אלי פילו
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
חְנְכָּה, חנוכה – henka-hanukka חג החנוכה:
1) תְמְנִיָּיאם דִי חַנוּכָּה = שמונת ימי החנוכה .
2) חְנְכָּה דָאזְתְ הָאד לְעָאם כִ'יר… = [חג ה]חנוכה עבר [מילולית עברה] השנה יותר טוב [משנים עברו] .
3) פְחַנוּכָּה חְרָאם יִצוּם ־ ב[~. ה]חנוכה אסור לצום .
א. (דינים די חנוכה, הלכות חנוכה, לכבוד חג החנוב־ לכבוד חנוכה, נס די חנוכה]
ְ
חנוכייה, נרות חנוכה:
- הָאגְדָאך לוּלַב וּצִיצִית וּחְנְכָּה וּגִ'ירוֹ = כך לולב, ציצית וחנכה [=חנוכייה] ודומהו / מ״ב לד, טז. 2
- ) פְדָאר לְפְרִיזִידָאן… סְעְלוֹ חַנוּכָּה בְּפְרְחָא כְּתִירָא ־ בבית הנשיא… הדליקו [נרות] חנוכה בשמחה רבה / ע׳ 157.
- (להדלקה די חנוכה, מד־ חנוכה, למנורות די חנוכה, נר די חנוכה]
מצוות הדלקת נרות חנוכה: חְתָא הִיָּיא חַיְיבת בְּחַנוּכֵּה = גם היא [האישה] חייבת ב[הדלקת נרות] חנוכה / ק׳׳מ ס, ט.
בערבית נכתב אחרת אם נווה אות באות :
حَانُوكا- חַאנוּכַּא
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
La grenade egaree-Hommage à la mémoire du poète -Rabbi Haïm Chochana-Joseph Dadia
Premier auteur : – Rabbi Eliézer Ben Horqanos, auteur des célèbres « Chapitres de Rabbi Eliézer », dont je cite un texte où il nous explique pourquoi les Juifs souffrent de l’oppression des Nations : Adam nous dit que le Saint, béni soit-Il, l’a introduit au Jardin d’Eden et lui a montré quatre royaumes : Babylone, Médie, Macédoine, Assyrie. Le Saint, béni soit-Il, lui a montré aussi David fils de Jessé en tant que futur Gouverneur. Adam prit soixante-dix ans de son âge et les ajouta aux jours que David allait vivre, ainsi qu’il est écrit Psaume 61 : 7 « Ajoute des jours aux jours du roi ; ses années, comme d’âge en âge » (La Bible Chouraqui).
Nombreux sont les textes où je lis combien les Nations nous maltraitent et nous oppriment.
En ces jours de la Fête de Souccoth où j’ai commencé l’écriture de cette monographie, je relève une phrase écrite dans le troisième jour des Hocha’anot : « Brise les ennemis de ton peuple, qui, sans cesse, le dévastent ! Toi qui délivres le pauvre d’un plus fort que lui ». Ainsi que le Poète nous l’enseigne, Psaume 35 : 10 : « Tous mes os le disent : Yahvé, qui est comme Toi ? Il secourt l’humilié de plus fort que lui ; l’humilié, le pauvre, de son ravisseur », Cf. Bible Chouraqui.
Parmi les oppresseurs d’Israël, l’on relève notamment Esaü et ses descendants d’Esaü. Rome est assimilée aux iniquités commises à l’égard d’Israël. Rome est le royaume de l’iniquité, disent nos Sages.
Ismaël et ses descendants nous en veulent et ils nous font du mal.
L’ouvrage de Rabbi Eliézer Ben Horqanos est un midrash relatif à la Création du Monde.
Rabbi Eliézer Ben Horqanos descendait d’une famille riche de la Tribu de Lévi, dont l’ascendance remonterait à notre Maître Moché. Il a été un grand tanna. Il avait vécu après la destruction du deuxième Temple de Jérusalem Il a été l’un des meilleurs disciples de Rabbi Yohanan ben Zakaï.
Rabbi ‘Aqiba a été l’un des disciples de Rabbi Eliézer Ben Horqanos. Une voix céleste disait que la halakha est celle de Rabbi Eliézer Ben Horqanos. Cf. Talmud de Jérusalem, Traité Mo’èd Qatan, chapitre 3 Halakha 1. Son beau-frère Rabban Gamliel et les Sages de cette époque ont prononcé son excocommunication, et cette mise au ban n’a été écartée qu’à l’approche de sa mort. Deuxième auteur : Don Isaac Abrabanel (1437-1508), homme politique et financier au service des rois du Portugal, d’Espagne, de Naples et des doges de Venise. Il fut également un philosophe et penseur.. J’attache beaucoup d’importance à son exégèse de la Torah. Je n’ai pas ses commentaires des autres livres de la Bible Hébraïque. Dans son commentaire de la péricope « Haâzinou », cf. Deutéronome 32 : 1-52, je relève un petit passage qui a retenu mon attention. Il explique que le premier Temple de Jérusalem a été détruit par référence au verset 4, dans ce qu’il est écrit : « El Emouna », « Lui notre Rocher, Son œuvre est parfaite », et que le deuxième Temple de Jérusalem a été détruit, dans ce qu’il est écrit dans ce même verset « Tsadiq véyachar hou », « Toutes ses voies sont la justice ; D.ieu de vérité, jamais inique, constamment équitable et droit ».
Le premier Temple de Jérusalem a été détruit parce que les enfants d’Israël ont manqué de confiance et de fidélité envers Yahvé, de plus ils ont commencé à croire dans les étoiles et les astres, en tant qu’idolâtres ; et pour la destruction du deuxième Temple, les enfants d’Israël ont commis des transgressions compte tenu de leurs nombreux délits, fautes et crimes, notamment la médisance, lachon hara’. Les deux Temples de Jérusalem détruits, et nous voilà en exil, nous, fils d’Israël.
Nous trouvons des références à l’exil dans plusieurs sources hébraïques. Et j’en citerai deux :
– Babli Souca 52a :
– Le Zohar : « De même la Communauté d’Israël ne réside pas ailleurs qu’en son lieu, cachette des échelons, si ce n’est au temps de l’exil où elle se retrouve au centre de la déportation, et puisqu’elle est en exil, les autres peuples prospèrent et jouissent d’un surcroît d’abondance ».
Je parlerai de ses livres dont celui des Baqqashot dans un prochain texte.
La grenade egaree-Hommage à la mémoire du poète -Rabbi Haïm Chochana-Joseph Dadia
תקנה מט-יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה משנת התט״ו [1655] בדבר ירושה
תקנה מט משנת התט״ו -1655
המפרטת את אופן חלוקת הירושה במקרה שאיש נשא שתי נשים לפי תקנת המגורשים, או אשה אחת לפי תקנת המגורשים והשניה שלא כפי התקנה, ונפטר לבית עולמו
טופס הסכמה על הנשוי שתי נשים ונפטר לבית עולמו בחייהן וכתובותיהן כמנהג ק״ק הקאשטילייאנוש ה׳ ישמרם, או שכתובת אחת כמנהג הנד וכתובה אחת יש בה שום תנאי, היאך יחלוקו ופריעת חובות מהאמצע.
אנו ב״ד החתומים, נקהלנו לשאת ולתת בענין החלוקה, איך תתנהג בין יורשי מי שהיה נשוי שתי נשים ונפטר לב״ע בחייהן, וכתובות שתיהן כפי המנהג והתקנה שנהגו ותקנו להיות ביניהם קהלות הקדש קהל פאס המגורשים מקשטילייא יצ״ו, ואחר ההשקפה והבטה בענין זה, ראינו לפסוק איך תהיה החלוקה ביניהם בעזבון הנפטר, כדי שלא יאונה לשום אחד מהם שום און יתר על חבירו בעזבון הנפטר, והסכמנו ופסקנו שקודם כל דבר יפרעו החובות שהודה הנפטר לזולת בעודו בחיים חייתו, ומה שנשאר מהעזבון אחר פרעון החובות יתחלק לעשרה חלקים, ארבעה חלקים תטול אותם האשה הראשונה מכח כתובתה, והשניה תטול שלשה חלקים מהששה הנשארים, והשלשה חלקים האחרים יזכו בהם יורשיה הנפטר בתורת ירושה, זה יהיה משפט הירושה בעזבון הנפטר שהיה נשוי שתי נשים וכתובת שתיהן שוות כמנהג המגורשים יצ״ו, ולפי שכך הסכמנו ופסקנו חתמנו פה.
וקודם שחתמנו ראינו ג״כ להודיע משפט הירושה והחלוקה, בעזבון מי שהיה נשוי שתי נשים ונפטר לבית עולמו, וכתובת אחת מהן יש בה שום תנאי שהתנו ביניהם, יובן בכתובת השניה יש בה תנאי על זה הררך, שאם יפטר הבעל בחיי האשה שתטול מנכסיו דבר קצוב לפרעון כתובתה, אזי יתחלק עזבון של הנפטר אחר פרעון החובות לעשרה חלקים, והראשונה שאין בכתובתה שום תנאי תטול ארבעה חלקים מהעשרה הנז', והשניה שנמצא התנאי כתוב בכתובתה תטול ג״כ ארבעה חלקים לפרעון התנאי שהתנו ביניהם, והשני חלקים הנשארים יזכו בהם יורשי הנפטר בתורת ירושה, וכן אם נמצא באותם הארבעה חלקים שהיא צריכה ליטול השניה פרעון הדבר הקצוב בתנאי שהתנו ביניהם ויותר, אותו היתרון יזכו בו היורשים עם השני חלקים שנטלו, ויתחלקו ביניהם חלקים שוים, וכן אם לא נמצא באותם הארבעה חלקים כדי פרעון התנאי מזלה גרם.
ואם היה התנאי כתוב בכתובת האשה הראשונה, יובן שהתנה עמה שתטול מנכסים הנמצאים לו ולה בעולם דבר קצוב לפרעון כתובתה, שקורם כל דבר תטול הראשונה מהנכסים הנמצאים לו ולהן בעולם אחר פרעון החובות , הדבר שקצב לה ליטול כפי התנאי שהתנה עמה, והשאר יתחלק בין השניה ובין היורשים, המחצית ממנו תטול האשה השניה, והמחצית האחר יתחלק בין היורשים חלקים שוים לשיזכו בו בתורת ירושה. ולפי שהסכמנו וגמרנו שיהיו החלוקות הנזכרות על הררך הנזכר, לכן חתמנו פה בששה עשר יום לאייר שנת ברוך תהיה ליצירה, רייני העירה פאס יע״א, ע״כ נוסח ההסכמה הנזכרת.
