מורשת יהדות מרוקו

יהדות מרוקו נוהגת לפייט את הפיוט הנפלא הזה המוביל אותנו מיום הולדתנו ועד אחרון ימינו.
בהפסקה סבין מוסף למנחה, לא נהגנו ללכת הביתה אלא לפייט בין היתר את הפיוט הנפלא הזה.

 

בן אדמה הוא פיוט מאת רבי יהודה הלוי^[1] או רבי אברהם אבן עזרא^[2]. הפיוט עוסק בשנותיו של האדם, ומסקנתו היא שעל האדם לזכור את אחריתו כבר בשנותיו המוקדמות, וחשיבתו תהיה בשכר שנועד לו בעולם הבא. הרעיון רמוז כבר בתחילת השיר "בֶּן אֲדָמָה יִזְכֹּר בְּמוֹלַדְתּוֹ, כִּי לְעֵת קֵץ יָשׁוּב לְיוֹלַדְתּוֹ", והוא נאמר שוב בסיומו "אַשְׁרֵי אִישׁ נֶחְשָׁב כְּגֵר תּוֹשָׁב, אֵין בְּלִבּוֹ רַעְיוֹן וְלֹא מַחְשָׁב, רַק בְּאַחְרִית נַפְשׁוֹ וּמַשְׂכֻּרְתּוֹ". גם מילותיו הראשונות של השיר, בהן מכונה האדם "בן אדמה" באו לשם דגש זה, האדם בא מן האדמה ואליה ישוב, כדברי הפסוק בספר בראשית, פרק ג', פסוק י"ט: ”עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.”

 

 

 

מקור הטקסט מספרו של יעקב  לסרי

וולד לארד ייתפככר ללי וולדתו

בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ

ولد الارض يتفكر اللي ولدت

 

וולד לארד ייתפככר ללי וולדתו-

ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו-

גזייל מן סבאב, קולו לוולד כמס סנין-

דרוזו כיף שמס טאלעין-

אוממו תפרח ביה תטלב לרבב לחנין

כללי וולדי ייא רבבי, נתין כלקתו

 

בן האדמה יזכור את מולדתו-

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו-

צבי יפהפה, אמרו לבן חמש

מדרגותיו עולות, כצאת השמש

אמו תשמח בו, ובריבון עולמים תפציר

השאר, אלהי, בני בחיים, כי אתה היוצר !

 

 

וולד עסר סנין, לאדאב מא תכרהלו

סוואיי בסוואי ייתרתתבלו עקלו

תכללמו מעאה בלמחננא או בששרולו

מפסס ייאסר ענד אהלו ווקבילתו

וולד לארד ייתפככר ללי וולדתו

ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו

 

בן עשר שנים אל תחסכו לו מוסר השכל

כי לאט לאט יתייצב לו השכל

דברו עמו בחנונות, ותנו לו בשורתו

מדושן עונג הרבה, בקרב ביתו ומשפחתו

בן האדמה יזכור את מולדתו

 

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו

 

 

אמא לדאד וולד לעשרין

פרכ לגוזלאן מא ייסבהלו פלחין

ייטנז עלא שייוכ, ידחכ עלא למעללמין

תאייה ברוחו טריק למעווזא גררתו

וולד לארד יתפככאר ללי וולדתו

ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו

 

ומה נעימים ימיו של בן עשרים

עופר האיילים, לא ידמה לו בפניו יפי התארים

ילעג לזקנים ויצחק למלומדים יודעי מושכלות

תועה ברוחו, השלתה אותו דרך עקלקלות

בן האדמה יזכור את מולדתו

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו

 

 

וולד תלאתין להמום בדוו עליה

רד באלו מליח פססבכא צאב רזליה

מצרופו כתיר מסדארו מה ייסזיה

מהוולינו אולאדו ומראתו

וולד לארד ייפככאר ללי וולדתו

ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו

 

בן השלושים, תלאות הזמן הציפו אותו

נתן דעתו היטב, נלכדו רגליו ברשתו

הוצאותיו מרובות, והכנסותיו לא להספיקו

הסיעו אותו בניו ואשת חיקו.

בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו

 

 

וולד אררבעין ייברא יינקצר קלבו

ייפרח בקרעתו ללי עטאלו רבבו

ייתבע טריקתו וויתרכ צחאבו

עלא עדאבו וועלא סקא זריתו

וולד לארד ייתפככאר ללי וולדתו

ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו

 

בן הארבעים, התחיל סובל בלב שברונו

ישמח בחלקו, אשר העניק לו ריבונו

הולך במישרי דרכו, ועזוב גם ידידיו

על יסוריו, וחרף עמל טרחותיו

בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו

 

 

וולד לכמסין קלבו בדא יינהזם

יידדו עלא כדדו ייבאת ג'יר ייכממם

מא עארף בראצו כיף חצל פי האד להממ

קלבו כאייף לאמא ייתקררב ווקתו

וולד לארד ייתפככאר ללי וולדתו

ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו

 

בן החמישים לבו החל נכנע

ידו על לחיו, ועם הרהוריו נד ונע

לא ידע בנפשו, כיצד נלכד במתלאה

לבו ירא, פן יתקרב סופו הלאה

בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו

 

 

וולד סתתין פעאלו מאהוסי דאהר

רראיי ווצוואר ענדו תציבו חאדר

טבעו מבדדל מעא ננאס דימא וואער

מרכי פצחחתו וופמסיתו ייעתר

וולד לארד ייתפככאר ללי וולדתו

ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו

 

בן השישים, מעשיו בלתי מובנים

העצה והדעה אצלו מזומנים

טבעו משונה, עם זולתו קשה במשאו ובמתנו

רופף בבריאותו, תמיד יצלע על ירכו ועל מותנו

בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו

 

 

אידא סנינו יוצלו לחסאב סבעין

כלאמו מא יסוואס קדדאם ססאמעין

ייקלאל עליה חתתא ננדר דלעין

עלא עקקאייזו מחני פי תמסיתו

וולד לארד ייתפככאר ללי וולדתו

ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו

 

 

אם שנותיו הגיעו עדי חשבון שבעים

לדבריו אין ערך, מול השומעים

נתמעטה אצלו גם חדות ראות עיניו

על משענתו שפוף, בהילוך פסיעותיו

בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ

כי בהגיע קיצו, ישוב אל אומנתו

 

 

וולד תמאנין אולאדו מקללקין מננו

מחקור ענד חבאבו ווזיראנו

לכבז וולמא מאררין קבאלת עינו

קארי חסאבו אמא נהאר תקום עיטתו

וולד לארד ייתפככאר ללי וולדתו

ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו

 

 

בן שמונים, בניו מחוסרי סבלנות כלפיו

בזוי בפני ידידיו, וגם שכניו

הפת והמים מָרים בעיניו

קורא חשבונו, ליום בו תישמע צוואתו

בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ

כי בהגיע קיצו, ישוב אל אומנתו

 

 

אידא סנינו יוצלו לחסאב תסעין

מפצאלו כאמלין דימא ענדו מזעזעין

חתתא עדאמו ווערוקו ייבאנו מדעדעין

זלדו תכממס וותקררב ווקתו

וולד לארד ייתפככאר ללי וולדתו

ווקת לחדד יירזע לרבבאתו

 

אם שנותיו יגיעו למנין תשעים

אברי גופו, אצלו כולם רעועים

עצמותיו ועורקיו נראים שדופים ובלואים

עורו נצטמק, קרב יומו ועתו

בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ

כי בהגיע קיצו, ישוב אל אומנתו

 

 

וולד מייאת עאם פאני הווא דגייא

מא בקאתלו ווקפא וואלא מסייא

סאף חפדאנו ווסבע פכיר דונייא

ראקד פי פראצו מא מטללעין לחסאבו

וולד לארד ייתפככאר וולדתו

ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו

 

 

בן מאה שנים, במהרה הוא הולך וחרֵב

לא נותרה זקיפות קומה, ולא זריזות הגֵו

הביט בנכדיו, שבע בטוב עולם

מוטל על יצועיו, מכלל חשבון הוא נעלם

בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ

כי בהגיע קיצו ישוב אל אומנתו

 

