מורשת יהדות מרוקו

הגענו לימות המשיח

רבנים, מחברי חיבורים וספרים, היו מסיירים בקהילות רבות כדי למכור את חיבוריהם. בדרך כלל הם היו נושאים דרשה ביום שבת בבית הכנסת, לאחר קריאת התורה, ומדברים על תוכן חיבורם: חידושי תורה, פסקי הלכה ועניינים אחרים. מבלי להוסיף שקוני הספר עושים גם מצוות צדקה גדולה לסייע לרב המחבר, שבדרך כלל היה מדלת העם ואין בידו צרכי קיום.

שבת אחת הגיע לעיר סאלי רב, והביא עמו כמות מסוימת של אחד החיבורים שהוא חיבר. באותה שבת הגיע לבית הכנסת של רבי רפאל אנקאווה, רבה הראשי הראשון של מרוקו. לפני הדרשה, מסר בידי הרב עותק אחד מספרו, וגם עותק לרבי אברהם יצחק מויאל, החזן הקבוע של בית הכנסת. אותו הרב סיים את הדרשה, והלך להסתובב בבתי כנסת אחרים.

ניכר היה כי רב זה אינו תלמיד חכם.

למחרת היום, שאל רבי רפאל את רבי אברהם החזן: ״האם עברת קצת על אותו ספר שאין בו דבר של ממש?״. ורבי אברהם השיב לו: ״גם אני עיינתי באותו ספר, ולפי דעתי הגענו לימות המשיח״.

״מה הכוונה?״, שאל רבי רפאל.

״פשוט מאוד", השיב לו רבי אברהם, ״הרי אנו אומרים שבתלמוד כאשר ישנה סוגיה שנחלקו בה ואין כל הכרעה, אזי בתלמוד נכתב המילה ׳תיקו׳, שהיא ראשי תיבות: ׳תשבי יתרץ קושיות ובעיות', וכידוע שבימות המשיח ייתמו כל החידושים בתורה ויינתן פירוש לכל בעיה וקושיה. כנראה שבעל חיבור זה הגיע לתחתית השק של החידושים בתורה, וכתב דברי הבל ורעות רוח מכל הבא לראשו״.

״לא על סופרים כאלה נאמר ׳חכמת סופרים תרבה חכמה״׳, אמר לו רבי רפאל,והמשיך: ״צדקת! אכן הגענו לימות המשיח. רב זה הגיע לסוף החידושים ולא היה לו מה להוסיף על מה שכתבו אחרים. דבריו בטלים ואין בהם כל משמעות מיוחדת. אבל בכל זאת, כשיחזור, תן לו ממני סכום כסף זה, כמעשה צדקה בלבד, ואסוף לו גם תרומות מהקהל, כי בכל זאת, על אף עניותו, הוא עסק בדברי תורה, לפי מידת שכלו והבנתו״.

כך היו חייהם של אבותינו ורבותינו במרוקו. אדם שנחשב לגדול בתורה, יכול היה להוציא חיבור, כדי שגם אחרים ייהנו מתורתו. זו אחת הסיבות שרבים מכתביהם של חכמינו לא נדפסו, כי לא ראו בעצמם כראויים לכך, והכתבים בלו והושלכו לגניזה. אולם מי שלא היה גדול בתורה – לא העלה בדעתו לעשות מעשה תלמיד חכם. וכך גם בענייני הלכה, שנאמר בהם כי נאמרו לאנשים יראי שמיים ותלמידי חכמים, כמו הנחת תפילין כשיטת רבינו תם בנוסף להנחת תפילין כשיטת רש״י, שנפסק להלכה שיניחם רק מי שהוא מוחזק ומפורסם בחסידות(שרע לד, ג), ולכך רוב העם במרוקו לא הניח תפילין של רבינו תם, כי לא ראו בעצמם עונים על הגדרה זו.

(חנניה דהן / עין רואה ואוזן שומעת, עמי 43)

יהדות מרוקו-אבותינו ואמותינו ספרו לנו-משה חיים סויסה-הגענו לימות המשיח

הנציג של ארה׳׳ב בקזבלנקה

יחסי ארה״ב עם מרוקו החלו בעקבות פנייתו של הסולטאן מוחמר אבן עבדאללה. ב-17 באוגוסט 1788, אבל לא קיבל תשובה מיד. ב־1 בדצמבר 1789 כתב לו ג׳ורג׳ וושינגטון, ב-1791 נערך הסכם ביניהן, וחודש בשנת 1837. לפי פרסום אחר, ההסכם ביניהן נחתם בשנת 1787, וכך נוצרו יחסי מסחר בין שתי המדינות. סולטאן מרוקו הכיר בעצמאותה של ארה״ב, ובטנג׳יר ישב נציג של ארה״ב.^, בהסכם מכנאס שנחתם ב-1836 הוענקו פריבלגיות לאזרחי ארה״ב במרוקו, יותר מאלה שהוסכם עליהן ב-1824. ולאזרחי ארה״ב ניתן מעמד מועדף, וניתן לשפוט אותם רק בבתי משפט קונסולריים של ארה״ב. ארה״ב ויהודיה התערבו מספר פעמים לטובת יהודים במרוקו. בשנים 1863־1864, למען יהודים בטנג׳יר. ב-25 בנובמבר 1863 כתב נציג הארגון היהודי Board of Delegates of American Israelis אל שר החוץ של ארה״ב William H. Seward. ב-9 בדצמבר 1863 כתב שר החוץ של ארה׳׳ב לקונסול שלו בטנג׳יר Jesse H. Mcmath. הקונסול הנ״ל כתב ב-15 במאי 1864 למשרד החוץ של ארה״ב: על הגנת תושבים במרוקו ע״י ארה״ב.

בשנת 1883 מסר העו״ד לוי כהן לקונסול ארה״ב במרוקו F. Mathews, על המקרה. היות ועמיאל עמד תחת חסותה של בריטניה, העביר מתיוס את הנושא לג׳והן דרומונד האי. כשזה לא נקט בשום יוזמה בנושא, פנה מתיוס לוזיר מרוקאי. הנשים שוחררו, אבל תבעו פיצויים מעמיאל. הוא סירב לשלם, וטען כי דיבר אמת, וכי המושל של קזבלנקה פקד להלקותן. המושל דחה את ההאשמה. בעקבות זאת, ברח עמיאל לירושלים, ושם שיכנע את הממשל באחריות לאירוע. כל הנושא נגע ליהודים, למעשה,לא היתה סיבה להתערבותו של הנציג האמריקאי בטנג׳יר, אבל הממשל לא התערב, כאשר הקונסולים הזרים החליטו להתערב בפרשה.

תשע עשרה תעודות מהארכיון של ארה״ב דנות בנושא, החל ב-6 בפברואר 1883 עד 29 ביוני 1883, תחת הכותרת: ! United States .Consulate at Tangier נושא זה נדון במשרדו של סגן הקונסול של ארה״ב, ביום שישי ב-2 בפברואר 1883.

שלמה בן עבו בעל חסותה של ספרד, התלונן באמצעות סגנות הקונסוליה של ספרד, ב־30 בינואר 1883 כדלקמן: עלי להודיעך כי נודע לי הבוקר שיהודיה בשירותי עם שותפי מר יצחק בן זקן, נלקחה בלילה הקודם מחדרה, ונאסרה בפקודתו של הממשל המקומי. הופעתי בפני המושל, והודעתי לו שיהודיה זו היתה בשירותו של שותפי, ובקשתי שישחרר אותה עד שתיערך חקירה, האם יש להאשימה או לא. הופתעתי לראות כי הוא סירב לבקשתי. באותה העת הופיע יוסף עמיאל, תורגמן לבריטים, שדחף אותי בידיו, כדי למנוע ממני הגשת הבקשה למושל (99/207 FO). ב־6 בפברואר 1883 כתב יצחק בן זקן לקולונל מתיוס, קונסול ארה״ב במרוקו, שמושבו [כמו שאר השגרירים] בטנג׳יר, את הדברים הבאים: השותף שלי בקזבלנקה מסר לי ב-30 בחודש, כי לפי בקשתו של יוסף עמיאל, התורגמן בסגנות הקונסוליה, המשרתת היהודיה שלי נלקחה ממטתה בלילה והולקתה יחד עם שבע נשים אחרות. מר עמיאל היה מפקח על ההלקאות (FO99/207).

הקונסול הכללי של ארה״ב בטנג׳יר, הקלונל פליקס מתיוס, כתב ב-7 בפברואר 1883 לשגריר בריטניה במרוקו ג׳והן דרומונד האי. מצרף לו העתק מכתב שקיבל ממר יצחק בן זקן מקזבלנקה. פקיד וסוכן של האמריקאי קפטן ג׳והן Cobb בדבר יחס ברוטאלי כלפי שמונה יהודיות חסרות ישע, ולמחאתו על המעשה. אם רצונך לשמוע את מר בן זקן, אבקשו לפגוש אותך בעת שמתאים לך (FO99/207).

בתשובת דרומונד האי לקונסול ארה״ב במרוקו, נאמר אם ההאשמה כלפי התורגמן יוסף עמיאל נכונה, אורה לפטרו. למחרת, ב-8 בפברואר ענה דרומונד האי לקולונר מתיוס, בו אישר קבלת מכתבו הנ״ל, בצירוף העתק של מכתב שנשלח אליו על ידי יצחק בן זקן, פקיד בסגנות הקונסוליה של ארה״ב בקזבלנקה. הכותב הורה לסגן הקונסול לחקור ללא דיחוי, את התורגמן מר עמיאל. ואם ההאשמות נגדו מבוססות, יש לפטר אותו.

הנושא זכה לחילופי מכתבים בין משרד החוץ הבריטי ובין השגריר של בריטניה במרוקו, במהלך חודש פברואר 1883. גם בהתחשב בשאילתות שיועלו בפרלמנט בנושא זה. ובחודש מאי אותה השנה הביע שר החוץ את שביעות רצונו, מהצעדים בהם נקט השגריר ג׳והן דרומונד האי בנושא (F099/207). ב-14 בפברואר 1883 הוגשה שאילתה בפרלמנט הבריטי בנושא הלקאת יהודייה בקזבלנקה. האם אנו יודעים משהו! (=חתימה בלתי ברורה. 99/207 F0).

