מורשת יהדות מרוקו

מעשה בשלוש נשים

פעם אחת, שלוש נשים, אחת יהודיה, אחת מוסלמית ואחת נוצריה הלכו בדרך. הן הלכו ודיברו ביניהן. בעודן מדברות, ראו פתאום טבעת אחת על האדמה. כולן נפלו בבת אחת עליה, כאשר כל אחת מהן מנסה לחטוף את הטבעת. הן התחילו לריב בין שלושתן. לבסוף הן החליטו ללכת למלך כדי שיכריע ביניהן. הלכו למלך ואמרו לו: "אדוננו המלך, שלושתנו מצאנו את הטבעת הזו ועכשיו מי תיקח אותה"? אמר להן המלך: ״תנו לי את הטבעת״. הן מסרו לו את הטבעת. הוסיף המלך: "אתן שלוש נשים. אני יודע שכל אשה עושה הרבה תחבולות ותכסיסים לבעלה. עכשיו, כל אחת מכן שתעשה את התעלול הכי מוצלח לבעלה ותנצח אותו, היא תקבל את הטבעת. כל אחת, מה שהיא תעשה, תבוא ותספר לי למחרת״. ענו הנשים למלך: "מקובל עלינו אדוננו המלך״. שאל המלך: ״מי מוכנה להתחיל ראשונה"? ענתה לו המוסלמית: ״אני אתחיל״.

בעלה של המוסלמית הזאת, נהג לצאת כל בוקר בשמונה לעבודה ולחזור בשתיס־עשרה. הוא אכל וישן עד השעה שתיים ושוב הלך לעבודה. בשש הוא היה חוזר לביתו, מתרחץ, שותה כוס תה, אוכל ארוחת־ערב וישן.

מה עשתה אשתו למחרת? מיד כשהוא יצא אחרי מנוחת הצהריים, הלכה לבנאי אחד ואמרה לו: "אני מבקשת ממך שתבוא אליי מיד. אני רוצה שתסגור את פתח הבית, את הכניסה. תסייד ותצבע כאילו מעולם לא הייתה שם דלת. אבל מחר, בארבע בבוקר, תבוא ותחזיר את המצב לקדמותו. תחזיר את הפתח, הכל כמו שהיה״. נתנה לו סכום כסף טוב והלכה.

המלך שם שומרים כדי לדעת מה התחבולה שמכינה המוסלמית לבעלה.

בערב, חזר הערבי והוא מחפש את הבית שלו. הנה הרחוב שלו, הנה הבית של פלוני, הנה הבית של אלמוני. הוא רואה את הבתים של השכנים ואת הבית שלו הוא לא מוצא. הוא הולך עוד פעם, מסתובב, הולך עד ראש הרחוב, מסתובב וחוזר ואת הבית שלו הוא לא מוצא. הנה הבית של השכן ועוד בית של שכן אחר אבל היכן שלו? כל הזמן השוטרים של המלך שומרים עליו ורואים מה שקורה. המסכן, הגיעה השעה אחת־עשרה. את מי ישאל ומי יגיד לו היכן ביתו? הוא התבייש לפנות לשכנים. הרי הוא גר שמה למעלה מארבעים שנה. איך הוא יילך וישאל אותם איפה הבית שלו?

מה עשה המסכן? השעה כבר אחת־עשרה, אחת־עשרה וחצי בלילה והוא מאוד עייף. הלך לישון במיסגד. ישן שם עד למחרת בבוקר. למחרת בבוקר שב לביתו. הפעם הוא מצא את הפתח של הדלת. אשתו התחילה לצעוק עליו. ״אתה פרחח, לקחת את הכסף והלכת לבית־קפה וישנת במלון״, ושוב המשיכה לצעוק עליו. שתק המסכן. מה, הוא יגיד לה שאני באתי ולא מצאתי את הבית? הלכה אשתו למחרת למלך ואמרה לו: ״באמת עשיתי תחבולה גדולה לבעלי והנה מה שקרה. כל הלילה הוא הסתובב כדי לחפש את הבית ולא מצא את הדלת. והיום בבוקר הוא לא היה יכול לדבר או להתלונן״. אמר לה המלך: ״באמת זה תעלול גדול״. ביקש המלך מהנוצריה לפעול. הנוצריה גס היא תיכננה היטב מה היא תעשה. בעלה רגיל היה, לאחר ארוחת־הערב, ללכת לבית־הקפה ולשחק שם קלפים על כוס קפה עם החברים שלו. היה משחק עד אחת־ עשרה בלילה ואז שב לביתו כדי לישון. מה עשתה אשתו? בית־הקפה היה מרוחק בערך כחמישים מטר מהבית. היא בנתה מינהרה מן הבית שלה עד לבית־הקפה.