והחתומים עליה הלא הם
החכם השלם הה״ר שמואל סירירו ז״ל
והחכם השלם הה״ר סעדיה אבן דנאן ברכ״ה[בר כבוד החכם.] ר׳ שמואל ז״ל
והחכם השלם הה״ר יצחק הצרפתי ברכ״ה ה״ר וידאל ז״ל
והחכם השלם הה״ר עמנואל סירירו ז״ל
תקנה מט-יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה משנת התט״ו [1655] בדבר ירושה
עמוד תלח
Le chantre des murs blancs-Sid Maleh
Bouskila avait quitté le mellah de Mogador la neurasthenique pour celui de Casablanca-la-débauchée et troqué le seigle paternel contre du blé et les radis contre du gingembre. Les esprits interprétaient cette amélioration comme la promotion sociale qu’assuraient les mérites des ancêtres. Tout ce que Bouskila était et possédait, il le devait à son père ; il n’était que naturel qu’il réalise le plus précieux de ses rêves en donnant son nom à une synagogue. Le cordonnier avait trimé jusque-là pour sa descendance, il allait désormais s’occuper de son ascendance. C’était comme cela, depuis toujours, la roue du destin ne cessant de tourner, la providence commuait les misères d’une génération en grandeurs pour celle qui lui succédait. Pour accomplir cette mission, la chair de sa chair, et voix perçant de ses entrailles, déjà chantre de sa synagogue, était tout désigné. Il n’avait encore que six ans, mais de l’avis général, il avait la plus belle voix du mellah. Plutôt quelle ne vacille dans une obscure synagogue, il la ferait monter sur une chaire d’honneur d’où elle retentirait à la gloire de son père et du père de son père.
Bouskila acquit la bâtisse de deux étages qui surmontait son atelier et s’offrit la première synagogue en duplex du mellah de Casablanca. Il recruta les meilleurs artisans et poussa l’audace jusqu’à s’assurer la collaboration de l’un des architectes que le Maréchal avait amenés dans les malles de France. La chance continuant de lui sourire, l’architecte se révéla mélomane et eut la lumineuse idée d’utiliser le petit David comme métronome vivant. Il décida de la courbure des voûtes, de l’inclinaison des poutres, du dessin des travées, de la disposition des meubles, des proportions de la toiture en fonction de la résonance de la voix du petit chantre libéré pour la circonstance de toute corvée scolaire. Bouskila suivait les travaux de près, procédant à une tournée quotidienne auprès des artisans chargés des meubles. La veille de l’inauguration il était encore plus excité qu’à la veille de ses premières noces ou de la naissance de son aîné. Il bâtissait une réplique du temple de Jérusalem. Dans cette ville de l’ostentation, de la vanité et de la veulerie qu’était Casablanca, il ne recula devant aucune dépense. Le jour de l’inauguration, il prit sur lui de faire nettoyer le mellah de ses détritus et de le pavoiser de toutes sortes de bannières portant l’étoile de David et qui avaient servi les souverains marocains ou leurs gouverneurs. Ce n’était pas la synagogue du seul cordonnier, c’était celle de tout le mellah. Les rabbins se pressaient aux premiers rangs, les négociants aux seconds, les chômeurs aux bancs arrière. Les mendiants formaient comme une haie d’honneur de la porte de Marrakech à l’entrée du sanctuaire. On annonçait la participation du pacha de la ville, on se contenta du moqadem du mellah ; on annonçait la participation d’un représentant de la Résidence, on se contenta du légionnaire qui patrouillait dans le quartier. Ce n’en fut pas moins une grande cérémonie, ce fut surtout le premier concert du très célèbre David Bouskila.
Le petit chantre fréquentait alors le héder. Une école à classe unique, surpeuplée de bambins de quatre à huit ans, sous les ailes de Dieu et la baguette d’un maître qui orchestrait les litanies du matin au soir. D’abord les prières du matin, suivies de passages bibliques, suivies de passages talmudiques. Sans tableau ni livres, on n’avait pas le choix, on rangeait le tout dans son cœur et sa mémoire. Du pain sec accompagné de beurre rance pour le déjeuner et des figues séchées pour mieux consoler son ventre. Puis quand le maître n’avait pas été dérangé dans sa sieste, qu’il s’en réveillait de bonne humeur, c’était une séance de chants qui se concluait crépusculairement par le service du soir. La chanson andalouse, en arabe et en hébreu, le Shir Yedidot qui composait désormais le répertoire des communautés juives à travers le Maroc, les qasidat les plus populaires et bien sûr… des berceuses lorraines sur l’air de dérision qui était 1'air intérieur de cette ville en quête d’une âme. La voix de David dominait le chœur débraillé et c’était à lui que revenait le droit de le mener.
Au lendemain de l’inauguration, David fut scolairement promu. C’était désormais le petit chantre attitré de la nouvelle synagogue des Souiris et il n’était pas rare que des traîtres liturgiques désertent leurs synagogues respectives pour consoler leur âme au son de sa voix. On lui concéda deux ans d’avance et on l’admit à l’Académie rabbinique pour les petits à laquelle on n accédait pas avant 1 âge de huit ans. Il se révéla très vite un génie talmudique non moins prodigieux que le génie liturgique qu'il était. Il mémorisait des pages entières comme il avait enregistré les prières, ordinaires et solennelles, les psaumes, les chants liturgiques de l’Andalousie. Sitôt qu’on lui donnait le premier mot d’un passage, il le débitait de mémoire sans oublier les commentaires. Le petit chantre était aussi un phénomène ménagé par ses maîtres pour ne pas risquer d’être repris par lui en public. Deux ans plus tard, on en était à se demander si l’on ne devait pas l’ordonner rabbin et le marier par la meme occasion pour lui permettre d’en assumer les responsabilités. On chargea l’entremetteur attitré des lieux qui passait pour avoir l’œil philosophique sinon l’inspiration divine, de le soumettre à un interrogatoire destiné à établir le rapport entre son éveil sexuel et son quotient intellectuel. Baba lui demanda, en clignant de l’œil, s’il connaissait le Cantique des Cantiques et s’enquit de son interprétation de nombre de passages. Le petit chantre se mit aussitôt à interpréter le Cantique, passant sans transition d’un air à l’autre. Il prit de longues minutes à l’entremetteur pour s’arracher à l’envoûtement musical, se ressaisir et préciser :
- Je ne te demande pas d'interpréter le Cantique dans ce sens, mais de me l'expliquer.
Le petit chantre ne s'était jamais soucié de lui trouver un sens :
- C'est une prière, dit-il.
- Toute prière a un sens, insista Baba.
Le petit chantre était désorienté. Jusque-là, on n’attendait de lui que de traduire les textes en arabe, pas de les expliquer :
- Une prière, répondit puérilement l'enfant, recherche la proximité de Dieu, sa protection et son secours.
L'entremetteur avait beau insister, il ne réussissait pas à lui soutirer une association amoureuse pour ne point dire érotique. Son insistance n'en devait pas moins avoir des incidences dramatiques sur le destin sexuel du petit chantre. Baba ne se doutait pas qu'il lui donnait là son premier cours d'instruction sexuelle et que cela prendrait des décennies avant que le chantre ne s'en remette. Il décida de se montrer encore plus précis :
- Que comprends-tu à l'expression : « Un jardin clos, une source scellée» ?
L'enfant retroussa les lèvres et délia son imagination :
- Le paradis perdu ? La source de la révélation ?
Le chantre des murs blancs-Sid Maleh
Page 17
סיפורי עם מפי יהודי מרוקו-יששכר בן עמי-תפוח ההריון- מעשה בשני יועצי המלך
מעשה בשני יועצי המלך
מעשה במלך שהיו לו שני יועצים, האחד יהודי והשני גוי.
המלך אהב אותם מאוד.
היהודי היה יפה־תואר. חשקה לבה של אשת היועץ הגוי ביועץ היהודי, אך היא לא יכלה לעשות מאומה, כי היה היהודי צדיק וחסיד.
חלפו הימים ונשי שני היועצים נכנסו להריון. שתיהן ילדו בנים באותו יום. אשת הגוי, שדמות הצדיק היהודי הייתה תמיד לנגד עיניה, ומרוב אהבה שרחשה לו, ילדה ילד שדמה להפליא ליועץ היהודי. גם בן הצדיק דמה מאוד לאביו. היה זה לפלא ששני הילדים דמו כל־כך לחכם היהודי. כשראה אותם המלך, תמה ואמר בלבו: הדבר קרה רק בגלל שאשת הגוי אהבה בסתר לבה את החכם היהודי. כעס המלך וגזר, כי ביום שיימול בן־החכם היהודי, יימול גם בן־הגוי וכך אכן היה. הילדים התפתחו ודמו אחד לשני כשני תאומים. לקח אותם המלך לביתו, וגזר גזירה שהילדים יראו את פני הוריהם, רק לאחר שימלאו להם שש שנים. בתום תקופה זו, נקבע שכל אחד מיועציו ייקח את בנו.
המלך ידע במדויק מי הוא בן־הגוי ומי הוא בן־היהודי, כי לבן היהודי היה סימן עדין, שאיש לא ידע על קיומו מלבד המלך. מאחר שהילדים לא גדלו עם הוריהם, אף־אחד לא ידע לזהותם באופן ודאי. במשך שש השנים בהן שהו הבנים בבית המלך, היו מביאים אוכל כשר לשני הילדים, מאחר והאוכל שלא היה כשר, בן־החכם היה דוחה אותו. כשהיו מכריחים אותו לאכול, היה מקיא את האוכל עם עזיבת המשרתים. וכך הוא אכל רק אוכל כשר. כשתמו שש השנים, קרא המלך אליו את שני יועציו ־־ הורי הילדים, וביקש מהם שכל אחד ייקח את בנו. התקדם הגוי ורצה לקחת את ילדו, אך שני הילדים היו דומים ולא יכול היה לזהות מי הוא בנו. גם החכם היהודי לא רצה לקחת אף־אחד מהם. הוא ישב והחל לבכות. אחר־כך אמר למלך: ״כעת איני יכול לדעת מי הוא בני, ולא אקח כל מה שתעלה ידי".
ענה המלך: ״אם אתה יכול לעשות דבר על־מנת לזהות את בנך, עשה וקח אותו".
ענה החכם ואמר: "ברשותך אדוני המלך, אוכל לעשות דבר־מה, ואתה, כבודך, תוכל לראות במו עיניך מה יקרה. אני מבקש שיביאו לי מגש מלא ענבים, כשהענבים מופרדים מאשכולס. רוצה אני גם מגש שני מלא ענבים המחוברים לאשכולם. נניח את המגשים לפני כל אחד משני הילדים. הילד שיאכל מהאשכול השלם הוא בני, וזה שיקח מהענבים המופרדים מאשכולם הוא הילד של השני״. אכן כך היה. הביאו את שני המגשים והניחו אותם לפני הילד הגוי, וזה הושיט את
ידיו ולקח מהענבים המופרדים מאשכולם. הניחו אחרי זה את המגשים לפני הבן של החכם, וזה הושיט את ידיו ואכל מן האשכול המחובר. קם החכם ואמר למלך: ״זהו בני אדוני המלך״. ענה המלך: "הצדק איתך, זהו בנך, כי לי יש סימן מזהה לגבי שני הילדים״.
