינו כי יסלח וימחל לו על כל הצער ועגמת הנפש שגרם לו.

״ברור שאני סולח לו על הפגיעה בכבודי׳/ אמר רבינו למקורביו. ״אבל איך יצליח אותו אומלל לבקש סליחה מכל אלה שניזוקו ברוחניות מחמת מעשיו?״

♦ ♦ ♦

בכל מאבקיו אלה פעל רבינו לסתימת פרצות. אולם היסב ידע כי המענה האמיתי לסכנות הרוחניות שארבו ליהודי מקנס וליהדות מרוקו בכלל, הוא בשדה החינוך. רק בתחום הזה – בהקמת מוסדות תורה וישיבות שיחסנו את תלמידיהם מפני פגעי הזמן – יוכרע גורל המערכה.

על כן שינס רבינו את מותניו, ומיום כניסתו לרבנות מקנס, הקדיש חלק ניכר מזמנו כדי לחשוב ולהתייעץ מה היא הדרך החינוכית הנאותה לזמנים אלה, ובכדי להקים מוסדות בהם יזכה הדור הצעיר לחינוך על טהרת הקודש וללא פשרות בהלכה ובהשקפה.

את מאבקיו אלה לא בכוחות עצמו ניהל רבינו, אלא בשיתוף בני ״החבורה הקדושה״, גדולי ונכבדי מקנס, שרבים מהם למדו עימו בצוותא על ספסל הלימודים בבתי המדרש ובכוללים בעיר. נציין כאן את הבולטים והמיוחדים שבהם, ובראשם את הדיינים שכיהנו לצידו של רבינו.

רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה–מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו

עמוד 132