בעקבות האירוע של ההלקאה בקזבלנקה, עלתה יוזמה לביטול או לפחות לצמצום התופעה של הלקאת נשים. בסוף פברואר 1883 כתב לאפין למושל קזבלנקה, שהלקאת נשים, ואפילו שהן פרוצות, מעוררת סלידה אצל עמים מתורבתים. במרס אותה שנה הציע שר החוץ של בריטניה לשגריר דרומונד האי, שיפנה לסולטאן בבקשה שיוציא הוראה למושלים להימנע מהלקאת נשים. ב-29 במרס כתב שר החוץ הבריטי לדרומונד האי, כי יש לתאם פנייה זו עם שאר הדיפלומטים בטנג׳יר. ואמנם השגרירויות הזרות במרוקו הצטרפו לבקשה לביטול, או לפחות לשינוי הנוהג של הלקאת נשים. דרומונד האי, שנחשב למנוסה ביותר בחוקים ובנוהלים במרוקו, הודות לשהייתו הממושכת בארץ זו, התבקש להכין את המכתב. לדעתו, אין זה רצוי לבקש את ביטול עונש ההלקאה, כי עונש זה מעוגן בשריעה האסלאמית. את נוסח המכתב אישרו נציגי בלגיה, גרמניה, ספרד וארה״ב, ואילו נציגה של צרפת התנגד. ב-29 במרס 1883 הודיעו ממשרד החוץ הבריטי לשגריר ג׳והן דרומונד האי: בקשר ליהודייה שהולקתה ע״י מושל קזבלנקה, מאשר את צעדיך בשיתוף פעולה עם נציגי מדינות אחרות, לביטול ההלקאה של נשים.

מושל קזבלנקה כתב ב-3 במרס 1883 לסגן הקונסול לאפין, כי שגריר בריטניה הורה לך לברר ממני, האם היה זה יוסף עמיאל שדרש להלקות את היהודיות. שי״ך היהודים (ראש הקהל) בא אלי והתלונן על הפרוצות, וכן משלחת של זקני הקהל ביקשה לגרש את הפרוצות.

סגן הקונסול של ארה׳׳ב בקזבלנקה כתב ב-5 במרס 1883 לקונסול הכללי הקולונל מתיוס בטנג׳יר, על מאסרם של שני בני עמיאל. למחרת, נאסרו שמונה בחורות יהודיות. משלחת של יהודים מחשובי הקהילה, ביקשה לגרש את הזונות מקזבלנקה. גירושן בוצע לפי בקשתם. יוסף עמיאל ביקש לאסור את אסתר עמאר (99/207 F0). שגריר בריטניה במרוקו ג׳והן דרומונד האי, כתב באותו היום לקונסול ארה״ב קולונל מתיוס, בקשר להלקאת אשה בקזבלנקה. לפי החלטת ועידת מדריד ־משרתים של פונקציונרים מקומיים אינם נהנים מחסות דיפלומטית (99/207.(FO

יהודים בקזבלנקה פנו בבקשה לגרש את הזונות מ קזבלנקה

תשעה יהודים פנו בכ״ט בשבט תרמ״ג(1883) למושל קזבלנקה, בבקשה לגרש את כל הנשים הפרוצות מהעיר. בלשון זו: אנו החתומים מטה מצהירים שהופענו בפני מושל קזבלנקה לבקש ממנו לגרש את כל הזונות, שמספרן עולה מיום ליום, ואשר גורמות לבנים שלנו להתנהגות בלתי מוסרית. חתומים:

Mesod Elasry, Eiiah Tedghi, Moses Benshitrit, Mahloof Ohayon, Eliahu Agagin, Abrahan Benshimol, Mimun Asaban, Joshua Amiel, David Albaz.

עדות מקויימת של שלושה יהודים, כי אסתר עמאר פרוצה: א׳ אדר תרמ״ג(מרס 1883),

אנו החתומים מטה מצהירים שיוסף בן יהושע בן שאוואן, ודוד בן מסעוד גיפראי הצהירו בנוכחותנו: שאסתר עמאר ידועה להם כפרוצה, וכי היא היתה הידועה בציבור של בני יוסף עמיאל, מאז שנישאה ליעקב בן דבאג, עד המאסר של בני יוסף עמיאל. וכי החנות שבן דבאג תפס, היא רכושם של בני עמיאל. חתומים בי״ד אדר תרמ״ג (מרס 1883):

יהודה אוחנא מכלוף אוחיון ואלעזר בן עבו(FO99/207)

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח-הלקאת נשים וזנות בקזבלנקה

עמוד 50

יום אחד, בהיותי במללאח עם מרק, והנה ראיתי את רחימו הולך ואחריו ילדים צוחקים על תלבושתו וקוראים לו ערבי. אתם חושבים שהוא שם לב אליהם בכלל? הוא הלך כאילו אין הדבר נוגע לו. צעד, אפו למעלה כחבית ריקה, וטאטא את הרחוב בגלימתו הארוכה. קראתי לו אבל הוא התעלם ממני כאילו אינו מכיר אותי, אז גם אני התעלמתי ממנו. מי רוצה להתחבר לבריה משונה כזו ? בערב ביקרנו בבית־הכנסת על שם רבי שלום זאווי, עליו השלום, הנמצא בתוך המללאח. כל פעם שנכנסתי למללאח, הייתי מתבלבל ולא זוכר את הרחובות השונים. רחוב ראשי עובר דרך המללאח ומשני צדדיו נמצאות סמטאות ארוכות וצרות הדומות זו לזו. נכנסנו לבית־כנסת קטן שחשיכה שורה בו ורק כוסות ענקיות הנתונות בתוך מסגרות תלויות בשרשרת מן התקרה ופתילה בוערת צפה בתוכן על פני שכבת שמן עבה, לזכר הנפטרים. האפלולית שבתוך בית־הכנסת, משרה על המבקר הילת קודש. השמש הרים אותי עד ההיכל ואני נשקתי את ספרי התורה העתיקים ולחשתי תפילה חרישית כפי שאמי ציוותה עלי. גם אמי ודודתי, דובבו בשפתותיהן תפילה משלהן. הדליקו נרות ונתנו מעות צדקה לשמש שיחלק בין העניים. חזרנו הביתה בהרגשה טובה ובהתרוממות רוח. סוף סוף הגיע זמן לחזור הביתה. באותו ערב, באו מבקרים רבים להיפרד מאיתנו והייתה ארוחת ערב מכובדת עם שירה וזמרה. ריח הצלי משך אליו ידידים וקרובים וכל אחד התכבד בצלי ובשתייה. למחרת נפרדנו מדודתי ומבעלה. כולם בכו ולי היה קשה לעזוב את מרק ואת החיים הטובים האלה מאחורי, אבל בשעה טובה יצאנו וחזרנו לעירנו. בערב הראשון שחזרנו הביתה, היינו עייפים והלכנו לישון מוקדם. והנה חלמתי שאני חזק ובריא ומשוטט ברחובות, עד שהרגשתי צורך ללכת לבית שימוש להטיל מים־קטנים, ומה שמחתי שאני לא מרטיב יותר את המיטה. פתאום התעוררתי בעוד אני מטיל את הטיפה האחרונה בבית השימוש ומה חשכו עיני כשנוכחתי לדעת שהטלתי הכל במיטה ולא בבית השימוש ואפילו לא בסיר שאמא שמה ליד מיטתי במקרה שאתעצל לקום באמצע הלילה. התעצבתי אל לבי מאוד וחרדתי לתגובתה של אמי בבוקר. התכרבלתי בתוך השמיכה מתוך תקווה שעד הבוקר הכל יתייבש וחזרתי לישון בלב שבור. כשקמה אמא בבוקר באה ישר אלי ובדקה את מצעי בידה. משום הכבוד אחסוך לכם את דרשת הזעם שירדה על ראשי אותו בוקר.

בירכתי בלבי את אבא שלא הוסיף לייסורי הנפש שלי ולבושתי הרבה, וחסך ממני שבט מוסרו. הוא לא התערב בדבר והקשיב בשקט לדברי התרעומת של אמא. היא גמרה כרגיל בבכי על גורלה הקשה.

חזרתי ל״אם הבנים״ — שם למדתי בחריצות, ושמחתי לחזור לחברי שנדמה כאילו לא ראיתים מזה שנים ובפרט לידידי בנפש אליהו סיסו וחיים סמול, שעליהם אספר לכם בפעם אחרת. עירי הקטנה והנחמדה התמלאה ירק ופרחים על כל צעד ושעל. רק יצאת מחומות המללאח, מחוץ לבניינים וראית ים של ירק, פרחי בר, עצי פרי מלבלבים והאוויר מבושם בלבלוב עצי פרי הדר בכל מקום. מהר שכחתי את העיר הגדולה ורק חברי הזכירוני אותה כשביקשתי לספר להם על מה שראו עיני. יום אחד, כשחזרתי הביתה, הופתעתי לראות את דודתי בביתנו. עמדתי המום לרגע כאילו ראיתי אנשים מעולם אחר. אולם עד מהרה התאוששתי ורצתי תחילה בהיסוס, אחר כך בביטחון, כשראיתי את חיוכה הרחב ואת זרועותיה הפתוחות. נפלתי לתוכן והיא חיבקה ונישקה אותי ולשמחתי לא היה גבול. נזכרתי בדודתי הטובה, הנדיבה והתקיפה כאחת ועיני לא שבעו מראות את פניה המאירים ואת פני בעלה השקט שהיה מעשן סיגר עבה כבעל בעמיו. לבוש היה חליפה יפה ושעון זהב עם שרשרת גדולה תחוב בכיס חזייתו. אמי כיבדה אותם בתה ובמיני מתיקה ואבי ישב על ידם ושוחח איתם על דא ועל הא. בין כך ובין כך ודודתי קמה ממקומה וכיוונה צעדיה לקראת הדלת כאומרת לצאת. אמי ואבי עמדו עליה לשכנע אותה שתסעד את לבה אצלנו ואני מצדי הצטרפתי למקהלה וכרכתי את דודתי בידי ולא נתתי לה ללכת. מבטים חודרים של הורי ננעצו בי, אבל אני לא שמתי לב לכך ולא נתתי לדודתי ללכת. הורי המשיכו לפייס אותה בדברי נועם ואמי הוסיפה:

— מה בכך דודתי, שתאכלי אצלנו! עוד לא בא סוף העולם. שבי עוד קצת, את רואה שהילד לא יכול לעוזבך! וכי אנחנו לא אכלנו ושתינו אצלכם ? לעולם לא אשכח את הכבוד שעשיתם לנו! אבי ציווה בינתיים על אחי הגדול שיביא בקבוק מחיא ועל אחותי ציווה ללכת לקצב להביא בשר לצלי. דודתי נתפייסה לאחר כל השידולים המרובים וישבה לארוחת־צהריים ואמי יצאה מהחדר להכין את הארוחה בחצר. בינתיים התחילו בשתייה, שירה, שיחה, הכל מהול ביחד. שכנים באו והתיישבו גם כן לשיחה ולשתייה. כל אחד שיבח את טיב המחיא. המחיא של ספרו הייתה ידועה לשבח — שכנינו היו עושים אותה בהסתר בלילות במרתף שלהם. למה במרתף? מפני שריחה הולך למרחוק וזה עלול למשוך את אנשי הפחה הבולשים בשבע עיניים בעזרת מלשינים. לכן זוהי מלאכה שסכנה כרוכה בה. אמי ערכה את השולחן, הגישה סלט אחר סלט לתבל בו את השתייה עד שהארוחה הייתה מוכנה ואז היו כולם במצב רוח טוב ליהנות מארוחה טעימה שהוכנה בטוב טעם. אני היחידי מבין הילדים ששוב זכה לכבוד לאכול עם האורחים. ישבתי ליד דודתי כל הזמן ולא זזתי ממנה. עם תום הארוחה עוד שתינו כוס תה מבושם ביסמין ובנענע ואחרי התה והעוגיות הגיע זמן להיפרד. הורי ליוו את האורחים לרחוב וכשחזרו ראיתי ברק מאיים בעיניהם. עצב ורוגז כאחד. מיד וללא היסוסים ניגש אלי אבי וטלטל אותי חזק בכתפי עד שכל גופי זע בקרבי, ואמר לי בקול:

• הגידה לי שאהבה נפשי וכי אתה יודע שיש לאביך אוצרות קורח? יא ממזר, נדבקת בה כספחת! וכי צריכים אנו לתיווך שלך? יא טמא!… אמי נכנסה בדבריו גם היא והוסיפה:
• אני מסתכלת עליו, רומזת בעיני, מתחננת במבטי והוא כלום לא רואה, לא שומע, לא מרחם ולא מבין.

עם דיבורה של אמא, עלה רוגזה שהצטבר בה והורידה עלי מהלומה כזו שלרגע חשבתי שלסתי נשברה. היא הוסיפה:

• מה אתה מתלבט בין רגלי הדודה כחתול ולא מרפה? אני רומזת לך ואתה מסרב לשמוע בכוונה! איני יודעת עד מתי נוסיף חובות על חובות! כך דיברה אמא עד שרוגזה שכך ודמעות הציפו את עיניה. היא המשיכה:
• גם הקצב לא רצה לתת לנו יותר בהקפה. הרגיש בחוש הכלב שלו שאנו צריכים לו הפעם ומצץ ממני כעלוקה את פרוטתי האחרונה. הלוואי, רבונו של עולם, שימצצו עלוקות את דמו. שלח חזרה את הבת בידיים ריקות והייתי צריכה ללכת בעצמי להתחנן ולבכות.

הסתובבה כלפי אבי ואמרה:

• אתה יודע מה הרוצח הזה עשה ? אמר שלא יתן לי בהקפה עד שאשלם. חשבתי, טוב, אשלם ואקח שוב בהקפה. אבל מה עשה המנוול? זרע הטומאה! לאחר ששילמתי, אמר לי: ״עכשיו תלכי לקנות מהערבים. ממני לא תקבלי כלום״. התחננתי ובכיתי והסברתי שיש לנו אורחים מחוץ לעיר, שירחם ולא יגרום לנו ביזיון, עד שהסכים לתת לי קילו בשר. הלוואי שיחתכו לו קילו בשר מגופו ושיתנו לו לאכול ממנו.

אמא שוב פנתה אלי בכעס:

• וכי טחו עיניך מראות יא ממזר, וכי נסתתמו עיניך לראות את העוני שלנו, מטומטם אתה? אינך רואה שלחם צר ומים לחץ מזוננו? ביקשתי בנפשי שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי! שמחתי הפכה לאבל והרגשתי אשמה וחרטה על הסבל שגרמתי להורי. אמא גמרה לבכות ופנתה אלי בקול רגוע:

– וכי אני לא הייתי רוצה להזמינם אלינו? אבל העוני לא נותן לנו מנוחה. ועני נחשב כמת! הלוואי שאמות! אנחנו צריכים לדכא את רגשותינו וטוב היה לו לא היית זורה מלח על הפצע הזה שיוביל אותי לקברי ללא עת. אם אביך היה גבר ככל הגברים לא הייתי צריכה לסבול כל זה. זהו מזלי הקשה! כנראה נענשתי בגלל איזה חטא שאיני יודעת מהו. אבי ישב רכון ראש ולא ענה. אותו ערב נשאתי את רגלי עם הכאב והעצב שבלבי ויצאתי לשוח בשדות, מחוץ לשערי המללאח. מאז ומעולם אהבתי את הטבע ותמיד מצאתי נחמה בכל ירק ובכל נוף שגילו עיני. כך הסתובבתי מחוץ לעיר עד אחרי שקיעת החמה ובאתי ונרדמתי על בטן ריקה ולמחרת התברר לי שלא הייתי היחידי…

שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988 –דודתי.

עמוד 80

הפטרות

מנהג שאומרים הקהל בקול רם איזה הפטרות עם המפטיר. כגון הפטרת פרשת יתרו בשנת מות המלך עוזיהו, ובחג השבועות הפטרת מרכבה דיחזקאל. והפטרת ותשר דבורה בפרשת בשלח. וביום השבועות וה׳ בהיכל קודשו. וביום ראשון של ר״ה כשמגיע המפטיר לפסוק ותתפלל חנה, כל הקהל אומרים בקול רם עס״ו ההפטרה. וגם שמורם באו״ח, סי׳ רפד סעי׳ ה, משם הריב״ש סי׳ לו. וש״ס מגילה בא, שלא לומר הקהל ההפטרות בבת אחת דתרי קלי לא משתמעי. ועיין בשו״ת חת״ס, חלק או״ח, סי׳ סח, מה שזכר ליישב המנהג שהציבור אומרים ההפטרה בקול רם עם המפטיר שהיא נגד משמעות השו״ע, עיי״ש. וודאי טעם למנהג זה לפי שהם מדברים בשבח המקום אין כבוד ליחיד לומר לבדו ואומרים כל הקהל דברוב עם הדרת מלך.

הקפות

א. מנהג במה שמקיפין התיבה בקריאת ההושענות, יש חילוק בבתי כנסיות. יש שמקיפין אחר קריאת ההלל ויש שמקיפין אחר תפילת מוסף. ובשניהם אומרים קדיש תתקבל אחר ההקפות. וראיתי למהר״ם גאלאנטי זצ״ל, בס׳ קרבן חגיגה, סי׳ פו, דף מו, שב׳ שזה היה מחלוקת בין רבני זמנו, שבכל מקום היו עושים אחר המוסף ובירושלים עיה״ק תוב״ב נהגו בבית הכנסת הגדולה ות״ת לעשותם אחר ההלל וכו', עיי״ש. שנתן טעם לשני המנהגים דמאן דאומרים אותם אחר ההלל משום זריזין מקדימים למצות. ומאן דאומרים אחר המוסף משום דברוב עם הדרת מלך, שנתקבצו הקהל לשמוע קריאת התורה ואחר מתפללין מוסף ואח״ז ההושענות עיי״ש מ״ש בזה. ובסוף דבריו כתב אך מה יעשה שרבינו בשו״ע ובטור לא אנהר לן עיינין ואזלי בתר מנהג צרפת לעשותם אחר מוסף, אר מנהג בעה״ק ירושלם ת״ו מנהג ותיקין הוא, עכ״ל.

ב.מנהג יש בתי כנסיות שעושים הקפות גם ביום שמחת תורה אחר תפלת שחרית בקצרה. ובתי כנסיות הללו מתנהגים עפ״י סדר רבינו האר״י ז״ל.

ג.מנהג פה מחז״ק פאס יע״א, ביום הושע״ר בבל הקפה שמקיפין התיבה אומרים ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן זאת עשו וכו׳ שלשה פעמים. ואני מתפלא מה טעם אמירת הפסוק הזה. ושאלתי ת״ח ולא ענו אותי דבר. וחפשתי בספרים והשם אינה לידי ומצאתי בס׳ צרור המור למוהר״א צבע ז״ל, בפ^׳ מקץ וז״ל: נראה שהמלחמה רמוזה בזה הפסוק באמרו מעט צרי מעט דבש. כי בכאן למדים סוד צני״ד לב״ש היוצא מזה הפסוק מר״ת אותיות צרי דבש נכאת לוט בטנים שקדים. והוא מסוגל לכל צרה דכתיב בשש צרות יצילך, לפי שיש בו ששה אותיות ובו כלול סוד סימני הקטורת דכתיב קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה. ובכח זה השם נכנסו למלחמה והיו בטוחים שהשם ילחם להם מלחמותיהם, וזה באים בכח מעשיהם, בכח שמות ובכח תפלתם ואמונתם ואמר להם זאת עשו לרמוז לזאת אות הברית זאת התורה זאת התרומה וזאת אשר דבר להם אביהם כשאמר להם זאת עשו וזאת רמז לשכינה והיא היא זמרת הארץ, ארץ החיים. ולכן אמרו חז״ל כי הנכנס למדינה שיש בה דבר או דבר רע יאמר כשנכנס בשער העיר זה הפסוק ג׳ פעמים ואינו ניזוק. לפי שיש בו כד תיבות שהם ע״ב, רמז לשם המפורש של ע״ב ובר עיי״ש. ובן מנהג בליל יוה״ב אחר תפילת ערבית, כתוב במחזורים לומר פסוק והיה פי ראשו בתוכו וכר שבעה פעמים.

