מורשת יהדות מרוקו

תעודה מספר 41

ב"ה

התרי"א – 1851

כאשר נשארה עדתינו כצאן אשר אין להם רועה ואיש כל הישר בעיני יעשה, ויש אשר נודרים לעניי תורה ואינם מקיימין ויש אשר מסרבים להכניס אורחים הבאים ממקום אחר ונשארו עניי תלמדי חכמים הבאים מחוץ מושלכים בבתי כנסיות ואין מאסף הביתה.

וחס ושלום כמעט כסדום היו וכשראו הגזברים צרתם צרה הולכים ושבים על בעלי בתים לפרוע נדרי נדבותם ולקבל אורחים ואין שומע סילקו עצמן מלשרת בקדש ונשארה העיר כעיר פרוצה אין חומה. אי לזאת אנשי חסד נאספו לתקן בקיעי העיר ונועצו לב יחדיו לתקן המעוות והעמידו גזברים חדשים הלא המה החכם השלם כבוד הרב מתתיה בן זכרי והחכם הותיק כבוד הרב יעקב אדהאן והטילו גורלות על הכנסת אורחים וכל איש אשר עלה עליו הגורל והגיע גורלו להכניס האורח וסירב להכניסו בביתו או איש אשר נדר והתנדב לעניים ולא רצה לפרוע אזי הגזברים יגידו להנגיד המעולה הנכבד והחשוב כבוד הרב אברהם עולייל והוא יקנוס אותו בסך חמשים אוקיות ובכן העידונו על עניין בקניין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא ביה ובשבועה חמורה כראוי כי אם למה שיועיל שבעה טובי העיר הלא המה :

המשכיל ונבון הגביר המרומם כבוד הרב ישועה אלבאז והנכבד וחשוב ומעולה כבוד הרב אברהם בן מאמאן והחשוב והמעולה כבוד הרב אליהו בן שלוש והחשוב ומעולה כבוד הרב אברהם אלבאז והחשוב ומעולה כבוד הרב שלם בן שטרית והרב יוסף בן הרב ברוך בן עמרם.

ובכח הקנין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה ונתנו רשות והורמנא[אישור] גמול לנגיד הנזכר שכל איש אשר ידור לעניים ויתבעו אותו הגזברים הנכרים פעמים שלוש לפרוע נדבתו או איש אשר יגע גורלו להכניס האורח כמו שמפונקס סדר הגורלות ביד הגזברים הנזכרים ולא רצה לקבל האורח הרשות נתונה ביד הנגיד הנזכר לקונסו בסך חמשים אוקיות כאמור.

ולראיה ביד הנגיד הנזכר שכן עלתה הסכמת שבעה טובי העיר למיגדר מילתא ולהחזיר המסרבים למוטב חתמנו פה והיה זה בשבעה עשר יום לאלול המרוצה משנת חמשת אלפים ושש מאות ואחת עשרה ליצירה[1851] והכל שריר ובריר וקיים במקום סגולתא צ"ל והרב משה בן הרב בנימין אביטבול וקיים שנית מי' ימים עבר עליה הקולמוס שהיא טעות סופר ונכתב ביני שיטי והוא האמת וקיים.

עמור אביטבול סי"ט

קהלת צפרו- מקורות ותעודות -ר' דוד עובדיה-החובה לאחרח זרים לפי תור וכן תשלום הנדרים…

עמוד 49

אוזווילוס ראה אוגואילוס

אוחיון ראה דוד וחיון

אוחגא ראה אבו חנא

יהודה זרחיה אזולאי ב״ר משה ב״ר דוד מחכמי פאס במאה החמישית.

עלה בשנת התק״ף/1820 לארץ ישראל והוציא לאור בליוורנו את שו״ת הרדב״ז ת״ה בתקע״ת.

מימון אזולאי מחכמי פאס במאה החמישית.

מרדכי אזולאי ב״ר אברהם, ואבי המקובל ר׳ אברהם, מחכמי פאס במאה הרביעית.

משה אזולאי ב״ר דוד. מחכמי פאם במאה החמישית.

אלישע אטובי מחכמי המערב במאה השישית. יתכן שפעל בפאס ועדיין נזכר בשנת התר״א/1841.

משה אטוויל ב״ר שלמה. מחכמי פאס במאות השלישית והרביעית חתום על הסכמת התושבים הוותיקים בענייני כתובה. בשנת הש״י/1550 (כרם המר, ה״ב, כג). חידושים ממנו מובאים בספר מראה עינים לר׳ אלעזר בהלול.

יצחק בן איעיש מרבני פאס. חידושים ממנו מובאים בס׳ מראה, עינים לר׳ אלעזר בהלול.

אברהם אלבאז מחכמי פאס במאה הקודמת. חתום בשנת התקס״א/1801 עם ר׳ שאול סירירו.

יעקב אלבאז מחכמי פאס ומקובליה. מצאצאיו ר׳ שמואל אלבאז. חתום כאחד מראשי הקהילה על תקנה משנת התמ״ח/1688 והת״ס/,1700 (כרם חמר,ח״ב, מה ומ״ז).

יצחק אלבאז [א] סב־סבו של ר׳ שמואל אלבאז. היה חכם ומקובל.

יצחק אלבאז [ב] אבי ר׳ שמואל. מחכמי פאס ונכבדיה. מסופר עליו שהיה מסיים את השולחן ערוך בכל שלושים יום. נפטר בשבת כ״ז תמוז התס״ב/1703.

משה אלבאז [א] ב״ר שמואל. מחכמי פאס במאות החמישית והשישית. חתום על פסקי דין בשנים התק״ל/1770 והתקל״ט/1779. עם הרבנים יהודה בן דוד ויוסף יהודה הכהן. כנראה היה סופר שטרות.

משה אלבאז [ב] מחכמי פאס במאות השישית והשביעית. נמנה על עשרת החכמים הנודעים (בתוכם ר׳ יהודה אבן עטר ור^׳ אברהם מונסונייגו) שנפטרו בשנת התרל״ב (1872).

נחמיה אלבאז מחכמי פאס במאה הקודמת ובן דורו של ר׳ ידידיה מונסונייגו החתום עמו על פס״ד. (ר׳ ידידיה נפטר בשנת תרכ״ח/1868).

רפאל משה אלבאז סופר בי״ד בפאס במאה השישית. חתום על פס״ד עם ר׳ יהודה הכהן בשנת התקמ״ת/1788.

שמואל אלבאז [א] בה״ר יצחק. נולד בשנת התנ״ח ונפטר בשנת התק״ט/

            1749—1698 בהיותו כבן b״ב שנה. כנראה שהיה מתלמידי ר׳ יהודה בן עטר. היתה לו ישיבה ומתלמידיו ידועים לנו ר׳ יוסף בן מאמון, ר׳ שם טוב בן אמוזג ור׳ אברהם מאנסאנו. כיהן ברבנות עם הרבנים יהודה בן עטר, יעקב אבן צור, שלום אדרעי ויעקב בן מלכא ועוד. יש ממנו פס״ד וכן חתום על כמה פס״ד שנדפסו בספרי השו״ת של חכמי התקופה במיוחד בשו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״. חתום על כמה תקנות שנתקנו בשנים התצ״ה—התק״ג. בזמן ששהה ר׳ חיים בן עטר בפאס הצטרף לישיבתו ובשעה שנתמנה ר^, שמואל לדיין מסר לידי ר׳ חיים את הנהגת הישיבה. ר׳ חיים הרבה לשבח את כושר עיונו ומידותיו הנעלות של ר׳ שמואל והגדיל לעשות בהקדמתו לספר ״פרי תואר״ ״… רב ועצום יחיד בדורו גדול הרבנים חכם החכמים הדיין העצום הכולל כל מידות טובות הוא אחיהו״ד הרב המופלג כמוהר״ר שמואל בן אלבאז ה׳ ירומם

כסא תורתו אשר לבש מ״ח דברים שהתורה נקנית בהם, ולא הרימותי ידי לחתום על דברי, אלא אחר הסכמת הרב הנזכר והוא אשר אני מזכיר לפעמים בשם אחי הרשב״א…״.

מחיבוריו ידועים ״עז והדר״ שיטה על הש״ס, כת״י. מזכיר אותה החיד״א, ״הנער שמואל״ על מסכת שבועות, חידושים למסכתות ברכות, שבת, ראש השנה, מועד קטן, ביצה. נדה, מציעא, סנהדרין, ואבות היתה באוסף כת״י של ר״י בן נאיים, ספר דרושים, ספר זכרון, פירוש על עין יעקב ״ויאמר שמואל״ חידושים על הש״ס נדפס בקאזאבלנקא. לבד מגדולתו בתורה היה חסיד ובעל מעשים היה נוהג לעשות הגעלת כלים לכל תושבי העיר בחצירו כשהוא משגיח על ההגעלה בעצמו. מצאצאיו ידוע לנו בנו ר׳ משה הא׳ הנ״ל.