הוסיף המלך ואמר: ״תמה אני מאין החוכמה הזו? ומדוע בחרת ענבים ולא פרי אחר״?
ענה החכם: ״אדוני המלך, תדע לך שאנו בני ישראל, גופינו נפרדים זה מזה, אך אנו קשורים ושזורים זה בזה בנשמותינו. לכן אנו נחשבים כולנו לרוח אחת. על כן דומים אנו לאשכול ענבים. כאשר הם מחוברים באשכול, הענבים קשורים אחד לשני וכך הם בני ישראל. אנשים שאינם מדת ישראל, אינם קשורים זה בזה, ודומים לענבים המופרדים מן האשכול. לכן אני יודע ששני ילדים אלה, כשהם קטנים, כל אחד הולך בדרך הוריו".
התרגש המלך ממילים חכמות אלו, שמח על הניסיון שהוכיח את צדקת החכם היהודי והחזיר לו את בנו.
סיפורי עם מפי יהודי מרוקו-יששכר בן עמי–תפוח ההריון– מעשה בשני יועצי המלך
תעודה מספר 44-בע״ה התקצ"ג-רבי דוד עובדיה-יוזמה לתמיכה בת"ח
תעודה מספר 44
בע״ה התקצ"ג- 1833
להיות שבחדש תמוז יה"ל משנת ולבקר ר נ ה (תהלים ל ו.) לפ״ק אור זרח עלינו נהירו דעיינין ידידנו החכם השלם והכולל סוב׳ר הרז״ם (מקובל לומד בעיון תורת הסוד) יהודה יעלה מעלה על גבי מעלה לשם תפארת ותתלה כמוה״ר יהודה אלמאליח (מרבני תיטואן) ננטיריה רחמנא אכי״ר, והחכם עיניו בראשו עין ל״ו ראתה בחסרון הלב'נה (הכסף. לבן שם למטבע של כסף המקובל במדינה, בספרי השו"ת) ודוחק השעה ועיניו פקח בפרט בצרת הת״ח השוחטים ובודקים לצבור, שטורחם רב ושכרם מועט ואין הקומץ משביע את האריה ובלא״ה הצבור מוטל עליהם להחזיק בידם, למען יחזיקו בתורת ה', ולא זו שאינם מחזיקים בידם כראוי אף זו ששכר טורחם לא עלתה בידם כנהוג בכל עיר ומדינה, ובהיות יחידי קהלינו מקובצים לפני החכם נר״ו פיו פתח בחכמה ובתוכחת מגולה מאהבה לאמר אליהם לא טוב הדבר אשר אתם עושים, ובצרת תלמידי חכמים אין אתם מרגישים.
ואין חוקר ודורש במה הם מתפרנסים, ערב ובקר וצהרים לבקרים חדשים, ומרוב הדוחק והצער אשר שרויים בו בחייהם קצים, ומערומיהם במה הם מכסים, ובעוה״ר בני אל חי למקרה הזמן משולחים ונטושים, ואין חולה עליהם ורואה בצרתם ואזן לא שמעה נעשו הכל כתרשים, הלוא תדעו הלוא תשמעו שאלולי הת״ח ותורתם אין לכם קיום והעמדה גופות ונפשים, וכהנה רבות מתוכחות מכאיבות הלבבות ועלימו תטוף מלתו חן הוצק בשפתו וידמו למו עדתו, ויהי כשומעם ויענו יחדיו כל העם, ויאמרו כל אשר יאמר מעכ״ת אלינו כן נעשה בלב שלם ובנפש חפצה, ולא נטה ימין ושמאל משבילך ותגזר אומר ויקום לך ויאמר החכם נר״ו אליהם שאלתי ובקשתי מלפני כבודכם אם נא מצאתי חן בעיניכם זאת עשו מהיום הזה והלאה תתנו אוקייא אחת כ״ט לשור ומחצית אוקייא לשה כבשים ושה עזים (פרוטה אחת לתרנגולת) וכשומעם דברי פי חכם חן קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם לדורות עולם והסכימו מהסכמה גמורה בכל תוקף דלא להשנאה מינה לדרי דרין ודלעלמין לא תתחבל לקיים כל הנמצא כתוב בספר״ בשמחה ובטוב לבב אין נקי עשיר ורש ובינוני נתון יתן הקצבה האמורה ולא יעבור כתיב ואיש אשר יתן כתף סוררת לבלתי שמוע אל דברי ההסכמה הזאת על יחידי הצבור והנגיד בראשם ישצ״ו מוטל לשתקו בנזיפה ובמהומה ובמגערת עד אשר יטה שכמו לסבול עול ההסכמה הזאת בל תמוט עולם ועד וחפץ ה׳ בידם יצלח והאל יתברך ירצה פעולם כקטורת ממולח אכי״ר ולראיה על קיום זאת ההסכמה חתמנו שמותינו ושו״ב וקיים.
ישועה אלבאז סי״ט יצחק בכמוה״ר רפאל אביטבול סי״ט יוסף אלקובי סלי״ט שלמה בן חמו ס״ט אברהם מאמאן סיי״ט שלמה אדהאן ס״ט אברהם הכהן סי״ט צ״ל כליפא ן׳ הרוש ס״ט צוה לחתום יחייא עטייא ס״ט שלום בן יתאח ס״ט שלמה צרולייא סי״ט אברהם סמחון ס״ט צוה לחתום יוסף לכסלאסי
תעודה מספר 44–בע״ה התקצ"ג-רבי דוד עובדיה-יוזמה לתמיכה בת"ח
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou-Une miniature de Jérusalem.Aperçu historique
Au commencement du dix-neuvième siècle, Dcbdou semble avoir repris un peu de son ancienne importance puisqu’elle figure chez Gracbcr et Hemzo ׳ parmi les villes qui ont des bassas (pachas).
Elle a dû cependant déchoir encore, un peu plus tard, à en juger par les quelques renseignements sur les meurtres de Juifs à Debdou et sur les désordres de plus en plus nombreux dans la seconde moitié du dernier siècle.
Toutefois, sous Moulay-Hassan (1873-1894), la ville musulmane ne possédait plus de pacha et relevait de l’Amcl de Taza. Elle était restée un centre d’activité commerciale intense, ainsi que l'atteste M. de Foucauld qui explora en 1883-1884 la vallée de Debdou191׳. Puis les troubles recommencèrent, lors de l’insurrection de Bou Hamara; la décadence de l’autorité de ce dernier permit à un de ses lieutenants, nommé Bou Hacira, originaire des Béni Snassen, de se proclamer souverain de Debdou. Bou Hacira cependant dur traiter bientôt avec le Rogui, qui obtint la soumission de Debdou de même que celle des Juifs et des Musulmans.
À cette occasion, il est curieux de relever l’organisation administrative de la région telle que l’avait conçue le Rogui, d’après M. Nehil :
Le Prétendant imposa à toutes les factions des tribus qui occupent la vallée de Debdou, des «caïds pris parmi les caïds de sa Mehalla». Les gens de Debdou n’ayant pas voulu s’accommoder du caïd étranger imposé par le Rogui, celui-ci finit par le remplacer par un autre, originaire de Taza. Le Caïd résidait à Debdou et levait les impôts des Musulmans; en outre, il percevait des taxes sur les marchés de tout le pays jusqu’à Taourirt et Sidi Mellouan. Il avait à sa disposition un petit Makhzen de 5 à 6 cavaliers, mais ne devait pas intervenir dans les affaires intérieures des tribus qui restaient gouvernées par leurs cheikhs et leurs miatts.
Les Juifs eurent leur autonomie. Ils étaient gouvernés par David Ben Hïda, chef des Cohen Scali, demeuré fidèle à la cause du Prétendant. Plus tard même, le Rogui nomma David Ben Hïda caïd sans cachet de la place de Debdou tout entière.
Origine des Juifs de Debdou
On a vu qu’à l’époque de la domination mérinide les régions de la basse Moulouya comprenaient les groupes des Juifs autochtones.
Toutefois les deux groupes juifs les plus importants de Debdou ont leurs origines en Espagne. Non loin du cimetière sc trouve une source qui porte le nom d’«Aïn Sévilla» en souvenir de Séville, ancien séjour des Cohen Scali.
Ceux-ci affirment avoir quitte Séville pour chercher refuge dans la région de Debdou lors de la persécution chrétienne de 1391. On sait avec quel empressement divers souverains mérinides avaient accueilli les fugitifs juifs d’Espagne.
Quant aux Marciano, ils seraient originaires de Murcie, ville d’Andalousie.
La ruine de la communauté de Séville qui représentait, pour ainsi dire, l’aristocratie du Judaïsme espagnol, est connue dans tous ses détails. On sait également que plusieurs familles rabbiniques ou nobles, prévoyant la recrudescence de la persécution, préférèrent alors quitter l’Espagne et chercher un refuge dans les États Barbaresques. C’est à partir de cette époque qu’on trouve dans tous les grands centres africains des communautés judéo-espagnoles, dont les savants et les rabbins finissent par s’imposer à l’ensemble des Juifs africains. Dès l’année 1391 Tlemcen, Oran et Alger redevinrent des centres d’activité rabbinique d’une influence puissante sur la vie religieuse des Juifs indigènes.
Les villes de Fès et de Marrakech, où les émigrés semblent avoir ete moins favorisés par la situation politique, ne jouent à cette époque qu’un rôle secondaire. On voit même plusieurs des rabbins et des familles qui avaient essayé de s’y établir, chercher refuge dans les petits centres plus sûrs de l’Atlas ou des confins. Tel fut peut-être le cas des Cohen Scali, dont l’origine sévillane semble être confirmée par divers indices : d’abord «Aïn Sévilla», la source de Séville, située près du cimetière dont nous avons déjà fait mention. Puis, le type même de la plupart des Juifs de Debdou; ce sont encore, leurs moeurs, leurs coutumes qui, tout en étant fortement berbérisées gardent un fond espagnol certain, et qui, dans tous les cas, diffèrent sensiblement de celles des Juifs du Sahara et de l’Atlas.
Le cimetière juif de Debdou date d’environ quatre siècles. Il est situé sur la pente qui descend dans la vallée, du côté gauche du Mellah. Les plus anciennes pierres tumulaires se trouvent tout à fait en bas et sont couvertes de terre; un peu plus haut, les dalles sont à moitié détruites par les torrents qui descendent de la montagne. La partie où peuvent se lire les épitaphes ne commence qu’au milieu de la pente et remonte jusqu’à la partie supérieure du cimetière, réservée aux morts de notre génération. Or, parmi les inscriptions plus anciennes, qui se puissent déchiffrer, deux datent du dix-septième siècle et se trouvent précisément au milieu du cimetière. Entre l’epoque des tombes en bas du cimetière et celles du haut, il y aurait donc environ quatre à cinq siècles. Ceci confirme exactement les traditions locales quant à la date d’établissement des Juifs en ce lieu.
