אלי פילו
קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה-מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו
פרק ו
האיש על העדה
תקיפות בדין לצד אהבה לכל יהודי
בן ארבעים בלבד היה רבינו, עת נמסר לידיו שרביט ההנהגה כצוואת אביו. בשנת תרצ״ב (1932), ככלות ימי בכי אבלו של האב הגדול, התמנה רבינו לדיין שלישי בבית הדין של מקנס. באותה השעה הלבישוהו בגלימת דיינים שחורה היורדת על פי מידותיו ולראשו חבשו את עטרת הדיינות: מצנפת הדורה בצבע אדום ובחלקה התחתון סרט שחור זכר לחורבן, כמנהגם של חכמי קסטיליה מימים ימימה.
מראהו של רבינו המעוטף בגלימה ובמצנפת לראשו, עורר יראה ורטט בלב כל רואיו עד שנתקיימו בו דברי הפסוק (דברים כח י): "וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך״.
בתקופה הראשונה לכהונתו שימש רבינו כדיין שלישי בבית הדין, כאשר רבי יהושע בירדוגו, זקן הדיינים, מכהן כראב״ד. בחלוף מספר שנים, עם פטירתו של הדיין הנוסף בבית הדין, התמנה רבינו לדיין שני, משנה לראב״ד. רק בשנת תש״א (1941), עבר רבי יהושע בירדוגו לכהן כדיין בבית הדין הגבוה שבעיר רבאט ולרבינו הוצעה ראשות בית הדין.
ההצעה עוררה אצלו התלבטות. מחד, היה רבינו בורח מהכבוד וסבור היה כי בין חכמי מקנס מצויים תלמידי חכמים הראויים ממנו לתפקיד. מאידך, רב היה חששו מההשפעה המזיקה של התרבות הצרפתית. הוא ידע כי העמידה בראשות בית הדין בזמנים כאלו, תצריך מידה גדושה של תקיפות ואומץ לב ציבורי. בתור רב העיר יהיה ביכולתו להשפיע לטובה, ועל כן סבר שההשגחה זימנה אותו לנווט את דרכה של הקהילה בתקופה הסוערת הצפויה לה.
שיקול זה הוא שהכריע את הכף. לימים, בעת ביקורו אצל רבי יצחק ועקנין בעיר טנג׳יר, סיפר רבינו על לבטי הנפש שליוו אותו בתקופה זו: ״החשבתי את עצמי כפחות גדול בתורה מחכמים אחרים שחיו ופעלו במקנס באותה תקופה, אבל הרגשתי שעלי לקבל את התפקיד, כדי לעמוד בתקיפות בפרץ ולהוביל את המערכה על שמירת צביון התורה בעיר מקנס!״
מינויו של רבינו לראב״ד מקנס היה בעל משמעות רחבה, שכן במרוקו לא התקיימה חלוקת תפקידים בין משרת ה׳רב׳ למשרת ה׳דיין׳. משהתמנה רבינו לראב״ד מקנס התמנה מיניה וביה גם לרבה של מקנס והגלילות, כאשר מתפקידו לפקח על כל ענייניה הרוחניים של העיר ובידו גם סמכויות אכיפה חוקיות.
מוכיח בשער
בשבתו על כס הדין נהג רבינו נשיאותו ברמה, מבלי מורא ומבלי חת. חרף ענוותנותו הגדולה, הייתה לו עמדה חסרת פשרות בשמירה על גדרי הדת ולכבוד שמים. הוא לא נשא פני איש ומרותו הייתה מוטלת על כל יהודי העיר, מגדול ועד קטן, מדל ועד שוע. בתפקידו כראב״ד ניתנו לרבינו סמכויות נרחבות, לרבות הסמכות לענוש פורצי גדר ולהטיל קנסות. בשעת הצורך לא היסס לעשות שימוש בסמכויות אלו. היו מקרים בהם שילם רבינו מחיר אישי וציבורי על דברים שהשמיע באוזני בני שיחו, ובכל זאת סירב לנהוג אחרת.
סגנונו חסר הפשרות של רבינו, עשוי להתמיה את הקורא בן זמננו המורגל לכך שאת האחים הטועים יש לקרב בדרכי נועם ובעבותות אהבה. אולם, זאת יש לדעת כי צביון הקהילה במקנס שונה היה ממסגרות החיים המוכרות לנו כיום, ואף ממבנה הקהילות החרדיות בארצות פולין ורוסיה. עצם העובדה, שאת תוכחותיו כלפי מחללי שבת ופורצי גדר יכול היה רבינו להטיח בהם בעת בואם לבית הכנסת בשבת מעידה על שוני זה. באיזו קהילה בארצות אחרות היו מחללי השבת פוגשים את הרב בבית הכנסת בשבת? ובאיזו קהילה מארצות אחרות היו פורצי הגדר מתפעלים בכלל מדברי הכיבושין של הרב?
בקהילות יהודי מרוקו בכלל, ויהודי מקנס בפרט, גם פורצי הגדר ראו עצמם חלק מהקהילה. גם הם הגיעו לתפילות בשבת בבית הכנסת ונפגעו עמוקות מכך שהרב לא העניק להם את הכבוד הראוי בעיניהם. את העובדה הזאת ניצל רבינו כדי להוכיחם עד שיחזרו בתשובה.
גבורת הארי
כאשר חש רבינו כי דבריו אינם נשמעים במילי דשמיא, תלה את האשם בעצמו. מספר אחד ממקורביו:
באחד הימים התעורר רבינו משנתו כשהוא סר וזעף. לשאלתי מה אירע, סיפר כי בחלומו ראה והנה אריה גדול קם עליו ומאיים לבלעו.כמעט שעלה בידו הדבר, אלמלא עמד אביו, רבי יעקב, והצילו ממלתעות האריה תוך שהוא מבטיח כי יתקן את הדרוש תיקון.
"אני יודע במה מדובר״, סח רבינו בכאב לב. ״אתמול היה לי ויכוח בנושא מסוים עם וועד הקהילה ולא התגברתי מספיק כארי. משום כך עמד עלי האריה לבלעני ולא הרפה עד שהבטיח לו אבי כי הענין יתוקן… ואכן, בכוונתי לתקן את הדרוש תיקון תיכף ומיד!"
עומד בפרץ
אהבה עצומה פעמה בליבו של רבינו לכל יהודי באשר הוא. נכון היה לסייע לכל נצרך בכל מה שיידרש. אולם הדבר לא מנע בעדו מלנקוט באמצעים נמרצים כאשר חש בסכנה רוחנית המאיימת על קהילתו. לכשתמצי לומר, הרי שתקיפות זו ינקה מכוח האהבה המופלגת שרחש כלפי כל יהודי.
כך היה בדוגמה הבאה:
בימי חודש אדר שמרבים בהם בשמחה, נתקל רבינו בכמה יושבי קרנות שערכו משחקי קלפים פומביים. בקרב בני הנוער היו שנסחפו אחר אווירת ההוללות, ובכל הפסקה בלימודים באו להביט במחזה. רבינו ראה בכך פרצה בגדרי הקהילה, והחליט לשים לה סוף.
על פי החוק המרוקאי נאסרו משחקי מזל, ואף ניתנה לפקחים הממשלתיים סמכות להחרים את סחורתו של מי שנתפס בשעת מעשה. רבינו הפעיל סמכות זו והנחה את הפקחים לפעול נגד המעורבים בעיסוקים אלה. הוא לא נרתע ממחאות ואיומי הסוחרים, עד שהביא למיגור התופעה.
״אל תאמר קדיש!״
בגודל תבונתו, השכיל רבינו לנצל רגעים קשים שבהם הלבבות פתוחים לשמוע דברי כיבושין כדי לתקן קלקולים שונים.
כך היה במקרה הבא:
ספר היה במקנס אשר במפגיע השאיר את מספרתו פתוחה גם לאחר שעת כניסת השבת. חילולי שבת היו תופעה שיהודי קהילת מקנס כמעט ולא הכירו. מעשהו של הספר יצר תקדים חמור עבור כל בעלי העסקים בעיר, שהרי כך דרכו של יצר הרע – היום הוא מתמהמה בסגירת החנות בעת כניסת השבת ולמחר כבר יסית אותו לפתוח את חנותו בעיצומו של יום. מדי ערב שבת היה רבינו מגיע למספרה ודורש מהספר להזדרז ולסגור את חנותו – אך הלה בשלו. כל נסיונותיו של רבינו לבלום את הפרצה, בין בדרכי נועם ובין באמצעות קנסות ועונשים, לא נשאו פרי.
חלפו מספר שנים ואמו של הספר נפטרה. בין המשתתפים בהלווייתה היה גם רבינו. כאשר נסתם הגולל והבן ביקש לפתוח באמירת ה׳קדיש', נעמד רבינו ולחש לאוזנו של היתום: ״אסור לך לומר קדיש!״
הספר לא ידע את נפשו, אך רבינו המשיך והסביר לו: ״כל מהות ה׳קדיש׳ היא לעשות נחת רוח לנפטר. איך תעשה נחת רוח לאמך בשעה שאתה פוגע בריבונו של עולם? כלום סבור הנך שאמך הנמצאת בעולם האמת רווה נחת ממעשיך?״
חדרו הדברים לליבו של האיש ובו במקום – עוד בטרם פתח באמירת קדיש – קיבל על עצמו שמירת שבת כדת וכדין.
לימים סיפר האיש, כי גדול היה הצער שחש באותם רגעים, אבל זה הדבר שגרם לו לחזור בתשובה שלמה. הוא נעשה שומר תורה ומצוות המדקדק בקלה כבחמורה ובדרך זו חינך את ילדיו, והכל מכוח התוכחה הנוקבת שנאמרה בעיתוי הנכון.
בני קהילתו של רבינו ידעו שליבו רוחש אהבת אין קץ כלפיהם. גם אלו שספגו את שבט לשונו לא נפגעו ממנו. משום כך, גם תוכחה נוקבת שנאמרה בשעה כה קשה יכולה הייתה להתקבל ולחדור אל הלב.
קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה-מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו
עמוד 112
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997– שנות החניכות
שנות החניכות
לפי שעה התברר שהסולטן החדש נלקח מן ארמונות הנכאים של מכנאס ופאס אך כנגד זה נכלא בכלוב של זהב. הוא יזכה אפוא בבתים יפים ובסוסים יפים. לצרפתים יהיה השלטון המעשי על מארוקו ה״כדאית״! ליאוטיי, שהיה מלוכני בנשמתו, ודאי שראה עצמו בבחינת ״משרתו הראשון של סידנא (אדוננו)״, כביטויו של שארל־אנדרה ז׳וליין. אף־על־פי־כן הקים מערכת שבודדה את הסולטן מהשפעות־חוץ. הבאים אחריו מ־1925 עד 1936 – תיאודור סטג, לוסיין סן, אנרי פונסו ומרסל פיירוטון – עתידים היו להקים מערכת של ממשל בלתי־אמצעי, בניגוד גמור להסכמי־הפרוטקטורט.
נוגס, שלימים, ב־1936, התמנה על־ידי ליאון בלום, ועטור היה הילת עברו ה״מארוקאי״ במחיצתו של ליאוטיי, לא היה חסר מאומה כדי לצודד את נפשו של סידי מוחמר. בין שני הגברים האלה היתה זו אהבה ממבט ראשון. ידידותם, שניזונה מקרבה גדולה בחשיבה וברגש, עתידה היתה להתגבר על כל המבחנים. בצדק קרא העתונאי וההיסטוריון הצרפתי דן לאקוטיר את שנותיו של נוגס, עד למפלתה של צרפת ב־1940, בשם ״תור־הזהב״ של הפרוטקטורט.
בראשית מלכותו ידע הסולטן הצעיר שנים של בדידות מדינית גדולה. נהגו בו כבוד אך עם זאת הרחיקו אותו מרשות־הרבים, ורק בכוח־רצונו ובתבונתו הצליח להתחנך ולדעת על המתרחש. העוזר היחיד שהורשה לו לבחור כפי רצונו היה סי מאמרי, מחנכו האהוב, שנתמנה ראש הלשכה המלכותית.
הווזיר הגדול – שווה־ערך לראש־ממשלה – אל־מוכרי, האלג׳ירי במוצאו, נכפה עליו הר כגיגית. הלז החל בדרכו בימי מלכותו של מולאי חסן, סבו של סידי מוחמר, וכבר 25 שנה שימש בכהונתו. בתוך השאר, פגש והכיר לדעת את נפוליאון השלישי, את אלפונסו הי״ג מלך ספרד, את תייר (Thiers), נשיא הרפובליקה הצרפתית, את המרשל מק־מאהון, את הקאנצלר ביסמארק… רק בשנת 1955 נאלץ לפרוש. סוכן זה של הנציבות־הכללית, תאב־בצע, איש־תככים וצמא שלטון, לא אהב ביותר את סידי מוחמר.
בניגוד למה שעשוי להשתמע מן התואר, היה ״יועץ הממשלה השריפית״ צרפתי. הוא ייצג את משרד־החוץ של צרפת, ושימש איש־ביניים עם הנציבות הכללית. תפקידו התבטא בעיקר במשחקי טניס עם הסולטן סידי מוחמד, שרשאי היה לקבל אישים רשמיים מחוץ־לארץ שהוצגו לפניו על־ידי האפוטרופוס הצרפתי רק בנוכחותו של יועץ זה – ועד 1951 לא השתחרר מן האילוץ הזה.
תפקידו העיקרי של סידי מוחמד היה לחתום על צווים שהובאו לפניו, ואשר בלי חותם המלכות לא יכלו לקבל תוקף של חוק. שום איש, ופחות מכל אל־מוכרי, לא טרח להסביר לסולטן את הכתוב בצווים האלה. לא נקבע שום נוהל שיאלץ את השליט לחתום, וכאשר הגיע לפרקו בפוליטיקה והשבית את חותמו עתיד היה סידי מוחמד לחולל משבר תחוקתי ממדרגה ראשונה.
על־כל־פנים, מעט הכוח המדיני שנותר בידו להלכה באשר למחז׳ן נתון היה למעשה בידי אל־מוכרי, ובאורח בלתי־חוקי לגמרי הועמד המח׳זן תחת מרות היועץ השריפי של הנציבות־הכללית. רק הקאידים הגדולים מהרי האטלס, שמסורים היו לצרפת, קיימו בידם מידה של אוטונומיה.
הנה כך הקדיש סידי מוחמד את עיקר זמנו אך ורק לפעילות שבה יכול היה לעסוק באין מפריע: ניהול ארמנות המלוכה ואחוזת־ממלכתו. זאת עשה בכשרון רב. הנציבות־הכללית שקדה לעודדו לקרב אליו צרפתים בכל התחומים – סייסים, מכונאים, טבחים או מדריכי־ספורט – שגם אם לא היו אינטלקטואלים הרי הביאו אותו בסוד החיים המודרניים.
לאחר שזוגתו הראשונה לא הביאה לו ילדים, נשא לו ב־1926 אשה שניה שב־9 ביולי 1929 ילדה לו בן בכור. בחירה השם חסן, שמו של סבו, נתקבלה כאות מצוין לעתיד־לבוא בשורות היהודים, שהוקירו את זכרו של הלז.
סידי מוחמר גילה עניין במדע והרבה להתעניין במתרחש בחוץ־לארץ, שכן גם אם נשאר איש ירא־שמיים עד עומק נשמתו וקשור למסורת, בכל־זאת סקרן היה להכיר את העולם המודרני. צד זה באישיותו אין ספק שעזר לו לרכוש אהדה בחוגי היהודים.
ב־1928 יצא לראשונה לביקור רשמי בצרפת, ולא שכח ללכת ולדרוש בשלומו של המרשל ליאוטיי הזקן. רק למראית־עין צייתן היה השליט החדש. אם שתק לא היה זה כלל מפחד אלא מתוך זהירות. הוא הקשיב, למד, ועל־פי דרכו האופיינית מאוד, השתדל להשיב לו בחשאי את שיורי שלטונו שהתרסקו בין הווזיר־הגדול, הקאידים, הנציבות־הכללית והיועץ השריפי. בניגוד ללאומנים, אנוס היה הסולטן להתבטא בזהירות ברשות־הרבים.
סימן ראשון לפיקחותו הפוליטית היה זה שהתקרב אל הפאשה אדיר־הכוח של מראקש, ה״גלאוי״, וזאת כדי ללמד לקח לווזיר־הגדול אל־מוכרי. לאחר שביסס את שלטונו ברבאט, עתיד היה לצאת כעבור זמן נגד הפיאודל הגדול מן האטלס, שחתר תחת אחדותה של הארץ: ההתמודדות חסרת־הרחמים בין הסולטן לבין הפאשה היתה עילת הדחתו ב־1953.
אמנם קיבל את הדין כאשר יצא הצו הברברי המפורסם, שעליו החתים אותו אל־מוכרי הבוגדני ב־16 במאי 1930, בלי שיטרח להסביר לו במה דברים אמורים. לא פלא הוא שהסולטן הצעיר בן העשרים לא העריך אל־נכון את משמעותו של צו זה, שהוציא את שבטי הברברים מתחום סמכותה של השריעה (החוק המוסלמי) כמו גם משיפוטו של המח׳זן, והכפיף אותם לשיפוט הצרפתי. היסטוריונים עתידים היו לראות בנסיגה הזאת את לידתה של הלאומנות המארוקאית.
רק ב־1934 נרקמו היחסים הראשונים בין המלך והתנועה הלאומית, מה שגרם להתנגשות הגדולה הראשונה שלו עם צרפת. אותה שנה הוגלה מורה צעיר מן המדרשה הקירואנית של פאס, עלאל אל־פאסי, תלמידו של חכם־ההלכה הגדול מוחמר אל־ערבי אל־עלאוי, בשל הסתה לאומנית. קודם צאתו נתקבל אצל סידי מוחמר, שברמזו על החתימה על הצו הברברי אמר לו: ״לא אוותר עוד על שום זכות מזכויותיה של מולדתנו״. עוד נשוב לעניין זה, אך אין ספק שנדר זה פיעם ברבבות המפגינים שקיבלו את פני הסולטן בפאס, במאי 1934, בקריאות ״יחי המלך!״ ביקור זה, שמעיקרו לא היה אלא עניין שברשמיות בלבד, עשה רושם גדול על סידי מוחמר, שתיבת ״מלך״, המודרנית יותר מן התיבה סולטן, הוכיחה לו כי העם ייחד לו את המקום של מנהיג הלאומנות.