ב י ב ל ׳: נר המערב; מלכי רבנן; שם הגדולים ערך ר׳ ח. בן עטר; ספרים ערך עז והדר; ״פירות גנוסר״; כרם חמר, תקנות, קסט—קעג. ועיין לעיל עמ^׳ 118 הערה 24.

שמואל אלבאז [ב] ב״ר יצחק. ר׳ יוסף בן נאיים מזכיר עוד חכם שני בשם זהה שחי במאה הה׳. ולדעתינו המדובר באותו חכם.

ב י ב ל ׳: מלכי רבנן, דף קב—4, קכב—2.

אלדד הדני, תולדות חייו לוטים בערפל. ייחס עצמו לשבט דן ותיאר בנוסעו ברחבי העולם היהודי בסוף המאה התשיעית לספירה הנוצרית, את עשרת השבטים ״בני משה״. תאוריו היו לחלק בלתי נפרד מהמסורת בימי הביניים, על גורל עשרת השבטים והצמיחו אף אגדות חדשות. בהתאם לדברי הקראי יהודה ההדסי בן המאה ה־12, בא אלדד בראשונה למצרים וממנה לצפון אפריקה. הוא היה גם בבבל לפני שהגיע לקירואן, לערך בשנת 880, בצפון אפריקה נפגש עם ר׳ יהודה בן קוריש ומכאן יש לשער שביקר בפאס. בשנת 883 שלח אלדד מכתב ליהודי ספרד והדבר נלמד ממכתב חסדאי אבן שפרוט למלך כוזר. יהודי קירואן שאלו את הגאון צמח אודות אלדד, ובמיוחד אודות הלכות השחיטה והטריפה שלו. נראה שאלדד היה אמון על השפה הערבית וידע את התלמוד הירושלמי. ההלכות שלו צוטטו בידי הראשונים. את הלכותיו והסיפורים אודותיו פרסם בהרחבה בצירוף מבוא מקיף והערות ר׳ אברהם עפשטיין.

ב י ב ל ׳: אנציקלופדיה יודאיקה כרך , עמ׳ 577—578, כולל ביבליוגרפיה מקיפה ומעודכנת; כתבי ר׳ אברהם עפשטיין כרך א׳, ירושלים תש״י, עמו׳ ג—קמח.

יוסף אלחדאד חי במאה הד׳ והה׳ ? כנראה היה משוחטי העיר. הוא חתום בפסק דין בענייני טריפות עם ר׳ אברהם אדארוקי. אלחדאד ראה חדאד, הכהן אלהדאד

יוסף בן אליד ב״ר לוי. מחכמי פאם בסוף המאה השלישית ובתחילת הרביעית. עלה לארץ־ישראל.

לוי בן אליד אבי ר׳ יוסף. חי במאה הג/

יצחק אלבבאש חי במאה הה׳ והו׳. מן העיר אקאי. התגורר בפאס בשנת התקי״ז/1757.

משה אלברהניץ מחכמי המגורשים בפאס. חתום עם שלושה מחבריו על תקנה בי״ב סיון הרנ״ד/1494 המחייבת כתיבת גט שכיב מרע (כרם חמר, תקנות. יד).

אלכרסאני ראה כרסאני

אברהם אלמושנינו. נולד בספרד ובא בעודו צעיר לימים לפאס. חתום על תקנות המגורשים בשנת הש״ה/1535 (כרם חמר, ת״ב, כב). נחשב לאחד מגדולי החכמים בדורו, יחד עם י' אברהם חאגיז, ר׳ אברהם אוגווילוס ואחרים. בניו היו החכמים משה ויוסף.

יוסף אלמושנינו ב״ר אברהם. אחי ר׳ משה ואבי הרופא ר׳ משה. תלמיד ר׳ לוי שלא נודע מיהו. מצאנוהו מכהן בדיינות וחתום על פסקי דין בשנים השל״ג—הש״ן/1573—1590 (כרם חמר, ח״ב, לה, לב ול״ג) וחתום עם חכמי דורו בשלהי חדש אדר השס״ג/1603 על הסכמת תמיכה ביהודי ירושלים (שם, מח). בשנת השל״ו/1576 נחשב לנגיד הקהילה. היה לו בית כנסת שנקרא בשמו. יעב״ץ מתארו בספרו ״זכירת הכתובות״ שבכ״י ״אותו צדיק החה״ש הדיין המצויין המאור הגדול מאריה דאתרא סבא דמשפטים כמה״ר יוסף זלה״ה הרופא״, ומכאן שהיה רופא. חיבר ביאור על נביאים וכתובים ועל אגדות רז״ל, פירוש על אבות וספר ״פסח שני״ ביאור על ההגדה בכ״י, וכן חיבר ספר ״שרשי המצות״ שנדפס בירושלים התרס״ט. תלמידו הנודע ביותר הוא ר׳ אהרן אבן חיים שעלה לארץ־ ישראל.

משה אלמושנינו ב״ר אברהם ואחי ר׳ משה. מחכמי פאס הנודעים. דיין ומורה צדק ורופא מובהק. בספר ״יחס הכתובה״ ליעב״ץ שבכ״י מדובר בשבחו.

חי במאה הרביעית.

משה אלמושנינו ב״ר יוסף. מחכמי פאס במאה הרביעית בדור השני למגורשי ספרד. חיבר ביאור לתנ״ך שלא נדפס.

יתכן וחצרו היא זו הנזכרת בשנת השמ״ד .1584) בכ״י ר׳ עמנואל סירירו בשם ר׳ סעדיה אבן דנאן(מלכי רבנן דף קא, 3).

פאס וחכמיה-רבי דוד עובדיה-רבני פאס
עמוד 257

27/11/2023

גיוס הפעילים החדשים, לא נעדר מקרים ׳וצאי־דזפז. באחד המקרים הללו, נוכח ״ברנארד״, לתדהמתו, כי לא בכל מקרה הזהות הבדויה מונעת חשיפה. אירע ובאחד הימים נתקל ״ברנארד״ בקזבלנקה בצעיר שהתבונן בו בקפדנות. הצעיר חלף על פניו, שב על עקביו והחל קורא: ״המפקד, המפקד…״ ״ברנארד״ העמיד פנים כמי שאינו מבין, אמר ״סליחה״ באנגלית והמשיך ללכת. אך הצעיר לא הירפה ממנו והלך אחריו. ״ברנארד״ נכנס לבית־קפה וזה המתין לו בחוץ, בסבלנות. כאשר יצא ״ברנארד״ שוב לרחוב, מצא הצעיר הזדמנות לספר לו את סיפורו: במלחמת השחרור, הוא שירת בגדודו של אותו מתנדב, בחטיבת ״אלכסנדרוני״. בגמר הקרבות, ירד הצעיר היהודי למרוקו והוא מחפש עתה דרך לשוב לישראל. ״ברנארד״ גייס אותו מיד ל״מסגרת״ וכמו צעירים רבים אחרים – הוא מתגורר עתה בישראל.

כמו המתנדבים הישראליים האחרים של ה״מסגרת״, לא הגביל עצמו ״ברנארד״ לתפקידי הגנה בלבד, אלא סייע גם לאנשי ״מקהלה" שעסקו בעלייה החשאית. במרוצת הזמן, נקבעו גם כללים ברורים לחלוקת תפקידים בין שתי זרועות אלה של ה״מסגרת״ במרוקו: חברי"לביא" היו ממונים על בטחונן של שיירות העולים ואבטחת החוף, בעוד שאנשי "מקהלה״ היו אחראים לעלייה לספינות או להברחת הגבול היבשתי. לא היתה זו חלוקה נוקשה ורכזי ״לביא״ או ״מקהלה״, גילו במרבית המקרים גמישות ושיתפו פעולה ביניהם, ולא פעם חברי ״לביא״ מילאו תפקידי ״מקהלה״ ולהיפך.

