מורשת יהדות מרוקו

ו. איש אלהים קדוש הוא

סוג השיר:         שבחי צדיקים (לכבוד ר^, יעקב אביחצירא).

התבנית: מעין אזורית. בשיר שמונה עשרה מחרוזות. בבל מחרוזת חמישה טורים:

שני טורי ענף נחרזים ואחריהם טור בן מילה אחת חרוז הד ולבסוף טור דו צלעי הנחתם במילת קבע משמעותית לשיר.

החריזה: אאאבג / דדדהג / וווזג / …

המשקל: 5.7.3.7.7 (7 הברות בטורים א-ב, 3 בטור הד ג/ 7 בטור ד׳ ו־ 5 באזור).

החתימה:           אני ישראל אביחצירא חזק.

מקורות: יגל יעקב, ירושלים תשב״ח, עמ^׳ רו; תשנ״ה, עבר שפט; אשדוד תשמ״ז,

עמ׳ רלד; נתיבות תשס״א, עמ^׳ קצז; תשס״ח, עמ^׳ רכב; נהריה תשע״ג,עבר 198.

 

אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא / שָׁמַיִם קִדְּשׁוּהוּ

בֵּרְכוּהוּ / בְּפָנִים הַמְּאִירוֹת / צוּרַת יַעֲקֹב

 

נִכְסֹף נִכְסְפָה נַפְשִׁי / לִשְׁפֹּךְ שִׂיחִי וְרַחֲשֵׁי

לִקְדֹשִׁי / אַגִּיד קְצָת מִשִּׁבְחִי / קְדֹשׁ יַעֲקֹב

 

5 יָרֵאתִי גַּם זָחַלְתִּי / כִּי מָה הִיא תְּשׁוּרָתִי

מְנָתִי / אַךְ וְרַק הִיא חוֹבָתִי / זֶרַע יַעֲקֹב

 

יְסוֹד כָּל פְּעֻלּוֹתָיו / תּוֹרָתוֹ וְתִפְלוֹתָיו

בִּרְכוֹתָיו / לְהָקִים שְׁכִינַת אֵל / דַּעַת יַעֲקֹב

 

שְׁמוֹ נָאֶה חֶשְׁבּוֹנוֹ / כְּשֶׁבַע שְׁמוֹת קוֹנוֹ

10 כָּאן שָׁנוּ / שֵׁשֶׁת יְמֵי הַבִּנְיָן / וּבֵית יַעֲקֹב

 

רָצוֹן מָצָא מִיּוֹצְרוֹ / בַּהֲדֵי כִבְשֵׁי אוֹצָרוֹ

עֲזָרוּ / בְּנִסְתָּרוֹת מְאִירוֹת / עֵינֵי יַעֲקֹב

 

ביאור הפרק

4-1. איש…יעקב: פתיחה בנושא השיר – שבחי ר׳ יעקב אביחעירא. 1. איש…הוא: על פי מל״ב ד,ט. שמים קדשוהו: על דרך משנה ראש השנה ב,ז. בפנים המאירות: הלשון על פי מכילתא דר׳ ישמעאל בשלח ב. כאן תרתי משמע: ברכוהו בפנים מאירות מן השמים ועל ידי זה זכה לפנים מאירות בעולם. צורת יעקב: ראה תיקוני זוהר, תיקונא בב ׳דיוקנו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד׳ וראב״ע דב׳ לב,ח ׳כי צורת יעקב אבינו חקוקה על כסא הכבוד׳. 4-3. נכס'ף…יעקב: המשורר מביע את כיסופיו למנות קצת משבחי סבו ר׳ יעקב. 3. נכסף נכספה נפשי: עדה״ב בר׳ לא,ל ותה׳ פד,ג. לשפך שיחי ורחשי: להביע רגשות הערכתי במילות שיר. קדוש יעקב: על פי יש׳ כט,כג. 6-5. יראתי…יעקב: המשורר מביע חששו מעצם השבח לאדם גדול ומחשש לדלות מבעו. 5. יראתי גם זחלתי: עדה״ב איוב לב,ו. מה היא תשורתי: מה ערך לשירתי. 6. אף…יעקב: אבל הרגשתי כאחד מזרעו של ר׳ יעקב היא הדוחפת אותי לשיר. זרע יעקב: על פי תה׳ כב,כד. המשורר הוא נכדו של ר׳ יעקב. 8-7. בית זה מביע אה עיקר מפעלו הרוחני של ר' יעקב הן בעבודת ה׳ היומיומית והן בתורתו לרומם את השכינה ולהקימה מעפרה. 7. יסוד…ברכותיו: העיקר, היסוד והתכלית של מעשיו של ר׳ יעקב, תורתו. תפילותיו וברכותיו. להקים שבינת אל: השכינה שבגלות טעונה הרבה עבודה רוחנית של כל יחיד כדי להחזירה למקומה בבחינת ׳תנו עז לאלהים׳(תה׳ סח,לה). דעת יעקב: ביטוי להשקפת היסור היהודית של ר׳ יעקב נוסח מחשבת אביחצירא. 9. שמו נאה: של ר׳ יעקב. חשבונו…קונו: יעקב בערכו המספרי שווה שבע פעמים שם הוי״ה. 7 א 26 = 182. 10. באן…יעקב: זהו רמ־ לשש הספירות שלאחר כח״ב והם חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד. ובית יעקב: מסמלת את ספירת המלכות. השווה מדרש שכל טוב כה ׳שהקב״ה קראו יעקב שתופס מלכות בעקב . 12-11. רצון…יעקב: ר׳ יעקב זכה לסיוע שמים להבין סודות התורה והקבלה.

 

אָז הוֹסִיף שֵׁנִית יָדוֹ / וְדָרַשׁ שֵׁם כְּבוֹדוֹ

 יִחוּדוֹ / עַנְוַת קָדוֹשׁ וּבְרָכָה / לְרֹאשׁ יַעֲקֹב

 

15 לְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ תִּמְצָא / קְרִי וּכְתִיב שֵׁנִי צ״א

נִרְצָה / יָשָׁר וְהָפוּךְ כּוֹנֵן / תִּפְאֶרֶת יַעֲקֹב

 

אֹרֶךְ יָמִים בָּחַר לוֹ / שְׁנֵי אוֹרוֹת נֶאֶצְלוּ

בְּשִׂכְלוֹ / אוֹר צַח וְאוֹר מְצֻחְצַח / יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב

 

בּוֹ נִרְמַז שֶׁקֶל קֹדֶשׁ / בְּכָל יוֹם הוּא מְחַדֵּשׁ

20 וּמַקְדִּישׁ / בֶּקַע יוֹד יִחוּד דּוֹרֵשׁ / בְּשֵׁם יַעֲקֹב

 

יַב׳׳ק חַד מִשְּׁלֹשָׁה / יִחוּדִים שֶׁבַּקְּדֻשָּׁה

נֵר עָשָׂה / כֻּלָּם פִּשְׁפֵּשׁ וּמָצָא / בְּעֵין יַעֲקֹב

 

חֶשְׁבּוֹן שְׁמוֹ יַעֲלֶה / אֶהְיֶ״ה פָּשׁוּט וּמָלֵא

לְהַפְלִיא / וּלְהוֹרוֹת עֶצֶם כֹּחוֹ / כֹּחַ יַעֲקֹב

 

ביאור הפרק

11. 11. רצון מצא מיוצרו: כמו ׳ויפק רצון מה״(משלי תלה). בהדי כבשי אוצרו: בסודות אלה של התורה רכש את אוצרו הרוחני על דרך בבלי ברכות י ע״א ׳בהדי כבשי דרחמנא׳(בסודות ה׳). 12. עזרו ״יעקב: ה׳ היה בעזרו להאיר עיניו בנסתרות. 15 . אז…ידו: עדה״ב יש׳ יא,יא. ודרש שם כבודו: משאת נפשו היא דרישה בכבוד ה׳ ועבודתו בבחינת ׳דע את אלהי ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה׳(דבהי״א כח,כט). 14 . יחודו…יעקב: ראשי תיבות של המילים ׳יחודו ענ_ות קדוש וברבה' היא יעקוב. 15. לחושבי שמו תמצא: למי שמחשבים שם ה׳ ושם יעקב יגלו את הממצאים הבאים. לחושבי שמו: על פי משנה אבות ג,ב. קרי וכתיב: שם ה׳ הנכתב הוי״ה (26) ושם ה׳ הנקרא אדני(65) = צא = 91. שני צ״א נרצה: יעקב = 182 = 91 א 2. 16 ישר והפוך: כנראה שם ה^׳ המשלב בתוכו הוי״ה ואדנות ישר=יאהדונהי והפוך=אידהוונהי. כונן תפארת יעקב: על ידי כך כונן את ספירת התפארת המיוצגת על ידי יעקב. 17 . ארך…לו: על ידי שני האורות שניחן בהם. שני…בשכלו: כמפורט בהמשך. 18. אור…מצחצח: ראה פרדס רמונים שער יא פרק א. ישועות יעקב: על פי תה׳ מד,ה. 19 . בו…קךש: בקע לגולגולת הרמוז בשמו על פי ההמשך. בכל…מחדש: דברי תורה. ומקדיש: את עצמו ואת זמנו לכל דבר שבקדושה. בקע…יעקב: השם יעקב מכיל את השם בקע, והיוד היא קיצור של יחוד.

21-יב״ק.״שבקךשה: במילה יב״ק הנגזרת בשמו היה עושה שלושה ייחודים המפורטים לעיל בטור 14: יחוד, ברכה, קדושה. נר עשה: יצר אור מיוחד בייחודיו להאיר את שמו ואת העולם.

22-כלם…יעקב: מצאם רמוזים בשמו. 23. חשבון…ומלא: שמו של יעקב בגימטרייה 182 = אהיה מלא = אלף הי יוד הי = 111+ 15+ 20 + 15 = 161 + אהיה פשוט 21 = 182. להפליא…יעקב: שמות אלה הטמונים בשמו משקפים את עצמת כוחו הרוחני של יעקב, שבכוחו לחולל פלאים.

 

25 צַדִּיק נָתַן מִלַּחְמוֹ / לְכָל דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמוֹ

טַעְמוֹ / טַעֲמֵי תּוֹרָה וּתְעוּדָה / עֵדוּת יַעֲקֹב

 

יָדַע סוֹד הַמֶּרְכָּבָה / וּבְכִתְבֵי הָאֲרִ״י בָּא

שַׂר צָבָא / מֵעֵץ הַחַיִּים אָכַל / וַיְחִי יַעֲקֹב

 

רָצוֹא וָשׁוֹב מִדּוֹתָיו / הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתָיו

30 עִתּוֹתָיו / עֵת דּוֹדִים עֲלִיּוֹתָיו / סֻלַּם יַעֲקֹב

 

אוֹר פְּנִימִי אוֹר מַקִּיף / עָלָיו סוֹבֵב וְחוֹפֵף

וְנוֹטֵף / חֵן וְחוּט חֶסֶד הֵאִיר / רוּחַ יַעֲקֹב

 

אָבִי אֲבִי עֵץ עָבֹת / קָשׁוּר בְּהִתְלַהֲבוּת נִשְׂגָּבוֹת

כִּי מֶטָא לְעַרְבוּת / וִיבָרֵךְ יַעֲקֹב

 

35 חַסְדֵי הַשֵּׁם לֹא תַּמּוּ / יִזְכֹּר בְּרִית שְׁלוֹמוֹ

לְעַמּוֹ / קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ / בִּזְכוּת יַעֲקֹב.