באותה השנה עצמה באה לעולם גם המפלגה המודרנית הראשונה במארוקו, ״מטה־הפעולה המארוקאי״ (cam) של עלאל אל־פאסי, שב־1 בדצמבר הגיש למלך ולנציבות־הכללית כאחד תוכנית לתיקונים שמטרתם לשים קץ לניהול הישיר ולהשיב את חוזה הפרוטקטורט על כנו כרוחו וכלשונו המקוריות. תביעה זו מצאה לה אוזניים קשובות אצל איש שמאז והלאה שקד לחדש את ריבונותה של ארצו. כאשר סירבו השלטונות הצרפתיים להגיב על תוכנית זו, שבסך־הכל מתונה היתה, ראה בכך הסולטן עלבון אישי.
בסיועו של המשבר הכלכלי התחילה עתה תקופה ארוכה של תסיסה, שהגיעה לשיאה בהתפרצויות האלימות של שנת 1937 הנוראה. הדיכוי היה אכזרי, מטה־הפעולה המארוקאי פורק, עלאל אל־פאסי הוגלה לגאבון, שממנה לא שב אלא ב־1946.
הסולטן, שהמפנה האלים שחל במאורעות היה למורת־רוחו, לא יצא מגדר שתיקתו כדי לגנות את המאסרים, את פיזור המפלגות ואת סגירת עתוניהן. הגנרל נוגס מצדו, כפוליטיקאי ממולח, הקפיד ללוות את הדיכוי במחוות של רצון טוב כלפי האוכלוסיה ובהתחשבות מוגברת בסידי מוחמר. כך הושב השקט על כנו: ערב פרוץ המלחמה שקטו הרוחות בארץ כולה. היחידים שיצאו מכלל זה היו דווקא היהודים: המהומות שפרצו במכנאס ב־1937, ושבמהלכן הסתערו המפגינים המוסלמים הזועמים על צרפת דווקא על אחיהם היהודים, שימשו אזהרה קשה על המציאות העתידה. הידיעות המבהילות על אחיהם באירופה אך הוסיפו על חרדתם.
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997– שנות החניכות
עמוד 90
תקנה פ"ג-יחס פאס כרך שני- הצב״י מורי מרדי עמאר ס״ט
תקנות פאס….
תקנות פאס כרך 2
תקנה פג
תקנה משנת התצ״ז-1737
חברי הב״ד מאיימים לעשות שביתה אם הקהלה לא תכבד את זכויות הת״ח
ראינו בזמן הזה שתלמידי חכמים הם שנואים ומתועבים ומשוקצים בעיני המון העם, מלבד זה שהם נרדפים מהמון העם, תחלת כל דבר בענין האלעששא [שומרי העיר.] שעם שמן הדין הם פטורים משמירת העיר מטעם שהם נְטוּרֵי קַרְתָּא (מארמית: שומרי העיר), ואעפ״י משום לזות שפתים אמרנו נעמיס על ת״ח יובן קצת מת״ח שיש בהם שום ממשות יהיו נכללים בכלל הבאים, אמנם לא יתנו הת״ח כ״א(כי אם) דבר קל בהאלעששא הנז׳ אשר יוכלון שאת ולא יכבידו עליהם, והם עמדו ועשו לת״ח בהאלעששא עיקר והמון העם טפל, נוסף על זה כשבאו להעריכם לכל המון העם עם קצת הת״ח שאמרנו להם אשר יש בהם ממשות כנז', הסכמנו שישבו שמנה מהקהל יצ״ו ויעריכו וכן היה שישבו שמנה בני אדם שביררום הקהל יש״ץ עצמם והעריכו , האלעששא הפנקס, וכשנגמר הפנקס ונתחשב ולא הספיק להאלעששא, אמרנו שיכפילו הפנקס דהיינו מי שהוערך בסך א״ם במשל יתן ב״ם והם לא עשו כן, אלא כאשר הגיע הפנקס לידם מי שהיה בסך א״ם עשו לו י״ם, ומי שהיה בסך י״ם עשו לו א״ם ונתבטלה הערכת שמנה בסיבי [צריך לתקן: נסיכי או נבחרי, ״מבוררי הקהל״[הקהל, נוסף על זה כל מה שהיו גובים לאלעששא היו מוציאים ממנו לצרכים אחרים.
- א״ם: . אוקיא. ב״ם: 2 אוקיות. י״ם: 10 אוקיות = 1 מתקל. 5
נוסף על זה שאירע אתמול שבאו שלוחי השררה לתקן קצת תיקון באלכ׳בא [בנין עם קובה.] תיקון שיספיק לו סך עשר אוקיות, והם הקהל יצ״ו סלקו עצמם מהתיקון הנז' ושלחו גירי דידהו וקבצו כל ת״ח, וביררו מהם קצת שאין בהם ממשות שלא יתנו ועכ״ז פרעו סוכרא [דורון.] רבה, וכזאת לא תעשה בישראל הדבר אשר תעשה בו ויספיק לו סך י״ם יגבה עשרה מתקאלים עם האלסוכרא, ויובן שגם אותם שניצולו פרעו האלסוכרא.
נוסף על זה שאותם שנתפסו לקו בכפלים בגופם ובממונם עד שנעשתה בשרם טלחי טלחי[נראה לי שצריך לקרוא: טלאי, טלאי.] ואין לך חילול ה׳ גדול מזה, באופן שנתבזו תורה ות״ח, ואלולי לא סלקו עצמו מהענין ולא הניחו להת״ח ליתפס לא היו צריכים ליתן לשלוחי השררה פרנסת לינה ופרנסת הסוסים והפרדים, אלא העלימו עיניהם מכל זה ובמקום המספיק לתיקון הנז״ל גם סך ק״ם״[ק״ם = מאה אוקיות = עשרה מתקאלים.] קרן וסוכרא וכזאת לא תעשה בישראל מלבד שהשיאום לשון הרע כשבאו שלוחי השררה לבקש אחר גבאי המס ולא מצאום, אמרו כשם שת״ח הם הפורעים האלעששא גם התיקון הזה יפרעו הת״ח, באופן שלקו הת״ח מכל צר ועבר ופנה, ויצא להם שם בגוים, שלא נשאר הממון כ״א ביד הת״ח ונמצא שזה חילול ה׳ גדול נוסף עליו שיש סכנת נפשות.
וכל זה שבא לידון בדבר חדש אבל דבר הישן נושן ענין הפרס, שזה כמו שנה וחצי נפסק פרס ת״ח, וענין מתנות עניים שבכל שבוע, שזה היום כמו שמנה חדשים לא נטלו כלום העניים, לא די שאינם נותנים אלא שמבקשים המה ליטול מהם, וכבר מתו ת״ח ברעב ובצמא ובחוסר כל, ולא די זה שהם מתים נפוחי כפן, אלא כשהם מתים נשארים מוטלים על הארץ שלשה ימים ועוד, מחמת התכריכין וכיוצא ואין איש שם על לב, באופן שת״ח בזמן הזה שנואים ונררפים, וכיון שכן שאין איש מהקהל יצ״ו שם על לבו תקנת העיר, אלא אדרבה הם שמחים וטובי לב ושותקים.
לכן אנחנו ב״ד הסכמנו הסכמה גמורה, שמהיום הזה והלאה לא יזקק שום דיין ות״ח וסופר לפשר או לדון בין איש לרעהו, שאסור למסור דיני תורה למי שאיננו ממקיימי התורה, שמטעם זה שיבר מרע״ה [משה רבנו עליו השלום] הלוחות, גם אין לשום ת״ח לעבור לפני התיבה להתפלל בצבור, ולא יפתחו בתי כנסיות כלל, דהא בלאו הכי בתי כנסיות כסתומים דמו, שהרי אפי׳ בשני וחמישי רוב בתי כנסיות אינם מוצאים מנין, ולכן עכשיו יסתמו מכל וכל בתי כנסיות, גם אין רשות לשום ת״ח לשחוט בין בהמה גסה בין בהמה רקה ואפי׳ תרנגולין ועופות, כל זה קבלנו עלינו בהסכמה גמורה בלי לנטות ממנו ימין ושמאל.
זולת אם יחזרו הקהל יצ״ו למוטב ויקבלו עליהם דברי חכמים שהם דברי אלקים חיים, תחלת כל דבר שיחזירו לכל הת״ח שנתפסו אתמול כל מה שגבו מהם ע״י השררה וכל מה שהפסידו אתמול, והשנית שיקבעו הפרס לת״ח כאשר בתחלה ויתחלק כפי ראות עינינו בלי המלכת שום נברא, ועור יעמידו עמוד הצרקה להתחלק בכל שבוע לעניים כנהוג מימות עולם ומשנים קדמוניות כפי העת והזמן, ועור יעמידו עמוד ג״ח לצורך קבורת מתים שעוברים על בל תלין שנשארים המתים מוטלים על הארץ שלשה ימים ויותר ומתנוולין מחמת החסרון של התכריכין ומחמת קבורת מתים שאינם מוצאים מי שיחפור את הקבר ונושאי המתים, ואז כשיחזרו למוטב בכל הפרטים הנז׳ ויקבלו על עצמם לשמוע דברי חכמים ככל אשר יורו אותם ישמרו לעשות, ואז גם אנחנו נעמוד לשאת במשא העם הזה ולעבוד עבודת הקדש בכל מידי דמיטב, כל קבל די הוינא עבדין מן קדמת דנא, נאם החותמים לשם שמים בארבעה ועשרים יום למ״ט מונים בשנת אמונת לפ״ק במתא פאס יע״א וקיים, ע״כ מצאתי כתוב.
וחתומים עליו
הרב הגדול א״ז מוהר״ר יעקב אבן צור ומהר״ר שלם אדרעי
ומהר״ר שמואל אלבאז זצ״ל
ור׳ שלמה אדהאן ור׳ אברהם עטייא ור׳ יוסף סעדון'
נאם שלמה אליהו בלא״א החכם השלם והכולל הדו״מ
כמהר״ר יעקב אבן צור נר״ו
תקנה פ"ג-יחס פאס כרך שני- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט
הד מאד-רעידת האדמה באגדיר-דן מנור-חלק 1/3
הד מאד
רעידת האדמה באגדיר
דן מנור
המרכז למורשה יהדות שפרך ע"ש יחיאל אלישר אוניברסיטת גן־גוריון בנגב תשס״ב
בשעה שתושבי העיר ברובם כבר עלו על יצועיהם, ובחלקם מבלים את שעות הלילה באתרי בידור שונים, ישב עדיין מישל במשרדו ועסק בכתב התביעה של מרשו. אומנם פיהוקיו הספורדיים מעידים על ליאות מה, אך מחשבתו צלולה ועיניו פקוחות ללא שום סימן של חבלי שינה, כנראה הודות להשראתם של צלילי מוסיקה ערבים שבקעו מרדיו פאריס. אנשים מסוגו של מישל נוטים להתרפק בגעגועים על תרבות צרפת שעמדה על סף שקיעה עם חדירת הרוח הפאן ערבית למרוקו. ׳קאזבלנקה הפכה לקאזדמסקה׳, נהגו חבריו להתבדח. כשלושים דקות אחרי חצות קטע הרדיו לפתע את תוכניתו המוסיקלית, ושידר הודעה על רעידת אדמה עזה שפקדה את אגאדיר.
חרף הנימה הדרמטית שבה שודרה ההודעה המשיך מישל בעבודתו תוך שיווין נפש, כאילו זו הייתה הודעה על תאונת דרכים, או משהו דומה. אולם כשהחל השדרן לתאר את ממדי הרעש ותוצאותיו, שמט מישל את העט מבין אצבעותיו, הפנה מבט תוהה לעבר הרדיו כמי שטרם קלט את מלוא המאורע. ולאחר שהקריין סיים את שידוריו, נפלטה קריאת תדהמה מפיו של מישל. ׳אין ספק שאסון פקד את אגאדיר׳, מלמל, והסיט את מבטו מן המכשיר. ׳אגאדיר׳, שינן לעצמו כשהוא מנסה לתהות מה ידוע לו על עיירה רחוקה זו, ומייד נזכר באותם נערים שהגיעו משם בשנת 1957, כשהתנועה הציונית פעלה תחת מסווה של תנועת הצופים. הוא עצמו הנחה את עלייתם לארץ בדרכים לא חוקיות. ׳יש לנו עסק עם קהילה ראויה לעזרה׳, הרהר, והחליט לטלפן מייד לשמעון דהאן, אף אם זה ייראה כחוסר נימוס להעיר את נשיא הקהילה משנתו…
לאחר שיחות טלפוניות שהובילו לאסיפה של חברי הוועד, התארגנה משלחת בת עשרים חברים, בראשותו של מקס אביטן־ יושב ראש הוועד לענייני תרבות בקהילה. ביניהם אנשי ׳חברה קדישא׳, צוות רפואי ושאר בעלי תפקידים שונים. מישל אמור להצטרף למשלחת יותר מאוחר לאחר הדיון בבית המשפט. המשלחת הגיעה באוטובוס פרטי קרוב לשעה אחת עשרה, וחנתה ברחבה אחת סמוך לעיר החדשה, שהזעזוע פסח על חלק הארי ממנה. אחדים מן המשלחת, ביניהם שתי נשים, החלו מייד בהצבת משכן, והיתר צעדו בהנחיית צעיר מקומי בשם אנדרה שניאות להוביל אותם לפי בקשתם לבתי מגורים יהודיים.
בדרכם עברו ליד בניין אחד ששרידיו מעידים על יופיו. הבניין שוכן על גבעה הצופה אל הים, ואגפיו הגבוהים התדרדרו לרגלי הגבעה וקברו תחתם את הדיירים. בלטו במיוחד עצי הברוש והאשוח שהקיפו את הבניין, ועתה נעקרו ממקומם, וכיסו שטח רחב; ולעומתם שיחי נוי ססגוניים למיניהם שנותרו נטועים במקומם, נשברו ונגרסו תחת גושי הבטון שנחתו עליהם.
׳זהו בניין ברוטל שבו גרו צרפתים בתקופת הפרוטקטורט, וכינו אותו ׳טירת האביב׳, הסביר הצעיר במנוד ראש כאות להבעת צער והשתוממות.
עד שאנשי המשלחת משתוממים לנוכח העדר פעילות של פינוי בבנין זה, הדהדו מרחוק קולות של המולה ורעש. ׳אלה צוותי הצלה שהגיעו מאירופה׳, הגיב הצעיר על סקרנותם של אנשי המשלחת, ואותת להם לנוע. הם צעדו מזרחה עד שהגיעו לכיכר אלגלאוי הסמוכה לרחוב די פור. תמונה של חורבן כליל נתגלתה לעיניהם. לשונות אש שפרצה בשל קצר חשמלי, הבהבו עדיין מבין ההריסות, ועשן סמיך שאפף את המבנים הקשו על צוותי ההצלה שפעולתם עד כה הייתה חסרת תועלת, הן בשל העדר ציוד מכני יעיל, והן בשל חוסר ניסיון. לצידם של האירופאים פעלו חיילים מרוקנים, מי במנוף ידני, מי באתו ומי בקרדומו. המראה של ציוד מיושן זה עורר גיחוך בעיני המשלחת.
מקס אביטן סקר את האנשים, ומשלא ראה שום נציג בכיר ממוסדות השלטון, לאט, ׳תיארתי לעצמי שכך ינהג משטר מלוכני חסר תודעה הומנית׳. ׳מה אמרת?׳, שאל אותו שכנו, ׳סתם, תהיתי מתי יגיע מישל׳, ענה תוך ניעור כתפיים בלי להביט בשואל. דמות לבנה שנראתה מרחוק נעה בין קירות ערופי ראש, כדמות של בעל תכריכים משוטט, עוררה סקרנות רבה בקרב כל הנאספים. עד מהרה התברר שזה היה כוהן דת מוסלמי מלווה בשני קציני משטרה. האיש לבוש גאלבייה צחה כשלג, שברדסה עוטה את ראשו כסימן לצניעות, ולרגליו ״בלע׳ה״(כמין נעלי בית) בצבע שנהב. הפמליה התנהלה לאטה עד שהגיעה לקרבת מקום. מרפסת ששרדה מאחד הבתים, שימשה כמעין במה לכהן הדת. הוא ניצב עליה ופרש את כפות ידיו כשכל האנשים עמדו דומם. הוא מלמל משהו בלחש, וכשסיים נשק את קצות אצבעותיו. היחידים שראו חובה לכבד אותו היו החיילים המרוקנים שנחפזו בזה אחר זה לנשק את ידו, בעוד האירופאים עמדו משתאים, למעט מפקד הצוות שנשען על דחפור כשהוא פולט טבעות עשן ממקטרתו.
הטאלב ציפה למחווה של כבוד מצד הקצין, אך משנוכח שהלה אינו מגלה שום סימן לכך, הוא שלח אליו אחד מבני לווייתו. ׳בונז׳ור קולונל/ פנה השוטר לקצין. ׳בונז׳ור אינספקטור׳, השיב הקצין ולחץ את היד המושטת. 'הוד קדושתו מבקש לשוחח עמך, הודיע השוטר בנימה של גינוני חצר. 'צר לי מאד, האווירה אינה נאותה לשיחה/ השיב הקצין לקונית, כשהוא סוקר את בגדי השרד של השוטר. וכשראה הבעת השתוממות על פני השוטר, הוא הוסיף, ׳לא נעים לי להתקרב להוד קדושתו פן אלכלך אותו בבגדי המעופרות׳. השוטר חש בנימה הצינית שבדברי הקצין, ומיהר לשוב על עקביו כשהוא פולט מפיו גידופים בערבית.
אנשי המשלחת חמקו מייד מן המקום עם הופעת הטאלב ופמלייתו. הם צעדו לכיוון צפון מזרח עד שהגיעו לרחבת אוראן המשמשת כמגרש חנייה לאנשי עסקים בשל קרבתה למרכז המסחרי. הרחבה כמעט לא ניזוקה, למעט מהמורות שנפערו פה ושם מעוצמת הרעש. בצידה הצפוני חנו שני טרקטורים רתומי פלטפורמות, כשעל אחת מהן שני חובשים הגוחנים מדי פעם על הפצועים ששכבו באלונקות( מיותר להעיר שהאלונקות היו חלק מן הציוד שהגיע מאירופה). נסערים מן המראה עטו חברי המשלחת על החובשים והפצועים, ותוך כדי שיחה מרגשת הם גילו בין הפצועים כמה צעירים יהודים, שהיו אחוזי חרדה לגורל משפחותיהם מכדי לחוש בפצעיהם. הם סיפרו, בין היתר, כי כאשר יצאו מן הקולנוע נשמע לפתע רעם אדיר תוך טלטלה עזה שעקרה עצים ממקומם, מוטטה עמודי חשמל, והתקילה כלי רכב זה בזה. הם עצמם היו בין האנשים שהתגלגלו לתוך שוחות ומהמורות, וחולצו בדרכים שונות. ולאחר אתנחתה קלה הוסיפו, שיש עוד פצועים שם במרכז התקועים, מי במהמורות ומי מתחת להריסות, ואפשר לחלצם ללא קושי.
