מורשת יהדות מרוקו

יום ראשון ה' מנחם אב, ההילולה ה- 454 של  האר"י הק'

 רבי יצחק לוריא אשכנזי ע"ה [1534 – 1572]. 

שורש נשמת –  רבי שמעון בר יוחאי.

שיטת רבנו האריז"ל בקבלה,

 באה לידי ביטוי בשלושה רבדים:

א. עולם הצמצום.  ב. שבירת הכלים.  ג. עולם התיקון.

וכן עולם הגלות והגאולה.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

קבלת האריז"ל, פרצה לאויר העולם, שנים מועטות לאחר גירוש ספרד בט' באב רנ"ב [1492].

מבחינה הגיונית, חכמי ספרד הרבים בדור הגירוש, התקשו להבין מדוע נחתה עליהם גזירת השמד והגירוש מספרד, כאשר את "תור הזהב בספרד", מעטרים דורות של חכמים מחוכמים כמו:

 הרי"ף, רבי יוסף אבן מיגאס, הרמב"ם, הרמב"ן, הר"ן, הרא"ש, הטו"ר, הרשב"א, ריה"ל, רשב"ג, רבי אברהם אבן עזרא, בעל "צרור המור" רבי אברהם סבע, בעל "עקדת יצחק" רבי יצחק עראמה, רבי יצחק אברבנאל ששימש כשר האוצר בתקופת הגירוש – השמנה והסלטה של הראשונים,

לכן הם פנו לתורת הח"ן, כדי לנסות להבין, על מה ולמה, נחת עליהם החורבן.

בצפת הגלילית, התקבצו חכמים רבים כמו:

 מרן רבי יוסף קארו שנולד בספרד, וגורש עם משפחתו בהיותו בן עשר, רבי שלמה הלוי אלקבץ – מחבר "לכה דודי", המקובל האלוקי רבי משה קורדברו – רבו של האריז"ל, רבי חיים ויטאל, הרדב"ז, רבי אלעזר אזכרי, המבי"ט וכו'.

תופעה דומה, התרחשה 1500 שנה קודם לכן, כאשר עשרות שנים אחרי חורבן בית המקדש בט' באב, התגלה הזהר ע"י רבי שמעון בר יוחאי, תלמיד רבי עקיבא שהיה בין עשרת הרוגי מלכות, 65 שנה אחרי החורבן.

בשני האירועים הנ"ל, תורת הקבלה מנסה להבין את סוד החורבן, ואיך ניתן לתקנו.

כמו שרבי אבא כתב את הזהר בשם רבו הרשב"י, כך רבי חיים ויטאל כתב את תורת רבו האריז"ל.

האר"י הק' שמצד אביו הוא ממוצא אשכנזי, ומצד אמו ממשפחת פרנסיס הספרדית, נולד ברובע היהודי בירושלים ברח' "אור החיים", והתייתם מאביו בגיל צעיר. מסיבות כלכליות, אמו החליטה להגר עם בנה למצרים אצל אחיה מרדכי פרנסיס שהיה מראשי ועשירי הקהילה הקהירית,.

הדוד תמך בו, כך שיכל להתפנות ללימוד תורה במשך שנים רבות. הוא למד עם הרדב"ז וכו', ובמשך 13 שנה, הוא הסתגר בבקתה ליד הנילוס, ועסק בקבלה.

ב-1569, הוא עלה לצפת, שם גילה את תורתו לתלמידו המובהק רבי חיים ויטאל, שכתב את תורתו.

האר"י הק' יסד שיטה חדשה בקבלה, שבריאת העולם התאפשרה ע"י שיטת הצמצום של האין סוף. כביכול, אלוקים צמצם את עצמו ויצר מקום לעשר ספירות = כלים.

כאשר "נשפך האור האין סוף לתוך הספירות = הכלים", הכלים לא יכלו להאכיל אותו, ואז  חלה "שבירת הכלים", כך שחלק מהניצוצות התפזרו לתוך הקליפות, וכך ניתנה שליטה לרע בעולם.

