מורשת יהדות מרוקו

הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-הרקע ההיסטורי-ארץ ישראל ויהודיה

הנרטיב ההיסטורי של בני ירושלים בדבר ההוצאה להורג של אמוזיג ומלל מספר על חייט של אחד המפקדים העות'מאנים שנשלח בציווי מפקדו לתפור חליפות. באותה עת חיפשו העות'מאנים פרארים )עריקים) ותפסו את יוסף וטענו בדבר עריקותו. הוא ביקש מהם להביא את הטופס המעיד על חופשתו מהצבא, אך הם לא נענו לו. אִמו, חנינא, הלכה להביא את הטופס, אבל בטרם מצאה אותו נתלה בנּה. לאחר מלחמת העולם הראשונה חזרה משפחתה של אסתר לירושלים.

משפחת סקרון מאלג'יריה נאלצה להגר למצרים בימי מלחמת העולם הראשונה.

על חיי היהודים המגורשים באלכסנדריה אפשר ללמוד מעדותו של דוד הרוש 1996-1913. מדבריו עולה שמשפחתו ועוד משפחות מערביות עזבו את ארץ ישראל בתחילת המלחמה, הגיעו לאלכסנדריה והתיישבו בה בשלושה מחנות של גולים: מחנה שונה -Shuna, גאברי Ghaberi ו-ווארדין Wardin הגולים כונו 'מהג'רין' )מהגרים(. הם בנו חדרים גדולים, ובין חדר לחדר הפרידה מחצלת, וכל משפחה קיבלה חדר אחד. הלינה הייתה על הרצפה. הגולים התפרנסו מעבודות כפיים שונות, והנשים עסקו במלאכת החייטות ותפרו  מדים לצבא הבריטי. הגולים שלא התנהגו על-פי כללי המחנה נשפטו על-ידי הקונסול ומנהיגי העדה.

לדברי הרוש, הרב דויד אזולאי  1921-1824ממנהיגי הגולים, שימש שליח ציבור של מחנה גאברי ויועץ

בענייני אורח החיים על-פי ההלכה היהודית – נישואין, גירושין, ברית מילה, בר-מצווה ובריאות. הרוש

מוסיף שהוא עצמו הצטרף לתנועת הנוער 'הצופים'. לדבריו, התנועה חינכה לציונות ולאהבת ארץ ישראל. הוא ציין אף את ד"ר אברהם אבושדיד 1930-1875 רופא הגולים שהיה ממוצא מערבי וגלה למצרים. עוד ציין שהיה בית ספר בהנהלת גב' אנני לנדוי?1945- לכלל הגולים, לנדוי הייתה מנהלת ביה"ס אולינה  דה-רוטשילד בירושלים.

הערת המחבר: דוד הרוש נולד בירושלים ושימש שוטר במשטרה הבריטית. עדותו אצל סולי שרביט, עקיבא אזולאי איש ירושלים, ירושלים  ,1987 עמ' .21-20 וראו רשימות פליטים שבהן מופיעים מחנות אלו ומקומות אחרים שבהם התאכסנו העולים, כמו בתי מלון. ברשימות הופיעו פליטים שנתמכו כספית, ובהם המערבים שלמה עבו -שימש מורה-, ונשים מירושלים – זהרא הרוש ושני ילדים – סך כל הנפשות במשפחתה ארבע; קלארה מיימראן וילד אחד; ימנה מלכה וילד -שתי נפשות-; חנה עבו ושישה ילדים ומרים טארבולס ושני ילדים -סך הכל ארבע נפשות במשפחתה-, הרשימות עובדו על ידי מתילדה טאג'ר ב5- בדצמבר Tagger M., IGS, Eretz Israel Jewish Refugees in Alexandria (1915) :מתוך .

הרב דוד אזולאי: מקובל וחכם שהגיע מעמק האוריקה וממראכש, עלה לארץ ישראל ב,1906- שימש חכם ורב בעדה  המערבית ביפו ולימד בתלמוד תורה של המערבים בירושלים העתיקה. הוא נקבר ליד קבר אבשלום בנחל קדרון, אך קברו לא נמצא, ונראה שהושחת כליל ונעלם ממקומו בתקופה בימי שלטון הירדנים במזרח ירושלים 1967-1948. שנת הולדתו נקבעה על-ידי חישוב הולדת בנו עקיבא ב,1913- כאשר הרב דוד היה בין 89 ועוד 7 שנים עד יום פטירתו – סך הכל 96 שנים.