 

25. 25. צדיק…שלומו: ר׳ יעקב נתן מלחמות לכל מבקש. נתן מלחמו: על פי משלי כב,ט. טעמו..״יעקב: הנמשל הפצת תורתו ברבים. תורה ותעודה: עדה״ב יש^, ח,כ. עדות יעקב: עדה״ב תה׳ עח,ה ׳ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל׳. 27. ידע סוד המרכבה: ראה זהר רעיא מהימנא ח״ג כ ע״א. ובכתבי האר״י בא: למד בכתבי האריז״ל. שר צבא: מוסב על האר״י. 28. מעץ…יעקב: למד בכתבי עץ החיים לר׳ חיים ויטאל והם שנתנו לו משמעות לחיים בבחינת ׳ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם׳(בר׳ ג,בב). ויחי יעקב: על פי בר׳ מז,בח. 29. רצוא ושוב מדותיו: על פי יה׳ א,יד. כאן: עבודתו הרוחנית וייחודיו היו בחיות ובתנועה רוחנית מתמדת. הוצק חן בשפתותיו: עדה״ב תה׳ מה,ג. עתותיו עת דודים: זמניו היו כולם עת רצון ואהבה לה׳ ולתורתו. עליותיו סלם יעקב: נתעלה במדרגותיו סולם יעקב אבינו. אור…מקיף: זכה לשני אורות: אור פנימי ואור מקיף. עליו סובב וחופף: מוסב על אור מקיף החופף על ר׳ יעקב, עדה״ב דב׳ לג,יב. ונוטף חן: מוסב על אור פנימי. וחוט…יעקב: על דרך בבלי חגיגה יב ע״ב. רוח יעקב: על פי בר׳ מה,כז. 33. אבי אבי: כינוי כבוד לאביו ולמה שהוא מסמל על פי מל״ב ב,יב ׳אבי אבי רכב ישראל ופרשיו׳. עץ עבת: המסמל את יעקב אבינו(ויק״ר אמור,ל). קשור בהתלהבות נשגבות: ביטוי להתלהבות שבה עסק בעבודת ה׳ עד שהיה מגיע לשמים. 34. כי…יעקב: הלשון על פי בבלי ברכות נד ע״א. כאן לערבות הוא הרקיע השביעי. ויברך יעקב: על פי בר׳ מז,ז. 36-35. חסדי…יעקב: חתימת הפיוט בנושא הגאולה בזכות יעקב. 35. חסדי…תמו•: עדה״ב איכה ג,בב. ברית שלומו: עדה ב יש׳ נד,י. 36. קדוש ונורא שמו: של ה׳ על פי תה׳ קיא,ט. בזכות יעקב: אביחצירא, שלכבודו הוקדש הפיוט.
    ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא – חייו ויצירתו-מאיר נזרי-שבחי צדיקים– לכבוד ר^, יעקב אביחצירא
    עמוד 584

כב. נהגו בצאתם מבית הקברות, נוטלים ידים, ואין מנגבים אותם ואומרים: "כפר לעמך ישראל":

כב. כן הביא בספר נו״ב(עמוד קס״ט) ובנחלת אבות(עמ׳ ק׳) וכן מנהג ירושלים, וכמובא בנתיבי עם(סימן שע״ו ס״ד), וראה בספר אוצר המכתבים(ח״א סימן שצ״ב) ובבית היהודי(ח״ג סימן ל״א ס״ח):

כג. יש נהגו לרחוץ גם פניהם אחרי ההלויה, ואומרים: "ומחה ה' דמעה מעל כל פנים״:

כג. כן הביא שם בספר נו"׳ב, וראה גם בספר פני ברוך (סימן ה׳ סכ״ג), ובאוצר טעמי המנהגים (עמוד תפ״ב) ובמקור חיים (סימן רפ״ב סי״ח):

כד. נהגו שאם לא רחצו ידיהם בפתח בית הקברות, אין נכנסים לבית עד שרוחצים ידיהם בחוץ:

כד. כן המנהג פשוט, וכדברי הרמ״א (יו״ד סימן שע״ו ס״ה), וראה בכה״ח (סימן ד׳ סק״פ), ובבית היהודי(ח״ג סימן ל״א ס״ז) ובספר פני ברוך (סימן ה׳ סכ״ד):

כה. נהגו קרובי המשפחה, להביא אתם שמן וסוכר לצורך האבלים, ויש מביאים ארוחות שלמות לאבלים במשך כל השבעה, ובפרט בשבת:

כה. כן המנהג, והביאו בספר נו״ב (עמוד קפ״ג), וכ״ז משום תקנת עניים ובדומה למה שאמרו חז״ל בדברים אחרים:

כו. יש נהגו להקפיד, שלא ללון לילה ראשונה בבית האבל, ואומרים אם אדם לן, חייב הוא לשהות שם כל החודש:

כו. הנה מנהג זה הוא מן המנהגים התמוהים שנתפשטו בצורה מיוחדת, והביאו בספר ילקוט שבע (אבלות עמוד קמ״ו) ובספר יהדות מרוקו(אבלות), אלא שאין טעם לזה, ואולי יתבאר מעט על פי מש״כ בספר נהגו העם (אבלות), שיש הרבה מנהגים שנהגו העם משום שהיו להם תכיפות אבלות, וגזרום משום גדר, כמו שאין משאילים דבר מאבלים ולאבלים, כדי שלא להתערב עמהם, ואולי גם מנהג זה, זה מקורו, ומ״מ צריך לומר בזה, דמאן דלא קפיד לא קפדי בהדיה, ושומר פתאים ה׳:

כז. נהגו שלא להוציא דבר מבית האבלים, במשך השבעה:

כז. כן הביא בנו״ב (עמוד כ״ב) ובספר נהגו העם (אבלות) וראה בזה בהגהות רבי עקיבא איגר (שו״ע יו״ד סימן שע״ס, ובילקוט״י(ח״ז סימן י״א ס״ח), ובספר ליצחק ריח (מער׳ א׳ ס״א):

כח. יש נהגו שלא לטעום כלום בבית האבלים בשבעה, ויש שאינם אוכלים בבית האבל כל החודש:

כח. כן הביא בנו״ב(עמוד קכ״ב), ובספר נהגו העם (אבלות), והטעם משום טומאה, ובספר יוסף אומץ (יוזפה) דחה זה שאין לו כל עיקר, והביאו בפני ברוך (סימן י׳ ס״ו) וראה בילקוט שבע (עמוד קמ״ו־

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים – מנהגי אבלות

עמוד 156

פרשת חיי שרה

מְאוֹר חֲתָנִי חִישׁ יִזְרַח עִם בַּת נְדִיבִים

פרשת חיי שרה עומדת בסימן חילופי הדורות: עם מותה של שרה הגיעה העת לבנות את בית יצחק. אברהם שולח את ״עברו זקן ביתו״ אל ארם נהריים ״לקחת״ אישה ליצחק ממשפחת אברהם. שבעת הפסוקים המתארים את דאגתו של אברהם לזיווג ליצחק מרשימים ביותר והופכים למעין צוואה לדורות.

מנהג קדום הוא שקוראים לחתן בשבת שלאחר חופתו קריאה מיוחדת בספר בראשית בפרשת ״ואברהם זקן״(בראשית כד, א-ז). הפרשה המספרת את סיפור זיווגם של יצחק ורבקה. קדמותו של המנהג ניכרת בזה שבקריאה זו נשתמר המנהג העתיק של קריאת התרגום בצמוד לקריאת התורה. מנהג זה נשמר בקהילות צפון אפריקה כפי שהוא. בקהילות מסוימות במזרח עולה החתן בסדר הפרשה השוטפת, ואת פרשת ״ואברהם זקן״ ותרגומה קוראים מן החומש. בקהילות אחרות נעלם המנהג, והחתן עולה למפטיר וכיוצא בזה.

מסורת קדומה לשירי החתונה העבריים ותחילתם בהלכות נישואין, אלו שבע ברכות הנאמרות תחת החופה ובשבעת ימי המשתה. במסכת כתובות, דף יז ע״ב, נזכרים כמה לשונות של שיר הנאמרים לכבוד הכלה, כגון דברי בית הלל בפי רבי יהודה בן אילעאי, ״שהיה נוטל בד של הדס, ומרקד לפני הכלה ואומר ׳כלה נאה וחסודה׳״, או, למשל, עדותו של רבי דימי שם, ״הכי משרו קמי כלתא במערבא לא כחל ולא שרק לא פרכוס – ויעלת חן״, והפיוט העברי הקדום, שידע רק צורות שיר הקשורות בתפילה, מערכות קרובה ויוצר וכדומה, שילב את השירים לחתן כפיוטים הליטורגיים הללו.

דוגמה מופלאה למערכת קדושתא מפוארת לשבת חתן אנו מוצאים במורשתו של הקליר בקדושתא ״אהבת נעורים מעולם״ שפרסם ע. פליישר. בפיוטיה של קומפוזיציה זו ניתן לראות מעין תבנית־יסוד ובניין אב לפיוטי החתונה במורשת השירה העברית לדורותיה מצד ההתייחסות לחתן ולכלה. הפייטן מרבה לספר בשבחיהם ולהעתיר עליהם ברכות רבות, תוך שהוא קושר ברכות אלה לדוגמאות היסטוריות של הזוגות במקרא, מאברהם ועד דוד. הפייטן הופך את החתונה המשפחתית למעין סמל ודוגמה לאהבת הדוד והרעיה, וחיבורה של כנסת ישראל לקב״ה לקראת הגאולה העתידה. ההרחבה למעגל הלאומי נעשית במעברים רטוריים מבריקים מעניין לעניין, ולעתים עולה תמונה רב־משמעית לשני הכיוונים.

 

ובכן ומשוש חתן על כלה

אַדֶּרֶת מַעֲטֵה הוֹד וְהָדָר כְּאֵיתָן יְאֻפַּד חָתָן

בָּנִים וּבָנוֹת בְּיַלְדוּת וּבְזֹקֶן כְּעֶדְנָה תְּחַבֵּק כַּלָּה

גִּיל וּמָשׂוֹשׂ כְּיָצָא לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה יְעֻטַּר חָתָן

דֶּרֶךְ יֹשֶׁר וְטוֹב כְּנִתְרוֹצְצָה בְּבָנִים תֻּנְהַג כַּלָּה

5 הוֹן וְעֹשֶׁר וּמִקְנֶה כְּאִישׁ תָּם יִנָּתֵן לְחָתָן

וּכְרָחֵל וְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ בַּיִת תְּבֹרַךְ כַּלָּה

זֶרַע בְּרָכָה וּמְלוּכָה כְּגוּר אַרְיֵה יַגְזִיעַ חָתָן

חֲנִיטִים תְּאוֹמִים כְּפֶרֶץ וְזֶרַח אָחִיו תְּיַחֵם כַּלָּה

טוּב חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים כְּפֹרָת יִנָּתֵן חָתָן

10 יַלְדֵי אַהֲבָה וְחִבָּה כְּבַת פּוֹטִיפֶרַע תָּחֳנַן כַּלָּה

איתן: כינוי לאברהם, על פי ילק״ש תהלים, קעח. יאפד: יולבש ויקושט כבאפוד. 2. כעדנה: היא שרה, על פי בר׳ יה, יג. 3. כיצא… בשדה: כינוי ליצחק, על פי: ״ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב״ (בר׳ כד, סג). 4. כנתרוצצה בבנים: רבקה, עליה נאמר: ״ויתלצצו הבנים בקרבה״(בר׳ כה, כב). 5. כאיש תם: יעקב, על פי ״ויעקב איש תם ישב אהלים״(שם, שם, כז). 7. כגור אריה: יהודה, שנאמר בו: ״ גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ ״(שם, מט, ט). יגזיע: יפריח ויצמיח כגזע. 8. חניטים: צאצאים, על דרך: ״התאנה חנטה פגיה״, שה״ש ב, יג. 9. כפרת: הוא יוסף, שנאמר בו: ״בן פרת יוסף בן פרת עלי עין״ (בר׳ מט, כב). 10. כבת פוטיפרע: כאסנת בת פוטיפרע אשת יוסף, (שם, מא, כב).

 

על המחבר

רבי מוסה בוג׳נאח חי בטריפולי במאה ה-17, ונפטר בשנת ת״ם (1680). אישיותו של רבי מוסה בוג׳נאח ועשרות הפיוטים שכתב שופכים אור חדש על חיי הרוח דוח של יהודי טריפולי במאה ה־17, נושא שהיה לוט בערפל. רבי מוסה הוא למעשה הפייטן היחיד בעל שיעור קומה נכבד כל כך מבין יהודי טריפולי. על פי המסורת שבידי רבי אברהם כלפון, רושם קורותיהם של יהודי לוב, היה רבי מוסה סגי נהור, והוא נשלח על ידי אביו למצרים ללמוד שם תורה.

חלקק גדול מפיוטיו הם בעלי ייעוד ליטורגי, והם אמורים להשתלב בתפילה. הם סובבים סביב תפילת ״נשמת״, שבה שולבו פיוטים שונים בכמה מקהילות צפ־ן אפריקאיות. זהו גם המנהג המשתקף מקובצי השירה והפיוט הטריפוליטניים הקדומים. ברם, יש לציין כי מנהג זה של שילוב פיוטים לפני תפילת ״נשמת״, בתוכה ולאחריה, לא נתקיים בידיהם של יהודי לוב.

מלבד פיוטי תפילה, כתב רבי מוסה פיוטים לברית מילה ולחתונה, והרבה פיוטים בתהילת ה׳ ובנושא הגלות והגאולה, ללא קשר לתפילה מסוימת. בולטים במיוחד פיוטים שכתב בשבח התורה ובשבח לימודה. ההערצה הגדולה ללימוד התורה ולתלמידי החכמים משקפת אווירה של למדנות ואהבת תורה. בולטים ביופיים השירים האלגוריים באהבת התורה, המשלבים יסודות שונים משירת החשק החילונית, המועברים אל מישור המשל ובונים תמונה הנראית כמעט כשיר חול גמור. בדבר זה הולך רבי מוסה בעקבות פייטנה המרכזי של צפון אפריקה, מנדיל אבי זמרה.

