נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.-פרק יא: חברת ״אם הבנים״

פרק יא: חברת ״אם הבנים״

תופעה חדשה ומרנינה הייתה הירתמותן של נשים במרוקו במאה ה־20 לחינוך הדתי, שהייתה קשורה ביזמתו של הרב זאב הלפרין, יליד רוסיה, שהגיע למרוקו מלונדון בשנת 1912 ונשאר בה במשך כשנתיים. תוך שיתוף פעולה עם חכמים ייסד תחילה במכנאס ולאחר מכן במקומות אחרים מערכת חדשה לחינוך דתי, שהייתה מודרנית ומשוכללת מן ה״צלא״(החדר). הלפרין, שהיה ציוני דתי, שאף לייסד מוסדות חינוך ברוח זו הן לילדי ישראל, הן לנערים והן למבוגרים. הוא ייסד את החברות ״בית אל״ וייעץ חיים״ ללימוד תורה עבור קבוצות גיל שונות, דאג גם לצד הארגוני והכספי והכין תקנון, שקבע את סדרי הלימוד ואת התנאים לחברות באגודות. בתקנות נאמר, שכל הנשים הרוצות להצטרף לחברה תהיינה זכאיות לקחת בה חלק, וכן שזכויות הנשים תהיינה זהות לאלה שיוענקו לגברים.

חכמי מרוקו שיתפו עמו פעולה נוכח האכזבה מן החינוך של אגודת כי״ח, שהכינה את תלמידיה להיות אזרחי העולם הנאור והזניחה את החינוך היהודי והמסורתי. לימודי הדת ניתנו בכיתות במשורה רק כדי לצאת ידי חובת ההורים והרבנים שדרשו זאת. כתוצאה מחינוך זה נטשו רבים מנערי ישראל את דרך התורה והמצוות. אולם החכמים ביקרו גם את החינוך המסורתי ב״צלא״ בשל הישגיהם הדלים של התלמידים, שמורים שלא הוכשרו להוראה לימדו אותם. גישה זו ביטא הרב ישועה עובדיה מצפרו בהקדמה לספרו ״תורה וחיים״(תשי״ב). חידושו של הלפרין היה נעוץ בשיתופו של הנשים לדאגה הארגונית לקיום מערכת חינוך מסורתית – גישה חסרת תקדים עד אז. הוא ייסד חברה בשם ״אם הבנים״, שמטרתה לעודד נשים לתרום מזמנן ומכספן להחזקת מערכת חינוך מסורתית לכל ילדי ישראל במרוקו(זעפראני, תשל״ב, 135; בן שמחון, תשנ״ד, 162-155; זגורי־אוחנה, 1989; צור, 2001, 55; 108-109 ,1969 ,.(Zafrani

פאס

במרחשון תרע׳׳ג (אוקטובר-נובמבר 1912) הגיע הלפרין לפאס וארגן חברת נשים בשם ״אם הבנים״, שנשותיהם של נכבדי הקהילה וחכמיה נמנו עמה. הפעילה ביותר מביניהן הייתה זהרה סמחון, רעייתו של הרב מימון אבן דנאן. מטרת החברה הייתה ״חינוך ולימוד התורה לתינוקות של בית רבן״, כלומר: לארגן מערכת חינוך דתית, שהתלמידים ילמדו בה נוסף על לימודי קודש גם צרפתית וחינוך גופני, המורים יקבלו שכר הולם, ובני העניים יהיו פטורים משכר לימוד ואף יקבלו ארוחות חמות ולבוש הולם פעמיים בשנה. את החברה טיפח הרב שלום אזולאי מצפרו, שקיווה לייסד חברה כזו גס בעירו.

[1] הרב זאב הלפרין עזב את מרוקו, עלה לירושלים ובה השתייך לחוגו של הרב יוסף זוננפלד. הוא נפטר בטו באב תרצ״ד ונקבר בהר הזיתים.

הייתה זו הפעם הראשונה, שנשים ראו עצמן אחראיות למימון ולארגון החינוך הדתי של ילדיהן. הן תרמו בעצמן ואף התרימו באמצעות פנייה מבית לבית, בעיקר לאמידים, וכן באמצעות ארגון מסיבות, שחברי הקהילה הוזמנו אליהן פעמיים או שלוש פעמים בשנה. לעתים החלה המסיבה בשעות הבוקר ונמשכה שעות. תלמידי הכיתות הגבוהות נהגו להכין מסכת, הרבנים התכבדו לדרוש בחשיבות החינוך הדתי המאורגן, ואז תרם כל אחד כפי יכולתו.

