אלי פילו
דברים לזכר ידידה כלפון סטילמן – מנחם בן ששון-פעמים 76
דברים שנאמרו אחר מיטתה של פרופסור ידידה פלפון ששילמן
ידידה שבה אל ישראל, ואל הרי ירושלים – פעם נוספת – לא כפי שרצינו ולא כפי שתכננה. מנהג נהגו בקהילות ישראל לומר אחר מיטתה של נפטרת את פסוקי ספר משלי, פרק ל״א, ״אשת חיל מי ימצא״; אין צורך לטרוח הרבה כדי למצוא בפסוקים אלה את דמותה של ידידה – קיבוץ תכונותיה ותולדות חייה עולים מהם.
א. ממרחק
הָ֭יְתָה כָּאֳנִיּ֣וֹת סוֹחֵ֑ר מִ֝מֶּרְחָ֗ק תָּבִ֥יא לַחְמָֽהּ:
כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן.
וַ֝חֲג֗וֹר נָתְנָ֥ה לַֽכְּנַעֲנִֽי׃
וַתָּ֤קׇם ׀ בְּע֬וֹד לַ֗יְלָה
לֹא־יִכְבֶּ֖ה בַלַּ֣יְלָ בַלַּ֣יְלָה נֵרָֽהּ:
וְלֶ֥חֶם עַ֝צְל֗וּת לֹ֣א תֹאכֵֽל׃
חריצותה של ידידה שהיתה לשם לא ידעה גבולות מקום וזמן: מרחקים של אלפי מילין עשתה כדי להגשים תוכניות עבודה חדשות – הן אלו שפיתחה באוניברסיטת בינגמטון במשך עשרים ושלוש השנים ששירתה בה (מתוכן עשר בראש התוכנית למדעי היהדות), והן אלו שהחלה בתנופת פיתוחן באוקלהומה בשנתיים שקדמו למחלתה. שעות הקדישה לתלמידים, לארגונם בחוגי פעילות או לקירובם ללימודים, בדרך של קשר אישי באמצעות בית חם ומקרב שהשכילה לבנות – בין שהם בני ברית ובין שאינם בני ברית – בין בני בית ידידה ונועם. ידוע סיפורו של הבן המוסלמי המרוקני, שהתייתם אף הוא היום.
המרחק שממנו הביאה את לחמה – לחם מחקר ולחם חינוך הדורות – היה זה שעשתה אותו ברגליה. היא הכירה את העולמות המרוחקים וידעה לחבר ביניהם: העולמות שביניהם גישרה היו אלו של צפרו ושלומי, של חברת הגניזה של ימי הביניים ושל גונזי ספונות ספריהם היום, של מסורות תרבות המגרב ושל אלו של החברה המערבית בישראל. נאותים לה דברי שיר שהעתיקה והקליטה מפי נשות מרוקו:
הוי פרידה חיים קשים ממוות
בכי שמחה וקונני
אני בוכה ולבי פצוע
על שעלי להיפרד ממסודי ולהפרידה מחיי
אני נפרדת הוי יקרים
אל תאמרו שחפצנו להיפרד
זה נעשה על ידי אלהינו ונכתב
(י׳ סטילמן, "אמנות שירת הנשים במרוקו״ יהדות צפון אפריקה במאות י״ט, כ, בעריכת מ׳ אבוטבול, ירושלים תש״ם, עמ׳ קסז)
בקטעים אלו ואחרים מביאה ידידה את הצעקה על פרידה, ותחינה לאיחוד.
שירת נשות צפרו היא דוגמה לדרכה של ידידה בהנחלת עולמות שחקרה באהבה; זוהי מורשתה לדורות – באמצעות תיעוד ומחקר הנציחה עולמות נעלמים.
ב. ביתה
לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ: צוֹפִיָּה, הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ;
וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ; וְחֹק, לְנַעֲרֹתֶיהָ
קָמוּ בָנֶיהָ, וַיְאַשְּׁרוּהָ; בַּעְלָהּ, וַיְהַלְלָהּ
בָּטַח בָּהּ, לֵב בַּעְלָהּ; וְשָׁלָל, לֹא יֶחְסָר
נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ;
השותפות המופלאה שעליה נבנה בית סטילמן לא התמצתה רק בצוותא הרגילה שבין בני זוג ובקשר שבין הורים לילדיהם; הבית נוסד על מיזוג תרבויות שניפתכו בו מזרח ומערב – מזרח אירופה ומערב הים התיכון.
מורשת צפרו ויהדות מרוקו שוחזרה על ידי ידידה במלוא מבעיה: עיטור הבית, הלבוש, טעם התבשיל, השיר וניגונו, חיתוך המילה העברית ומבנה המשפט היהודי־הערבי, הרכב ארון הספרים והכרת תוכנו, מסורות התפילה ופתגמי השוק ובית הנשים. כל אלה שוחזרו לא רק לצורכי מחקר קר ואובייקטיבי, כי אם גם לשימושי יומיום בחיי הבית. בכל נדודי המשפחה למחוזות לימודים, נושאים אתם בניה את נשואי מחקרה של ידידה שנוצקו על ידה ועל ידי נועם להליכות של יומיום בביתה. ונודעה ידידה לבאים בשער ביתם, לבניה־תלמידיה, לנערותיה־תלמידותיה וליושבים בשערי בתי חכמות העולם, בזכות מחקריה ושחזורה את עולמות מרחק ילדותה – שחזור להלכה ומופת למעשה.
- הרוח שבחומר
וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ: דָּרְשָׁה, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים; וַתַּעַשׂ, בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ
יָדֶיהָ, שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר; וְכַפֶּיהָ, תָּמְכוּ פָלֶךְ
מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ; שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ
לָבֻשׁ שָׁנִים: סָדִין עָשְׂתָה,…. וַחֲגוֹר, נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי
עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ;
המחקר האנתרופולוגי הפולקלורי בתולדות ישראל, כמו מחקר הנשים בחברה היהודית עשו את צעדיהם הראשונים כשידידה בחרה להקדיש לנושאים אלו את חייה. היא הקדימה את זמנה וסימנה ראשיות של דרך בכמה משעולים שפתחה, ושהפכו כיום לדרכי הרבים.
את חינוכה השתיתה על חקר האמנות הים־תיכונית, בכיתת הלימוד באוניברסיטה ובמוזיאון ישראל. היא התייחדה כבר מראשית צעדיה במחקר בכך שאת השש ואת הארגמן, את לבוש השני ודרך עשיית החגור בכישור ובפלך, הכירה לא רק מחדרי עבודתם ומפירות עמלם של אמנים ואומנים כי אם גם מתעודות בנות אלף שנים שנחשפו מגניזות קאהיר. ידידה הקדישה את מחקריה הראשונים לטקסטילים וללבושי נשים של החברה הים־תיכונית בימי הביניים העיליים. בצירוף של היכרות אישית של נשואי מחקרה, אינטואיציה לשונית והבנה מעמיקה של עולם מעשה הבגד – שרטטה את האחיזה בחיים של האמנות והעשירה את הידיעות וההבנה של החברה הים־תיכונית המוסלמית על מיעוטיה, הרבה מעבר למה שהיה ידוע במחקר הטקסטיל והלבוש באסלאם הקלאסי.
את ממצאי התרבות החומרית הניחה ידידה בהקשריהם החברתיים. היא בחרה לעסוק באדם במרחבי חייו ובמעמקיהם מתוך הגילויים התוססים של החיים במהלכם היומיומי והשגרתי, ומתוך היכרות רגישה של החורג משיגרה זו והמסרים שהחריג משגר. התכשיט, הקמע, הלבוש, הרקמה, המאכל וכליו – משקפים מסורות ושינוי אם מכירים היטב את דרך עשייתם ושימושיהם. התבוננות מושכלת בהם ומהם הופכת אותם מסמלים לחלקי דיבר, שהמדובב המחונן מתאר באמצעותם חברות שנעלמו ועולמות שאין להם אלא מבעי סמל אלו. אלו הם ההדים למי שלא הותירו כתב, מכתב או יצירת ספרות עילית – הדי הרוב שאינו דומם אך הצריך למפענח רגיש ומלומד. ידידה, שהעלתה את החומר למעלת טקסט, הפיחה בו רוח בחוכמה ובתבונה, וממנו בנתה פשוטי אדם והמוני חברה.
- זמנו של מקום – ותשחק ליום אחרון
תְּנוּ-לָהּ, מִפְּרִי יָדֶיהָ; וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיה
רַבּוֹת בָּנוֹת, עָשׂוּ חָיִל; וְאַתְּ, עָלִית עַל-כֻּלָּנָה
את ירושלים וארץ ישראל שיוותה לנגד עיניה תמיד, ולכן הביאתנו אל הרי ירושלים ואל מקום שצובר לו קדושה עממית בשנים האחרונות. כאן בחרו ידידה ונועם, בחייה, מקום מנוחת עולמים.
את מחקרם על פולחן מערות הרים וקברי קדושים, חתמו ידידה ונועם בתיאור ״מפגש דורות״ בין ר׳ עמרם בן דיואן לבין ר׳ עקיבא – מפגש שיכול להתרחש על נקלה בעולמות התרבות העממית. הקדוש מועבר בסיפור העממי ממקום מנוחתו האחרון אל המקום הצובר קדושה ובו מונחים לפניו שולחן, כסא, מנורה ומיטה. כדבריהם שם:
״מערה הנסגרת מאחור ונהפכת לקבר בתוך ההר המקשר בין שמים לארץ, בין העולם הזה והעולם הבא״(י׳ ת׳ סטילמן, ״פולחן מערות הרים וקברי קדושים באספקלריה של צפרו״, מחקרים בתרבותם של יהודי צפון־אפריקה, בעריכת י׳ בן־עמי, ירושלים תשנ״א, עמ׳ 146).
תכולת המערה שבסיפור העממי היא היא תכולת החדר שהציעה האשה הגדולה משונם לאלישע בחיים: ״נעשה נא עלית קיר קטנה ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה״ [מלכים ב ד, י]). דמותה של אשה גדולה זו היתה לנגד עיני המנסחים את דמותה של ״אשת חיל״ ממשלי; זו אשת החיל שפסוקי תיאורה תואמים את דמותה של ידידה.
ר׳ יצחק עראמה, מדור מגורשי ספרד, משרטט לשיטתו את דיוקנה של ״אשת חיל״, בהדגישו כי האשה, ששמה גזור מ״איש", נעלה עליו בכך שממנה מצפים לשאת בעול הלידה ״כאשר יורה עליה שם ׳חוה – אם כל חי׳״, וזאת נוסף על מימושה העצמי, כדרכו של האיש: ״וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות כמו שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות וכאשר יורה פשט פרשת ׳אשת חיל׳״.
פשטו של ר׳ יצחק עראמה מתיישב יפה עם הדרך שסללה ידידה והלכה בה.
יהי זכרה ברוך.
מנחם בן־ששון
דברים לזכר ידידה כלפון סטיגלמן – מנחם בן ששון-פעמים 76
קולות ממראכש-אליאס קנטי- מפגשים עם גמלים
מפגשים עם גמלים
שלוש פעמים באתי במגע עם גמלים ובכל פעם היה לדבר סוף טרגי.
״אני מוכרח להראות לך את שוק הגמלים,״ אמר ידידי, זמן קצר לאחר הגיעי למראקש. ״הוא מתקיים בכל יום חמישי לפני הצהריים, מחוץ לחומה, ליד באב-אלחמיס. זה די רחוק, מן העבר השני של חומת העיר. מוטב שאסיע אותך לשם.״
הגיע יום חמישי ונסענו לשם. השעה כבר היתה מאוחרת. כשהגענו לרחבה הגדולה והריקה שמחוץ לחומת העיר כבר היתה שעת צהריים. הרחבה היתה כמעט ריקה מאדם. בצדה השני, מרחק כמאתיים מטר מאתנו, עמדה חבורת אנשים, אבל גמלים לא ראינו. הבהמות הקטנות שהאנשים התעסקו בהן היו חמורים, וחמורים שרצה העיר ממילא. הם נשאו את כל המשאות וזכו ליחס כה אכזרי, עד שכמעט לא רצית עוד לראות זאת. ״באנו מאוחר מדי,״ אמר ידידי. ״שוק הגמלים נגמר.״ הוא נסע למרכז הרחבה כדי לשכנע אותי שאמנם לא היה עוד מה לראות.
אולם לפני שעצר, ראינו המון אדם נפוץ לכל עבר. במרכזו עמד גמל על שלוש רגליים, הרביעית קשורה לו גבוה. פיו היה חסום בזמם, דרך נחיריו היה מושחל חבל, ואיש אחד, ששמר על מרחק-מה ממנו, ניסה למשוך אותו באמצעותו. הגמל רץ מעט לפנים, נעמד וזינק במפתיע, על שלוש רגליו, לגובה. תנועותיו היו בלתי צפויות ומפחידות. האיש שביקש להוליך אותו נרתע בכל פעם. הוא חשש להתקרב אל הגמל יתר על המידה ולא היה בטוח לגמרי מה הדבר הבא שעליו לעשות. אבל אחרי כל הפתעה החל למשוך מחדש, עד שעלה בידו, לאט לאט, לגרור את הגמל בכיוון מסוים.
אנחנו נשארנו עומדים במקומנו והורדנו את חלונות המכונית. ילדים פושטי-יד כיתרו אותנו, ומעבר לקולותיהם שביקשו נדבות שמענו את אנקותיו של הגמל. באחת הפעמים הוא ניתר הצדה בתנופה כה רבה, עד שהאיש הגורר אותו איבד את החבל. האנשים, שהקפידו לשמור על מרחק מהם, נמלטו עוד הלאה משם. האוויר שמסביב לגמל היה רווי פחד; הפחד העז ביותר היה זה שלו. האיש רץ אחריו מרחק-מה ובמהירות הבזק חטף את החבל הנשרך על הקרקע. הגמל, בתנועה גלית, זינק הצדה ולגובה, אבל לא הצליח להשתחרר עוד ונגרר הלאה.