ד.מנהג בבהבנ״ס של התושבים אומרים ויעבור בכל הקפה ביום הושע״ר, וראה בספר אהבת הקדמונים.

ה.מנהג בשבעה הקפות שעושים ביום הושע״ר, שעושים לשם שבעה כורתי ברית: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, פנחס ודוד.

ובכל הקפה אומרים פזמון לשם אחד משבעה כורתי ברית, הנדפס במחזורים. ואין אומרים פזמון של יוסף הצדיק, הגם שנדפס במחזורים. והרמ״ע מפאנו ז״ל, כת׳ שהשבעה הנז׳ נקראו שבעה כורתי ברית, ויוסף צדיק נקרא. וכ^׳ שמעתי שבמדינת פאס נוהגים כסדר הברייתא, שהרי יוסף צדיק הוי מכורתי ברית לא הוי. ובסידורי תפילה נדפס המאמר מהרמ״ע מפאנו ז״ל, שהביא הברייתא שדיברה בזה, עיי״ש. וגם בנוסח רחמנא שאומרים בימים נוראים כל השבעה אומרים אדכר לן קיימיה, וביוסף אומרים אדכר לו זכותיה דיוסף צדיקא.

התרת נדרים

מנהג במחז״ק נתייסר מנהג ע״י מאריה דאתרין מו״ה שלמה ן׳ דנאן זצ״ל, לעשות התרת נדרים בעשרים אב. ומנהג זה הביאו מו״ה אהרן בן שמעון ז״ל, בספרו נהר מצרים, ח״ב, סי׳ נא, וכתב כי מנהג זה בירושלים ובמצרים בין הספרדים לעשות ביום עשרים אב התרת נדרים וקללות. שהם ארבעים יום קודם ר״ה. ונותנים טעם לדבריהם שמא חטא אדם בדבר שחייב נידוי ואין תפלתו נשמעת ארבעים יום, וח״ו יענש בזה שלא תהיה תפילתו נשמעת בימים נוראים. ע״ב מתירין הנדרים והנדויים ארבעים יום מקודם. ועיין בס׳ אוצר דינים ומנהגים, אות א׳ ערך אב. ועיין כף החיים הבבלי, או״ח, סי׳ תקפא, אות צט, ומ״ש בזה.

ויהי נועם

מנהג כשחל ערב פסח בע״ש, כתב בספר שאלת [יעב״ץ] שאין אומרים ויהי נועם במוצאי-שבת שלפניו, כיון שערב פסח אסור בעשיית מלאכה מחצות מדינא. ועיין עיקרי הד״ט, או״ח, סי׳ יב סעי׳ו, ובסי׳ לו, אות נה, כתב משם הרב הכנה״ג, שאין הדבר תלוי בעשיית מלאכה, רק שיהיו ששת ימי החול, יעו״ש. הביא דבריהם הרב ויאמר יצחק, בליקוטי או״ח, הל׳ פסח, סי׳ א, וכתב וכן מנהגינו לאומרו.

זימון

מנהג נוהגים העולם בסדר הזימון שהמבדר אומר ברשות שמים וברשות מו״ר. ומוהר״י בספרו בכורי יעקב, סי׳ יב, נסתפק בזה דיש בזה שיתוף ש״ש ודבר אחר, והביא דברי הרב שדי חמד, ונשא ונתן בזה, ובסוף דבריו כתב ומ״מ מצאנו רב גדול המכריע להתיר ונהרא נהרא, עיי״ש. ועיין בס׳ שערי רחמים, למו״ה רחמים פראנקו ז״ל, ח״ב ח׳ או״ח, סי׳ י שהביא דברי השדי חמד וחלק עליו וחיזק המנהג לומר ברשות שמים וברשותכם ואין באן חשש.

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז

עמוד נח

הגירוש לקפריסין

ביום ה-21 לנסיעתנו, ב־1/6/47, ביום שבת בשעה 10:00, נכנסנו לנמל חיפה כששירת התקווה פורצת מגרוננו בעוצמה, מבטאת את כל הזעם, הסבל והצרות שעברו עלינו, כמו גם את התקוות והשאיפות להיות בארץ אבותינו. זהו זעם על סבל הדורות, על ההרג של אבותינו שנטבחו ונשרפו חיים, על הגלות הארוכה שנמשכה ללא רחם, על חוסר האומץ של אבותינו להגן על נפשם או לעלות לארץ ישראל ולהתקומם נגד איסורם של הרבנים באשר לעלייה לארץ ישראל. איסורים אלה הנציחו את הגלות ששברה את קומתם ואת נפשם. הציפייה הכוזבת למשיח שיבוא בזמן שארץ ישראל עומדת בשיממונה ומחכה שיגאלו אותה. היא לא תחכה לנצח! הנה אנחנו, בני דור הגאולה, מתקוממים ובאים לארץ האבות לחדש ימינו כקדם! שירתנו לא נשמעה יפה? אין זה משנה. כל אחד ביטא בה את המילים ״עוד לא אבדה תקוותנו״ בכל לבו וקיים את המילים בגופו ובנפשו ״לשוב לארץ אבותינו״, ולמרות שיגרשונו לקפריסין, שוב נשוב! כל אחד שר את התקווה בעוז ובגאון וביטא בה את מאווייו הלאומיים ורגשי אהבתו למולדתנו, מולדת אבותינו. אהבה שלא כהתה ולא נכבתה אף פעם. הסתכלנו על הנוף החיפאי בסיפוק רב. חיפה השוכנת על הר הכרמל, הידוע לנו מהתנ״ך. על יד הרציף עגנה האנייה ״אושיאן ויגור״ הענקית שעתידים היינו לעבור באמצעותה לקפריסין, אחרי שתוקנה מהחבלה בה. האנייה שלנו נראתה לידה כחגב קטן, ואולם היא ראויה לכל הכבוד, שכן הביאה אותנו עד הלום! בשעה 10:00 התחילה הירידה מהאנייה ובשעה 11:45 הייתה אנייתנו ריקה, פרט לחבר שהתחבא בפנים האנייה בדרגש התחתון בפנים, רחוק מעין רואה. בחיפוש שנערך באנייה הוא התגלה וסחבו אותו בכוח מהרגליים החוצה. כשהיה בחוץ ניגש אליו חבר וגער בו: ״אתה לא יודע שההגנה מפציצה אניות מעפילים אחר כך, כדי שהבריטים לא ישתמשו בהן? מה אתה משוגע? בחייך!״

כל מה שהבריטים הוציאו מהאנייה שלנו, נערם לתוך רשת גדולה. בהגיענו לחוף דרכנו על האדמה בפעם הראשונה, מזה 21 ימים במהלכם שהינו בים, סגורים באנייה, כולל שלושה ימים בפלרמו. כעת אנחנו מרגישים את אדמת ארץ ישראל תחת רגלינו. מרגישים את המשיכה שלה והיא מוצקה ואיתנה תחת רגלינו. שני תורים ארוכים התייצבו לפני שני מסדרונות מיריעות אוהלים. אחד לנשים ואחד לגברים. כמה עיתונאים ניגשו אלינו וניסו לסחוט מאיתנו מידע, אבל הם לא הצליחו לדלות מאיתנו מאום. הם ניסו ביידיש, בצרפתית, באנגלית. הם לא ידעו איזו שפה אנחנו מדברים. עמדנו בהוראה של מפקד האנייה שלא לדבר, ולא לספר שום דבר לאיש. לא ידענו אם מדובר בעיתונאי של ממש, או באיש בולשת אנגלי מתחזה, שביקש לדעת אודותינו פרטים. ביקשנו עיתון עברי שהיה ביד השואל אותנו, אבל האנגלים לא הרשו זאת. כשעברנו במסדרון, ערכו חיפוש מדוקדק בבגדינו הבלויים והמלוכלכים, רוקנו את כיסינו, וכל מה שמצא חן בעיניהם הם שמו בתוך סל גדול שעמד על ידם. הם לקחו לנו את חפיסות הסיגריות הסגורות ולא הבנו מדוע. סביר להניח שאת הסיגריות הם לקחו לעצמם, ואולם לא יכולנו להתנגד. לאחר מכן הם ריססו אותנו כהלכה בדי-די־טי מהראש עד הרגליים, וגם בתוך החולצות והמכנסיים שעלינו. יצאנו ממסדרון זה לקצה השני, לבנים מהריסוס, כעובדים בתחנת קמח. משם כיוונו אותנו לעלות בכבש האנייה ״אושיאן ויגור״. כשנכנסנו לאנייה נתנו לנו חפיסת סבון וכיוונו אותנו לערמת בגדים שממנה כל אחד לקח מה שהתאים לו: חולצות, לבנים ומכנסיים. משם הלכנו היישר למקלחות. מהמקלחות יצאנו עם הבגדים החדשים שנשות ויצ״ו שלחו לנו. יברך אותם ה׳. את הבגדים המלוכלכים ומלאי הכינים זרקנו לים. עברנו דרך רשת גדולה שנראתה כמו שער נמוך, מוקף רשת מכל עבריו כמו לול תרנגולות, וירדנו במדרגות לבטן האנייה. התרכזנו באולם ענקי שיכול היה להכיל את כל אנייתנו ״יהודה הלוי״. הבחנו במיטות תלויות זו על גבי זו ברווחים גדולים, וסוף סוף יכולנו לנשום לרווחה. גם תקרתה הייתה עשויה מרשת. היינו מוקפים מכל עברינו בקירות מרשתות, על מנת שלא נוכל לצאת. ואולם, למרות הכל חשנו רווחה! שמחים ומחייכים יצאנו בשירה ובריקודים בשטח הרחב שהיה באמצע. אחר כך כל אחד תפס מקום על המיטות המתנדנדות התלויות בצדי עמודי ברזל בגובה חמש קומות. לאחר המסע באנייתנו, הרגשנו כאילו אנחנו בבית הבראה! את החולים שהיו בינינו העבירו למרפאה באנייה וחובש ירד אלינו וטיפל בכל איש שהיו לו פצעים כתוצאה מהמאבק, עת השתלטו על אנייתנו. וראה זה פלא, האנגלים באנייה היו טובים ומנומסים בהשוואה לחיות הפרא שתקפו אותנו באכזריות והכונו ללא רחם. היו שנפצעו בראשם מהמכות והיו רבים אשר להם חבורות וכאב בעצמות כתוצאה מהמכות עם המקל הקשה. אף על פי כן הרגשנו מצוין ומצב רוחנו היה מרומם. יצאנו מאפלה לאורה, כמו שאומרים. עדיין הייתה לפנינו קפריסין, אבל יש הבדל בין צרה לצרה. בינתיים החלפנו צרה גרועה בצרה גרועה פחות.

