מורשת יהדות מרוקו

ההחלטה לצאת למאבק נגד התנועה לא באה לו במפתיע. היא היתה תוצאה של לבטים, מחשבות והרהורים מצטברים – סוף מעשה במחשבה תחילה. למעשה היא בשלה עוד לפני המכתב ששלח לרבני אמסטרדם. בשנת תקצ׳׳ח לגלותנו (6661), פרשת בחוקתי, (סוף מאי ראשית יוני1666 , כתב ששפורטש לסופינו, בהתיחסו לידיעות שהגיעו אליו מסאלי שבמרוקו לפיהן פשטה האמונה בקרב יהודי מרוקו: ״ואף אם הוא הקב״ה) שומר נפשנו ידע כי לא נבון לעשות כן לסכן נפשותינו… על זה חשבתי ומנעתי בכתבי לעיר סאלי יע״א וכל גלילותיה שלא תהיה תשובתם (חזרה בתשובה) על זה האופן ולא על מנת לקבל פרס ממשיח ונביא המוטלים בספק שאם לא כן לא תתקבל ולא תתקרב גאולתם. אדרבא תרחק מהם… ואשר יגורתי בה לי, וביום קרב ומלחמה קם עליהם המושל בארץ ועזר עליהם הרג ואבדן ולולי רחמי שמים לא נשאר משונאי ישראל שריד ופליט ולמה לנו להרעיש ממלכות בתשובותינו שאח״ב צריכים אנו לעשות תשובה לתשובה.״

כדי שהקטע הנ״ל יובן נזכיר שבשנה תכ״ה (1665), פשטו שמועות במרוקו על הופעתם של עשרת השבטים שהגיעו מן המדבר לאפריקה הצפונית. בד בבד עם אותן ידיעות הגיעו מארץ־ישראל הבשורות על עקבות המשיח הקרבים ובאים. התלהבות גדולה אחזה את יהודי צפון אפריקה ובעיקר את יהודי מרוקו. רבים מרבניהם נתפשו לאמונה במשיח והיו בין מחוללי תנועת התשובה. מרוקו היתה אז שסועה מרוב מאבקים בין יורשי שליטים, מלחמות ״הדיאדוכים״ היו בעיצומן, והארץ נתונה בשלהי שנות המרד – ארבעים שנות אי־הסדרים – עליהם דיברנו בהרח­בה. תנועת ההתעוררות המשיחית לא נשאה חן וחסד בעיני הממשל המשתקם. אז החלו רדיפות היהודים בגלל התסיסה החברתית שגרמו.

ששפורטש, שראה את עצמו כחלק מהם והיה קשור אליהם, דאג לגורלם וניסה להניא אותם מההתעוררות שלדעתו היתה מזיקה מפני שנאלצו לחזור בהם תחת לחץ השלטונות ולעשות תשובה לתשובה.

בשלב זה של התנועה, היינו תמוז תכ״ו (יולי 1666), ששפורטש נמצא עדיין בבדידות מזהירה. נחישות ההחלטה להאבק נגד האמונה החדשה לא רק שלא הוציאה אותו מבדידותו אלא עוד הגבירה אותה. החברה התנכרה לו. הוא רצה לצאת ״למלחמת קודש״ עד התנועה אף הוא חסר אונים. האזנים אטומות והלבבות ערלים. לא נתנו לו להשמיע מה שהוא רצה להשמיע אלא מה שהם רצו לשמוע. הוא בבחינת רועה רוחני שאנשי צאן מרעיתו נטשוהו. הוא שליח צבור ללא צבור. הוא שבוי בידי הפסיכוזה ההמונית. הוא אנוס לשתוק או לדבר בשפה כפולה. אורח חייו הוא כשל אחד האנוסים. בלבו היה נאמן לתורת משה ״ולמורשת קהילת יעקב״ וכלפי חוץ אנוס היה להתנהג כמוהם.

על השניות שבה חי ששפורטש באותם ימים של ערב ההמרה אנו לומדים מפיו. בימי קריאת התורה, בימי שני וחמישי, נהגו לברך את המשיח בעת הוצאת ספר התורה. בשעת הברכה כל הקהל היה קם על רגליו. גם ששפורטש עשה כמוהם והיה עונה אמן בעל כורחו יחד אתם. ״וכולנו היינו עומדים באימה וביראה וכל חד אזיל לשיטתה (כל אחד מתנהג לפי דרכו), המאמינים מפני אימת מלכותם וכבוד המלך (שבתי צבי) המוטל עליהם ואנחנו אימתנו ויראתנו מפני אימת מלכותא בלא תגא ומפני דרכי שלום שלא יפול שום בלבול בבית הכנסת וכדי שלא נתבטל מתפילתינו … וגם ראיתי את עצמי גרגיר יחידי (ההדגשה שלי א.מ.) בארץ וכל בעלי התורה ותלמידיהם עומדים לניגודי והנמשכים אחרי בני עליה והנם מועטים. הוצרכתי לקום ולעמוד בעמדם, וכאשר הם עונים אמן על כל ברבה ותהלה הייתי עונה אחריהם אמן על קיללתי היוצאת מפי על הרשעים הקמים עד תורתנו שבעפ׳׳ה ובל אחד עונה אמן לפי כוונתו ודעתו.״

בקטע זה באה לידי ביטוי לא רק השניות בה חי אלא גם הבדידות בה היה נתון בשל היותו בודד במערכה.

כדי להעריך את עומק ראייתו של ששפורטש, את אומץ לבו ואת כוח נחישות החלטתו עלינו להדגיש לא רק את המצב בו היה נתון, הבדידות, הניכור ואת עצם היותו יחיד במערבה, אלא גם הסכנות שריחפו על ראשו. איומים ורדיפות היו נחלתם של כל המתעדים לאמונה החדשה. המאמינים היו תוקפניים ולא בררו באמצעים כדי להכניע את המתעדים. בעיניהם כל מי שהרהיב עוז בנפשו וכפר במשיחיות הנביא דמו היה מותר. כי הרי האמונה בביאת המשיח היא אחד מעיקרי אמונת ישראל. ״אני מאמין בביאת המשיח״, משנן היהודי לעצמו השכם והערב וכל המהרהר בבואו כאילו הירהר אחרי מידותיו יתברך ואין לו חלק ונחלה בישראל ונחשב לכופר בעיקר. תועמלני התנועה הצליחו להחדיר לכל שכבות העם שהמשיח הגיע והימים ימי אתחלתא דגאולה והנה היא ״עומדת אחר כתלינו״. לא יפלא אפוא שההתלהבות המשיחית הגיעה לשיאים וגרפה בנחל איתן את ההמונים. רק בודדים מצאו עוז בנפשם לשחות עד הזרם ולעמוד עד הגל העכור.

אחד הבודדים האלה היה ששפורטש. הוא היה בין הבודדים מבין רבני הקהילות היהודיות ששמר על שפיות הדעת ומאן לקבל עליו את ציווי התנועה, למרות האיומים שכוונו נגדו. הוא לא נכנע ועמד באומץ ובגבורה על דעותיו.

אליהו מויאל-התנועה השבתאית במרוקו-רבי יעקב ששפורטש

עמוד 162