איש אחד, שלא הבחנו בו, ניגש אל מאחורי הילדים שהקיפו את המכונית שלנו, דחף אותם הצדה והסביר לנו בצרפתית רצוצה: ״לגמל הזה יש כלבת. הוא מסוכן. לוקחים אותו לבית-המטבחיים. צריך להיזהר מאוד.״ פניו לבשו רצינות. בין המשפטים שאמר נשמעו אנקותיו של הגמל.
הודינו לו ועזבנו את המקום עצובים. בימים הבאים חזרנו ודיברנו כמה וכמה פעמים על הגמל הנגוע בכלבת, תנועותיו הנואשות הותירו בנו רושם עמוק. הלכנו לשוק בציפייה לראות מאות מן הבהמות העדינות ורכות החמוקים הללו. אבל ברחבה הענקית מצאו אחד בודד, על שלוש רגליים, בשעת חייו האחרונה, ובזמן שנלחם על חייו נסענו לנו לדרכנו.
כמה ימים אחר-כך עברנו ליד חלק אחר של חומת העיר. היתה שעת ערב, הבוהק האדום שעל החומה הלך ודעך. צפיתי בחומה כל זמן שיכולתי ונהניתי לראות כיצד צבעיה משתנים בהדרגה. לפתע, בצלה, ראיתי שיירה גדולה של גמלים. רובם הרביצו עצמם על ברכיהם, אחרים עדיין היו עומדים. אנשים חבושי טורבנים התהלכו ביניהם בשלווה, ועם זאת בפעלתנות, והיה זה מחזה של רוגע ושל דמדומים. צבע הגמלים התמזג בצבע החומה. יצאנו מן המכונית ונכנסנו אל בין הגמלים. הם כרעו מעגלים־מעגלים, כעשרה גמלים ויותר במעגל, מסביב לערימות של מזון. הם מתחו את צוואריהם לפנים, תלשו והכניסו את המזון לפיותיהם, משכו ראשיהם לאחור ולעסו בשלוות נפש. אנחנו התבוננו בהם בעיון, וראה זה פלא, היו להם פנים. הם דמו האחד למשנהו, ובכל זאת היו כה שונים זה מזה. הם הזכירו גבירות אנגליות זקנות, הלוגמות בהדרת פנים וכמו משועממות את התה שלהן בחברותא, אבל אינן מצליחות להסתיר לגמרי את הרשעות שבה הן מתבוננות בכל דבר שסביבן. ״הנה זאת הדודה שלי, ממש,״ אמר ידידי האנגלי, אשר בנימוס רב הערתי את תשומת לבו לדמיון לבני ארצו, ועד מהרה מצאנו ביניהם עוד כמה מכרים. היינו מלאי גאווה על שפגשנו בשיירת הגמלים הזאת, שאיש לא סיפר לנו עליה, ואשר מנתה 107 גמלים.
נער צעיר קרב אלינו וביקש מטבע. גון פניו היה כחול כהה, כגון גלימתו. הוא היה מוביל הגמלים ולפי מראהו מן ה״אנשים הכחולים״ היושבים בדרומו של חבל האטלס. צבע לבושם, כך נאמר לנו, עובר אל העור, וכך נעשו כולם, גברים כנשים, לגזע הכחול היחיד. מפי המוביל הצעיר, שהיה אסיר תודה על המטבע שקיבל, ניסינו ללמוד אי-אלה דברים על השיירה. אולם הוא ידע רק מלים בודדות בצרפתית: הם באים מגולימין ונמצאים בדרך מזה עשרים וחמישה יום. זה כל מה שהצלחנו להבין. גולימין שוכנת הרחק בדרום, בלב המדבר, ואנחנו שאלנו את עצמנו אם שיירת הגמלים חצתה את חבל האטלס. ברצון היינו גם למדים לאן מועדות פניהם, כי אי-אפשר היה שהמסע הגיע לקצו כאן תחת חומות העיר, ואף הגמלים נדמו כאילו הם אוזרים כוח לקראת התלאות שעוד היו מזומנות להם.
הנער הכחול-כהה, שלא הצליח לספר לנו יותר ממה שסיפר, התאמץ לרצות אותנו והוליך אותנו אל איש זקן אחד, צנום וגבה קומה, שחבש לראשו טורבן לבן והכול נהגו בו ביראת כבוד. הוא היטיב לדבר צרפתית וענה לנו בלשון רהוטה על שאלותינו. השיירה באה מגולימין ובאמת נמצאה בדרכה כבר עשרים וחמישה יום.
״ולאן ממשיכה הדרך?״
״היא לא ממשיכה,״ אמר. ״אנחנו מוכרים אותם כאן. לשחיטה.״
״לשחיטה ?״
שנינו נדהמנו, אפילו ידידי, שבמולדתו הוא צייד נלהב. הרהרנו במסע הנדודים הארוך של הגמלים, ביופיים באור הדמדומים, בכך שאינם משערים את הצפוי להם, בסעודתם השלווה, ואולי גם באנשים שהזכירו לנו.
״לשחיטה, כן,״ חזר ואמר הזקן, קולו סדוק משהו, כאילו חתכה בו סכין קהויה משימוש. ״אוכלים כאן הרבה בשר גמלים?״ שאלתי. ביקשתי להסתיר את תדהמתי מאחורי שאלות ענייניות.
״הרבה מאוד.״
״איזה טעם יש לו? אף פעם עוד לא אכלתי בשר כזה.״
״עוד לא אכלת בשר גמלים?״ הוא פרץ בצחוק לגלגני, דקיק במקצת, וחזר ואמר: ״עוד לא אכלת בשר גמלים?״ לא היה ספק בדבר, הוא סבר שאין מגישים לנו כאן דבר מלבד בשר גמלים ונהג באדנות רבה, כאילו היה מאלץ אותנו לאכול את הבשר הזה.
״הוא טוב מאוד,״ אמר.
״כמה עולה גמל?״
״זה משתנה. בין 30,000 ל-70,000 פרנק. אני יכול להראות לכם. צריך להבין בזה.״ הוא הוליך אותנו אל גמל בהיר יפהפה ונגע בו במקל קצר, שרק עתה הבחנתי בו. ״זה גמל טוב. הוא שווה 70,000 פרנק. הבעלים שלו רכב עליו בעצמו. הוא היה יכול להשתמש בו עוד הרבה שנים, אבל העדיף למכור אותו. בכסף הזה הוא יכול לקנות לו שני גמלים צעירים, אתם מבינים?״
הבנו. ״באת עם השיירה מגולימין?״ שאלתי.
הוא דחה את הסברה המזלזלת הזאת בכעס כלשהו. ״אני ממראקש,״ אמר בגאווה. ״אני קונה בהמות ומוכר אותן לקצבים.״ בלבו לא רחש אלא בוז לאנשים האלה, שעשו את כל הדרך הארוכה, ועל מוביל הגמלים הכחול הצעיר שלנו אמר: ״הוא לא יודע כלום.״
יחד עם זאת רצה לדעת מנין אנחנו, ואנחנו, למען הפשטות, אמרנו לו ששנינו ״מלונדון״. הוא חייך ונראה כעוס במקצת. ״אני הייתי במלחמה בצרפת,״ אמר. לפי גילו ניכר בו שהתכוון למלחמת העולם הראשונה. ״הייתי ליד אנגלים. לא הסתדרתי אתם טוב,״ מיהר להוסיף, ובקול מעט חרישי יותר: ״אבל היום מלחמה זה כבר לא מלחמה. מה שחשוב הוא כבר לא האדם, המכונה היא הכול.״ הוא אמר עוד דברים אחדים על המלחמה, שנשמעו נואשים מאוד. ״זה כבר לא מלחמה.״ על כך הסכמנו אתו, ונדמה כאילו התגבר על העובדה שבאנו מלונדון.
״כל הגמלים כבר נמכרו?״ שאלתי עוד.
״לא. אי־אפשר למכור את כולם. אלה שיישארו ילכו לקטט. אתם מכירים את סטט? זה בדרך לקזבלנקה, 160 קילומטר מכאן. שם נמצא שוק הגמלים האחרון. שם יימכרו השאר.״
הודינו לו. הוא נפרד מאתנו בלי שום גינוני טקס. לא המשכנו להסתובב בין הגמלים, איבדנו את החשק לכך. כשעזבנו את השיירה כבר היה כמעט חושך.
מראה הגמלים לא הרפה ממני. הרהרתי בהם ברתיעה, ובכל זאת כאילו היו מוכרים לי מכבר. זכר סעודת העולים לגרדום שלהם התקשר לשיחה על המלחמה. הכוונה לבקר בשוק הגמלים ביום חמישי הבא המשיכה לקנן בנו. החלטנו לצאת השכם בבוקר, ואולי קיווינו שהפעם נזכה ברושם פחות קודר על הווייתם.
הגענו שוב אל שער אלחמיס. מספר הבהמות שראינו לא היה גדול ביותר: הן נעלמו במרחבי הרחבה, שהיה קשה למלאה. בצד האחד שוב היו החמורים. לא ניגשנו אליהם, נשארנו אצל הגמלים. בשום מקום לא היו שלושה או ארבעה מהם יחד; לפעמים עמד בכר לבדו ליד אמו. תחילה נראו לנו כולם שקטים. הדבר הקולני היחיד היה חבורות קטנות של גברים שעמדו והתמקחו בלהט. אף על פי כן נדמה לנו שהאנשים אינם בוטחים באחדים מבין הגמלים. הם הקפידו לא להתקרב אליהם יתר על המידה, או רק כשהדבר היה נחוץ באמת.
לא עבר זמן רב ואת תשומת לבנו עורר גמל אחד שנדמה לנו מתגונן מפני משהו, והיה נוהם ורוטן ומטה את ראשו בכל כוחו לכל עבר. איש אחד היה מנסה להרביץ אותו על ברכיו, וכיוון שלא ציית לו, חבט בו במקלו. מבין שניים או שלושה האנשים שעמדו ליד ראש הגמל והתעסקו אתו בלט אחד במיוחד: הוא היה איש חסון, רחב גרם, בעל פנים כהות ואכזריות. הוא עמד איתן על מקומו, רגליו כמו נטועות בקרקע. בתנועות נמרצות של זרועותיו השחיל חבל בדופן האף של הגמל, שאותה ניקב לפני כן. האף והחבל הלכו והאדימו מדם. הגמל פרכס ונאנק, ועד מהרה פרץ בשאגה עזה. לבסוף קפץ שוב על רגליו, לאחר שכבר התרבץ על ברכיו, וניסה להשתחרר, בעוד האיש מושך בחבל בכוח הולך וגובר. האנשים עשו כל מאמץ לרסן אותו, ועוד היו עסוקים בכך כשניגש אלינו מישהו ואמר בצרפתית רצוצה: ״הוא מריח. הוא מריח את השוחט. הוא נמכר לשחיטה. הוא הולך עכשיו לבית-המטבחיים.״ ״אבל איך הוא יכול להריח את זה ?״ שאל ידידי באי-אמון. ״זה השוחט, האיש שעומד שם לפניו,״ והוא הצביע על האיש המוצק וכהה הפנים שמשך את תשומת לבנו. ״השוחט בא מבית-המטבחיים ומריח מדם של גמלים. זה לא מוצא חן בעיני הגמל. גמל יכול להיות מסוכן מאוד. אם יש לו כלבת, הוא בא בלילה והורג בני־אדם בשנתם.״ ״איך הוא יכול להרוג בני-אדם ?״ שאלתי. ״כשהאנשים ישנים, הגמל בא, כורע עליהם וחונק אותם בשנתם. צריך להיזהר מאוד. לפני שהאנשים מתעוררים, הם כבר נחנקים. כן, לגמל יש אף רגיש מאוד. בלילה, כשהוא רובץ ליד אדונו, הוא מריח גנבים ומעיר אותו. זה בשר טוב. כדאי לאכול את הבשר הזה..Ça donne du courage גמל לא אוהב להיות לבד. לבד הוא לא הולך לשום מקום. כשאדם רוצה להוליך את הגמל שלו לעיר, הוא מוכרח למצוא עוד אחד שילך אתו. הוא צריך לקחת לו אחד בהשאלה, אחרת הוא לא יצליח להביא את הגמל שלו העירה. הוא לא רוצה להיות לבד. אני הייתי במלחמה. יש לי פציעה, תסתכלו, הנה,״ האיש הצביע על חזהו.
הגמל נרגע קצת ואני הפניתי מבטי בפעם הראשונה אל הדובר עצמו. חזהו נראה מעוך, וזרועו השמאלית היתה נוקשה. האיש נראה לי מוכר. הוא היה נמוך, רזה, ומאוד רציני. תהיתי איפה ראיתי אותו כבר.
״איך הורגים גמלים ?״
״חותכים להם את עורק הצוואר. הם חייבים לדמם עד הסוף. אחרת אסור לאכול אותם. למוסלמי אסור לאכול אותם אם לא דיממו עד הסוף. אני לא מסוגל לעבוד, בגלל הפציעה הזאת. לכן אני עובד פה קצת בתור מדריך. דיברתי אתכם ביום חמישי שעבר, אתם זוכרים את הגמל ההוא עם הכלבת? כשהאמריקאים נחתו, הייתי בסאפי. נלחמנו קצת נגד האמריקאים, אבל לא הרבה, ואחר-כך התקבלתי לצבא האמריקאי. היו שם הרבה מרוקאים. הייתי עם האמריקאים בקורסיקה ובאיטליה. הייתי בכל מקום. הגרמני הוא חייל טוב. הכי גרוע היה הקזינו. שם זה היה ממש נורא. שם חטפתי את הפציעה שלי. אתם מכירים את הקזינו?״
לאט לאט תפסתי שהוא מתכוון למונטה-קסינו. הוא תיאר לי את הקרבות המרים שהיו שם, והאיש הרגוע והנינוח הזה כה השתלהב תוך כדי סיפור, כאילו היה מספר לי על יצריהם הרצחניים של גמלים שוטים. הוא היה איש ישר, והאמין למה שסיפר. אבל פתאום הבחין בין הגמלים בקבוצה של אמריקאים ומיהר לפנות אליהם. הוא נעלם במהירות שבה הופיע, ואני אפילו בירכתי על כך. כי הגמל, שכבר חדל לשאוג, נעלם בינתיים מעיני ומאוזני, ואילו אני רציתי לראותו עוד פעם אחת.