׳הגענו מקזבלקה מתוך כוונה לעזור בכל דרך שנוכל אם נתבקש, ניסה מקס אביטן להצטדק לנוכח מבטם החשדני של החובשים. ׳הבאנו עמנו צוות רפואי הממתין בעיר החדשה לכל קריאת עזרה,הוסיף בנימה צנועה, ׳ובינינו כאן׳,הוא הצביע על אחד מחברי המשלחת, ׳חובש שמוכן לפעול בכל רגע׳. ׳הורו לנו לפעול כאן, פתח אחד החובשים לאחר שהחליף מבט עם חברו, ׳בהנחה שהמרכז המסחרי רחוק מעט ממוקד הזעזוע, ומי ששהה בו נפגע פחות מאלה ששהו בבתי מגורים׳. ׳מעניין, העיר אביטן כמביע הערכה מתוך נימוס להסברו של החובש. ׳ובכן לעניין׳ המשיך החובש ,׳אם אתם רוצים לעזור, אז קחו כמה אלונקות לשם, והורה בסנטרו על המרכז המסחרי. ׳אך החובש שלכם יישאר כאן, השלים חברו את התנאי. ׳כן, כן בהחלט׳, נענה אביטן בזקיפת גבות עיניים, ותוך כך פנה לחובש.
׳רוברט, קח את ילקוטך ועלה על הפלטפורמה׳. ועד שהלה החל ללכת, התקרב אליו אביטן עד כדי מגע פיזי, ׳השתדל לזהות את אחינו בין הפצועים׳, לחש לו. ׳ואתה בחורי׳, הוא פנה למדריך הצעיר שעמד בצד וגילה סימנים של הססנות. יאנו עדיין זקוקים להדרכתך׳, לאט לו תוך חיבוק אבהי.
עמוסי אלונקות נעו חברי המשלחת בדרך חתחתים רוויית אבק וזרועת אבנים כששמש אביבית קופחת על ראשם, ואגלי זיעה מטפטפים על פניהם. ואם כי מדובר במרחק של מאות מטרים בלבד, הרי לגבי בחורים שמעולם לא התנסו בעבודה מאומצת הייתה זו הליכה מייגעת, במיוחד לנוכח הרעב והצמא שהציקו להם. ׳פת שחרית׳, צעק מישהו מאמצע הטור. ׳ברוך זוכר נשכחות׳, העיר חברו בלשון ברכות התפילה. אביטן שנוטה לדחוק את כל הצרכים האנושיים מפני המטרה, שמע והתעלם.
הם התקדמו בינתיים למקום עד כדי מטרים ספורים, אך לבד מן הציוד המכני איש לא נראה שם. לרגע התגנב חשש ללבם שמא טעו בדרך, ועד שהם מתבוננים כה וכה בהרס הנורא, נשמעה קריאת ׳הללו מי שם?׳. הם הפנו את מבטם ימינה והנה מישהו עומד בפתחו של בניין מקורה למחצה. מייד הניחו את האלונקות, וצעדו לכיוון הבניין. ׳מי אתם?׳, שאל האיש. אביטן שהיה קרוב אליו החליף עמו כמה מילים, ואחר אותת לאנשיו להיכנס פנימה. זה היה בניין מסעדה מרווח, כשבחלקו המקורה ישבו כעשרים פצועים חבושי ראש וגפיים. כולם נגסו כריכים ברעבתנות, כשלרשותם עמדו משקאות-שיירים מן המזנון שבמסעדה.
זו הייתה הזדמנות לאנשי המשלחת, שאף הם החלו לסעוד את לבם מן הצידה שבילקוטיהם, למעט אביטן שניהל שיחה עם אחד ממפקדי הצוותים. ומפיו שמע, כי החל משעות הבוקר חולצו כמאה פצועים, רובם טופלו במקום ושוחררו. הפצועים קשה, כעשרה במספר הובלו לבית חולים. ואלה השוהים כאן זקוקים לבדיקה רפואית; אלא שהרופאים המעטים עמוסי עבודה בבית חולים, ויש להמתין, בלית ברירה, עד שאחד מהם יתפנה. הוא שהה לרגע עד כדי לגימה מבקבוק בירה שאחז בידו, והוסיף, ׳עתה יש לנו בעיה עם אלה השרועים מתחת לגושי בניין, ספק חיים ספק מתים, והדרך לחלצם כרוכה בהפעלת ציוד מכני׳. הוא הביט בבן שיחו בעיניים קהות, ואחר כך רוקן את הבקבוק לתוך גרונו. כל אותה שעה נצמד הישראלי אבי שוקרון לאביטן כשהם מחליפים מבטים בעלי משמעות מסתורית המובנת רק לשניהם; וכתום שעת המנוחה הוחלט שארבעה חברים, ובראשם הישראלי, יישארו במקום, והיתר יתלוו לאביטן.
לאחר חצי שעה של הליכה בין בניינים הרוסים הגיעו לרחוב אנזי סמוך לבתי מגורים של השכונה. עוד כמה צעדים, והצעיר סימן בידו לעצור. ׳זוהי שכונת השלוחים׳, הכריז,ולפי מבט השומעים הבין מייד שנכשל בלשונו. ׳יהודים כפריים מאיזור סוס׳, תיקן את דבריו. השכונה גבנונית בת שני חלקים שונים, העליון והתחתון. המראה בחלק העליון עורר פלצות בקרב אנשי המשלחת. הבניינים בני קומתיים ויותר נהרסו עד הייסוד, וקברו תחתם את דייריהם; פה ושם אודים עשנים־שרידי בעירה דועכת; ואוויר מעופש באבק ופיח עד כדי מחנק. אנשי המשלחת עמדו דומם והתבוננו ארוכות בהרס הנורא. לאט לאט החלו להסתובב בין ההריסות מי מסקרנות, ומי מתקווה לגלות נפגע כלשהו הזקוק לעזרה. ׳מי יודע כמה אנשים גוססים כאן מתחת למפולות באין סיכוי לחלצם׳, התאנח מישהו. ׳איזו אטימות לב מצד השלטונות׳, הפטיר חברו בחריקת שיניים. ׳שש..שש..׳ העירו לו השומעים, ׳אוזניים לכותל׳.
שניים מאנשי חברה קדישא גהרו על גושי בטון כשהם מביטים דרך החרכים בבקעים שנפרצו למטה, וקוראים בקול נרגש, אך תוחלתם לגלות סימני חיים נכזבה. ׳אין קול ואין קשב׳, הליץ אחד מהם בהבעה נואשת. ׳ויקטור׳, צעק מישהו מרחוק לארכיטקט שעמד משתאה מול בניין שלם ריק מדייריו. הלה הביט קדימה וכשראה שני בחורים מנפנפים בידיהם, צעד בריצה למקום. ׳יש מישהו למטה׳, הודיעו בקול נרגש. הוא גחן על גל של חומרי בניין, ודרך סדק שבין שני גושים נתגלתה לעיניו רגל שלימה מן הבוהן עד הירך. היא הייתה עטויה מכנס קרוע, ומונחת בשיפוע על אחת מדלתות הבניין בתוך מערה צרה. הוא זקף את ראשו כשעל פניו הבעת בעתה. עד מהרה התגודדו כולם והחלו להציץ למטה אחד אחד. ועד שהם מביעים את רגשותיהם כל אחד על פי דרכו, קרע ראש חברה קדישא את דש מעילו, ׳ברוך דיין האמת׳, הגה בהטעמה. וכל גלויי ראש שבין חברי המשלחת הזדרזו לעטות את בלוריותיהם במטפחות.
בתוך דומייה בת רגע החליפו מבטים הרב ושמעון יפרח הפייטן. ׳איכה ישבה בדד העיר רבתי׳, קרא הפייטן את פסוקו. ׳עם׳, ניסה מישהו להשלים את הכתוב, אך הפייטן היסהו בתנועת יד.
ברשותכם ידידי׳, פנה לכל השומעים שתלו בו מבט. ׳פסוק זה שעלה על דל שפתי, ראשי תיבותיו הם איבה״ר העולים בגימטרייה אגדיר׳, הסביר בקיצור, והרכין את ראשו קמעא. אחדים מן השומעים האמינו שהייתה זו הארה מלמעלה על חורp אגדיר, ואילו אחדים ראו בכך שנינות גרידא שאין לה מקום באווירה אפופת יגון.
לאחר ׳הקדיש׳ החלו לנוע במורד לעבר השכונה התחתית. הם שרכו את דרכם בין מצבורי לבנים, מרצפות ושברי מתכת למיניהם. מן המורד נראית השכונה התחתית כמכתש ענק, ומשרידי ההרס הבודדים, כפי שנצפו מרחוק, עלולים להסיק שמדובר באוכלוסיה דלילה. ׳כמה משפחות התגוררו שם?׳, שאל מקס את אנדרה שהתנדנד כשיכור בין ההריסות. ׳כמאה משפחות בנות שמונה עד עשר נפשות ברובן, השיב הלה, לאחר שנשען על קיר ההרוס. ׳אם כן לאן נעלמו כל הבתים׳ ניקרה השאלה במוחו של מקס, עד שמחוסר זהירות נתקעה רגלו בין גלילי ברזל. אנדרה מיהר לחוש לעזרתו, ולאחר שהצליחו לחלץ את הרגל הלכודה הם נחו כדי התנשפות. ׳הדירות בשכונה התחתית׳, הסביר הצעיר, הן חד קומתיות בנויות מאבן וטיט בסגנון כפרי, ודייריהם ברובם קשיי יום. ביניהם גם כאלה המתפרנסים מתרומות הקהילה׳. מקס הנהן תוך נענוע ראש, ודחק בבן שיחו להמשיך לצעוד.
עוד בטרם הגיעו לרגלי המורד הבחינו בשתי דמויות שהגיחו מאחרי תל עפר גבוה. אנדרה עמד לומר משהו על בוזזים, אך מקס הפנה לו את גבו והסתובב אחורה, ׳הרימו קצת את הרגלים׳, צעק לעבר אנשיו שפיגרו אחריו. ׳מטיילים כמו תיירים׳, הפטיר בלעג. בינתיים התקרבו שתי הדמויות כדי מרחק קצר ועמדו ליד קיר הרוס כשחזותם גלויה. זה היה קשיש בלבוש יהודי כפרי ונער בלבוש תלמיד בית ספר. לא עבר אלא רגע, כשהדמויות החלו לנוע אנה ואנה, משתוחחות ומזדקפות. מקס הציץ בשעונו וחייך, ׳הם מתפללים מנחה נערי, הסביר לנוכח מבטו התוהה של אנדרה. הלה טפח על מצחו כמודה בבערותו, והוסיף, ששתי הדמויות נראות לו כתושבי השכונה.
הד מאד-רעידת האדמה באגדיר-דן מנור-חלק 1/3
עמוד 7
המרכז למורשה יהדות שפרך ע"ש יחיאל אלישר אוניברסיטת גן־גוריון בנגב תשס״ב
Tehila le David -Andre E.Elbaz et Ephraim Hazan- Divine Promesse
לישועתך יה קוינו
DIVINE PROMESE
"Poème pour Shabbat Nahamou, sur l’air de 'ימשול בעמי'.
Acrostiche:'
״.'לדוד חזק
Nous attendons Ton secours, O Dieu! Ramène-nous vers Toi!
Tu es notre Père, notre Roi. Nous t’appelons "Notre Sauveur"
Annonce-nous donc la bonne nouvelle:
"Retournez dans vos demeures (en Terre d’Israël)!
Consolez! Consolez Mon peuple! dira votre Dieu."
Tu as promis dans Ta Thora
De ne pas rompre (Ton) alliance avec nous Même si nous sommes relégués
Dans le puits de détresse et les ténèbres (de l’Exil).
O, notre Gardien! Jusqu’à quand l’oppresseur raillera-1-il: "Dieu vous aurait-il abandonnés"?
Mais (Notre) Gardien répond: "Le matin arrive,
Où je reviendrai à vous. "
Un Libérateur viendra dans la ville de Sion,
Qui sera sauvée dans la justice.
Et notre cruel oppresseur, corrompu par ses péchés,
Ne nous asservira pas éternellement.
Dieu (Lui-même) viendra vous sauver,
Vous tous qui vous tenez (devant Lui),
(Avec) vos enfants, vos épouses.
Mon (Dieu) bien aimé! Je suis tout attendri en pensant à Toi.
T’abandonner serait plus cruel que la mort.
Je me souviens de Toi sur ma couche,
Je pense à Ta grandeur dans les veilles de la nuit.
Mon corps et mes pensées, je les consacre à Ton service,
Je dis aux enfants d’Israël: "Suivez la voie de Dieu,
Et votre âme renaîtra! "
"Je ne pourrai plus résister à Mon amour pour toi,
O Mon peuple bien aimé! (répond Dieu).
L’heure de Ma délivrance a sonné, Mon salut approche.
Je vais Me hâter de vous rendre Ma faveur,
Et vous prendre en pitié.
Je mettrai en vous Mon esprit.
Je ramènerai vos captifs (dans leur patrie)."
Tehila le David -Andre E.Elbaz et Ephraim Hazan- Divine Promesse
הד מאד-רעידת האדמה באגדיר-דן מנור-חלק 2/3
עודם מדשדשים במישור שלרגלי המורד, והנער שאך עתה סיים את תפילתו בצעדים אחורה קלט אותם במבטו. ׳הנה הצרפתים חזרו׳, בישר הנער בנעימה מנוגנת כביטוי לרגש של הקלה. ׳המ המ..׳) היסה הקשיש את נכדו לבל יפריע לו בתפילת עמידה. נעלב מגערת סבו הוסיף הנער להסתכל באנשי המשלחת ההולכים וקרבים עד שהבחין בחזותו של הרב. ׳אלה יהודים׳, קרא בהתרגשות בשעה שהקשיש מלמל בלחש, ׳עושה שלום במרומיו׳. ׳היכן, היכן? שאל הקשיש כשהוא מאהיל בכף ידו על עיניו. ׳שלום עליכם׳, הגיעה לאוזניו קריאה שסימרה את נימי גופו. ׳אייווה עליכם שלום׳, השיב בשיויון נפש, והתבונן ארוכות באלה העומדים לפניו כשהתבלול שבעינו השמאלית נוצצת כגולת שלג.
׳אנחנו יהודים מקזבלנקה׳, הכריז מקס בערבית יהודית כמחווה של חסד למען הקשיש. ׳אייווה, ברוכים הבאים אחיי׳, הפטיר הקשיש בקול עמום כשהוא סוקר במבט פוזל את העומדים אחד אחד. ובעוד מקס חוכך בדעתו איך לדובב את הקשיש שיפתח את סגור לבו, רכן אנדרה על הנער ושאל, ׳האם סבך הוא רבי יסו(יוסף) בעל הקמיעות?׳, ׳כן׳, לאט הנער במבוכה. הקשיש שמע את לחישתם והפנה את מבטו לנכדו, ׳מה הוא רוצה?׳ שאל, ׳וואלו(כלום)׳, ניער הנער את כתפיו.
׳מה שלום המשפחה, רבי יסו?׳, פנה אנדרה אל הקשיש בנימה משפחתית. ׳שבח לאל בורא עולם׳, קילס הקשיש את בוראו כשהוא נושא עיניו ומורה באצבעו למעלה. ׳עמדה לנו, א-בני זכות מצוות פדיון הבן שקיימנו אמש בעיר החדשה בקריאת תורה, פרקי זוהר ופיוט…׳, ׳מי היה בעל החגיגה?׳, התפרץ אנדרה כבן העיר החדשה, לתוך דבריו של הקשיש. ׳א… א… המשפחה… מאיר… נכדתי שרה מב״ת(מנשים באוהל תבורך), אשתו של מאיר אביצרור׳, התפאר הקשיש. ׳נס גדול עשה הקב״ה לתמימים כמונו, הצטנע, והוסיף, ׳כמו שכתוב, שומר פתאים השם׳. הוא שהה עד כדי העלאת אנחה עמוקה, והחל להתרעם על ביתו שנחרב יחד עם כל בתי השכונה. ׳דירתנו הלכה מה תראוובאס(לא אליכם), הלכה כפרה… הלך הכל, השם נתן והשם לקח׳.
אנשי המשלחת הקשיבו ללהגו בחיוך כבוש למראה זקנו המתנפנף תוך כדי דיבור, ואילו אנדרה שתמונת שרה אביצרור לא משה מנגד עיניו, לא פילל שריבה מגונדרת כזו יצאה ממשפחה שלוחית של הקשיש. ׳אח אחיי׳, המשיך הקשיש להתאונן, ׳לא רק דירתנו נחרבה אלא כל בתי השכונה שקעו כאילו האדמה פתחה את פיה ובלעה אותם, כמו שקרה לעדת קורח, בעוונותינו הרבים׳. (אחדים מאנשי המשלחת החלו לגלות סימני עצבנות,אך מקס אותת להם בקריצת עין להירגע). ׳וילי וילי על תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא ונמחצו תחת עיי המפולת׳, קונן הקשיש, ואחז את ראשו בכפות ידיו. ׳לבי לבי לשכנינו היקרים׳, נהה בקול רוטט, ׳שלא נותר מהם אלא ילדה יתומה׳. בכי כבוש חנק את גרונו, כשהוא כורע מעייפות על ערימת עפר.
מקס ניצל את היאלמותו הרגעית של הקשיש וביקש מהנער להבהיר את התלאה. ׳הגענו לכאן בבוקר׳, פתח הנער את סיפורו בצרפתית, ׳ומצאנו צוות הצלה. הלכודים שקולותיהם בקעו ממעבי האדמה, חולצו ללא קושי. מהם כאלה שנפצעו קלות ומהם פצועים קשה, והיו גם כאלה שיצאו ללא פגע. לפני כשעה לקחו את כולם לבית חולים, והורו לנו לשמור על הציוד עד שישובו. הציוד נמצא שם׳, הוא הצביע על התל הגדול. אנדרה חייך, וצבט קלות את לחיו של הנער, שהשפיל את מבטו מתוך מבוכה.
דבריו של הנער התמזגו בנוף השמם והאדמומי ללא זכר של צמחיה, אף לא עלה נידף, ׳איך הייתה לשמה כרגע׳, מלמל הרב את פסוקו. באופק, מאחרי ענן דמוי תנין, הגיח כדור האש שהכהה את הראות בזוהרו. ובעוד אנשי המשלחת מפלבלים בעיניים ומשתאים לנוכח החורבן והשאייה קדחה במוחו של מקס השאלה, כיצד לשכנע אנשים השרויים עדיין בהלם על אסונם, שהעלייה לארץ היא הדרך היחידה לשיקומם. וללא היסוס החל לרשום בפנקסו את שמות הניצולים כפי שניקבו מפי הקשיש, כשאנדרה מצליף בו כל העת במבט משתומם.