בסך הכל היינו 399 אנשים. שלושה חולים עם ארבעה קרוביהם הועברו לבית החולים הממשלתי בחיפה ואחר כך נלקחו למחנה המעפילים בעתלית. 392 נשארו, ביניהם 314 גברים, 53 נשים ו־25 ילדים שיועדו למחנות בקפריסין, כ-350 ק״מ מחופי הארץ. בשעה 13:00 הפלגנו לקפריסין ולמחרת, ב-2/6, הגענו לנמל פמגוסטה. האנייה הטילה עוגן במפרץ כמאה מטרים לפני הנמל, ובסירת מנוע ענקית העבירתו לחוף. היה זה נמל קטן, מוקף חומה עתיקה ומבוצרת. היו בו ספינות דייג, משאיות קטנות נראו על הרציף וקהל סקרנים התאסף לחזות בנו. מיד הסיעונו במכוניות משא צבאיות למחנה קאראולוס, מחנה קיץ הנמצא כשבעה קילומטרים מפמגוסטה. לכל אורך הכביש, משני צדדיו, היו עצים גדולים, ומשני צדדיו של הכביש היו עוברים ושבים, מי ברגל, מי על אופניים ומי על עגלות רתומות לשוורים. שדות ופרדסים שהיו פרושים על פני שטחים עצומים נראו מצד שמאל של הכביש, ומצד ימין נראה באופק הים ומחנות צבאיים בריטיים. מקץ שבעה קילומטרים של נסיעה סרנו מהכביש הראשי ימינה לעבר שביל עפר. ירדנו מהמשאיות ליד מספר צריפים שבהם עברנו, וערכו בנו שוב חיפוש מדוקדק. רשמו על טפסים את הפרטים האישיים שלנו, כגון שם וכו'. לפעמים ניסו לשאול כבדרך אגב מאיזו ארץ. ענינו בחיוך ובשתיקה. לא נפלנו בפח. עברנו בדיקה רפואית ולאחר שקיבלנו ציוד אישי הכולל מיטות, שמיכות וכדומה, ציידו אותנו באוהלים שהיינו צריכים להקים בעצמנו. המשכנו ללכת ברגל עם הציוד תחת גשם קל, כמאתיים מטרים עד שער המחנה. מרחוק נראו חברי המחנה, שהצטופפו משני צדי השער, כאילו ידעו על בואנו. הם קיבלו אותנו בברכת שלום ואנחנו נראינו כמו תיירים עם חולצות צבעוניות, משל הגענו מארץ אקזוטית כמו הוואי. אחרי שנכנסנו למחנה נסגר השער ומשמר בריטי מזוין עמד בחוץ על ידו. עתה היינו במחנה הסגר שלא ידענו כמותו מימינו. ואולם, ישיבתנו בו הובאה בחשבון מראש ולכן לא הופתענו. נכנסנו בחיוך וזכינו לקבלת פנים חמה מיושבי המחנה.

נכנסנו למחנה בשעות הערב ב-2/6. תושבי המחנה קיבלו אותנו בלבביות, התעודדנו מזה ורווינו נחת. עכשיו היינו בין אחים ושותפים לגורל. נודע לנו שלפנינו נכנסו המעפילים מהאנייה ״מורדי הגטאות״ וגם הם נמצאים במחנה זה. החברים עזרו לנו להסתדר ונתנו לנו ארוחת ערב קלה מהמטבח שלהם, שכן כל היום לא בא אוכל לפינו. אך בכך היינו מנוסים, והרעב לא הציק לנו בכלל. מיד התפתחה בינינו שיחה ערה ושלל שאלות ותשובות נורו באוויר. מספר יושבי המחנות היה בסך הכל 14,640 מעפילים, ביניהם כ-10,000 ישבו במחנה החורף ״דקיליה קסולוטומבו״. מחנה זה כלל גם כפר נוער שמנה כ-2,000 נערים ונערות יוצאי ארצות שונות מאירופה שהיו מקושרות לתנועות הנוער בארץ. אנשי ועד המחנה שאלו אותנו מאיזו מפלגה אנחנו, כדי למקם את האוהלים שלנו ליד אנשי המפלגה איתה אנו מזדהים. ענינו שאנחנו מהתנועה הציונית. שוב שאלו: ״בסדר, אבל איזו מפלגה?״ לא ידענו על מה הם מדברים. שוב ענינו שאנחנו מהתנועה הציונית. הם שאלו אם אנחנו ספרדים או אשכנזים. גם שאלה זו לא הבנו. אמרנו שאנחנו יהודים ולא יודעים מה זה ספרדי או אשכנזי. שאלו אם אנחנו מדברים יידיש. שאלנו: ״מה זה יידיש?״ ואמרנו שאנחנו מדברים עברית. זה הפליא אותם – מניין אנחנו יודעים עברית. כנראה שלא ידעו כלום על יהודי צפון־אפריקה. אין פלא, מפני שאנחנו לא היינו קיימים בספרי ההיסטוריה היהודית שנכתבו באירופה, וההסתדרות הציונית התעלמה מקיומנו. על כל פנים, הם היו חברותיים מאוד ונרתמו לעזרתנו להקים את האוהלים. אני פתחתי בשיחה עם בחור מפולין שידע קצת עברית. הוא גילה שאני מורה לעברית והזמין אותי להתאכסן באוהל שלו כיוון שהייתה בבעלותם מיטה פנויה. שמחתי על כך מאוד, מפני שלא רציתי להיות נבדל מהם, וגם רציתי לעזור להם בלימוד העברית. כך מצאתי את עצמי באוהל עם חמישה חברים יוצאי פולין. מאוחר יותר חזרתי לבדוק מה קורה עם החברים שלנו. יושבי המחנה הפליאו אותנו בעזרתם להקים את האוהלים והתרשמנו מאוד מנכונותם לעזור, כיוון שאנחנו לא היינו מנוסים בהקמת אוהלים. לאחר מכן נערכה מדורה גדולה ורקדנו ושרנו יחד עד שעה מאוחרת בלילה. למחרת בבוקר הלכנו להתקלח במקלחת הציבורית. לפתע הבחנו בהתקבצות של אנשים, שנאספו כדי לצפות בנו. לימים נודע לנו שחשבו שיש לנו זנב, מאחר שבאנו מאפריקה. האם היה זה בצחוק או ברצינות? כך או כך, אנחנו לא נעלבנו אלא צחקנו על טיפשות שכזו.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין 1/5