אפרים חזן-ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה–פרשת חיי שרה

תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית.

יוסף שיטרית.

הרעיון הציוני

הדיה של תורתו הציונית של הרצל בולטים עוד יותר ברשימה ששלח מאיר בר ששת, ראש הארגון הציוני ״אהבת ציון״ שקם בסאפי ב־1903, ובה הוא עושה ניסיון ראוי לציון לתרגם את ססמאות הציונות המדינית למצבה המיוחד של יהדות מרוקו. הוא מקשר קשר ישיר בין מעמדם המושפל והרעוע של יהודי מרוקו לבין התעוררות תודעתם הלאומית של חברי אגודתו והתגייסותם לרעיון הציוני בגרסתו המדינית, כדי להשיג את המטרות הבאות: תחייה לאומית, אי־ניתוק משורשי היהדות, אחדות האומה היהודית, קיבוץ גלויות בציון והאדרת כבודו של עם ישראל בקרב העמים. הוא מזכיר את התכתבותו עם הרצל ואת תרומת תשובתו של המנהיג הציוני הדגול לגיוס חברים חדשים לארגון הציוני, אולם הוא מצר על מיעוט המצטרפים ביחס לדרוש. אין בר ששת יודע כלל על היווסדותם המוקדמת של ארגונים ציוניים דומים לשלו בקהילות אחרות במרוקו, אך הוא רומז לכך שעשירי הקהילה לא הזדרזו להצטרף לשורות הארגון. גם הוא כורך את ההכרח הקיומי שיש לעם היהודי בתנועה הציונית עם הפוגרומים האנטישמיים שבהם נרצחים הן יהודי רוסיה והן יהודי מרוקו, ומזכיר לשם כך בנשימה אחת את פרעות קישינוב עם הפרעות שמהן סבלו זה לא כבר יהודי טאזא, סטאט ודמנאת. מול האנטישמיות הגואה, רק הציונות המעשית עשויה להתמודד ולהציל את עם ישראל.

37א. לאחר כתיבת מאמר זה נודע לי בסטראסבורג מפי נכדו, שמאיר בר ששת היה יליד צפת שהגיע למרוקו בסוף המאה ה־19 והתיישב בסאפי. פרט ביוגרפי זה מסביר את התייחסותו היהירה ליהדות מרוקו ואת חוסר התמצאותו במה שקרה בקהילות אחרות, אפילו הסמוכות לסאפי. לקראת סוף ימיו חזר לארץ־ישראל, ונפטר בה ב־1948.[המחבר]

(היהודי, כרך 7, גיליון 48, עם׳ 5: ״מכתבים ממרוקו״ — השולח: מאיר בר ששת ס״ט מסאפי. לונדון, יום ה, יז תמוז תרס״ד — 30 ביוני 1904).

נעים לי להשמיע ברחוב ״היהודי״ כי גם על אדמת מרוקו, ארץ אשר עוד בל תוכל להתפאר בהשכלתה והתקדמותה…ארץ אשר כל יחס לאומי לא נראה בה, מוסרים צבוריים לטובת הכלל בה לא נודעו, גם עליה הגיה נגה שביב הככב המאיר הזה, וללב אחדים מאחינו מצא מסלות, ויעורר בקרבם החפץ להתנער ולהתעורר מהתרדמה האיומה הנסוכה עליהם משנות מאות, ולצאת בעקבות אחיהם אנשי לב הדואגים !לאושר והצלחת עמם — לעורר את האהבה לציון! כי גם אחינו אלה יושבי הארץ הלזו הנרדפים על[!] צואר מחמת המציק העשוקים והרצוצים, הנאנחים והנאנקים מתגרת יד כל מעול וחומץ, הנתונים למשסה ובז, להרג ואבדן, וכל אוכליהם לא יאשמו משפט אדם לא נתן למו, וכרמשים זוחלי ארץ המה בעיני עם הארץ הפראים, וכן המה בעיניהם; אחינו אלה אשר חיי החופש לא ידעו, הכרת עצמם נדחה קראו לה, בטול אישיותם — לעומת זולת גזעם — בולט מאד בכל הליכותיהם… רגש הלאומיות בן בלי שם בעיניהם, כי לא ידעו מה הוא, ורק תלאות ומצוקה, הגבלות ורדיפות מנת חלקם וגורלם מדור דור. גם אחינו אלה הנואשים מכל תקוה טבעית, כי נשגבה היא מבינתם… ורק לקץ הפלאות עיניהם תצפינה; גם המה, כחד בל יוכלו כי ברכה בהרעיון הציוני, וכי גם נחוץ ומוכרח היא[!] מאד, למען תת לבית ישראל שארית; כי רק בכחו לעורר ולעודד את העם המט לנפול, ולחזק את לבו המלא יאוש נורא, לפחת באפו נשמת רוח חיים ולהשיבו לתחיה, לטעת בלבו ידיעת היהדות ואהבה נאמנה לצור ממנו חצב; לאחה את הקרעים ולגדור הפרץ הנבעה בחומת האומה, לאחד את הלבבות להשיב לב בנים אל אבות, ולקרב את הרחוקים בזרוע ולא יתפרדו! — גם המה ידעו והכירו היטב, כי רק בכח הציוניות[!] המדינית, יציב לו העם הישראלי יד בתבל; למצא לו מקום מנוחה ומקלט בטוח במשפט גלוי, ולא יהיה עוד נע ונד כצפור נודדת להשיג משפט אדם וצדקה בארץ, לרומם ערכו גם בעיני העמים, ולשות עליו הוד והדר כעם הארץ! ובהכירם רוממות הוד ערך הרעיון הנעלה הזה, ובחפצם לטעת אותו שורק על האדמה הזאת, לבל יהיו אחינו יושביה, נסוגים אחור מהמפעל האדיר והנשגב הזה אשר עליו תלוי כל כבוד בית ישראל, ורק ממנו לפתרון השאלה המרה ״שאלת היהודים״ המנסרת ברומו של עולם — תוצאות; נועצו לב יחדיו וייסדו פה אגודה ציונית אשר בשם ״אהבת ציון״ קראוה!

בראשית הוסד האגודה, אך מצער היה מספר חבריה המיסדים, לא יותר על ט״ו, אמנם אין לך דבר העומד בפני החפץ, כי בהיות המיסדים הנכבדים, נתונים להרעיון הזה בכל לבבם,וציון היא שאיפתם היותר עקרית, היותר חביבה והיותר יקרה, לא חשכו מכל יגיעה נפשם להפיצו ברבים, ומעט מרבים נתנו גם הם ידם למו בחפץ לבב; וכאשר השכילו לכתוב להד״ר הרצל הי״ו ולהודיעו את אשר עשו, ובמענהו הודה לפעולתם הרצויה, והביע תקותו כי ה׳ יופיע על עצתם ומעשיהם יכונן, ועוד ינוב הבלם בעבודת הכלל לברוא נפשות רבות לציון — אשר רק היא עזרה בצרות ושם ינוחו יגיעי כוח מנרדפים בלי חשק — הוסיפו לעשות חיל ונספחו עליהם עוד, עד כי כיום תמנה האגודה מספר חבריה, כארבעים איש! — כי״ר [=כן ירבו], מובן הדבר כי המספר הזה באחת הערים הקטנות כעירנו, וביותר בארץ מרוקו אשר -רעיון הנכבד הזה, עודנו זר ומוזר בתכלית, לכל המון אחינו היושבים בה, — לבד אחדים, ממש, היוצאים מהכלל — לא מצער הוא, ואולי גם למספר גדול יחשב! אמנם לדאבוננו, עלינו לבלי לכחד כי אחרי כל אלה, עוד הרעיון היקר הזה — במדינת מרוקו — מכוץ ומצומצם מאוד, כי עוד טרם נסה להרחיב צעדיו ולהופיע בהוד יפעתו — עפ״י מובנו האמיתי — בעיר אחרת… וגם בעירנו זאת, עוד לא התרכז ולא התאזרח ולמרות ההשתדלות הנמרצה של אחדים מהמיסדים, עוד לא הצליח בידם לראותו בתור קנין נפש העם, ועוד גם אנשים מצוינים אשר לא למותר יהיו להאגודה עומדים מנגד ומביטים עליה בקר רוח כעל דבר שאין חפץ בו… או כאופן החמשי לעגלה, אשר רק כסף מחירו ישקל, והועיל לא יועיל… אכן בכל זאת, בל יפול לבנו ולא נאמר לתקותנו נואש, עוד התקוה תשעשעתנו בשלל צבעיה הנחמדים, כי גם אחינו אלה, — פה וביתר ערי ארצנו — אשר טרם נגע דבר הציוניות[!] עד לבם, אם המה בל יאחרו עוד להבין ולהכיר חין ערכה, בל יוסיפו עוד לעמוד מרחוק אבל להביט עליה כעל שאיפתם היותר מתוקה, היותר ערבה והיותר נעימה! או יותר טוב, היותר מועילה, היותר נחוצה והיותר — מוכרחה! הלב העברי הנטוע בקרבם בל יוסיף עוד לתת להם מנוחה, ולקול קורא היוצא ממעמקי לב גדולי ומנהיגי הציוניות[!] אדירי העם בני ישראל יזדעזע יתרגש, ובחרדת קדש יאמר ״לציון אני״! גם בני ״ישראל״ אשר בו יכנו יזכירם כי אחים המה להעם הנבחר והאמלל… יציג לפניהם בשכר נאמן האסון הנורא אשר קרה לאחיהם נגועי הפרעות, בקישינוב, הומל לימריך, טאזא, זאטאט, דמנאת ועוד ועוד… יזכירם כי אחים לצרה הנמו לבית יעקב, נפש המה לעם ישראל, עברים המה, יהודים המה, ואיש אשר אלה לו — בל יואל לבטוח כי מצבו איתן, גם בהיותו בהערים הנאורות, וביותר בערי ארצנו… והטמון בחיק העתיד, נעלם מעיני כל חי;

ומי יודע?… הה! מי יודע! — ובכן אל נכון — כי בל יוסיפו עוד לסגת אחור מקחת חלק בהמפעל האדיר והנאור הזה בנוגע לכללות האומה הישראלית. בערי מרוקו יתעוררו אנשי לב ליסד אגודות ציוניות, ובלב אחד ובדעה אחת, שכם אחד לפתח ולשדד אדמת הציוניות בכל בית ישראל, כי רק מציון — ישועת ישראל! (היהודי, כרך 7, גיליון 48, עם׳ 5: ״מכתבים ממרוקו״ — השולח: מאיר בר ששת ס״ט מסאפי. לונדון, יום ה, יז תמוז תרס״ד — 30 ביוני 1904).

 

תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית.-יוסף שיטרית.

עמוד 325

שרשים-משה גבאי-המברכת על הנרות

הנרות הן סגולה לשלום בית. האשה טורחת לכבוד השבת ומדליקה את הנרות. על כן צריך אדם להאיר פנים לאשתו בליל שבת: ״צריך אדם לפייס אשתו בשבת״(תיקוני זוהר פ״ו) ויש להיזהר מאוד שלא יהיה חס ושלום מחלוקת בין איש לאשתו(על פי הזוהר, ״לא תבערו אש״ — אזהרה שלא תהיה מחלוקת בבית ביום השבת).

PRIERE DE L'ALLUMAGE

L'allumage des bougies est une garantie de bonne entente dans la famille. La femme s'est attelée aux préparatifs du chabbat qui prennent fin avec l'allumage des bougies et l'homme se doit de lui montrer un visage souriant le Vendredi soir: "il faut faire plaisir à sa femme la nuit du chabbat "( Tikouné Zohar, 86) et il faut absolument éviter toute querelle entre les époux (le Zohar interprète l'interdiction biblique d'allumer le feu le chabbat comme l'interdiction d'allumer le feu de la discorde dans les foyers).

BLESSING OVER THE CANDLES

The candles are a charm to ensure peace between husband and wife. The woman takes the trouble to honor the Shabbat and lights the candles, so the man must be nice to his wife on Shabbat eve:'׳ “A man must make peace with his wife on Shabbat" (Tikunai Zohar) and one must take great care that there not be an argument — G-d forbid — between husband and wife (According to the Zohar, “You will not make a fire" — a warning that there should not be a quarrel in the home on the Shabbat.)

 

 

תיקון חטא המרגלים בפרשת השבוע – שְׁלַח,

ע"י מסירות נפש למען ארץ ישראל,

כפי שזה קורה ב"מלחמת התקומה" ו"שאגת הארי"

 

ע"י עמ"י מאוחד, רה"מ נתניהו והנהגת המדינה והצבא,

העומדים איתן בעז"ה – מול איראן ההמנית והעמלקית.