׳אינני כה אטום רגש כפי שנדמה לך׳, ניסה להצטדק בפני אנדרה לאחר שסיים את רשימותיו. ׳מן הסתם מטרידה אותי הדאגה לגורלם של מוכי גורל אלה׳, הוסיף כשהוא מצביע על פנקסו. אנדרה חש נזיפה בנימת הדברים, אך השכיל להצניע את עלבונו. ׳לא התכוונתי לנזוף בך ידידי הצעיר׳, פייס אותו מקס. ׳ברם הרשה לי לומר שצעיר משכיל כמוך מקומו במדינה מודרנית כמדינת ישראל׳. אנדרה הביט בו אלכסונית כמתכוון לשאול, ׳ומדוע משכיל כמוך אינו עולה?׳, אך תחת זאת הפטיר, ׳ייתכן שאגיע לשם לפניך׳. מקס חייך וליטף את בלוריתו של הצעיר. ׳המתן רגע׳, ביקש וכרע שוב על ברכיו מול הקשיש שרטן בלי הרף על מיחושים. ׳רבי׳, פנה אליו, ׳ברצוני להודות לך על עזרתך׳, והושיט לו שטר בן אלפיים דראהם. הלה התבונן ארוכות בשטר וכשזיהה את ערכו, החל למלמל, ׳מי שבירך…׳, ׳רבותי׳, פנה מקס לאנשיו בלי להמתין לברכת הקשיש. ׳אנו שבים לעיר החדשה, עבודה רבה לפנינו…׳.
למחרת אותו יום הגיעה חבורת יהודים מישובים סמוכים, שלכמה מהם קרובים, או מכרים בקהילת אגדיר. הם חברו יחד עם אחיהם מהעיר החדשה, וצעדו ישר לאזור המגורים הישן. גם באזור זה, כבשכונת הכפריים, שקעו הבתים ברובם לתהום. יהודה p גיגי המכיר היטב את האזור על בתיו ודייריו הנחה את האנשים שהיו חסרי ציוד וניסיון, וסמכו, כנראה, על ׳סייעתא דשמייא׳. אחדים מלמלו פסוקי תהילים בלחש כל אימת שעלה הד של גניחות מבטן האדמה, ובעלי התושייה שביניהם הפעילו את כוחם הפיזי ואת דמיונם כדי לפלס דרך ולהגיע למי שעדיין נותר בחיים, לרוב ללא הצלחה.
בין ההריסות הבודדות שעל פני השטח משך את תשומת לבם מבנה קטן שנראה להם מרחוק כבקתה העומדת על תלה, וכשהתקרבו אליו התפלאו לראות חדר ששרד מבית שלם, כאילו יד נעלמה אחזה בו לבל ישקע לתהום יחד עם הבית. אחוזי סקרנות הזדרזו לפנות את שברי המתכת והאבנים שהקשו את הגישה לחדר, ותוך כך הגיעו לאוזנם גניחות והגאים חסרי מובן. הם עמלו קשות עד ששברו את הדלת שהייתה תקועה בין הקירות, וכשחדרו פנימה הופתעו לראות ישישה שרועה על מיטתה בריאה ושלימה.
׳אימא רחמה…אשרך נס מן השמים…זכות אבות…׳ נפלטו קריאות מקוטעות מפי בן גיגי שעמד בפנים מאירות כשידיו פשוטות למעלה. קולו הצרחני של האיש ניער את הישישה מעולם ההזיות שבו הייתה שרוייה, והסבה את מבטה, הנעוץ בקיר, אל האיש שהתקרב עד שעמד לצידה. ׳אייווה(ובכן) בני, בשלאמתכ(שתהיה בריא), ככה?׳ נזפה בו בנימה אימהית, ׳רק שמע אותכם והסתלק לו׳. ׳מי היה כאן אימא?׳ תמה בן גיגי. ׳הו הו, לו ראיתם אותו׳, זימרה בניגון דרמטי. ולאחר שהייה בת רגע פרשה את ידה הגרומה. ׳האוואכ(הנהו)׳ הצביעה על הגומחה שבקיר. ׳שם עמד הצדיק זכותו תגן עליכם ועל כל ישראל׳. ׳רבי כליפא מלכא עליו השלום בכבודו ובעצמו׳, הטעימה תוך רשרוש לשונה בין החניכיים הריקות כשחשה במבטם התוהה. ׳סיוטים׳ עבר לחש ביניהם בצרפתית.
עיניה נעצמו לרגע, אך לקול תקיעת שברים שנפלטה מגרונה נפקחו שוב. היא סקרה במבט מבויש את העומדים סביב מיטתה כמתנצלת על הרעש. ׳הוא אמר לי׳, מלמלה בכבדות כשעיניה נעצמות ונפקחות חליפות, ׳רחמה…א…רחמה…א בתי, המשיח עומד להגיע, כן… כן משיח, תגידי להם… ירושלים… ירוש…׳ היא שקעה בתרדמה. לאחר דומייה בת רגע אותת מוריס כהן, הפעיל שבחבורה, לשני בחורים, והללו אחזו בשני קצות המזרן והובילו את הזקנה לרחבת כלי הרכב כדי להסיע אותה למשכן המשלחת.
הם עקרו את המזוזה מן המשקוף,ועזבו את המקום בדומייה. בדרכם סיפר בן גיגי על אורח חייה הדתי של הישישה שהיה מלווה בפרישות וסיגופים, על פעילותה החברתית בקרב נשות הקהילה במאורעות של שמחה ושל יגון. ׳היא צמה שלישייה אחת לששה חודשים מאז שנתאלמנה לפני שתים עשרה שנה׳, הדהים אותם. ׳שני בניה׳, הוסיף, ׳עלו לירושלים, והותירו אותה עם בתה הנשואה לבעל לא יוצלח, לא אליכם׳. ובעודו מספר מצאו את עצמם עומדים על גדתו של מכתש מלא גושי בניין, שברי עץ ומתכת, גלגלי אופניים ומכוניות, וכל מה שנשתייר מבתים ששקעו ונהרסו עד לבלי הכר.
על הגדה הצפונית שממול, בטווח שלוש מאות מטר בערך, צצו מבנים בודדים שמרחוק נראים כבתים עומדים על תלם. הדבר משך את תשומת לבם של בני החבורה, וללא היסוס שירכו את דרכם על שפת המכתש בדרך עקלקלה עד שהגיעו למקום. ׳כאן גרה משפחת אשרף׳, הצביע p גיגי על בית שתקרתו התמוטטה ברובה וקירותיו מטים ליפול. בפנים לא היה איש מבני המשפחה. ׳אולי היו ערים בשעת הזעזוע והצליחו להימלט׳ שיער אחד הבחורים. ׳אמן כן יהי רצון׳, התפללו אחדים, ויצאו משם בדרכם למבנה הסמוך, שכל מה שנותר ממנו היו שני קירות מבוקעים וחזית שלימה של הבית. ׳אין שם דיירים׳, הודיע p גיגי, ׳הם עקרו לקזבלנקה לפני חצי שנה׳. שניים מבני החבורה שהכירו את דוד מנטרו אב המשפחה אישרו את דבריו של p גיגי, והוסיפו שהאיש הגיע מפורטוגל לאגדיר בשנות הארבעים, התפרנס ממספרה, וגר בשכירות כמו רבים, ולפי השמועה הוא עלה עם משפחתו לארץ.
הם פנו עורף מבלי להיכנס לדירה וחצו את הרחוב אל המבנה שממול. זה היה בניין בן קומתיים, שבו גרו שלוש משפחות ספרדיות ומשפחה צרפתית. אף בניין זה נהרס ברובו, וגושים גדולים של אבני בניין, וגזעי אלונים שנעקרו, חסמו את הכניסה לתוכו. כמה צעירים מבני החבורה הצליחו לטפס על המחסומים, והציצו במהמורה העמוקה שנפערה בחצר הבניין. ׳גויות לכודות תחת מפולות׳, צעקו. ׳מסכנים׳ קרא p גיגי בהבעת צער. ׳יש פצועים?׳ צעק לעברם מוריס ראש החבורה. ׳ואם יש, איך תוכל לחלץ אותם ללא ציוד מכני?׳ הקשה p גיגי, ׳אינך רואה אילו גושים ענקים רובצים עליהם?׳. מוריס נענע בראשו לאות הסכמה, ושניהם החליטו לשלוח אחד הבחורים להזעיק צוות הצלה.
כעת עשו את דרכם למבנה האחרון שבקצה הרחוב. הדבר הראשון שבו נתקל מבטם בהתקרבם למבנה היה שלד של מכונית מעוכה תחת מפולת של אחד הקירות. ׳זו מכוניתו של הנרי שריקי׳, נפלטה קריאה היסטרית מפי p גיגי. אחדים קרבו מייד למכונית לבדוק אם מישהו לכוד בתוכה, והיתר החלו להידחס לתוך הבית דרך סדק שנפער בין שני הקירות. המחזה שנתגלה לעיניהם היה מעורר חלחלה. חמש גויות-זוג צעיר ושלושה ילדים- שרועות ללא רוח חיים תחת גושי התקרה. ראש אחד היה מונח על כרית תחת גבשושית של עפר כשהגוף לכוד תחת צלע של בטון. בן גיגי גחן על הראש וניקה את הפנים.
׳אוי׳, צעק מרה, ׳זה הנרי׳, נהם בקול חנוק, ופרץ בבכי שהרטיט את האחרים עד כדי דמעות. ׳אם יש אנשי חסד בעיר, הרי הוא אחד מהם׳, התייפח p גיגי ותוך כך הוא סיפר על פעילותו הסוציאלית לשיפור תנאי חייהם של בני העדה הכפרית. ׳כל איש מצוק זכה אצלו לאוזן קשבת׳, סיים את דבריו כשהוא מוחה את דמעותיו. האנשים הקשיבו דומם כשעל פניהם נסוכה הבעה קודרת, ואנחות בוקעות מלבם. ׳פורענות איומה׳, הפטיר מישהו, וכולם נדו בראשם. בפוג תחושת היגון משו את הגוויות החוצה, ושניים מן החבורה הופקדו לשמור עליהם עד בוא חברה קדישא. ׳חסר ילד׳, קרא לפתע p גיגי בגרון ניחר, לאחר שמנה את הגוויות…
חריג מכל צוותי ההצלה פעל צוות קטן p שלושה אנשים־האב פידרו ושני חניכיו-שהשתדלו להצניע את עצמם ככל האפשר. משימתם הסודית הייתה להציל נשמות טהורות של ילדים יהודים. האב פידרו ראה בכך שליחות דתית-מורשה מאבות אבותיו, וקרבנותיו הראשונים היו שני ילדים בני שש ושמונה שחולצו על ידי חיל ההנדסה הצרפתי. הצוות ׳המושיע׳ נקלע באקראי לדרכו של החייל שהוביל אותם לבית חולים, ובחלקת לשונו הצליח האב להערים על החייל שיפקיד בידו את הילדים על מנת שיזכו לטיפול נאות. הלה שוכנע, והילדים הובלו אחר כך למקום שבו עתידים לשכוח את ׳שמע ישראל׳.
מעודדים מן ההצלחה המשיכו ׳המושיעים׳ לתור בין ההריסות, כשיללת ילד הגיעה לאוזנם והקפיאה את דמם. ובעוד הם מביטים אנה ואנה בדריכות רבה, הגיח ילד כבן עשר מאחת החורבות כולו זב דם ומדדה על שתי רגליו. הם רצו לעברו, אך הוא התמוטט לפני שהגיעו אליו. קרלוס נשלח להזעיק את הרופא הספרדי על פי הוראת האב שנטל את הילד בזרועותיו לפינה תחת צלו של קיר, ויחד עם עוזרו טיפלו בו עד שהתאושש. האב שסעד אותו בישיבה, שלח מבט חטוף במבושיו שנחשפו מתחת למכנסיו הקרועים, ותפס מייד שלפניו ילד יהודי.
הוא ליטף את שערו המעופר והפרוע של הילד, ושאל, ׳מה שמך ילדי הקטן?׳, ׳שריקי אלברט׳ השיב הילד כשעווית של כאב נסוכה על פניו. ׳ואייה ביתך ובני משפחתך?׳, הוסיף האב לחקור כשהוא מוחה בעדינות את זרזיפי הדם שנקרשו על פני הילד. אלברט סובב את ראשו אחורה ותר את הנוף במבט ממושך אך, התקשה לזהות את מקום מגוריו בין החורבות. ׳יש לך אחים, אחיות?׳, ניסה אנטואן יד־ ימינו של האב-לדובב את אלברט, שעיניו שוטטו עדיין בין החורבות. ׳ג׳ולייט׳, נפלטה צרחה מלווה יללה מפי אלברט, כאילו הוא קורא למישהי מרחוק. השניים לטשו בו מבט בוהה. ׳ג׳ולייט׳, לאט הפעם בקול חנוק, ופרץ בבכי. ׳ג׳ולייט היא אחותך׳, פנה אליו האב כשהוא מלטף בחיבה את עורפו. הוא השיב בתנועת שלילה תוך התייפחות. אנטואן שלף חפיסת שוקולד מילקוטו והושיט אותה לאלברט ׳זה ירגיע אותך׳, ניסה לשכנעו. הוא נגס ברעבתנות את השוקולד הרך, ורווה את צימאונו מן המימייה שהניחו לפניו. ולאחר שטיהרו את כל פצעיו בתרופות שהיו ברשותם, שאלו שוב על ג׳ולייט.
הוא בהה לרגע והחל את סיפורו כשדמעות נקוו שוב בעיניו; אמש שהה בביתו של חברו לכיתה, ושניהם התכוננו לבחינה בחשבון. סמוך לחצות ביקשה גברת דוראן מביתה ג׳ולייט, נערה בת חמש עשרה, ללותו לביתו. הם עברו ברחובות אפלים כדי לקצר את הדרך וכשהגיעו לרחוב האריה נשמע רעם אדיר… מכאן ואילך אינו זוכר מאומה, עד שפקח את עיניו בתוך שוחה חשוכה ואטומה. הוא חש מחנק מחמת האבק שחדר לגרונו, גופו רטט כולו מאימה. והוא החל לצעוק עד שהשתנק. עיניו נעצמו ונפקחו חליפות כשהוא שרוי ללא הכרה עד שקרן אור הסתננה מבעד לסדק צר בפינה, הוא רץ לכיוון האור כמו עכבר במבוך עד שהגיע לפינה, התבונן בסדק והבין מייד שקרש נחת על השוחה ואטם אותה. הוא השחיל את אצבעותיו בסדק, וכשכפות ידיו נגעו בקצהו של הקרש, הוא החל לדחוף אותו בכל כוחו עד שהתרחב הסדק כדי מעבר גופו הצנום, ובשארית כוחותיו הצליח לחלץ את עצמו מן המייצר.
הד מאד-רעידת האדמה באגדיר-דן מנור-חלק 2/3
עמוד 13
אפרים חזן ואנדרה אלבאז– אֶל מְשׂוֹשׂ אֶרֶ"שׁ יְפֵה נוֹף-רבי דוד בן אהרן חסין
50 – אל משוש אר"ש יפה נוף
לגדולי תורה. לכבוד רבי ישועה שאול אביטבול מדייני צפרו(ראו עליו: עובדיה, תפרו, ד, עמ' לא-לו) שיר מעין אזור ובו מדריך וחמש מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור אחד המסתיים במילה '. שני טורי המדריך מתחלקים לשניים.ישועה'
חריזה; א/ב א/ב גגגב דדדב וכר.
משקל: שמונה־תשע הברות בטור.
כתובת: פיוט יסדתי לכבוד החכם השלם דיין מצויין כהה״ר ישועה שאול במתא צפרו יע״א נועם ׳יד צר התם׳. סימן: אני דוד חסין.
מקור: א־ מו ע״א; ק- נה ע״א.
אֶל מְשׂוֹשׂ אֶרֶ"שׁ יְפֵה נוֹף / לִכְבוֹדוֹ זֶמֶר שִׁיר אַבִּיעָה
בְּמִצְנֶפֶת בַּ"ד צָנוֹף יִצְנֹף / וּבְרֹאשׁוֹ כּוֹבַע יְשׁוּעָה
נֶאֶסְפוּ בּוֹ כָּל הַהֲדָרִים / פְּקוּדֵי ה' יְשָׁרִים
מִפִּי סוֹפְרִים גַּם סְפָרִים / מֶרְכְּבוֹתֶיךָ יְשׁוּעָה
יוֹם זֶה נִכְבָּד רָאוּ עֵינַי / גִּבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה'
אָשִׁיר בְּשִׁירַי וּרְנָנָי / זִמְרַת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה
דּוֹר יְשָׁרִים בּוֹאוּ שְׁעָרָיו / מִצּוּף דְּבַשׁ מַתְּקוּ אֲמָרָיו
יִרְאַת ה' אוֹצָרָיו / רָחוֹק מֵרְשָׁעִים יְשׁוּעָה
וְאוֹתוֹ יוֹם יוֹם תִּדְרֹשׁוּן / אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּן
וּשְׁאַבְתִּים מַיִם בְּשָׂשׂוֹן / מִמַּעַיְנֵי הַיְּשׁוּעָה
דָּן יָדִין עִמּוֹ בְּיֹשֶׁר / וּמַטִּים דֶּרֶךְ מְיַסֵּר
מִַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר / טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה
חָסִין קָדוֹשׁ יַרְבֶּה שְׁלוֹמוֹ / יָשִׂים אֶת הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ
יִרְצֶה ה' בְּעַמּוֹ / יְפָאֵר עֲנָוִים בִּישׁוּעָה
- אל… נוף: על פי תה׳ מח, ג, וכאן כינויים של כבוד לר׳ ישועה. משוש אר״ש: משחק לשון שכיח, המילה אר״ש מציינת יכולת הבעה ולמדנות. 2. במצנפת…יצנוף: על־פי וי׳ טז, ד, וציין ב״ד בגרשיים לציון ראשי תיבות בית דין, ששירת כחבר ב״ד. ובראשו כובע ישועה: על-פי יש׳ נט, יז, ורמז לשמו של המהולל בסופי המחרוזות. 3. ההדרים: כל דברי ההדר והמעלות הטובות. משחק לשון על־פי בר׳ כט, ג. 4. מפי… ספרים: שלמד גם ממוריו וגם מן הספרים. הלשון על־פי הכוזרי ב, ע״ב, ועל-דרך גיטין עא ע״א. מרכבותיך ישועה: על־פי חב׳ ג, יח. 5. גבעת… ה׳: שמ״ב כא, ו. וציין בזה את מקום מושבו של ר׳ שאול ישועה, העיר צפרו. 6. זמרת… לישועה: שמי טו, ב. 8. רחוק מרשעים ישועה: משחק לשון על־פי תה׳ קיט, קנה. 9. ואותו… תדרשון: על-פי יש׳ נח, ב. אשר… תעשון: על־פי בר׳ מא, נה. 10. ושאבתם… הישועה: על-פי יש׳ יב, ג. 11. דן ידין עמו: על-פי בר׳ מט, טז. ומטים דרך: הסרים מדרך הישר ומדרך התורה. מיסר: הוא מעניש ומוכיח. 12. משמיע… ישועה: יש׳ נב, ז. 13. ישים… שכמו: על-פי יש׳ ט, ה. 14. ירצה… בישועה: על-פי תה׳ קמט, ד.
