Evolution du judaisme marocain-Doris Bensimon-Donath-1948-page 28
III. Résultats et limites de la scolarisation de l’enfance juive sous le Protectorat français
Les inspecteurs français chargés du contrôle de l’enseignement israélite au Maroc ont été généralement frappés par l’empressement avec lequel la population juive se prêtait à l’œuvre de scolarisation : « La fréquentation d’une école apparaissait à la majorité des premiers [les Musulmans] comme une détestable et incompréhensible invention des Français, et aux seconds [les Juifs] comme une chance inespérée ».
En effet, dans une large mesure, les oppositions du début avaient été vaincues : les parents désiraient envoyer leurs enfants à l’école, qu’il s’agisse de garçons ou de filles. Bientôt, locaux et personnel enseignant s’avéraient insuffisants : entre les deux guerres, à peine 50 % de l’enfance juive scolarisable était effectivement scolarisée dans les écoles dispensant un enseignement de type européen. La presse juive marocaine de l’époque décrit, avec profusion de détails, les scènes qui se déroulaient à chaque rentrée scolaire, lorsque l’école affichait complet. Des milliers d’enfants continuaient soit à recevoir l’enseignement traditionnel, soit à rôder dans les rues des mellahs.
Non seulement la scolarisation du bled ne « démarra » effectivement qu’à partir de 1945, mais encore les possibilités de scolarisation offertes aux enfants juifs de Casablanca étaient insuffisantes.
Les chiffres les plus probants concernant la scolarisation de la population juive dans son ensemble sont fournis par les recensements de population de 1951/52 et de 1960. En 1952, dans l’ensemble du Maroc, 56 % des garçons et 50 % des filles âgés de dix à quatorze ans étaient recensés comme « écoliers ». A Casablanca, le taux de scolarisation était de 60 % pour les garçons et 54 % pour les filles du même âge. Le recensement ne précise cependant pas le terme « écober », qu’il applique probablement à tous les enfants scolarisés, que ce soit dans un cadre traditionnel ou européen.
A partir de quinze ans, la proportion des jeunes continuant des études postprimaires diminuait rapidement. L’écart du taux de scolarisation entre filles et garçons allait en grandissant. Parmi les jeunes âgés de vingt et vingt-quatre ans, classe d’âge qui comprend les étudiants, 129 garçons et 59 filles, pour l’ensemble du Maroc, étaient déclarés comme tels. Les résultats du recensement de 1960 concernant l’alphabétisation de la population juive confirment les prévisions qu’on pouvait établir à partir du recensement de 1951-52 .
En 1960, 43 % de la population juive restait donc analphabète; toutefois, 81,9 % des enfants âgés de dix à quatorze ans étaient scolarisés. La même année, la délégation régionale de l’Alliance estimait qu’elle réussissait à scolariser à 100 % l’enfance juive scolarisable dans les grands centres. Selon ses statistiques, l’Alliance israélite universelle aurait scolarisé 15 761 enfants en 1939 et 30 123 en 1959. En vingt-six ans, les effectifs avaient donc presque doublé. A partir de ce moment, ils décrûrent rapidement, essentiellement à cause de l’émigration. Ces statistiques, ainsi que les chiffres indiqués par le recensement de 1960, ont une valeur toute relative. On ne tient pas compte, d’une part de l’alphabétisation en hébreu répandue parmi la population masculine âgée, d’autre part, de l’émigration d’une partie importante de la population.
Toutefois, par rapport à la population marocaine musulmane, la population israélite avait une avance considérable : en 1960, 13,5 % de l’ensemble de la population marocaine musulmane savaient lire et écrire; dans le groupe d’âge le plus favorisé (dix à quatorze ans), 29,8 % étaient alphabétisés, chiffre proche du groupe d’âge le plus défavorisé de la population israélite (plus de soixante ans), dans lequel 23,7 % savaient lire et écrire en arabe ou en français. Comparée au retard de scolarisation de la population musulmane, la scolarisation de la population juive, malgré ses insuffisances, représentait une avance d’une, voire de deux générations.