עמוד 230

ומעשה שהיה כך היה: אחד מחברינו נפל לבור שופכין. שמענו קריאות עזרה ורצנו לראות מה אירע. לחיים מויאל – בהיותו בשירותים – נפלו משקפי הקריאה לבור, והוא לא יכול היה להיות בלא משקפיו. ובכן, מהיכן יביא אחרים? הוא ניגש אפוא לבחור צעיר, והבטיח לתת לו חודש שלם את מנת הסיגריות שלו, באם יוציא לו את משקפיו. וכך היה: חיים החזיק אותו חזק ברגליים והוריד אותו לאט לאט עם הראש למטה. ברגע שתפס הבחור את המשקפיים, חיים מויאל התחיל להזיע ורגלי הבחור החליקו מידיו. הבחור נפל לתוך הבור עם הראש למטה. למזלו,הבור לא היה עמוק כל כך והוא נעמד על הרגליים והמשקפיים בידיו. נרתמנו כולנו לעזרתו, הבאנו חבלים ומשכנו אותו. מיותר לציין שהוא פנה היישר למקלחת. היה צחוק גדול בכל המחנה, והבחור המסכן נשאר זמן רב תחת המים השוטפים, עד אשר שכנענו אותו לצאת. למחרת נערכה אספה כללית עם חברי הוועד הפנימי של המחנה, במהלכה הסבירו לנו שנצטרך לחיות באופן עצמאי, עם מטבח משלנו. עצמאות זו כוללת את היותנו אחראים לסדר, כמו גם מינוי נציגים לוועד שדן בבעיות חברה ומשמעת המחנה. למדנו שהאנגלים לא רשאים להיכנס למחנה, למעט אלה שמביאים את המצרכים, מגיעים עם אוטו־משא, מפרקים ועוזבים. הנהגים היו אזרחים שעבדו עם האנגלים. השליחים שלנו מהאנייה, הצוות והמפקד – נעלמו ולא ראינו אותם עוד. בתחילה היה קשה לנו להסתדר, אבל עם עזרה מהחברים במחנה למדנו מהר והתחלנו לעמוד על רגלינו ולנהל את חיינו. היינו הקבוצה הגדולה הראשונה של יוצאי צפון־אפריקה שהגיעה למחנה. אחר כך נודע לנו שהיו בחורים ובחורות בודדים שהיו בהכשרות הנוער בצרפת, כמו שחשבתי לעשות גם אני בזמנו. היה זה עוד טרם התארגנה העלייה שלנו. צעירים אלה נסעו לצרפת והצטרפו לתנועות נוער קיימות בהכשרה חלוצית, ומאוחר יותר עלו יחד עם נוער יוצאי שארית הפליטה בעלייה בי. בכל אניית מעפילים מאירופה היו גם בודדים יוצאי צפון־ אפריקה. הם נטמעו בחברי ההכשרה שלהם ולא נודע כי באו אל קרבם. התחלנו ללמוד על השייכות הפוליטית של הקבוצות השונות במחנה. היה זה כמו פסיפס מפלגתי, כל קבוצה עם האזור שלה בתוך המחנה. למדנו מה זה ״מפלגות״ ומה מפריד אותן זו מזו. הבית״רים הרשימו אותנו מאוד, שכן הם היו הממושמעים ביותר ומאורגנים כמו גדוד צבאי. לימים למדנו שהם היו השנואים ביותר. קשה היה לנו להבין שאין אחדות במטרה לשמה הגיעו כולם, והיא בניית ארץ ישראל, ולא הצלחנו להבין מדוע יש הבדלים ומעמדות רבים כל כך. ארך זמן עד שלמדנו. היו מדריכים שרצו שנצטרף אליהם, וכל אחד הסביר לנו במה הם מאמינים ואיך יש לבנות את המוסדות הלאומיים בארץ ישראל. כל מנהיג סבר שהדרך שלו היא הטובה ביותר. ישבנו בכל פעם עם קבוצה שונה והשתתפנו בפעילות החברתית. הקשבנו להרצאות ולהסברים על דרכם המדינית, איך בנוי היישוב, מי המנהיגים בארץ ומה שייכותם המדינית למפלגות השונות. כל זה היה חדש עבורנו. הקשבנו, ואולם היינו נבוכים וחשבנו שמוטב שלא נבחר בשום דרך או אידיאולוגיה, כי זה לא דיבר אלינו. אחד המדריכים שהסביר לנו על התנועה הקיבוצית, הרשים אותנו במיוחד. זה דווקא קסם לנו. דרך טובה של חברה שוויונית, בה כל אחד עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. אבל גם שם היו תנועות שונות. אנחנו עדיין התלבטנו והיינו נבוכים. בינתיים רק צפינו בהם והקשבנו להם. אנשי קבוצת בית״ר היו אנשים טובים. הם סיפרו לנו על תנועות המרי בארץ ועל ההקרבה שלהם במלחמתם לגרש את הבריטים מהארץ. התרשמנו שהם היו הלאומיים והמסורים ביותר לאהבת הארץ. את זה דווקא הבנו, כי מסירות למען המטרה הזאת היא טובה מאוד ואנחנו היינו כאלה שמוכנים לתת את נפשנו למען ארץ ישראל. לא עניינו אותנו האידיאולוגיות השונות של הסוציאליזם, אלא אהבת הארץ ואהבת עם ישראל. ישבנו אתם לעיתים, והקשבנו לשיחות שלהם. הם היו חדורי אהבת עם ישראל ומוכנים להקריב את נפשם למען הקמת מדינת ישראל. לא מתפשרים, שואפים לקבל את ארץ ישראל ההיסטורית כפי שקיבלה אותה בריטניה מחבר העמים. המדריכים של התנועות האחרות לא אהבו ששהינו בחברת הבית״רים ולא זאת בלבד שהתרחקו מאתנו, אלא גם לא ראו בעין יפה את העובדה שאנו באים אליהם.

נשארנו מבודדים, ללא כל שייכות מפלגתית. השבועות הראשונים היו שקטים ולמדנו בהדרגה לחיות ולדאוג לעצמנו. מזג האוויר היה חם, ולרוב התהלכנו בבגד ים ונעליים עשויות מבד עבה. לא היו לנו בגדים. שאלנו את האנשים סביבנו מהיכן יש להם בד לתפירת הבגדים שלהם. אחד מהם הסביר שבין שתי היריעות של האוהלים שקיבלנו יש יריעה פנימית מבד רך וחזק, ומזה הם תופרים את הבגדים ואת נעלי הבית שאתם הלכו במחנה. בדקנו באוהל הראשון שלנו ולא מצאנו בו יריעה פנימית. היריעה הזו שימשה כעין בידוד בין שתי היריעות – החיצונית והפנימית. בדקנו באוהל השני והשלישי, ולא מצאנו מאום! לא הייתה יריעה פנימית. מאוחר יותר נודע לנו שאותם אנשים שעזרו לנו בהתלהבות גדולה להקים את האוהלים, חתכו את היריעה הפנימית ופשוט גנבו אותה. זה העכיר את רוחנו. התחלנו להתייחס אליהם בחשד. משום כך ״עזרו״ לנו? הם עזרו לעצמם! למזלנו, נשות ויצ״ו שלחו בגדים לכל יושבי המחנה, ואולם גם כאן הופלינו לרעה. הבחורים הוותיקים בחרו ראשונים את הבגדים הטובים, והשאירו לנו מעט בגדים. בכל זאת, הסתפקנו במה שנשאר בחבילות אלה והשתמשנו במה שמצאנו. חשבנו לעצמנו – ממה נעשה בגד ים ונעלי בית? שכן לא היה לנו כסף ולא היה לנו ציוד. אז התחיל המסחר בסיגריות. רובנו לא עישנו ובכל זאת קיבלנו מנה יומית של עשר סיגריות ליום. עם זה סחרנו, כדי להשיג מיני דברים שהיינו זקוקים להם. התחלנו להשתמש בשמיכות שלנו, חתכנו אותן והכנו מהן נעלי בית.

באחד הימים כתבתי מכתב לד״ר ב׳ בנשלום, ושלחתי אותו למחלקת הנוער והחלוץ בירושלים. מקץ זמן מה קיבלתי תשובה שבה מודיעים לי כי קיבלו את מכתבי דרך השליח אבנר, וכי שלחו לי חבילת ספרים מובחרים. הם הפנו אותי להנהלת הסמינר למדריכים כדי ללמוד בקפריסין. שמחתי מאוד בעקבות קבלת המכתב והספרים. פניתי להנהלת הסמינר במחנה והם הבטיחו לי שאתקבל למחזור הבא.

כמו כן קיבלתי מכתב, וחבילה של מעדנים מבן דודי מימון שרביט, בן הדוד יהודה. היו אלה מעדנים שלא באו אל פי מזה חודשים רבים: שוקולד, עוגיות, ועוד. איזו הפתעה! שמחתי לאין שיעור. התחלקתי עם חבריי לאוהל בדברים הטובים שקיבלתי וכולם הודו לי.

חבריי לאוהל התקדמו יפה בשיעורי העברית שהעברתי להם יום יום מזה כמעט חודש, ואילו אני למדתי מהם יידיש.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין 2/5