אברהם אבושדיד: אביו רחמים שלמה, מראשוני העולים ה"מערביים" מארצות צפון-אפריקה, ממנהיגי עדת המערבים  שהניח את היסוד לבתי ההקדש שלה ליד שער יפו. אברהם למד בבית-הספר של "כל ישראל חברים", בבית הספר התיכון של הגרמנים, ואחר כך למד רפואה באוניברסיטה באיסטנבול והיה מראשוני ילידי הארץ שהוסמכו בתואר דוקטור לרפואה. חזר לירושלים ונתקבל לרופא בבית-החולים "משגב לדך", וזמן מה היה רופא גם בבית-החולים הגרמני. בראשית מלחמת העולם הראשונה הוכרח לצאת מהארץ בגלל אזרחותו הצרפתית, ירד מצרימה ופעל שם במסירות בריפוי ובשמירת הבריאות של גולי ארצנו. אחרי המלחמה חזר ארצה והתיישב ביפו והיה רופא פרטי. (עד כאן)

חלק מתרבותם הרוחנית של הגולים המערביים היה ביקור בקברי צדיקים, והם נהגו לערוך זיארה -ביקור- בקברו של הרב יעקב אבוחצירה 1880-1808  בתום המלחמה שבה משפחתו של הרוש לירושלים  העתיקה.

רבנים מערבים שגלו לנֹא-אמון Amon-No במצרים דרשו לפני היהודים במועדי ישראל. הרב מרדכי  עזראן 1938-1872 , מגולי ירושלים, ציין את דרשתו לכבוד ל"ג בעומר:

בשנת התרע"ה כשהיתה המלחמה העולמית לתקפ"ץ [לתקום פעמיים צרה] וגלינו מעה"ק [מעיר הקודש] לנא אמון [אלכסנדרייה] ביום ל"ג לעומר בקשו ממני לומר איזה גרגרים של ד"ת [דברי תורה] התחלתי ואמרתי מורי ורבותי! היום הזה קדוש ונורא שהוא יום מנוחתו של גדול אדונינו הרשב"י [הרב שמעון בר יוחאי] זיע"א ]זכרו יגן עלינו אמן] אשר כבר נהגו בכל תפוצות ישראל לעשות אותו יום טוב משתה שמחה וששון.

היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון

הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-הרקע ההיסטורי-ארץ ישראל ויהודיה.

עמוד 29

מה. נהגו ביום שישי שבתוך השבעה, יושבים על הארץ עד סמוך להדלקת נרות:

מה. כן המנהג פשוט, והביאו בספר נחלת אבות (עמוד קנ״א) ובנהגו העם (עניני אבלות) ובנוהג בחכמה (עמוד ט״ו) וראה בזה באוצר המכתבים (סימן תתקמ״א) ובספר ויאמר יצחק (ליקוטי דינים י״ד סי״ד):

מו. נהגו שאין האבלים מחליפים בגדיהם כלל לכבוד שבת, ויש נהגו להחליף בבגדי שבת, ובפרט הבגד הקרוע:

מו. כן המנהג פשוט, וכמובא בספר יהדות מרוקו(אבלות), וראה בספר גאולי כהונה (מער׳ א׳), ומנהג ירושלים להחליף בגדים עליונים וכמובא בנתיבי עם (^מן שפ״ט ס״ג) וראה בבית היהודי ח״ז (סימן ל״ח ס״ג), וכן כתב בספר יפה שעה (יו״ד סימן ס״ד):

מז. נהגו שאין אוכלים בשר בשבעת ימי האבל, ובשבת יש נהגו לאכול בשר, ויש שהחמירו אף בשבת, ויש שנהגו להחמיר כל החודש, למעט שבת שאכלו בשר עוף, ויש שנהגו לאכול בשר אף בחול שבימי השבעה:

מז. ראה בזה בנו״ב(עמוד י״ב) שמנהגים מנהגים יש בזה, ונהרא נהרא ופשטיה, וראה בזה בספר עשה לך רב (ח״ה עמוד שפ״א), ובספר ילקוט שבע (אבלות עמ׳ קמ״ו):

מח. נהגו בליל שבת להתפלל בבית האבל, ואין אומרים במה מדליקין, ולא ברכת מעין שבע, ובמוצאי שבת אין אומרים ויהי נועם, אלא מתחילים מהפסוק ״אורך ימים אשביעהו״:

מח. כן המנהג והביאו בנחלת אבות (עמוד קנ״ג), וראה בזה במנהגי שבת ומשם בארה, וראה בספר פני ברוך (עמוד רמ״ה), ששלום עליכם בליל שבת לא נאמר בבית האבל:

מט. נהגו בשחרית של שבת, באים האבלים לבית הכנסת ומשנים מקומם, ויש משנים מקומם כל השנה:

מט. כן הביא בספר נו״ב (עמוד ט״ו), ובספר נהגו העם (עניני אבלות), והטעם כדי שהציבור יכירום ויבואו לנחמם, וראה בזה בנתיבי עם (עמוד שנ״ז), ובספר פני ברוך (עמוד רל״ד), ובנחלת אבות (קנ״א), וראה באוצר טעמי המנהגים (עמוד ת״צ):

נ. יש נהגו אחרי תפלת שחרית של שבת, נגשים הציבור לאבלים, ויושבים מעט לידם והולכים לביתם לחיים טובים:

נ. כן הביא בנו״ב (עמוד י״ז), ובספר יהדות מרוקו(עניני אבלות), והטעם כנ״ל:

נא. נהגו שקרובי משפחה עולים לתורה בשבת השבעה, במקום האבלים, ועורכים השכבה לנפטר, ואם חל השבעה בשבת, מוציאים אה האבלים בבוקר מאבלות, והולכים לבית הכנסת, ויש נהגו שהאבלים עולים לתורה, ויש שהחמירו בדבר:           

נא. כן הביא בספר נו״ב(עמוד כ״ה) וציין לספר הרוקח (סימן רי״ז), וראה בזה בספר ילקוט שבע(עמוד קל״ב):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים – מנהגי אבלות

159

סימן תקפא

דִּינֵי יְמֵי תַּחֲנוּנִים וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה

ובו ט' בתים

מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים,   בְּאַשְׁמֹרֶת עוֹמְדִים סְלִיחוֹת אוֹמְרִים.