מתפקידנו לדלות את אותם ניצוצות ע"י "עולם התיקון".

כלומר, יכולים אנו לתקן את מעשינו, כמו שמתקנים מכונית, או כל דבר אחר.

דוגמא לתיקון 'שנאת חינם' ע"י 'אהבת חינם', בה עסקו המקובלים:

א. הרשב"י  אומר בתחילת האידרא לתלמידיו: "אנן בחביבותא תליא מילתא". יש שפירשו את דבריו כך: כל גילוי הסודות, תלוי בחביבות ואהבת החברים.

ב. רבנו האריז"ל כותב בשער הכוונות [חלק א, שער השישי]: "צריך שנקבל על עצמנו לפני תפילת שחרית את מצות "ואהבת לרעך כמוך", ולכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל, ועל ידי זה תעלה תפילתנו הכלולה מכל תפילות ישראל". גאולתו תבוא ע"י "אהבת חינם" במקום "שנאת חינם" בגינה נחרב המקדש.

כמו שהקב"ה "אוהב את ישראל" [מתוך התפילה], כך מצווים אנו לאהוב כל יהודי, ולעשות לו רק טוב.

ג. רבי משה קורדברו – הרמ"ק: "ולכך ראוי לאדם להיות חפץ בטובתו של חברו, ועינו טובה על טובת חברו, וכבודו יהיה חביב עליו כשלו, שהרי הוא הוא ממש. ומטעם זה נצטווינו 'ואהבת לרעך כמוך' (תומר דבורה פרק א').

ד. רבי אלעזר אזכרי ע"ה, מחבר הפיוט "ידיד נפש", ו"ספר חרדים" שחי בתקופת האריז"ל, הביא בספרו את דברי הלל באבות: "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה" (א, יב). הרב שואל: הרי ניתן ללמוד זאת מפס' מפורש בתהלים: "סור מרע ועשה טוב – בקש שלום ורודפהו" (לד, טו).

תשובת הרב: החידוש בדברי הלל, השימוש בביטוי "הוי" – לשון ציווי. כל אחד מאתנו מצווה לאהוב את השלום. לא יאמר אדם: "אני איני יכול למחול לפלוני שביזה אותי; הטבע שלי קשה ולא אוכל להפכו וכו'" כדברי קודשו.

הרב מספר על הרב יוסף סאראגוסי – רבו של הרדב"ז שחי בצפת, והיה אמון על עשיית שלום בין אדם לחברו, ואפילו בין הגויים – וזכה לראות את אליהו הנביא ליד ציונו הקדוש של רבי יהודה בר אלעאי, בואכה מירון.

ה. רבנו-אור-החיים-הק' אומר על מצות 'ואהבת לרעך כמוך אני יהוה" (יקרא יט, חי): המצוות הרבות בפרשתנו, מתפרסות על תחומים רבים, ובעיקר בין אדם לחברו. וכדבריו:  "באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך, היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא. ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.

מצוה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".

מצוה ב: "הוכח תוכיח את עמיתך. ולא תישא עליו חטא".

מצווה ג': "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך".

מצווה ד': "ואהבת לרעך כמוך – אני יהוה" (קדושים יט, יז- יח).

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תרשים הזרימה כך:

 אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך, אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה. אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה. ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה', ואז לקיים את  – 'ואהבת לרעך כמוך', שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.

רבנו-אור-החיים-הק' מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך' – לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך. אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם. ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך יהוה אשנא" (תהלים קלט כא).

ו. על הכתוב בהגדה של פסח,

 "שלא א.ח.ד בלבד – עמד עלינו לכלותינו".

  א.ח.ד – מלשון א.ח.ד.ו.ת.  א.ח.ד בגימטריה, אהבה = 13.

כאשר נהיה מאוחדים, ונאהב איש את רעהו באהבת חינם – איש לא יכול לכלותינו, וניגאל. (המקובל רבי נסים פרץ).