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou-Une miniature de Jérusalem.Aperçu historique
Page 41
אבני קודש- אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א
93
ציון לנפש חיה אשת חיל… לא ראו טובה גילה ומשושח פרחו וכל שמחתה ערבה זיוה והדרה שחו נוה שאון עזבה איכה תובל לקברים קומתה דמתה לתמר כמו גפן תתאמר בתוך ירכתי ביתה חן חן הוצק בשפתה נוחה לשמים ולבריות קיימה כל מצוות אלההיה לתורה ולתעודה חגרה בעז מתניה לכל פרשה כפיה אביונים סועדת ולערומים לובשת ולחכמים מכבדת בחן דבריה וכמתק שפתיה הלוא היא הכבודה והצנועה רבת המעלות מרים בת בן סוסאן אשת אברהם בן חמו במבחר עלומיה נהפכו עליה כל ציריה ותגוע ותאסף אל עמיה ביום שני של פסח שנת ערכת״י נר לפ״ק פה העירה דבדו יהי רצון שתהיה נשמתה צרורה בצרור החיים אכי״ר.
94
ציון לנפש חיה מצבת קבורת הח׳ הלזה מחזה שדי יחזה בו נמצאות מדות טובות ישרות חשובות היה משכים ומעריב לבי כנישתא בזרוז הבריות שעות התפלה מכוין ומחשב בכת חברת גומלי חסדים בעסק טהרת המתים זריז בכל עניינו ה״ה הז״ק כה״ר יעקב בן סוסאן ז״ל בר הז״ך משה נלב״ע ערב חג הסוכות של ש׳ תרצ״ד ויחי יעקב בעי״ת דברו ארבעה ושבעים שנה תנצב״ה.
95
זאת מצבת קבורת רצ״ו אליהו לעסרי שנלב״ע ביום כ״ט לחו׳ ניסן ש׳
תרצ״א לפ״ק תנצב״ה.
96
זאת מצבת קבורת רחמים הכהן נ״ע שנלב״ע ביום שמונה ועשרים לירח חשון ש׳ תרצ״א לפ״ק תנצב״ה.
97
זאת מצבת קבורת הזקן הכשר הצי יעקב הכהן נ״ע אצבאן שנלב״ע ביום ט״ו לחו׳ כסלו ש׳ תרצ״א לפ״ק תנצב״ה.
98
מצבת קבורת החכם השלם, סבא דמשפטים, הרב המופלא, כבוד ה׳ מלא, הדיין המצויין הרב יוסף מרציאנו זצ״ל תנצב״ה.
שורה מס׳ 5
99
זאת מצבת האשה הצי עישא כהן נלב״ע י״ד לחו׳ אלול ש׳ תשי״ד
לפ״ק תנצב״ה.
100
מצבת האשה הצי מרימא בת עישא אשתו של דוד מרציאנו דלימאמא נלב״ע י״ב לחו׳ ניסן ש׳ תשי״ד לפ״ק תגצב״ה.
101
ציון לנפש חיה מצבת האשה היקרה עטרת בעלה בחשיבות ובצניעות מפוארת ובכתר שם טוב נכתרת ובמדות טובות מעוטרת זה שמה הטוב זהירא בת צלטאנא אשתו של פנחס בן סוסאן נלב״ע יום 5 לחו׳
טבת התשט״ו תנצב״ה.
102
זאת מצבת האשה הכבודה הכשרה לאה בת מרימא אשתו של שלמה ענקונינא המי ישוע נלב״ע ביום י״א לחו׳ סיון ש׳ התשי״ז לפ״ק והיו ימיה ששה ושבעים שנה תנצב״ה.
103
ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת האשה הכבודה סעידה בת עישא בן גיגי אשתו של יוסף בן גיגי שנפטרה לבית עולמה ביום ערב ר״ח תמוז ש׳ תשי׳׳ח פה דבדו תנצב״ה.
104
ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת האשה רבת המעלות אשת חיל מי ימצא אשה יראת ה׳ היא תתהלל הצנועה והנכבדת צלטנה בת עישא בנאיים אשת יצחק בן חמו ויהיו ימיה חמשה וששים שנה ונפטרה לבית עולמה ביום שני בש״ק שהוא יום 28 ניסן שנת התשי״ז.
29.4.1957
- 105
זאת מצבת קבורת איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע משכיל ונבון שנתיסר ביסורין קשין ומרים המנוח אברהם בן הרב… מרציאנו נלב״ע ביום 2 לחו׳ סיון שנת התש״ה לפ״ק.
- 106
דוד בן מאחא מרציאנו
107
זאת מצבת קבורת הקטן באבו נחטף ובימי נעוריו נקטף דוד בר אהרן הכהן ס״ט יום י׳׳ז תמוז שנת 1944.
- 108
ציון לנפש חיה מצבת קבורת הזקן הכשר החשוב ונעלה לשם ולתהלה שזכה לגבורה הר׳ יעקב בן יצחק המכונה עאנקונינא נ״ע שנלב״ע ביום ר״ח תמוז ש״ש תש״ג תנצב״ה.
109
זאת מצבת האיש שלמה בן יעקב בן סוסאן בזיז שנלב״ע י״א לחו׳ אייר ש׳ תש״ב והיו ימיו נ״ח שנה תנצב״ה.
אבני קודש- אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א
עמוד 40
כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה.
באותה עת, כאשר נכח ר׳ אברהם בבית ר׳ יוסף (בן ר׳ עמרם), ראה, שבבית גנזיו שוכנים כבוד גם כ״ב קונטרסים מכתבי היד של הגאון ר׳ שמואל דא אבילה, חידושיו הנפלאים על מסכתות הש״ס.
היות ור׳ יוסף זה היה שאר בשרו של ר׳ שמואל משני צדדיו, מצד אביו, היה ר׳ שמואל דוד לאביו, שכן זקנו ר׳ יוסף – בעל ״תקפו של יוסף״ (אבי אביו), היה ניסו של ר׳ שמואל, ומצד אמו, היה ר׳ שמואל דוד לאבי אמו, שכן אמו היתה בתו של ר׳ יהודה דא אבילה, בנו של ר׳ משה אחיו של ר׳ שמואל, לפיכך סבר ר׳ אברהם להפציר בר׳ יוסף שיתן לו את הקונטרסים להדפיסם, ובנוסף יטול על עצמו גם את עול ההדפסה של ספרי דוד אמו. מסיבה מסוימת חשש לבקש זאת בפירוש, וככל הנראה החליט לדחות את מחשבתו זאת עד שישלים את משימתו הראשונה, להדפיס את הספר "תקפו של יוסף״.
״מחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה״ (קידושין מ.) – וכך ארע גם עם ר׳ אברהם. משמים כיוונו דרכיו, וצרפו את מחשבתו הטובה למעשה. באחד ממסעותיו, בדרכו לעיר מרסיליה, פגש בידידו משכבר הימים, החכם השלם ר׳ יוסף מלכה, תלמיד ותיק לר׳ שמואל. לאחר ששוחחו ביניהם, נודע לר׳ אברהם שר׳ יוסף מלכה מחזיק בידו קונטרסים מספרו של רבו ״עוז והדר״. ר׳ אברהם סיפר לו את משאלת ליבו, ור׳ יוסף השיב כי הוא חפץ להדפיסם בעצמו. לבסוף, לאחר שר׳ אברהם הפציר בו מאד, גברה ידו, ור׳ יוסף מלכה הסכים לתת לו את החידושים על מסכתות שבועות עבודה זרה והוריות, על מנת שידפיסם. ר׳ אברהם שמח שמחה גדולה, והחל בהכנות להדפסת הספר.
היות ובאותה עת התעסק גם בהדפסת הספר תקפו של יוסף, ראה בכך שזימנו בידו בדיוק באותו זמן גם את הספר עוז והדר, אות משמים, וסבר כי מהראוי לצרף את ספריהם של שני הגיסים לכרך אחד. אולם ליבו היסס בכך שמא אין ראוי לחבר ב׳ ספרים לכרך אחד.
לילה אחד, עודו מהסס בספקו זה, נרדם מתוך מחשבות אלה. והנה, בחלומו באה לפניו אישה לבושה בלבוש מלכות, צוהלת ושמחה. משהתקרבה, הכיר בה שהיא מרת סולטאנה (אשת ר׳ עמרם אלמאליח, אמו של השר הנכבד ר׳ יוסף אלמאליח), בתו של ר׳ יהודה דא אבילה, נכדת אחי הגאון ר׳ שמואל דא אבילה בעל הקונטרסים, וכלתו של הגאון ר׳ יוסף אלמאליח בעל תקפו של יוסף, ואחריה נכנס חמיה הגאון ר׳ יוסף אלמאליח בעצמו. שניהם התקרבו אליו, וכאחד פתחו פיהם לטובה ואמרו לו:
״קום עשה והצלח, אנוכי מגן לך!״.
ר׳ אברהם התעורר מיד, ולא ידע את ליבו מרוב שמחה. בחכמתו פתר את החלום, כי לכך נגלו לו שניהם יחד, כדי להורות לו שמחשבתו נכונה, ועליו לצרף את שני הספרים לפונדק אחד. ר׳ יוסף נגלה להתיר לו להדפיס את ספרו, והאשה נגלתה לו מצד ר׳ שמואל להתיר לו את הדפסת ספרו.
את הסיבה שמצד ר׳ שמואל נגלתה לו נכדת אחיו, פתר כך: היות והיא נכדת ר׳ משה אחי ר׳ שמואל, והכתבים התגלגלו לו דרך ר׳ יוסף "מלכה" תלמיד ר׳ שמואל, לכך נגלתה לו האשה נכדת ר׳ שמואל ששמה "סולטאנה״ רומז על ״מלכה״, לאמור: דע לך מה שהתגלגל בדיוק עתה ע״י תלמידי ר׳ יוסף מלכה, משמים הוא, ועל דעתי הוא, ולכן קום ועשה כמחשבתך הטובה, והדפס את הספר תקפו של יוסף יחד עם הספר עוז והדר.
ר׳ אברהם לא איחר לעשות, נסע לליוורנו, והביא לבית הדפוס את שני הספרים יחדיו, וכך בשנת תרט״ו יצאו לאור שני הספרים בכרך אחד. מאמצים רבים השקיע ר׳ אברהם בהדפסת הספרים, ולולא מסירות נפשו לא היו יוצאים לאור, אולם נדבת ליבם של בני המשפחה האחים ר׳ יוסף ור׳ יהודה היא שנתנה לו את הכת לכך, ובסיועו של בן דודם הגאון ר׳ יוסף אלמאליח שהיה רב ומו״ץ בעיר מוגאדור (שהיה גם תלמיד זקנם הגאון ר׳ יוסף אלמאליח בעל "תקפו של יוסף״), הצליחו להוציא את מחשבתם הטובה לפועל.