עמוד 233

שמענו את החדשות ואת הדיונים במועצת האומות המאוחדות בניו יורק, בהקשר של חלוקת ארץ־ישראל ובדבר האפשרות של הקמת מדינה עברית. תקוות רבות תלינו בדיון זה וקיווינו שבסופו של דבר ההחלטה תעבור ואז כולנו נשתחרר ממחנה זה. בינתיים, הסתדרנו לישיבת קבע. הקשרים עם החברים יוצאי אירופה החלו להתערער. לא ברור בדיוק כיצד זה התחיל. האווירה הפכה עכורה ולעיתים הגיעו הדברים לתגרת ידיים. נתקלנו בקשיים הנוגעים לסידורים במחנה, ולא ידענו כיצד להתגבר עליהם. החברים הוותיקים כבר לא עזרו לנו, הם נמנעו מחברתנו והתעלמו מקיומנו. באחד הימים, בזמן שהותנו באוהל, נתבשרתי על ידי החברים כי אינני רצוי עוד. שאלתי בטבעיות ״למה ?״ וללא כל בושה הם ענו שהוועד שלהם החליט כי הם אינם רוצים להתערות בקרב יוצאי מרוקו. סערת רגשות אפפה אותי בן רגע, ומיד יריתי לעברם: ״אתם באתם ממחנה ריכוז!? נרדפתם על ידי נאצים ואתם רוצים הפרדה גזעית עם יהודים? מה פירושו של דבר ׳לא רוצים מרוקנים?׳ כולנו יהודים המאוחדים למען מטרה אחת, לא? איך נבנה את הארץ? אתם תגורו פה, ואנחנו שם? אי אפשר לבנות כך מדינה! תפסיקו עם השטויות האלה!״ ואולם לא, דבריי נפלו על אוזניים ערלות והם התעקשו שאעזוב את האוהל שלהם. הם חזרו ואמרו שאני בן אדם טוב, תרבותי, משכיל, אבל הם מצטערים – אני צריך לעזוב. ״עשיתי משהו לא בסדר?״ שאלתי. ״לא, אתה בסדר גמור״, הייתה התשובה. ״למה, אם כן, מגרשים אותי? למה אתם אומרים שכל המרוקנים לא טובים? יש טובים ויש רעים, כמו בכל חברה. אי אפשר לבוא ולהגיד שכולם לא טובים״. והם ענו: ״זו החלטה של הוועד!״. ״אבל פה זו החלטה שלכם״, הקשיתי, ״מה זה אצלכם? אתם חייבים להקשיב לוועד? מה זה, מחנה צבאי? למה אתם צריכים להקשיב לוועד שקיבל החלטה פוגעת? אתם מעוניינים בהפרדה גזעית? לפי מוצא ? היום אתם לא רוצים מרוקנים, ומה אם מחר יבואו הרומנים ויגידו שהם לא רוצים פולנים, וההונגרים לא ירצו בולגרים? מה נעשה? איך נקים מדינה וצבא? אתם רוצים לחלק את הארץ לפי עדות? והצבא? כל פלוגה תהיה מעדה אחרת? אתם יודעים, הזמנתם אותי לבוא לגור אתכם ושמחתי מאוד. נאמר: ׳גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה' ועכשיו אתם מבזים אותי. על זה נאמר: ׳המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים׳. אתם מבינים מה שאני אומר? אני לא ביקשתי לבוא אליכם. אתם הזמנתם אותי, ואף על פי שאתם אומרים שאני בן אדם טוב ותרבותי, אתם בכל זאת מגרשים אותי כי אתם לא רוצים מרוקנים. אתם עושים הכללה. אתם לא יודעים מה זה חברים. אני לא ידעתי מה זה אשכנזי או ספרדי. מה זו מפלגה. אבל אני יודע שאתם ואני יהודים. בגלל זה עזבתי את הסמינר למורים שבו למדתי, עזבתי את הוריי ואת בני משפחתי וידידיי, כדי להיות אתכם, אתם שסבלתם מהנאצים. כעת אתם אומרים שאתם לא רוצים אותי, ללא סיבה, רק בגלל שאני מרוקני. בשביל הערבים במרוקו הייתי יהודי, ובשבילכם אני מרוקני! קשה לי להאמין! אנחנו, שאהבנו אתכם, צמנו, התפללנו על הצרות שעברו עליכם משל עברו עלינו, אם כי למזלנו לא סבלנו במלחמה. וכדאי שתדעו – כאשר הגיע אלינו שד״ר מהארץ מישיבה פולנית, קיבלנו אותו יפה ותרמנו לו ביד רחבה, שכן אנחנו אחים. עכשיו אתם אומרים לי שאני טועה? לאן אלך? איפה אמצא עכשיו מקום?״ ואולם, לא נתרכך לבבם. הם אמרו שאני יכול לקחת את המיטה ושהם יעזרו לי למצוא מקום אחר. אך כצפוי – כל האוהלים היו מלאים, אין לי מקום אחר. הייתי המום, פגוע וכועס. לא האמנתי שיש אטימות כזו בקרב אנשים. איך ייתכן שיהודי לא רוצה להיות עם יהודי? איך יכול להיות שיהודים שסבלו מהמדיניות הגזענית של הנאצים, שהשמידו שליש מעמנו, יהיו בעצמם גזענים? הייתי המום לחלוטין וקשה היה לי להאמין! אז נזכרתי במה שאמר לי דודי על היהודים הפולנים, ואולם לא האמנתי שגם בארץ יהיה כך. אוי ואבוי! הייתי נתון בסערת רוחות והיה לי קשה מנשוא לקבל את זה. השלמתי בלית בררה, חיפשתי מקום ולא מצאתי. המשכתי בחיפושים ולבסוף מצאתי מקום באוהל עזוב ליד המקלחת. החברים שלנו לא האמינו כשסיפרתי להם את שאירע. ״מגיע לך!״ אמרו לי, ״אתה ואהבת-ישראל שלך! רצית להתערות בקרבם וכעת גירשו אותך!״ המחיצה החברתית הלכה וגבהה, ובאה לידי ביטוי בקטטות שבהן לא הייתי מעורב אף פעם. ציער אותי מאוד לראות שנאת חינם מיותרת וטיפשית של אחים ובני עמנו. הם כעסו מפני שהיינו הולכים לבית״רים. ובכן, הלכנו לבית״רים כי הם היו היחידים שקיבלו אותנו יפה מבלי לדרוש מאתנו להצטרף אליהם. בחברתם הרגשנו את אהבת ישראל, וזה מצא חן בעינינו. כבר שם למדנו בדרך הקשה על הבעיות הפוליטיות של המפלגות השונות, שעל כך שישנן מפלגות יריבות – ועוד עובדות שהיו זרות לנו לחלוטין. החברים שלנו החלו להתערות בחיי המחנה. אחד החברים ששלט בשפה האנגלית, היה הצינור שלנו בפגישות עם הבריטים. נציגים שלנו היו חברים במשטרה הפנימית של המחנה ובוועד המנהל המייצג ומקשר בין הבריטים ובין חברי המחנה. בהדרגה החילונו להרגיש כבני בית, וניסינו להתמזג בחיי המחנה, שהרי חייבים לחיות בשלום – אחרת איך נבנה מדינה יחד? עוד הדרך ארוכה לפנינו וזמנים קשים מחכים לנו בארץ. לא יודעים מה ילד יום בדיוני האו״ם. חושבים שמלחמה בארץ ישראל היא בלתי נמנעת, כיוון שהערבים הודיעו כבר שהם לא מסכימים לחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית. הדיונים שם נמשכים. לא עברו חודשיים וכבר התבשרנו כי מגיעים אנשים חדשים. לפני כן שמענו על מאבק הגבורה של האנייה ״יציאת אירופה״(אקסודוס) שהכילה 4,530 מעפילים, על אומץ רוחם ותעוזתם. הללו התבצרו באנייה וגילו עוז רוח וגבורה מופתית. עתה היינו כמו הוותיקים – עמדנו בשער המחנה וחיכינו בחיוכים, במחיאות כפיים ובהתלהבות. איזו הפתעה! לא ייאמן! הנה האנשים שהשארנו אחרינו באלג׳יריה, כשהמשטרה הפריעה לפעולתנו בחוף ונאלצנו לברוח בלעדיהם. 200 אנשים נשארו אחרינו, משפחות הופרדו, בהלה ואכזבה העכירו את רוחנו, והנה הם – איזו שמחה! ממש איחוד משפחות! כל הקרובים שנשארו מאחור צעדו בסך למול עינינו. איזו התרגשות! אישה שמצאה את בעלה ונפלה בזרועותיו בדמעות שמחה; בעל נופל בזרועות אשתו הבוכה בדמעות שליש; ידידים שמצאו זה את זה, חלק מחברי קבוצת ״אחד העם״ – איזו שמחה! זרים לא הבינו על שום מה כל ההמולה הזו, אבל משנודעה להם הסיבה, שמחו אתנו כולם. האנייה ״שיבת ציון״, ששמה הקודם היה ״לוסיאנה״, ושמה בקוד המוסד לעלייה ב׳ היה ״אורה״, יצאה כמונו מחוף אלג׳יריה ב-16/7/47 בשעה 3:30 עם 396 מעפילים עליה. יכלו לקחת יותר מעפילים, אבל שתי משאיות לא הגיעו בזמן. הייתה זו אניית-משא שעבדה בחופי איטליה: בית קיבולה היה 250 טון. סירה גדולה מאוד. אורכה 27 מטרים, בעלת תורן אחד. מונעת הייתה במנוע דיזל. מהירות ממוצעת 7-6 קשרים, והמלחים – שמונה במספר-ממוצא איטלקי.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין 3/5

עמוד 237

מול חופי תוניסיה נתגלתה על ידי אווירון, ומאז הייתה משחתת שליוותה אותה כל הדרך. מהמוסד ניתנה הוראה לא להתנגד בכוח בגלל מספר התינוקות הרב, שהיה בין המעפילים. כן היו נשים בהיריון וזקנים. האנייה נכנסה לנמל חיפה בשעה 6:00, ב-28/7. כאמור, באנייה היו 396 מעפילים – ביניהם 179 גברים, 71 נשים, 122 ילדים. 24 מעפילים נשארו בחיפה. 7 חולים ועמם 17 קרובים. השאר הועברו למשחתת ״אמפייר שלטר״, באמצעותה גורשו לקפריסין. באותו היום הגיעו גם אנשי האנייה ״חללי גשר א-זיו״ (חומה). מפקד כוחות הצבא הבריטיים, הגנרל מקמילן, בא לחזות במו עיניו בגירוש המעפילים. הדו״ח של המודיעין הבריטי מתאר את העולים של ״שיבת ציון״ בזו הלשון: ״הנוסעים, בלי יוצא מן הכלל, עשו רושם של אנשים נבערים מבני השכבות הנמוכות ביותר… רובם הלכו כקופים… אפילו השוטרות הערביות שערכו אצלן חיפוש ואשר דרך ידיהן עברו יהודיות מזוהמות רבות, היו מזועזעות ומלאות בחילה… רובם נראו כפועלים שחורים או כפושטי יד ופרט למקרה אחד כולם מכוערים… למזלם לא ניתנה ההזדמנות לצי המלכותי להפגין את כוחם בעת לכידת הספינה… היהודים על הסיפון היו קנאים כשם שהיו מלוכלכים. לרבים היה מבט פראי ומשולהב. מספר סיסמאות נכתבו ונצבעו, אך סולקו בטרם הגיעה הספינה לחיפה… כשהתקרבה האנייה לרציף קשורה לסירת גרר, שרו היהודים שהיו על סיפונה את ״התקווה״ במבטא גרוע. לבסוף הושתקה שירתם על ידי הרמקולים… האנייה העלתה סירחון יותר מכל אנייה יהודית אחרת השנה… הייתה גם מזוהמת יותר…״. בסגנון שפל כגון ״מכוערים״, ו״מזוהמים״, מכנים מעפילים גיבורים שרצו להגיע לארץ ישראל למרות כל הקשיים והסכנות. נציגיה של הממשלה הבריטית התרבותית מתארים את המעפילים ״הולכים כקופים״, במקום לומר שהולכים המה בקומה זקופה ונלחמים על זכותם לעלות לארץ ישראל. הלוא מדובר במעפילים המתנתקים מהגלות ונלחמים על זכותם לעלות לבית הלאומי שהובטח להם בהצהרת בלפור של אותה ממשלה. לא ניתנה להם ההזדמנות להפגין את כוחם כלפי חלשים מהם ותשושי כוח, שסבלו מנסיעה קשה בים במשך כשבועיים. ״הסיסמאות הורדו והתקווה הושתקה על ידי רמקולים״. עם בעל מסורת תרבותית לא כיבד את ההמנון הלאומי של עם הנאבק על ארצו. נוכח התיאורים הללו ניתן להבין באיזה מצב הגיעו העולים לארץ, מקץ טלטולים רבים בים, כשהם מזי רעב וצמא. בהגיעם לקפריסין ב־28/7 הייתה זו חוויה גדולה בעבור הקרובים – להתאחד מחדש עם קרוביהם שנותרו מאחור באלג׳יריה. אנחנו, עולי ״יהודה הלוי״, סללנו להם את הדרך ועזרנו להם להתערות בחיים המשותפים. עתה, חיינו כולנו בתקווה שבמוקדם או במאוחר נמצא את חיינו בארץ ישראל עם כל אחינו ואחיותינו שם. צו השעה מורה לנו לחיות בשלום האחד עם רעהו במחנה הזה. התחלנו לגלות מעורבות בפעילות ההגנה במקום – אמונים ותרגילים, הרצאות ושאר פעילות תרבותית וחברתית במחנה. מזה שבועיים אני מתגורר באוהל עלוב, ליד המקלחת הציבורית. מי המקלחת לא זרמו לשום מקום. הם נותבו לבור גדול ללא מוצא, ונותרו עומדים על מקומם. החום הגדול של הקיץ הביא עמו יתושים רבים אשר עקצו אותי. מקץ ימים קדחתי מחום. הרופא המקומי דיווח על כך לבריטים ואלה לקחו אותי באמבולנס לבית החולים בלרנקה. שם חלקתי חדר עם חבר ממחנה אחר, שאף הוא חלה בקדחת. ימים ארוכים קדחתי, וסבלתי צמרמורות חזקות. לפרקים איבדתי את ההכרה ולא ידעתי היכן אני. חיילים בריטים ישבו על יד מיטתי בתורנות, כל אחד למשך שמונה שעות, והרטיבו את מצחי הקודח במטלית לחה. היה לי חום גבוה כל כך, שהמים מהקומפרסים שהם שמו לי, התאדו במהרה. מצב זה נמשך כמה ימים. באחד הימים, בעודי שוכב חולה, נרדמתי תשוש וקודח. כאשר התעוררתי, הבחנתי כי המיטה על ידי ריקה. הבריטי ששמר עליי דיבר צרפתית, כך שיכולתי לדבר אתו, ואכן שאלתי – ׳היכן האיש שהיה פה ?׳. הוא ענה שהוא לא עמד בזה והבוקר מת. זה שבר לי את הלב. לא בגללי, אלא בגללו. האיש שרד מחנה ריכוז, ומפאת מחלת הקדחת לא יזכה להיכנס לארץ. כמה עצוב! איזו מכה קשה! לא ידעתי מה עשו עם הגופה והיכן קברו אותה. מקרה זה העכיר את רוחי עד מאוד. לא ידעתי שמחלה זו יכולה להיות קטלנית כל כך. לא פחדתי מהמוות, אך לא רציתי למות כאן. אז נזכרתי בחלוצים הראשונים בעמק יזרעאל שמתו מקדחת משום היתושים שבביצות. לאחר שבוע התחלתי להרגיש טוב יותר. הטיפול המסור של הרופאים ושל החיילים ששמרו עליי, היה לי כחידה. הכיצד חיילים אלה טובים היו, ואילו אלה שהתקיפו אותנו באנייה אכזרים היו כל כך. שאלתי בנוגע לכך את החייל שלידי. הוא הסביר לי שהמתקיפים היו מיחידת קומנדו מיוחדת, שאומנה למטרה זו, ואולם לא כל הבריטים כאלה.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין 4/5