אם בשלב הראשון של פעולת ה״מסגרת״ במרוקו, הדגש בעלייה היה על פינוי כפרי הדרום, אזי עתה הועתק המאמץ לערים הגדולות. הסיבות לשינוי זה מובנות: רוב היהודים גרו ב״מלאח״ ורק מעטים מהם התגוררו מחוץ לחומות הגטו. ריכוזיות זו, הקלה על רישום המועמדים לעלייה ואיפשרה ארגון לוגיסטי יעיל יותר. לא כן ביחס ליהודים שגרו בכפרים. המרחק בין כפר לכפר היה גדול ומטעמי בטחון – חובה היתה לרוקן את הכפר מתושביו היהודיים. בערים, לעומת זאת, ניתן היה להוציא משפחות בודדות, לעתים אפילו חלקי משפחות. כמו בעבר, כך גם עתה – הרישום לעלייה נעשה על־ידי פעילים מקומיים וחברי תנועות הנוער הציוניות. התנועות שפעלו במחתרת באותה תקופה היו – ״הבונים״. שהיתה קשורה לאיחוד הקבוצות והקיבוצים; ״דרור״, שהיתה קשורה לקיבוץ המאוחד; ״השומר הצעיר״, שהיתה קשורה לקיבוץ הארצי וכן התנועה הדתית ״בני־עקיבא" וארגון "הנוער הציוני", שהיה קשור למפלגת הליברלים העצמאיים. נוסף על כך, פעלה במרוקו תנועת הצופים היהודית ה־״דז׳״. זו שיתפה פעולה עם תנועות הנוער האחרות, חינכה לאהבת ישראל וטיפחה את הגאווה היהודית, אך טרחה גם לשמור על הייחוד היהודי בגלות המוסלמית. על כן גם מעורבותה בעניני העלייה החשאית היתה מוגבלת יותר. אף על פי כן, גם תנועת הצופים לא יכלה להשאר מנוכרת לישראל ולציונות וכמה מראשיה אומנו בצרפת וחבריה הצטרפו ל״מסגרת" באופן אישי, ולא על בסיס תנועתי. בתקופת השיא שלה, למחרת העצמאות המרוקנית ב־1956, מנתה התנועה כ־5,000 צופים. אך בינתיים – עלו רבים מהם לישראל ואחרים היגרו לצרפת, ספרד וקנדה.

החילופים בהרכב המתנדבים במרוקו, הביאו לתנופה מחודשת בפעילותה של ה״מסגרת״ וחרף הקשיים המרובים, מספרם של העולים היהודים החל לגדול בהתמדה. אד כבר מראשית פעולתו, נתקל הצוות החדש של ה״מסגרת״ בשתי בעיות פנים־מרוקניות קשות, שהכבידו על מצבם של יהודי מרוקו ופגעו במאמץ העלייה. אלה היו – המצב הכלכלי החמור והתחרות הסמויה בין המלך לבין ממשלתו, בתחום המדיניות הבינערבית.

בחזית הפנימית, שנת 1959 נפתחה בסימן של העמקת הקרע בהנהגת מפלגת ה״איסתקלאל״. כינונה של הממשלה השמאלנית בראשותו של עבדאללה איבראהים, הביא להגברת המאבק בין מהדי בן־ברקה לעלאל אל-פאסי. בן־ברקה דגל במשטר סוציאליסטי־לאומי והוא שאב את כוחו הציבורי מהפועלים ומהאיגודים המקצועיים. עלאל אל־פאסי, לעומתו, היה שמרן ובעל השקפות פוליטיות ״ימניות״ והוא שאב את כוחו מבעלי ההון, אנשי המעמד הבינוני והחוגים הדתיים. במאמציהם להטות אליהם את לב הציבור, לא נרתעו שני הפלגים ממאבק אלים שכלל מעשי רצח, חטיפות ושריפת מועדונים. ערעור היציבות הפנימית, הביא להחרפה נוספת במצב הכלכלי. כחלק מתנאי העצמאות, נשארה מרוקו בגוש הפרנק הצרפתי. מפאת המלחמה באלג׳יריה, הואץ תהליך האינפלציה בצרפת, וערכו של הפרנק הצרפתי ירד בהתמדה. אך מטעמים של יוקרה לאומית, סירב המלך המרוקני לפחת את ערך הפרנק המרוקני ודבר זה יצר פער של 18 אחוזים בשערי שני המטבעות. זה הביא מיד לשתי תופעות בולטות – בריחת הון ממרוקו לצרפת, וצמצום היצוא החקלאי המרוקני לצרפת. משבר כלכלי חמור זה, הביא להתקוממות שבטי הברברים, שוכני ההרים. הצבא המרוקני דיכא מרידה זו באכזריות ולא נרתע מהפעלת מטוסים ותותחים נגד המורדים.

ואילו בזירה הבינערבית, ה״אוריינטציה הנאצריסטית" של מרוקו קיבלה תאוצה נוספת. ראש הממשלה, עבדאללה איבראהים, השקיע מאמצי תיווך נרחבים בין מצרים לבין טוניסיה ועיראק וצידד בביקורו של המלך בקאהיר, אף לפני ביקור בצרפת. באפריל 1959, ביקר יורש־העצר מולאי חסן בקאהיר ובשיחה עם כתבים מצרים ומרוקנים, כינה את נאצר ״גואל אפריקה ומושיע המזרח־התיכון״. גם עבדאללה איבראהים ערך באותו חודש ביקור רשמי במצרים ונתקבל לשיחה ממושכת על־ידי גמאל עבד אל־נאצר. בתגובה על כך, וללא התיעצות עם הממשלה, הזמין המלך את הליגה הערבית, לקיים בקזבלנקה את הכינוס הבא של שרי החוץ הערביים, שעמד להיערך בספטמבר 1959.

מצב כלכלי ופנימי חמור זה, אך הגביר את מצוקתם של יהודי מרוקו וחייב את ה״מסגרת״ למצוא פתרונות מהירים למצוקה זו. נוכח ערעור מצב הבטחון החרפת המשבר הכלכלי, פתחו יהודי הכפרים והעיירות בתנועת־נדידה ״מן הכפר אל העירי׳ והצטרפו למחנה־האביונים, שחיו בגטאות בדלות ובחוסר כל. מספר פושטי־היד היהודיים בקזבלנקה גדל באופן מבהיל והם נסמכו על שולחנם של מוסדות הקהילה וארגוני צדקה יהודיים. המשבר הכלכלי לא פסח גם על אנשי המעמד־הבינוני. פקידים, פועלים ובעלי מלאכה יהודים פוטרו ממשרותיהם וכ־200 חברות כלכליות יהודיות פשטו את הרגל. מנהל ה״פינה היהודית״ ברדיו מרוקו הודח, משום ש״העז״ להשמיע מעל גלי האתר, בכל יום שישי, שירי עם ישראליים ו״תעמולה ציונית״. ואילו מנהיגי ה״איסתקלאל״ לא הירפו מתביעתם להלאים את מוסדות החינוך היהודיים ולשלב את רשת בתי הספר של ״אליאנס״ ברשת החינוך הכללית.

אך חמור מכל היה היחס המשפיל שגילה השלטון כלפי היהודים. באחת הנפות, התלונן ועד הקהילה כי תוך תקופה קצרה, היו שבעה מקרים של התעללות ביהודים. במקרה אחד, נטפל שוטר לפועל יהודי במטחנת־קפה וציווה עליו לטאטא את הרחוב, משום שהפועל סירב בעבר להלוות כסף לשוטר. במקרה אחר, נעצר מסגר יהודי והוכה בתחנת המשטרה מכות נמרצות, אך ורק משום שתבע משוטר לשלם לו עבור עבודה שביצע בביתו.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב מרוקו פוזלת לעבר נאצר והעולם הערבי

עמוד 135

רבי שמעון חיים חרוש

כוללות המערביים בירושלים ה׳ תת״ג – בערך(1892)

השד״ר דידן לא נזכר בשום מקור אחר מרושמי השדרי״ם אשר לפני ואולי אביו היה רבי אברהם חרוש שהיה השליח הראשון של עדת המערביים החדשה שיצא בשליחות למרוקו בשנת תרכ״ב ובנו השד״ר דידן אם השערתי היא נכונה היה עוד אברך, בצאתו וחתם על שטר הכוללות שלו הרב משה מלכא וספק אם חתימה זו של הרב מלכא היתה בשנת תרנ״ג אחרי שנתמנה לרב העדה. ואמנה בחתימתו לא נזכר בה בתואר רב העדה, וכנראה לפני שנת תרנ״ג, מ״מ תאריך השנה שבה הגיע השד״ר דידן לצפרו׳ נשארה בתעלומה. מכתב הכלולות הרצ״ב נכתב באותו נוסח לשני הנדיבים, א׳ בשם אהרן אלבאז, וב׳ בשם ישראל בן עולייל.

בעהי״ת

פעה"ק ירושלים תובב״א

חמדת לבבות, וענף עץ אבות הגביר החכם המרומם ונעלה לשם טוב ולתהלה, אוהב התורה ולומדיה, נדיב לב האדון אהרן אלבאז נ״י, שלום וכל טוב סלה.

