מורשת יהדות מרוקו

על מנת לחזק את מעמדם, בספטמבר 1840 בעלי הנתינות הצרפתית ובני חסותם ביקשו להתאחד והקימו ועד סוחרים, וגם מילאו תפקידי קונסול או תפקיד אחר בעיר, וביניהם יהודים כמו יהודה סננס, שלום ועדי דלואנטה, לקייה אמזלאג שייצג את חברותיהם של שאול כהן־סולאל ואברהם קורקוס.

הסולטאן לא היה שבע רצון מהמצב וביקש להילחם בשחיתות של פקידיו. הוא סילק את הקאיד עלאל-אל-זמרני שניהל בצורה כושלת את ענייני העיר, בכך שאפשר לאנשים רבים תמורת ׳מתנות׳ להיות סוחרים מוכרים, תואר המקנה הקלות מכס. התנהגות זו תרמה רבות למצב הכלכלי הרעוע של העיר.

במטרה לפרוץ לשוק ולהימנות עם אלו העושים עסקים עם השוק האירופי, אותם ׳סוחרים׳ ספסרו במחירים וגרמו להורדת מחירי הסחורות המיוצאות לאירופה. הדבר גרם נזק לכלל הסוחרים במוגאדור ולמשבר כלכלי. שתי חברות . הצליחו(סביבות 1843) להתגבר על הקשיים ועשו עסקים הגונים ומוצלחים, היו בבעלות הסוחר האנגלי ויליאמס ווילשיר (Williams Wiltshire) והיהודי עמרם אלמליח (Amram Elmaleh) (ראו משפחת אלמליח). למרות .שלשניהם היו חובות גדולים לסולטאן, הם היו מסוגלים להתחייב להוצאותיהם, להחזיר את החובות, ואף היו בין היחידים שעסקו בעת ההיא במסחר. ביניהם היה גם סלומון קורקוס (Salomon Corcos, נפטר בשנת 1853), סוחר המלך׳ שזכה לאמון הסולטאן ולסיוע במתן הלוואות. שלושת הסוחרים הללו נחשבו כמובילים באותה עת.

באותה שנה היו בעיר שנים־עשר סוחרים יהודים, שלושה אנגלים, צרפתי אחד ומוסלמי אחד. כמו כן, מתוך עשר משפחות הסוחרים היהודים הראשונים שבאו בעקבות פנייתו של הסולטאן, נשארו שתיים, משפחות קורקוס ואפללו. הסוחרים הנוספים שסחרו עם מרסיי ולא היו בין בעלי החוב הם: אלטראס, כהן, האחים סולאל ובן חיים (או בן- נעים). בסך הכול החוב לאוצר המדינה עמד על 17,846 פזטוס. השיטה הייתה למשוך סוחרים בעזרת הקלות כאלה ואחרות, להביא אותם להתחרות ביניהם כך שיהיו חייבים יותר מיסים למכס המקומי, והסולטאן המשיך להזרים להם הלוואות קבועות. בעקבות מצבם הכלכלי הרעוע של אחדים מהסוחרים הם הגיעו לכדי התרוששות ולפשיטת רגל, כך גם הסוחר אביטבול וארבעה נוספים היו בשנת 1842 חדלי פירעון. הסוחרים זגורי(נפטר באותה שנה והיה בעל חוב גדול לסולטאן ולאנשים פרטיים). אהרון אמר המכונה בוז׳נח ורוברטסון לא עמדו בתשלומי החובות והפסיקו לשלמם, ועל כן הסולטאן הורה להחרים את נכסיהם. בצעד דרסטי אסר הסולטאן על סוחרים לעלות לאוניותיהם ללא אישור המושל. היו סוחרים שנפגעו מהוראה זו, כמו אברהם שי דרמון(Shai Darmon) שביקש למחות על כך בפני הקונסול הצרפתי וביקש הסברים להוראה המעליבה.