ז. רבי חיים ויטאל כותב לגבי יחסו של האריז"ל לנוות ביתו:

לעצמו, היה מסתפק במועט, הן בלבושו והן במאכלו. "אבל במלבושי אשתו היה זהיר מאוד לכבדה ולהלבישה, והיה מפיק כל רצונה, אף אם לא הייתה ידו משגת כל כך" (שער המצוות}

המסר האמוני מהאמור לעיל:

מצות "אהבת חינם" בין חלקי עם ישראל, היא הפתרון לגאולה.

  יום ההילולה של רבנו גדליה חיון ע"ה,

ה' מנחם אב התקי"א 1751

ראש ישיבת המקובלים "בית אל" בעיר העתיקה  ומייסדה.

ישיבתו הרמתה, ממשיכה להאיר בתורת הח"ן עד היום, זה למעלה מ – 273 שנה.

 רבנו גדליה חיון ע"ה היה רבו של החיד"א, והוא פעל במקביל לרבנו-אור-החיים-הק', ואף נתן הסכמה לספרו "ראשון לציון".

החיד"א מכנה אותו קדוש, וישנם סיפורים רבים המתארים את גודל קדושתו. הוא היה חמיו של הרש"ש – המקובל רבי שלום שרעבי ע"ה. הוא קבור בהר הזיתים בירושלים.

שני סיפורים שיעידו על גדולתו כי רבה.

כאשר הגיע הרש"ש לישיבה, הוא הסתיר את גדולתו בקבלה, וביקש לשמש כשמש.

באחד הימים, הרב חיון ותלמידיו התקשו בנושא קבלי. בלילה, הרש"ש כתב על פתק את התשובה, ושם אותה בספרו של ראש הישיבה. למחרת, הרב גדליה מגלה להפתעתו את הפתק והכתוב בו – רזין דרזין. בישיבה כבר נפוצה השמועה, שאליהו הנביא כתב את התשובה. המקרה חזר על עצמו שוב ושוב.

ביתו של הרב חיון, שרה, החליטה להתחקות אחרי "הנס". להפתעתה כי רבה, היא מגלה שהשמש שלום, כותב את התשובה. היא מיד סיפרה לאביה.

הרב חיון יכל להעלים את העניין, ולהמשיך להתפאר שאליהו הנביא מתרץ את הקושיות ופותר את הבעיות, ובפרט שחכם שרעבי ביקש ממנו לא להתגלות.

הרב חיון לעומת זאת, ענה לו שמן השמים רוצים לגלותו, לכן כבר למחרת הוא סיפר לכולם, והושיב אותו לידו, ומינה אותו לתפקיד ראש הישיבה אחריו, ואף מסר לו את ביתו שרה לאישה.

בזכות הענוה והצניעות של הרב חיון, זכינו כיום לכל תורת הרש"ש, המהווה את הבסיס להבנת תורת האריז"ל. 

סיפור שני:

מספרים עליו שכאשר הגיע להונגריה כשד"ר מטעם הישיבות בירושלים וחברון, הוא פגש את ה"חתם סופר" שמאוד התפעל מגדולתו בתורה. ה"חתם סופר" ביקש ממנו שלא יטרח באיסוף התרומות, הוא כבר ידאג לכך. אנשים רבים החלו להגיע אליו כדי להתברך, ועל הדרך גם תרמו סכומים נכבדים.

הגיע עשיר אחד עם 250,000 רובל. הרב חיון לא רצה לקבל את הכסף, בגלל שהריח בו ריבית.

העשיר נעלב, והחליט לנסוע עם הכסף לישיבת "בית אל" של הרב חיון. העשיר נפגש עם רבני וגבאי הישיבה, ותרם להם את הכסף, באמצעותו החליפו את הריהוט וכו'.

כאשר הרב חיון חזר לישיבה, הוא נעמד בכניסה, ולא יכל להיכנס בגלל ריח של ריבית. כאשר סיפרו לו את הסיפור, ביקש מיד להוציא את כל הריהוט החדש שנקנה מכספו של העשיר, שכאמור, יש בו ריח ריבית, ולהחזיר את הישן. אשריו ואשרי חלקו.