אחדש״ו כמשפט ובעדו נשא תפלה. לפני שכינת עמינו שלא זזה מכתל המערבי למען יצו ה^, לך את הברכה חיים עד העולם כי״ר! ידיד ה׳! בני כוללינו האומללים אליך ידרשון, למען תט אזנך לשועת עניינו, כי כתורונו צרות תכופות. תסמר שערות השומע והמשמע. כי העוני הכביד עלינו. והעניים צועקים במרה, ואנן בדידן ק״ק המערביים יצ״ו ירוד ירדנו פלאים, ענייות קשה ומנוולת, כלו בדמעות עינינו על שבר עמינו, בעטף עולל ויונק זקן עם איש שיבה אשר על ככר לחם יצעד נבר ואין. כי מאין תמצא ידינו לנהל מספר אלף נפשות עניי קהלתינו, וכוללינו מוצב בשפל השפלים! וגם על ואת צירים וחבלים יאחונו, בראות חמשה וששה נפשות אביונים, נצמדים יחד איש על יד רעהו בחדר צר בבתי אסופי דלים אשר לנו מכים ומענים, משלבים כנצר נתעב וחשכת אפלה וצלמות מחכה למו צועקים בקול שאון רעש הבה לנו לחם ולמה נמות! ועוד נדחקנו לשלם סך עצום למלכות יר"ה כרגא דמלכא בעד עדתינו, וזה שתי שנים לא השיגה ידינו לשלם הסך העצום הזה. על כן הובאו אל בית הכלא, כמה אנשים מנכבדי קהלתינו, וגדלה צעקתם עד כי נלחצנו ללוות ברבית להוציא מצרה נפשם.

נוסף גם הוא על החובות המוטל על צוארינו, ובפרט בזמן שכירות הבתים תגדל צעקת אביונינו ואיש משאו על שכמו מושלכים ברחובות קריה, ואין מאסף, באופן אין די באר גודל צרותינו! והנה הגיע עת לחננה לשלוח שד״ר נהוג וחלינו פני ידידינו האברך הנחמד, ציר אמונים ברוך מבנים, הרב הכולל. בישראל להלל. זרקי בנשק׳ רב ספרא כמוהר״ר שמעון חיים חרוש יצ״ו כי ראינו פרקו נאה ויאה חלינו פניו ללכת בשליחות להרים בשופר קולו, לעורר רחמי אחב״י, ובבן נא אדון החסד קום לעזרתו. ודבר נא על לב נדיבי העם כי יעשו לו נדבה כפולה כי ענייך ועניי עירך אנחנו, ועשה נא למען כבוד אחיך הנתונים בצרה גדולה ולמען השריד וכבוד אבותיו הקדושים עמודי עולם זיע״א, לעמוד לימינו בבל עז. ולצוות עליו בכתבי צוותא לאוהביו ומיודעיו, כי יהיו לו להדר׳ – עזרי. ובשכר זאת ה' משמים יריק עליך שפע רצון ברבה והצלחה. ובל טוב סלה בנהר ובנפש חרד ופקומ״ש ק״ק המערביים יצ״ו החותמים בדמע פעה״ק ירושלים תובב: המעתירים בעדו עתרת החיים והשלום

הצעיר משה מלכא ס״ט   שלמה אבישדיד

עה׳ בה׳ יששכר אצראף  ס״ט

ס״ט

הקהלה והשד"רים-הרב דוד עובדיה זצ"ל-רבי שמעון חיים חרוש

עמוד קלד

בעזה"י

התשי"ג-1953

נתוודו אצלי בבית דין ראשי משמרות החברה קדישא גומלי חסדים בעיר צפרו יעא " ביום ז' אב יהפכו לטובה של שנת תשי"ג על סדר היום של ועידה זו היה הנושא " ארבעת קברות שיהיו מוכנים לשעת הדחק בערבי שבתות וימים טובים, שנים לנשים ושנים לגברים, לשעת הדחק דוקא.

ראשי המשמרות החליטו להכין ארבעה קברות הנז׳ בארבעתן, לשעת, הדחק כמדובר וכל הברה מארבעה המשמרות הנ״ל שתשמש ב״מ באיזה קבר מהמוכנים הנז' בשעת הדחק כנז׳ חייבת לחזור ולהכין אחר תמורתו, בעת שתהיה אותה המשמרת עוסקת בקבורת איזה נפטר ב״מ, ואם יעבור ראש המשמרת ולא יכין אחר כנז' בזמן הנז', מחויב שיפרע לכיס החברה איזה סכום שיסכימו עליו שאר ראשי המשמרות ולראיה חתמנו פה בזמן הנד וקיים.

דוד עובדיה פ״ט    ע״ה משה אג׳ייני   מאיר כן פמול     יחייא ן׳ כלפון

ע״ה ישועה רובין

חותמת בית דין

43

בע״ה התרכ״ה- 1865

נועדו יחדיו יחידי קהלינו ישצ״ו קהל צפרו יע״א הלא המה החכם ונבון גם שב גם ישיש כהה״ר ישועה אלבאז י״ץ והחשוב ומעולה הר׳ אברהם בהר׳ יצחק ה״ן אלבאז והנבון הר׳ ישועה בהר׳ ברוך ה"ן עמרם והחשוב הר׳ אהרן בה׳׳ר מרדכי ה״ן אלבאז והגזבר הר׳ משה בהר׳ יעקב הכהן והנבון הר׳ משה בהר׳ אהרן ה״ן אזולאי והר׳ משה בהר׳ מכלוף ה״ן חמו ידי׳ אדבדובי והר׳ משה בהי׳ יששכר ה״ן אדהאן ועלתה הסכמתם בעדם ובעד כללות בני העיר שמהיום הזה והלאה הם מקבלים עליהם בקבלה גמורה שאין לה ביטול עולמית ודי לעלמין לא תתחבל שכל ת׳׳ח הבא לכאן ממזרח וממערב מצפון ומים יהיה מה שיהיה ופושט ידו ליטול לא יטול כי אם השליש ממה שלקח במתא פאס יע״א וכשיבוא לכאן צריך להביא בידו כתב ידם של גזברי מתא פאס יע״א כמה לקח מהם ואם לא הביא כתב ידם בעמוד והחזיר קאי עד שיביא ראיה ולאשר ולחזק ההסכמה הזאת בכל תוקף כדי שתהיה חזקה כראי מוצק נקוש״ח יחידי קהלינו הנז״ל על המב״ה ועל דעת הנשבעים בשמו הגדול באמת ובתמים לקיים כל הכתוב ולבלתי נטות מההסכמה הזאת ימין ושמאל ואין רשות לשום אדם קטון או גדול לפתוח איזה פתח אפילו כחודה של מחט בההסכמה הזאת ואדרבא כל אשר יוסף תוס׳ טובה בקיום הסכמה זאת עליו תבוא ברכת טוב ונ״ה בקוש״ח כ״א למש״י מיד יחידי קהלינו הנז״ל באו״ה ולראיה ע״ה ח״פ והיה זה בחדש סידן המוכתר בכת״ש שנת תורי זהב ליצי׳ ושו״ב וקיים.

קהלת צפרו- מקורות ותעודות -ר' דוד עובדיה תרומות לשד"רים

עמוד 50

מעוז צור ישועתי למשורר ושמו מרדכי

מאת: אפרים חזן

חנוכה תשע"ד

לקריאת המאמר

מבוא

החנוכה חביב היה על הפייטנים לאורך כל הדורות, ופיוטים רבים נכתבו לכבודו הן במסגרות ליטורגיות (פיוטים שנכתבו כדי להשתלב בתפילה במקום קבוע) והן במסגרות פתוחות יותר. הפיוטים מגוונים ביותר: מהם המספרים על נס החנוכה ומהם המבקשים להציב את חג החנוכה כדוגמה וכסמל לגאולה העתידה. פיוטים אלו קושרים בין חנוכת החשמונאים לחנוכה לעתיד לבוא ובין אור הנרות לאור הגאולה; ויש שהם קושרים את האור ואת מנורת החנוכה גם לחזון המנורה של זכריה, הלוא הוא הפטרת שבת חנוכה ("רני ושמחי", זכריה ב, יד ואילך). גם חנוכת המשכן וקורבנות הנשיאים משתלבים בכלל הפיוטים. נושא אחר שפייטנים בנו עליו רבים מפיוטיהם הוא הלכות החנוכה – החל בפיוט הקדום ועד לשירת הרב קוק.

'מעוז צור ישועתי' הוא פיוט לחנוכה הנאמר לאחר הדלקת הנרות במנהגי אשכנז. בזמננו "אומץ" הפיוט גם בקהילות ספרדיות ומזרחיות שונות – בעיקר בשנות המדינה. פיוט זה שייך לפיוטי הגאולה: הוא עוסק בתקופות היסטוריות שונות בחיי עם ישראל ומתאר את הגאולה שהייתה בכל אחת מהן (ראו בעיון להלן).

זהו פיוט סטרופי בן שש מחרוזות. בנוסחים מסוימים נשמטה המחרוזת האחרונה, ולפי עדותו של בעל סידור עבודת ישראל "אין חרוז זה בשום סדור ישן גם אינו מן המחבר אלא הוספת אחרון". בנוסחים אחרים נוספו מחרוזות אחרות, אך אלו לא נקלטו בסידורים הרגילים

.