 

אסור לוותר על אף מ"מ – מרגבי מולדתנו,

תמורת שום הסכם "שלום מזויף",

 

 כמו הסכמי אוסלו – ב- 93 – 95 של רבין,

והבריחה מרצועת הביטחון בלבנון ב- 2,000 של ברק

ההתנתקות מגוש קטיף – בשנת 2005 של שרון.

 

מתקפת הדמים החמסית ישמעאלית – בשמחת תורה,

והצורך במלחמת  "עָם כְּלָבִיא" – למיגור איראן כמעט גרעינית,

מוכיחות את כישלונם הקולוסאלי המדמם. של הוויתורים

 

כדברי רבנו-אור-החיים-הק'

ע"פ הספר "להתהלך באור החיים".

 

"מי זה אמר ותהי, שיאמר על ארץ כלילת יופי {כמו ארץ ישראל},

 כי רעה היא. אין לך רשע רחוק מעשות כזה {כמו המרגלים}.

 כי אין מין האנושי, יעז פניו כל כך, לדבר על דברים הפכיים

 בתכלית ההפכיות, לומר דיבה רעה על שלמות הטוב.

 אשר על כן, חרה אף ה', והרגם מיד, ולא האריך אפו להם" (במ' יד לז).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

 

 

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן,

אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל…  

       וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן,

וְאֶל כָּל עֲדַת בְּני ישראל" במ' יג, ב- כו).

 

בניגוד לעשרת המרגלים התבוסתנים של אז, ושל הפרוגרס כיום,

 יהושע וכלב – דיברו טוב על ארץ ישראל:

"טובה הארץ – מאוד מאוד" (במ' יד ז).

 

הדרכים לתיקון חטא המרגלים אז, והיום,

בתורת רבנו-אור-החיים-הק':

 

"והגאולה תהיה בהעיר ליבות בני אדם ויאמר להם:

 הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שלחן אביהם…

ועל זה עתידים ליתן את הדין, כל אדוני הארץ גדולי ישראל,

                        ומהם יבקש העלבון הבית העלוב"  (רבנו אוה"ח הק' ויקרא כה, כה).

 

תורף דברי קדשו:

 מנהיגי הדור, צריכים לעורר את עמ"י להתיישב בא"י

מתוך אמונה ש"עיני יהוה אלוקיך בה  מראשית השנה,  ועד אחרית שנה",

כפי שעשה רבנו-אור-החיים-הק' כאשר עלה לא"י בראש תלמידיו,

ובכך פתח את שערי עליית הגאולה לתלמידי הבעש"ט והגאון מוילנא אחריו,

 ולעליה ההמונית לארץ ישראל, מאז ועד היום.

 

 

ישנן שלוש פרשות מהשורש ש.ל.ח: "וישלח", "בשלח", "שלח". המשותף – מיעוט אמונה בה' (הרב שמעון יוחאי יפרח).

בפרשת "וישלח", יעקב אבינו מפחד מעשיו, ושולח לו מתנות כדי לרצותו, למרות שהקב"ה הבטיח לו שישיב אותו בשלום לבית אביו. חז"ל קראו עליו את הפס': "מחזיק באזני כלב, עובר מתעבר על ריב לא לו" (משלי כו, יז).

רש"י: המתגרה בכלב ומחזיק באזניו, לא יתפלא אם יותקף ע"י. כך יעקב עורר את זעם עשיו,

 

בפרשת "בשלח", העם מפחד מהמצרים ליד ים סוף, למרות הנסים הרבים שה' עשה להם.

בפרשתנו "שלח", העם וראשיו, אינם מאמינים בכוחו של הקב"ה, שיוכל להתגבר על הנפילים והענקים בארץ.

 

פרשת "שלח", היא הפרשה הכי נדרשת בתורה על ידי חכמים. הסיבה המרכזית לכך היא: המרגלים יצאו לתור את ארץ כנען ביום כ"ט בסיון, ועם שובם בליל ט' באב לאחר ארבעים יום, עמ"י היה אמור להיכנס לארץ ישראל מתוך שמחה וטוב לבב, כפי שקיבלו את התורה "כאיש אחד ובלב אחד".

 

בשתי המצוות הנ"ל, תורה וארץ ישראל, נאמרה המילה "מורשה". במצות ארץ ישראל נאמר: "ונתתי אותה לכם מורשה" (שמות ו, ח), ולגבי התורה נאמר: "תורה ציווה לנו משה מורשה, קהילת יעקב" (דב' לג ד).

השאלה הנשאלת מהאמור לעיל: מדוע מארץ ישראל היינו נאלצים לגלות לארצות ניכר לפרקי זמן לא מעטים, ולהתנתק פיסית מא"י, ואילו את התורה, מעולם לא עזבנו והיא לא עזבה אותנו מאז שנהיינו לעם במעמד הר סיני. הרי את שתיהן קיבלנו כ"מורשה" – ירושה לדורות?

התשובה: את התורה קיבלנו מתוך אהבה ואחוה במעמד הר סיני, "כאיש אחד ובלב אחד" (רש"י), ואילו את א"י, לא רצו לקבל, כדברי המרגלים: "ארץ אוכלת יושביה" וכו', תופעה החוזרת לאורך הדורות (הרה"ג ישראל מאיר לאו שליט"א – הרב הראשי לישראל).

 

"וידבר יהוה אל משה לאמר' (במ' יג, א).

 

 רבנו-אור-החיים-הק': "צריך לדעת למה אמר 'לאמר', כיון שהדיבור אינו אלא למשה".

 כדרכו בקודש, פותח רבנו בהסבר הביטוי הפותח את הפרשה: "לאמר".

"לאמר" – היתר אמירה. יש לך רשות לומר. "דבר" – חייב לומר. בפסוק, אין את המילה "דבר" – שחייב לומר.

 מהמשך הפס': "שלח לך אנשים" מתברר, שמשה לא היה צריך לומר לשום אדם את דברי הבורא. אם כך, מדוע נכתבה המילה "לאמר", הלא הדיבור נאמר רק למשה?

רבנו מסתמך בדבריו על הגמרא (יומא ד ע"ב): מניין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו: לך אמור, שנאמר: 'וידבר אליו מאהל מועד לאמר' (ויקרא א, א).

 

תשובה ראשונה: "ואולי שבא להרשותו לומר, שהדברים נאמרו לו מפי השכינה, שזולת זה, הרי הוא בבל תאמר". לכן נאמרה המילה "לאמר".

כמו כן, באמירת המילה "לאמר", משה רבנו ביטל את חשד בנ"י כאילו הוא שותף לדעתם שצריך לתור את הארץ, ולכן היה צריך להודיעם שזו הוראה מהקב"ה. דבר זה בא לרמוז בביטוי "לאמר". כלומר, שמותר למשה לומר שהוראה זו של "שלח לך אנשים" היא מפי השכינה.

הסבר נוסף: כשידעו בני ישראל שזה מאת ה', ולא יעכבו ביד משה מלשלוח אנשים לתור את הארץ, כדרך שמשה אמר להם בהמשך: מי ומי ההולכים וכו'.

 

רבנו חותם את דבריו: "חפץ ה' שיאמר לישראל הדברים כמות שהם מפי עליון,

אולי ירגישו, כי לא טוב עשות, ויבטחו בה' ויאמינו בו". מתן הזדמנות לתשובה.

 

"שלח לך אנשים, ויתורו את ארץ כנען,

 אשר אני נותן לבני ישראל" (במ' יג, ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק': "צריך לדעת אומרו "לך". ורבותינו ז"ל, אמרו 'לדעתך'. אני איני מצוך וכו'. וקשה, למה יסכים ה' על הרעה אשר דיבר לעשות עמו, ויופיע מאמרו על עצת הרשעים"?

להבנת דברי קודשו, נביא את המקור בגמרא: "אמר ריש לקיש: שלח לך, לדעתך. וכי אדם זה בורר חלק רע לעצמו, והיינו דכתיב: 'ויטב בעיני הדבר' (דב' א כג). אמר ריש לקיש: בעיני ולא בעיניו של מקום" (סוטה לד ע"ב).

בטרם ישיב, רבנו מביא תובנה: "ולהבין העניין אעיר בדבר, מבטן מי יצא הק"רח הרעה הגדולה, הנסבבת מהמרגלים". אם מצד מעשה הריגול, הרי גם יהושע שלח מרגלים: "וישלח יהושע בן נון מן השיטים שניים אנשים מרגלים חרש" (מתוך ההפטרה. יהושע ב, א). אצל יהושע, לא הוזכרו אפילו שמות המרגלים, וכנראה גם עצם השליחות.

 ואם מצד השליחים, הרי הם נציגים מכובדים בדמותם של נשיאי השבטים שנבחרו ע"פ ה' – "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' בתשובתו, סוקר את המשא ומתן בין משה רבנו לבנ"י ככתוב: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ… וייטב הדבר בעיני" (דב' א, כב – ל. ילקש"ע, שלח רמז).

עם ישראל דרש ממשה לשלוח מרגלים, ומשה סירב, בטענה שה' הבטיח לנו את א"י. הם טענו מנגד, שעלול להיווצר חילול ה', היות והקב"ה הבטיח לנו "ובתים מלאים כל טוב", והכנענים ששמעו על ביאתנו לארץ, חפרו באדמה, והסתירו את ממונם – 'ויחפרו לנו את הארץ'. כיון ששמע כן, נלכד בידם, שנאמר: 'וייטב בעיני הדבר" (ילקש"ע לעיל). מפה רואים גדולת משה רבנו: חילול ה' – לא יקום ולא יהיה.

רבנו-אור-החיים-הק' מסכם: "הנה ממה שדקדקו במאמרם ז"ל, ואמרו 'נלכד בידם', יורה כי במרמה דיברו, ולכדוהו בעורמה. ואין ידוע, מה היא מרמה שדיברו בפיהם, שבה נלכד".

 

בהמשך, רבנו מבדיל בין שני סוגי ריגול:

 א. ריגול שמטרתו לדעת איך להגיע לארץ מבלי להתגלות , ואיך לכבוש אותה, כפי שהיה אצל יהושע כאשר שלח את כלב ופנחס.

 ב. ריגול שמטרתו לבדוק האם בכוחם לכבוש את הארץ, כפי שקרה בפרשתנו. הם רימו את משה, ודיברו על השגת הממון אותו החביאו הכנענים, היות וה' הבטיח להם בתים מלאים כל טוב, ובכך לא יגרם חילול ה'. משה רבנו אכן נלכד בטענה זו, ולכן שלח אותם.

 

רבנו מעלה תשובות נוספות:

משה אכן הבין את כוונתם הסמויה של המרגלים, אבל "כיון שראה שה' לא מנעו מלשלוח, עשה מעשה ולא נתחכם על דבר מלך, והגם שה' גילה לו".

רבנו מקשה עוד קושיה. איך ה' יודע תעלומות היודע מה יהיה, הסכים לשליחת המרגלים?

תשובה: "ואל תקשה קושיה לאלוקינו, למה לא מנע הדבר מהיות כן. לצד שראה שזולת זה היו פוקרים יותר, ועושים בהלה יותר. ממה שעשו בהליכת המרגלים". כלומר, אם לא היו שולחים אותם, היה יכול להיות דבר עוד יותר רע מצד בנ"י, בבחינת קבלת הרע במיעוטו.

 

רבנו מסביר את משמעות הביטוי "לך". כל עוד הם אצלך ואתך, הם צדיקים. ברגע שעוזבים, הם רשעים. לכן משה רבנו התפלל על יהושע תלמידו, והוסיף לו י', כנגד י' המרגלים מוציאי דיבה רעה על הארץ.

 

"ויתורו את ארץ כנען,

אשר אני נותן לבני ישראל" (במ' יג, ב).

 

הקב"ה "נותן" לנו במתנה את ארץ ישראל.

'נותן' – בזמן הווה, כל יום ויום מחדש, גם היום.

כמו מתן תורה – ה' נותן לנו את התורה כל יום מחדש.

 

 הקב"ה "נותן" לנו במתנה את א"י.

כדרכו של כל נותן מתנה – הוא נותן מתנה טובה.

 

כך הקב"ה: הוא נותן לנו במתנה:

"ארץ טובה ורחבה… ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג ח).

 

"ויתורו" – לשון יתרון.

לחפש את היתרונות בא"י, ולא את החסרונות.

 

לאור זאת, הקב"ה יטפל באויבינו המקיפים אותנו, והמוטמעים בתוכנו.

 כל זה, בתנאי שנאמין בו ובכוחו מול אויבינו, כמו כלב ויהושע,

בניגוד למרגלים שטענו: "אפס  כי עז העם… כי חזק הוא ממנו" (במ' יג כח – לא),

 

רבנו-אור-החיים-הק': "קשה אומרו 'ויתורו', שהיה לו לומר 'לתור'. עוד קשה אומרו: 'אשר אני נותן", אחר אשר הזכיר שם המקום, לא היה צריך לומר "אשר אני נותן', כי מי לא ידע שהוא נותנה להם" כדברי קדשו.