ר׳ אברהם קיווה להמשיך בהדפסת שאר ספרי ר׳ שמואל על הש״ס, וציפה שר׳ יוסף יסייע בידו, אך ככל הנראה עיכובים שונים מנעו את הגשמת שאיפה זו, כך שמכל אותם קונטרסים נשאר בידינו כיום רק את אלו שהדפיס ר׳ אברהם בזמנו.
* תולדות הגאון הנודע ר׳ יוסף אלמאליח בעל שו״ת ״תקפו של יוסף״
מפאת הקשר המשפחתי בין משפחות אלמאליח ודא אבילה. המתואר לעיל, כאן הוא המקום לגולל מעט את סיפור חייו של הגאון המפורסם ר׳ יוסף אלמאליח אב״ד רבאט סאלי וגיברלטר, מחבר הספר ״תקפו של יוסף״, מגדולי רבני ופוסקי מרוקו לפני מאתיים שנה.
רבי יוסף נולד בסביבות שנת ת״ק, לאביו הגאון ר׳ עיוש אלמאליח זצ״ל מרבני סאלי.
רבי עיוש היה חברם של הגאונים: ר׳ שאול אבן דנאן זצ״ל, ר׳ רפאל עובד אבן צור :צ״ל (בנו של הרב יעב״ץ זצ״ל, בעל שו״ת משפט וצדקה ביעקב), ר׳ שם טוב אבן עטר זצ״ל (מרבני סאלי ורבאט), ר׳ יצחק צבת זצ״ל, ור׳ אברהם רודריגז זצ״ל מרבני סאלי ורבאט), ונמצא חתום עימם על פסקי דין. גם בנו בספרו תקפו של יוסף מביא מפסקי הדין של אביו (לדוגמא, ח״א סימן ג׳).
הותנו של ר׳ עיוש (אבי אמו של ר׳ יוסף), היה הגאון הגדול, המקובל האלקי, ר׳ שמואל קארו מסאלי. ר׳ שמואל כיהן כדיין בעירו, בבית הדין של הגאון ר׳ אהרון צרפתי זצ״ל, יחד עם הגאון ר׳ שלמה הכהן המכונה אלכלאץ זצ״ל.
חתימת שלשתם מופיעה בהסכמה לספר חפץ ה׳ לר׳ חיים בן עטר, ולספר כתר תורה לר׳ שמואל דא אבילה זצ״ל. כמו כן חתומים שלשתם בפסק דין המובא בשו״ת בית יהודה סימן ו׳, וכן בתשובה מכת״י בנוגע לתביעה כספית נגד חמותו של ר׳ חיים בן עטר. בתקופה מסוימת, ניסה תלמיד חכם אחד מחכמי עירם, לערער את סמכותם, בכך שייסד בית דין לעצמו, אולם לאחר התנגדותם הנמרצת, יחד עם התנגדות רבני מכנאס בראשות הגאון ר׳ יעקב אבן צור זצ״ל, לא עלתה בידו.
מעניין לציין, שהקשר בין משפחות אלמאליח ודא אבילה, החל כבר בימים קדמונים יותר. שכן, לעת זקנותו של ר׳ שמואל קארו, הצטרף אליו לכהונת רבנות העיר סאלי, הגאון ר׳ אליעזר דא אבילה שהיה עדיין צעיר לימים, וחתימותיהם מתנוססות יחד על פסקי דין.
ממי קיבל ר׳ יוסף תורה, וממי ינק חכמתו המופלאה – לא נודע לנו, אבל ברור שגדולי הדור היו רבותיו, וממעיין תורתם המפכה שתה, צמח, פרח וגדל לאילן רב פארות.
כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה.
עמוד 150
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.
רבי חיים בהקדמתו לחיבורו ׳חפץ ה״ הנ״ל, הוא מתנצל על כך, שלא תמיד יכל לכתוב ולהרחיב בכל נושא כמו שצריך. בגלל צרת החובות של חמיו שנחתה על המשפחה ועליו.
וראה גם בהקדמתו לחיבורו ׳אור החיים׳: ׳והמו עלי סערות ימי המונעים, ולא שבו הרודפים קויתי לשלום והנה מלחמה, רץ אחר רץ לצר ולצורר וצרה נוגעת בחברתה עד צואר הגיע, ונדדתי מעיר לעיר. ונתקיים בי הנמלט מן הפחד יפול אל הפחת, ולא שבת נוגש ומדהבה ובאת שדרכו למדוד בגסה דנוני, וקול הב הב לא פסיק, אף כי תם הכסף והמקנה, והעמידו גברא אחזקתיה, ואין חונן…. ׳. מהציטוטים הנזכרים ברור, שהרקע לרדיפות היו עניינים כספיים – דינים שבין אדם לחבירו, ותו לא. כי אף שבפועל רבינו חיים התרושש מנכסיו, בעיני התובעים הוא היה מוחזק כבעל נכסים ולכן הם לא הרפו תביעותיהם ממנו. לאחר למעלה ממאה שנה מפטירתו של רבינו הגדול רבי חיים בן עטר, אחדים מראשי חצרות תנועת החסידות הסיקו מדברי רבעו ׳אור החיים׳ אלו ואחרים,
בהם הוא מתלונן על צרותיו וסיבלו מרדיפותיהם של ׳בני ברית ושאינם בני ברית׳, כי הוא נרדף על ידי יהודי מרוקו על לא עוול. הם מצאו סיוע לרעיונותיהם גם בסוגיות הלכתיות, בהן דעתו של רבעו היתה שונה מדעתם של חכמי מרוקו.
בעיני רוחם אף ידעו את הסיבות לכך ׳שהיה מכיר במצחם את כל מעשיהם ולא הצליחו להשתוות עמו. לפיכך, גם לאחר שחלפו למעלה ממאה ועשרים שנה מהסתלקותו, עדיין יש בהם רבים שלא ידעו ולא יבינו, כי לא שמעו דברי קדשו של מרן אור שבעת הימים הבעל שם טוב הקדוש זי״ע, אשר הפליג בשבח רבעו וגילה רוממות גדולתו׳. זה ציטוט אחד מני רבים הדומים לו וגרועים ממנו, הצד השווה שבהם שכולם הם דברי נביאות. דברים אלו אין להם בסיס למי שמכיר את ההיסטוריה של יהודי מרוקו ותולדות חכמיה, במיוחד החכמים שחיו בדורו של רבעו ׳אור החיים׳, שהיה דור דעה, בתקופה זו חיו במרוקו עשרות רבות של חכמים, הבקיאים בכל מכמני התורה, גדולים ביראה
ומופלגים בחסידות. וחלקם אף דנו בתביעות נגד משפחת בן עטר. לו התבוננו הוגים אלו בדברי רבעו ׳אור החיים׳ ובהערכות שכתב על כמה מחכמי דורו במרוקו שאותם הזכיר בחיבוריו, ובהפלגתו בשיבחם בדבריו בעל פה לתלמידיו,
היה בהם די והותר לסתור את הגיגי רוחם ורעיונותיהם. כשפורסמו הדברים בספר ׳מסעות ירושלים׳ (מונקאטש תרצ״א), חכמי טבריה בדור הקודם, נחרדו ומחו במאה עוכלי בעוכלא לדברים הללו המטילים מום בקודשי קדשים עדת הספרדים בכלל, ועדה יהודי מרוקו בפרט שמתוכה צמח רבעו ׳אור החיים׳. דברי חכמי טבריה באצילותם הספרדית, נוסחו בעדינות ובכבוד הראוי לבעלי תורה. ואכן המדפיסים ומוציאי הספר לאור, בתגובתם הביעו בכתב חרטה והתנצלות, והבטיחו לתקנם. אך הדברים לא תוקנו והם חזרו ונדפסו כמות שהם. והבאים אחריהם הוסיפו להם נופך לפי רמות רוחם ורוחב בינתם. לאחרונה נכתבו בהרחבה תולדות רבעו אור החיים, בהשתקפות חסידית (תרמתי למחברים, הרבה עובדות היסטוריות וידיעות חדשות בתולדות רבעו ותקופתו, פיענוח תעודות וביאור סתומות), העורכים אספו כמעט את כל הנאמר משם אישים וראשי חצרות מתנועת החסידית בענין, והקדישו לזה מקום נרחב, כאילו היו דברים אלו עובדא ברורה ובדוקה ומר בריה דרבינא חתים עלה (ראה ׳נר המערבי׳, ירושלים תשע״ג, עט׳ סד-עד). גם הדיון שערכו הכותבים בדברים הללו, אינו נקי מהטיות, וד״ל. הערה זו כתבתי במבוא שכתבתי לספר ׳ראש משביר׳ על התורה, לוד תשע״ו, עמ׳ לד הערה 58, ומצאתי לנכון לחזור עליה, כדי לנסות לעקור שיבוש המאציל מרוחו על חלק מהנוהים אחרי תנועת החסידות וסיפוריה. ועוד חזון למועד בע״ה וארחיב בסוגיה זו.
יחסו ליעב״ץ
הרא״ה מתייחס לרבנו היעב״ץ ולפסקיו בכבוד גדול, הוא מרבה להזכירו בתואר מו״ר: ׳וכן נמצא בפסקי מו״ר מוהר״ר יעב״ץ זלה״ה׳; ׳הדבר מפורש בדברות קדשו של הרב הגדול מוהר״ר יעב״ץ זלה״ה, ואחרי דבריו לא ישנו ומי כמוהו מורה ובקי בכל חדרי התקנות׳; ׳כשאמרתי לו דברי משי״ח שהדבר מפורש בפסקי מוהר״ר יעב״ץ, אמר [הרא״ה] שבודאי אם המצא ימצא הדבר מפורש בדברי הרב זלה״ה לא דינא ולא דיינא דהכי עבדינן, כי מי יבא אחרי המלך אשר כבר עשהו׳. דומה שאין הכוונה שלמד לפניו לימודים סדירים בישיבה, אלא שמע ולמד ממנו דרכי ההוראה ומסורות של פסיקה, במיוחד שעה שכיהן עמו בבית הדין של חמש.235 הרא״ה בחיבורו קול אליהו, מזכיר שלמד על ההבדל במשמעות המילים ׳כן׳ ו׳כך׳ ממה שראה אצל היעב״ץ:
דתיבת כן מצינו שהיא דמיון גמור כמו בברכת גאל ישראל של ההגדה דאמר אשר גאלנו וכו׳ כן וכו׳ הגיענו וכר, רדומה ממש גאולה לגאולה. אבל כך, לא מצינו שהוא דמיון ממש, דלא בינותי בספרים על כך, אבל למדתי מאב״ד ור״מ הרב הגדול כמהר״ר יעב״ץ ז״ל, כשהיה אומר ברכת אשר קדש ידיד מבטן וכו׳ על כוס של מילה, היה אומר כשם שהכנסתו לברית וכו׳ כמנהג המברכים על כוס של מילה, היה מדקדק ואומר כך תכניסהו לתורה וכו׳. ולא שאלתי את פיו, אלא בינותי בדבריו ואמרתי מטעם שאין המציאות עצמו לכך לא יאמר כן אלא כך וכו׳, שהמציאות א׳ הוא כניסת ברית, ומה שהוא מתפלל עתה על הילד הנמול הוא שיזכה לתורה לחופה וכו׳ לכך אומרים כך תכניסהו וכר, רכך יאמר על דמיון בבחינת שם המשותף בכניסה ולא דמיון העצם…
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.