וְחַזָּנִים יוֹתֵר גְּדוֹלִים דּוֹרְשִׁים,      גְּדוֹלִים בַּתּוֹרָה וּבַמַּעֲשִׂים.

לִסְלִיחוֹת גַּם לְיָמִים נוֹרָאִים,        בְּנֵי שְׁלֹשִׁים לְנָשִׁים נְשׂוּאִים.

אָכֵן כָּל יִשְׂרָאֵל הֵמָּה רְאוּיִים,         רַק יִהְיוּ בְּעֵינֵי קָהָל רְצוּיִים.

הָיָה לוֹ שׂוֹנֵא וְאֵין מוֹצִיא אוֹתוֹ,     גַּם אוֹהֲבָיו אֵין יוֹצְאִים בִּתְפִלָּתוֹ.

בְּעֶרֶב יוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה מִתְעַנִּים,    בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית אֵין נוֹפְלִים עַל פָּנִים.

 סַפֵּר שְׂעַר רֹאשֵׁךְ וְגַם,                אַף לֹא תִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי רִקְמָה וּמֶשִׁי.10

יִטְבֹּל עַצְמוֹ מִשּׁוּם קֶרִי טֻמְאָתוֹ,   לֹא יְשַׁמֵּשׁ בִּשְׁנֵי לֵילוֹת מִטָּתוֹ.

נָהֲגוּ לֵילֵךְ לְבֵית הַחַיִּים,            וְנוֹתְנִים שָׁם צְדָקָה לַעֲנִיִּים."

נוהגים לבטל גם בני התורה מלימודם עבור אמירת סליחות כי הזמן הזה מוכשר הרבה לתשובה, ואמירת הסליחות והתחנונים בנחת ובכוונה, מעוררת הלב לפשט העקמומיות שבו יותר משאר הלימודים כגון ש”ס ופוסקים וזוהר וכד’, וטוב וישר לומר באשמורת הבוקר רק את הסליחות והתחינות ולא זולתן. וכל המרבה בסליחות הרי זה משובח (מים ח״ם ח״א, םי' רלא).

מנהגנו לפתוח הסליחות בפיוטים: ”ישן אל תררם”, "יעירוני רעיוני”, ”יהוה אלה׳ הצבאות”, ואחריהם מזמורי תהלים, ופיוט "מלכי עולם בורא”, וממשיכים ב״אשרי יושבי ביתך” וחצי קדיש (עטרת אבות ח”ב, פרק טז הלכה ג). קודם שיאמר החזן ”רחמנא אדכר לן” נוהגים להוסיף הפיוט "שם אל קמתי לברך" המיוחס לרשב״ג(שם, הלכה ו). בסיום "רחמנא” קודם שאומר ”ויעבור”, נהגו להוסיף את הפיוט ”אנא כעב זדוני תמחהו’ לרבי משה אבן עזרא (שם, הלכה יא). ב״אלהינו שבשמים" על כל קטע בפני עצמו פותחים בתיבות ”אלהינו שבשמים" ולא רק בתחילת האותיות, ואחר כל פסקה הקהל עונה ”אמן” (שם, הלכה יב). נוהגים להוסיף את הפיוט ”אלהים אתה ידעת לאולתי” לפני ”עננו אבינו עננו” (שם, הלכה יג). יש נהגו לענות ”ברוך הוא וברוך שמו” לאחר שאומר הש”צ ”עננו אלה׳ המרכבה" (שם, הלכה ט1). באמירת ”עשה למען אברהם יצחק 1ועקב” מנהגנו לענות ”אמן” אחר כל פסקה (שם, הלכה טז). בפיוט אדון הסליחות אנו אומרים ”מלא זכיות”(דברי שלום ואמת ח”ב, עמי 112).

אנן בני מערבא נוהגים לומר כל הסליחות כסדרן, כולל קטעי הארמית גם כשאין מניין, 1י”ג מידות צריך לאמרן בטעמי המקרא (דברי שלום ואמת ח”א, עמי 109) והכי פסק הרב הנאמ״ן שליט״א (אור תורה, אלול תשנ״ד).

מנהגנו לתקוע בשופר גם בסליחות של ערב ראש השנה (מחזור אבותינו לר״ה).

הנוסח הנכון יותר לאומרו בסליחות הוא "עננו אלהא דמאיר עננו’ בלא תיבת ”דרבי” (מים ח״ם ח”א, ס׳’ רלב).

אילת השחר-הלכות ומנהגים-אלעד פורטל

עמוד 18