 

"אני נותן" – רבנו-אוה"ח-הק' מתייחס גם לדורנו, כאשר אויבים רבים מקיפים אותנו, ונמצאים גם בתוכנו.

הקב"ה מבטיח לנו: 'אני נותן' לכם את א"י כמתנה. לכן, אני גם אחראי "להוציא עשוקיה כדין הנותן מתנה. והוא ילחם להם, ויעמידנה בידם, באין שטן ואין פגע רע. גם ישכילו בריגולם אשר יפליא ה' להשפיל רמים עם גדול ורם, רבים ועצומים, כדי שבעל הנס יכיר בנסו. והרים מלפניהם מכשול, כשיראו עמלק וגו', וילדי ענק וגו', ועוצם חוזק הערים הבצורות, לבל יפחדו וייראו – כי אין ירושה בכוח ישראל, אלא בכוח הבורא, אשר הכל יוכל, כי הוא הנותן. וזה הוא מאמר – 'אשר אני נותן'. ובמתק לשונו גילה, כי כפי הטבע, אינם יכולים להם, כמו שאמרו המרגלים אח"כ. ובזה נתיישבו כל הדקדוקים".

 

"ויתורו" – לשון יתרון. לחפש את היתרונות בא"י, ולא את החסרונות.

עין טובה כלפי כל דבר, וא"י בפרט, "אשר עיני יהוה אלהיך בה, מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב' יא יב)

"ויתורו" – מלשון תייר המחפש ליהנות, ולראות רק דברים יפים.

"כנען" – מלשון כניעה. כאשר ניכנע לקב"ה, נראה ישועה בארץ קודשנו.

 

תוכניות לחוד, ומציאות לחוד:

"בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י' ע"ב).

 

 משה רבנו חשב, שהשילוב של שליחים כשרים בעלי השפעה – נשיא לכל שבט, והבאת פירות משובחים מארץ זבת חלב ודבש, יהווה את המתכון הטוב ביותר לעלות לארץ מתוך אהבה ושמחה, כהבטחת הקב"ה: "ראה נתן יהוה אלהיך לפניך את הארץ – עלה רש כאשר דיבר יהוה  אלהי אבותיך לך – אל תירא ואל תחת" (דב' א, כא).

 

משה רבנו אינו משתמש בביטויים "לרגל" או "לחפור" את הארץ, אלא בביטוי "ויתורו" – מלשון יתרון. כלומר, מטרת השליחות בעיני משה הייתה, לצאת ידי חובת העם שביקש את השליחות, ככתוב: "ותקרבון אלי כולכם, ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו, ויחפרו את לנו את הארץ… וייטב בעיני הדבר" (דב' א, כב- כג).

בני ישראל ידעו שבא"י, לא יהיו נסים גלויים כמו במדבר, והם יצטרכו לכבוש את הארץ, ולעבד את האדמה לפרנסתם מתוך אמונה בקב"ה. לכן, הם טענו בפני משה, שעליהם לעשות השתדלות, ולבדוק את מצב הארץ מבחינה ביטחונית וכלכלית, ולו מתוך השתדלות גרידא, כמקובל.

 

התוצאות ההרסניות

של חטא המרגלים אז – 60 ריבוא מתו במדבר,

וכיום – מלחמות אינסופיות עם הערבים – בגלל הוויתורים

 

חטא המרגלים, הפך את קערת הגאולה המיידית על פיה, ובמקום להיכנס לארץ, נגזר על עמ"י להישאר במדבר במשך 40 שנה, עד שתם דור יוצאי מצרים מבן עשרים ומעלה, מוציאי דיבה רעה על הארץ, ככתוב: "במדבר הזה יפלו פגריכם… אם אתם תבואו אל הארץ אשר הלינתם עלי… ובניכם יהיו רועים במדבר 40 שנה" (במ' יד, כט – לג).

חורבן בית ראשון ובית שני, היו ב-ט' באב, תאריך בו העם מאס בארץ חמדה, ככתוב: "ותישא כל העדה ויתנו את קולם – ויבכו העם בלילה ההוא" (במ' יד, א). "בלילה ההוא – ליל ט' באב היה. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אמר להם הקב"ה לישראל: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות" (סנהדרין ק"ד ע"ב).

הימים הנ"ל, הפכו להיות ימי פורענות לאורך הדורות, כמו גירוש ספרד וגוש קטיף בט' באב.

 

לאורך הדורות, עמ"י התמהמה בתיקון חטא המרגלים, ולא עלה בהמוניו לא"י מתוך שמחה וטוב לבב, ולצערנו גם "בארזים נפלה שלהבת" כאשר רבים וטובים מבין "תופסי התורה" לא עלו ולא עולים לארץ – "בסברות כוזבות, ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים", כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב – תלמיד הגאון מווילנא (קול התור פרק ה).

"תופסי התורה – לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). הנביא מקונן על אלה העוסקים בתורה באופן טכני, של מה אסור ומה מותר, ומתייחסים לתורה כאל תופס משרדי, ולא על מהותה הפנימית, כתורת אלוקים חיים.

 

על השאלה, מדוע בורא עולם היודע תעלומות, לא הפסיק את השליחות, ואמר למשה "שלח לך?".

משה רבנו הרגיש שמשהו רע עלול לצאת מהשליחות, ואף התפלל על תלמידו יהושע, והוסיף לו את האות י'  – "יה יושיעך מעצת מרגלים" (רש"י. במ' יג, טז).

 

רבנו יונתן בן עוזיאל {שיום ההילולא שלו בימים האלה, כו' בסיון}, מסביר את הסיבה לתפילה על יהושע: "וכדי חמא {ראה} משה ענוותנותיה – קרא משה להושע בר נון יהושע".

 

בפרשת נבואת אלדד ומידד שהתנבאו שמשה מת, ויהושע מכניס את העם לארץ (זהר בהעלותך קנה ע"ב. סנהדרין יז ע"א), יהושע דרש ממשה: "כלאם".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "לזה כששמע יהושע הדברים, בחר לדבר לפני רבו {מבלי לבקש רשות}, כדי שיגלה דעתו כי מאוסים הדברים אצלו ואומריהם, וכי שקר בפיהם… ואמר אדוני משה כלאם…. ואולי שרמז באומרו 'אדוני משה' – שאינו חפץ אלא היות הוא אדון – אלא היות לו אדונו משה. לשלול הרצון בנאמר: 'כי ימות משה והוא יכניס".

 

תורף דברי קדשו: יהושע רצה בכל מאודו שמשה רבנו ימשיך להנהיג את העם לעולם.

 מצד שני, גם יהושע ידע שכבר נגזרה הגזירה שמשה רבנו לא יכנס לארץ.

 לכן קיים חשש שיהושע יצטרף למרגלים, כדי להישאר במדבר בהנהגת משה. לכן, משה ברך אותו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: האות י' – כנגד י' מרגלים. וכדברי קדשו: "נתן כח בשמו בתוספת היו"ד שמספרה עשרה – כדי שיוכל נגד עשרת המרגלים. עוד, כדי שיטול זכות וחלק הטוב של העשרה, כמאמרם ז"ל: זכה, נוטל חלקו וחלק חברו". אם כן, חוזרת השאלה לדוכתה. מדוע משה לא הפסיק את השליחות באיבה?

 גם כלב בן יפונה, כשראה את הלך הרוחות בקרב המרגלים, הוא הלך להתפלל בקברי האבות במערת המכפלה, ככתוב: "ויעלו בנגב, ויבוא עד חברון – כלב לבדו הלך שם, ונשתטח על קברי אבות" (רש"י. במ' יג, כב).

 

נשאלת שאלה: מדוע כלב ויהושע לא שבו למשה, ומספרים לו על ההתארגנות השלילית של המרגלים?

התשובה לכך, טמונה בשמה של הפרשה: הביטוי "שלח", מצביע על חופש הבחירה הניתן לאדם ע"י הקב"ה האומר למשה: "שלח לך – לדעתך. אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו… ומשה נמלך בשכינה. אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה. 'על פי ה' – ברשותו שלא עיכב על ידו" (רש"י במ' יג, ב- ג).

יוצא שהקב"ה וגם משה רבנו, אמרו לעמ"י שהארץ טובה, ויכולים לרשת אותה, אבל הם היו בשלהם. זהו שאמרו חכמים: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י' ע"ב). לא רק שמאפשרים לו, אלא מוליכים אותו ממש. וזהו סוד הבחירה החופשית.

מוסר השכל: אסור להרהר אחרי דברי הבורא החרוטים כציפורן שמיר בתורתנו הקדושה, ובפרט על א"י עליה נאמר: "אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דב' יא, יב).

המדבר כנגד ארץ ישראל – מדבר נגד ה'.

 

"כולם אנשים – ראשי בני ישראל המה" (במ' יג, ג).

"כי אדם גדול, כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות,

פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות" (רבנו-אוה"ח-הק' שם),

דבר המסביר איך צדיקים דגולים יכולים לחטוא.

 

"וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אל משה ואהרן, ואל כל עדת ישראל" (במ' יג כו).

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי:

מקיש הליכה לביאה,

מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה" (סוטה לה ע"א).

 

מי שלא רוצה את הארץ,

 גם הארץ לא תרצה אותו.

 (רבנו-אור-החיים-הק' לפס')

 

הפרשה מתארת בהרחבה את חטא המרגלים בו עשרה מובחרים שבעם המשמשים כנשיאי השבטים, מוציאים דיבה רעה על ארץ ישראל ככתוב: "ויוציאו דיבת הארץ… ארץ אוכלת יושביה… ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים – וכן היינו בעיניהם" (במ' יג, לב-לג).

 

רבי יעקב אביחצירא מתאר  את גדולת המרגלים: ("מחשוף הלבן").

"כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (יג, ג): א.נ.ש.י.ם נוטריקון א-לו נ-שמות ש-בטי י-ה מ-עוברות: ראשי השבטים התעברו בהם. נשמת ראובן בשמוע בן זכור וכו'.

על יוסף שהיו לו שני נציגים נאמר: "למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי". אצל יהושע נאמר: "למטה אפרים הושע בן נון". פה לא נאמר יוסף, היות ונשמת יוסף התעברה בגדי בן סוסי, לכן משה רבנו התפלל על יהושע.

נציג מטה לוי לא נשלח, בגלל שאין לו ירושה בארץ.

 

הם הצליחו להוביל מרד לאומי של העם נגד ה': "ותישא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא… ויאמרו איש אל אחיו: נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במ' יד, א-ד), דבר שגרם למשה ואהרן "ליפול על פניהם".

מול עשרת מוציאי הדיבה הרעה, עמדו שני צדיקים בלבד: יהושע בן נון וכלב בן יפונה שניסו לסנגר על א"י, בטענה: "טובה הארץ – מאוד מאוד… ארץ אשר היא זבת חלב ודבש… אך בה' אל תמרדו…" (במ' יד, ו-י).

קולם נבלע בהמולת המרד, כאשר העדה הרעה עמדה לעשות בהם שפטים: "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים".

הנשיאים התבקשו על ידי משה רבנו למצוא את היתרונות שבא"י ככתוב: "ויתורו" במשמעות של יתרון.

 

לאור כל זאת, מתעצמת השאלה: איפה נכשלו גדולי הדור, עד שנאמר עליהם: "וימותו האנשים – מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה'" (במ' יד, לז).

רבנו-אור-החיים-הק' מעצים את השאלה ואומר: "מי זה אמר ותהי, שיאמר על ארץ כלילת יופי, כי רעה היא. אין לך רשע רחוק מעשות כזה. כי אין מין האנושי, יעז פניו כל כך, לדבר על דברים הפכיים בתכלית ההפכיות – לומר דיבה רעה על שלמות הטוב. אשר על כן, חרה אף ה', והרגם מיד, ולא האריך אפו להם" (במ' יד לז).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע נשיאי ישראל עליהם נאמר: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", נכשלו בשליחותם. רבנו שואל: מדוע לא התקיימו בהם דברי חז"ל: "שלוחי מצוה אינם ניזוקים"?

שאלה נוספת: "מצוה בעידנא דעסיק בה – מגנא ומצלא" לדעת רב יוסף האומר שבשעה שאדם עסוק בקיום מצוה, היא מגינה עליו מן הייסורים, ושומרת אותו מלחטוא, וזו גם מסקנת הגמרא (סוטה כא ע"א). כלומר, מצות השליחות, אמורה הייתה להגן עליהם. אם כן מדוע לא הצילה אותם מהחטא?

 

תשובתו הראשונה: רבנו אומר עיקרון חשוב: אין ביטוח נגד עבירות, גם לאנשים רמי"ם.