כל אחת ממחרוזות הפיוט חורזת לעצמה ובכל אחת ארבעה טורים: שלושת הטורים הראשונים מתחלקים לשתי צלעות, ואילו הטור הרביעי מתחלק לשלוש והחריזה הפנימית בו מתגוונת.

מבנה החריזה: א/ב א/ב ב/ב ג/ג/ב    ד/ה ד/ה ה/ה ו/ו/ה

משקל:

שש הברות דקדוקיות בצלע, כלומר השוואים הנעים והחטפים מצטרפים להברה שאחריהם ואין להם מעמד בפני עצמם (המילה יְשׁוּעָתִי למשל היא בת שלוש הברות: יְשׁוּ-עָ-תִי)

.

הפיוט וביאורו

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי / לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ.
תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי / וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ.
לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ / מִצַּר הַמְּנַבֵּחַ.
אָז אֶגְמֹר / בְּשִׁיר מִזְמוֹר / חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ

מעוז צור ישועתי כינוי לקב"ה על פי תהלים לא, ג: "הֱיֵה לִי לְצוּר מָעוֹז לְבֵית מְצוּדוֹת לְהוֹשִׁיעֵנִי", ופירש רד"ק: "מפני רודפי שלא ישיגוני, ואעוז בך כמו שיעוז אדם בצור גבוה. לך נאה לשבח – על פי בראשית רבה ו, ב: "לך נאה לומר שירה" – שישראל אמרו שירה על הניסים שעשה הקב"ה עימהם. תכון – יתכונן וייבנה. בית תפילתי – כינוי לבית המקדש על פי ישעיהו נו, ז: "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים". לשון הנקבה בפועל תִּכּוֹן מתייחסת כביכול למילה תְּפִלָּה על פי תהלים קמא, ב: "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ. ושם – בבית המקדש. תודה נזבח – נקריב קורבן תודה על הגאולה ועל חנוכת הבית; והוא על דרך תהלים קז, כב: "וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה". לעת תכין מטבח מצר המנבח – בעת הגאולה ובניין בית המקדש תיעשה נקמה באויב המחרף ומגדף ומבקש בכך להעביר את ישראל על דתם. עוד יש בציור הנביחה רמז לפגיעות ולפרעות. "תכין מטבח" על פי ישעיהו יד, כא. "מצר" כמו 'לצר'. "המנבח" על פי ישעיהו נו, י; והעניין על פי מדרש ויקרא רבה לג, ו: "את וכלבא שוין… מיד נבח ככלבא…" המדבר בנבוכדנצר המבקש לעובדו כעבודה זרה, ובקשה זו בעיני ישראל כמוה כנביחת כלב. אז – בעת הגאולה, בניין בית המקדש והנקמה באויב. אגמר – אשלים את שירי, על דרך 'גמר את ההלל' (על פי משנה פסחים י, ז). בשיר מזמור חנכת המזבח – על פי תהלים ל, א: "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד". מזמור זה נאמר במנהגי הספרדים לאחר הדלקת נרות החנוכה.". ".

רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי / בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה.
חַיַּי מֵרְרוּ בְּקֹשִׁי / בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה.
וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה / הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה.
חֵיל פַּרְעֹה / וְכָל־זַרְעוֹ / יָרְדוּ כְאֶבֶן מְצוּלָה

רעות שבעה נפשי – בשעבוד מצרים; על פי תהלים פח, ד: "כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי". ביגון כֹּחי כלה – על פי תהלים לא, יא: "כִּי כָלוּ בְיָגוֹן חַיַּי וּשְׁנוֹתַי בַּאֲנָחָה"; ורמז אל שמות ב, כג: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ". חיי מררו בקשי – על פי שמות א, יד: "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה". בשעבוד מלכות עגלה – זה שעבוד מצרים. עגלה הוא כינוי למצרים על פי ירמיהו מו, כ: "עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם". ובידו הגדולה – הקב"ה בכוחו הרב; על פי שמות יד, לא: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם". הסגולה – כינוי לישראל שהם עם סגולה; על פי שמות יט, ה: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים". חיל פרעה וכל זרעו ירדו כאבן מצולה – על פי שמות טו, ד–ה: "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם… יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן". וכל זרעו – הם כלל המצרים, שראו בפרעה את אביהם ואלוהיהם

דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי / וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי.
וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי, / כִּי זָרִים עָבַדְתִּי.
וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי / כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי.
קֵץ בָּבֶל, זְרֻבָּבֶל / לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּי

דביר קדשו – על פי תהלים כח, ב: "בְּנָשְׂאִי יָדַי אֶל דְּבִיר קָדְשֶׁךָ", ונדרש במדרש תהלים ל, א (הוא מזמור שיר חנוכת הבית לדוד): "מקום שדיברות יוצאות לעולם, שנאמר כי מציון תצא תורה". הביאני – הקב"ה הביאנו לארץ ישראל ולבית הבחירה הוא דביר קודשו; והעניין על פי שמות טו, יז. וגם שם לא שקטתי – שבכל ימי בית ראשון והתקופה שקדמה לו לא היו לישראל ימים רבים של שקט ומרגוע. נוגשׂ – כינוי לנבוכדנצר על פי ישעיהו יד, ד. והגלני – זו גלות בבל. זרים – עבודה זרה; על פי דברים לב, טז: "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ". ויין רעל מסכתי – במו ידי מזגתי לעצמי יין מורעל על ידי מעשי הרעים; והציור על פי תהלים ס, ה: "הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה". כמעט שעברתי – הלשון על פי שיר השירים ג, ד: "כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי"; ועניינו שעת הגאולה הגיעה מהרה כנאמר בטור הבא. קץ בבל – קץ גלות בבל. זרובבל – היה ביד זרובבל (זכריה ד, ט ועוד). לקץ שבעים נושעתי – כאמור בירמיהו כט, י: "כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה

".

כְּרֹת קוֹמַת בְּרוֹש בִּקֵּשׁ / אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא.
וְנִהְיָתָה לוֹ לְמוֹקֵשׁ / וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה.
רֹאש יְמִינִי נִשֵּׂאתָ / וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ.
רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו / עַל הָעֵץ תָּלִיתָ

:

במחרוזת זו מספר הפייטן על נס הפורים, ופתח ברצונו של המן בן המדתא להרוג את מרדכי ואת כלל ישראל. ברוש – כינוי למרדכי היהודי על פי מגילה י ע"ב: "ברוש זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים…", ונראה שכיוון הפייטן בכינוי זה גם לכלל ישראל על פי הושע יד, ט: "אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן". עניין הכריתה מתאים לנאמר במגילה: "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד" (אסתר ג, יג). ונהיתה – בקשתו להרוג את מרדכי. ונהיָתה – צורת הפסק לצורך המשקל. למוקש – שהרי סופו שנתלה "עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי" (אסתר ז, י). וגאותו – כמסופר באסתר ה, יא. נשבתה – כמתואר באסתר ו, יג: "אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו… כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו". ראש ימיני נשאת – רוממת וגידלת את מרדכי. ימיני – משבט בנימין; כינוי למרדכי על פי אסתר ב, ה: "אִישׁ יְמִינִי". ואויב שמו מחית – המן, שהוא מזרע עמלק, נמחה שמו; והוא על פי דברים כה, יט: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". רב בניו וקניניו – בניו הרבים ועושרו שנתגאה בהם; ראו אסתר ה, יא. על העץ תלית – מתייחס אל "בניו" על פי אסתר ט, יד. וייחס הפייטן המעשה ישירות לקב"ה אף על פי שבמגילה לא נזכר שם ה'.

יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי / אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים
וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי / וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים.
וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים / נַעֲשָׂה נֵס לְשׁוֹשַׁנִּים.
בְּנֵי בִינָה, יְמֵי שְׁמוֹנָה / קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים:

יונים נקבצו עלי אזי בימי חשמנים – השוו תפילת 'על הניסים': "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמוני ובניו כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל…". חשמנים – הם החשמונאים, ותפס הפייטן לשון מקרא על פי תהלים סח, לב. ופרצו חומות מגדלי – ראו משנה מידות ב, ג "ושלוש עשרה פְּרָצוֹת היו שם שפרצום מלכי יון, חזרו וגדרום…". וטמאו כל השמנים – על פי בבלי שבת כא ע"ב: "שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל". ומנותר קנקנים – מכל השמנים שהיו במקדש "בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד" (בבלי שבת שם). נעשה נס – כנאמר שם: "ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים". לשושנים – כינוי לכנסת ישראל על פי שיר השירים ב, ב: "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים"; וראו רש"י לתהלים סט, א: "על ישראל שהם כשושנה בין החוחים, שהחוחים מנקבין אותם…". בני בינה – הם חכמי ישראל על פי דברי הימים א יב, לג ומדרש הפסוק בבראשית רבה כו, צט. השוו גם פיוט הרשות לחזרת הש"ץ לימים נוראים ולמועדים במנהגי אשכנז "מסוד חכמים ונבונים ומלמד דעת מבינים". קבעו שיר ורננים – על פי בבלי שבת שם: "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", והשוו תפילת 'על הניסים': "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול".