בברכת התורה והגאולה –

 העגלא ובזמן קריב – בחסד וברחמים

משה אסולין שמיר

מועצת הרבנים במרוקו ומועצת הרבנות הראשית בישראל

מאמר זה מוקדש לעילוי נשמת אחינו הגדול והדגול ר׳ מנחם מכלוף ב״ר שלמה ומרת רחל עמאר, מ״כ

משה עמאר

קיים דמיון רב בין מועצת הרבנים במרוקו למועצת הרבנות בישראל. שני המוסדות הוקמו על ידי השלטונות כמעט באותה עת, במתכונת דומה, בשניהם הוכנסו שינויים במבנה ובסמכויות שלהם, ושניהם ניצבו בפני אותן בעיות.

בארץ ישראל נוסדה הרבנות הראשית לישראל, בשנת התרפ״א (1921), בהתאם לתכנית הוועדה לסידור הרבנות בארץ, שנתמנתה בפקודת הנציב העליון סיר הרברט סמואל. הוועדה הגדירה את סמכויות השיפוט הבלעדיות של הרבנות לדיני נישואין וגרושין, ואילו בענייני מזונות וירושה הוחלט על שיפוט מקביל למערכת המשפט האזרחית; הוקם בית דין הגדול לערעורים ומונו שני רבנים ראשיים במקום משרתו עתיקת היומין של ה׳חכם באשי׳.

במרוקו בשנת התרע״ב (1912) פרסה ממשלת צרפת את חסותה על המדינה. ובשנת 1918 פרסמו שלטונות הפרוטקטוראט הצרפתי את החוק, המסדיר באופן רשמי את מעמדם של בתי הדין הרבניים, הרכבם ודרכי עבודתם. סמכותם השיפוטית הבלעדית הוגבלה לדיני המעמד האישי נישואין וגרושין, מזונות, ירושות, צוואות והקדשים. כמו כן הוקם בית דין לערעורים בעיר הבירה רבאט. ומינו את רבי רפאל אנקאווא ז״ל, כרב ראשי ליהדות מרוקו, והוא שימש גם כנשיא בית הדין לערעורים. [רבי רפאל אנקאווא כיהן כרב ראשי בשנים 1918-1935.]משרת רב ראשי לא היתה קיימת במרוקו עד כה מעולם. מוסד הרבנות במרוקו הפך להיות מוסד ממלכתי אשר מימונו בא מאוצר המדינה, מוסד זה קיים עד היום ובמעמדו כמעט לא חל כרסום, לעומת זאת במרוצת הזמן חל כרסום ניכר במעמד מועצת הרבנות הראשית ובמעמדם של בתי הדין הרבניים.

השאלות והבעיות

מרוקו ארץ רחבת ידים, ובקהילות היהודיות המרוחקות זו מזו התפתחו במשך הדורות מנהגים שונים בדרכי פסיקה ובנושאים הלכתיים. השלטונות הצרפתיים הביאו לפיתוחה של מרוקו, לצמיחה כלכלית וצמיחה תרבותית. הם הניחו תשתיות לתחבורה בין ערים מרוחקות, וכך השתפרו דרכי הגישה ממקום למקום, כתוצאה מכך התהדקו הקשרים בין הקהילות, ונוצרו קשרי חיתון. דבר זה הדגיש את ההבדלים בין ישוב לישוב בענייני הלכה, והורגש צורך לגשר ביניהם.