אחרי שלושה־ארבעה ימים, הלכה למלך ואמרה לו: ״הערב אתה תראה מה שאעשה לבעלי. אתה תראה את התכסיס שהכנתי לבעלי״. בערב, ישבה עם בעלה ליד השולחן ואכלו ארוחת־ערב. הבעל יצא כהרגלו לבית־הקפה, והיא התלבשה מהר ושמה בגדים אחרים. דרך הקיצור שלה, המינהרה, היא הגיעה לבית־הקפה וישבה על הכיסא עליו נהג בעלה לשבת. בעלה נכנס לבית־הקפה ורואה את אשתו יושבת שם. הרי הוא וידא, כמידי־ערב, שהדלת ננעלת מבפנים על־ידי אשתו.

עכשיו הוא רואה את הפנים של האשה, העיניים שלה. מה הוא יעשה? הבגדים הם לא בגדים של אשתו. הוא יושב על־ידה ומחכה שהיא תדבר, ואז יכיר אם זה קולה או לא, אבל היא לא פותחת את הפה. אחרי כמה זמן היא אומרת לו: ״בוא, בוא נשחק קצת״. אז חשב, זאת אשתי, זו באמת אשתי. אמר לה: ״שכחתי את הארנק שלי בבית, אני הולך להביא כסף״. הוא רצה לראות אם אשתו בבית או לא. הוא יצא לדרך. האשה הגיעה במהירות הביתה דרך המינהרה ונכנסה למיטה. התכסתה בשמיכה ועשתה את עצמה ישנה. הוא דופק על הדלת, דופק והיא בכוונה לא רוצה לפתוח לו. בסוף היא קמה, משפשפת את עיניה ואומרת לו בקול ישנוני: ״מה באת היום כל־כך מוקדם? אני עייפה והערת אותי״. אמר לה: ״שכחתי את הארנק שלי״. אמרה לו: ״לא ראיתי ששכחת את הארנק שלך, עכשיו קח אותו, תנעל את הדלת וקח את המפתח איתך כי אני ישנה, ואל תדפוק בדלת עוד״. חשב הבעל, בודאי זו אשה אחרת הדומה מאוד לאשתי. חזר הבעל לבית־ הקפה והוא רואה את האשה הלבושה בחליפה אחרת. שאלה אותו: "הבאת את הארנק שלך מהבית״? אמר לה: ״כן, הבאתי את הארנק״. עכשיו היא מדברת איתו, משחקת איתו ושמה עליו את ידיה, כי היא רוצה לשגע אותו. עכשיו הוא רוצה לחזור לביתו. הוא חושש מאשתו שמא תצעק עליו. הוא יושב וראשו מבולבל. מה יעשה? אז אמר לה: "שכחתי משהו בבית״. הוא מילמל משהו והלך. עכשיו יש לו מפתח. הוא עוד בדרך ואשתו כבר הגיעה לבית דרך הקיצור שלה, נכנסה למיטה ועושה את עצמה ישנה. הוא נכנס ושומע את הנחירות שלה.

הוא בודק את בגדיה ולא רואה את החליפה של האשה מבית־הקפה. אמר לעצמו, אני באמת לא יודע מה לחשוב. אשתו, כאילו מתוך נימנום, שאלה אותו: "מה אתה רוצה עכשיו, למה אתה לא ישן״? ענה לה: ״שכחתי משהו ששייך לחבר שלי״. לקח מה שלקח וחזר לבית־הקפה. אמרה לו האשה שגם הפעם הקדימה אותו: ״הבאת מה ששכחת? מצאת את אשתך ישנה״? הבילבול שלו הלך וגדל. חשב מה הוא יכול לעשות? הוא הזמין שתי כוסות של משקה חריף, הזמין חמוצים, ושניהם אוכלים מאותה צלחת. פתאום, במקום שייקח זית במזלג הוא נתן לה בכוונה מכה חזקה ביד ושרט אותה. כך הוא עשה לה סימן ביד. אמר לה: ״אני עייף, אני רוצה לישון". הלך הביתה. הלך והוא מוצא את אשתו בוכה. ״מה יש לך? למה את בוכה״? אמרה לו: ״אני חושבת שעקרב עקץ אותי״. הוא ראה שהיד שלה כולה מלאה שריטות ודם. הוא לא הצליח לזהות את המכה שעשה עם המזלג. למחרת, הלכה האשה למלך וסיפרה לו כל מה שקרה. המלך שמח ואמר לה: ״באמת, חוכמתך עולה על זו של המוסלמית״. עכשיו נותרה היהודיה. שלח לקרוא לה ואמר לה: ״תראי, אם תעשי את כל התחבולות והחוכמות שבעולם, לא תתגברי על הנוצריה". השיבה היהודיה: ״טוב, אנחנו עוד נראה״. למחרת התחילה האשה לפעול. בעלה היה אדם רזה מאוד, טיפוס קשה וצעקן. הוא היה קצב. לארוחת־צהריים באותו יום, הוא הביא לה חתיכת בשר וגם כבד לצלות. היא רק ראתה אותו ומיד התחילה לבכות, התחילה לתת לעצמה מכות בפנים. הבעל המסכן היה המום ומבוהל. "מה יש לך״? אמרה לו: "איך שאני רואה אותך, אין לך עוד הרבה זמן לחיות. פניך משונות. המוות קרוב. בוא מיד לנוח ולישון״. מסכן היהודי הזה. אמנם היה מאוד רזה אבל גס מאוד חזק. עשרה אנשים לא היו יכולים לגבור עליו. עכשיו היא הורידה ממנו חצי מכוחו מרוב פחד. היא הכניסה בו פחד. הוא נכנס למיטה. היא הביאה לו שמיכה ראשונה, שניה ושלישית, שלוש שמיכות. אמרה לו: "עכשיו הזמן לקרוא לרופא". הוא לא מרגיש שום דבר שכואב לו, אין לו כלום אבל היא הכניסה בו פחד גדול. היא הלכה והביאה רופא. לפני כן היא דיברה איתו וקבעה מה שקבעה והיא נתנה לו סכום נכבד כמתנה. הרופא בדק אותו בעזרת מכשירים, מהראש עד הרגליים ואמר לו, שהכי הרבה יש לו עוד איזו שעה וחצי לחיות. עכשיו גם הפחד ממה שאמר לו הרופא הוריד ממנו מחצית מכוחו הנותר.