- אפרים חזן ואנדרה אלבאז– אֶל מְשׂוֹשׂ אֶרֶ"שׁ יְפֵה נוֹף-רבי דוד בן אהרן חסין
הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט -פס״ד מחכמי פאס המחייב את קהלת פאס לשלם לר׳ יעקב אבן צור את משכורתו
התצ״ז:1737
פס״ד מחכמי פאס המחייב את קהלת פאס לשלם לר׳ יעקב אבן צור את משכורתו.
טופס שטר הסכמת הקהל קדוש ישמרם צורם וזה נוסחו אות באות: בימי חנוכה משנת חמשת אלפים וארבע מאות ושמנים ושבע לבריאת עולם,[1727] שם נמצינו ושם היינו במתא מכנאסא יע״א כשלשים או ארבעים איש מיחידי סגולה מקהלינו קהל מתא פאס יע״א, והוסכמנו עם הרב המורה הדיין המצויין כמה״ר יעקב אבן צור נר״ו בן לאותו צדיק וחסיד הרב כמהה״ר ראובן זצולה״ה, ונשבענו לו שבועה חמורה בשי״ת שבשובו לשלם לשכון כבוד בארצינו פה פאס יע״א אנחנו חייבים לו ולב״כ(ולבאי כחו) בכל אלה הדברים אשר יבואו לפנינו, ראשונה אנחנו חייבים לפרוע לו סך חמשים אוקיות מכט״ק (מכסף טהור קדמון), ממסר״א(ממטבע מולאי סמעאיל רחמו אללאה) בכל חדש מדי חדש בחדשו חדש ניסן וחדש תשרי שבכל שנה ושנה נפרע לו בכ״א (בכל אחד) מהם סך מאה אוקיות מכ"ט, זאת שנית שבימות הקיץ בזמן האסיף והכנסת האלעוולא אל הבית נסייעהו לרב הנז' בסיוע שיש בו ממש כיד ה׳ הטובה עלינו, וכן בזמן שמחת בניו קטון וגדול שם הוא ישצ״ו נסייעהו כיד ה׳ הטובה עלינו לא נוכל להתעלם, וכן בזמן יוקר השער אשד לא יבוא ולא יהיה נסייעהו כפי העת וכפי הזמן, וכל זה מלבד שטדי כתובות שלא תגע בהם יד שום חכם וסופר זולתו לכותבם כלל, הן כתובת בחור ואלמון, הן כתובת זקן, כל הנקרא בשם כתובה, ואפי׳ כתובה דאידכסא, כל קבל די הוה עביד מן קדמת דנא.
ואף גם זאת מוטל עלינו אנחנו החתומים לעמוד ולהשתדל בכל עוז ותעצומות בבואו לשלם פה פאס יע״א לאסוף ולקבץ לו קהל ועדה וישראל להיות קבועים להתפלל בבית תפלתו כימי עולם וכשנים קדמוניות, גם אנחנו מקבלים אותו עלינו קבלה גמורה להורותינו את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה לשמוע עצה ולקבל מוסד בכל דבר וענין, ומדבריו לא נסור ולא נזוז ולא נטה ימין ושמאל, והכל בהצטרפות הרב הגדול שיחיה נר״ו', וכל זה כבר קבלנוהו בזמן הנז״ל בש״ח בשי״ת ויוסיפים אנחנו לעת כזאת לאשרו ולקיימו מעת בואו לשלם לדור פה פאס יע״א וכל ימי משך דירתו פה לחיים טובים ולשלם.
ולפי שנתגלגלו שינויי הזמן ותהפוכותיו ומקריו בעונותינו שרבו, נתעכב הדבר וארכו הימים מאז ועד עתה ולא יצא הדבר לפועל, ולכן חוזרים אנחנו לעת כזאת לקבל לאשר ולקיים את כל הדברים האלה אשר דברנו ונשבענו עליהם כאמור. וכגון דא צריך לאודועי, שכל הבא רשום בכתב אמת ישר ונאמן ומקובל ומרוצה ומוחזק ומקויים עלינו ועל בנינו ועל כל הבאים אחרינו קבלה גמורה לקיימו ולהחזיק בו חזקה גמורה, לקומם לרומם בדת המעוז דגל תורת אלהינו, עד יחונן לשארית הפלטה, ויאיר העלטה, ישוב ירחמנו בביאת צמח צדיק במהרה בימינו אכי״ר. ועל דבר אמת וצדק שכך הוסכמנו עם הרב הנז' בזמן הנז״ל, ונשבענו שבועה חמורה בשם יתברך לקבל ולקיים את הבא כתוב ומפורש בספר כנז', כתבנו וחתמנו שמותינו פה בחדש אדר שני בשנת יבא דודי לגנ״ו (התפ״ו) וכו' לפ״ק במתא פאס יע״א והכל שריר וקיים.
ובסמוך כתוב כל מא מכתוב לפוק מקבול עלינא לבד אדראהי׳ באש חונא מחוייבים פיכול שהאר חתא ניסן ותשרי מאהום גאייר נם ופוואקת לעאוולא נעאוונוה בנדבה די כיפ יעראפ יודע תעלומות אירא נבכלו ומא האד אדראהי׳ למדכורא נביעו פיהא אולאדנא ונעטיווהא וכל מא משרוט נעמלוה מרוצה ומקובל עלינו ועל בנינו ועל כל הבאי׳ אחרינו, והאד אלעאם אלוולי נעטיוויה פיאסיאיף מאה אוקיות חוב גמור בקש״מ בדל״ב זייאדא דון נם פי אשהאר וקיים. וחתום כהה״ר משה בן מאמאן ישצ״ו , והר׳ יעקב הכהן, והר׳ יוסף לוי, והר׳ מנחם מונסונייגו, וכה״ר שמואל ן׳ דוד וחיון, והר׳ משה גאבישון, והר׳ יוסף ן׳ סמחון, והר׳ יהודה ן׳ משה, והרבה אחרים עד תשלום נ״ב אנשים מטובי עיר פאס יע״א והכרנו החתימות הנז׳ ולראיה ח״פ וקיים.
תרגום: כל מה שכתוב לעיל מקובל עלינו, מלבד הכסף שנתחייבנו בכל חודש לרבות ניס ן ותשרי אינינו רק חמישים אוקיות. ובזמן הכנסת הצידה לקראת החורף נעזור לו בנדבה כמו שברור ליודע תעלומות שלא נרמה אותו. אבל בעד תשלום הכסף המוזכר נמכור בנינו וניתן לו, וכל מ ה שהוסכם נקיימנו והוא מרוצה ומקובל עלינו ועל בנינו ועל כל הבאים אחרינו. והשנה הזאת הראשונה ניתן לו תוספת מאה אוקיות שהוא בשבילנו חוב גמור בקנין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא ביה תוספת מלבד חמישים מתקאלים של כל חודש. 20 . על פי חבקוק א׳ י״ג.
טופס פסק דין על ענין הנז״ל וזה נוסחו אות באות: בשבטי ישראל הודענו נאמנה אליכם אישים נקרא יחידי סגולה וקולינו אל בני אדם העומדים על הפקודים במחנה העברים אשר בעיר הלזו המעטירה צפירת תפארה, כי לא תאבד תורה מכהן, ועצה מחכם, ודבר מנביא, ולא עת לחשות אבל עת לעשות לה׳, אך משפטים נדבר כי המשפט לאלהים הוא, כי איך תעלימו עין וסתר פנים תשימו, למה תביטו לבגוד, תחרישו לבלע״, ולהשחית נחלת צדיק ומושיע, ורב מורה צדק בקהלתינו מר ניהו רבה רעמיה מדברנא דאומתיה, החכם השלם והכולל, דיינא איהו ונחית לעומקא דדינא, כמוהה״ר יעקב אבן צור יצ״ו, אשר נהג דיינות ורבנות זה שלשים וארבע שנים רצופות , ונשא עול סבלכם וטרחכם ומשאכם, ועתה שמתם פניכם לקפח פרנסתו נצבים לקראתו, ומה גם בעת ובעונה הזאת אשר גאו מי שחו, באו מים עד נפש, באו בנים עד משבר וכח אין ללידה, מצער יוקר השער ומצוקי העתים וחתחתים בדרך, והעיר במצור ומצוק מוקפת כרכום[אויבים – עפ״י כתובות פ״ב משנה ב׳.], וע״ז אמרו כל המעמץ עם יציאת הנפש ה״ז שופך דמים, ב״מ (בר מינן), איך נשא פנינו ואנה נוליך את חרפתנו.
ואפילו היה במציאות ובמונח קיים שלא באו הקהל במסורת הברית ובקשר החיוב להרב נר״ו בכתב מפורש, היה הדין נותן לכפות על עסקי מזונותיו ופרנסתו ולכל אנשי ביתו ולמשכן נכסי הקהל ולהדר דינם, כמו שהדין פשוט בטח״מ סי׳ ט׳ שחובה על בני העיר לזון ולפרנס דייניהם וחכמיהם בכבוד והם קודמים לכל אדם, וכדאי׳ בטי״ד סי׳ רנ״א שהחכמים קודמים לכל אדם וכל הגדול בחכמה קודם לחבירו , ורבינו הקדוש ע״ה שנצטער על שנתן פתו לעם הארץ בשני בצורת אינו אלא מחמת שלא היה ספק במה לפרנס את שניהם הת״ח וע״ה, וצריך להקדים בני תורה תחלה וכמ״ש התוספות והריטב״א ופסקה מרן בסי׳ הנו׳, וכ״כ ר״י על משנת ממהר לשמוע וקשה לאבד דנפקא מינא לדינא שצריך להקדים לזון הזכרן קודם השכחן, וכתב הרא״ש בתשובה ופסקה מרן בטא״ח סי׳ נ״א צבור שצריכים לשכור רב וש״ץ ואין הרא״ש ואין ספק בידם לשניהם אם הוא רב מובהק ובקי בהוראות ובדינים הוא קודם וכו׳, ומסיים שם דאין לפרנסו מכיס של צדקה דגנאי הוא לו.
וכל שכן עתה שבאו הקהל בשערי ההסכמה ונכנסו במסורת הברית והשבועה חמורה וכו׳ שנשבעו לקיים כל תנאי פרטי ההסכמה כמו שעדיו בחיתומיו זכין לו, דאין ספק שחייבים הקהל ישצ״ו לפרוע לו קצבת התנאים המפורשים בכתב הנשתוון מדי חדש בחדשו, שכל התנאים הנז׳ הם שרירים וקיימים מן הדין לא יפול מהם דבר ארצה , שהרי כולם נעשו במעמד וז׳ טובי העיר וגדוליה, ומשה על גביהם ה״ה הה״ר משה בן מאמאן נר״ו שכל צורכי העיר נהתכין היו על פיו, והוא שליח ואפוטרופוס הקהל לכל דבר, ומבואר בדברי הפוסקים דאע״ג[דאף על גב] שהוזכר בגמרא דבעינן ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר, לאו דוקא! אלא כל שנעשה הדבר בפרסום הו״ל כמעמד אנשי העיר, ועוד ביארו ז״ל דלענין מכירת בית הכנסת ששם הוזכר ענין מעמד אנשי העיר אין צריך מעמד אנשי העיר אלא לענין הוצאה לחולין, אפילו למישתי ביה שיכרא, דלענין הפקעת קדושה הוא דבעינן מעמד כל אנשי העיר, וסיים בה מהר״י, אדרבי סי׳ ס״ג וז״ל הרי שמה הרי שמה שעושין ז׳ טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר אפי׳ בדברים שנראה שלא נתנו להם רשות לפקוח עליהם הוא קיים, כ״ש בנדון דידן שעיקר מינוי הפרנסים הוא לפקח בעניני הפרעונות וכו׳, דפשיטא שמה שעשו הוא קיים, אפי׳ עשאוהו שלא ברשותם ורצונם , כ״ש בנ״ד אומדנא דמוכח הוא שהיה ברצון ורשות כל הקהל וכו׳, ובסי׳ קס״ב הביא לראיה גמורה לשון הירושלמי ופי׳ הרשב״א והר״ן בה יע״ש. ותו שכתב הרא״ש בתשר פסקה טור יו״ד סי׳ רמ״ח אם האשה השכירה מלמד לבנה ושמע האב ושתק ודאי ניחא ליה וכו׳, וא״ב בנ״ד אף מי שלא חתם אינו יכול למחות, שהרי בפרסום רב היה וודאי ניחא להו ושוב אינן יכו׳ למחות.
ובר מן דין, שהרב המורה נר״ו שלו הוה בביתיה, ורענן בהכליה במתא מכנאס יע״א, רב ומורה צדק בקהלה המפוארה הנז׳, וארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו, פרס קבוע מדי חדש בחדשו מאת הקהל בכבוד והדר, תמידין כסדרן, ומוסיפין כהלכתו, ותהא המשרה על שכמו ברבנות ושררה שם י״ב ישנים רצופות, ובהיות קיבוץ כללי שם במכנאס לשאר קהלות המערב, ומכללם היו הולכים ק״ק פאס והיו רואים הנהגתו הישרה ועמידתו בפרץ עליהם עד יוציא דינם לאור עם שאר הקהלות דין אמת לאמתו, ע״כ ירימו ראש לומר אחות לנו בבית המלך ובכן נתאוו תאוה לדגל מחנה שכינה, להשיבו לאיתנו הראשון לשכון כבוד בארצינו, ובקשו ממנו פעמים רבות מדי עברם שמה דרך פיוסים ותחנות לעשות רצונם להעתיק דירתו ולקבעה בכאן, ולנהוג דיינות ורבנות כמשפטו הראשון, ראשון לכל בית יוסף לכל דבר שבקדושה, וגם הם יעשו רצונו לתת לו מנתו גם בכל חודש ושאר תנאים הבאים בכתב החיוב החתום מהקהל יצ״ו, ונשא פניהם לדבר הזה ובא עמהם, ומאחר שהם הביאוהו ממקומו והפסידוהו מה שהיה נוטל מק״ק מכנאס מדי חדש בחדשו כנז׳, הדין נותן שחייבים הם לתת לו הפרס הנז׳ באין אומר ואין דברים מדינא דגרמי כמבואר בחו״מ סי׳ של״ג, ולא מבעיא מה שהם חייבים לו מן העבר שאין להם מפלט מן הדין ממנו, אלא אף מכאן ולהבא לא מצו הדרי בהו מטעמא דדינא דגרמי הנז׳, גם מחמת שקבלו רבנותו ותנאיה בשבועה חמורה וכו׳ עליהם ועל זרעם ועל כל הבאים אחריהם ואדעתא דהכי העתיק דירתו ממכנאס ובא עמהם לכאן, ולא מצו הדרי בהו מכי התחיל במלאכה, דומיא דפועל דכיון שהתחיל הוא יכול לחזור ובעל הבית אינו יכול לחזור, ולא צריך בזה לא קנין ולא שבועה, וכמ״ש הריב״ש ז״ל סי׳ תע״ו ופסקה מרן ס״ס שט״ו ודוכתי אחריני, ותו דעל דברי הקהל אינן צריכין קנין וכו׳, נוסף על זה דבנ״ד הוא מדי דמצוה, ואמירתם לגבוה הוא, ועוד אתינן עלה מדין נדר כיון שהנהיגוהו ב׳ וג׳ פעמים הוקבע עליהם קביעות גמור תמיד כדאי׳ בטור יו״ד סי׳ רי״ד, ועוד כתב הרא״ש בתשו׳ פסקה מרן ס״ס רי״ד הנז׳ וז״ל קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם אפי׳ בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה, אלא שנוהגין כן מעצמן לעשות גדר וסייג לתורה, וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וכו׳ יעו״ש. ואין לך גדר וסייג לתורה כקיום הספקת הרב המורה לתת לו מנת למען יחזק בתורה ויהיו דבריו נשמעים בעיר, ונבנתה על תלה. ועל כיוצא בזה אז״ל והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל ואם יצטרך להיות נודד ללחם אֹיָה ללחמו ללחם ביתו ” היאך יתקבלו דבריו , אחיו ויגזר אומר ויקם לו ובמשפט יעמיד ארץ.
הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט -פס״ד מחכמי פאס המחייב את קהלת פאס לשלם לר׳ יעקב אבן צור את משכורתו
שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה — טקס הברית בצנעא על־פי הרב קאפח.