חֲשֹׂף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ / וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה.
נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ / מִמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה.
כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָה / וְאֵין קֵץ לְזֹאת הָרָעָה.
דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן / הָקֵם רוֹעִים שִׁבְעָה.

חשוף זרוע קדשך – על פי ישעיהו נב, י: "חָשַׂף ה' אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ". וקרב קץ הישועה – השוו שיר השירים רבה ב, ח: "הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם, אלא מדלג על ההרים…'"; ולשון "קֵץ" ראו גם בבית ג, והוא על פי דניאל יב, ו ועוד. נקם נקמת עבדיך – ראו תפילת 'אבינו מלכנו': "נקום נקמת דם עבדיך השפוך", והשוו תפילת 'אב הרחמים' שלפני הכנסת ספר תורה במנהגי האשכנזים. ממלכות הרשעה – השוו תפילת 'על הניסים': "כשעמדה מלכות יון הרשעה…" כי ארכה השעה ואין קץ לזאת הרעה – שמכל הגלויות והצרות שנמנו במחרוזות הקודמות נגאלנו במהרה, ואילו הגלות האחרונה נמשכת לאין קץ. הגרסה הרווחת "לימי הרעה" אינה תואמת את המשקל. דחה – הפל ומגר. אדמון – כינוי לעשו על פי בראשית כה, כה. בספרות חז"ל ובפיוט לדורותיו כינוי זה מציין את מלכות רומי ואת מלכויות הנוצרים. כינוי זה עצמו משמש בפיוט של הקליר לראש השנה, והביאו רש"י בפירושו לתורה בבראשית ל, כב. בצל צלמון – החוסה בצל הצלם והצלב. מילת 'צלמון' על פי תהלים סח, טו, והיא מתקשרת בצליליה אל המילה 'צלמוות'. הקם רועים שבעה – על פי מיכה ה, ד; והרועים מציינים הנהגה רמה לעם ישראל כנגד כל אויביו בעת הגאולה.

.

עיון ודיון

בתיאור השיר העלינו את בעיית הנוסח ואת הטענה כי המחרוזת האחרונה היא תוספת מאוחרת. ואולם מאחר שמחרוזת זו זכתה להתקבל ברוב הסידורים ומאחר שהיא משתלבת יפה באווירה ובהקשר ומשקלה מדויק – נתייחס אל השיר בנוסחו המקובל. עם זה נזכור היטב את הערתו של בעל סידור עבודת ישראל שהובאה לעיל כשנבוא לשקול את ההשערה העולה במקומות שונים על זמנו של המחבר. השערה זו אומרת כי המחבר האנונימי 'מרדכי' – כפי שהשם מצטרף מן האקרוסטיכון (האותיות הראשונות של בתי השיר) – כִּיוֵון דבריו נגד המלך פרידריך ברברוסה שהיה אדמוני, ומכאן הבקשה "דחה אדמון / בצל צלמון". ברם אם תוספת מאוחרת לפנינו, הרי שאין לדברים אחיזה במציאות. מי שמכיר את השירה והפיוט ואת המאפיינים הפואטיים שלהם ידחה טענה זו מכול וכול מטעמים ספרותיים: אחד מן היסודות הפואטיים המרכזיים בפיוט לדורותיו הוא השימוש בכינויים. הכינוי 'אדמון' כבר קיים בפיוט מאות שנים קודם לפיוטנו, ובכלל זה בפיוט הנאמר בתפילות ראש השנה במנהגי אשכנז ששם צמח פיוטנו. בביאור הצבענו על כך שאף רש"י ציטט מפיוטו של ר' אלעזר הקליר בפירושו לבראשית. נמצא שאין לנו אלא לדחות את הקשר בין הפיוט למלך שהוזכר.

פייטננו חי כנראה באמצע המאה השלוש־עשרה, וזאת על סמך המקורות הקדומים ביותר שבהם מופיע הפיוט ועל סמך העובדה שהוא כתב את פיוטו במשקל המיוחד לשירת הקודש הספרדית, הוא משקל ההברות הדקדוקי שהוצג לעיל בתיאור השיר (וראו א' חזן, תורת השיר בפיוט הספרדי, ירושלים תשמ"ו, עמ' 47). כלומר הפיוט נכתב בתקופה שהשפעת שירת ספרד הגיעה לאשכנז.

מראשי המחרוזות בפיוטנו מצטרפת החתימה 'מרדכי', ולזה נוסף הצירוף 'חזק' העולה מן המחרוזת האחרונה. חתימת השם מבליטה את המבנה: חמש מחרוזות בנות ארבעה טורים כל אחת ועוד מחרוזת מסיימת – שכאמור היא בסימן שאלה. התבנית חופפת היטב את התוכן הבנוי על תקופות היסטוריות בחיי עם ישראל ועל הגאולה שהייתה בימים ההם, והקדיש הפייטן מחרוזת לכל תקופה: גלות מצרים, גלות בבל, סיפור המגילה וכמובן סיפור החנוכה שהוא עיקר העניין במעמד הדלקת הנרות. המחרוזת הראשונה היא מעין הקדמה של תודה לקב"ה ("לך נאה לשבח") שהוא מגן לישראל ומושיעם ("מעוז צור ישועתי"), ועיקר התקווה בה היא קורבן התודה לעתיד לבוא שיוקרב בחנוכת המזבח לעת הגאולה השלמה. על בקשה זו, בהדגשת יסוד הנקמה באויב, חוזרת המחרוזת האחרונה הנחשבת לתוספת. יש המסתייגים מביטויי הנקמה באויב המופיעים בפיוטנו. ברם אם נזכור שהפיוט נכתב בתקופה של גזרות ורדיפות אכזריות – תקופת מסעי הצלב המאוחרים, נבין שבקשת עונש לאויב הפוגע היא חלק מבקשת הגנה מפרעות דומות בעתיד על רקע מעשי האכזריות הנוראיים של הפורעים, כמתואר בספר גזרות אשכנז וצרפת (עיינו א"מ הברמן, ירושלים תשל"א).

המסגרת ההיסטורית על ארבעת פרקיה משמשת דוגמה וסמל לתקווה המובעת במחרוזת הפתיחה, והדברים נקשרים ומתחברים ברקמה מסועפת אל מקורות המקרא וספרות חז"ל, כפי שהובא במפורט בביאור השיר. במרקם זה בולט השימוש בכינויים: עיקרם של הכינויים הוא לציין דבר או דמות לא בשמם הישיר אלא בדרך אחרת המתקשרת לעניין – כגון תכונה או מעשה ואף דימוי או ביטוי המתקשרים אל השם המכונה. בשונה מן השם השכיח והשגרתי, הכינוי מביא את הקורא לחשוב על המשמעות הטמונה בו ומבליט צד כלשהו בשם או בדמות המתקשר אל עניין השיר. כך למשל הכינוי הראשון בשירנו "מעוז צור ישועתי": כינוי זה פונה אל הקב"ה שהוא מושיע ומגן, ובחינה זו היא המתאימה לשירנו מצד תכניו ומצד הבקשה העולה בו. עוד יש בכינוי זה קשר לפסוק המקראי שהוא מיוסד עליו (ראו פירוט בביאור) על הפרשנויות ועל המדרשים הנלווים אל הפסוק.