עמוד 53
אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק
אמונות עממיות בקשר להנקה ולחלב
אמונה כי ההנקה מונעת הריון. ר׳ יהודה עייאש מאלג׳יר כתב על נשים המאמינות כי כאשר הן מניקות, אינן מתעברות, גם אם הן חיות חיי אישות. אבל לעתים הן מתעברות, ומפילות בכוונה את הולד(׳בית יהודה׳, אהע״ז, סי׳ יד). ר׳ שלמה זוראפה שפעל באלג׳יר נשאל על ״אשה מינקת שאין דרכה לראות [וסת] בימי היניקה״ (׳שער שלמה׳, סי׳ קעה).
שררה אמונה כי אם האם תיכנס להריון בעודה מניקה, החלב יהיה רעיל, והדבר יזיק לתינוק שיוולד מהריון כזה.
ר׳ אהרן אסודרי ממכנאס הציג שאלה זו לר׳ רפאל אנקאווא: האם מניקה ״תוכל לעשות דברים המונעים הריון, יען דבר המצוי הוא להיזק הנמשך לילד אשר יגמל בעודו קטן… ומה שינק בעוד אשר אמו לא הרגישה בעיבורה, הנה נהפך לו לרעל״. תשובתו של ר׳ רפאל לא נמצאה, אבל השואל הביא מקורות להנחה שמותר לה למנוע את ההריון(׳חשבתי ־רכי׳, אהע״ז, סי׳ נב, דף עג).
במרוקו אם אשה נכנסה להריון בתקופת ההנקה, הדבר הדאיג את קרובותיה, כי האמינו שהחלב יזיק לתינוק (ר. בן שמחון, תשנ״ד, עמ׳ 112).
ר׳ כלפון משה הכהן מג׳רבה כתב על אשה מניקה ״ויראה פן תתעבר ״משך מזה איזה קלקול לתינוק היונק״. השאלה האם מותר לה לנקוט כאמצעים הגורמים שלא תתעבר (׳שואל ונשאל׳, ח״ו, אהע״ז, סי׳ לח).
בצוואת ר׳ יהודה החסיד שהובאה על ידי חכם מטריפולי בשם ר׳ משה אסרוסי נאמר, כי ״אשה שהתחילה להניק בנה תתחיל להניקו בדדה של שמאל״ (׳ספר חסידים׳, מהד׳ מרגליות, סי׳ נה, דף כט; מצוטט בספר ״שב משה׳, מס׳ סט).
החלב של האם היה חיוני להתפתחות התינוק. לדברי חכם באלג׳יריה, אשה שאין לה חלב מספיק להנקה, נעשה החלב ארסי ומזיק לתינוק. הנחה זו, לדבריו, אושרה גם על ידי רופאים (מרדכי גיג, ׳מגן דוד/ אהע״ז, סי׳ יד).
כדי שלא יחסר לאשה חלב להנקה. היו אמונות שביטאו את החשש שלאשה לא יהיה מספיק חלב, התינוק יסבול מחוסר תזונה ויהיה חלש. לדברי ר׳ יוסף בן נאיים, יש מנהג כי במשך ארבעים הימים הראשונים ללידת התינוק אין מוציאים מים מחצר היולדת. כי אם יוציאו מים, יחסר חלב מדדי היולדת (׳נוהג בחכמה׳, עמ׳ צט).
בג׳רבה היתה אמונה כי על המינקת להמעיט בשתיית מים, כי המים ממעיטים את החלב (ב. חדאד, תשל״ט, עמ׳ 25).
ר׳ רפאל אוחנא כותב בין השאר: אם אין לה חלב בכלל, תקח זרע פשתן ותשחוק אותו ותתן במים חמים או בדבש ותשתה. או תקח זרע קישואים יבשים תשחוק אותם, ותשים בהם מעט יין ודבש ושמן, ותשתה כשהמזון חם… מינקת לא תלך בדדיה מגולים כי על ידי זה החלב מתקלקל. וכן לא תניק האשה בפני אנשים ותשמור עצמה מן הכעס שמפסיד החלב. אותו חכם מספר על צדיק שאמר לאשה שבניה אלמים משום החלב שלה, ולכן מוטב שלא תניק. כמו כן ציטט מקור על בנים שמתו בגלל החלב של אמם שהזיק להם (׳מראה הילדים׳, דפים מד ע״ב, סד ע״ב, תרופות עממיות למחלות בשדיים: דף קג ע״א; ר. בן שמחון, תשנ״ד, עמ׳ 53-52).
החכם הנ״ל הביע אמונה כי אם אשה שאינה יולדת, שותה חלב של מינקת, זו סגולה ללידה (שם דף יב, פטאי, תש״ט, עמ׳ 480).
בצפרו לפני הנקת התינוק בפעם הראשונה, נהגו המיילדות להעביר על פי התינוק טבעת זהב, כדי שיפתח את פיו בדברים טובים. המיילדת היתה מזהירה את היולדת לדבר רק בלחש, כי יולדת אחרת עלולה לאבד חלבה כתוצאה מדיבור בקול רם. בשעה שמניקה מרוגזת, אסור לה להניק לפני רחיצת הפטמה במים קרים, והתזת כמה טיפות חלב על הרצפה (א. מיוסט, 2000, עמ׳ 143, 146, 208).
בין היהודים בהרי האטלס: אם האם נפטרה בעת הלידה או לאחר מכן, נלקח התינוק לאחות האם, לאחות האב, לקרובה אחרת או לשכנה להנקה. חלב של סבתא או של פרה נחשב כחריג. אם לא נמצאת מניקה, התינוק נפטר (221 .Willner, 1961, p).
במחקר על עולים מהרי האטלס ב־1956 כותב מ. קולס:
את התינוקות נוהגים להיניק עד גיל שנתיים לערך, או עד שנכנסת האם להריון חדש. ברגע שמגלה התינוק אי־שקט כלשהו משקיטה אותו האם בהנקה, וכמעט אין שומעים ילד בוכה. הגמילה נעשית בדרך כלל בהדרגה ובסבלנות; היו נשים שנהגו לגמול את ילדיהן באמצעים חריפים, כגון ששמו חינה, שערות או פלפל על פטמת השד, כדי להפחיד את התינוק ולהפסיק את ההנקה. אך דרך זו לא נחשבה רצויה, ונשים חכמות וקשישות יותר הסתייגו ממנה… לא ראינו ילדים מוצצים אצבע, או נוגסים צפורניים, מלבד שני מקרים בהם שהה הילד זמן ממושך למדי בבית חולים… תוספות המזון לא באו במקום ההנקה. האמהות המשיכו להניק את ילדיהן כל כמה שרצו… ראינו נשים מיניקות שני ילדים – תינוק ופעוט זה בצד זה, ותכופות אפשר לראות אם עם תינוק קטן בזרועותיה, פעוט תלוי בגבה והשלישי נאחז בשמלתה (תשי״ז, עמ׳ 539-358).
במקורות חוץ: אדיסון שחיבר ספר על היהודים, כתב בין השאר, כי ליהודים אמונה מוזרה בקשר לשדיים של הנשים, בהם מביעים את חיבתם לתינוקות שלהם. חכמיהם מספרים להם סיפורים על גברים שבדרך נס הניקו ילדיהם כשנשותיהם נפטרו. בעת ההנקה אסור להן לחשוף את השדיים, לא לצום, לא לחשוף את התינוק לשמש או לירח (87 .Addison, 1675, p). (על אדיסון ראו מאמריו של א. הורוביץ, תשנ״ו; 1992 ,1989 ,Horowitz. וכן ראו לעיל פרק ז, הע׳ 12).
בספר שנכתב על ידי צרפתי, על האמונות העממיות במרוקו נאמר, כי היהודיות במראכש שותות מים ממעין מסוים שלפי האמונה מועילים לכך שהחלב של המניקות יזרום באופן תקין. לפי האמונה הנפוצה, אותה תוצאה קיימת גם למי ששותה מים ליד קברי קדושים. כדי להגן על התינוק מפני כוחות שטניים, בעת ההנקה אסור שהעריסה תהיה ריקה ועל האם לשים סכין בעריסה כדי להפחיד את השד (,135 .Legey, 1935, pp 145-146).
הערות
ביבליוגרפיה: ביהדות המזרח והמגרב: א.שטאל, תשנ״ג, עם׳ 396-390; בספרות ההלכה: ׳אוצר הפוסקים׳, כר ב׳, הלכות אישות, ירושלים תש״י, עמ׳
201,145; ש״ב אוחיון, ׳גרושה מניקה׳, שבילין, גליון כה-כו, אלול תש״ל, עמ׳
מא־נ; ב״צ עזיאל, ׳גירות לנשים נכריות הנשואות לישראל ובדין הבחנה והמתנת כד חודש למינקת׳, פסקי עזיאל, תשל״ז, עט׳ שפח; ש. קוטק, ׳ההנקה במקורות היהדות – היסטוריה והלכה׳, אסיא, כר׳ רביעי, תשמ״ג, עט׳ 286-275;
ש. אבינר, ׳ההנקה בספרות הפוסקים׳, אסיא, י, חוב׳ ב, אלול תשמ״ד, עט׳
אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק
עמוד 143
נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.-פרק יא: חברת ״אם הבנים״
פרק יא: חברת ״אם הבנים״
תופעה חדשה ומרנינה הייתה הירתמותן של נשים במרוקו במאה ה־20 לחינוך הדתי, שהייתה קשורה ביזמתו של הרב זאב הלפרין, יליד רוסיה, שהגיע למרוקו מלונדון בשנת 1912 ונשאר בה במשך כשנתיים. תוך שיתוף פעולה עם חכמים ייסד תחילה במכנאס ולאחר מכן במקומות אחרים מערכת חדשה לחינוך דתי, שהייתה מודרנית ומשוכללת מן ה״צלא״(החדר). הלפרין, שהיה ציוני דתי, שאף לייסד מוסדות חינוך ברוח זו הן לילדי ישראל, הן לנערים והן למבוגרים. הוא ייסד את החברות ״בית אל״ וייעץ חיים״ ללימוד תורה עבור קבוצות גיל שונות, דאג גם לצד הארגוני והכספי והכין תקנון, שקבע את סדרי הלימוד ואת התנאים לחברות באגודות. בתקנות נאמר, שכל הנשים הרוצות להצטרף לחברה תהיינה זכאיות לקחת בה חלק, וכן שזכויות הנשים תהיינה זהות לאלה שיוענקו לגברים.