המרגלים הפקיעו מעצמם את שליחות המצוה, ולכן פרחה מהם נשמתם. וכדברי קדשו:

"על דרך אומרם ז"ל בעלי הסוד: "וילכו ויבאו – כי אדם גדול, כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות – פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות". רוח שטות, שווה לרוח טומאה.

כלומר, גם אדם גדול החוטא, פורחת ממנו נשמתו הטהורה, ונשארת בו "רוח שטות", שהיא למעשה רוח טומאה.

 

"ויהי האדם לנפש חיה": "ויהי" – לשון צער. כאשר האדם חוטא, הוא מסלק את "הנפש" הרוחנית, והופך "לחיה".

המרגלים התנגדו מראש לעליה לא"י, לכן הביטוי "וילכו" = הלכו ופרחו מהם אורות הקדושה כדברי האר"י הק': "שכן דרך החוטא, הנשמה פורחת, והוא הולך זולתה" (הליקוטים כי תצא ד"ה עוד כי תצא, ס').

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתווה בתשובתו השניה עיקרון חשוב: מי שלא רוצה את הארץ – גם הארץ לא תרצה אותו. וכדברי קדשו: "שעשו הליכה מוחלטת מארץ כנען, שלא יבואו לה עוד, כאשר גילו בדבריהם אשר דיברו לעם.

גם התורה החליטה עליהם, שהליכתם הליכת עולם, ולא ישובו לראותה עוד. ואמרו 'ויבואו אל משה וגו'. בא לתת טעם למה באו ולא נאבדו בשליחותם.

'אל משה' – פירוש, חס ה' על דבר כבוד משה, אשר על כן השלימו השליחות ובאו".

רבנו מסביר מדוע ה' לא הרג את עשרת המרגלים כשהיו בארץ, והכל  היה בא על מקומו בשלום.

אם היו נהרגים, בני ישראל היו מבזים את משה וטוענים נגדו: שליחותך נכשלה.

מוסר השכל: לומדים מפה עד כמה הקב"ה חס על כבודם של צדיקים.

 

בהמשך, רבנו מסביר סיבה נוספת, מדוע הקב"ה אפשר להם לשוב מהשליחות, ולא הרג אותם בטרם שובם: "כדי שיראו משה ואהרון והעדה מעשה ה' כי אנשים מעט עלו, בין כמה אומות גדולים ועצומים ונמלטו. ומזה יצדיקו, כי כמו כן יעשה ה' עמהם, להטיל אימתם על כל העמים, 'וישרים דרכי ה'".

כלומר, המרגלים הסתובבו במשך ארבעים יום בין ענקים וכו', ובכל זאת הקב"ה הצילם. והם במקום להפיק מכך מוסר השכל, שאכן בכוחו של הקב"ה להביאם לארץ, הם המיסו את לב העם.

רבנו מסיים את דבריו בפס': "כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם" (הושע יד י).

 כלומר, במקום לראות את 'דרכי ה' כישרים', בכך שהם שבו בשלום לאחר ארבעים יום בהם הסתובבו בין נפילים וענקים בבחינת: "וצדיקים ילכו בם", הם הסיקו מסקנה הפוכה, והמיסו את לב העם – "ורשעים יכשלו בם".

 

מוסר השכל: התופעה הנ"ל, מלווה את עם ישראל בכלל, וכל אחד מאתנו בפרט.

הקב"ה עושה לנו נסים ונפלאות במישור הלאומי ובמישור הפרטי, ואנו תולים זאת בגורמים חיצוניים.

 

.

אחריות המנהיגים כלפי שמיא וכלפי העם,

 בכל נושא ונושא בכלל, וארץ ישראל בפרט.

 

רבנו-אור-החיים-הק': האחריות היא על ראשי העם, החייבים לעורר את עמ"י לעלות לארץ. אחרת, יתנו את הדין. וכדברי קדשו: "ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש העלבון הבית העלוב" (ויקרא כה, כה).

רבנו-אור-החיים-הק': "ושמרתם את כל חוקתי ואת כל משפטי, ועשיתם אותם – ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה" (ויקרא כ כב). רבנו שואל, מדוע התורה חוזרת על הפס' הנ"ל, הרי לעיל בפרשת אחרי מות (יח, כו) נאמר: "ותטמא הארץ, ואפקוד עוונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה. ושמרתם אתם את חוקתי ואת משפטי".

על כך משיב רבנו: "נתכוון לומר שצריכין לשמור המצוה לבל יתבטלו בין מהם – בין מזולתם, ובזה לא תקיא הארץ. הא למדת שאם לא יהיו נשמרים המצוות – תקיא הארץ גם השומרים, על שלא מיחו בשלא שמרו".

 

פועל יוצא מדברי קדשו: חובת החכמים והמנהיגים למחות. אחרת, גם הם ישאו את עוונם.

דבר דומה כותב רבנו בחטא העגל בו חטאו בעיקר הערב רב, ובכל זאת, נענשו בנ"י, על כך שלא מיחו (שמות לב ד). וכדבריו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר".

 

לאור דברי קדשו הנ"ל, לא נתפלא כאשר מגלים בהיסטוריה הקרובה והרחוקה של עמ"י, שהיו כאלה שהסיתו נגד העלייה לא"י "בסברות כוזבות", כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב תלמידו של הגאון מווילנא.

בעצם, כאשר מעיינים בתולדות עם ישראל ויחסו לארץ ישראל, רואים אנו שפרשת המרגלים ותוצאותיה, היא תופעה  החוזרת על עצמה ביחסינו לא"י, הממשיכה ללוות את בני ישראל לאורך הדורות.

 

רבי הלל ריבלין משקלוב אומר על כך: "חטא המרגלים במדבר, הוא אחד החטאים הכלליים הרובץ על עם ישראל בכל הדורות עד היום… ובעוונותינו הרבים, חוטאים בזה בבחינת "וימאסו בארץ חמדה", גם רבים מ'תופסי התורה', ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים בסברות כוזבות" (קול התור פרק ה).  

על רעל "תופסי התורה" מקונן הנביא ירמיה: "הכהנים לא אמרו איה ה', ותופסי התורה לא ידעוני… (ירמיה ב, ח), הם מתייחסים לתורה בכלל, ולתורת א"י בפרט, כמו ל"טופס" משרדי רחמנא ליצלן.

"תופסי התורה – לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). הנביא מתייחס לאלה העוסקים בתורה באופן טכני, כאל תופס משרדי עם נתונים שצריכים לדעת, ולא על מהותה הפנימית, כתורת אלוקים חיים.

 

הזהר הק' מסביר את הסיבה לכישלון המרגלים: "כולם אנשים" – כולם צדיקים וראשי בני ישראל, אבל הם החליטו להוציא דיבה רעה על א"י בגלל – כבוד. הם פחדו לאבד את הכבוד והכיבוד הקשורים בנשיאות. "הקנאה, התאווה והכבוד – מוציאים את האדם מן העולם" (אבות ד כא), דבר שאכן התקיים בהם.

 

הרמב"ן מדגיש שהמרגלים נימנו לפי סדר חשיבותם ומעלתם. והנה כלב בן יפונה נמנה במקום השלישי, ואילו יהושע בן נון נמנה רק במקום החמישי. כלומר, אלה שלפניהם, היו יותר צדיקים.

הרמב"ן אומר שהרעיון לרגל את א"י הוא דבר חיובי, היות והוא רואה בהשתדלות האדם ע"פ הטבע, דרך רצויה בפני אלוקים. וכדברי קדשו: "וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות… ועל כן היה טוב בעיני משה, כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצווה בנלחמים להיחלץ ולהישמר".

 

חטא המרגלים מתמקד לדעתו, במילה אחת – "אפס" – כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד" (במ' יג, כח). וכך דברי קדשו: "אבל רשעם במילה "אפס", שהיא מורה על דבר אפס, ונמנע מן האדם… והנה אמרו לו: הארץ שמנה וגם זבת חלב ודבש והפרי טוב, אבל אי אפשר לבוא עליהם כי עז העם… ויניאו לב העם ברמז".

המרגלים מציגים את פוריותה של הארץ, מצד שני, הם טוענים שלא נוכל להתמודד עם תושביה בגלל כוחם הרב.

תורף דברי קדשו: חוסר אמונה בקב"ה שהבטיח להוריש את הארץ בפני עם ישראל.

 

רבנו בחיי כותב על כך בהקדמה לפרשה: "סוס מוכן ליום המלחמה – וליהוה הישועה" (משלי כא, לא).

המרגלים נשלחו, היות ויש להשתדל, ולא לסמוך על נסים של שב ואל תעשה, והקב"ה יעשה לך נסים ונפלאות.

בצבא, יש להכין תכניות צבאיות ומבצעיות לקראת המלחמה – "סוס {חיל האויר וכו'} מוכן ליום מלחמה", לשתות תרופות כשצריך וכו'. הישועה וההצלחה תלויים בה' – "ולה' הישועה".

 

"פלגי מים לב מלך ביד יהוה – על כל אשר יחפוץ יטנו" (משלי כא א). רש"י מסביר: כמו שאת המים ניתן לפלג ולהטות בקלות, כך הקב"ה מכוון את ראשי השלטון.

רלב"ג אומר: השליט מייצג את העם, לכן הקב"ה מתערב ומכוון את דרכיו.

 

בעל "הכתב וקבלה" אומר בעקבות הרמב"ן שהמרגלים היו חשובים מאוד, ובכל זאת הם טעו, בכך "שלא היה ממורך בלבד, אלא משום שהייתה מאוסה עליהם {א"י}, ומיאוס הארץ הוא העניין שעמד עלינו לכלותינו – בכל הדורות".

התופעה הנ"ל קיימת לצערנו גם בדורנו, כאשר ישנם כאלה המתבדלים משטחי נחלת אבותינו ביש"ע, בהם הילכו אברהם, יצחק ויעקב בחברון, דוד המלך בבית לחם, יוסף הצדיק בשכם, אלישע הנביא ביריחו, ירמיהו בענתות וכו'.

 

שד"ל מטיב להסביר זאת: "למען יעמדו במשך ימים רבים אצל משה, שאם היה מביאם אל הארץ, היו מתפזרים איש בנחלתו ולא היה משה יכול ללמדם דעת, גם לא היו מתפרנסים דרך נס, ולא הייתה האמונה בתורת משה נקבעת בלבם לדורות עולם" (שלח, יג, ז).

הם בעצם טענו, שרוצים להמשיך ללמוד תורה אצל משה רבנו, היות ועד החטא, משה רבנו היה בשמים 120 יום, היה עסוק בהקמת המשכן וכו'. הם גם ידעו שמשה לא יכנס לארץ, ולא היו מוכנים לוותר על תורת רבם המובהק.

 

רבנו-אור-החיים-הק': המרגלים ענו תשובות למשה, בהתאם למה שציווה אותם. הוא שאל: "החזק הוא הרפה"? לזה אמרו כי העם חזק ויושב במבצרים. ואין ללמוד מכך שהם חלשים, לכן יושבים במבצרים, הרי הם ראו ילידי ענק. כמו כן, העם מפוזר בארץ ולא רק במבצרים, ככתוב : "העם היושב בארץ".

רבנו אומר: "גם רמזו במאמר 'היושב בארץ', שהארץ צריכה גיבורי כח לעמוד בה". כלומר, חוסר אמונה בה'.

 

מדרש רבה (פרשה ט"ז ו), מביא משל למלך שהביא לבנו כלה נאה וחסודה. הבן לא סמך ולא האמין לאביו, וביקש לראותה. המלך החליט כעונש, להראות לו אותה, אבל לא לתת לו אותה. כך הקב"ה הבטיח להם "טובה הארץ", ובכל זאת אמרו: "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו". לכן, הם נהרגו במדבר, והארץ ניתנה לבניהם.

 

 הקבלה: המרגלים רצו להישאר בגדר של רוחניות – עולם המחשבה, מבלי לרדת לעולם המעשה. לכן, לא האמינו בניצחון על הגויים, בהם ראו אנשים בלתי מנוצחים, "ונהי בעיננו  כחגבים, וכן היינו בעיניהם" (שלח, יג, לג).

עד היום, רבים מאויבינו בעבר ובהווה, דוגמת הערבים השוללים את קיומנו, טוענים שאנחנו דת ולא עם, לכן לא מגיע לנו מדינה ככל העמים.

 

מוסר השכל:

"חטא העגל" היה בשבעה עשר בתמוז, "חטא המרגלים" היה ב- ט' באב.

צום ט' באב יותר חמור מצום י"ז בתמוז, דבר המסביר את חומרת החטא נגד ארץ ישראל.

נחלת אבות, יש להתיישב מתוך אמונה בקב"ה שהנחיל לנו אותה, ובכוחו לשמור עלינו מכל משמר.

 

 

איך מתקנים את חטא המרגלים?