 

מול מייא וועסרא כיף למיית יינחסאב

אבבייאד לינסאן ללי אוסל להאד לחסאב

נהאר מותו יידפנוה לולאד לקראב

ייפרחו זמיע לולאד מעא לחבאב

וולד לארד ייתפככאר ללי וולדתו

ווקת לחדד יירזע ללי ררבבאתו

 

 

בן מאה ועשר שנים, חשוב כמת

אשרי בן אנוש, שהגיע לגיל זה כעת

במותו יקברוהו, בניו וקרוביו

ישמחו צאצאיו, יחד עם אהוביו

בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ

בהגיע קיצו ישוב אל אומנתו

 

 

אבייאד לינסאן ללי אוצל להאד לחסאב מסא פי תלמודו

עמאיילו מלאח עבבאהום כאמלין פיידו

למצוות ללי עמל יקולו עליה אבייאדו

ננאס כאמלין יקולו עליה אבייאדו

מתבבעין פי טריקתו, כללא אולאדו

וולד לארד ייתפככאר לליוולדתו

ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו

 

אשרי בו האדם, עדי חשבון זה הגיע בתלמודו

מפעליו טובים, בשלמות לקחם בידו

מצוות מעשיו, בעולם הבא יקבילו את פניו

והקהל כולו, יאמר עליו, אשריו

ממשיכים בדרכו, שהותיר לבניו אחריו

בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו

שפה משותפת גם עם הדור הישן וגם עם הדור החדש

 

זכורני כי בניגוד לשאר הרבנים במכנאס, הקהל הרב שצבא על דרשותיו ושיעוריו של הגר״י משאש זצוקלה״ה, לא היה מורכב רק מאנשי הדור הישן, כמו אצל יתר הרבנים, אלא נראו בו צעירים רבים, כולל מאלו שלמדו באוניברסיטאות. לרבנים במכנאס לא היתה בד״כ שפה משותפת עם הדור החדש. הם לא ידעו את הרעיונות שמציעה התרבות המערבית. לא ידעו מה אומרת הפילוסופיה, ומה כתוב בספרות המערבית, ומה אומר המדע המערבי. יוצא דופן היה הגר״י משאש זצוקלה״ה. גם הוא כיתר הרבנים למד רק תורה בימי עלומיו. הוא לא ביקר בבית ספר של אליאנס. אולם פתיחותו לכל חידושי התרבות המערבית היתה מדהימה. הוא נהג לקבל עיתונות מארץ ישראל והיה מעודכן בכל מה שקורה בעולם. בשיעוריו הוא לימד לא רק תורה, אלא גם דיבר בהתמדה על התגליות המדעיות ועל ענייני דיומא בטכנולוגיה, ברפואה ובמדע. וזכורים לי בחורים רבים שהיו רחוקים מן התורה והמצוות, שבסופו של דבר חזרו לדבוק בה׳ ובתורתו, בזכות שיעוריו ודרשותיו ומתק לשונו של הגר״י משאש זצוקלה״ה.

תורה עם דרך ארץ

רב של חב״ד בשם הרב מיכאל ליפסקר זצ״ל, הקים ישיבה במכנאס, אליה הביא מאות תלמידים מן הכפרים. הם למדו רק תורה, ובכל לילה, הילדים הקטנים האלה זכו לשיעור על התניא מפי הרב מיכאל.

ויהי היום, הגר״י משאש פגש את הרב מיכאל ויאמר לו: ״במה יתפרנסו הילדים האלה כשיגדלו? האם באת אלינו כדי להקים פבריקה (בית חרושת) של עניים״. הרב מיכאל ליפסקר ע״ה הבין את הרמז, וזמן קצר אח״כ הקים מפעל לייצור תפילין בתוך הישיבה, וכך למדו הילדים מקצוע שיאפשר להם להתפרנס בכבוד.