חכמי מרוקו שיתפו עמו פעולה נוכח האכזבה מן החינוך של אגודת כי״ח, שהכינה את תלמידיה להיות אזרחי העולם הנאור והזניחה את החינוך היהודי והמסורתי. לימודי הדת ניתנו בכיתות במשורה רק כדי לצאת ידי חובת ההורים והרבנים שדרשו זאת. כתוצאה מחינוך זה נטשו רבים מנערי ישראל את דרך התורה והמצוות. אולם החכמים ביקרו גם את החינוך המסורתי ב״צלא״ בשל הישגיהם הדלים של התלמידים, שמורים שלא הוכשרו להוראה לימדו אותם. גישה זו ביטא הרב ישועה עובדיה מצפרו בהקדמה לספרו ״תורה וחיים״(תשי״ב). חידושו של הלפרין היה נעוץ בשיתופו של הנשים לדאגה הארגונית לקיום מערכת חינוך מסורתית – גישה חסרת תקדים עד אז. הוא ייסד חברה בשם ״אם הבנים״, שמטרתה לעודד נשים לתרום מזמנן ומכספן להחזקת מערכת חינוך מסורתית לכל ילדי ישראל במרוקו(זעפראני, תשל״ב, 135; בן שמחון, תשנ״ד, 162-155; זגורי־אוחנה, 1989; צור, 2001, 55; 108-109 ,1969 ,.(Zafrani
פאס
במרחשון תרע׳׳ג (אוקטובר-נובמבר 1912) הגיע הלפרין לפאס וארגן חברת נשים בשם ״אם הבנים״, שנשותיהם של נכבדי הקהילה וחכמיה נמנו עמה. הפעילה ביותר מביניהן הייתה זהרה סמחון, רעייתו של הרב מימון אבן דנאן. מטרת החברה הייתה ״חינוך ולימוד התורה לתינוקות של בית רבן״, כלומר: לארגן מערכת חינוך דתית, שהתלמידים ילמדו בה נוסף על לימודי קודש גם צרפתית וחינוך גופני, המורים יקבלו שכר הולם, ובני העניים יהיו פטורים משכר לימוד ואף יקבלו ארוחות חמות ולבוש הולם פעמיים בשנה. את החברה טיפח הרב שלום אזולאי מצפרו, שקיווה לייסד חברה כזו גס בעירו.
[1] הרב זאב הלפרין עזב את מרוקו, עלה לירושלים ובה השתייך לחוגו של הרב יוסף זוננפלד. הוא נפטר בטו באב תרצ״ד ונקבר בהר הזיתים.
הייתה זו הפעם הראשונה, שנשים ראו עצמן אחראיות למימון ולארגון החינוך הדתי של ילדיהן. הן תרמו בעצמן ואף התרימו באמצעות פנייה מבית לבית, בעיקר לאמידים, וכן באמצעות ארגון מסיבות, שחברי הקהילה הוזמנו אליהן פעמיים או שלוש פעמים בשנה. לעתים החלה המסיבה בשעות הבוקר ונמשכה שעות. תלמידי הכיתות הגבוהות נהגו להכין מסכת, הרבנים התכבדו לדרוש בחשיבות החינוך הדתי המאורגן, ואז תרם כל אחד כפי יכולתו.
מנגנון החברה היה נתון בידי גברים. בשלב ראשון היה המנהל גם מזכיר ואילו בשלב הבא מונה מנהל ורב העיר היה אחראי למוסד. ולמרות זאת הייתה לנשים השפעה גם על המערכת בבית־הספר. מורה שעשה מעשה, שלא נראה לאחת הפעילות, הסתכן בפיטורין על־ידה. כדי להימנע מכך היה עליו ליישב עמה את התלונה.
באייר תרע״ה (מאי 1915) חיבר הרב יוסף משאש מכתב תנחומים לרב אליהו אצראף בעקבות פטירת אביו ובין השאר הזכיר את תרומתו לחברת ״אם הבנים״: ״מחסה היה לחברת אם הבנים, בהונים ואתים, טפחה וגדלה, הרחיב גבולה, עד הבשילו אשכלותיה, תבואתה וופירותיה, ראש היה לחברת גומלי חסדים, הנהיג אותה במקל נועם מדותיו הנחמדים, עד עלתה נצה כפרחת…״(משאש, תשכ״ח-תשל״ט, חלק ב, סימן תשעט).
הגברת זהרא סמחון, אישתו של הרב מימון אבן דנאן, שכיתנה את עצמה נשיאת החברה בפאס, חתמה בשנת 1927, 14 שנים לאחר ייסוד החברה, על החוזר לקהילות מרוקו בדבר הפצת תלושים בגובה פראנק אחד להשתתפות בהגרלה לצורך מימון בניין חדש לבית־הספר. למרות היותה נשיאה של חברת נשים לא פנתה לנשים אלא לגברים. היא תיארה את פעולות החברה להפצת תורה לגילים שונים, החל מתינוקות עד תלמידי חכמים מבוגרים וכן מסרה דו״ח ובו פרטים שונים: ההוצאה למטרות השונות – שכירת 12 חכמים מלמדים וכסות לבני העניים הלומדים – מספר הלומדים (596) ומספרם של האוכלים בבוקר ובצהריים מבין הלומדים (237). היא תיארה את דרכי המימון על־ידי הנשים – תרומה של סכום שבועי קבוע וכן תרומה לאחר הדרשה שנישאה על־ידי הרב לרגל יום השנה לייסוד החברה. הניהול הכספי התבצע על־ידי מנהלים, ששניים מהם תלמידי חכמים.
במגבית נאספו 120 אלף פראנקים לבניית בית־ספר ובו 12 כיתות, משרד, מחסן למזון ומטבח. נוסף על כך נבנה בית־כנסת בשם ״שער השמים״, שם נערכו התרמות. לאחר שהתברר, שהבית קטן מהכיל את כל התלמידים, הוחלט (באישור הממשל) על עריכת מגבית ארצית. התרומה שהתבקשה הייתה של פראנק אחד והובטח, שבין כל המשתתפים תיערך הגרלה.
נוסח החוזר שהופץ בעניין זה היה:
״אדונים נכבדים, אותותי אלה, יעידו ויגידו על מטרת החברה הקדושה הנקראת אם הבנים שנתייסדה פה עיר המהוללה פאס יע״ה כמו יד שנים על פה האמור לקמן.
א׳ ההכנסה שמסתפקת בה היא ע״י הנשים דוקא שנותנים חק קבוע מדי שבת בשבתו,
וגם ביום הוסדה החברה מדי שנה בשנה, אחר הדרוש שדורש הרה״ג [הרב הגאון] מאריה דאתרין [החכם של מקומנו] יחי שמו לעד בדברי מוסר ומתן שכר אשר בדברו מערי״ב ערבי״ם [בדברים ערבים] ומלהב לבבות הני נשי דזכיין כל אחת מתנדבת יותר מן הראוי.
ב׳ כיס החברה ניתן ביד מנהלי החברה ותרי מינייהו(שניים מהם) רבנן.
ג׳ ההכנסה הנ״ל היא לשכר יב תלמידי חכמים המלמדים, ולפרנסה זו כסות לבני העניים הלומדים שם מעלה מטה בכל שנה לכסות דוקא סך 12500 פראנק. מספר בנ״י בפ״י [בני ישראל בן פורת יוסף] הלומדים עשיר ודל 596, האוכלים שם בוקר וצהרים 237 העי״א [ה׳ עליהם יחיו אמן].
ד׳ סדר הלימוד מן אותיות אלף בי״ת. עד שעולים למדרגת ת״ח [תלמיד חכם] בעיון וסברא, וש״ל [שבח לה׳] כבר יצא מזה תועלת גדולה, יש מן התלמידים בתורת ת״ח [תלמידי חכמים] רשומים.
ה׳ אחר כל אלה נתעוררו יחידי סגולה וקבצו נדבה הגונה איש כמתנת ידו, ומכסם לה׳ כמו 120,0000 פראנק והנותנים בשמחה כמו נדבת המשכן, ובנו בה בית ספר ובו יב בתים כמספר שבטי יה, וגם בירו [ משרד] בו טהרת החשבון על הנכנסות והיוצאות וג״כ אוצר גדול למידי דמיכל [לדברי מזון], וקוזינא [מטבח] וכו׳ ובו הכל משוכלל בבנין מפואר.
ו׳ ואת לרבות בית. הכנסת הנקראת שער השמים, בנין מפואר ומשוכלל וכו׳ שם יתנו צדקות ה׳ נדרים ונדבות לבית החברה. ויהי כאשר ראינו שהאולם קטון מהכיל את נערי בנ״י [בני ישראל] בה״י [בעזרת ה׳ יתברך] עלה בהסכמה לבנות עוד שניים לרוחא דביתא, [לרווחת הבית] ועלה בדעתינו לשתף עמנו אחינו דבני מערבא במצוה הגדולה הזאת, וכדי שלא להטריח על בני עירינו וכ״ש [וכל שכן] בני עיר אחרת, יעצוני רעיוני, לעשות אוטוריי״א [הגרלה] מסך כו״כ [כך וכך] לבנין הבית, סכום הנומירו פראנק אחד, והשררה יר״ה [ירום הודה] עלתה בהסכמה עמנו שהיא יודעת ומכרת בתועלת היוצא מן הכלל. נא, אין נא אלא לשון בקשה שתהיו לנו לעזר, כשיגיעו הנומרות להפיצם בבני ישראל ע״י שלוחיכם, מיני ומינך תסתייע מילתא.
ושכמה [ושכרכם כפול מן השמים]
פריזידאנט זהרא סמחון מראת[אשת] ר׳ מימון אבן דנאן הי״ו [ה׳ יחייהו ויקיימהו]״ [זעפראני, תשמ״ו, 195-194].
נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.-פרק יא: חברת ״אם הבנים״
עמוד 111
סוף הפרק מקורות חיצוניים על יהודי צפרו מן המאה ה- 19 -אליעזר בשן
רציחות והתנכלויות.
יהודי צפרו כמו אחיהם במקומות אחרים במרוקו היו נתונים לסכנות של שוד ורצח, ובעיקר בדרכים. בדו"ח המפורט על ההרכב המקצועי ומספר היהודים בצפרו שנשלח לכי"ח, נאמר על היהודים היוצאים לסחור " באהלי פלשתים " ( ברברים ) " וכמעט אין בכל שנה ושנה שין חומסים והורגים שניים שלושה נפשות מישראל. תופעה זו נזכרת גם במקורות העבריים, אבל אין נתונים סטיסטיים על מספר הנרצחים.
ביוני 1880 פורסמו על ידי כי"ח רשימות מפורטות על מספר היהודים שנרצחו בערי מרוקו מאז 1866 ועד 1880 הכוללות שמות הקורבנות, שנת הרצח, מקום האירוע, ומספר היתומים שהנרצחים השאירו אחריהם. העיתוי לא היה מקרי, ועידת מדריד שהתקיימה אותה שנה ממאי עד יולי, דנה בבעיית החסות הזרה הניתנת בין השאר ליהודים.