לכסוף לא"י (ריה"ל}, לחבבה ולהתיישב בה (רבי אלעזר אזכרי).

להכיר במעלותיה (הרב יהודה ביבאס והרב צוף דב"ש).

 

רבי יהודה הלוי – ריה"ל, כותב בכוזרי: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה – כי בא מועד" (תהלים קב יד):

 "הגיעה העת שכיום נתקן את טעות העבר, ונכסוף לא"י תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה" (ה, כז).

 

רבי אלעזר אזכרי כותב בספרו "ספר חרדים" (פרק נט, מצות ישוב א"י): "וצריך כל איש ישראל לחבב את א"י, ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה, כבן אל חיק אמו. כי תחילת עווננו שנקבעה לנו בכיה לדורות, יען מאסנו בה, שנא': 'וימאסו בארץ חמדה'. ובפדיון נפשנו, מהרה יהיה, כתיב: "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו), ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרה ואבניה בבואם אליה". וכן עשה אמור"י ע"ה בהגיעו לא"י.

 

הרה"ג דוד בן שמעון המכונה הצוף דב"ש (תקפ"ו – ח"י כסלו תר"מ. (1826 – 1879). נולד בראבט שבמרוקו, ועלה לארץ. רבנו כותב בספרו "שער החצר": תרי"ג שבחים ומעלות על א"י. על ספריו הוא חתם בשם: 'מעט דב"ש' {דוד בן שמעון}, מפאת מידת הענווה בה הוא היה מוכתר. הוא היה בין מייסדי "וועד העדה המערבית, ושכונת "מחנה ישראל". בספר, הוא קיבץ דברי חכמים על מעלות א"י. וכך הוא כותב:

 

"כי כוונתי בקונטרס זה, להודות ולהלל, להגדיל ולהאדיר מעלת ארצנו ונחלת אבותינו אשר אהבת עולם אהבתיה.

בצדקתי החזקתי ולא הרפיתי ממנה. למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט" (סימן קצ).

"שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך – לשאול תמיד בשלומה.

ופשוטו כמשמעו, לשאול על איכות ומהות א"י וירושלים, ומקום המקדש בכל פרטיה ודקדוקיה,

ולהשתוקק להשיג מאבניה ועפרה הקדושים, ולרצותם… כי רבה היא מצות ישיבת א"י" (סימן רמ).

 

הרה"ג הרב יהודה ביבאס  פוסק ומקובל – הרב הראשי של קורפו, וראש ישיבה בחברון (תקמ"ט – י"ז בניסן תשי"ז. (1789-1852), היה מיודד עם הרב צוף דב"ש, ושניהם פעלו למען גאולת עם ישראל בארצו.

 

 הרב ביבאס הוא צאצא של רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה, בעל ה"אור החיים" הק'. יש האומרים שהוא נכדו מצד ביתו.

האדמו"ר מחב"ד הרי"ץ ורבים אחרים, סוברים שנולדו לרבנו-אוה"ח-הק' בנות.

הרב ביבאס הושפע רבות מתורת רבנו-אוה"ח-הק', ממנה הוא ספג את נושא אהבת א"י והעליה אליה, כשלב בגאולת עמ"י בארצו.

הרב ביבאס נולד בג'יברלטר שבמרוקו, ונדד בין קהילות ישראל בעולם, כדי להפיץ את רעיון שיבת ציון. הוא גם פרסם קונטרסים בהם הוא הסביר את תהליך גאולת עם ישראל בארצו.

 

כך כותב עליו תלמידו הרה"ג הרב יהודה אלקלעי ע"ה, מגדולי מבשרי שיבת ציון, בספרו "מנחת יהודה":

"אנחנו בני ישראל פשענו ביוצרנו. בכל ארצות תבל, נעים ונדים אנו מעיר לעיר לבקש מחייתנו – ואין אנו הולכים לא"י, אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. טוב היה אילו היינו אוכלים לחם אפילו לחם צר ומים לחץ בא"י, והיינו יודעים שיש לנו אלוקה. כבר ידוע שההתעוררות למעלה, תלויה בהתעוררות למטה, כדברי הנביא מלאכי:

 

"שובו אלי – ואשובה אליכם" (ג, ז). פירוש הדבר: שיבת ישראל לארצם, וזה אמר הקב"ה: שובו אלי ואשובה אליכם"…

והנה רוח ה' דיבר בפיהו אמת {של הרב ביבאס} – כי עיקר גאולתנו היא שהקב"ה יחזיר שכינתו לציון".

(מתוך 'מנחת יהודה' לרב יהודה אלקלעי (1798 – 1878). הרב פרסם ספרים רבים בנושא, כמו "גורל ה'" ובו תכנית מעשית לשיבת ציון. הקונטרס אף תורגם לאנגלית, וזכה לפרסום רב. "שלום ירושלים", "שיבת ציון", "מנחם ציון". הוא עלה לא"י וכו'.

 

מרן הראשל"צ הרה"ג בן ציון חי עוזיאל ע"ה

ששימש גם כנסיא ישיבת פורת יוסף אומר:

כל הצרות שלנו, בגלל חטא המרגלים, אותו אנחנו לא מתקנים.

 

מרן הרה"ג הרב שלום משאש ע"ה – רבה הראשי של ירושלים ומרוקו כותב: "מפרשה זו של כלב ויהושע,

יש ללמוד הרבה אף לצדיקי הדור…  גם בקודש הקודשים {חכמים}, יכול להיות פגם עמוק כמו עשרת המרגלים…

כי חוסר ההכרה בגדולת הארץ ובקדושתה, הוא פגם הנמשך והולך בדברי ימינו… ('וחם השמש'. חלק ב, 587).

 

 

רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן קכט):

 "ארץ אוכלת יושביה (במ' יג) – כי א"י היא בחינת אמונה, כמו שכתוב: 'שכון ארץ ורעה אמונה' (תהלים לז). וזו אוכלת יושביה – כי כשנכנס לארץ שהיא בחינת אמונה, נאכל אצלה. היינו שנתהפך למהותה. היינו כשדבוק לצדיק ומאמין בו שהוא בבחינת ארץ – נאכל להצדיק ונתהפך למהות הצדיק ממש. וכן ארץ ישראל בעצמה, יש לה גם כן את הכוח הזה, ועל כן אמרו רבותינו ז"ל (כתובות  קיא): 'כל היושב בא"י – שרוי ללא עוון. שנאמר: 'העם היושב בה נשוא עון' (ישעיה לג כד).

 

 

נשתדל לראות ב"עין טובה" את היתרונות שבא"י כדברי יהושע וכלב:

"ויאמרו אל כל עדת בנ"י לאמור:

הארץ אשר עברנו בה לתור {יתרון} אותה, טובה הארץ – מאוד מאוד" (במ' יד, ז),

 

בניגוד ל"העין הרעה" של המרגלים.

על ירושלים אמר דוד מלכנו: "וראה – בטוב ירושלים" (תהלים קכח, ה).

 

 

בברכת תורת ארץ ישראל לעם ישראל

– משה אסולין שמיר

 

 

כט. יש נהגו שהנשים האבלות, מסירות תכשיטי זהב מידן ומצווארן כל השבעה:

כט. כן הביא בנו״ב (עמוד קפ״ג), ומקורו מה שנאמר אצל העגל, ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו:

ל. יש נהגו לבקר את קבר הנפטר יום יום במהלך השבעה, וחכמים התריעו על זה:

ל. כן הביא בנו״ב(עמוד כ״ג), ומקורו מתשובת הריב״ש(סימן קנ״ח) ובספר נהגו העם (אבלות) הביאו, וכתב שאין דעת חכמים נוחה הימנו, וראה בספר פני ברוך (עמוד רכ״ח):

לא. נהגו להתפלל עם האבלים במשך כל ימי השבעה, שחרית מנחה וערבית, ויש נהגו לעשות זאת במשך כל השלושים ויש כל השנה, והכל לפי מעלתו של הנפטר, ויש נהגו שהאבלים יוצאים לבית הכנסת לתפלה שחרית:

לא. כן המנהג פשוט, והובא בספר ליצחק ריח (מער׳ א׳ ס״ה) ובנחלת אבות (עמ^׳ ק״ב) ובילקוט שבע (עמוד קכ״ט), ובקובץ מנהגים לר״ש תינו, ומקורו ברמ״א (יו״ד סימן שע״ו ס״ג) ושם (סימן שפ״ד ס״ג), וראה בבית היהודי(ח״ג סימן ל״ז ס״א), ובספר נהגו העם כתב שכ״ז במנחה וערבית, אבל שחרית נהגו אצלם שהאבלים יוצאים לבית הכנסת, ועל זה נאמר נהרא נהרא ופשטיה, וראה גם בספר פני ברוך (סימן י׳ סי״ח):

לב. יש נהגו שאם הנפטר פחות מעשרים שנה, אין מתפללים בביתו, ויש גם שאין אומרים עליו השכבה, ואין עורכים לו אזכרות:

לב. כן הביא בספר נו״ב (עמוד י״ט), ובספר נהגו העם (אבלות) והטעם כי ידוע שאין בי״ד של מעלה מענישים אדם שנפטר לפני עשרים:

לג. נהגו להדליק נר בבית האבלים במשך השבעה, ומקפידים שיהיה זה כוס, חציו מים וחציו שמן:

לג. כן המנהג פשוט, והביא בספר נהגו העם (אבלות), והטעם כי נר רומז לנשמה, ושמן להשפעה, ומים לחומר הנפסד, וזכוכית לתחית המתים, וראה בבית היהודי(ח״ג סימן ל״ז סי״ב):

לד. נהגו לכסות תמונות ומראות, בחדר בו מתפללים בבית האבל:

לד. כן המנהג פשוט, והביאו בנו״ב(עמוד כ״ג) ובנהגו העם אבלות(סמ״ה), והטעם על פי תורת הסוד שלא יתלבש הרוח בדיוקנא, ועל פי הפשט משום התפלה, וראה בפני ברוך(סימן י׳ ס״ד) עוד טעמים בזה:

לה. נהגו בין מנחה וערבית, שחכם אומר דברי תורה לפני הציבור, לעילוי נשמת הנפטר:

לה. כן המנהג פשוט, והביאו בספר לעת מצוא (ח״ב), וכן בספר יהדות מרוקו(שם), והטעם כי יש בזה זיכוי הרבים, וזכות הרבים תלוי בנפטר שגרם לכך, כי מזה החי יתן אל לבו, וראה בזה בבית היהודי ח ״ג(סימן ל״ז סי״א):

לו. נהגו לפתוח ערבית במזמור מ״ט שבתהילים ״שמעו זאת כל העמים״ וכר:

לו. כן המנהג פשוט, והביאו בספר פני ברוך (סימן י׳ סל״א), ומצוין בסידורים ישנים, והוא תוכחה לחיים, ומלותיו מזור ותרופה לנפש, וראה עוד באוצר טעמי המנהגים (עמוד תפ״ו):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים – מנהגי אבלות

157

טו. הפרח המחייה מתים

היה האל בכל מקום ואתר וגם עד קצווי ארץ אורו לא חסר,ומעשה שהיה בזוג שאהבתם לא ידעה גבולות. האשה היתה יפת תואר ולא נודע עוד כיופיה בכל הארץ. בעלה הנאמן והאוהב לא מש ממנה, לבד מעיסוקיו, אשר נסבו סביב ניהול חשבונות ומשא ומתן.

האשה היפה, לא עלינו, נפלה למשכב ומיטב רופאי הארץ לא הועילו לה בחוליה. בחלוף שנה החזירה את נשמתה לבורא העולם.

רבים מתושבי העיר ליוו אותה בדרכה האחרונה. בעלה האוהב לא מש לרגע מעל מיטתה ומשהורידו את גופת המנוחה לקברה, נצמד הבעל אל גופה ולא הועילו הפצרותיהם של גומלי חסד ואמת שיקום מעל המיטה. הוא בְּכֹה וְאֵלֶּה בְּכֹה. ביקש הבעל להיקבר לצד אשתו האהובה. משראו חברת גומלי חסד ואמת שאי אפשר לנתק את השניים, גמלה בלבם החלטה לקבור את השניים זה לצד זו. עת נסתם הגולל, שבו המלווים לבתיהם והבעל החי צופה בפניה של אשתו היפה. לפתע גח לו עקרב מסרקים שבאבן, עלה וטיפס על פניה היפות. הזדרז הבעל, הרחיק אותו מעל פניה והלם בו באבן עד שמת. והנה, הפלא ופלא, מן העקרב המת עלה כפורח כפתור ופרח, אשר האיר ביפעתו את חלל הקבר. ביקש הבעל לקרבו אל נחיריו ולהתבשם מניחוחו, אבל עצר בעד ידו ואמר בלבו: ״קודמת לכל אשתי האהובה״. קירב את הפרח אל נחיריה, הפלא ופלא, פיה נפער לרווחה. סומק עלה בלחייה ועיניה נפקחו לרווחה. הבעל הנפעם נשק על לחייה, גילה עפר מעל עיניה ויחד יצאו לאוויר העולם.