עד מהרה גיליתי אותו. השוחט עזב אותו במקומו, והגמל חזר לרבוץ ועדיין היה מטלטל לפרקים את ראשו. הדם שניגר מנחיריו המשיך להתפשט. חשתי מעין אסירות תודה על הרגעים המעטים המטעים שבהם הניחו אותו לנפשו. אבל לא הייתי מסוגל להמשיך להתבונן בו לאורך זמן, שהרי ידעתי את הגורל הצפוי לו, והסתלקתי בחשאי.
בזמן שהמדריך גולל את סיפורו פנה ידידי למקום אחר והלך בעקבות כמה אנגלים. חיפשתי אחריו, עד שמצאתי אותו בעברה השני של הרחבה, שם נקלע לתוך עדת חמורים. אולי חש כאן פחות אי-נעימות.
עד סוף שהותנו בעיר האדומה לא חזרנו עוד לדבר על גמלים.
קולות ממראכש-אליאס קנטי- מפגשים עם גמלים
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19
יפו
לכבוד הרהח״ש מו"ל החבצלת' שלום וברכה !
הועד .חלוצי יסוד המעלה״ שנוסד משלוחי קהלות ישראל מהוץ לארץ, לפקח על עסקי הקולוניזאציאן של אחינו בני גולה באה"ק, מוצא לנחוץ להודיע גלוי ברבים, כי מטרת הועד היא להיות בעצה ובפועל לאחינו היוצאים מחוץ לארץ להתיישב באה״ק: הוא יתור את הארץ וידרוש אחרי המקומות העומדים להמכר והוא בעצמו יתעסק בקנית הקרקע ובהתיסדות המושבות כפי הכח שיש לו מקהלות ישראל שבהרו בו, ואשר על כן, נשען על הסעיף העשירי מתקנותיו הועד אומר לקצות ידי הנבהלים העוברים בארץ לארכה ולרחבה לקנות קרקעות למוכרם לאחינו העולים לאה״ק וקבל לקיים על עצמך לבלי תת לשומעי עצתו לקנות אפילו כברת ארץ קטנה מאנשים הללו.— ואתה, מו"ל נכבד וחובב שערי ציון, תן נא מקום לדברינו אלה, למען אשד ידעו הספעקולאנטין ולא ילטשו עיניהם לכיס אחינו האומללים ולהשומעים יונעם ותבוא עליהם ברבה.
כל מי שיש לו דבר אל הועד יוכל ,לפנות אליו ,עפ״י האדרעסםע הזאת
- D. Levantin. Jaffa Palastina
והנני מכבדך-ומכיר ערכך הרם
ז.ד. ליעוואנטין פרעזידנט .
ידיעה בעיתון חבצלת הירושלמי מאפריל 1882. ז״ד ליבונטין, הנושא את התואר ״פרעזידנט״, מבשר על הקמת חברת ״יסוד המעלה״, שכוונתה לסייע לעולים – אלה שיוגדרו עוד מעט כראשוני העלייה הראשונה – בחיפוש קרקעות להקמת מושבות, ללא מורא ה״ספעקולאנטין״ (ספסרים)
בתחילת 1882, ללא שום הודעה או הכנה מוקדמת, החלו להיראות ביפו יותר ויותר יהודים מזרח אירופיים, אלה שכונו אשכנזים, שהגיעו לארץ ישראל בניסיון לרכוש קרקעות כדי להקים עליהן מושבות חקלאיות. פתח-תקווה בעת הזאת כבר הייתה לנחלת העבר, לאחר ששנה קודם לכן נאלצו מייסדיה לנטוש את מושבתם בגלל קשיים, מחלת הקדחת שהפילה בהם קורבנות והתנכלות של השכנים הערבים והשלטונות הטורקיים. מה שביפו לא ידעו. שבאותה עת לערך נכשל גם הניסיון הראשון להקים מושבה בסביבות צפת – היא גיא אוני. ראשי היהודים ביפו, רובם ככולם ״מערביים״, כמו האחים יוסף ואברהם מויאל, חיים אמזלג. אהרון שלוש וחבריהם, קיבלו את הבאים בסבר פנים יפות. פעילות משותפת בשנים הקודמות עם ראשי הקהילה האשכנזית ביפו, כמו מאיר המבורגר וחיים שמרלינג, הסירו את המחיצות העדתיות זה מכבר, והיחס לעולים החדשים מרוסיה ומרומניה היה כמו לאחים רחוקים השבים ומתאחדים עם בני המשפחה.
השיטפון האנושי היה עצום ומפתיע, ויפו היהודית התקשתה לקלוט את כל הבאים. בין הנחלצים לעזרה היה אברהם מויאל, שטיפל בנושאי דיור, מציאת עבודה, בעיות בריאות ועוד. בין השאר הוא איתר משפחות יהודיות מקומיות שהיו מוכנות לקלוט בבתיהן, לפרקי זמן קצרים, נשים וילדים מבין הבאים. ארגון ״בני ציון״ שמויאל היה אחד מראשיו, ושהוקם כדי לסייע בקליטת העולים, אסף כספים ותמך ככל יכולתו בעולים נצרכים. האחים יוסף ואברהם מויאל וחיים אמזלג גם סייעו לבאים בניסיונותיהם לרכוש שטחי קרקע כדי להקים את מושבותיהם. לא פעם נפלו הללו קורבן לתככים ואף לרמאויות מצד סוחרים, בעלי קרקעות ומתווכים ערבים. כך קרה, שאת אדמות ראשון־לציון רכש חיים אמזלג, שתפקידו כסגן קונסול בריטניה ביפו אפשר לו להתגבר על קשיים ועל ביורוקרטיה טורקית. אברהם מויאל השקיע עצמו יותר ויותר בענייני ציבור. את עסקיו דאג שלא להזניח, כי הם היו בסיס כוחו. בתחילת שנת 1882 הוא בוודאי לא ידע שבמהלך קרוב לארבע השנים הבאות הוא יהפוך לעמוד מרכזי ולאחר מכן אף לעמוד התווך בפעילות ההתיישבותית של חובבי ציון. זאת לצד ייצוג כספי של הברון רוטשילד וחברת "כל ישראל חברים״. מצבו הכלכלי האיתן, יחסי הידידות שקיים עם נכבדי הערבים ביפו והשפעתו על בעלי השררה בצמרת השלטון הטורקי בארץ העמידו את מויאל בשורה הראשונה של ראשי היישוב היהודי בארץ ישראל של שלהי המאה ה-19.
אפשר גם היה למצוא אותו בהתארגנויות זמניות וקבועות שנועדו לשפר את מצבם של העולים ולסייע להם במאמציהם להקים מושבות. כך לדוגמה חבר מויאל לאליעזר בן־יהודה ב-1882, בהקמת אגודה בשם ״תחיית ישראל״. בתקנון החברה נכתבו הדברים האלה: ״על החברים לחקור אודות אדמות למכירה ולבדוק אם הן טובות, אם הן באקלים טוב ויש שם כלים… האם התושבים היושבים עליהן הם ישרים או פראים… החברים ידברו איש עם רעהו עברית, בבית, במועדון, בשווקים וברחובות וישימו לב ללמד גם את בניהם ובני משפחותיהם לדבר עברית…"
רוב הפגישות של בן־יהודה בהגיעו ליפו, היו בחנותו ובמשרדו של מויאל. הוא זה שנהג להזמין את צעירי יפו לדיונים עם האורח מירושלים. בין הבאים היו אחיו יוסף, שלום ואליהו, אחייניו, בני משפחות שלוש, אמזלג, אלקיים, שמרלינג, בן־שמול ואחרים. אברהם מויאל היה הרוח החיה במפגשים אלה, כשם שנהג לעשות ברוב ההתוועדויות שנועדו לקדם את היישוב היהודי ואת המושבות החדשות. לעיתים הזדמן לבן־יהודה לשהות ביפו בסופי שבוע, ואז אירח אותו אברהם מויאל בביתו.
משה אשולין, שכתב על משפחת מויאל הרחבה ועל אברהם מויאל, תיאר במילים אלה את תרומתו: ״אחד הראשונים של החלוצים הציונים המזרחיים. הוא היה עסקן ציבורי, איש ישר ונאמן לעמו ולארצו, אדם נבון שעבד את עבודתו בצדק וביושר… הוא היה כחומה ומבצר לעניין היישוב״.
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ' 41
הספרייה הפרטית של אלי פילו-"יהדות מרוקו"- משה חיים סויסה
יהדות מרוקו…הינו מסע רב-שנים של הקהילה היהודית במרוקו, שהחל מאז חורבן ירושלים והיציאה לגלות, דרך האירועים המשמעותיים ואבני הדרך של העם היהודי, כמו גירוש ספרד והשואה האיומה, ונמשך עד לתקופת קום המדינה ושיבת ציון. מסע מרתק ומרגש, לעיתים עד דמעות, שנכתב בקצב מרתק ועוצר נשימה. במסע הזה נסייר יחד בתוך סמסאות המלאח המיושנים, נחווה את הוואי החיים של היהודים הדרים בהם.
נחווה את הפרעות והפוגרומים שהתחוללו ברחובות המלאח (הגטו היהודי) מעת לעת. שהותירו אחריהם הרוגים ופצועים רבים; את הממלכה היהודית במרוקו, בראשותו של סולטאן יהודי, אי שם לפני מאות שנים, עם שלטון מסודר וצבא אדיר: את תקופת גירוש ספרד, כשעשרות אלפי פליטים מגיעים למרוקו ומשנים את הקהילה היהודית לחלוטין: את התינוק שנולד באופראן, ונימול ביום בו אביו יחד עם יהודי העיירה הוצאו להורג. ומה עלה בגורל אמו; את תקופת השואה האיומה במרוקו, ומחנות העבודה שהוקמו בה על ידי שלטון וישי ששיתף פעולה עם הנאצים; את רעידת האדמה הנוראה באגאדיר, שהותירה אדמה חרוכה והרבה כאב.
כך גם נפגוש למעלה מ-50 חכמים ואישים מהעדה המרוקאית, את החכמה שלהם. את התבונה. וכן את תקופת העלייה לארץ הקודש, שחתמה את התקופה המפוארת. נעקוב אחר טביעתה של ספינת אגוז, וסיפורם המרגש של כמה חיילים שעלו ממרוקו ונפלו כאי על מזבח הארץ. ועוד ועוד.
יהדות מרוקו שונה מכל הספרים שהתפרסמו עד כה על אירועים כאלו ואחרים בתולדות הקהילות היהודיות במרוקו. זהו ספר מרתק, השובה את לב הקורא למן העמוד הראשון. ויחד עם זאת משמש כתיעוד היסטורי וחשיפה בעלת חשיבות רבה.
משה חיים סויסה, מחבר סדרת הספרים ׳עטרת אבות' על מנהגי מרוקו, ׳שערי הלכה’, סידור ומחזורי 'עטרת אבות' כמנהג יהודי מרוקו, ועוד.
קיבל את פרס הרב משאש בשנת תשע״ד על חיבורו, ותעודת הוקרה מעיריית ירושלים. עוסק רבות בחקר יהדות מרוקו.
קולות מראקש-אליאס קנטי-השווקים
השווקים
בשווקים עומד ניחוח של תבלינים, הם קרירים וססגוניים. הריח, שתמיד הוא ערב לנחיריים, הולך ומשתנה לפי טיב המרכולת. אין כאן לא שמות ולא שלטים, ואין זגוגית. כל מה שעומד למכירה מוצג לראווה. לעולם אינך יודע כמה יעלו הדברים, אין הם נושאים מחירים, והמחירים אף הם אינם קבועים.
כל החללים והחנויות שבהם מוכרים אותם דברים שוכנים בצפיפות זה ליד זה, עשרים או שלושים או אף יותר. יש שוק של תבלינים ושוק של מוצרי עור. עושי החבלים יש להם מקום משלהם, ולקולעי הסלים מקום משלהם. מבין סוחרי השטיחים, למקצתם יש חללים מקומרים גדולים ומרווחים. אתה חולף על פניהם כמו על פני עיר לעצמה ובמחווה רבת משמעות אתה מוזמן להיכנס. הצורפים מסודרים מסביב לחצר מיוחדת, וברבות מחנויותיהם הצרות אפשר לראות אנשים שקועים בעבודתם. אתה מוצא כל דבר, אבל אתה מוצא אותו אלף פעמים.
תיק העור שבו אתה חושק מוצג לראווה בעשרים חנויות שונות, וכל אחת מהחנויות הללו נושקת לחברתה. כאן למשל יושב איש אחד בתוך סחורותיו. כולן נמצאות בהישג ידו, המקום צר. הוא כמעט שאינו צריך למתוח את איבריו כדי להגיע לכל אחד ואחד מתיקי העור שלו, ורק מתוך נימוס, אם אינו זקן מדי, הוא קם ממושבו. אבל האיש בחנות הסמוכה לשלו, שנראית לגמרי אחרת, יושב בדיוק בתוך אותן הסחורות. ככה זה נמשך אולי לאורך מאה מטרים, בשני עברי המעבר המקורה. כל דברי העור שיש בשוק הזה, הגדול והמפורסם ביותר בעיר, בכל דרומה של מרוקו, מוצעים למכירה כאילו בבת-אחת. בתצוגה הזאת טמונה הרבה גאווה. מראים מה שיודעים לייצר, אבל מראים גם כמה יש מזה. נדמה כאילו התיקים עצמם יודעים שהם הם העושר וכאילו הם מציגים עצמם לעיני העוברים ושבים לאחר שהתייפו והתקינו עצמם לתפארת. כלל לא היית מתפלא לו פתחו פתאום בתנועה ריתמית, כל התיקים יחד, ובמחול עגבים ססגוני היו מראים את כל החמודות שניחנו בהם.