כי"ח ו " אגודת אחים ", תבעו להמשיך את הענקת החסות, וראו בה את הפתרון לסכנו הנשקפות לחייהם ולרכושם של יהודי מרוקו. הרשימות המפורטות המחישו את חוסר היכולת של הסולטאן לשמור על חייהם של היהודים. וכן האכזבה מן ההצהרה שנתן הסולטאן מוחמד הרביעי למשה מונטיפיורי בביקורו בארמון בתחילת 1864. וההוראה למושלים לשמור על חייהם ורכושם של היהודים ולנהוג בהם בצדק ובחסד, שאינה מתבצעת.
ברשימה זו נזכרים 27 שמות של יהודים מצפרו שנרצחו בין השנים 1866 – 1879, שהשאירו אחריהם 54 יתומים. המספר הגדול של נספים, שישה במספר היה בשנת 1871. בדו"ח השנתי נאמר שזהו מספר הנרצחים הכולל עד 1880. בעקבות לחץ דיפלומטי היו השלטונות משלמים פיצויים למשפחות הנרצחים.
אבל לא היה זה כלל שחל על כל המקרים. בתעודה של משרד החוץ הבריטי בפברואר 1880 נאמר שלפי מידע שהגיע מפאס, אלמנת יהודי שנרצח קיבלה פיצויים.
כמו בכמה ערים אחרות היה גם המושל של צפרו עריץ שהטיל הגבלות וחובות על היהודים שאינם כלולים ב " תנאי עומאר ", והיה מייסרם על ידי מלקות. ידיעות הגיעו בשנות ה-80 הראשונות לאגודות היהודיות בפריס ובלונדון ופורסמו בדיווח לשנת 1884 – 1885.
אחת ההגבלות הייתה שאינם רשאים להגיע לשווקים הסמוכים לעיר מבלי לשלם לפקידי המושל שוחד. וכן עליהם לבצע עבודות מסוימות למושל ללא תשלום. לשירותים כפויים כאלה בשם סוח'רה היו תקדימים גם במקומות אחרים במרוקו.
באותה נשה דווח על רצח של יהודי בעל חסותה של צרפת בשם משה בן שטרית על ידי המושל מוחמד דוטלאב. יהודי בשם שלום בן עיוש עיטה הולקה שבע מאות מלקות על ידי סידי עומר, בנוו של המושל. מה היה הרקע להלקאה ? ב-15 בדצמבר 1884 ציווה בנו של המושל על שלום שהיה סנדלר במקצועו, להכין לו זוג נעליים. כשאמר שאינו יכול לבצע את המלאכה כי אין לו את חומרי הגלם הדרושים, רגז הלז, הפילו ארצה, קשרו לגבו של פרד והלקהו כאמור.
לאחר שהקורבן בתאושש הגיע לפאס, ומסר את גרסתו למנהל בית הספר של כי"ח מר מ. בן עוליל, שהתייחס בחשד לגבי מספר המלקות, אבל גם אם קיבל פחות מזה שמסר סעדותו, סבל דיו. בן עוליל דאג לקבל אישור רפואי על סבלו באמצעות אנשים מוסמכים והגיש תלונה למערכת המשפט.
הוא גם התקשר לוזיר שהשיג דאהיר פקודה מלכותית מהסולטאן אלחבן הראשון ( ספטמבר 1873 – יוני 1894 ) להבטחת שלומם של יהודי צפרו, וכן גינויו של סידי עומר, והוראה למושל להפסיק את ההתנכלויות ביהודים, ושישלם פיצויים בסך 250 פרנקים לשלום בן עיוש.
כשש שנים לאחר מכן שוב הגיע מידע לפריס על מצוקתם של יהודי צפרו. באותה שנה היו הצפות שגרמו נזק לבתים ויהודי צפרו פנו ל " אגודת אחים " ששלחה עזרה כספית להקלת המצוקה.
עומר בן מוחמד אלטאלב שנזכר בסוך 1884 בתור בנו של המושל שהלקה את יהודי, ירש את מקומו של אביו בתור מושל החל משנת 1895, והוא התייחס ליהודים בצורה ברברית. בדיווח שנשלח על ידי שמואל נהון הרב הראשי של תיטואן, ב-27 ביולי 1896 ופורסם על ידי כי"ח בשנת 1897 נאמר ש " מצב אחינו בצפרו נעשה גרוע מיום ליום. המושל מתעלם מהפירמאנים המלכותיים, ויחסו ליהודים כאילו היו עדר עלוב, וזהו מצב בלתי נסבל ".
בהמשך מסופר כי ב-18 ביולי הכריח המושל יהודי בשם יוסף צרפתי וסבלים יהודים אחרים לשאת לעליית ביתו סלים כבדים מלאים גרעיני תבואה. לאחר שלושה ימי עבודה, צרפתי נחלש, וצימצם את משקל הסלים. לאחר שעומר הבחין בכל הפילו לארץ והלקהו. המולקה שנפצע אנושות, איבד הכרתו ונחשב כמת.
בלילה שבין 19 ל-20 ביולי העמיסוהו יהודים מצפרו על חמור והובילוהו לפאס. הרב נהון פנה למחרת לסגני הקונסולים שך צרפת ובריטניה בפאס, תיאר בפניהם את המצב של יהודי צפרו, והצביע על ההתעללות של המושל. הם הבטיחו שיכתבו לשרי החוץ של מדינותיהם.
אשר לפירמטנים המלכותיים, יש לזכור כי מאה הדאהיר של אלחסן הראשון עלה בנו עבד אלעזיז הרביעי בגיל 14 על כסא הסולטנאות ב-1894 עד 1908 ושלטונו היה חלש. דבר שנוצל על ידי המושלים המקומיים, העולמא ( חכמי הדת ) התערבו יותר במדיניות, שגרמה לקיצוניות ולהגברת הקנאות הדתית.
על ההתערבות הדיפלומטית של בריטניה בנדון מצויוצ תעודות בארכיו משרד החוץ הבריטי ואת תוכנן נסקור : סגן הרונסול הבריטי בפאס מקלאוד כתב לשגרי א. ניקולסון בטנג'יר בנדון ב-24 ביולי, ושוב ב-29 בנובמבר. הקונסול הכללי של בריטניה במרוקו הרברט וייט, פנה ב-2 באוגוסט 1897 לוזיר הראשי של הסולטאן וכתב לו שהגיע אליו מידע כי יהודי בשם יוסף בן מימון הולקה על ידי הקאיד עומר בן טאלב מוחמד אליוסי.
חטאו היחיד היה אי שביעות רצונו של המושל מחוסר יכולתו של היהודי לשאת גרעיני תבואה לעליית ביתו. הכותב מבקש מהוזיר שיודיע זאת לסולטאן, ויבקשו שיוציא הוראה שריפית שתמנע יחס אכזרי של מושל זה כלפי היהודים. הוא כבר ננזף בעבר על ידי המשנה לסולטאן על יחסו כלפי יהודי צפרו.
מאז יש יומה להדיחו מתפקידיו, ולהציב את המושל של פאס כממונה על צפרו כפי שהיה בעבר. הכותב מציין כי המניע לפנייתו הוא " יחסו הידידותי כלפי הסולטאן ולארצו. מעשים אכזריים כאלה מתפרסמים בעיתונות האירופאית, ויש לדברים השפעה שלילית. משוכנע ביחס החיובי ובחוש הצדק של הסולטאן כלפי נתיניו היהודים הידועים היטב, וכי יגנה את מעשיו של המושל הנ"ל. ומעיז לבקשו שישקול קבלת מבוקשם של יהודי צפרו בדבר השבת שליטתו של מושל פאס החדשה עליהם ".
בו ביום כתב השגריר לשר החוץ הרוזן מסליסבורי, שקיבל מסגן הקונסול הבריטי ספאס דיווח לפיו בא אליו יהודי מתפרו השוכנת מהלך חמש שעות מפאס, והראה לו את סימני המלקות שקיבל בפקודת המושל של צפרו. וכאן בא סיפור הרקע : המושל אילף כמה יהודים להעלות גרעיני תבואה לעליית ביתו כמעט ללא תמורה כספית. כיוון שלא היה שבע רצון מדרך הביצוע של הפקודה הורה להלקותו.
" כיוון שמושל זה התייחס בצורה אכזרית כלפי יהודי עיר זו, וכבר ננזף על ידי המשנה לסולטאן, דיווחתי על המקרה לראש הוזירים, וביקשתי שהסולטאן יסכים לבקשתם של יהודי צפרו לפני שנה שישחררם ממושל זה, ויחזרו להיות תחת שליטתו של מושל פאס החדשה כבעבר ".
על מקרה נוסף של הלקאת יהודי בצפרו, הפעם ביוזמת מולאי אלערבי אחי המושל ב-1 בספטמבר, דווח לכי"ח לאחר שבועיים. שם הקורבן בצלאל נחמני בן 30, העוסק בציפוי כסף, המושל אמר לאחד הרבנים הראשיים שהזכירו לו את הפירמאן ( הדאהיר ) המלכותי בהקשר למלקות, שקיבל הוראה להמשיך במלקות , והעניש בכך גם כל מי שהעיז להתערב. הדבר נמסר לשגרירי בריטניה צרפת בטנג'יר, והאחרון הבטיח להנהלת כי"ח שנעשו צעדים כדי למנוע הישנות מקרים כאלה.
כפי שהוזכר לעיל, הנושא עלה שוב כשחושה חודשים לאחר מכן על ידי א. מקלאוד, סגן הקונסול הבריטי בפאס במכתבו לשגריר הבריטי במרקו א. ניקולסון ב-29 בנובמבר 1897. הוא מתייחס למכתבו הקודם ב-24 ביולי בנדון ועתה יש לו בשורה טובה, לפיה הקהילה היהודית בצפרו קיבלה הודעה מהוזיר הראשי שהסולטאן נזף בקאיד עומר אליוסי מצפרו בגלל הלקאתו את היהודים, וכי יהודים יזכו להגנה שהוענקה להם על ידי הסולטאנים בעבר.
שנתיים לאחר מכן היו שוב פגיעות ביהודי צפרו והדברים נמסרו על ידי מר קונקי ( בעל אזרחות בריטית ) מנהל בית הספר של כי"ח בפאס למשרד של כי"ח בפאריס, שפנה לשר החוץ הצרפתי בנדון והציע גם להנהלת " אגודת אחים " בלונדון לנקוט בצעד דומה. וכן הוצע על ידי הנהלת כי"ח למר קונקי שכל מקרה דומה ידווח לשגריר הבריטי בטנג'יר שקיבל הוראה מפורשת על ידי ממשלתו לדאוג לשלומם של יהודי מרוקו.
סוף הפרק מקורות חיצוניים על יהודי צפרו מן המאה ה- 19 -אליעזר בשן
עמוד 419