אחרי כחצי שעה, קראה לרופא שני עוד יותר מומחה. אמרה לפני כן לבעלה: ״הרופא הזה לא יודע שום דבר. בעלי חזק ובריא והוא אומר לי שיש לך רק עוד איזו שעה וחצי? אקרא לרופא עוד יותר טוב״. גם עם הרופא השני היא דיברה והיא שיחדה אותו. בעלה כמובן לא יודע מזה כלום. הרופא השני בדק אותו טוב ואמר לה שעוד שעה הוא ימות. היא אמרה: ״אם ככה, הרופא הראשון לא שיקר. הרי עברה רק כחצי שעה". הלכה והביאה את הרופא הכי מומחה, הביאה אותו ועשתה לו כבוד גדול. גם לו היא נתנה מתנה הגונה, כפול ממה שהיא נתנה לשני הרופאים. הרופא בדק אותו עם כל מיני מכשירים ובחן אותו היטב. בסוף הבדיקה הוא אמר לו: ״יש לך עוד חצי שעה לחיות". הלב של הבעל כבר נחלש בשומעו דברים אלה. ברור שכל מה שאמרו שלושת הרופאים השפיע עליו.

אז אמרה לו אשתו: "אתה יודע, אף אחד לא אוהב אותך, כולם שונאים אותך כי היית רע עם האנשים. עכשיו, החברה־קדישא לא תרצה לטפל בך במותך. בוא תעזור לי ואני ארחץ אותך, נשים לך תכריכים ונשים אותך בארון. הכנתי לך תכריכים וארון. אין לנו הרבה זמן. כשתהיה מוכן ושוכב בארון, אלך ואקרא לחברה־קדישא". הבעל המסכן האמין לה והסכים. בעזרתו היא רחצה אותו, הלבישה אותו בתכריכין והכניסה אותו לארון. היא סגרה את הארון והלכה לקרוא לחברה־קדישא כדי שיקברו אותו. מסכן הבעל, הוא בכל זאת מרגיש שהוא לא מת.

האשה ביקשה מידיד שהוא יחכה ליד היציאה משכונת היהודים ושהוא יבדוק אם בעלה חי או מת. ״תגיד לו שהוא חייב לך אלף דינר״. והמסכן, באה החברה־קדישא ולקחו אותו לבית־הקברות. הם הרימו את הארון על שכמם. הוא עוד חי וחושב שעד שיגיע לבית־הקברות, הוא ימות. כשהם הגיעו ליציאה של השכונה היהודית, בא אותו ידיד המשפחה ושאל את אנשי החברדדקדישא: ״את מי אתם מובילים לקבורה״? ענו לו: ״זה מסעוד״. אמר להם: ״לא יכול להיות, רק לפני שעתיים הלוויתי לו אלף דינר, עכשיו לא תהיה שום קבורה עד שלא יחזירו לי את אלף הדינר שהלוויתי לו".

אמרו לו: ״תראה איזה מסכן הוא, הוא מת, מה תיקח ממנו״? אמר להם: ״לא, לא תקברו אותו עד שיחזיר לי את כספי".

ועכשיו הבעל המסכן שומע את הכל, והוא יודע שזה שקר כי הוא לא לווה שום כסף. הוא כעס מאוד, דחף את המכסה של הארון, עמד על רגליו וצעק על האיש: ״מה, אתה הלווית לי משהו״? ברגע שהוא עמד על רגליו, כולם נבהלו וברחו. האשה הלכה למלך וסיפרה לו הכל בפרטים. ״אתה רואה, בעלי היה"סלים״ ־ בריא וחזק והנה מה שעשיתי ממנו״. אמר לה המלך: ״לך מגיעה הטבעת״.

סיפורי עם מפי יהודי מרוקו-יששכר בן עמי–תפוח ההריון– מעשה בשלוש נשים

עמוד 113