בהמשך, כדי למנוע הידרדרות של סוחרים נוספים, הסולטאן התחרט וביקש מהמושל לסייע לסוחרים בעלי החובות לחזור לעסקים. האחים יהודה ועדי דלוונט(Judah, Adi Délavante) קיבלו אישור להחזיר רק חלק קטן מחובם בתשלומים חודשיים. אולם בן חיים ממרסי’ שהיה חייב 37 אלף פרנק, התלונן שדלוואנט אינו משלם דבר, ואיים בפני הקונסול שיפנה לסולטאן בעצמו כדי שיכריחו לשלם את חובו. לבסוף, בעזרת הקונסוליה הצרפתית הוצעה פשרה, שלפיה יוחזר חלק מהחוב בגובה של 22 אלף פרנק בצורת סחורות. אהרון אמר בוז׳נח (הסוחר היהודי האלג׳יראי) קיבל חזרה את נכסיו המוחרמים ואף נתבקש וקיבל עידוד ללמד את בנו(כנראה מדובר ביהודה) את העיסוק במסחר(כפי שהיה מקובל), לאחר שהוא לא היה פעיל כבר מספר שנים. גם הסולטאן, בתיווך הקונסול הצרפתי, עודד וסייע לסוחרים זגורי ובוז׳נח. הסוחרים המובילים בעיר, ביניהם עמרם אלמליח ששימש יושב ראש נציגות הסוחרים במוגאדור, ויליאם ווילשיר, עדי דלוואנט ואפללו(כנראה אהרון), נפגשו עם הסולטאן וביקשו להפחית עשרים וחמישה אחוזים מסך החובות של הסוחרים. בקשתם נענתה, וכך הם זכו להפחתה יחד עם סוחרי העיר. מתוך עשרים החברות שפעלו בעיר נותרו אחת-עשרה. אכן, שנת 1842 הייתה שנה של משבר שהלך וגבר עם סירובו של הסולטאן לסייע לסוחרים נוספים שפנו אליו. לטענתו, הם בזבזו את ההלוואות שניתנו להם והוא אף איים בעונשים לאלו שלא יעמדו בהחזרי החוב. לבסוף, הבין הסולטאן שאם לא יתפשר, המסחר בעיר עלול להתמוטט. לכן הציע שהסוחרים יחזירו רק שלושה רבעים מהחוב. אולם המשבר היה בעיצומו, ובנמל הסתמנה סטגנציה, ואוניות מועטות פקדו אותו. לכן הסולטאן, עבד אל רחמאן בן הישאם, נענה כמעט לכל בקשה של סוחר כזה או אחר לבוא לעיר ולהשתלב במסחר. כך, ביוני 1849 נענה למשה בן משאש ממרקש, שביקש לפתוח מרכז מסחר ולהימנות עם סוחרי העיר.

פרק 3 – הכלכלה, המסחר והסוחרים היהודים במוגאדור -סידני קורקוס

עמוד 51

רי"א מתמודד עם שאלת מקומו ומקורו של הרע בעולם: האם מקורו של הרע הוא באדם או באל – האם הרע הוא כוח עצמאי אוטונומי, או שהוא כפוף לקדושה ונועד לאפשר לאדם את יכולת הבחירה, ההשגחה ושכר ועונש . ואם כך, כיצד מגיע הרע מאל שכולו טוב, או שיש שתי רשויות – של אל טוב ואל רע? מה האחריות של האדם לקיומו של הרע במעשיו? האם הרע הוא תוצר בחירתו של האדם, או שהרע הוא דטרמיניסטי, ללא קשר לפעולות האדם, אלא גזרה אלוהית? האם הרע הוא ממשי, או שהוא רק השתקפות בעיני בני האדם, כי בשורש האלוהי הכול הוא טוב. והאם מקורו של הרע באלוהות עצמה?