Cependant, cette scolarisation elle-même comportait de graves lacunes. Les enfants entassés dans des classes surchargées devaient parfois attendre leur admission pendant des années; lorsqu’ils étaient enfin admis, ils avaient huit, neuf, voire douze ans. Le personnel enseignant qualifié, mal payé, était insuffisant. Dans les petites classes, les enfants étaient confiés à des moniteurs. Le niveau des études était très bas :
« Un très grand nombre d’enfants qui ont l’âge d’aller à l’école sont encore dans la rue. Et dans les écoles mêmes, l’insuffisance des professeurs oblige les directeurs à confier l’éducation de l’instruction des enfants à des moniteurs et le moins qu’on puisse dire est que leur formation n’est pas à la hauteur de leur office. Les enfants viennent tard à l’école : ils y trouvent des moniteurs qui les laissent végéter dans leur ignorance native et lorsqu’ils arrivent dans les classes où l’approche d’un examen les oblige à quelque travail, le professeur compétent qu’ils approchent pour la première fois ne peut que les bourrer de connaissances indigestes, sans autre espoir que de leur faire obtenir vaille que vaille un certificat illusoire. »
Evolution du judaisme marocain-Doris Bensimon-Donath-1948
Page 30
"וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ – יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם"
"וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם,
כל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ – יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במ' כט, א).
המצוה המרכזית בראש השנה – לשמוע קול שופר.
קול השופר – מסמל את המלכת ה' עלינו,
כפי שיהיה בביאת המשיח.
רב סעדיה גאון –
נתן 10 טעמים למצות שופר (להלן במאמר).
המהות הפנימית של מצות השופר בראש השנה:
"מן המיצר קראתי י-ה – ענני במרחב י-ה" (תהלים קיח ה)
פיה אחת של השופר צרה – ואילו הפיה השנייה רחבה.
המסר:
הקב"ה רוצה להוציא אותנו "מן המיצר הצר – למרחב י-ה".
כל זה, בתנאי שנקבל עלינו את מלכותו יתברך, ונקיים מצוותיו,
ואז נזכה להיכתב בספר של צדיקים – לחיים טובים ולשלום.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
א. משמעות השופר במקורות.
א. "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם
כׇּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במ' כט א).
מצות עשה לשמוע קול שופר ביום הראשון של ר"ה, ומצוה מדרבנן לשמוע קול שופר גם ביום השני. התקיעות מצוותן ביום בלבד. התוקע יכוון להוציא את השומעים ידי חובתם, והשומעים יכוונו לצאת ידי חובת המצווה.
ב. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ,
יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ. (ויקרא כ"ג, כד).
כאשר א' של ראש השנה חל בשבת כמו השנה, לא נתקע בשופר – אלא רק זוכרים בבחינת: "זכרון תרועה". זוכרים אותו ע"י אמירת פס' הקשורים לשופר.
הגמרא (ר"ה טז ע"ב) אומרת: "ותוקעין ומריעין כשהן עומדין – כדי לערבב השטן.
וא"ר יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה {ביום א' של ר"ה כמו בשבת} מריעין לה בסופה.
מ"ט? דלא איערבב שטן".
בגלל זה, רבים חוששים שיהיה רע השנה, בגלל שלא נתקע בשופר בגלל השבת.
התוספות מסבירים שמה שנאמר פה ע"י רבי יצחק, הכוונה היא, כאשר אדם נאנס ולא תקע בשופר, יש לחשוש לרע, אבל כאשר חל א' של ר"ה בשבת, קדושת השבת מתוך שמחה של מצוה – מגנה עלינו כמו מצות שופר.
הארת קדושת השבת – פועלת במקום השופר.
הגמרא הנ"ל בר"ה (טז ע"ב), מביאה בהמשך אמרות רבות בשם רבי יצחק, המדריכות אותנו איך
לצאת זכאים ביום הדין:
וא"ר יצחק: ג' דברים מזכירין עונותיו של אדם, אלו הן:
קיר נטוי, ועיון תפלה, ומוסר דין על חברו דא"ר (אבין):
"כל המוסר דין על חברו – הוא נענש תחלה" שנאמר (בר' טז, א): "ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך" וכתיב בהמשך: " ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" (בר' כג, ב).
שרה אמנו קטרגה על אברהם שלא התפלל אליה לפריון, לאחר שראתה שהגר נפקדה מאברהם, ומסרה את הדין בפני בורא עולם, ולכן היא נענשה תחילה, ומתה לפני אברהם.
הגמרא מביאה בהמשך עוד עצות מרבי יצחק. נא לעיין בגמרא.
ג. "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר – בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" (תהילים פ"א, ד).