עמוד 239

יום אחד קיבלתי חבילה מהארץ. קודם היא הגיעה למחנה, ומשם העבירו לי אותה למקום הימצאי כחולה. פתחתי אותה והיו בה מעדני מלך. כיבדתי את החיילים שהיו על יד מיטתי וטיפלו בי כל הזמן במסירות. שמחתי על כך שהיה לי דבר מה באמצעותו יכולתי להביע בפניהם את תודתי ואת הערכתי על טיפולם המסור. את כולם כיבדתי בשוקולדים, שהיו בשפע בחבילה. מקץ שבועיים החלמתי. יצאתי מכלל סכנה והרופאים אמרו לי שהקדחת עלולה לתקוף שוב, ושאתכונן לזה. ואולם, הוסיפו, ההתקפות הבאות לא תהיינה חמורות כמו זו הראשונה. הם אמרו שאני חזק ומשום כך שרדתי את המחלה ויצאתי ממנה בשלום. הבנתי כי שפר עליי מזלי. הייתי שמח וטוב לב. נזכרתי במחלתי בילדותי בפאס, ובכל אלה שהיו אתי ומתו לנגד עיניי. כנראה שזמני טרם הגיע. החזירו אותי למחנה וחיפשתי לי מקום אחר, רחוק מאותו מקום ארור המועד לפורענות, שכמעט והרג אותי. אף אדם לא הזהיר אותי מהסכנה.

לא פלא שהמקום היה עזוב! באשר לחברים שגירשו אותי מהאוהל, הרי שלא רציתי לראותם. לא שנאתי אותם, אבל חשבתי שאינם ראויים כבני אדם וכיהודים. כמו שאמר נתי הארבלי: ״הרחק משכן רע״.בסוף חודש יולי הבריטים העניקו חמש מאות סרטיפיקטים לבני נוער יתומים, מעבר למכסה הרגילה. במחנה שלנו חיפשו מועמדים מתאמים לעלייה זו. וכך, באחד הימים קראו לי לוועדה הרפואית שהמליצה עליי כמועמד ראוי לעזוב בקרוב לארץ ישראל עם קבוצת נוער של יתומים מכל המחנות. לשמחתי לא היה גבול. איזו הרפתקה! אכן, מקץ שבועיים הודיעו לי שאצא בקרוב לארץ עם קבוצת נוער. אחרי ימים ספורים הנה אני, סוף סוף יוצא מהמחנה בדרכי לארץ ישראל. הייתי מרוגש ושמח מאוד.

צריך הייתי להחזיר את הציוד לבריטים, אבל למעשה לא היה מה להחזיר. השמיכה הייתה בגודל מטפחת כיס, כי בכל פעם חתכנו ממנה חתיכה כדי להכין נעלי בית. הבריטי נטל מטפחת זו בשתי ידיו וכולנו צחקנו. ״מה קרה לשמיכה?״ הוא שאל. עניתי לו שהתכווצה בכביסה, ולבי טוב עליי. הייתי בדרך החוצה. זה מעל ומעבר לכל מה שלו ייחלתי וקיוויתי, שכן לא האמנתי שאצא מפה מהר כל כך. משהייתה המחלה מאחוריי, החל המזל להאיר לי פנים. החברים קינאו בי. נפרדתי מחברי הקבוצה שלי מקזבלנקה, להם העברתי שיעורי עברית ויהדות. החברים שגירשו אותי, ואשר שמעו על דבר מחלתי, באו כעת לומר שהם מצטערים. הם ידעו שבגללם חליתי וכמעט מתתי. עתה הם שמחו שאני יוצא מהמחנה. אמרתי להם שאני סולח להם ואיחלתי להם שיהיו בריאים. יצאנו באותו הבוקר לפמגוסטה, ולאחר מסדר קראו בשמות ועלינו על ספינת מנוע גדולה שהביאה אותנו לאניית משחית שחיכתה לנו במרחק מה בים. האנייה הזו, כמו האנייה שהביאה אותנו לקפריסין, הייתה מוקפת רשתות מכל עבריה. ברגע שעברנו דרך כניסה קטנה, נסגרה אחרינו הדלת והיינו בפנים כמו בלול, עד שהגענו לחיפה. במהלך השיט נפגשתי עם עוד צעירים כמוני, ממרוקו. שמחנו להכיר זה את זה. לא היו מיטות, וישבנו צפופים בתוך הכלוב הזה כל הלילה, עד שהגענו למחרת בבוקר לחיפה. איזה הבדל עצום בין הפעם הראשונה שהגענו במעפילים בלתי חוקיים ובין ההפלגה האמורה. אז – הגענו חבולים, מלוכלכים, רטובים ותשושים, לקבלת פנים רעה ועצובה, שממנה יצאנו עם חבורות על גופנו מהמכות שספגנו מהחיילים האנגלים. ואילו כעת, נשות ויצ״ו חיכו לנו עם עוגיות וחלב, כולם שמחו לראות אותנו, חלקם התפלאו שאני דובר עברית שוטפת. אחד העיתונאים ניגש אליי, שוחח עמי ואף צילם אותי עם עוד חברים מקבוצה זו. התמונה הופיעה למחרת בעיתון, כמו גם תמונה של הכלוב הזה שבו היינו צפופים באונייה. נכנסתי לארץ ישראל ב-20/8 שמח וטוב לב. הגשמתי את חלומי. קשה היה לי מאוד להאמין. לאושרי לא היה גבול. כרעתי ברך על האדמה ונישקתי אותה. הייתי היחידי לעשות זאת, ואנשים מחאו לי כפיים. כולי הייתי מלא חיוכים ואושר. עלינו על אוטובוסים שהביאו אותנו למחנה בעתלית. ישבנו שם מספר ימים עם עובדי הסוכנות והבריטים. מילאנו טפסים שונים ומקץ כמה ימים קיבלתי תעודת עולה. מאוחר יותר קיבלתי תעודת זהות מהממשלה הבריטית של ארץ ישראל, שהיה כתוב בה ״ממשלת פלסטינה״. בזמן שהותי בעתלית, באו כמה חברים ממרוקו שעלו לפני כן והיו בגרעין בקיבוץ בית השיטה. הם שמעו שיש צעירים ממרוקו שזה עתה הגיעו מקפריסין, ובאו לבקר אותנו. הם הביאו דברים טובים ככיבוד, בילו אתנו יום שלם וחזרו למקומם. שמחנו מאוד לראות אותם. הקבוצה שלי, עמה יצאתי מקפריסין, כללה בני נוער מהונגריה. מהפגישה הראשונה הרגשתי עוינות מצדם והם לא הסבירו לי פנים. לאחר שכל הניירות שלנו אורגנו כהלכה, יצאנו ב-25/8 באוטובוס, לבית עולים בבניין קטן בנווה חיים שליד חדרה.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין-ההגעה לארץ ישראל-סיום המאמר.

241