טקס הברית בצנעא על־פי הרב קאפח
האולם מתמלא אורחים תוך חצי שעה, ואם סבורים שכבר באו כל האורחים – לובש אבי הבן את בגדיו החמודות ומתעטף בטליתו, נכנס לאולם האורחים, מרים את כסא אליהו מן האיצטבה, שהוא מונח עליה, ואומר בקול־רם: ״זה הכסא לאליהו״; הקהל עונה: ״זה הכסא של אליהו זכור לטוב״. מניח הכסא באמצע האולם והולך ועומד בפתח חדר הנשים שם נמצאת היולדת כדי להביא משם את התינוק הנימול. אותה שעה מכניסים השמשים צלחת מלאה ״כֻרצַ׳ה״ והוא עפר חום שלתוכו נותנים את הערלה […] מעל לעפר – צלחת קטנה ובה ״נַשַאִיש״ – אספלניות – והן חתיכות צמר־גפן טבולות בשמן חרדל (״צַלִיט תרתר״). כן מביאים אגרטל (מַשגַב) ובו כמה ענפי"חַרמַל״ והוא עשב הגדל במדבריות תימן ואין לו ריח נעים אך מנהג קדמונים הוא להגישו באגרטל ביום המילה; ושמעתי מזקנים כי לפני שנים רבות, רבות מאד, שאין ידוע להם באיזו תקופה היה הדבר, גזרו השלטונות על היהודים שלא ימולו בניהם, והיו מלים בחשאי, ותולים ענפי ״חרמל״ בחורי הבית, מבחוץ כדי לרמוז לעוברים ושבים כי ״חור מַל״; כלומר, בראותך עשב זה בחורים דע שיש כאן מילה והנך מתבקש להיכנס ולהשתתף במצוה. אחת הנשים מלבישה לילד את בגדיו, מקשטת אותו לפי כללי המסורת לרבות סגולות לשמירה מעין הרע ומן המזיקין […]. המלבישה מוסרת את הילד לסבתו, ואם האב קודמת לאם האם; אם אין סבתא – מוסרתו לזקנה שבבית; בשעת מסירה לוחשת לה: ״גִעִל מִן קַסמַכֻם לַא מִן קַסְם אַלבַלֵא״(תרגומו: יהי רצון שיהא זה חלקכם ולא חלק מן הכליון): הסבתא מוליכתו עד פתח חדר הנשים, מוסרתו לאביו העומד בפתח ולוחשת לו את ברכתה בנוסח הנ״ל; אבי הבן מקבל את הילד, פורש עליו כנף טליתו וצועד לאטו; בהגיעו לחדר האורחים עומדים כל המסובים על רגליהם ופוצחים ברנה: […]
האב מוסר את הילד למוהל, היושב על הארץ כשרגליו מקופלות תחתיו, בעוד שהסנדק יושב לפני המוהל על גבי כר עבה; המוהל מרים את הילד בידו, מסדר את הכרים זה־על־יד־זה לאורך, מניח עליהם את הילד בתוך המגש; את המגש עצמו הוא מניח על ברכי הסנדק כשראשו של הילד כלפי חזה הסנדק ורגליו כלפי המוהל; מלמדו כיצד להחזיק את רגלי הילד פסוקות; הסנדק מחזיק רגלי הילד, כשקרסוליו כפופים וצמודים על ירכותיו, כדי שיהא נוח למוהל לעשות את מלאכתו. מכבדים אחד מן הרבנים הנמצאים במקום שישב על־יד המוהל כדי להחזיק הצלחת שבה ה״נשאיש״ ו״הכרצ׳ה״ ותפקיד זה נחשב לכבוד גדול.
המילה וברכותיה
אחרי שהכל מסודר מחזיק המוהל את הערלה בשמאלו והסכין בימינו ואומר בקול־רם: ״בַּרֵכוּ יַא אַסיַאדיִ״(רבותי ברכו); הקהל עונה: ״ברך״ והוא מברך וחותך: נותן את הערלה לתוך העפר, פורע ומוצץ בפה; כל פעם שהוא מוצץ לוגם בפיו ערק נקי ומוצץ ופולט לתוך החול, שבו הונחה הערלה, ושוב לוגם ומוצץ ופולט שלש פעמים; מפזר על המילה אבקה ונותן עליה ״נשישה״, לפי שאין חובשין את המילה בתימן. כשהמוהל מתחיל בפריעה מברך אבי הבן: ״בא״י אמ״ה אשר קב״ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו״ […] הקהל עונה: ״אמן, כשם שהכנסתו לברית כך תכניסהו לתורה ולמצוות ולחופה ולמעשים טובים״. אבי הבן קורא שם לילד ואומר: ״בוא בברית פלוני״, הקהל חוזר אחריו: ״בוא בברית פלוני״. וממשיכים כל הקהל יחד ״שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי״ וכו׳ עד סוף המזמור (תהלים קכא); שוב מכסים את הילד באותה מטפחת משי נאה, הסנדק מרים את התינוק ומוסרו לידי אביו. ואז מתחיל וכל הקהל ממשיכים עמו יחד: ״והללויה הילד הנימול הזה יברכהו אל רם, ויתברך כברכת משה בן עמרם, וכברכת מי שנגלה עליו בפדן־ארם, והללויה״.
האב פורש שוב כנפי טליתו על הנימול ומוציאו לחדר הנשים, ושם מיטפלות בו הנשים הבקיאות להחליף את ה״נשאיש״ מדי פעם בפעם. מוציאים את הצלחת, שבה הערלה והדם, ושולחים אותם בידי שליח לקברם. אחר שהוציאו את הנימול יושבים כל הקהל איש על מקומו; אחד השמשים מביא ״מג׳סל״ [כלי לרחיצת ידיים] כדי שהמוהל ירחץ ידיו ופיו אחר המילה והמציצה; אך יציקת המים על ידיו של המוהל היא זכותו הבלעדית של הסנדק, שלא יוותר עליה בשום אופן; בעל הבית מביא כוס של יין ומוסרו לידי המוהל, כן מביאים ״מַרַש אַלמַאוַרַד״ מזלף – ובו מי ורדים, שממנו מזלפים על קהל האורחים; המוהל פותח: ״: ״בַּרֵכוּ יַא אַסיַאדיִ ״; הקהל עונה ״ברך״. המוהל מברך בנעימה מיוחדת ליום הברית: ״בורא פרי הגפן״ ופושט ידו לקבל מעט מי ורדים; זה שבידו ״אַלמֵרַש״ מזלף מעט על ידיו ועל פניו והוא מברך ״בורא עצי בשמים״; המזלף ממשיך לזלף על כל הצבור בזה אחר זה, ואם האולם גדול והאורחים מרובים מביאים שנים או שלשה מזלפים כדי לזלף על כל הקהל […]. המוהל יוצק מעט יין מן הכוס לתוך כוסית ומשגרה ליולדת ביד אחד הילדים הקטנים; מן השאר הוא שותה כלשהו ומוסרו לזה שעל ידו שישתה ממנו מעט וימסרנו לסמוך לו עד שייגמר. כשיש סבתות בבית, אמו של אבי הבן או אמה של היולדת, או שתיהן נהגו בזמן האחרון לשגר לכל אחת כוסית מן הכוס של ברכה. […] תוך כדי סיום הברכות הללו מביאים השמשים במגשים גדולים ("אַפתַאר״ יחיד ״פִתִר״) את הגעלה ממה שהביאו האורחים וממה שהוסיף בעל הבית משלו, כשהיא ממויינת כל מין ומין לבדו. קאפח, ענו׳ 229-225.
שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה — טקס הברית בצנעא על־פי הרב קאפח.
עמוד 59
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–הקליטה
ללא זה היינו מתים מדיכאון. קיווינו שהגאולה תבוא בימינו וחיינו בתקווה זו. אף פעם לא התייאשנו… תגיד לי, אתה לא מקשיב למוזיקה שלכם כמו כלי-זמר?״ ״לא! בשבילי זוהי מוזיקה גלותית שאני לא אוהב״. ״איזו מוזיקה אתה אוהב?״ ״מוזיקה קלאסית״. ״אחד לא מונע את השני. אני יכול להזיל דמעות התרגשות כשאני מקשיב לקונצ׳רטו החמישי לפסנתר ולתזמורת, הקיסר של בטהובן ובאותה מידה להזיל דמעות לשמע פיוט עם מילים של יהודה הלוי, למשל. אני יכול להתרגש עד מאוד לשמע הפתיחה של מנדלסון, מערת פינגל, פינלנדיה של סיבליוס או 1812 של צ׳ייקובסקי או הפתיחה לאופרה קבלרייה רוסטיקנה של מסקני. אתה מכיר? זה לא בא במקום פיוט. אפשר לאהוב ולהעריך כל דבר טוב ואני יוצא נשכר מזה ומזה. אם אתה לומד שפה זרה – זה מעשיר אותך. כנ״ל לגבי ספרות, אמנות או מוזיקה. אתה מבין? אתה יכול לחשוב על שם של יצירה מוזיקלית שאתה אוהב, כך שנוכל לדבר עליה ?״ ״רגע אחד, אני לא מבין! אתה מכיר מוזיקה קלאסית?״ ״נכון. תן לי אחת מהיצירות שאתה מכיר, כך שנוכל לדבר עליה״. ״אני לא נזכר עכשיו!״
״אגב, מוזיקה קלאסית היא מוזיקה אירופית שהפכה לכלל-אנושית, כמו כל מוזיקה טובה. למוזיקה אין גבולות או בעיות שפה. היא מדברת לכל אחד. היא פורצת מרחבים״.
״שמע! לא ידעתי שמרוקנים מבינים במוזיקה קלאסית!״ . ״אסור לדבר בהכללה. וכי כל האשכנזים מכירים מוזיקה קלאסית? אני יודע מהי מוזיקה קלאסית ומנגן בפסנתר, משום שאת זה למדתי כאן ביזמתי״. ״באמת?״
״לא״.
״מוסורגסקי כתב גם יצירה אחרת שאני אוהב – ׳לילה על הר קרח׳. היצירה השנייה היא הטוקטה ופוגה של באך, אותה הוא כתב לאורגן. ליאופולד סטוקובסקי כתב לה תזמור ובעצם כך הפך אותה ליצירה פנטסטית. ראית את הסרט ׳פנטסיה׳ של וולט דיסני?״ ״כן״.
״ובכן, ניגנו אותה שם. אני יכול להמשיך ולדבר על כל מיני סוגים של מוזיקה שאני אוהב, כולל מוזיקה קלאסית. מרשימה אותי מאוד הקומפוזיציה העצומה של שילוב כלים, שזה פשוט גאוני. אני מתכוון לסימפוניה הבלתי גמורה, השמינית, של שוברט. יש מוזיקה כבדה יותר, רומנטית יותר, מלנכולית או עצובה, צ׳ייקובסקי, ברהמס, סיביליוס, אחרון הרומנטיקנים, סיזר פרנק, הקטור ברליוז, ברוקנר, מהאלר ועוד ועוד. לא הזכרנו את המוזיקה הספרדית של דה פליה, אלבניז, רודריגו ועוד. מוזיקה בשבילי זה ריגוש נפשי עמוק הנוגע ומעורר בי אושר פנימי שמרטיט את לבי, מעדן אותי וממלא את הווייתי בסיפוק עילאי, מגרה בי עולמות חבויים בלב ובנשמה, מעורר בי הרהורים אודות החיים וההוויה בתוכי וסביבי. מי יכול, אפוא, להישאר אדיש למנגינות האופרות של פוצ׳יני? ורדי? גם בלא להבין את המילים, זה נוגע בנפשך ובלבך. הצלילים הנעימים (כמו הקונצ׳רטו לכינור ותזמורת של בטהובן או ברהמס) מעוררים את כל גופי הנהנה למשמע הצלילים המרהיבים, המתמזגים בין כל הכלים המנגנים, וכולם ביחד משמיעים את המנגינה בהרמוניה נפלאה הנוגעת בכל החושים האנושיים ומעוררת התפעלות לגאוניות היצירתית של האדם. הרומנטיקה והליריות במוזיקה של שופן ממיסה את הלב, חודרת לנבכי הנפש, מעדנת ומרככת את הרגש. התענוג הרוחני שעוטף אותך – מכריח אותך להתמסר להקשבה מרתקת ועדינה. אכן, הנאה מענגת ומשפיעה על החושים החבויים ביותר. וכל זאת לא ידעתי, וכל כך שמחתי לגלות עולם רוחני זה שפתח לפניי צוהר חדש ומפואר מלא רוך ועדנה. זה עולם שצריך להנחיל לכל תלמיד בבית הספר, ולעזור למבוגרים ולעולים לגלות אותו במקום להעליב ולהשפיל
בטענה שעם עליית יהודים 'מפגרים׳ ממרוקו יקיץ הקץ על ׳המוזיקה הקלאסית שלנו׳. כך כתבו כולם, כולל עיתון הפועלים ׳דבר׳. כמו שאני למדתי, כל אחד יכול, אבל צריך ליצור תנאים לחינוך. חינוך בגיל הרך קובע את עתידו של הילד, למעט יחידי סגולה שתמיד יפלסו את דרכם להישגים גדולים, למרות כל המכשולים והקשיים הנקרים בדרכם. אגיד לך עוד דבר מעניין שלמדתי מהמוזיקה. כשאני כותב משהו, אני מתקרב לנושא, ואחרי שנגעתי בו אני מרחיב את המעגל כמו ביצירה מוזיקלית. בסימפוניה יש ארבעה חלקים, ובכל חלק יש נושא. סביב הנושא יש וריאציות שכולן מחזוריות וסובבות סביב אותו הרעיון במטרה לפתח אותו, ולבדוק אותו מזוויות שונות. בדומה לכך אני עושה בתחום הכתיבה. זה מעניין! התפעלתי מכך כשגיליתי את זה, לפחות לעצמי״. ״אתה באמת מפתיע אותי. אם אתה מכיר לעומק מוזיקה קלאסית, למה אתה מקשיב לפיוטים?״
״חשבתי שכבר עניתי לך על זה. הבט, אני גדלתי על הפיוטים ולמעשה – זה כל מה שידעתי פעם. לא מומלץ להתנתק מהתרבות שלך. ואולם, כן מותר להוסיף ולהעשיר את עצמך ברעיונות מתרבות אחרת, אבל להתנתק משלך זה לא בריא. זה יזיק לך נפשית מבלי שתהיה מודע לכך. אתה צריך להרגיש שאתה שייך ולהרגיש חלק מהעם היהודי ומהקהילה שלך, לטוב ולרע. אסור להתכחש לעברך, כמו שאתם הצברים רוצים להתנתק מהתרבות היהודית בגולה. להתכחש לעברך משמעו שאתה מתבייש בעצמך, במה שאתה, כמו בורח מעצמך – מה שלא נכון. התרבות הישראלית החדשה תתפתח מכל התרבויות והמורשות של העליות השונות שכל עדה מביאה אתה. אלה שחושבים שאפשר לזרוק את העבר הגלותי טועים טעות מרה. אנחנו לא נבנה תרבות יש מאין. צריך יסודות לבנות מהם. יש חיוב רב במורשת של כל עדה, שצריך לפתח ולהכיר. זה יתרום תרומה עצומה לתרבות החדשה שלנו פה. אנחנו נבנה פה על יסודות המורשות השונות של העולים ומהם נצא חזקים רוחנית ובעלי תרבות חזקה ובריאה המדברת לכל אחד. אל תשכח שאנחנו במזרח התיכון ולא באירופה, ויהודי המזרח יכולים לתרום תרומה גדולה לעניין האמור – אם רק תינתן להם האפשרות. קודם כל, אין לגרום להם להתבייש בתרבותם. אדרבה, על יסודות אלה יש לפתח משהו חדש – זה המשך, שכלול. אני אוהב, למשל, את החזנות האשכנזית, אפילו שהיא בכיינית בהשוואה לחזנות הספרדית שהיא עליזה מאוד. אם אשיר לך מהסליחות שלנו ׳בן אדם מה לך נרדם׳ יתחשק לך לצאת בריקוד, זה כל כך חי ועליז. יהדות מרוקו יצרה תרבות עשירה בעברית, כולל מניחי היסודות לדקדוק העברי ופוסקים ידועים שוודאי לא שמעת עליהם: ר׳ יהודה אבן קורייש מהמאה התשיעית נחשב לאבי הדקדוק העברי, דונש בן לברט (אדונים הלוי) מחדש הפיוט העברי, ששירו ׳דרור יקרא לבן עם בת׳ מושר בכל קהילות ישראל, ר׳ יהודה חיוג׳ מהמאה העשירית בעל הדקדוק העברי, ר׳ דוד אברהם אלפאסי(הרי״ף) הפוסק הגדול מהמאה האחת עשרה, הרמב״ם, ר׳ יעקב בירב רבו של ר׳ יוסף קארו בעל ה׳שולחן ערוך׳, ר׳ דוד בן זמרא (הרדב״ז), ר׳ שמעון לביא בעל השיר ׳בר יוחאי׳, ר׳ אברהם אזולאי מהמאה השש עשרה, הוא סבו של החיד״א – ר׳ חיים דוד אזולאי, ר׳ חיים בן־עטר בעל ׳אור החיים׳. וזו אך רשימה קצרה. כולם מעיר אחת במרוקו, העיר פאס, שם גרתי.
יש עשרות ומאות מלומדים ממרוקו שתרמו רבות לתרבות העברית הכללית והרבנית. האם ידעת את כל זה ?״ ״לא, אני מתוודה, אתה באמת אדם מעניין. לא חשבתי שיש משהו כזה במרוקו״.
״חיכיתי להזדמנות ליצור אתכם קשר ולא עלה בידי״. ״אני שמח להיות אתך בקשר ואני מודה לך שפקחת את עיניי. האמת היא שאני מופתע מאוד לדבר אתך! לא האמנתי שכך ידבר עולה ממרוקו. אני מצטער שזלזלנו בך בערבי שבת ובהרצאה על שפינוזה. ממש סליחה!״
״זה בסדר, אני סולח ומודה לך על האומץ שלך. אתה בן אדם כלבבי.
עכשיו תשמע. אגיד לך עוד דבר. מה אתה חושב שהחזיק את יהודי מרוקו ביהדותם? הם כמובן האמינו בתנ״ך ובסיפורים הנפלאים במדרש-רבה על ראשי השבטים, והאמינו בגאולה, אבל צריך היה לרומם את הרוח, ואת זה הם עשו בשירה טובה, במוזיקה נעימה, בחגים, בשבתות, באירועים משפחתיים. זה היה הבידור שלהם. הם חיו בתוך עצמם. לא יכלו להתערב במוסלמים ששנאו אותם, רדפו אותם והתעללו בהם ללא סיבה. לכן הם היו צריכים לפתח תרבות משלהם ולתת טעם לחייהם. איך נאמר: ׳לא על הלחם לבדו יחיה האדם . כך הקימו תזמורות מצוינות עם כל הכלים. היו נגנים מוכשרים בעלי שם, זמרים מחוננים ועוד. זה הכניס שמחה לחייהם העגומים, עד שיבוא הזמן שלך קיוו – לעלות לארץ ישראל. המללאח היה מוקף חומה ובתוכו חיו את חייהם והשתדלו גם להנעים את זמנם כדי שלא ייפלו למרה שחורה, לעצבות ולשעמום. הם יצרו מורשת נכבדה של הרבה דורות, שנבנתה נדבך על נדבך, כמו חומת לבנים, וכל דור תרם את שלו והעשיר אותה. לכן אנו צריכים לשמר אותה, להעשיר אותה ולתרום ממנה, כמו כל עדה אחרת, לתרבות הישראלית החדשה״.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–הקליטה
עמוד 332
אלכסלסי שמעון-מפאס לירושלים- 2003
רבנו משה בן מימון(הרמב״ם)
מבין המיוחסים, הרמב״ם הוא הידוע ביותר בהיסטוריה היהודית בפאס.
בשנת ארבעת אלפים שמונה מאות ותשעים וחמש ליצירה (1135) נולד רבינו משה לאביו רבינו מימון שהיה דור השמיני לדיינות ״רב בן רב, דיין בן דיין עד רבינו הקדוש (הוא רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה), כולם אנשים בעלי חכמה ויראה, אנשי שם ותהלה, בעלי תורה וגדולה, עד שהתורה חוזרת לאכסניה שלה״ עדות זו מאשרת עדות אחרת שלפיה היה רבנו משה חומר מגזע משפחת בית דוד מלך ישראל שהרי לדברי המסורה התלמודית היה רבי יהודה הנשיא נצר ממשפחת שפטיה בן אביטל אשת דוד.