תחושת השייכות-לגילדה של החפצים האלה, המופרדים מכל השונים מהם, עולה מחדש במבקר בכל טיול בשווקים לפי מצב רוחו. ״היום אני רוצה ללכת לתבלינים,״ הוא אומר לעצמו, ותערובת הניחוחות הנפלאה עולה באפו והוא רואה לנגד עיניו את הסלים הגדולים ובהם הפלפל האדום. ״היום יש לי חשק לחוטי הצמר הצבועים,״ וכבר הם משתלשלים מלמעלה מכל העברים, בצבע ארגמן, בכחול כהה, בצהוב כעין השמש ובשחור. ״היום מתחשק לי ללכת לסלים ולראות איך קולעים אותם.״
מפליא כמה הדרת כבוד לובשים החפצים האלה שנוצרו בידי אדם. לא תמיד הם יפים, אספסוף גדל והולך ממוצא מפוקפק מתגנב לכאן, עשוי במכונות, מיובא מארצות הצפון. אבל האופן שבו הם מציגים עצמם לראווה עודנו האופן הישן. נוסף על החנויות שבהן רק מוכרים, ישנן רבות שאפשר לראות שם כיצד מייצרים את הדברים. בדרך זו אתה מעורב בתהליך מראשיתו, דבר המלבב את נפש הצופה. כי אחד מסממני השיממון שבו לוקים חיינו המודרניים הוא, שכל הדברים מגיעים לביתנו מוגמרים ומושלמים, כמו מתוך מין מכונות-קסם מכוערות. כאן, לעומת זאת, אתה יכול לצפות בעושה החבלים שוקד על מלאכתו, ולצדו תלוי לו מלאי החבלים הגמורים. בכוכים קטנטנים עוסקות עדות של נערים צעירים בחריטת עץ, שישה-שבעה בעת ובעונה אחת, וגברים צעירים מרכיבים מן החלקים שמייצרים להם הנערים שולחנות נמוכים קטנים. הצמר, שצבעיו הזוהרים מעוררים את התפעלותך, נצבע לנגד עיניך, ובכל מקום יושבים ילדים וסורגים כובעים בדוגמאות ססגוניות ומרהיבות.
זוהי מלאכה גלויה לעין כול, והמתרחש מציג עצמו לראווה כמו המוצר המוגמר. בחברה שכה רב בה הנסתר, בחברה המסתירה בקנאות את פנים בתיה, את תואר נשיה ואת פניהן, ואפילו את בתי האלוהים שלה לבל תשזפן עין נוכרייה, בחברה כזאת מתעצם כפל כפליים קסמה של הפתיחות שבה הדברים מיוצרים ונמכרים.
למעשה רציתי להתוודע אל המיקח והממכר, אולם בגלל המוצרים העומדים למכירה תמיד יצא תחילה משדה הראייה שלי. בראייה נאיבית אינך מבין מדוע אתה פונה אל סוחר מסוים כחפצי עור מרוקאיים, שעה שעל-ידו נמצאים עשרים נוספים, שמרכולתם כמעט אינה שונה משלו. יכול אתה לעבור מאחד למשנהו ושוב לחזור לראשון. לעולם אינך יודע מראש בוודאות באיזו חנות אתה עתיד לקנות. אפילו כשאתה נותן עינך באחת או באחרת מביניהן, נתונה בידך האפשרות להימלך בדעתך.
עובר האורח המהלך בחוץ, דבר אינו מפריד בינו ובין הסחורות, לא דלתות ולא זגוגיות. הסוחר, היושב בתוכן, אינו מציג לראווה את שמו, וכפי שכבר אמרתי, אין לו דבר קל מאשר להגיע בידו לכל מקום. כל פריט וחפץ מוגש ברצון לידיו של עובר האורח. הוא יכול להחזיקו בידו שעה ארוכה, הוא יכול להאריך לדבר עליו, הוא יכול לשאול שאלות, להביע ספקות, ואם מתחשק לו, הוא יכול לגולל את קורותיו שלו, את קורות שבטו, את קורות העולם כולו בלי לקנות מאומה. האיש שבין סחורותיו הוא קודם כול זה: הוא שקט. לעולם הוא יושב היכן שהוא יושב. לעולם הוא נראה קרוב. יש לו מעט מקום ואפשרות לתנועות מורכבות. הוא שייך לסחורותיו לא פחות מששייכות הן לו. אין הן ארוזות ונסתרות, ידיו ועיניו נחות עליהן תמיד. אינטימיות קסומה שורה בינו לבין חפציו. כאילו היו משפחתו מרובת הנפשות, כך הוא פוקח עינו עליהם ושומר על הסדר ביניהם.
אין זה מטריד או מצער אותו שהוא יודע את שוויים המדויק. שכן הוא נוצר אותו בסוד ולעולם לא תציל אותו מפיו. דבר זה משווה להליך המיקח והממכר איזה נופך מסעיר ומסתורי. הוא לבדו יכול לדעת עד כמה אתה הולך וקרב אל סודו, ואין כמוהו מיומן להדוף בעוז כל גישוש, כך שהמרחק המגונן על השווי לעולם אינו נתון בסכנה. הקונה, לעומת זאת, לכבוד ייחשב לו אם לא יניח להוליכו בכחש, אבל אין זאת מלאכה קלה, שהרי לעולם הוא מגשש באפלה. בארצות מוסר המחירים, שם שולטים המחירים הנקובים, אין זאת חוכמה גדולה לקנות דבר-מה. כל טיפש הולך ומוצא את מה שהוא צריך, כל טיפש היודע לקרוא מספרים מצליח להימנע מזריית חול בעיניו.
בשווקים, לעומת זאת, המחיר שבו נוקבים תחילה הוא תעלומה נפלאה מבינה. איש אינו יודע אותו מראש, גם לא הסוחר, כי תמיד יהיו לכל דבר מחירים רבים. כל אחד מהם מתייחס למצב אחר, ללקוח אחר, לשעה אחרת ביום, ליום אחר בשבוע. יש מחירים לפריטים בודדים וכאלה לשניים או לכמה יחד. יש מחירים לזרים העושים בעיר יום אחד בלבד, ולזרים השוהים כאן כבר שלושה שבועות. יש מחירים לעניים ומחירים לעשירים, ומובן שאלה המיועדים לעניים הם הגבוהים יותר. כמעט נדמה לך שקיימים יותר סוגי מחירים משיש בני-אדם שונים בעולם.
אבל זוהי רק ראשיתה של פרשה סבוכה, שסופה אינו ידוע. יש הטוענים שעליך להוריד את המחיר בערך עד לכדי שליש מגובהו המקורי, אולם זהו איננו אלא אומדן גס ואחת מאותן הכללות תפלות שבהן מפטמים אנשים שאינם מוכנים או אינם מסוגלים להיכנס לדקויותיו של הליך עתיק יומין זה.
רצוי מאוד שהטיעונים לכאן ולכאן יארכו בהתמקחות נצח קטן ומלא תוכן. הזמן שאתה לוקח לך לרכישה משמח את לבבו של הסוחר. הטיעונים שתכליתם להביא את בר הפלוגתא לידי ויתור הם טיעונים דחוקים, מסובכים, מאולצים ומלהיבים. אתה יכול לנהוג בהדרת כבוד או להסתייע בשטף דיבור, אך עדיף שניהם גם יחד. באמצעות הדרת כבוד מראים שני הצדדים שאין הם מייחסים חשיבות יתרה למכירה או לקנייה. בעזרת שטף דיבור אתה מרכך את נחישות יריבך. יש טיעונים שאינם מעוררים אלא לעג, אבל אחרים פוגעים היישר בלב. קודם שתוותר, עליך לנסות הכול. אבל אפילו כשבא הרגע לוותר, חייב הדבר להתרחש באופן בלתי צפוי ובמפתיע כדי שדעתו של יריבך תתבלבל עליו והוא ייתן לך הזדמנות להציץ לנבכי נפשו. יש הפורקים אותך מנשקך על-ידי התנשאות, אחרים באמצעות חן. כל שיטת כישוף מותרת בשימוש, הסחת תשומת הלב היא דבר שלא יעלה על הדעת.
בחנויות שגודלן מאפשר לך להיכנס ולשוטט בהן נוהג המוכר להיוועץ בסוחר נוסף לפני שיוותר. השני, הצופה מנגד ואינו מתערב, מין כוהן גדול של מחירים, אמנם ניתן לראותו, אך הוא אינו מתמקח בעצמו. אליו פונים רק כדי לקבל מידיו הכרעות סופיות. הוא יכול, בניגוד לרצונו של המוכר, לאשר תנודות עצומות במחירים. אולם מאחר שהוא זה שעושה זאת, לא ויתר איש כהוא זה.
קולות ממראכש-אליאס קנטי-השווקים- עמ'19
יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהוה געגועי הגולים לציון-משה דוד גאון-כרך א'
געגועי הגולים לציון
חבתם וכסופיהם העזים של יהודי ארצות המזרח כלפי ארץ הקודש היו מתבטאים באפנים שונים במשך כל תקופות הגלות, הן בכח והן בפעל, פעם בקול ענות חלושה ופעם ביתר עוז. בנדון זה צריך להביא בחשבון בתור גורם עיקרי ומכריע את הסביבה עצמה, בה האנשים הללו חיו ופעלו, שבודאי היתה זו עלולה להשפיע אם מעט או הרבה על הלך רוחם ורעיונותיהם, ויש כי געגועים אלו הוצקו לפרקים בחרוזי שירה רוויי רגש, אשר נתגלו אח״כ בצבור בצורת פיוטים, ודויים, זמירות ותפלות. לפיכך אין לתמוה׳, אם גם אישים בלתי מחוננים בכשרון רב, שבעצם לא היה להם כל מגע חי ונפשי עם השירה העברית וסודותיה, גלגוליה ודרכי התרקמותה, נסו אף הם את כחם בשיר.
כידוע, עוד מתקופת התנאים והאמוראים החלה מתפתחת הספרות הפיוטית, וזו שמשה כעין אמצעי להבעת רחשי הלב לכבוד שוכן מרום, שעל צד האמת היתה כלה חדורה עגמה וצער, הכנעה וקלוסים ותחנונים, ספרות המיוסדת על רוע מזלו וגורלו של העם העברי הנענה, המרוחק מארץ מולדתו החרבה. אין ספק כי פיוטים אלה בהיותם נקראים כעבור זמן על ידי ההמון, היה בהם כדי לדכא את הרוח, אך יחד עם זה יכלו לעודד, לעורר ולהרעיד נימים, וצריך להניח, כי אמצעי זה עזר לא מעט לקשר את היהודי הגולה אל עברו המזהיר, עברה של האומה הישראלית עוטה התפארת׳,וכן לרתקו כבחבלי קסם אל ארץ אבותיו רבת הזכרונות. מכל מקום, הוא הועיל להכשיר את הקרקע לעליה המונית לארץ, ובה בעת לסלול את הדרך לנוסעים ועולי רגל אליה, רובם בכונה מראש, על מנת
להשתקע בה.
בזה דוגמאות אחדות מהפיוטים לסוגיהם ולצורותיהם׳ שחוברו בתקופות שונות ע״י ספרדים ובני ארצות המזרח-
יסודם של הכסופים טבוע גם באחד מי״ג עיקרי האמונה׳ שיהודי המזרח רגילים לקראם בצבור בבתי הכנסת בכל ערב ראש חדש. וזה תכן העיקר האמור:
״אנו מאמינים באמונה שלמה כי דבר ה׳ לא ישוב ריקם ויצא חסר מגזע ישי והוא יהיה משיח צדקנו, ונחה עליו רוח חכמה יותר משלמה המלך ורוח נבואה קרוב למשה רבנו ע״ה והוא יפדה את ישראל ויקבץ נדחיו, ונכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים לעבודת אלהינו"
ר׳ אלעזר הקליר: קינות לתשעה באב
רבי אלעזר בירבי קליר-גם קיליר, או רבי אלעזר הקליר–המאה ה-6 – המאה ה-7) היה פייטן ארץ ישראלי שחי בסוף התקופה הביזנטית ובראשית התקופה המוסלמית –המוקדמת-, ומחשובי הפייטנים הקלאסיים. חיבר פיוטים רבים, שחלקם נכנסו למחזורי התפילה של יהודי אשכנז, צרפת, איטליה ורומניא.
חי במאה השמינית לספירה הרגילה. הוא יחשב לראשון בזמן לכל הפיטנים העברים הידועים לנו. זמנו ומקומו של ר' יוסי בן יוסי לא נודעו בבירור אך יש יסוד לשער׳ כי מקום מושבו היה בא״י וחי בדורות הגאונים הראשונים. יצירתו הספרותית החשובה ביותר׳ הוא הפיוס ״סדר העבודה ליום הכפורים״.