נמלכו השניים בדעתם לחזור לעיר הולדתם. חכך הבעל בדעתו והגיע לכלל מסקנה שאין לחזור אל העיר, שהרי לא יאמינו להם קרוביהם שמתים שבו לחיים, והשניים שמו פעמיהם אל הדרך היוצאת מהעיר.

שבעה ימים ושבעה לילות צעדו השניים, מים ומזון לא באו אל פיהם, עד שהגיעו אל חופו של ים. ישבו השניים לפוש ולטבול את כפות רגליהם הלאות במים. קפצה על הבעל שינה ואשתו המסורה, אף כי מותשת היתה, ישבה לצדו כשהיא מלטפת ומרטיבה את שפתיו היבשות.

עת שצפתה אל לב ים, ראתה והנה ספינה גדולה הולכת וקרבה אל החוף. על סיפונה עמד עשיר מופלג שהפליג עם סחורתו לארץ רחוקה. מן הסיפון צפה בנעשה בחוף ומשראה זוג על החוף, פקד על הספנים להפנות לעברם את חרטום הספינה.

עם שהתקרבה הספינה לחוף, הבחין העשיר באשה היפה היושבת סמוך לבעלה ומלטפת את ראשו. הוא, שעינו לא שזפה יופי שכזה, ירד אל החוף והרעיף על האשה מיני מגדנות, צמידי זהב ומרגליות. בחלקת לשונו בלבל את דעתה ושכנע אותה לעלות עמו אל הסיפון, משם יוביל אותה – כך הבטיח – אל עולם שכולו טוב, אל ארמונו ואל אחוזתו, שם לא תדע צער לעולם.

האשה, שלבה נהה אחרי הבטחותיו ומתנותיו של העשיר, שמה פעמיה לעבר הספינה ועל החוף הותירה את בעלה הנאמן. העשיר צווה על ספניו להפנות את חרטום הספינה לעבר אחוזתו, ולא עברה שעה קלה עד שנחתה הספינה אל חוף מבטחים.

הוא נהג באשה בנדיבות לב, הרעיף עליה בגדים, מרגליות ואף הציב משרתות שינעימו לה את שהיתה. הבעל הנבגד נותר על החוף ומשנעור מעלפונו, פנה כה וכה ולא ראה את אשתו האהובה. ״שמא חלום תעתועים חלמתי״, אמר הבעל לנפשו, ״ואשתי האהובה מן הסתם טמונה בקברה. אשוב על עקבי כדי לוודא זאת״.

משהגיע סמוך לקברה, ירד ובחן שמא מונחת היא על יצועה, אך לא דובים ולא יער. הקבר ריק, אין בו מאום. ישב הבעל הנבגד סמוך לקבר הפתוח ויבב בדמעות שליש. הוא השכיל להבין כי אשתו האהובה נפלה ברשתו של איש בליעל.

עודו בוכה ומהרהר כיצד לשים קץ לחייו, הופיע מאי שם איש גבוה שרגלו במים וראשו בשמיים. זקנו צמח פרא ומבטו מזרה אימה. ״מה מעשיך כאן הלך ומאין תבוא?״ רעם קולו של השודד האכזר. ״רוקן את אמתחתך והצל את חייך״, הוסיף ואמר השודד.

״אין עמי דבר, לא כסף, לא זהב, לא אוכל וגם לא כוח לענות לך. רוצה אני למות. יכול אתה לעזור לי?״ ענה הבעל הנבגד. השודד שהיה רגיל לשמוע את תחנוני קורבנותיו, עמד נדהם לנוכח האיש המוזר שבניגוד לכולם הוא מתחנן על נפשו למות.

נכמרו רחמיו של השודד על ההלך האומלל. עת ארוכה ישב לצידו לשמוע את כל הקורות אותו למן היום בו נפלה אשתו למשכב ועד שנחטפה בידי בן בליעל.

נבר השודד באמתחתו ושלה משם מעט לחם יבש ומעט מים. עם שכילה לאכול, ביקש הבעל הנבגד מהשודד שיוציא אותו מסחרחרת זו אליה נקלע.

״אני תר ונע בדרכים, גוזל וחומס, ואת קורבנותי אני שולח לעולם האמת לבל יגלו את סודי״. ״מוטב שאתלווה אליך, ובאשר תלך אלך״, אמר הבעל הנבגד.

כרך השודד את ידיו סביב צווארו, כפי שנהג לעשות אב האוהב את בנו ויחד עלו הרים וירדו בקעות עד שהגיעו לעירו של העשיר אשר חמד את אשת הבעל הנבגד.

השניים התמקמו בבקתה קטנה שעמדה בעיבורה של העיר והחלו תרים אחר תעסוקה. נכסיו של העשיר החמדן נתרבו וגדלו והוא החל לתור בכל המחוז אחר מנהל חשבונות וממונה על בית גנזיו. וכרוז שלח בכל העיר ובו ציין ״שהמתאים למלא את המשרה ינחל נכסים רבים״.

השמועה הגיעה לאוזנו של השודד ומתוך סקרנות יתרה הוא שאל את חברו הנבגד לפשר אומנותו. הלה השיב לו כי הוא מנהל חשבונות ואפוטרופוס על נכסים של אחרים. קפץ השודד מרוב שמחה ובישר לחברו על דבר המשרה הפנויה. עם רדת החשכה נטל השודד כובע וחליפה מהודרת שהיתה תלויה לייבוש בבית אמידים. הוא הלביש בה את חברו, כיאה ליועץ ואפוטרופוס על נכסים, לא לפני שידו של בלן קרצפה את גופו בבית המרחץ. הבעל הנבגד שם פעמיו לעבר בית העשיר. העשיר, שהתרשם מאוד מידענותו, ביקש ממנו להתחיל מיד בעבודתו.

הבעל הנבגד עשה חיל בעבודתו והעשיר הרעיף עליו רוב ממון וכבוד. הוא נכנס ויצא בבית גנזיו ואף התמנה לנהל את משק ביתו. העשיר השכיל להבין שהבעל הנבגד עושה את מלאכתו נאמנה ולכן הוא הפקיד בידיו את כל עסקיו וביכר לצאת למדינות רחוקות כדי לקשור עמן קשרי מסחר. ועוד בטרם הפליג בספינתו, אמר העשיר לרעהו: ״הנה אני יוצא למסעי והנה מפתחות אוצרותי. כל רכושי בידך הוא – ונהג בו כטוב בעיניך״. העשיר הפליג לדרכו בתחושה שיועצו ומנהל משק ביתו ינווט את כל עסקיו אל חוף מבטחים.

לא חלפו להם כי אם ימים אחדים, והבעל הנבגד ביקש לדעת מה עולה בגורלם של אשת העשיר וילדיו. עם שהגיע אל בית העשיר, פגש הבעל הנבגד באשתו הבוגדנית ועיניה נפגשו בעיניו, היא הכירתו, אך הוא לא הצליח לזהותה. עם שהכירה מי הוא, הזעיפה פניה וכעסה עליו על אשר מתערב הוא יתר על המידה בענייני משפחתה.

בחלוף הימים, כשהבחינה הבוגדת שמעמדו של היועץ נעשה איתן, היא החלה לרקום במוחה הקודח מזימות שבעטיין יאלץ הבעל הנבגד לנטוש את האחוזה בטרם יזהה אותה.

עם שחזר העשיר מהפלגתו, קבלה את פניו בדמעות שליש וכששאל אותה העשיר לפשר הבכי, ענתה לו הבוגדת: ״יועצך העשיר, אותו הפקדת על בית גנזיך ניצל את עובדת היעדרותך והוא אינו חדל מלחזר אחרי. אנא, בעלי היקר, עשה שיסתלק מכאן במהרה״.

לשמע דבריה, הזדרז העשיר ואץ אל יועצו הנאמן. הוא מצא אותו טרוד בבית גנזיו עד מעל לראשו, ולא יעלה על הדעת שהוא נותן את דעתו להבלי העולם הזה. מיד הבין העשיר כי עלילת שווא היא.

משראתה הבוגדת כי היועץ ממשיך בעבודתו כתמול שלשום, הבינה שבעלה העשיר לא שת לבו אליה וכי עליה להעלות ממוחה הקודח מזימה טובה יותר. היא המתינה לשעת כושר ואכן היא הגיעה: מלך הארץ היה נוהג להזמין את מרעיו האהובים מכל מחוזות ממלכתו למשתה שנתי. הפעם ביקש המלך להזמין את העשיר ואת יועצו הנאמן, אשר את שמע כישוריו שמע זה מכבר.

ביקש העשיר מאשתו להתלוות אליו. עם שישבו, אכלו ושתו להנאתם, מצאו היועץ והעשיר את עצמם בגילופין. האשה הבוגדת נצלה שעת כושר זאת. היא נטלה את שעון הזהב היקר שקבל העשיר מידידו המלך ותחבה אותו לכיסו של היועץ. משנתעוררו השניים מגילופם, גילה העשיר ששעונו נגנב ממנו. הוא פנה והלך אל ידידו המלך ולחש זאת על אוזנו. המלך כעס מאוד על דבר הנבלה שנעשתה ביום שמחתו ומיד צווה על משמרות המלך לחפש בכליהם של המוזמנים ולא להרפות עד אשר ימצא הגנב.

תורו של היועץ הגיע ובכיסו נמצא השעון הגנוב. היועץ ההמום נגרר על־ידי משמרות המלך כשהוא זועק ״זה לא אני, לא אני הוא הגנב״.

המלך פסק להסיר את ראשו מעליו קבל עם ועדה, כיאה לגנב אשר ביזה את יום שמחתו של המלך. היועץ התחנן על נפשו וביקש מהמלך שיאפשר לו להיות עם עצמו שלושה ימים ושלושה לילות בטרם יכרתו את ראשו. המלך, שנועץ בידידו העשיר, נאות לבקשתו.

הבעל הנבגד שם פעמיו לעבר בית חברו השודד ובישר לו אודות האסון הנורא שפקד אותו. הוא הגיש לו את הפרח שהחיה בעבר את אשתו הבוגדנית וביקש ממנו שבשעה שיכרתו את ראשו, יצמיד הוא את הראש הכרות אל הגוף ואחר כך יקרב את הפרח אל נחיריו.

״זאת אעשה בחפץ לב״, אמר השודד לידידו, וכך היה. עם ששיספו את ראשו מעליו, הצמיד השודד את הראש לצוואר, קירב את הפרח אל נחירי הבעל הנבגד וראו זה פלא, הוא חזר לאיתנו. היועץ הנאמן נפל על צוואר חברו השודד ויחד צעדו אל מחוץ לשער העיר, שם הכינו את יצועם ללינת לילה. בעודם ישנים, נפח המלך את נשמתו.

ומנהג היה באותה עיר, שאין ממליכים את בניו של המלך תחתיו, אלא יוצאים אל מחוץ לשער העיר וההלך הראשון בו פוגשים עתיד להיות המלך המיועד.

אצו משמרות המלך אל מחוץ לשער העיר, וסמוך לפתחו מצאו את הצמד נם את שנתו. הם גררו את היועץ המופתע מיצועו אל ארמון המלך ושם, קבל עם ועדה, המליכוהו למלך. הוא גמל מיד לחברו השודד ומינה אותו להיות וואזיר בחצרו. בחלוף הימים נזכר המלך באשתו הבוגדנית ובבעלה העשיר.

הוא ציווה על חברו השודד להביא את העשיר לפניו. העשיר התיצב לפני המלך החדש, קד קידה עמוקה ולא הכיר את יועצו לשעבר. המלך הרגיע אותו, הושיב אותו סמוך לכסא מלכותו וסיפר לו את כל הקורות אותו מיום שמתה עליו אשתו היפה ועד עצם ימי מלכותו. העשיר נדהם לשמע הדברים ונתעצב אל לבו כי הוא זה שחמד את אשתו היפה והביא עליו את הרעה הגדולה הזאת. המלך ניחם אותו באומרו ״סוף טוב הכל טוב״. העשיר נזדרז ללוות את הוואזיר השודד לביתו, שם עצרו את האשה הבוגדנית והובילוה אל חצר המלך. המלך ביקש לקושש כל בדל עץ וכל טיפת שמן מכל רחבי ממלכתו, כדי להבעיר מדורה גדולה עליה ישרפו את האשה הבוגדנית. ואת אפרה צווה להשליך אל חופו של ים, בו הותירה את בעלה הנאמן עייף, צמא וחבול, כדי לזכות בממון ובתהילה.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.

Contes des juifs maroccains-יעקב אלפסי- מסמטאות המלאח- טו-הפרח המחייה מתים

עמוד 104