רבינו מימון (אביו של הרמב״ם) למד תורה מפי רבינו יוסף הלוי אבן מגאש, אשר רבו, רבינו יצחק אלפסי כתב עליו ״שאפילו בדורו של משה״ לא נמצא כמותו איש חכם ונבון.
עוד טרם שהיה רבנו משה לבר מצוה, וגזרה יצאה מטעם הכובשים: או המרת דת, או מות, או גלות.
רבינו מימון ובני ביתו בחרו בגזרה האחרונה. רבינו מימון החליט לאחר נדודים ותלאות אשר מצאוהו בדרך, לבוא ולהתישב הוא וביתו – בעיר פאס.
בפאס כמו בקורדובה סבלה משפחת המימונים מתגרת יד הממשלה המחמדים הקנאית.
אם כן מדוע שמו פניהם לפאס? נתן לנו אחד מסופרי הדורות, ר׳ סעידה אבן דאנאן, תשובה מספיקה, בספרו לנו כי ״בעת ההיא שמע רבי מימון הדיין על חכמת הרב הגאון ר׳ יהודה הכהן שהיה בפאס במערב – והוא היה חכם גדול וחסיד… וכששמע ר׳ מימון הדיין על חכמת הגאון הקדוש הלך אליו ממדינת קרטובה לפאס ושני בניו עמו: ר׳ משה ז״ל ור׳ דוד אחיו, ולמד רבנו משה לפני הגאון וקיבל ממנו תורה״.
רבים מן היהודים בפאס וסביבותיה אנוסים היו אמנם להסתיר את יהדותם. המלכות הרשעה באפריקה הצפונית הכבידה את ידה על היהודים והכריחה אותם לקבל עליהם את הדת השלטת, אבל בכל זאת נשארו היהודים נאמנים בסתר ובחדרי חדרים לדת ישראל ולמסורת אבות, ויש מקום לשער כי בימים ההם, בשעה שבאו רבנו מימון ובניו לפאס, רפתה מעט הקנאות המושלמנית במרוקו. השערה זאת מתאשרת על ידי מקורות ערביים של סופרי דברי הימים למלכי הארץ הזאת.
בפאס, היו ר׳ מימון ור׳ דוד בנו עוסקים במסחר, ורבנו משה בנו, הוסיף לקנות תורה חכמה ודעת. עד היום הזה ישנה ברובע העתיק בדרומה של העיר פאס עלייה אחת עתיקה הנקראת דאר אל מאגאנה (בית השעון) ובה שלשה עשר חלונות ושלש עשרה קערות נחושת תלויות תחתיהם. העליה הזאת מקודשת בעיני תושבי פאס, כי לפי המסורה שבידם היתה משמשת למקום תורה לרבנו משה. קערות הנחושת התלויות שם היו להם למורי שעות והיו מכוונים על פיהם את העתים והזמנים, לפי ידיעתם בחכמת התכונה.
כאשר ראה רבי מימון שמרוב הצרות יהודי פאס החלו להתיאש, ישב וחיבר בלשון הערבית הנפוצה אגרת נחמה. וכך כתוב באגרת זו ״אגרת מרנו ורבנו מימון בר מרנו ורבנו יהוסף זכר צדיק לברכה, שחיברה בעיר פאס שנת אתע״א לשטרות״.
באגרת נחמה זו רואים אנו לפנינו את רבינו מימון אבי הרמב״ם ז״ל כאיש הבוער כולו באהבת קודש תמימה לעמו ואלוקיו; אותה אהבה שהוריש אחריו לבנו הגדול רבינו משה.
בשעה שרבנו מימון דבר אל האנוסים דברי עדוד ונחמה, יצא אחד מן היהודים הקנאים בפאס אשר חשב את עצמו ״לאיש מאנשי החכמה״ ופרסם גם הוא אגרת משלו בה הרעים קולו על האנוסים אשר לפי דעתו הם נחשבים לכופרים בה׳ אלוקי ישראל.
הרמב״ם שהיה אז כבן עשרים ושבע, שנת 1163-1162, כתב מאמר מיוחד ״מאמר קדוש השם״ או ״אגרת השמד״ ובו יצא בזכות האומללים האלה שמתוך הכרח התחפשו למושלמנים. במאמרו זה שהיה ראשית בכורי פרי עטו שפרסם והפיץ ברבים נתגלה רבנו משה בפעם הראשונה בכח שכלו והבנתו הרחבה ורוחו הכביר וגם באהבתו הגדולה והנפלאה לעמו.
כחמש שנים ישבה משפחת מימון בפאס. שם רבנו משה לקח אשה מבנות המקום ובעליית קיר קטנה עסק בעבודתו הגדולה והחשובה, חיבור ספר ״המאור״, הוא פירושו הגדול לששה סדרי משנה שהחל לעבוד בו בהיותו בן כ״ג בעודו על אדמת ספרד. לדעת גייגר גמר את פירושו עוד בשנת 1165 בעודנו בפאס ולא הספיק להגיהו ולתקנו עד שנת 1168 .
בשנת 1165 מת המושל עבד אל מומין אזנאתי, ומשל תחתיו הנציב שהיה בספרד, אבו יעקב יוסף אשר חידש את גזירות האלמוחידין בעצם תקפן, ואז נהרג ר׳ יהודה הכהן אבן סוסאן הדיין בפאס רבו של הרמב״ם, וכיוון שראה רבי מימון כך לקח את שני בניו וברחו בלילה. גם רבנו מימון כפשע היה בינו ובין המות, לולא המליץ עליו מוסלמי אחד, מליץ ומשורר אבו אל אלערב אבן מישה ויצילהו ממות.
רבי יוסף אבן עקנין
רבי יוסף אבן עקנין מצפון אפריקה, תלמידו האהוב כבן של הרמב״ם, שעבורו חיבר את ה״מורה נבוכים״ נולד בעיר סבתה, עיר נמל הקרובה, לספרד. בימי שבתו של הרמב״ם בפאס נפגש אתו שם. מסתבר שהיה בן גילו ובחיבוריו הוא מזכיר את הרמב״ם בכבוד גדול.
אבן עקנין כתב את רוב חיבורין בלשון הערבית ומיעוטם בעברית; אחדים הגיעו אלינו ויצאו לאור: פירוש לפרקי אבות בשם ׳שבט מוסר׳, ׳מבוא התלמוד׳, מאמר על המידות והמשקלות הנזכרים בתורה, פירוש אלגורי לשיר השירים, וספר חוקים ומשפטים על המצוות הנוהגות לאחר חורבן הבית.
בצאתו של הרמב״ם מפאס חיבר עליו אבן עקנין שיר פרידה: אמרתי את החרוזים האלה, עת נפרד מופת הזמן הנלחם מלחמתה של תורה בחרבות המופת ר׳ משה בר כבוד החכם ר׳ מימון בר עובדיה רי״ת:
בעת נסע ידיד לבי בריכבי נדוד שכח לבבי את נותו
ואין יכון לעורר אהבתו ונפשי יצאה עמו בצאתו.
ר׳ משה דרעי
ר׳ משה דרעי נולד באלכסנדריה למשפחה שמוצאה היה בדרעה שבמרוקו; יש סוברים שרבני היה מעיקרו ועבר לקראות. לפי מקצועו היה רופא. הוא הירבה לנסוע ממקום למקום ור׳ יהודה אלחריזי נפגש עמו בנסיעותיו בארצות המזרח. דרעי חיבר יותר מ500 שירים, שירי קודש ושירי חול, והיו מושפעים מאד משיריו של רבי יהודה הלוי ועשויים כמתכונתם.
בתחילת שנות העשרים של המאה הי״ב, ב1120 בערך, הוא הופיע בפאס בבשורה שהמשיח כבר נתגלה והתשועה קרובה לבוא. הרמב׳׳ם מספר על כך באיגרת תימן בזו הלשון: ״מה שנספר עתה ידוע לנו לאמת ותהינו על דיוקה שהדבר אירע זה חמשים שנה בערך [אגרת תימן נכתבה בערך בשנת 1172, ז. א. שהמאורע היה בשנת 1122 בערך.]. איש חסיד ונעלה אחד מחכמי ישראל הנודע בשמו מר משה דרעי בא מדרעה לאנדלוס ללמוד תורה אצל רבי יוסף הלוי ז״ל אבן מגאש אשר שמעו הטוב הגיע אליו. מר משה שב אחרי כן למרכז ארץ המערב היינו עיר פאס והעם התקבץ אליו מפני חסידותו… הוא הודיע להם שהמשיח נתגלה ושהשם הודיע לו את זה בחלום.. העם נהר אחריו והאמין לדבריו״ והיה אבי מורי ז״ל מסיר את לב העם מאחריו ואוסר עליהם ללכת אחריו, ויצא לארץ ישראל ומת שם ז״ל״.
ר׳ יהודה בן שמואל עבאס
ר׳ יהודה שחי במאה הי״ב היה חכם משורר וחבירו של רבי יהודה הלוי, וזה האחרון הרבה לחלוק כבוד ותהילה. ר׳ יהודה היה אב בית דין בפאס. הוא נאלץ לברוח מפאס בזמן רדיפות האלמוואחדין והתיישב בארם צובא.
משירתו שרדו בידינו כעשרים מפיוטיו. המפורסם שבהם הוא השיר ״עת שערי רצון״ המתאר את עקידת יצחק, ונוהגים לאומרו בקהילות ספרד והמזרח ביום ראש השנה לפני תקיעת שופר, וקהילות מרוקו נוהגות לאומרו גם ביום הכיפורים לפני הוצאת ספר תורה במנחה, כששערי ההיכל פתוחים. בשיר זה רמז והביע למעשה גם על עקידתו הפרטית שעקדו את בנו שמואל האלמוואחדין והתאסלם. לאחר שהתאסלם הוא הפך להיות מומר ואף חיבר ספר ״אפחאם אליהוד״(השחרת היהדות) נגד היהדות ותורתה. זה היה בשנת 1163.
שמואל המומר מתאר בקורות חייו את הסיפור על התגלותו של הנביא שמואל ומוחמד. בין היתר הוא מספר על חברו יצחק בנו של ר׳ אברהם אבן עזרא. ישנה דעה האומרת שגם בנו של אבן עזרא, יצחק שמו, התאסלם בהשפעת שמואל המומר ושהראב״ע יצא מספרד כדי להחזיר אותו לחיק היהדות אך בינתיים הבן נפטר ואביו חיבר עליו קינה.
דעה זו מופרכת ע״י יהודה לייב פליישר שמוכיח שמעולם לא יצא ר׳ יצחק מכלל ישראל. ועוד הוא מוסיף שר׳ יצחק כתב שיר אחד בשנת תתק״ו בעיר בגדר בתור יהודי נאמן לאמונת אבותיו. אך כל החוקרים האחרונים אכן מסכימים עם דעתו של אלחריזי.
מנחם חיים שמלצר במבוא לשיריו של יצחק בן אברהם אבן עזרא שיצא לאור על פי כתבי יד, מביא הוכחה לכך מתוך שניים משיריו: יריבוני ואני האיש המביעים את חרטתו של יצחק אב״ע על התאסלמותו.
אלכסלסי שמעון-מפאס לירושלים- 2003–
עמוד 63
תקנה נב-יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה משנת התמ״ח [1688]-נגד מותרות בסעודות השמחות
תקנה נב
תקנה משנת התמ״ח [1688]
נגד מותרות בסעודות השמחות
טופס תקנה על רבוי הסעודות שבזה יש הפסד לעניים.
מפני שרבו כמו רבו משאלות לב שכננו בענייני המסים ושערי ההשפעה דחוקים, וראינו שהקהל עם דוחקם ומיעוט השפעתם מוכרחים להוציא הוצאות יתרות בענייני הסעודות עניים ועשירים, ולוקחים ברבית כדי[שלא] לצמצם במותרות מפני שרואים אחרים מתפארים ומוציאים שלא בצמצום, לכן גם מי שהוא דחוק לפרנסה הוא מפסיד ומוציא הוצאות במותרות, כדי שישוה את עצמו במעשיו גם למושפעים. לכן כדי למעט במותרות לזכות כל הקהל כאחד, ראינו לתקן שכל מי שהוא נוהג לעשות לבניו קודם חג השבועות סעודות הנקראים אֵלְכְתָאיֵיבּ, אין לו רשות לעשות כי אם סעודה א׳ בלבד מי שהוא נוהג לעשותה בערב חג השבועות יעשנה, ומי שהוא נוהג לעשותה קודם יעשנה קודם, ולא יעשה בה תרנגולים ולא בני יונה וכיוצא בהם כלל, וכן ג״ב בשום סעודה אחרת לא של חתן ולא של ברית מילה או פדיון הבן וכיוצא בזה, וכן השולחים לקרוביהם ומיודעיהם סבות ועסאוויי [מתנות כסף ומשלוח מאכלות להורי הכלה.], לא ישלחו בהם תרנגולים ולא בני יונה, אבל לצורך מאכל החתן והכלה בלבד, או שום בעל הבית לצורך ביתו, או הזמנת אורחים יעשה מה שירצה, ותקנה זו תהיה נוהגת בקהילתנו יצ״ו מהיום ועד תשלום חמש שנים, ואף לאחר כן אין לה היתר כ״א ברשות ב״ד וקצת מראשי הקהל. והפורץ גדר לעבור על תקנה זו, יש רשות ביר הנגידים וראשי הקהל לקונסו לפי ראות עיניהם. ולראיה שכך תקננו והסכמנו להנאת הקהל ישצ״ו חתמנו אחר שהכרזנו על זה בעישור אמצעי לחודש אייר שנת כי מאהבת ה׳ אתכם לפ״ק פה פאס יע״א, עכ״ל התקנה.
וחתומים עליה הרבנים המובהקים
מוהר״ר יהודה עוזיאל ומוהר״ר וידאל הצרפתי ומוהר״ר מנחם סירירו וכמה״ר שאול אבן דנאן
וכמה״ר מימון אפלאלו זלה״ה
והכרנו חתימותיהם
ואח״כ חתומים ראשי הקהל הלא הם:
מימון בן דנאן -משה הכהן-ואברהם בן שמול-ויעקב אלבאז-ועובד בן סוסאן-ויהודה בן מכלוף אדהאן- ומשה בן סונבאל-ודוד בן אמוזג-ומשה ביבאס-ושלמה גבאי-ואברהם בר יהודה קבאליירו
כך מצאתי כתוב כמה״ר ידידיה משה מונסונייגו ז״ל.
נאם שלמה אליהו בלא״א
החכם השלם והכולל הדו״מ כמוהר״ר יעקב אבן צור נר״ו.
זה לשון ר׳ יוסף בן נאים בספרו נוהג בחכמה כ״י תחת ידינו ערך 65 : ״במחז״ק פאס יע״א, נוהגים בחג השבועות איזה משפחות שמשיאין בנם קטן כבן שש ושבע שנים בדרך שחוק עם בת קטנה ממשפחה אחרת, ושבעה ימים קודם חג השבועות מקשטים אותם בבגדי צבעונים ורקמה בגדים נאים, ומעבירים בשוקים וברחובות על כתף סבל ומסבבים אותם בבתי קרוביהם ולבסוף מביאים איזה מלמד תינוקות וכותב להם איזה פסוקים כגון מצא אשה מצא טוב וכו ׳ בדבש על הנייר חלק ולוחכים אותם הבן והבת. וזהו הגט שלהם. ובפי ההמון טעם לזה, רמז לנשואי התורה עם ישראל שנשאו אותה בחג השבועות על דרך הכתובה שלומדים בחג השבועות בעת הוצאת התורה״. וראה תקנת קהלת צפרו משנת התצ״ה בו המנהג הזה מתואר במילים אלו: ״וגם מה שהיו נוהגים לעשות לתינוקות בני חמש שנים סמוך לחג השבועות שמחות וגיל״ (קהלת צפרו כרך ראשון עמוד 78 ). וראה בס׳ אבני שיש ח״א סי׳ נ״ט. וראה מאמר מקיף על הנושא שנכתב על ידי מר רפאל בן שמחון בספרו יהדות מרוקו עמ׳ 153
תקנה נב-יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה משנת התמ״ח [1688]-נגד מותרות בסעודות השמחות
הד מאד- רעידת האדמה באגדיר- דן מנור- 3/3
האב הציץ בשעונו, ועל פניו הסתמנה הבעת הערצה לאלברט הקטן והכחוש שנאבק על חייו במשך שלוש עשרה שעות. ׳האל בחסדו הטיב עמך, ילדי׳, סח האב וליטף בחיבה את סנטרו של אלברט. ׳אתה דתי?׳ ניסה האב לדובב אותו. אלברט השפיל את מבטו, ונענע ראשו בחיוב. האב עמד לחקור אותו על אורח חייה של המשפחה, אך חזר בו לבל יצער את הילד. ׳אתה יכול להראות לנו את הבית של ג׳ולייט?׳, שאל אותו. וכשראה שהילד לא הגיב הוא הרפה ממנו.
מבטו נח על אנטואן שפיהק כל העת. ׳אתה עייף?׳ שאל אותו בנימה עוקצנית במקצת, ׳מעט׳, השיב הלה במבוכה. ׳איני מבין מדוע הרופא מבושש׳, רטן האב. ׳הטרקטור מתקשה כנראה לפלס לו דרך׳, מלמל אנטואן כמעט מנומנם. האב הגיב בהמהום כמאשר את הנחתו של אנטואן, ואחר התבונן ארוכות באלברט שישב מהורהר בראש רכון. ׳יהודי לכל דבר׳, הודה בפני עצמו.
הוא הצטלב, והמשיך להחליק באצבעותיו על הצלב שהשתלשל על חזהו, כמצפה להשראה אלוהית, עד שנזכר שוב בג׳ולייט. ׳ילדה יהודייה׳, הרהר, ׳נוחה יותר להינתק משורשיה, משום שאינה נוטלת חלק בפולחן. היא בודאי לא תדקדק בהבדל שבין מרים הנביאה למרים הקדושה׳, חייך בקורת רוח. הוא עמד לפשוט את גלימתו כדי לכסות את הילד שנמנם, אך הרעש של טרטור המנוע, שהגיע לאוזניו הסיח את דעתו. הרכב הכבד חנה בקרבת מקום, ושני גברים עמוסי ילקוטים ירדו ממנו. הרופא גחן מייד על הילד, חיטה את הפצעים והחברבורות שעל גופו, ולאחר שבדק אותו, קבע שהוא בריא לחלוטין, למעט הנקע בקרסולו.