בְּלֵיל זֶה יִבְכָּיוּן וְיֵלִילוּ בָנַי / לֵיל חָרַב בֵּיתִי וְנִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנָי
וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יֶהְגּוּ בִיגוֹנַי / יִבְכּוּ הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף אֲדֹנִי
בליל זה תיליל מר עניה נחדלת ומבית אביה בחיים מבדלת
ויצאה מביתו ונסגר הדלת׳ והלכה בשביה ובכל פה נאכלת
שלחה גחלת בוערה ואוכלת׳ ואש יצאה מאת אדוני
בליל זה קדרו וחשכו המאורות׳ לחרבן בית קדשי ובטול משמרות
בליל זה סבוני אפפוני צרות וגם קרא מועד לחמש גזרות
בכי חנם בכו ונקבע לדורות כי היתד, סבה מעם אדוני
בליל זה ארעו לי חמש מאורעות גזר על אבות בפרוע פרעות
ודבקו בו צרות מצרות ורעות׳ מוכן היה לפגוע פגעות
והעמיד האויב והרים קול זועות קום כי זה היום אשר נתן אדוני
כי איך אשמח וקולי מה ארים׳. הן עוללי נתנו ביד צרים
לקו נביאי ודמיהם מגרים גלו מלכי ושרי וכהני בקולרים
מלון מקדשי בעוני נדד׳ דודי מאז ברח וידד
נעם אהלי בעל כרחי שדד׳ רבתי עם איכה ישבה בדד-
שמם מקדש מבלי באי מועד׳ על כי ידידים נתנו להמעד
והשיבם כמאז סומך וסויעד׳ תרחם ציון כי בא מועד
ר׳ שפטיה
חי בימי הקיסר הביצנטיני בזיליוס המוקדוני׳ בשנת 867 לספירה הרגילה לפי אגדה ידועה השמיד בזיליוס קיסר הרבה קהלות יהודים׳ וחמש מהן נצלו בהשתדלותו של רבי שפטיה אשר רפא את בתו המשוגעת של הקיסר הזה. עמו של המשורר חתום בראשי חרוזי הפזמון היחיד ששרד ממנו׳ והמתחיל בפסוק מישעיה ״ישראל נושע בה' תשועת עולמים
ישראל נושע ביי תשועת עולמים גם היום .יושעו מפיך שוכן מרומים
שעריך הם דופקים כעניים ודלים צקון לחשם קשב יד, שוכן מעלים
פחודים הם מכל צרות ממחרפיהם וממגדפיהם נא אל תעזבם אדוני
אלהי אבותיהם
טובותיך יקךמו להם ביום תוכחה׳ ומתוך צרה המציאם פדות ורוחה
יושעו לעין כל ואל ימשלו בם רשעים׳ כלה שעיר וחותנו ויעלו לציון
מושיעים
הקשיבה אדון לקול שועתם ולמכון שבתך השמים תעלה תפלתם
יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן
רבי יוסף המכונה הרב ארקיי״ז
רבי יוסף הגיע לתלמסאן בהיותו ילד קטן, כי בהקדמה לחיבורו צפנת פענח שהושלם בשנת רפ״ט (1529) כשלושים ושבע שנים לאחר הגירוש, הוא מתאר את עצמו ״צעיר בחכמה ובשנים״. בתלמסאן למד בישיבתו של הרב הגדול רבי שלמה אלכלץ ז״ל. דומה שזה היה רבו המובהק כפי שניתן ללמוד מתארי ההוקרה והכבוד שבהם הוא מזכירו:
ועוד אמרתי הנה מטתו שלשלמה, מרמז על זה החבור שהוא שולחן ערוך שהוא מקשר ששים מסכתא, ואף על פי שאנכי ילדתיהו, העיקר שלו הוא הרב הגדול מרנא ורבנא ה״ר שלמה כלץ ס״ט. ואני אומר עליו הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה (שיה״ש ג, ז), שבודאי המטה שלו בין ביום בין בלילה ששים גבורים סביב לה, שהוא מתעסק בששים מסכתא. וגם אני אומר הנה מטתו שלשלמה, הוא הרב מורנו הנזכר, ומטתו האמורה הם הבנים שהוא מלמד, ומטתו כמו שבעות מטות אמר סֶלָה (חבק׳ ג, ט), שדרשו ז״ל על השבטים (ב״ר מד, ט). נאמר הפסוק ששים גבורים סביב לה, אלו הם התלמידים, שהם כגורי אריות בעיון ההלכה ועושים מלחמתה של תורה על הדין ועל קו היושר. וזהו כלם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על יריכו מפחד בלילות, כלומר שאינם צריכים לחזר אחר תלמודם אלא הרי הוא ערוך בפיהם, ועל כן אינם מפחדים מעונשו של גיהנם שהוא דומה ללילה, וזהו מפחד בלילות. ועליהם אז״ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו.
מהקישור והשיטה שבה הולך רבי יוסף בחיבורו צפנת פענח, שכתב לפי בקשת חבריו בישיבה, ניתן ללמוד כי בישיבתו של ר׳ שלמה בתלמסאן עסקו בתורת הנגלה וגם בתורת הנסתר. תופעה שמצאנו אותה בספרד בישיבות בדורות הסמוכים לגירוש.
דומה שרבי יוסף, שמע לקח בקבלה גם מהרב אהרן בר חגי, אותו הוא מזכיר בהקדמה: ״ועוד קבלה בידי מהרב ר׳ אהרן בר חגי הידוע הקדוש ז״ל, צפנת עולה בגימטריה כתר, פענח עולה בגימטריה יצחק״.
מבין חבריו לישיבה בתלמסאן, הוא מזכיר בשמותיהם את אחיו רבי יהודה ואת רבי יהודה כלץ בנו של ראש הישיבה. לימים הפך רבי יוסף לאחד ממרביצי התורה בישיבה ומחכמי העיר.
רבי יוסף בן נאיים כותב שרבי יוסף שהה ולמד בעיר פאס שבמרוקו. בחיבוריו לא מצאתי סימוכין מפורשים לכך, אולם רמזים מצאתי בצפנת פענח מסכת חולין, בדברו על היתר הנפיחה, נראה שהיה בקי בפולמוס שנערך בפאס בתקופה זו ובנימוקי הצדדים. ידיעות אלו יכול להשיג רק מי שנכח במקום, כי הדברים לא פורסמו ברבים וסביר להניח שלא הגיעו מחוץ למרוקו בפרוטרוט. וגם ממה שמזכיר ׳המלאח׳, שם השכונה היהודית שהיה מקובל רק במרוקו.
בני משפחה
לא ידוע אם היו לרבי יוסף צאצאים. בחיבוריו הרבים שהגיעו לידנו לא הזכיר את בניו וכנראה לא היו לו בנים. העובדה שכמעט את כל חיבוריו דאג לקרוא בשם המזכיר את יוסף עשויה גם כן לאשר זאת. יתרה מכך, הוא מקפיד ודורש מכל מי שיעתיק את ספרו שלא ישמיט את שמו מעליו. וכן הלומד ממנו דבר שיאמר אותו בשמו, כולל דברים שהוא לא חידש אותם רק העתיק אותם בספרו:
ואני משביע באלהים לכל מעתיק זה הספר, לבלתי יסיר שמי ושם אבי מעליו ולא שם אחד מהחכמים שזכרתי. ואם ימצא בו חדוש שלא עמד עליו בזולתו, וירצה לאומרו שיאמר אותו בשם המחבר, לפי שאמרו רז״ל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם (ברייתא, פ״ו מ״ז דאבות).
ולא יעלה על הדעת שצריך שיהיה אומר הדבר הוא המחדשו הראשון, שזה אי אפשר, שהרי כל הדברים הם קבלה איש מפי איש עד משה רבינו ע״ה, ששמע מפי הגבורה.
וזהו מאמר שלמה עליו השלום: דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות כלם נתנו מרועה אחד(קה׳ יב, יא). כלומר, שמא תחשוב ותאמר איני מעריך כי אם דברי חכמים הראשונים המחדשים העניינים, אמנם האחרונים בעלי אסופות שאינם אלא מקבצים הדברים הפזורים איני נותן להם מעלה, לכך כתב בסיום הפסוק כלם נתנו מרועה אחד, כלומר בין דברי הראשונים בין דברי האחרונים כלם נתנו למשה בסיני מפי הגבורה. ועוד רז״ל אמרו כיוצא בדבריו: כל מה שתלמיד וותיק עתיד לומר לפני רבו, נאמר למשה בסיני(ירוש׳ פאה פ״ב ה״ד). והטעם שהוא מביא גאולה לעולם, כי בסבת שיאמר דבר בשם אמרו תרבה התורה ותגדל מעלת המחבר, ובריבוי התורה יבא הגואל. או יש לומר עוד מביא גאולה לעולם, רמז שיחזיר הנפש לגוף האדם. וזה הענין בנוי על מאמר רז״ל שאמרו על פסוק, הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים, כל האומר הלכה מפי חכם שפתותיו דובבות בקבר (שיה״ש ז, י; יבמ׳ צז, א). וזהו כוונתם מביא גאולה לעולם, שכבר ידעת שאדם נקרא עולם קטן, וזהו סוד הייבום וגאולת האחים והקרובים, כמו שאבאר בעזרת האל ובישועתו.
כלומר החובה המוסרית לומר דבר בשם אומרו חלה גם על דברים שאדם לומד או שומע מאחר, אף על פי שאין הוא מקור הדברים אלא למדם מאחרים או מספריהם. הוא נותן שני הסברים לחובה זו. האחד, שבזה מגדיל את מעלת המחבר בעיני השומעים, ובכך יעריכו את התורה ולומדיה ויתרבו העוסקים בה. הסבר נוסף שזה גורם להחזרת נפש בעל המאמר לפעול מעין תחיית המתים. וזה מעין פעולה שנעשית במצוות הייבום שבה נאמר: ״ולא ימחה שמו מישראל״(דברים כה, ו).
רבי יוסף חזר על בקשה זו, דבר שלא שכיח אצל חכמים אחרים. רצונו העז להנצחת שמו מעלה את האפשרות שהוא לא זכה לבנים, לכן רצה להנציח את זכרו לדורות באמצעות חיבוריו ויצירתו. ודומה שרמז לכך גם בדבריו על חשיבותם של המילה הכתובה והעמדת תלמידים:
ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת (שם נו, ה). ורמז בכאן שהתלמידים והספרים שהניחו אחריהם, הם יותר טוב מהבנים והבנות. והטעם שהבנים והבנות, על הרוב ישאר זכרו אחריהם לשנים או לשלשה דורות ואחר כך ישכח זכרם. וזהו מאמר שלמה אין זכרון לראשנים וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרנה (קה׳ א, יא). אבל התלמידים והספרים שמניח אדם אחריו, הם נשארים לעולם וישאר זכרו עליהם. וזהו מאמר שלמה ע״ה טֹובָה חָכְמָה עִם נַחֲלָה וְיֹתֵר לְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ (קה׳ ז, יא). כלומר יותר היא טובה חכמה באדם מן העושר שהוא רוצה להנחיל לבניו, אבל אימתי היא החכמה הטובה, כשיותר אותה לרואי השמש, כלומר כשישאיר אותה כתובה אחריו או ילמד אותה לתלמידים. ועל זה נאמר שם עולם אתן לו אשר לו יכרת.
יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן –עמ'59
קולות מראכש-אליאס קנטי – קריאות העיוורים
קריאות העיוורים
אני מנסה לספר משהו, וכל אימת שאני מחריש, אני מבחין שטרם אמרתי דבר. מין חומר נוזלי צמיג וקורן זוהר מופלא נשאר בתוכי ולועג למלים. האם זאת השפה שלא היתה מובנת לי שם, ושכעת, מעט מעט, מבקשת להיתרגם בקרביי היו שם התרחשויות, תמונות, קולות שמשמעותם מתהווה רק בתוכך; שלא נקלטו ולא אורגנו באמצעות מלים; שבהיותם מעבר למלים הם עמוקים יותר ומרובי משמעויות מהן.
אני חולם על אדם השוכח את לשונות תבל עד שבשום ארץ אינו מבין עוד את הנאמר.
מה יש בה בשפה? על מה היא מכסה? מה היא לוקחת ממך? במרוצת השבועות שעשיתי במרוקו לא ניסיתי ללמוד לא ערבית ולא אחת מן השפות הברבריות. לא רציתי לאבד מכוחן של הקריאות הזרות. רציתי להתרשם מן הקולות כפי שהנם, ולא להניח אף לא לאחד מהם לאבד מכוחו על-ידי ידע לוקה בחסר ומלאכותי. לא קראתי מאומה על הארץ הזאת. אורחותיה היו זרות לי כמו תושביה. המעט שנישא אליך במרוצת חייך על כל ארץ ועל כל עם נשר ממני בשעות הראשונות.
אבל נשארה המלה ״אללה״, ועליה אינני יכול לפסוח. בה הייתי מצויד לקראת אותו חלק מן החוויה שחוויתי שהיה השכיח והמרשים ביותר, המאריך ביותר להישאר, לקראת העיוורים. בעת מסעות אתה מסכין עם הכול, הרוגזה נשארת בבית. אתה מתבונן, אתה מקשיב, אתה מתלהב מן הדברים המחרידים ביותר מפני שהם חדשים. נוסעים טובים הם בני-אדם חסרי לב.
בשנה שעברה, בהתקרבי לווינה לאחר היעדרות של חמש-עשרה שנה, נסעתי דרך בלינדֶמַרקְט (שוק העיוורים), מקום שעל קיומו לא ידעתי לפני כן. השם הלם בי כצליפת שוט ולא הרפה ממני מאז. השנה, בהגיעי למראקש, מצאתי את עצמי לפתע בין עיוורים. הם היו מאות, רבים מספור, רובם קבצנים, קבוצה מהם, פעמים שמונה, פעמים עשרה, עמדה בשוק בשורה צפופה, ופסוקה הניחר, החוזר על עצמו לנצח, נשמע למרחוק. נעמדתי מולם, באפס תנועה כמוהם, וכל אותה עת לא הייתי בטוח לגמרי אם הרגישו בנוכחותי. כל אחד מהם הושיט נכחו קערית עץ לנדבות, וכל אימת שהיה מי מטיל לתוכה משהו, היה המטבע מועבר מיד ליד, כל אחד מישש אותו, כל אחד בדק אותו, עד שאחד, שזה היה תפקידו, שלשל אותו לבסוף לארנק. הם ח ש ו יחדיו, כשם שמלמלו וקראו יחדיו.
כל העיוורים מציעים לך את שמו של אלוהים, ועל-ידי נדבה אתה יכול לרכוש לך זכות עליו. הם מתחילים באלוהים, הם מסיימים באלוהים, הם חוזרים על שמו עשרת אלפים פעם ביום. כל קריאותיהם כוללות את שמו בשינוי צורה, אבל הקריאה שעליה החליטו פעם נשארת לעולם אותה קריאה. אלה הן ערבסקות קוליות על אלוהים, אבל הן מרשימות פי כמה מאלה החזותיות. יש השמים מבטחם בשמו בלבד ואינם קוראים אלא אותו. מקופלת בזה מין קריאת תיגר מחרידה, אלוהים נדמה עלי כמין חומה שעליה הם מסתערים לעולם באותה נקודה. נדמה לי שהקבצנים שורדים יותר הודות לפסוקיהם מאשר הודות לנדבות שהם מקבצים.