רי"א מביא מגוון של פירושים למקורו של הרע. הוא כותב על הרע שהחל להיווצר כבר בשורשי האלוהות, על קיומו של הרע ככוח ממשי ודמוני שמשקף את המאבק בין כוחות הטוב והקדושה לבין כוחות הרע והטומאה בעולמות העליונים; על הרע ככפוף לקדושה ועושה דברה, ובא לתת את הכוח להנהגת השכינה לפעול על פי דין; על הרע שבא תחילה לשמש את הקדושה, ובשלב מסוים הוא מרד באל. רי"א כותב על אחריותם של בני האדם לקיומו של הרע בכך שאינם עושים את העבודה הרוחנית ומחזקים את כוחות הרע והטומאה; על הרע כקודש קודשים, ויש לו מקום בעולם בדיוק כמו היצר הטוב, כדי לאפשר את קיומו של העולם ; על עבודת האל בשני היצרים, טוב ורע, וחשיבות העבודה הרוחנית עם הרע, וכי בשורש אין הבדל בין הטוב והרע, והכול הוא טוב. רי"א רואה את הרע כחלק מהחיים, ועבודת האל נעשית גם באמצעות הרע.

על פי הפירושים השונים של רי"א, יש אמביוולנטיות גדולה בתפיסתו את הרע; אין הכרעה ברורה וחד  -משמעית מהו מקורו של הרע ותפקידו. רי"א גם נזהר מלקבוע בצורה חד- משמעית שיש רע בעולם כנפרד מהטוב ולא כפוף לו, וכי הרע הוא עצמאי, ממשי ושרירותי, אלא הוא מוסיף תמיד כי הרע כפוף לקדושה ובא לשמש את הקדושה, והוא קודש קודשים. זאת כדי לשלול את קיומם של שתי רשויות באלוהות – תפיסה דואלית של שתי רשויות, של אל טוב ואל רע, תפיסה גנוסטית המערערת את בסיס האמונה באל אחד כטוב ומושלם. שהרי אם יש אל טוב ואל רע, נגזרת מכך שלילתה של הבחירה החופשית והעבודה הרוחנית, השכר והעונש ועבודת הייחוד, או אז כל האמיתות הדתיות והאמוניות בטלות.

נושא זה מתקשר לקדושה ולטומאה ומשיק לשאלת הטוב והרע. הרע הוא הטומאה והטוב הוא הקדושה. על פי העיקרון הקבלי של "זה לעומת זה", יש מערכת של קדושה ומולה מערכת של טומאה; עשר ספירות של קדושה ומולן עשר ספירות של טומאה, ועל האדם, בהתאם לבחירתו, לבחור בטוב, כדי שהרע והטומאה יכחדו מהעולם .

רי"א שואל מהיכן הגיעה הטומאה לספירות שהן חלק מעצמוּת האל, ומביא בהקשר לכך את דברי רבי יהודה חייט בפירושו לספר מערכת האלוהות, שהטומאה שנקשרה להיפוכים ולשינויים של טוב ורע החלה עוד בשורשי האלוהות, עוד בעילול הראשון שבספירות, שהוא ספירת הכתר. רי"א מקבל חלקית את פירושו של ר' יהודה חייט, כשהוא מעלה באחד מפירושיו את הרעיון שהרע מקורו בשורשי האלוהות.

בהקשר לטומאה וקדושה – עבודת האדם על פי רי"א היא לקדש את החומר ולהתמיר אותו לרוחניות. גישה זו משקפת את משנתו הקבלית-מוסרית: על האדם, בכל רגע ובכל פעולה, להיות מחובר לטוב ולרוח כאשר הוא מתבונן בעצמו ובחייו, ולראות מה יוביל אותו לקדושה . עבודת האדם באה לידי ביטוי בעבודה הרוחנית, עבודת המידות, עבודת המחשבה, לימוד תורה, ועבודת הייחוד, שתכליתם תיקון העולמות , חשיפת הסוד וחשיפת ההוויה האלוהית בעולם.

בחלק השני אני מצביע על החיבור הטבעי בין עבודה רוחנית, עבודת המידות ועבודת הייחוד כמשלבים את דרכי העבודה בין אדם לחברו, כמו עשיית משפט צדק, מתן צדקה וחשיבות השלום בכוונה, בתפילה, במחשבה ובעשיית חסד ואהבה ויראה.

משנתו הקבלית–מוסרית של רבי יעקב איפרגאן- עמרם בן ישי