ביטוי לצורך בגישור נתן רבי יהושע בירדוגו רבה הראשי של יהדות מרוקו,[ רבי יהושע בירדוגו כיהן בשנים 1953-1941.] בדבריו בפתיחה לכינוס הראשון של ״מועצת הרבנים״ בשנת 1947:

אמנם לעת כזאת אשר כל מארוק ככרך גדול יחשב, והקהלות שייכי אהדדי בכל ענייניהם, ורבים הועברו מעיר לעיר לרגל מסחרם, גם מתחתנים זו בזו, ואין יחוד ושום התבודדות לשום קהלה, עכשיו חובה הכרחית לחבר הקהלות להיותם לאחדים בכל תקנותיהם ומנהגיהם ובכל הנהלתם המשפטית, בדבר המתאים בגזירה שוה לכולם. התרבות הצרפתית שחדרה לבית היהודי, עוד לפני שלטון החסות הצרפתי, באמצעות בתי ספר של ׳כל ישראל חברים׳ (כי״ח), גרמה להתרופפות המסורת ופגעה בחיים הדתיים, במיוחד בקרב בני הנוער. צעירים רבים נמצאו בחברה מעורבת, הן במסגרת החינוכית והן במסגרת העבודה. קירבה זו ותהליכי החילון הביאו למתירנות ועוררו בעיות רבות בענייני אישות ובנושאים אחרים, בעיות שקשה היה למצוא להן פתרון אחיד במסגרת ההלכה.

בארץ ישראל שרר מצב דומה, משלהי המאה הי״ט הלכו וגברו תהליכי החילון. כמו כן הקהילות בארץ היו מאורגנות על בסיס ארץ המוצא, והעליה שגברה בתקופה זו חידדה והדגישה ההבדלים במסורת ובמנהגים שבין עדה לעדה.

בשתי הארצות ניכר צורך לכנס חכמים כדי להתמודד עם בעיות מגוונות המתעוררות בחיי היומיום, במטרה לנסות לתת להן פתרון אחיד במסגרת ההלכה או באמצעות תיקון תקנות. הנושאים שנדונו במועצת הרבנות בארץ, נדונו גם במועצת הרבנים במרוקו, שהרי ׳סדנא דארעא חד הוא׳, נדונו הנושאים: אישות, ירושה, כשרות, ועוד. במרוקו נדונו עניינים נוספים מגוונים.

[סַדְנָא דְאַרְעָא חַד הוּא (או בכתיב מלא: סדנא דארעא חד הוא הוא ביטוי תלמודי שפירושו המילולי הוא "בסיס הארץ אחד הוא". משמעות הביטוי היא שכל אדמת העולם מחוברת לגוש אחד. כפתגם, הוא משמש לציון מציאות שבה המנהגים, התנהגויות בני האדם והטבע דומים בכל מקום בעולם א.פ]

שני המוסדות ערכו כינוסים אחדים, מבלי שאלו ידעו על אלו. מועצת הרבנות הראשית לישראל התכנסה בשנים תש״ג ־תש׳׳ד ותש׳׳י(-1950,1944 1943). ומועצת הרבנים במרוקו בשנים תש׳׳ז – תשט״ו(1956-1947) ערכה שישה כינוסים. הם דנו בבעיות שהתעוררו ותיקנו תקנות בנדון.

להלן מקצת הנושאים שנדונו: שידוכין; מפותה; מזונות; מורדת; כתובות; אימוץ; גיטין; חליצה; ניאוף; פסולי קהל; מורשים; חינוך – תלמודי תורה ומדרשה לרבנים; שבת; הילולות; כשרות; שחיטה וטריפות; ניקור, מקוואות וטהרת המשפחה; שוחטים, סופרי סת״ם וסופרי גיטין, מוהלים, ועוד.

הכינוסים במרוקו פסקו לאחר שמרוקו קבלה את עצמאותה בשנת 1956 והיה חשש פן השלטונות לא יראו בעין יפה כינוסים אלה. מה גם שלאחר שנה זו גברה עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, והקהילות המקומיות הלכו והתדלדלו וגם הבעיות פחתו, ולא היה צורך באסיפות הרבנים. בארץ ישראל מאז שנת התש״י(1950) לא נערכו כינוסים מיוחדים בהם תוקנו תקנות מהותיות.

משה עמאר-מאמרים ופרסומים-ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו-מועצת הרבנים במרוקו ומועצת הרבנות הראשית בישראל

עמוד 22