החזרה על אותה קריאה היא המאפיינת את הקורא. אתה חורת אותו בזכרונך, אתה מכיר אותו, כעת ישכון אתך לעולם ועד, דרך תכונה אחת מוגדרת במדויק, הלא היא קריאתו. יותר מכך לא תלמד עליו, הוא מתגונן, הקריאה היא גם הגבול שלו. במקום הזה האיש הנו בדיוק מה שהוא קורא, לא יותר, לא פחות, מקבץ נדבות, עיוור. אבל הקריאה היא גם שכפול, החזרה המהירה והקצובה עושה אותו לקבוצה. טמונה בכך אנרגיה מיוחדת של בקשה, הוא מבקש למען רבים ומלקט למען כולם. ״זכור את כל הקבצנים, זכור את כל הקבצנים! אלוהים יברכך בעבור כל הקבצנים שאתה נותן להם.״
אומרים שהעניים ייכנסו לגן העדן חמש מאות שנה לפני העשירים. בנדבה אתה קונה מידי העניים פיסת גן עדן. כשהולך אדם לעולמו, ״מלווים אותו ברגל אל קברו, עם או בלי מקוננות מסלסלות בקולן, בהילוך מהיר מאוד כדי שהנפטר יגיע במהרה אל האושר השמימי. עיוורים שרים את עיקרי האמונה.״
מאז שובי ממרוקו אני מתיישב בפינת חדרי בעיניים עצומות וברגליים משוכלות ומנסה להגיד במשך חצי שעה, במהירות הנכונה ובעוצמה הנכונה, ״אללה! אללה! אללה!״ ניסיתי לדמיין שאני ממשיך להגיד זאת במשך יום תמים וחלק לא מבוטל של הלילה; שלאחר שינה קצרה אני מתחיל בזה שוב; שאני ממשיך בכך במשך ימים ושבועות, חודשים ושנים; שאני הולך ומזדקן וחי כך, ונאחז בחיים האלה בעקשנות; שאני מתמלא חימה כשמשהו מפריע לי בחיים האלה; שאינני חפץ בשום דבר אחר, שאני שרוי בהם כל כולי.
ירדתי לסוף מהותו של הפיתוי הטמון בחיים האלה, המצמצמים את הכול לחזרה בצורתה הפשוטה ביותר. כי כמה גיוון, או כמה מעט גיוון היה בעבודתם של בעלי המלאכה שראיתים עמלים בגומחותיהם הקטנות? בהתמקחות הסוחרים? בצעדי הרקדנים? באינספור ספלי התה במנטה שכל המתארחים פה מריקים לקרבם? כמה גיוון יש בכסף? כמה ברעב?
ירדתי לסוף מהותם האמיתית של הקבצנים העיוורים האלה: קדושי החזרה. מחייהם נמחו רוב הדברים שעודם חומקים מאתנו קודם שיוכלו לחזור על עצמם. ישנו המקום שהם יושבים או עומדים בו. ישנה הקריאה הבלתי משתנה. ישנו מספר המטבעות המוגבל שהם מייחלים לו, שלוש או ארבע מעות שונות בערכן. אמנם ישנם גם הנותנים, השונים זה מזה, אבל עיוורים אינם רואים אותם, ובמאמר התודה שלהם הם עושים שגם הנותנים יהיו זהים.
קולות מראכש-אליאס קנטי – קריאות העיוורים
ספרי לי אמא על המלאח במרקש-טרז זריהן-דביר-שערי השמים
שערי שמים
סוכות קרב ובא, ועמו ההזדמנות ליטול חלק בבניה של סוכות קטנות מאגמונים ומענפים ענקיים של דקלים תחת כיפת השמים. בילינו את רוב זמננו בגזירת עיטורים מנייר, שבהם דודיי השחילו נורות חשמל זעירות וססגוניות שהתנוצצו באלף צבעים. סבתי הניחה בסוכה שולחן גדול וכיסאות ואפילו ספה לכל אחד שירצה לבלות את הלילה תחת הגג הארעי של מבנה מיוחד זה. בדרך כלל, נושא זה גרם לוויכוחים בין דודותיי לדודיי לפני רדת החשכה. כל אחד התעקש לישון בבקתה המאולתרת.
"אבל מדוע?" שאלתי את סבתי. "מה מיוחד בשינה תחת כיפת השמים?" "שבי ותני לי לספר לך מדוע כולנו אוהבים לישון בסוכה", אמרה לי סבתי וחיוך משונה על פניה.
ישבתי על שרפרף מולה בציפייה לסיפורה.
"האם ידוע לך", שאלה, "שלפני חג הסוכות אנו מתפללים בלילות על מנת לבקש סליחה על חטאינו מן השנה שחלפה? נאמר כי ביום האחרון של סוכות אדוננו כותב בספר החיים דין וחשבון אודות כל אחד מאתנו ואנו נענשים או מתוגמלים בהתאם למעשינו. אם חוללת דברים רעים למישהו או אם פשעת ולא דאגת לתקן את הנזק שנגרם כתוצאה ממעשייך, תיענשי. אם להיפך, במהלך כל השנה הרבית בעשיית מצוות ונהגת בהתאם להלכה, תבואי על גמולך".
"זה באמת לא הזמן הנכון לנפח את הראש של הילדה עם אמירות אלה", גער בה סבי מן הקצה השני של הסוכה. "היא צעירה מכדי להבין את משמעות דבריך. את גם עלולה להפחיד אותה יתר על המידה עם סיפורים כאלה, וזה לא נחוץ לה עכשיו".
לדעתי הוא פשוט הבחין בחיוורון הפתאומי שהתפשט על פניי כאשר סבתי החלה לדבר על הנושא הבעייתי של חטאים. הייתי רק בת שש אבל לצערי היו על מצפוני לא מעט חטאים כמו שקרים או העלמת דברים שהחבאתי מחשש לקבלת עונשים. פשעתי לפחות פעם או פעמיים כאשר רימיתי את ילדי השכנים שלנו במהלך משחקי חולה ורופא. האמת היא שלא הייתי כל כך גאה במעשיי ובמיוחד בתוצאותיו של התעלול האחרון שלי: בתום ארוחת בוקר של אותו יום סבתי השליכה לפח צנצנת של טיפות עיניים ריקה. המתנתי שהיא תפנה אל המטבח ושלפתי את הצנצנת חזרה. מיד נמלטתי לחדר הרחצה ומילאתי בה מים בתוספת פירורי סבון, על מנת לרקוח תמיסה כלשהי. ניערתי אותה היטב עד שהסבון נמס. כשהתערובת הייתה מוכנה, יצאתי אל הרחוב וקיבצתי את הילדים. העמדתי אותם בשורה, על מנת לרפא את עיניהם ה״חולות" כביכול. התחלתי להזליף טיפה אחת או שתיים אל תוך עיני החבורה המסכנה. ברור שהטיפול שלי גרם לצריבה בעיניהם. כולם ברחו, כשראייתם מעורפלת ועיניהם אדומות מאוד. מעולם לא הבנתי מדוע ילדים אלה לא התלוננו בפני הוריהם; אולי היה זה בגלל היותי נכדתו של הרב הגדול, שכל יהודי המלאח חששו מפניו וכיבדו אותו גם יחד.
למזלי, האירוע נשכח במהרה. באשר אליי, הבנתי את גודל הכאב שגרמתי לילדים הללו והבטחתי לעצמי לא לחזור על מעשה שכזה בשנית.
"אין דבר, ממה, המשיכי בבקשה", אמרתי לסבתי, שנראתה לי הססנית.
"האם את בטוחה שאת רוצה לשמוע את סוף הסיפור?" וידאה סבתא בנימה רכה.
"כן, עלי לדעת אם גם אני צריכה לבקש סליחה על עוונותיי", השבתי לה במצח קמוט.
"בכל אופן, בלילה שקודם לשמחת תורה אנו משתדלים לא להירדם, כי בלילה מיוחד זה אלוקים פותח את שערי השמים".
"מה את רוצה להגיד, ממה? יש לשמים דלתות? איך הן נראות?" שאלתי אותה, לגמרי מבולבלת.
"בוודאי שלשמים יש דלתות", השיבה סבתי בקול רציני. "כאשר הן נפתחות, יש לך רק כמה שניות להביע את משאלותייך שתתגשמנה במהלך כל חייך".
"האם את ראית פעם את דלתות השמים, ממה?" לחשתי אליה המומה וסקרנית. "מה הייתה בקשתך?"
"מעולם לא נפלה בחלקי הזדמנות להיות ערה כאשר זה אירע", השיבה סבתי, עצובה. "אלה שהיו יכולים להביע את משאלותיהם ראו את הגשמתן המיידית. היו כמה שביקשו זהב ויהלומים, אחרים רצו בריאות, אחדים – שפע או משהו דומה לזה".
"מה את היית רוצה לקבל, ממה, אם יתמזל מזלך ושערי השמים ייפתחו בשבילך?" שאלתי.
"הייתי מבקשת את החלמת סבך", היא מלמלה חרש.
"את יודעת, ממה, אני רוצה להישאר ערה הלילה, וגם בלילות הבאים, עד סוף חג הסוכות. אחכה שדלתות השמים יפתחו על מנת להביע אותה משאלה", השבתי. "אנא, סייעי לי להציב מזרן תחת כיפת השמים. אני מבטיחה לא לעצום עין כל הלילה ולא לפספס מאורע שכזה".
ניגשתי לחדרי עם סבתי ויחדיו גררנו את המזרן שלי אל החצר הפנימית של הבית, סמוך לסוכה, שם הנחנו אותו. הצטיידתי בכר ובשמיכה וישבתי על מיטתי המאולתרת.
דודיי ודודותיי המשיכו לשחק בקלפים בסוכה בעוד הם לוגמים תה חם עם נענע ואוכלים עוגיות. סבא וסבתא הלכו לישון בחדרם ואני שמרתי על עיניי פקוחות וממוקדות בשמים. לעתים, כשכוכב נופל פילח את השמיים, נפלטה מגרוני צעקה של שמחה, שנחנקה מהר מאוד. ואז, מאומה; שום דלת לא נפתחה. התבוננתי בדודיי ודודותיי עוזבים אט אט את הסוכה בכדי ללכת לישון. כשפקחתי את עיניי, השמש ־;״תה כבר גבוה בשמים.
ממה ניגשה אלי עם כוס תה חם ומבושם ופרוסה מעוגתה הטעימה, אותה זללתי בחתיכה אחת.
"אני כל כך מצטערת, ממה, אם אכזבתי אותך", אמרתי לה מוצפת חרטות. "איני ״־עת מתי השינה גברה עלי. זה פשוט קרה".
"מתוקה שלי", השיבה לי, "אל דאגה, זה קורה לכולנו. זאת הסיבה שאף אחד באתנו לא זכה לראות את שערי שמים נפתחים".
ספרי לי אמא על המלאח במרקש-טרז זריהן- דביר-שערי השמים
קולות מראקש-אליאס קנטי – רוקו של המאראבּוּ
רוקו של המאראבּוּ
נפניתי מאצל הקבוצה של שמונה העיוורים, תחינתם מהדהדת באוזני, ולא עשיתי אלא צעדים ספורים, כשאת עיני צד ישיש לבן שיער שהיה עומד בגפו, רגליו מפושקות מעט: ראשו היה נטוי קלות והאיש עמד ולעס. גם הוא היה עיוור, ולפי הסחבות שעטה היה קבצן. אבל לחייו היו מלאות ואדמומיות, שפתיו בריאות ולחות. הוא לעס לאט בשפתיים חתומות, והבעת פניו היתה עליזה. הוא לעס ביסודיות, כאילו לפי איזה כלל. כפי הנראה הסב לו הדבר הנאה מרובה, ובעודי מתבונן בו עלה בדעתי רוקו וסברתי שיש לו מן הסתם הרבה מאוד רוק. הוא עמד ליד שורה של דוכנים, שהררי תפוזים נערמו עליהם למכירה. אמרתי לעצמי שאחד הסוחרים כנראה נתן לו תפוז ואותו הוא לועס. כף ידו הימנית היתה מרוחקת קמעה מגופו. כל אצבעותיה היו פשוקות לרווחה ונדמה היה שהן משותקות וכי אין הוא מסוגל לקפוץ אותן.
את האיש הקיף מרחב חופשי גדול למדי, דבר שנראה לי מפליא במקום ההומה הזה. הוא נראה כאילו היה תמיד לבדו ואינו משתוקק לטוב מזה. בנחישות דעת התבוננתי בו לועס וגמרתי בדעתי להמתין ולראות מה יקרה כשיגמור. העניין נמשך שעה ארוכה מאוד, מעודי לא ראיתי אדם לועס בחדווה וביסודיות כה רבות. חשתי את פי שלי מתחיל לנוע קלות, אף שלא הכיל מאומה, וכי מה היה לו ללעוס. חשתי מעין יראת כבוד לעונג שלו, שנראה לי מרעיש מכל מה שראיתי מימי בפיו של אדם. עיוורונו לא עורר בי חמלה. הוא נראה מרוכז ושבע רצון. הוא לא הפסיק אף לא פעם אחת כדי לבקש נדבה, כפי שנהגו כל השאר. אולי היה לו כל מה שהצטרך. אולי לא הצטרך לשום דבר נוסף.
כשגמר, ליקק את שפתיו כמה פעמים, הושיט מעט את יד ימינו עם האצבעות הפשוקות לפנים ואמר בקול צרוד את פסוקו. ניגשתי אליו ברתיעה כלשהי ושלשלתי לידו מטבע של עשרים פרנק. האצבעות נשארו פשוקות; הוא באמת לא היה מסוגל לקמוץ אותן. הוא הגביה את ידו באטיות והגישה לפיו. הוא לחץ את המטבע אל שפתיו העבות והעלימו בפיו. אך נכנס פנימה, וכבר החל ללעוס שוב. הוא הסיע את המטבע בפניו הנה והנה, ואני דימיתי שאני יכול לעקוב אחר תנועותיו, פעם היה בצד שמאל, פעם בצד ימין, והוא לעס שוב באותה יסודיות כמקודם.
הדבר הפליא אותי ועורר בי ספק. שאלתי את עצמי אם אינני טועה. אולי נעלם המטבע בינתיים למקום אחר ואני לא הבחנתי בכך. שוב המתנתי. לאחר שלעס באותה הנאה וסיים, הופיע המטבע בין שפתיו. הוא ירק אותו לידו השמאלית, שאותה הגביה. כמות גדולה מאוד של רוק נפלטה יחד עמו. אחר-כך טמן את המטבע בתיק שנשא לשמאלו.