"בַּכֵּסֶה" – בר"ה הירח מכוסה. המלה בפסוק "חגנו", רומזת לשלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות המכונים בתורה "חג", ובהם עולים לרגל לירושלים מתוך שמחה בשכינה, בבחינת "יראה כל זכורך" (דברים טז טז).
על כך נאמר בגמרא (חגיגה ב ע"ב): כשם שבא לראות – בא להיראות. כלומר, זוכים אנו לראות את פני השכינה.
בראש השנה לעומת זאת, זה יום הדין בו באים בעיקר לשמוע את הקול הפנימי שלנו, הקול הבוקע דרך קולות השופר מתוך יראה, כדברי חבקוק: "שמעתי שמעך – יראתי" (חבקוק ג, ב)
ד. "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְהֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר (תהילים מ"ז, ו).
את המזמור הנ"ל, אומרים שבע פעמים לפני התקיעות. הסבר הפסוק: "עלה אלוקים בתרועה" – השם אלוקים מסמל את מידת הדין העולה ומסתלקת, מידת הרחמים לעומת זאת, באה אלינו במקומה – בבחינת "ה' {הוי-ה} בקול שופר".
הזוהר הק' (תיקוני הזוהר" סט קכב), מבדיל בין התגלות בבחינת ראיה, להתגלות ע"י שמיעה. הראיה – במידת החסד, ואילו השמיעה – היא במידת היראה בבחינת הכתוב "שמעתי שמעך יראתי"
(חבקוק ג, ב).
ב. תקיעת שופר וטעמיה.
"אשרי העם יודעי תרועה – ה' באור פניך יהלכון" (תהלים פט טז).
"יודעי תרועה" – היודעים את סודות התרועה (מכילתא דרשב"י).
"אמר רבי יצחק: למה תוקעים? הקב"ה אמר תיקעו".
- רב סעדיה גאון (882-942) נתן עשרה טעמים
למצוות השופר בראש השנה.
א. היום תחילת הבריאה שבו ברא הקב"ה את האדם ומלך עליו, ותקיעת השופר היא דרך קבלת המלכות, כי כך עושים למלכים, תוקעים ומריעים לפניהם להודיע את תחילת מלכותם, בבחינת הכתוב: "בחצוצרות וקול שופר – הריעו לפני המלך ה'" (תהילים, צ"ח).
זה רומז לברכת מלכויות בתפילת מוסף.
ב. ראש השנה הוא היום הראשון לעשרת ימי תשובה, ותוקעים בשופר, להכריז ולהזהיר שכל הרוצה לשוב – ישוב, ואם לא, אל יקרא תגר (אל יתלונן) על דינו.
ג. להזכיר את מעמד הר סיני שנאמר בו: "וקול שופר חזק מאד" (שמות י"ט), ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו אז ואמרו – "נעשה ונשמע".
זה רומז לברכת שופרות בפילת מוסף.
ד. להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו לקול שופר ככתוב: "ותקע בשופר – והזהר העם…" (יחזקאל ל"ג).
ה. להעלות על ליבנו זיכרון חורבן המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים ככתוב: "כי קול שופר שמעה נפשי, תרועת מלחמה" (ירמיהו, ד'), ונבקש מ-ה', על בנין בית המקדש.
ו. להזכירנו עקידת יצחק, שמסר נפשו לה', וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו. ויעלה זיכרוננו לפניו לטובה ביום הדין, הלא הוא ראש השנה.
ז. שנירא ונחרד ונשבור עצמנו לפני הבורא, כי כך טבע השופר מרעיד ומחריד, כמו שנאמר: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס ג, ו).
ח. להזכיר יום הדין הגדול ולירא ממנו, כמו שנאמר: "קרוב יום ה' הגדול, קרוב ומהר מאוד קול יום ה'… יום שופר ותרועה על הערים הבצורות, ועל הפינות הגבוהות" (צפניה א, יד- טז).
ט. להזכירנו קיבוץ נדחי ישראל, ולהתאוות אליו כמו שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור" וכו' (ישעיה כ"ז, יג).
י. להזכירנו תחיית המתים, ולהאמין בה כמו שנאמר: "כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשוא נס הרים תראו, וכתקוע שופר תשמעו" (ישעיה י"ח, ג).