באמת זכורני כי במכנאס לא היה שום אדם שלמד תורה ולא עבד לפרנסתו. הדיינים כמובן עבדו לפרנסתם בזה שדנו את עם ישראל. הבחורים שהקדישו את כל זמנם ללימוד התורה התכוננו לבחינות הרבנות והדיינות, כדי שפרנסתם לא תתבסס על צדקות. והם היו בודדים בלבד. כמעט מאה אחוז מן הציבור עבד לפרנסתו שלא בתחום התורה. וכמעט כולם היו אנשי תורה.

אהבת הבריות

אין לתאר את עצמת אהבתו של הגר״י משאש זצוקלה״ה לכל יהודי באשר הוא. הוא דן כל אדם לכף זכות. הוא התייחס בכבוד לכל אדם. דבריו היו מתוקים מדבש. היה נדמה לנו כי לא ידע מהו כעס. רק פעם אחת, זכורני כיצד זעק כנגד מי שנסע בשבת בתוך הרובע היהודי: ״את ה׳ הוא מגדף״, והדבר השאיר עלי רושם עז. ועוד פעם, נתחדש מנהג רע שכמה יהודים התחילו לעבוד אצל הצרפתים בשבת. העבודה התחילה בשעה שמונה בבוקר. היו מתפללים בבית כנסת אחד בחמש בבוקר. כששמע הגר״י משאש את הדבר, הוא ציוה לסגור להם את בית הכנסת. הרב הקדוש הזה שעשה הכל כדי לקרב את הרחוקים, שהבין את הדור החדש, ידע היכן עובר הקו האדום. על כזה אמר רבא: ״האי צורבא מרבנן דרתח – אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, שנאמר: הלוא כה דברי כאש נאם ה״׳(תענית ד, ע״א).

עמדתו כלפי מדינת ישראל

היום מכניסים את הגר״י משאש אל תוך המשבצת של הרבנים הציונים. כתוצאה מכך הרבנים החרדים מרגישים אי-נחת בהתייחסותם אליו. לענ״ד יש כאן טעות רבתי. ברור לי שהגר״י משאש ע״ה לא הזדהה ח״ו עם מנהיגים ישראלים שהתנתקו מן היהדות. אך ראשית הוא ראה בהם יהודים, והוא לא התיאש לעולם משום יהודי. שנית וזה העיקר, הוא ידע בבירור כי לא הם הקימו את מדינת ישראל, אלא הקב״ה. הוא ידע כי ההיסטוריה של עם ישראל מנוהלת ישירות ע״י אבינו שבשמים. והקב״ה רצה כי אנשים רחוקים מעולם התורה יהיו שלוחיו במשימה זו. ואין לנו להרהר אחר מידותיו. אנחנו רק צריכים לעמול כדי לתקן את המצב הרוחני בארץ ישראל. ובנו תלוי הדבר להפוך את המדינה הזאת למדינתו של המשיח.

הגאונות

הרושם שהיה לכולם מהגר״י משאש הוא שהוא ידע כל דבר, וכל רז לא אניס ליה. הוא ציטט בדרשותיו סוגיות גמרא שלמות בעל פה. הוא פסק בכל תחומי התורה ובכל הבעיות האקטואליות, הוא כתב שירה נפלאה, הוא ידע דקדוק כאחד ממדקדקי ספרד, הוא שלט בהיסטוריה גם של עם ישראל וגם של אומות העולם, הוא הבין בגיאוגרפיה, הוא התעדכן בהתקדמות המדע והטכנולוגיה, הוא היה בין הבודדים במכנאס שנתן שיעור במורה נבוכים בקבוצה סודית.

אפשר לומר על מו״ר הגר״י משאש מה שאמרו על רבן יוחנן בן זכאי: ״שלא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, וקלין וחמורין, וגזרות שוות, ותקופות, וגמטריאות, ומשלות כובסים ומשלות שועלים, שיחת שדים ושיחת דקלים, ושיחת מלאכי השרת, ודבר גדול ודבר קטן״ <ב״ב קלד, ע״א). זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אכי״ר.

החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה-אלעד פורטל.

עמוד 16