ניסיתי לשכך את שאט הנפש שלי מן הנוהג הזה על-ידי דילולו בזרותו. מה מלוכלך יותר מכסף. אבל האיש הזקן הזה לא היה אני, מה שמעורר בי שאט נפש מסב לו הנאה, והאם לא ראיתי לפעמים אנשים שמנשקים מטבעות כסף ? כמות הרוק הגדולה בוודאי היה לה כאן תפקיד מיוחד, והיה ברור שהוא נבדל מקבצנים אחרים בכך שהוא מייצר שפע של רוק. הוא התאמן בזה במשך זמן רב קודם שביקש נדבה. יהיה אשר יהיה מה שאכל לפני כן – אף אחד אחר לא היה זקוק לזמן רב כל-כך כדי לעשות זאת. לתנועות פיו היתה איזו משמעות.
או שמא תחב לפיו רק את המטבע שלי ? האם חש בכף ידו ששוויו היה גבוה יותר ממה שהיה מקבל ברגיל וביקש להודות על כך בדרך מיוחדת ? המתנתי לראות מה יקרה הלאה, ולא התקשיתי להמתין. הייתי מבולבל ומרותק, וברור לגמרי שלא הייתי מסוגל לראות שום דבר אחר מחוץ לאיש הזקן הזה. הוא חזר על פסוקו כמה פעמים. ערבי אחד עבר על פניו ושם לו בידו מטבע של חמישה פרנקים. הוא הגישו לפיו בלי היסוס, תחב אותו פנימה והחל ללעוס בדיוק כמו קודם. הפעם אולי לא לעס שעה כה ארוכה. ושוב ירק את המטבע עם שפע של רוק והעלימו בתיקו. הוא קיבל עוד מטבעות נוספים, בהם קטנים מאוד, ואותו תהליך חזר על עצמו כמה פעמים. מבוכתי הלכה וגברה. ככל שהארכתי לצפות בו, הבנתי פחות ופחות מדוע עשה מה שעשה. אבל דבר אחד לא היה מוטל עוד בספק, הוא עשה זאת בכל פעם ופעם, זה היה מנהגו, דרכו המיוחדת לקבץ נדבות, והאנשים שנתנו לו איזו מעה ציפו ממנו כי ישתף בדבר את פיו, אשר בכל פעם שפער אותו נדמה לי אדום יותר.
לא השגחתי שגם בי היו צופים, ומן הסתם הייתי נלעג למראה. אולי, מי יודע, אף השתאיתי בפה פעור לרווחה. כי פתאום צץ איש אחד מאחורי תפוזיו, פסע לעברי כמה פסיעות ואמר בקול מרגיע: ״זהו מאראבו.״ ידעתי שמאראבו הוא איש קדוש וכי מייחסים להם כוחות מיוחדים. המלה עוררה בי יראת כבוד והרגשתי כיצד סלידתי פוחתת באחת. שאלתי בביישנות: ״אבל למה הוא מכניס את המטבע לפיו?״ ״הוא עושה זאת תמיד,״ אמר האיש, כאילו היה זה הדבר הרגיל ביותר בעולם. הוא נפנה מעלי וחזר ונעמד מאחורי תפוזיו. רק עתה הבחנתי שמאחורי כל דוכן היו שניים או שלושה זוגות עיניים נעוצים בי. היצור התמוה הייתי אני, שבמשך שעה כה ארוכה לא הצליח להבין.
חשתי כאילו ניתן לי הסבר זה לפרידה ולא השתהיתי שם עוד זמן רב. המאראבו, אמרתי לעצמי, הוא איש קדוש, ובאיש הקדוש הזה הכול קדוש, אפילו רוקו. על-ידי הבאת מטבעות התורמים במגע עם רוקו הוא מעניק להם ברכה מיוחדת ומעצים את המצווה שנרשמה לזכותם בשמים במתן הנדבה. מקומו בגן העדן היה מובטח לו, והיה בידו להעניק לבני-אדם דבר-מה שהם זקוקים לו יותר משזקוק הוא למעותיהם. כעת ירדתי לסופה של החדווה ששרתה על פניו העיוורות והבדילה אותו משאר הקבצנים שראיתי עד לאותה עת.
הלכתי לדרכי אך נצרתי אותו במחשבתי כל-כך, עד שסיפרתי עליו לכל ידידי. איש לא ראה אותו, והרגשתי שהכול מטילים ספק באמיתות דברי. למחרת סרתי לאותו מקום, אך הוא לא היה שם. חיפשתי בכל מקום, אך לא יכולתי למצוא אותו. חיפשתי יום־יום, אך הוא לא חזר. אולי התגורר בגפו במקום כלשהו בהרים ורק לעתים רחוקות היה הא העירה. היה עלי לשאול את מוכרי התפוזים על אודותיו, אבל התביישתי מהם. בשבילם לא היה בו אותו דבר שהיה בו בשבילי, אך בעוד שלא היססתי לספר עליו לידידים שלא ראוהו מעולם, השתדלתי להפריד בינו לבין אלה שהתוודעו אליו, שהיה מוכר להם ונראה להם טבעי. הוא לא ידע על אודותי דבר, והם אולי היו עלולים לדבר אתו עלי.
ראיתי אותו פעם אחת נוספת, כעבור שבוע בדיוק, ושוב בשבת בערב. הוא עמד ליד אותו דוכן, אבל לא היה לו בפיו מאומה והוא לא לעס. הוא אמר את פסוקו. נתתי לו מטבע והמתנתי לראות מה יקרה. עד מהרה התחיל ללעוס אותו במרץ, אבל בעודו עסוק בכך, ניגש אלי איש אחד וליהג את שטותו: ״זה מאראבו. הוא עיוור. הוא מכניס את המטבע לפה כדי להרגיש כמה נתת לו.״ אחר-כך פנה אל המאראבו בערבית והצביע עלי. הזקן סיים את לעיסתו ופלט את המטבע. הוא פנה אלי ופניו קרנו. הוא אמר איזו ברכה בשבילי וחזר עליה שש פעמים. הידידות והחום שעטפו אותי בעת שאמר את פסוקו היה בהם איזה נופך שטרם ידעתיו מידי בן אנוש.
קולות מראקש-אליאס קנטי – רוקו של המאראבּוּ
Jacob Ouliel-Les juifs de Colomb-Bechar et des villages de la Saoura 1903-1962
Les cérémonies funèbres
Le Cimetière israélite était situé de l’autre côté de L'Oued Béchar, au lieu-dit Zakour, un ancien ksar dont nous avons déjà parlé, et qui se trouvait sur la rive gauche de l’oued, à 4 kilomètres du centre de la ville de Colomb-Béchar : c’est à cet endroit que furent retrouvés les corps de Rabbi Shlomo bar Berero, rabbin de Tamentit vers 1490-1492, et de son fils Isaac.
La HEBRA KADICHA
C’est le nom hébreu de l’équipe de bénévoles chargés des derniers devoirs ; dans la tradition juive, les communautés se chargent de trouver et, au besoin, de former ceux qui s’occupent de la toilette des défunts, de leur transport et de leur inhumation.
Parmi les membres, tous dévoués, efficaces et discrets de la confrérie, Messieurs Makhlouf Maman, Jacob Teboul, Abraham Melloul, Yahia et Salomon Amar, Joseph et Isaac Amouyal, Joseph Benchetrit, Yahia Tordjman, Meyer Benhamou, Elie Aboukrat, Jacob et Salomon et R. Youssef Bénichou ; ce dernier, personnalité éminente de la communauté, présida durant quarante années la Hébra Kadicha, dont le rabbin attitré était Rabbi Itzhak Attia..
La Hébra Kadicha agissait sous le haut patronage spirituel de Rabbi Sim’on bar Yo’haï, Maître de la Kabbale et auteur du Zohar. Evidemment, elle pouvait compter sur l’aide matérielle de la communauté. Parmi les bienfaiteurs il faut citer M. Bellalou qui réalisa à ses frais une installation complète d’adduction d’eau courante au cimetière, ce qui ne fut pas une mince affaire, compte tenu de l’éloignement ; d’autres manifestaient discrètement leur générosité, comme M. Bach, fournisseur à titre gracieux des outils de terrassement.
Malgré la gravité de la mission, la Hévra Kadicha eut l’occasion, dans l’exercice de son activité, de se trouver dans des situations pour le moins inattendues, ou de vivre certains incidents, qui, aujourd’hui, peuvent prêter à sourire ; en voici deux rapportés par Emile Teboul, dont le père, Monsieur Jacob Teboul, fut longtemps un des piliers de la Hévra Kadicha
1-Si le lecteur veut bien se rappeler que le cimetière israélite de Colomb-Béchar se trouvait à environ 4 kilomètres au sud de la ville, sur la rive gauche de l’Oued Béchar, il comprendra qu’à une époque où les hommes devaient s’y rendre à pied ou avec des voitures hippomobiles – avant d’aller à leur travail -, il leur fallait partir vers les 4 heures du matin. Or, un jour, que M. Jacob Teboul, s’était levé aux aurores, il voulut, en attendant l’arrivée de ses compagnons, leur préparer le café : il alluma pour s’éclairer sa lampe à acéthylène, qui aussitôt explosa. Aveuglé quelques instants, il n’eut que le temps de se passer un peu d’eau sur le visage avant de se mettre aussitôt en route, avec ses compagnons qui venaient d’arriver.
Jacob Teboul pensa à faire constater et soigner ses blessures au retour du cimetière, une fois la tâche sacrée accomplie.
2-A une autre occasion, l’équipe de la Hébra Kadicha, qui était arrivée au cimetière de très bonne heure, avait dû travailler longtemps quand elle décida de faire une pause ; on sortit les ustensiles nécessaires, les verres, le sucre, la menthe, mais le thé avait été oublié. L’un des ouvriers-fossoyeurs, musulman qui habitait à peu de distance de là, proposa d’aller en acheter. Plus d’une heure plus tard, il n’était pas revenu ; il fut décidé d’envoyer quelqu’un à sa rencontre. Mais celui-ci revint bien vite alerter ses compagnons : une crue soudaine de l’Oued Béchar interdisait le passage de l’homme retenu sur l’autre rive. L’équipe se munit de la seule corde à sa disposition et alla, après l’avoir attachée solidement à un arbre, lancer l’autre bout à l’homme qui devait les rejoindre. L’opération était sur le point de réussir quand la corde se rompit : impuissants, ils virent leur malheureux compagnon emporté par les flots en furie.
Note de l'auteur: M. Youssef Bénichou, fils deYa’acov, né à Kenadza en 1889, est décédé en 1971à Beer Sheva, en Israël.
Que faire? Ils suivirent le cours de l’oued avec l’espoir, au moins de retrouver la dépouille de leur infortuné compagnon et de la ramener à sa famille. Ils marchèrent plusieurs heures avant d’apercevoir, stupéfaits et heureux, l’homme, bien vivant : il embrassait de toutes ses forces un tronc d’arbre que les eaux avaient charrié et qui avait été arrêté dans sa progression par des rochers. Enfin délivré, l’homme leur remit le sachet de thé qu’il serrait encore dans une main !
Rabbi Shlomo bar Berero
Rabbi Shlomo Bar BERERO, dont le nom est attesté au Maroc sous cette forme ou la variante Bar Beriro.
Rabbi Shlomo bar Berero était vraisemblablement un descendant de ces rabbins espagnols réfugiés au Maghreb après les persécutions de 1391 dans la péninsule et qui ont trouvé refuge à Alger (Rabbi Isaac Bar Sheshet et Rabbi Sim’on Bar Semah Duran), Tlemcen (Rabbi Ephraïm Enkaoua, le RAB) ou au Sahara (à Biskra, Ouargla, Touat…)
Rabbi Shlomo bar Berero était le rabbin de Tamentit vers la fin du XVe siècle. Quelques années avant le désastre de 1492, les responsables, désireux de protéger leur rabbin, le firent partir vers le nord, sans doute pour le placer sous la protection des communautés avec lesquelles le Touat avait encore des liens. Rabbi Shlomo bar Berero était accompagné de son fils Isaac. Selon la tradition les deux voyageurs se rendaient sur le littoral, à Oran, quand tous deux seraient morts de soif à proximité du ksar de Zakour, à 4 km au sud de factuel Béchar
«On découvre enfoui sous les dunes les murs en pisé d’un ancien qçar connu sous le nom de Zakour ou Zekoum : n ’aurait-il pas abrité une communauté juive ?» Le rabbin et son fils furent enterrés à l’endroit même où furent découverts leurs corps, sans doute par des Juifs du pays, habitants de Kenadza ou de Zakour. A moins que la fondation de ce dernier village ne soit postérieur aux événements dont il est question : en effet, il pourrait avoir été fondé à cet endroit, précisément pour rappeler cette tragédie, puisque le mot hébreu זכור signifie «mémoire, souvenir».
La communauté juive de Béchar – venue du Tafilalet après 1903, nous le savons – a bâti autour de leurs tombes un mausolée, qui se trouve à l’entrée du cimetière israélite de la ville. «Le cimetière juif de Colomb, situé sur la rive gauche de l’oued Béchar, immédiatement en amont du vieux Zakour à plus de quatre kilomètres de l’agglomération, a une origine ancienne. Des Saints avaient depuis un temps immémorial leurs tombeaux sur son emplacement actuel : c’étaient les saints Salomon bar Berero et son fils Isaac»
Le nom du rabbin de Tamentit, Shlomo bar Berero, considéré désormais comme le saint patron de la ville de Béchar (en arabe : Moula B ’char), était invoqué et vénéré tout à la fois par les Juifs et par les Musulmans de la région.
«une vision mystérieuse frappait les visiteurs du cimetière qui abrite la sainte dépouille de R. Shelomoh Bar Beriro : un chameau et un homme tenant une outre et une tasse, près de la sépulture, qui disparaissaient au fur et à mesure que l’on s’en approchait…»
«la protection des saints s’étend également sur la collectivité juive et sur les mellahs (…)R. Shelomoh Bar Beriro brandissait une canne contre les ennemis des Juifs.»