8 מידות טובות – אותן נוכל ללמוד מהשופר:
- 1. מידת הצניעות – השופר הוא כלי מוזיקאלי פשוט.
- 2. תפילה מכל הלב – קול השופר הוא קול פנימי היוצא מן הלב.
- 3. יציאה מן המיצר למרחב – "מן המיצר קראתי יה – ענני במרחב יה".
הפיה דרכה נושפים צרה, והפיה השניה דרכה יוצאים הקולות רחבה.
- מידת הענווה:
השופר כפוף, כך עלינו לנהוג. הפס' אומר: "ממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות" – הזוכה להיות עניו כמדבר, זוכה לקבל את התורה במתנה, ולנחול את האל, ואף להתעלות לבמות רוחניות גבוהות.
אנחנו מברכים "לשמוע קול שופר", ולא "לתקוע בשופר".
המטרה, לשמוע ולהפנים את מטרת התקיעות, לכן יש לנו שתי אוזניים, ורק פה אחד. לשמוע כפול מאשר הדיבור.
- תשר"ת = תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה – מסמל את מסלול חיי האדם.
תקיעה – קול ארוך ואחיד המסמל את האדם הצדיק לפני החטא.
שברים – קול המתחלק לשלושה קולות. זה מסמל משברים העוברים עלינו.
תרועה – תשעה קולות חדים כמו סירנה, מסמל את מצבו הרע והרעוע.
תקיעה – ע"י התשובה וההכנעה אותן מסמל השופר, חוזר למצבו ללא חטא, כדברי
רבנו-אור-החיים-הקדוש,
וכלשון קודשו:
"ע"י התשובה – זוכה האדם להיכנס לשערים גבוהים – יותר מהצדיקים, ככתוב: "במקום שבעלי תשובה עומדים – אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד".
רבנו מביא דוגמא מדוד המלך ממנו לומדים על חשיבות התשובה.
וכלשון קדשו:
"אין לך דבר המעמיד לרוח החיוני במקום גבוה – כמו התשובה".
(רבנו משה פרנקו תלמיד רבנו אור החיים הק',
בספרו מאור החיים עמ' כ. אור החיים בהר כה, כה).
- 6. עקידת יצחק – מסירות נפש בעבודת הבורא והמלכת ה' בעולם – מלכויות במוסף
- 7. תהליך הגאולה בעולם: השופר של אברהם (האיל בעקידה), דרך השופר של משה רבנו במעמד הר סיני, וכלה בשופרו של משיח:
"והיה ביום ההוא, יתקע בשופר גדול… ובאו האובדים מארץ אשור, והנידחים מארץ מצרים.
אברהם אבינו החזיר בודדים בתשובה – "והנפש אשר עשו בחרן".
משה רבנו החזיר את עם ישראל בתשובה – עם שלם.
מלך המשיח – יחזיר בתשובה את כל העולם.
- חשיבות התורה שבעל פה – את כל ההלכות הקשורות לשופר, לומדים אותם מהתורה שבעל פה. בתורה לא כתוב שצריך לתקוע בשופר – "יום תרועה יהיה לכם".
- 2. קולות שופר – מעוררים לתשובה,
כדברי הרמב"ם (1138-1204)
"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא,
(כלומר, התורה לא מציינת את הטעם לכך),
רמז יש בו: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם,
וחפשו מעשיכם, וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם.."
"א-ר-י-ה שאג – מי לא ירא…" (עמוס ג, ח).
הקב"ה מושל העולם – ומשל האריה.
א – ר – י – ה = נוטריקון א = אלול.
ר = ראש השנה. י = יום כיפור. ה = הושענא רבה.
בגן החיות, נוהגים להשתעשע עם האריה,
היות והוא סגור ומסוגר אחרי גדרות.
תארו לכם מה יקרה לאדם שהזדמן ליער ושומע את שאגת האריה כאשר בין רגע רואה את האריה שועט לעברו. כנראה שהאיש יספיק אולי לקרוא "שמע ישראל", ותו לא.
המסר הוא פשוט: האריה מסמל את הקב"ה הרחום והחנון המבקש מאתנו לשוב אליו ולקיים את תורתו , ובפרט בימי הסליחות והרחמים של חודש אלול כאשר בשיאם שני ימי ראש השנה בהם אנחנו נידונים, דרך החתימה בכיפור, וכלה בהושענא רבה בה נחתם באופן סופי גזר הדין לפי הזוהר (מסירת הפתקאות).
