מורשת יהדות מרוקו

המעבר לשיטות הברחה חדשים הכתיב גם מעבר משימוש בתחבורה ציבורית להפעלת יחידת נהגים מקצועית, שחבריה היו מתנדבי ׳׳המסגרת״. עם הזמן היחידות עברו משימוש ברכב שכור לרכב עצמי. בשלב ראשון נרכשו ארבע מכוניות על שם יהודים שכבר עזבו את מרוקו ובשלב שני הוקמה חברה להשכרת מכוניות שלצורך הכיסוי פעלה כחברה מסחרית רגילה שארגנה טיולים באוטובוסים אך שימשה בעיקר את מבצעי ההברחה. בשיטה זו, ההוצאה הייתה זולה יותר משכירת מכוניות. בראשית הפעלת ההגירה המחתרתית, כשחברי החוליות עדיין השתמשו ברכב ציבורי, חבר חוליה היה מביא את המשפחות עד לתחנת הרכבת וחבר חוליה שני היה מוסר לידיהן את כרטיסי הנסיעה. בזמן הנסיעה ברכבת או באוטובוס, חבר חוליה שלישי הצטרף לנסיעה מבלי שהנוסעים הכירו אותו, ופיקח עליהם לאורך מסלול הנסיעה. מתנדב סמוי זה חשף את עצמו לפני המשפחות רק בתום הנסיעה ומסר להן הנחיות חדשות.

אחרי שנחשפה זהותם של מתנדבים אחדים על־ידי האוכלוסייה היהודית המקומית עברה השלוחה בהדרגה להפעלת ״ניידות׳׳ מורכבות מאנשי מקצוע שכירים בפיקוח המטה המרכזי. הניידות היו מהירות וגמישות והסתגלו במהירות לתנאי העבודה המשתנים. עם התחלת השימוש בניידות, שכללו גם מתנדבות יהודיות צעירות, הדריכו נהגי ״המסגרת״ את הנוסעים בנושא הכיסוי להימצאותם בדרכים. המכוניות נסעו בזוגות ובתקופות לחץ יצאו בקבוצות של 15 מכוניות עם סימני קשר ביניהן. כשהנסיעה הייתה ארוכה במיוחד, אוכסנו המשפחות בבתי מלון בבעלות יהודים או בווילות שהושכרו מראש למבצע. הנהגים אף בישלו ארוחות למשפחות וטיפלו בסידורי הלינה. הם סיגלו לעצמם הרגלים מחתרתיים שעיקרם מגע קצר עם המשפחות, שהות מינימלית במקום, תנועה ונסיגה מהירים. תורגלה גם העברת הנמלטים מיד ליד, בשרשרת סמויה לאורך כל מסלול ההברחה.

סמוך למובלעות הספרדיות בחוף הים־תיכוני, נכנסו לתמונה מבריחי הגבולות המקצועיים, ספרדים או מרוקנים, וקיבלו את היוצאים מידי פעילי חוליית ״לביא״. אתר ההפלגה מן החוף עד לסירות והדרכים המובילות אליו סומנו מראש בידי ראשי שלוחת ״מקהלה׳׳. כמו כן, נערכו בדיקות ימיות על ידי אנשי מקצוע בנושא מהירות הרוח, גובה הגלים, תנאי מזג האוויר ותקינות הסירות. מכוניות ׳׳המסגרת״ הגיעו לאתר החוף משעות הצהריים ונהגיהן הקימו אוהלים קטנים לכל משפחה או שתיים, מרוחקות אחת מן השנייה ביותר ממאה מטר, כדי ליצור תחושה של בילוי משפחות על החוף. עם רדת החשיכה קופלו האוהלים ושוכניהם המתינו לעלייתם לסירות. בסביבות השעה עשר בלילה הגיעה ספינת דייגים קרוב לחוף ופעילי ״המסגרת״ יצרו אתה קשר באמצעות פנס רגיל. אחרי שבדקו שהחוף נקי ממשמרות המשטרה המרוקנית ניתן האות לסירה הראשונה להפליג מספינת המבריחים אל החוף.

העלאת המשפחות לסירות התבצעה באחריות חוליית החוף ונטלו בה חלק מפקד המבצע ומפקדי הספנים הספרדים. כל סירה הסיעה כעשר נפשות בכל הפלגה. נהג שנוסעיו הספיקו להפליג לסירה נסע חזרה עם מכוניתו, ללא אורות, מאתר ההפלגה שעל החוף למטה המבצע בקזבלנקה. אורות של מכונית היו עדות לכך שמתקרבים גורמים זרים לשטח הפעילות המחתרתית. אחרי שהאחראים על המבצע בדקו שהשטח נקי מכל סימן שיעיד על הפעילות החשאית הלילית, נסעו אחרוני הנהגים עם מפקד המבצע, מבלי לחנות בסביבת האתר. הנהגים הכינו מראש סיפורי כיסוי לשעת הצורך, לפיו, הנהג היה מחוסר עבודה, ישב בבית-קפה בעיר המוצא של היוצאים ובשלב כלשהו פנה אליו אדם לא מוכר וביקש ממנו להסיע את בני משפחתו לשמחה משפחתית. על הנהג היה לטעון שמכוניתו התקלקלה ליד האתר על החוף.

במובלעות התנהל המשא ומתן הכספי עם המבריחים, על תנאי ההסעה ביבשה עד לגבול, ועל ההסעה בסירות שהעבירו את המשפחות מן החוף המרוקני עד למובלעות הספרדיות. במשא ומתן הקפידו ראשי ״המסגרת״ על תנאי חשוב שעיקרו הפרדה מוחלטת בין הברחת המהגרים ובין הברחת סחורות. אם נתגלו סחורות בספינה שהבריחה משפחות, תכולתן הושלכה לים. יש לציין שנוכחות שוטרים וגורמים ביטחוניים מרוקנים בנתיבי ההברחה לא הייתה קשורה למבצעי הברחת מהגרים אלא להברחת סחורות וסמים שהייתה נפוצה במחוז הרי הריף. למבריחים המקצועיים היו קשרים מתאימים משני עברי הגבול והם העבירו את המשפחות בכלי שייט שבבעלותם בזכות ניסיונם בעקיפת מחסומי הבדיקה ותחנות המכס בגבול. לרוב הם שילמו שוחד לפקידי משמר הגבול כדי שיאפשרו להם את המעבר. סכום זה נלקח בחשבון בתשלום שדרשו המבריחים מנציגי ״המסגרת״. לעתים, המבריחים החזיקו בבעלותם סירות, מוניות וחוות בקרבת הגבול.

ד״ר יגאל בן־נון-מבצעי ההברחה הימיים של המוסד להוצאת יהודים ממרוקו 1960-1958– ברית מס' 40 בעריכת אשר כנפו.

עמוד  75