Quand les deux hommes furent retrouvés morts de soif par des gens du pays ; les Juifs de Kenadza se chargèrent de les enterrer à l’endroit-même où ils furent découverts. Rabbi Youssef ben Abraham, le grand-père de M. Jacob Benichou, si souvent cité ici, a rédigé un PIYYUT (conte poétique) à la mémoire de Rabbi Shlomo bar Beriro ; il avait entendu par- 1er de ses miracles et de sa sainteté. Il avait, notamment, entendu le récit des circonstances dans lesquelles le saint avait reçu sa sépulture : un HAKHAM (savant) l’aurait, à plusieurs reprises, vu et entendu, dans ses rêves, supplier qu’on donnât une sépulture à ses restes. Il alerta les gens de Kenadza.
Plusieurs siècles plus tard, lorsque la communauté juive bécharienne constituée eut besoin d’un emplacement pour son cimetière, elle choisit cet endroit et y fit construire le mausolée pour abriter leurs tombes ; le nom arabe Moula Béchar du saint-patron deviendra celui du cimetière.
Jacob Ouliel-Les juifs de Colomb-Bechar et des villages de la Saoura 1903-1962 – page 61
פעולת ר׳ ישמ״ח ישועה כגזבר קופת העניים (1904־1910/1)-מקדם ומים כרך ט'
פעולת ר׳ ישמ״ח ישועה כגזבר קופת העניים (1904־1910/1)
ר׳ ישועה שמעון חיים (ישמ״ח) עובדיה (1952-1872), שחי ופעל בצפרו בסוף המאה ה־19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים, כיהן במשך כשבע שנים (1910/1-1904) כגזבר קופת העניים, לאחר שאביו מסעוד עובדיה שימש בתפקיד עד פטירתו בשנת 1903. על פעולתו במשרה זו סיפר ר, ישמ״ח עובדיה בזיכרונותיו ״צבא ימי״ שנדפסו בראש ספרו תורה וחיים שיצא לאור בג׳רבה (עובדיה תשי״ב), דפים י ע״ב – כד ע״א. להלן מובאים מתוך הזיכרונות הדברים הנוגעים לענייננו (שם, דפים טז ע״ב – יח ע״ב). המשפטים המוסגרים בסוגריים עגולים הובאו במקור הנדפס, והם דברי הסבר של בן המחבר, הרב דוד עובדיה איש ירושלים. אף הוא הוסיף במקור הנדפס שתי הערות הסבר שהובאו בשולי העמוד, כמצוין להלן. [בסוגריים מרובעים הובאו השלמות שלי(י״ט)].
[הערת ר׳ דוד עובדיה, בן המחבר שהוציא את הספר לאור, בשולי העמוד:] הגיד לי עט״ר [=עטרת ראשי] שכמה מן העמל עבר עליו ער שאסף כל שטרי זכויות לקרקעות הנז<כרים> שהיו מפוזרים בידי הגזברים שנפטרו ונשארו ביד בניהם אחריהם. והוא ז״ל עבר מבית לחצר מחצר לבית עד שאספם יחד. תהיה משכורתו שלימה מעם ה׳.
עוד זאת שאחר פטירת הרב מוא״ב [=מור אבי] ז״ל שהיה אז גזבר העניים באו יחידי הקהל להעמידני במקומו ולא קבלתי מהם ואז מנו החכם כמוה״ר חיים מאמאן ז״ל. ואחר עבור ימים מועטים כשנה ומחצה נתקבצו הקהל והת״ח בבהכ״ן [=בבית הכנסת] סלא (צ״ל: צלא) דלחכם להפציר בי שם כי ידעו שאם יבואו לביתי לא ישיגו מאומה שלחו אחרי ופתחו דלתי ההיכל והעתירו עלי דברים אשר יגורתי מהם. וכראותי שאין לי מנוס להמלט בקשתי למנות לעזרתי את הגביר סי<ניור> שלמה בן יעיס [יעיש] יען שהזקן שהיה עוזר למר אבי ז״ל לא יצלח למלאכה, ונעתרתי לבקשתם ולא השבתי פניהם ריקם […].
וזה היה משפט הגזברות בימים ההם. לקופת העניים כמעט לא היו הכנסות כלל רק איזה קרקעות וחזקות שמקצתן היו ממושכנים ביד הזולת מדוחק השעה. וגם איזה חזקות בחנויות שהיו רעועות זו מן הדלף וזו מן הדלת השבורה, עד שכמעט לא היו ראויים להשכירם ומחסרון ההכנסה לא היה ביכולת הגזברים לתת פרס קבוע במע״ב [=במעות בעין], (ממה שהיו גובים משכירות הקרקעות הנז׳) רק לת״ח ולאלמנות. ולשאר העניים לעתים רחוקות כאשר יבואו שכניהם להגיד מצבם הזעום. מנהג הגזברים אז למסור לכל שנים או שלשה ת״ח (שלא היתה להם הזכות לקבל פרס במע״ב), חנות אחת ופירותיה מהחנויות המוקדשות לעניי העיר. והם הת׳׳ח הנז׳ היו מתגלגלים עם השוכר ונהנים מהשכירות. […] ואז השתדלנו לבנות הנהרסות ופדינו הקרקעות הממושכנים (והיה עומד נגד משיגי גבול שהיה להם איזה בנין סמוך לרחוב). […] וכמה סבלנו להמציא מעות כדי הצורך לעניי העיר ולהת״ח והנצרכים ממקומות אחרים שהיו מתרבים יום יום, ומה גם לצורך תקון הקרקעות ובנינם כי בקיץ התרס״ד ליצי<רה> נהרסו שתי חצרות סביב בהכ״ן הגדולה שהיו בנין עתיק ונושן ונפלו מהן כמה בותלים. והגם שהטילו תקונם על בעלי השררה שקבלו אותה מאבותיהם אמנם הקומות שעליהן שהיו בחזקת העניים חדשנו בניינה ועלתה ההכנסה מאד. גם בנינו עֲלִיָּה גדולה על פתח שער אלמללאח לצורך אסיפות הקהל והגזברים שהיו מתוועדים וגולים בחנויות [.,.]. אך לעומת זאת נתרבו ההוצאות עם תוספת הצרות המתרגשות בכל יום, בפרט מה שהיה המנהג לתת מקופת העניים מה שהוטל על הצבור כמו השוחרות והמנחות שהיו מקריבים לשרי העיר, ומה גם בעת צרה וצוקה של השר העריץ אשר התנפל על היהודים בגזירותיו הרעות. ברוך פודה ומציל.
[…] תחת מסיבות הזמן המוזר הזה התגלגלנו אני וחברי הר״ש [=ר׳ שמעון] הנ״ל, וחלק גדול מהצרות והמכאובים הנ״ל לקחנו שנינו ביחוד בעבור מנוי הגזברות כמובן. עוד זאת היתה לנו שהיינו צריכים להכין אכסנייא להני ארחי ופרחי הבאים בשערי העיר כל אחד לפי כבודו, עד שנתייסדה החברה הקדושה חברת אליהו ז״ל שאחת ממטרותיה היתה לקיים הכנסת אורחים, מלבד איזה יחידים נכבדים עם שליחי כולל שהיינו מכינים להם אכסנייא מכובדת.
[…] מינוי הגזברות הנ״ל נמשך עד שנת התע״ר או תרע״א שאז צעקתי מנהמת לבי ולא עצרתי כח להמשיך עוד בעסק זה ואז מינו את הרב כמוהר״פ [כבוד מורנו הרב פנחס] הן' מאמאן ז״ל במקומי. והגם שבקשו ממני שלא אסתלק לגמר<י> הייתי משתמיט יום יום ונשאר הרב הנז', עד אשר באו הצרפתים וחדשו משטרים וסדרים חדשים ונתייסדה הגזברות ע״י בחירות ששה אנשים מיוחדים הנקרא בשם קומיטי, ולא רציתי להיות גם אחד מהם […].
פעולת ר׳ ישמ״ח ישועה כגזבר קופת העניים (1904־1910/1)-מקדם ומים כרך ט'
קולות מראקש-אליאס קנטי – בית דומם וגגות ריקים
בית דומם וגגות ריקים
כדי להתוודע אל עיר זרה אתה זקוק למקום סגור, שתהיה לך זכות חזקה מסוימת עליו ואשר בו תוכל להיות לבדך כשהבלבול שמשרים עליך הקולות החדשים והבלתי מובנים נעשה גדול מדי. המקום הזה צריך להיות שקט, צריך שאף אחד לא יוכל לראות אותך כשאתה מוצא בו מפלט, ואף אחד כשאתה שב ועוזב אותו. הטוב ביותר הוא להיעלם באיזו סמטה ללא מוצא, לעצור מול שער שהמפתח לו נמצא בכיסך, ולפתוח בלי שנפש חיה תשמע זאת.
אתה נכנס לתוך קרירותו של הבית וסוגר אחריך את השער. בבית עומדת אפלולית, ולרגע אינך רואה מאומה. אתה דומה לאחד העיוורים בכיכרות ובסמטאות שעזבת. אבל עד מהרה אתה שב וזוכה במאור עיניך. אתה רואה את מדרגות האבן המוליכות לקומה הראשונה, ולמעלה אתה פוגש חתולה. היא מגלמת את הדממה שנכספת אליה. אתה אסיר תודה על שהיא חיה, כך ניתן לחיות גם בדומייה. היא מקבלת את מזונה בלי לקרוא אלף פעמים ביום ״אללה״. אין בה מום ואין היא צריכה להסכין עם גורל מחריד. אפשר שהיא אכזרית, אבל היא אינה אומרת זאת.
אתה פוסע הלוך ושוב ושואף לקרבך את השקט. היכן נשארה ההמולה הנוראה? האור המסמא והקולות המחרישים ? מאות על גבי מאות הפנים ? בבתים האלה פונים רק חלונות מעטים אל הסמטה, לפעמים אף לא אחד. הכול נפתח אל החצר, וזו נפתחת אל השמים. רק באמצעות החצר אתה נמצא בקשר מעודן וממותן עם סביבתך.
אבל אפשר גם לעלות על הגג ולהשקיף על כל גגותיה השטוחים של העיר בבת אחת. זהו רושם שטוח, והכול כמו בנוי במדרגות רחבות ידיים. נדמה לך כאילו אתה יכול לטייל למעלה על פני העיר כולה. הרחובות אינם נראים כמכשול, אינך רואה אותם, אתה שוכח שקיימים רחובות. הרי האטלס בוהקים לא הרחק והיית חושב אותם לרכסי האלפים לולא היה האור שעליהם זוהר יותר ולולא היו דקלים רבים כל-כך נטועים בינם ובין העיר.
צריחי המסגדים המתנשאים פה ושם אינם דומים לצריחי כנסיות. אמנם הם דקי גזרה, אך לא מחודדים, רוחבם ברום גובהם זהה לזה שבתחתיתם, והפרט החשוב בהם הוא המשטח שברומם, שמעליו נקראים המאמינים לתפילה. הם דומים יותר למגדלורים, אך כאלה ששוכן בהם קול.
מעל גגות הבתים מתאמנת אוכלוסייה של סנוניות. זוהי כמו עיר שנייה, אלא שכאן מתנהלים הדברים במהירות באותה מידה שברחובות בני-האדם הם מתנהלים באטיות. הסנוניות האלה לעולם אינן נחות, אתה שואל את עצמך אם הן ישנות אי-פעם, הן חסרות עצלות, יישוב דעת והדרת פנים. הן טורפות במעוף, הגגות הריקים אולי נראים להן כמו ארץ כבושה.
כי הבריות אינן מראות את עצמן על הגגות. כאן, חשבתי, אראה נשים כמו באגדות, מכאן אציץ אל חצרות בתי השכנים ואעקוב אחר מעשיהם. כשעליתי בפעם הראשונה על הגג השייך לביתו של ידידי הייתי כולי ציפייה, וכל זמן שהשקפתי למרחק, אל ההרים, על העיר, הוא היה מרוצה ואני הרגשתי בגאוותו על שהיה בידו להראות לי דברים כה יפים. אבל הוא נעשה מודאג כשעייפתי מן המרחקים ובקרבי ניעורה סקרנות לקרוב. הוא תפס אותי משקיף לתוך חצר הבית השכן, שם קלטה אוזני לשמחתי קולות נשיים וספרדיים. ״כאן לא עושים דבר כזה,״ אמר. ״מוטב לא לעשות זאת. הזהירו אותי הרבה פעמים. להתעניין במה שמתרחש בבית הסמוך נחשב לא יאה. זה נחשב לא הגון. למעשה, מוטב לא להראות את עצמך על הגג בכלל, בייחוד לא בהיותך גבר. כי לפעמים הנשים עולות על הגגות ורוצות להרגיש את עצמן לא מופרעות.״
״אבל אין שם בכלל נשים.״
״אולי ראו אותנו,״ אמר. ״זה מטיל בך דופי. גם ברחוב אינך אמור לפנות בדברים אל נשים עוטות רעלה.״ ״ואם אתה רוצה לשאול על הדרך?״ ״אזי אתה מוכרח לחכות עד שיזדמן לך בדרכך גבר.״ ״אבל הרי מותר לך לשבת על הגג הפרטי שלך. ואם אתה רואה מישהו על הגג השכן, זאת לא אשמתך.״ ״במקרה כזה אני חייב להסב את המבט. אני חייב להראות עד כמה אני חסר עניין. מאחורינו הופיעה כרגע אחת. זאת משרתת זקנה. היא לא יודעת שהבחנתי בה, אבל היא כבר נעלמה.״
לא היה סיפק בידי אפילו לפנות לאחור. ״אם כך, על הגג אתה אפילו פחות חופשי מאשר ברחוב.״ ״בוודאי,״ אמר. ״אינך רוצה ששמך ייצא לשמצה בשכונה.״ התבוננתי בסנוניות והתקנאתי בהן כשחלפו ביעף, פטורות מדאגה, על פני שלושה, חמישה, עשרה גגות בבת אחת.
קולות מראקש-אליאס קנטי – בית דומם וגגות ריקים