נקודה מעניינת היא שאלת הדובר והנמען: הפנייה בפתיחת השיר ממענת את הנאמר לקב"ה בדיבור ישיר בלשון נוכח כדרך סגנון התפילה. ואולם במחרוזות השנייה והשלישית עובר הדובר לדבר על הקב"ה בגוף שלישי. השינוי בהתייחסות אל הנמען וכן חילופי העמדה של הדובר הם מן המאפיינים של שירת הקודש (ראו בהרחבה א' חזן, תורת השיר בפיוט הספרדי, עמ' 268–274). השינוי במעמדו של הנמען משקף את המתח בין קרבה למרחק בפנייתנו בתפילה אל בורא עולם: מצד אחד אנו פונים אל אלוהינו ואלוהי אבותינו שהתורה הבטיחתנו "כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כג, ו) – ואל אוהב פונים בדיבור ישיר ומתוך קרבה. אך בה בעת אנו זוכרים כי הוא "האל הגדול הגיבור והנורא אל עליון…" ('מתוך תפילת העמידה'), ואליו פונים מתוך יראה ומתוך מודעות למרחק הגדול. מתח זה מתואר באופן פיוטי מופלא בשירו של ר' יהודה הלוי "יה אנה אמצאך / מקומך נעלה ונעלם // ואנה לא אמצאך כבודך מלא עולם", והוא עולה גם משירי קודש אחרים. מעניין כי בשירנו סיפורי העבר משתמשים בלשון נסתר כלפי הקב"ה, ואילו הבקשות לעתיד פונות אליו בלשון נוכח ובדיבור ישיר

מזל אינה משלימה עם החיים במאהל

מזל, אשת חכם נסים, הסכימה לגור במחנה בדואים, באוהל, כדי לסייע לבעלה, אולם לא יכלה להסגל לתנאי החיים החדשים. היא לא יכלה לחיות בריקנות ההווי הפרימיטיווי המשעמם, ובבדידות. כל סדר חייה התערער, אם כי החובות והנטל על האש ה באוהל היו פחותים מאלה שבבית. למרות שבאוהל לא שטפו רצפות ולא הסירו אבק, היא לא יכלה להשלים עם מצבה.

הכלבים במחנה נבחו כל היום על כל עובר-אורח, וליוו את יללות התנים בלילה. בשעות היום החום היה קשה מנשוא, ובלילה היה קר. מים היו במשורה, רק לשתיה ולבישול. כביסה היה ענין קשה ונדיר. הבדואים אינם מחליפים בגדיהם לעיתים קרובות. המים היו יקרים, הם הביאו אותם ממרחקים ולא ביזבזו אותם על כביסה ורחצה, אלא לעיתים רחוקות.

הבדואים לא היו מודעים ללבנים, לסדינים ולכלי מיטה. לא גופיות, לא תחתונים ולא שמלות; שמלה אחת לאשה לשנים רבות, וכך גם הילדים והילדות. הם לא החזיקו אפילו גיגית לכביסה, כי לא היתה נחוצה להם. הגברים ישנו בבגדיהם והחליפו אותם רק לעיתים רחוקות, שלא לדבר על הזבובים הטרדניים.

את הלחם אפו בעצמם. הבשר, אם נמצא בכלל, היה טרף. רק פרגיות היה אפשר להשיג מהשכנים, וחכם נסים היה שוחט אותן אל מול מבטיהם הסקרניים של הסובבים אותו, שהיו מסתכלים בתמיהה בחלף המיוהד, כשחכם נסים בדק בציפורנו את פגימותיו לפני השחיטה, השחיז וחזר והשחיז, עד לסילוק הפגימות.

אפילו ירקות לא היו בנמצא. רק מי שבא מעזה -היה מביא מעט ירקות. אכלו קטניות, שעועית, אורז, עדשים וחומוס, או בורגול, שהיו בנמצא.

מזל היתה אומרת, באנחה, שחייבים להסתדר עם מה שיש וכי בחלום הכי גרוע שלה לא חלמה לחיות חיים כאלה. כך היתה אומרת מדי פעם לבעלה ולילדיה. אחר ­כן היתה מעודדת את עצמה ואומרת שאין מה לעשות, צריך להסתגל לתנאים עד לבוא החורף.

בהתקרב ראש-השנה, היו כל היהודים חוזרים לביתם בעזה ושוהים שם בל החורף. אחרי פסח חזרו לבאר-שבע והתחילו מחדש.

המשפחה השנייה שגרה בטחנת הקמח בבאר-שבע, היתה כאמור משפחת גורדון. על-אף שהכירו זו את זו, היה קשה להן להיפגש בשל המרחק ביניהן, גם לא היו אמצעי תחבורה כדי להיפגש לעיתים. לימים נודע לבדואים שמזל, אשת חכם נסים, מתמצאת בעשבי-מרפא ובריפוי עיניים.

ר' נסים אוחנה – רב קהילת עזה

הרב נסים אוחנה היה בן לשושלת רבנים מצפת. בגיל 21 הוסמך לרבנות על-ידי הרבנים חיים אלישר והרב סלנט, שהעריכו מאוד את רעיון קיום ישוב יהודי בעזה. בשנת 1907נתמנה הרב אוחנה לרבה של קהילת עזה, בהחליפו את חכם אליהו בר יעקב בן-שמול, שהיה תלמיד ישיבתו של ר׳ משה אלקיים ביפו. הוא אירגן מחדש את תלמוד-תורה ולימד את ילדי היהודים תפילה, תורה, רש״י ודקדוק עברי^.

ר' נסים אוחנה גר בחצר משפחת נסים אלקיים, שם היה חדר ששימש בשבתות ובחגים בית-בנסת. בלילות לימד הרב אוחנה בחדר שולחן-ערוך ומישנה. כשאשת הרב עומדת על הלומדים לשרתם, ומגישה להם קפה ותופינים מעשה-ידיה.

יחד עם נשות הלומדים היא ישבה בצד והקשיבה לדרשות ולהסברים של הרב אוחנה, ושל רבנים אורחים מיפו ומירושלים, שהיו מתארחים בעזה. בין שומעי דרשותיו של הרב אוחנה היו גם אלברט ענבתי, ד״ר רופין ויחזקאל סוכובולסקי, שהתארחו בבית חכם נסים בשנת 9091. גם אישים מהמושבות שמעו והתפעלו מגישתו הציונית לישוב הארץ, והיו אומרים: "הלוואי עלינו רב בזה".

ב-1908התקוממו ר' אליהו בן-שמול והרב אוחנה כנגד שאננות קהילת עזה, ודרשו להקים בית-קברות בעזה כדי למנוע אפשרות של בזיון המתים חסודי קרוביהם. אחר הרחצה, שנעשתה על-ידי הרב אליהו בן-שמול, אשר משפחתו השתייכה לחברה-קדישא מדורי-דורות, כרכו את המת בתכריכים ושלחו אותו בתוך ארגז-עץ על גבי גמל לקבורה בחברון.

ר׳ נסים אוחנה ביקש מחכם נסים לקנות שטח אדמה, והוא קיבל על עצמו להחזיר את התמורה מקופת מוסדות החברה-קדישא ביפו או בירושלים, אולם הדבר לא עלה בידו, והשטח שנרכש בעזה נשאר על-שם חכם נסים עד היום. "בשנת 1956 מסר המושל הצבאי את מפת השטח שהופיע במימשל המצרי כרכוש נטוש, לנציגי משרד הדתות בירושלים, ותיקן את הגדר מסביב לשטח", סיפר לימים מרדכי אלקיים, ששימש סגן המושל הצבאי ברצועת עזה.

40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994 –

עמוד 127

חְנְכָּה, חנוכה – henka-hanukka חג החנוכה:

1) תְמְנִיָּיאם דִי חַנוּכָּה = שמונת ימי החנוכה .

2) חְנְכָּה דָאזְתְ הָאד לְעָאם כִ'יר… = [חג ה]חנוכה עבר [מילולית עברה] השנה יותר טוב [משנים עברו] .

3) פְחַנוּכָּה חְרָאם יִצוּם ־ ב[~. ה]חנוכה אסור לצום .

א. (דינים די חנוכה, הלכות חנוכה, לכבוד חג החנוב־ לכבוד חנוכה, נס די חנוכה]

ְ

חנוכייה, נרות חנוכה:

• הָאגְדָאך לוּלַב וּצִיצִית וּחְנְכָּה וּגִ'ירוֹ = כך לולב, ציצית וחנכה [=חנוכייה] ודומהו / מ״ב לד, טז. 2
• ) פְדָאר לְפְרִיזִידָאן… סְעְלוֹ חַנוּכָּה בְּפְרְחָא כְּתִירָא ־ בבית הנשיא… הדליקו [נרות] חנוכה בשמחה רבה / ע׳ 157.
• (להדלקה די חנוכה, מד־ חנוכה, למנורות די חנוכה, נר די חנוכה]

מצוות הדלקת נרות חנוכה: חְתָא הִיָּיא חַיְיבת בְּחַנוּכֵּה = גם היא [האישה] חייבת ב[הדלקת נרות] חנוכה / ק׳׳מ ס, ט.

בערבית נכתב אחרת אם נווה אות באות :
حَانُوكا- חַאנוּכַּא

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

תקנה מט משנת התט״ו -1655

המפרטת את אופן חלוקת הירושה במקרה שאיש נשא שתי נשים לפי תקנת המגורשים, או אשה אחת לפי תקנת המגורשים והשניה שלא כפי התקנה, ונפטר לבית עולמו

טופס הסכמה על הנשוי שתי נשים ונפטר לבית עולמו בחייהן וכתובותיהן כמנהג ק״ק הקאשטילייאנוש ה׳ ישמרם, או שכתובת אחת כמנהג הנד וכתובה אחת יש בה שום תנאי, היאך יחלוקו ופריעת חובות מהאמצע.

