תפילות האנוסים מבלמונטה / ד"ר אליהו שפר-תפילה מספר 17
תפילת האנוסים מס' 17
תפילות האנוסים מבלמונטה / ד"ר אליהו שפר
על פי התפילות 16 , 17, 18 שתורגמו מפורטוגזית.
מבוא:
תפילות האנוסים מבלמונטה נכתבו על ידי יהודים שחיו במצוקה, ברדיפות ובפחד ממלשינים. כפי שעולה מהניתוח שלפנינו, מתברר כי התפילות מעוגנות היטב במקורותינו, בתנ"ך בכלל ובספר תהילים בפרט ומפרקי תפילה. בפרקי התפילה מבלמונטה מפוזרים הרמזים מן המקורות לאחר שהותאמו למציאות של "שבי כה גדול" ( תפילה 18).
המציאות בצל מוסד ההלשנה הייתה רלוונטית לחלוטין בתקופת האינקוויזיציה. במסמכים הרשמיים של האינקוויזיציה ובשפות המקומיות, המלשינים נקראו בכינוי "Delatores" . המשפט האינקוויזיטורי התבסס במידה רבה על הלשנות אנונימיות של שכנים, מכרים ואפילו בני משפחה. האינקוויזיציה עודדה באופן אקטיבי " דֵּלַטוֹרְיָה" (הלשנה), והבטיחה חיסיון מלא למלשינים, מה שגרם לכך שהנאשמים כמעט לעולם לא ידעו מי הוא ה"דלטור" שהסגיר אותם ומתי הלשין עליהם.
תפילת האנוסים מס' 17
אני מודה(1) לאדו-ני,
כי הוא שמחתי (2),
כי הוא ישמור אותי ויושיע(3) אותי
מכלבים(4) משוגעים ומגורמי רע,
מאנשים חיים(5) שהם אויבי,
מאנשים מתים(6) שהם מפגשים רעים,
מברק(7) כוח הצדק,
מאש בוערת(8) ומפי אנשים רעים.
1."אני מודה": זהו הנוסח הקצר של התפילה "מודה אני לפניך" הנאמרת מיד עם השכמתו של האדם בבוקר כדי להודות על החזרת הנשמה. בהודיה נוהג המתפלל לומר: יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה´ אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי שֶׁתַּצִּילֵנִי הַיּום וּבְכָל יום וָיום מֵעַזֵּי פָנִים. וּמֵעַזּוּת פָּנִים. מֵאָדָם רָע. מִיֵּצֶר רָע. מֵחָבֵר רָע. מִשָּׁכֵן רָע. מִפֶּגַע רָע. מֵעַיִן הָרָע. וּמִלָּשׁון הָרָע. מִדִּין קָשֶׁה. וּמִבַּעַל דִּין קָשֶׁה. בֵּין שֶׁהוּא בֶן בְּרִית (יהודי). וּבֵין שֶׁאֵינו בֶן בְּרִית".
התפילה שנמצאת בכל סידור, כתובה כאן בניסוח חופשי יעם חזרה על עניין במלים שונות ופשוטות יותר, עם רמזים על אויביו ובקשה מאלוהיו שיצילנו מהם.
- "הוא שמחתי": ההודיה שלו מתבטאת באמונה עמוקה, שהאלוהים הוא הוא מקור השמחה האמיתי והפנימי של האדם, שמחה שאינה תלויה בדבר. למרות המצב הקשה בגולה, השמחה שלו לשוב באחד הימים אל בית ה' אינה נפגמת: "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ" (תהילים קכ"ב, א').
- הצרוף של הפעלים 'לשמור' ו'להציל' מופיע בתפילת הדרך: "יהי רצון… שתוליכנו לשלום ותשמרנו מכל אויב ואורב… ותצילנו מכף כל אויב ואורב". בלילה. הצרוף מופיע גם בתפילה הנאמרת טרם השינה: "תשמרני ותצילני מכל דבר רע".
- "כלבים": בתהילים כתוב: "כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים, עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי" (פרק כ"ב, ט"ז). רש"י אומר כי "הכלבים" ו"עדת המרעים" הם כינוי לאויבים ולצרים הרבים שקמו על המאמין בה'. שטיינזלץ ומפרשים חדשים מדגישים את תחושת הבידוד והחולשה הפיזית והנפשית, שבה האדם מרגיש שהוא כמו חיה הנרדפת על ידי להקת כלבים תוקפנית.
(5) "מאנשים חיים שהם אויבי": למתפלל בשיר זה יש דאגה מתמדת מכך שאחרים יבחנו אותו ואת מעשיו ולכן הוא נמנע לפגוש אותם. צעדיו נעשים בהיחבא, במיוחד בדרכו למקום תפילה חסוי.
(6) "מאנשים מתים שהם מפגשים רעים": האנשים הרעים מייצגים עבורו את המוות משום שהמוות מעורר בו חרדה עמוקה. האנשים הרעים נחשבים "אנשים מתים", כי אין בהם שמחת חיים, בניגוד לדמות בשיר שמבקשת את ה' שהוא שמחת חייו.
- "מברק כוח הצדק": המתפלל מבקש מה' שישמור אותו מהעונש המפחיד והמהיר כמו מכת הברק. זהו אותו ברק בתוכחה של משה (דברים ל"ב, מ"א): "אִם-שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי, וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי". רש"י מסביר את פעולת הברק כפעולה אקטיבית כביכול של האל ש"מניח את מידת הרחמים" ו"אוחז רק במידת הדין" כלפי אויבי ישראל. הרמב"ם (1204-1135) שואל: "וכי חרב יש לו ובחרב הוא הורג?" הוא מסביר שהביטוי "ברק חרבי" הוא משל פסיכולוגי רב עוצמה שנועד להתאים לשפת הדיבור של בני האדם כדי לייצר בנפש השומע את אותה תחושת פחד ויראה מפני דין חותך, מהיר ובלתי נמנע. החשש מעונש נובע מפחד קיומי עמוק: הידיעה שכל יום הוא עלול למצוא את עצמו נאשם מטרידה אותו שלא יהיה לו אפילו את הזמן הנדרש כדי להזים דברי מלשינים.
(9)"אש בוערת" ו"פי אנשים רעים": מילים המשקפות את הפחד מ"מה יגידו האנשים". בספר משלי מתוארת ההלשנה במילים "אִישׁ בְּלִיַּעַל כֹּרֶה רָעָה, וְעַל שְׂפָתָיו כְּאֵשׁ צָרָבֶת." (משלי טז, כז). רש"י טוען שהרשע מביא רעה על הבריות באמצעות שפתיו, המפיצות דברים קשים השורפים ומחריבים חיי אדם. לפי תהילים, המלשינים הם אנשים ש"שָׁנְנוּ כַחֶרֶב לְשׁוֹנָם… חִצָּם דָּבָר מָר" (תהילים סד, ד). המתפלל חושש מפני אותם אנשים רעים ומלשינים, שיכולים להצית אש שאי אפשר יהיה לכבות, ולהביא עליו גזר דין מהיר ואכזרי.
10/10/2026
כתיבת תגובה