לאחר שהרופא סיים את מלאכתו פרשו כל אחד לפינתו לעשות את צרכיהם, ושבו מייד לפוש תחת צלו של קיר שסוכך עליהם מחום השמש. רוח אביבית קרירה שנשבה מן הים רעננה אותם. זה היה הרגע היחיד שבו נתן האב את דעתו על האסון כשהוא מתבונן ארוכות בהרס הנורא. ׳עונש מן השמים׳, הפטיר ושאף אוויר כדי מלוא ריאותיו. הרופא גיחך בחשאי כדי לא לפגוע בשליח הכס הקדוש.
קרלוס הניח לפניהם סל מלא כריכים ועוגות, וכל אחד חטף מכל הבא ליד, למעט אלברט, שאף כי היה רעב הוא היסס לשלוח יד אל הסל, עד שהרופא הושיט לו כריך מגבעה צהובה. ׳זה כשר׳, אמר לו, ספק ברצינות ספק בהלצה. אלברט ניאות להיענות להצעת הרופא, וכשנגס בכריך מחאו כולם כפיים. ׳אתה גיבור אלברט׳, החמיאו לו מכל עבר. הרופא שזמנו דוחק הסתכל בפיו של קרלוס שלעס בלי הרף. ׳הזדרז׳, האיץ בו. הלה התרומם כשהוא בולע במהירות את העיסה שבפיו, פרש את האלונקה, והשכיב בה את הילד. ׳תדאג שהילד יגיע לביתן של אורסולה׳, לחש האב באוזנו של קרלוס, וביקש מהרופא שעמד ללכת שיותיר להם אלונקה וילקוט עזרה ראשונה, שהכין גם זריקות הרדמה למקרה הצורך.
׳הבה נחפש את ג׳ולייט׳, סח האב לאנטואן לאחר שהרכב נסע.
הם נטלו את האלונקה והילקוט ופנו ללכת. בדרכם צפו מרחוק בנער שהיה מפשפש בין ההריסות. ׳קדימה/ זרז האב את אנטואן, והחיש את צעדיו כטורף שאץ אל טרפו. ׳היי׳ צעק אנטואן כשהתקרב כדי מרחק קצר. הנער הזדקף בבהלה, השליך את החבילה שאחז בבית שחיו וניסה לברוח. אך אנטואן הקדים להגיע לפתח הבניין וחסם את דרך המילוט. ׳מה אתה עושה כאן?׳, רעם קולו של אנטואן. הנער קפא במקומו ועמד ללא זיע. האב שהגיע בינתיים כשהוא נושם בכבדות אותת לאנטואן לסור הצידה, והחליק על שערו המקורזל של הנער כדי להרגיעו.
׳מה שמך נערי׳, שאל האב כשידו מונחת על עורפו של הנער. ׳חג׳וב׳, השיב בקול חלוש. ׳חג׳וב׳, חזר האב על השם, והרפה מעורפו של הנער. ׳ובכן נערי׳, פנה אליו בארשת פנים של אכזבה. ׳אל תפחד, באנו רק לעזור לפצועים׳. ׳אבל אני לא פצוע׳, התריס חג׳וב כשהוא שולח מבטים גנובים אל החבילה שהשליך, ׳אני לא לגור פה, אני לגור בפונטי׳, הוסיף כדי שיעזבוהו לנפשו. ׳ראית, בודאי, פצועים באיזה מקום׳, חקר האב והניח שוב את כף ידו על זיפי שערו הדוקרניים של חג׳וב. יחסו האבהי של האב הפיג את פחדו של חג׳וב, שהחל לספר בחירות גמורה על גוויות מרוסקות, שראה במקומות שונים, על פצועים ׳ששוכבים וצועקים והרבה דם זורם מהם׳, ועוד כהנה וכהנה. והכל כנראה, פרי דמיונו.
הוא הפסיק לרגע את שטף דיבורו העילג כדי בליעת רוק. וכשחש שהאב טרם בא על סיפוקו ועדיין לוטש בו את עיניו, נזכר פתאום שראה ׳מדמואזל קטנה יושבת על אבנים, לא זזה ולא מדברת, רק מסתכלת׳. ׳ג׳ולייט׳, הבזיק ניחוש במוחו של האב. ׳איפה היא יושבת?׳, דחק בו האב בהתרגשות. חג׳וב הפנה את ראשו ימינה, וביד מהססת כמפקפק בזיהוי המקום, הצביע לבסוף על חזיתו המפויחת של בניין במרחק של כמאה מטר. אנטואן שעקב כל העת אחר הדו- שיח בין השניים, שלף מארנקו שטר p מאה דראהם והושיט אותו לחג׳וב, ׳בוא תראה לנו את הנערה׳, דחק בחג׳וב כשהוא לופת את זרועו.
נסים כהן p העשרים ומסעוד איפרגאן p השלושים, הראשון נהג והשני סבל, שירכו את דרכם בעיר החרבה. הם נשלחו לפי הוראת מעבידם־מר קוריאט לברר מה עלה בגורלה של ג׳אנט ובגורל משפחתה. ג׳אנט-מזכירתו האישית של מר קוריאט־בחורה בשנות העשרים, בהירת עור ושחורת שער, מציתה את דמיונם של צעירים רבים בפניה היפות בגופה הסגלגל וברגליה החטובות להפליא. אך יותר מכולם הפטרון עצמו שאהבתו אליה גוברת מיום ליום. ולפי לשון המרננים, הוא מוכן לשטוח לרגליה את מחצית הונו. שני הבחורים סרקו מקומות רבים וחקרו כל מי שנזדמן בדרכם החל משעות הבוקר המוקדמות, ועד כה לא הצליחו לאתר את מקום מגוריה בתוך המצב של תוהו ובוהו,ואף לא להשיג מידע כלשהו. ובעוד הם תרים אנה ואנה נתקלו להפתעתם בנערה, שישבה ללא ניע על אחת המדרגות מול קירות מפוייחים.
׳הוי, איזה מזל׳, התפעל נסים מן המקריות, ׳הבה נשאל אותה על ג׳אנט׳, הוסיף ואץ אליה. ׳שלום עלמתי׳, ברך אותה בנימוס כיאה לצעיר p רוח הזמן. הוא המתין רגע, ומשלא הגיבה, הביט בפניה בדאגה, ושאל אם הכל שפיר אצלה. אך היא עדיין מאובנת ובוהה. הוא הניח את ידו על שכמה, ׳את מרשה לנו לעזור לך?׳, פנה אליה בעדינות כשהוא מנסה לצוד את מבטה. אך היא עדיין מוסיפה לבהות ללא זיע. ׳מה שמך נערה?׳, טלטל אותה קלות, וכשראה שאינה מגלה שום סימן של התאוששות, הוא כרע על ברכיו מולה והתבונן ארוכות בפניה השרוטות והמאובקות, סטר קלות על לחייה. ׳הביטי בי הפציר׳, אך עיניה בוהות עדיין בלי להניע אף לא את ריסיהן.
מסעוד שעמד בצד, עקב כל העת אחר טיפולו של נסים בנערה, בלי להבין מילה מחוסר ידיעתו בצרפתית. עתה כשראה אותו כורע ברך לפניה, חשד בו שחמד את יופייה בלבו. ׳היא מוכת הלם׳, קרא נסים בהבעת חרדה, ׳שמור עליה׳, הורה למסעוד, ׳אני רץ להזעיק רופא׳. ׳מנין לך שהיא בת ישראל?׳, הקשה הלה. ׳יא חלאס, בחייך׳, דחה נסים את השאלה בנימה של גיחוך, ׳לך תבדוק את התליון שענוד על צווארה, הוסיף בהבעה לגלגנית. אולם מסעוד שסלד משהייה במחיצת דמות מאובנת, במיוחד כשזו נקבה, וכידוע הטומאה אורבת לקדושה ׳רחמנא ליצלן׳, הוסיף להצדיק את סירובו בנימוקים שונים, עד שלבסוף נאלץ לציית.
הוא התיישב על גל אבנים במרחק ניכר מן הנערה, והסב את פניו ממנה. ׳יושב בסתר עליון…׳ פתח בקריאת ׳מזמור הפגעים׳ כסגולה נגד הפחד, ותוך כך התעורר בלבו חשש, שמא אחת מן החיצוניים יושבת לפניו, ׳רחמנא ליצלף. ׳ברזל ומלח׳, לחש פעמיים. לפתע הוא נזכר, שהללו מופיעים תמיד בדמות של עז רוקד, לפי הכתוב, ׳ושעירים ירקדו שם׳. הוא הביט בה, וכשראה שלא חל בה שום שינוי הוא נרגע. טיפות הדם שקרשו על ידיה ורגליה השרוטות לחלחו קצת את לבו, עד שחש חובה דתית לגשת ולנקות את פצעיה. ׳יהודייה בצרה, ואתה עומד מנגדי׳, גער בעצמו. ׳הרי כתוב במפורש, ״לא תעמוד על דם רעך״׳, בקעה תוכחה מקרבו. תיכף התנער ממקומו, כשהוא שולף בקבוק מן הילקוט של נסים, הרטיב את שולי חולצתו במים שנותרו בו, והתקרב אל הנערה.
הוא מחה את האבק מפניה, ניקה את ידיה השרוטות מן הדס שנקרש, והכל בעדינות רבה ובידיים רוטטות קמעא כשהוא נוקט משנה זהירות לבל יפול ברשת הייצר. אחר כך רכן על רגליה, אך מבטו נח דווקא על הרגל הנקייה שלא נפגעה כלל. p־רגע כל קרביו פרפרו. ׳יגער השם בשטן׳ לחש, כסגולה נגד הייצר, והסב מייד את מבטו לרגל הפצועה שהייתה מגואלת כולה בדם ועפר. הוא יצק עליה מים מן הבקבוק, והחל לשפשף עד שהגיע לברך שהייתה נפוחה. הוא אך נגע בה ואנקת כאב חדה נפלטה מפי הנערה. ׳שמא דאל שדי עלך׳, דובבו שפתיו כדי להרגיעה. ברם היא געתה בבכי תמרורים. לשמע בכייה המר, הוא עמד נבוך וחסר אונים, גם כשקמה ממקומה והחלה לצלוע עד שהגיעה ליד בקע אחד שנראה כמו תהום פעורה. היא השתטחה מלוא קומתה, ופרצה בזעקות שבר על ׳אבא, על אימא׳, ועל אחרים שבשמם היא נוקבת.
עתה הוא תפס היטב את גודל אסונה, והצטער מאד שיהודים נפחו את נשמתם ללא קריאת ׳שמע׳, ושמא לא יזכו גם לקבורת ישראל, חס וחלילה. לקול צעקותיה הקורעות לב הוא נשא עיניו למעלה ומלמל משהו כמבקש רחמים מן השמים. ׳כ)וו10>-5ן1> 16־1׳, הבהילה אותו קריאה מאחור. אף שלא הבין את פשרה של המילה הוא הסתובב אינסטינקטיבית אל מול שתי דמויות שניצבו על תל גבוה במקצת. למראה לבושו המרושל של מסעוד והכומתה המרופטת שחבש לראשו, ששיוו לו דמות של בריון מן המעמד הנמוך, ולמראה הנערה שאף היא נבהלה מהופעת השניים וזקפה את ראשה כשעל פניה עווית של בכי, התעורר דמיונם הפרוע של האב ושל יד ימינו, ושיערו שכאן אירע מעשה אונס.
׳מה עוללת לנערה, יהודון מלוכלך?׳, שאג אנטואן. מסעוד נבעת מקולניותו של אנטואן, ולטש בו עיניים תוהות ומביעות חרדה, אף שלא הבין מה האיש טוען נגדו. למזלו הנערה עמדה בפרץ כאשר דברה בזכותו, הסבירה את סיבת יגונה והזימה בתוקף את עלילתם. כששמע האב את סיפורה על אובדן משפחתה הוא התחזה כמזועזע, והביע צער בהתאם לגינוני מורשת אדום. אחר כך צעדו שניהם עד שהגיעו לקרבת הנערה, הוא לבדו התיישב לידה, וכדרכו בקודש דיבר על לבה ליטף את גבה והמטיר עליה דברי ניחומים למכביר; וכשחש שיפור במצב רוחה פנה אליה בחלקת לשון שעליה הוא אמון, ׳מה שמך עלמתי היפה?׳, ׳ג׳ולייט׳, השיבה בעיניים דומעות. האב הביט באנטואן ושניהם חייכו בהבעה של שביעות רצון. האב הצטלב כאות תודה לאלוהיו שהצליח את דרכו. מסעוד, שנוכחותם של שני הזרים העיקה עליו, ועמד בצד משתאה, מלמל בלחש, ׳ברוך עוקר עבודה זרה׳, וירק בחשאי.
האב שש עתה להשתמש באמצעי פיתוי שהכין מראש כדי לשדל את ג׳ולייט לכשימצאה. ׳יש לי בשורה משמחת בשבילך׳, לאט לה במאור פנים. היא לטשה בו עיניים פקוחות. ׳אלברט, ידידך הקטן בריא ושלם׳, הצהיר בנימה מאופקת, כדי לבחון את תגובתה. ׳מהי׳ ניתרה ממקומה אחוזת התרגשות עד כדי כאב חד בברך. ׳אלברט חי?, איפה הוא?׳, הוסיפה לשאול כמפקפקת בכך. ׳במקום בטוח׳, השיב האב בניחותא. ׳אלוהים אדירים׳, קראה במבט למעלה כמתכוונת להודות על הנס. ׳אדוני׳, פנתה כיהודייה לאב בכינוי אדון, ׳אני משתוקקת מאד לראות את אלברט׳, הביעה את משאלתה בנימה של ערגה. ׳גם הוא משתוקק לראותך׳, ציין האב, וסיפר לה על חרדתו של אלברט לגורלה כשהוא מוסיף נופך משלו.
היא חיזקה את סיפורו של אלברט, אך היא הוסיפה כי שנייה אחת לפני הזעזוע היא התכופפה כדי לנעול את הנעל שנשמטה מרגלה, כשאלברט צעד קדימה. ומרגע שהזדקפה לא זכרה דבר עד שהתעוררה בביתו של מאיר סבג בעיר החדשה. יהודי אחד לווה אותה עד למקום זה שבו עמד ביתה. היא הספיקה לראות את גופותיהם המרוטשות של בני משפחתה כשאנשי חברה קדישא שמשו אותם מבין החורבות השכיבום בארונות, מבלי להרשות לה לא רק לנשקם, אלא אף לא לראותם. ומאז לא זכרה דבר עד שחשה כאב חזק בברך. היא סיימה את סיפורה בבכי חרישי שהרטיט את כל גופה. ׳מדוע לא הרשו לך לנשקם?׳ התעניין האב. ׳כי אסור לחזות בפני המת, לפי הדת היהודית׳, השיבה כשהיא מוחה דמעות מעל לחייה.
׳נערה נבונה מאד׳, הרהר האב, והתבונן במסעוד שישב בצד קדור פנים כחתול שנטלו ממנה את גוריה. הוא ניחש את מה שעומד לקרות, ורצה למנוע מג׳ולייט מחזות בלתי נעימים. ׳תני לי, ציפורי הקטנה, לשכך את כאבך בזריקה׳, פנה לג׳ולייט. וזו צייתה לו ללא התנגדות. לאחר שהזריק לה, הורה לאנטואן משהו בספרדית, והלה הזדרז לטפס על קיר הרוס למחצה, השקיף על הנוף במבט ממושך, ושב אל שולחו. ׳הוא עדיין לא הגיע׳, לחש באוזנו של האב. ׳אם כך, עלינו לזוז ללא קרלוס׳, החליט. ולפי הוראתו פרש אנטואן את האלונקה, השכיב בה את ג׳ולייט שהיית כבר רדומה, הניפו את האלונקה, ופנו ללכת.
אולם מסעוד שפניו הוריקו מזעם עצור, כמי שנושל מנחלת אבות, התייצב מולם וחסם את דרכם. ׳אתם לא תיקחו אותה׳, שאג בערבית יהודית. ׳סלק מכאן את הכסיל הזה׳, ביקש האב מאנטואן. ׳זוז מכאן׳, אותת לו אנטואן תוך איום בתנועת ידיים. וכשראה שמסעוד לא שעה לאיומיו, והמשיך לעמוד בדרכם, הוא הרפה מהאלונקה, ובעט בעוצמה רבה במבושיו של מסעוד. הלה פלט אנקת כאב ונפל ארצה. שני ׳המושיעים׳ נטלו את ג׳ולייט הרדומה עדיין, והותירו אחריהם את מסעוד המתפתל מכאבים.
עוד לא הרחיקו לכת כאשר ניסים הגיע עם חובש מתנדב מן המשלחת של קזבלנקה. שניהם נזדעזעו ממראהו של מסעוד המתפתל מכאבים ומקיא. ׳הכומר, ימח שמו, לקח את ג׳ולייט׳, נאק מסעוד כשהוא מתנשם בכבדות. ׳רוצו מהר׳, צעק כשהוא מתאמץ להבליג על כאביו, ׳הצילו אותה׳, ׳הם יעבירו… אותה… על דתה… כל המציל… נפש אחת מישראל… כאילו קיים עולם מלא… פדיון שבויים… פדיון שבוי…׳, לא הספיק להטעים את המילה עד שהתעלף. אחוז רוח תזזית, גחן ניסים על תרמילו ונטל ממנו את נשקו האישי- סכין ארוכת להב. ׳קדימה׳, זרז את החובש, ושניהם פתחו בריצה…
כעבור שבוע עזבו כל הזרים את אגדיר שנראית עתה כעיר רפאים. מסעוד איפרגאן מאושפז עדיין בבית חולים בין פצועים רבים, וביניהם גם ג׳אנט-מזכירתו היפה של מר קוריאט־השוכבת קטועת רגל במחלקה הכירורגית. הקהילה היהודית, שרבים מבניה ניספו באסון, שרויה עדיין תחת צלו של אבל כבד, כשהתקווה להתאוששותה טרם נראית באופק. ובצילה של עלטה קודרת זו מתנוצצת הצלחתה של המשלחת מקזבלנקה כקרן אור. מקס אביטן רשאי לחכך את ידיו בהנאה למראה שמונים צעירים וצעירות, ששמותיהם בפנקס סומנו באות ד׳ כמועמדים לעלייה לארץ.
כל אותו שבוע התפרסמה בעיתונות היומית מודעה אודות היעלמותם המסתורית של שני אזרחים מצרפת ונערה יהודיה בת המקום. ואלה שמותיהם: האב פידרו דה לואה, אנטואן לאורו,ושם הנערה,ג׳ולייט דוראן. המודעה לא עוררה שום הד בקרב הציבור, מעט ניסים כהן שקרא את המודעה וחייך בהנאה.
הד מאד- רעידת האדמה באגדיר- דן מנור- 3/3