אנחנו לעומת זאת, מתייחסים לקב"ה כמו לאריה בתוך הכלוב שאינו מזיק, ולא היא. חייבים להרגיש את נוכחות ה' בתוכנו ובקרבתנו, ורק ע"י תיקון הרוע שבנו הרמוז בשמו של ר"ה בתורה – "יום תרועה" , הרומ לרוע שעוללנו, שאותו נצטרך להפוך לרע עם צירה = חבר, ורק אז נכתב ונחתם לטובה ולברכה.
שכרו של הצדיק רבי אבא – המעביר על מידותיו.
"נושא עוון – ועובר על פשע" (מיכה ז יח).
למי נושא עוון – למי שעובר על פשע" (ראש השנה יז, ע"א).
הזוהר הק' מספר לנו סיפור מדהים בשם רבי אבא תלמידו המובהק של רבי שמעון בר יוחאי שהורשה על ידו לכתוב את הזוהר. בהיותו בשער לוד, הוא ראה אדם שנכנס לחורבה לנוח ונרדם. בא נחש להכישו, חיה רעה קפצה עליו והרגתו. יצא מן החורבה לדרכו, והנה קירות החורבה התמוטטו, והאיש ניצל.
ניגש אליו רבי אבא ואמר לו: "במה זכית שנעשו לך שני ניסים: ניצלת ממוות מן הנחש ומן החורבה. ענה לו האיש: "מעולם לא קרה שלא מחלתי לאדם שעשה לי רעה. בלילה מחלתי לו. בקריאת שמע על המטה אנו מוחלים לכולם, אבל יש להתכוון באמת. אמר לו רבי אבא: אתה יותר גדול מיוסף הצדיק היות והוא מחל לאחיו, {אולי לאחרים לא היה מוחל…., אבל אתה מוחל לכל אדם. מסר חשוב: מחל ואל תקפיד על שום אדם.
"אמר רבא: כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו,
שנאמר: "נושא עוון ועובר על פשע" (מיכה ז יח).
למי נושא עוון – למי שעובר על פשע" (ראש השנה יז, ע"א).
רש"י מפרש: "המעביר על מידותיו –
שאינו מדקדק למדו מידה למצערים אותו, ומניח מידותיו והולך,
מעבירין לו על כל פשעיו – אין מידת הדין מדקדקת אחריהן,
אלא מנחתן והולכת".
רב הונא בריה דרב יהושע – ושכרו על מידת הוותרנות.
הגמרא מספרת על רב הונא בריה דרב יהושע מהדור החמישי של אמוראי בבל שחלה מאוד, ובא רב פפא חברו לבקרו, ובכך לקיים מצוות ביקור חולים. נוכח מצבו הקשה של רב הונא, ביקש רב פפא מבני המשפחה שיכינו תכריכים היות ונראה לו שכבר עלתה נשמתו לגנזי מרומים.
מאוחר יותר, רב הונא קם לתחיה וסיפר, שאכן נקנסה עליו מיתה ואף דנו אותו בשמים.
החידוש בדבריו היה, שניתנה לו עוד הזדמנות לחזור לעולם הזה, בגלל שנהג בוותרנות כלפי כל אדם, ולא העמיד על מידותיו.
אמרו בשמים: כשם שהוא היה וותרן,
גם אנחנו לא נדקדק אחריו כמו שנאמר ע"י רבא:
"נושא עוון – ועובר על פשע".
למי הקב"ה נושא עוון? למי ש"עובר על מידותיו".
"צדיק ה' בכל דרכיו, וחסיד בכל מעשיו" (תהילים קמה, יז).
כאשר הקב"ה בא להדריך דבר, הוא מדריכו על קו הדין,
אבל כשבא {האדם} ומתחנן – ירחמהו ה'" (רבנו-אור-החיים-הק')
לקראת השנה החדשה הבעל"ט,
שנה טובה וחתימה בספר של צדיקים,
שנה ברוכה בטללי אורות התורה,
אושר ועושר ,בריאות איתנה, נחת ושלווה,
השגת עוד משאלה – שעדיין בלב נצורה,
לאוהבי ולומדי – תורת רבנו-אור-החיים-הקדוש.
מאת עבד ה' – המצפה לגאולה ברחמים – משה שמיר אסולין,