אנו ב״ד החתומים, נקהלנו לשאת ולתת בענין החלוקה, איך תתנהג בין יורשי מי שהיה נשוי שתי נשים ונפטר לב״ע בחייהן, וכתובות שתיהן כפי המנהג והתקנה שנהגו ותקנו להיות ביניהם קהלות הקדש קהל פאס המגורשים מקשטילייא יצ״ו, ואחר ההשקפה והבטה בענין זה, ראינו לפסוק איך תהיה החלוקה ביניהם בעזבון הנפטר, כדי שלא יאונה לשום אחד מהם שום און יתר על חבירו בעזבון הנפטר, והסכמנו ופסקנו שקודם כל דבר יפרעו החובות שהודה הנפטר לזולת בעודו בחיים חייתו, ומה שנשאר מהעזבון אחר פרעון החובות יתחלק לעשרה חלקים, ארבעה חלקים תטול אותם האשה הראשונה מכח כתובתה, והשניה תטול שלשה חלקים מהששה הנשארים, והשלשה חלקים האחרים יזכו בהם יורשיה הנפטר בתורת ירושה, זה יהיה משפט הירושה בעזבון הנפטר שהיה נשוי שתי נשים וכתובת שתיהן שוות כמנהג המגורשים יצ״ו, ולפי שכך הסכמנו ופסקנו חתמנו פה.

וקודם שחתמנו ראינו ג״כ להודיע משפט הירושה והחלוקה, בעזבון מי שהיה נשוי שתי נשים ונפטר לבית עולמו, וכתובת אחת מהן יש בה שום תנאי שהתנו ביניהם, יובן בכתובת השניה יש בה תנאי על זה הררך, שאם יפטר הבעל בחיי האשה שתטול מנכסיו דבר קצוב לפרעון כתובתה, אזי יתחלק עזבון של הנפטר אחר פרעון החובות לעשרה חלקים, והראשונה שאין בכתובתה שום תנאי תטול ארבעה חלקים מהעשרה הנז', והשניה שנמצא התנאי כתוב בכתובתה תטול ג״כ ארבעה חלקים לפרעון התנאי שהתנו ביניהם, והשני חלקים הנשארים יזכו בהם יורשי הנפטר בתורת ירושה, וכן אם נמצא באותם הארבעה חלקים שהיא צריכה ליטול השניה פרעון הדבר הקצוב בתנאי שהתנו ביניהם ויותר, אותו היתרון יזכו בו היורשים עם השני חלקים שנטלו, ויתחלקו ביניהם חלקים שוים, וכן אם לא נמצא באותם הארבעה חלקים כדי פרעון התנאי מזלה גרם.

ואם היה התנאי כתוב בכתובת האשה הראשונה, יובן שהתנה עמה שתטול מנכסים הנמצאים לו ולה בעולם דבר קצוב לפרעון כתובתה, שקורם כל דבר תטול הראשונה מהנכסים הנמצאים לו ולהן בעולם אחר פרעון החובות , הדבר שקצב לה ליטול כפי התנאי שהתנה עמה, והשאר יתחלק בין השניה ובין היורשים, המחצית ממנו תטול האשה השניה, והמחצית האחר יתחלק בין היורשים חלקים שוים לשיזכו בו בתורת ירושה. ולפי שהסכמנו וגמרנו שיהיו החלוקות הנזכרות על הררך הנזכר, לכן חתמנו פה בששה עשר יום לאייר שנת ברוך תהיה ליצירה, רייני העירה פאס יע״א, ע״כ נוסח ההסכמה הנזכרת.

והחתומים עליה הלא הם

החכם השלם הה״ר שמואל סירירו ז״ל

והחכם השלם הה״ר סעדיה אבן דנאן ברכ״ה[בר כבוד החכם.] ר׳ שמואל ז״ל

והחכם השלם הה״ר יצחק הצרפתי ברכ״ה ה״ר וידאל ז״ל

והחכם השלם הה״ר עמנואל סירירו ז״ל

תקנה מט-יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה משנת התט״ו [1655] בדבר ירושה

עמוד תלח

מעשה בשני יועצי המלך

מעשה במלך שהיו לו שני יועצים, האחד יהודי והשני גוי.

המלך אהב אותם מאוד.

היהודי היה יפה־תואר. חשקה לבה של אשת היועץ הגוי ביועץ היהודי, אך היא לא יכלה לעשות מאומה, כי היה היהודי צדיק וחסיד.

חלפו הימים ונשי שני היועצים נכנסו להריון. שתיהן ילדו בנים באותו יום. אשת הגוי, שדמות הצדיק היהודי הייתה תמיד לנגד עיניה, ומרוב אהבה שרחשה לו, ילדה ילד שדמה להפליא ליועץ היהודי. גם בן הצדיק דמה מאוד לאביו. היה זה לפלא ששני הילדים דמו כל־כך לחכם היהודי. כשראה אותם המלך, תמה ואמר בלבו: הדבר קרה רק בגלל שאשת הגוי אהבה בסתר לבה את החכם היהודי. כעס המלך וגזר, כי ביום שיימול בן־החכם היהודי, יימול גם בן־הגוי וכך אכן היה. הילדים התפתחו ודמו אחד לשני כשני תאומים. לקח אותם המלך לביתו, וגזר גזירה שהילדים יראו את פני הוריהם, רק לאחר שימלאו להם שש שנים. בתום תקופה זו, נקבע שכל אחד מיועציו ייקח את בנו.

המלך ידע במדויק מי הוא בן־הגוי ומי הוא בן־היהודי, כי לבן היהודי היה סימן עדין, שאיש לא ידע על קיומו מלבד המלך. מאחר שהילדים לא גדלו עם הוריהם, אף־אחד לא ידע לזהותם באופן ודאי. במשך שש השנים בהן שהו הבנים בבית המלך, היו מביאים אוכל כשר לשני הילדים, מאחר והאוכל שלא היה כשר, בן־החכם היה דוחה אותו. כשהיו מכריחים אותו לאכול, היה מקיא את האוכל עם עזיבת המשרתים. וכך הוא אכל רק אוכל כשר. כשתמו שש השנים, קרא המלך אליו את שני יועציו ־־ הורי הילדים, וביקש מהם שכל אחד ייקח את בנו. התקדם הגוי ורצה לקחת את ילדו, אך שני הילדים היו דומים ולא יכול היה לזהות מי הוא בנו. גם החכם היהודי לא רצה לקחת אף־אחד מהם. הוא ישב והחל לבכות. אחר־כך אמר למלך: ״כעת איני יכול לדעת מי הוא בני, ולא אקח כל מה שתעלה ידי".

ענה המלך: ״אם אתה יכול לעשות דבר על־מנת לזהות את בנך, עשה וקח אותו".

ענה החכם ואמר: "ברשותך אדוני המלך, אוכל לעשות דבר־מה, ואתה, כבודך, תוכל לראות במו עיניך מה יקרה. אני מבקש שיביאו לי מגש מלא ענבים, כשהענבים מופרדים מאשכולס. רוצה אני גם מגש שני מלא ענבים המחוברים לאשכולם. נניח את המגשים לפני כל אחד משני הילדים. הילד שיאכל מהאשכול השלם הוא בני, וזה שיקח מהענבים המופרדים מאשכולם הוא הילד של השני״. אכן כך היה. הביאו את שני המגשים והניחו אותם לפני הילד הגוי, וזה הושיט את

ידיו ולקח מהענבים המופרדים מאשכולם. הניחו אחרי זה את המגשים לפני הבן של החכם, וזה הושיט את ידיו ואכל מן האשכול המחובר. קם החכם ואמר למלך: ״זהו בני אדוני המלך״. ענה המלך: "הצדק איתך, זהו בנך, כי לי יש סימן מזהה לגבי שני הילדים״.

הוסיף המלך ואמר: ״תמה אני מאין החוכמה הזו? ומדוע בחרת ענבים ולא פרי אחר״?

ענה החכם: ״אדוני המלך, תדע לך שאנו בני ישראל, גופינו נפרדים זה מזה, אך אנו קשורים ושזורים זה בזה בנשמותינו. לכן אנו נחשבים כולנו לרוח אחת. על כן דומים אנו לאשכול ענבים. כאשר הם מחוברים באשכול, הענבים קשורים אחד לשני וכך הם בני ישראל. אנשים שאינם מדת ישראל, אינם קשורים זה בזה, ודומים לענבים המופרדים מן האשכול. לכן אני יודע ששני ילדים אלה, כשהם קטנים, כל אחד הולך בדרך הוריו".

התרגש המלך ממילים חכמות אלו, שמח על הניסיון שהוכיח את צדקת החכם היהודי והחזיר לו את בנו.

סיפורי עם מפי יהודי מרוקו-יששכר בן עמי–תפוח ההריון– מעשה בשני יועצי המלך