מנגנון החברה היה נתון בידי גברים. בשלב ראשון היה המנהל גם מזכיר ואילו בשלב הבא מונה מנהל ורב העיר היה אחראי למוסד. ולמרות זאת הייתה לנשים השפעה גם על המערכת בבית־הספר. מורה שעשה מעשה, שלא נראה לאחת הפעילות, הסתכן בפיטורין על־ידה. כדי להימנע מכך היה עליו ליישב עמה את התלונה.

באייר תרע״ה (מאי 1915) חיבר הרב יוסף משאש מכתב תנחומים לרב אליהו אצראף בעקבות פטירת אביו ובין השאר הזכיר את תרומתו לחברת ״אם הבנים״: ״מחסה היה לחברת אם הבנים, בהונים ואתים, טפחה וגדלה, הרחיב גבולה, עד הבשילו אשכלותיה, תבואתה וופירותיה, ראש היה לחברת גומלי חסדים, הנהיג אותה במקל נועם מדותיו הנחמדים, עד עלתה נצה כפרחת…״(משאש, תשכ״ח-תשל״ט, חלק ב, סימן תשעט).

הגברת זהרא סמחון, אישתו של הרב מימון אבן דנאן, שכיתנה את עצמה נשיאת החברה בפאס, חתמה בשנת 1927, 14 שנים לאחר ייסוד החברה, על החוזר לקהילות מרוקו בדבר הפצת תלושים בגובה פראנק אחד להשתתפות בהגרלה לצורך מימון בניין חדש לבית־הספר. למרות היותה נשיאה של חברת נשים לא פנתה לנשים אלא לגברים. היא תיארה את פעולות החברה להפצת תורה לגילים שונים, החל מתינוקות עד תלמידי חכמים מבוגרים וכן מסרה דו״ח ובו פרטים שונים: ההוצאה למטרות השונות – שכירת 12 חכמים מלמדים וכסות לבני העניים הלומדים – מספר הלומדים (596) ומספרם של האוכלים בבוקר ובצהריים מבין הלומדים (237). היא תיארה את דרכי המימון על־ידי הנשים – תרומה של סכום שבועי קבוע וכן תרומה לאחר הדרשה שנישאה על־ידי הרב לרגל יום השנה לייסוד החברה. הניהול הכספי התבצע על־ידי מנהלים, ששניים מהם תלמידי חכמים.

במגבית נאספו 120 אלף פראנקים לבניית בית־ספר ובו 12 כיתות, משרד, מחסן למזון ומטבח. נוסף על כך נבנה בית־כנסת בשם ״שער השמים״, שם נערכו התרמות. לאחר שהתברר, שהבית קטן מהכיל את כל התלמידים, הוחלט (באישור הממשל) על עריכת מגבית ארצית. התרומה שהתבקשה הייתה של פראנק אחד והובטח, שבין כל המשתתפים תיערך הגרלה.

נוסח החוזר שהופץ בעניין זה היה:

״אדונים נכבדים, אותותי אלה, יעידו ויגידו על מטרת החברה הקדושה הנקראת אם הבנים שנתייסדה פה עיר המהוללה פאס יע״ה כמו יד שנים על פה האמור לקמן.

א׳ ההכנסה שמסתפקת בה היא ע״י הנשים דוקא שנותנים חק קבוע מדי שבת בשבתו,

וגם ביום הוסדה החברה מדי שנה בשנה, אחר הדרוש שדורש הרה״ג [הרב הגאון] מאריה דאתרין [החכם של מקומנו] יחי שמו לעד בדברי מוסר ומתן שכר אשר בדברו מערי״ב ערבי״ם [בדברים ערבים] ומלהב לבבות הני נשי דזכיין כל אחת מתנדבת יותר מן הראוי.

ב׳ כיס החברה ניתן ביד מנהלי החברה ותרי מינייהו(שניים מהם) רבנן.

ג׳ ההכנסה הנ״ל היא לשכר יב תלמידי חכמים המלמדים, ולפרנסה זו כסות לבני העניים הלומדים שם מעלה מטה בכל שנה לכסות דוקא סך 12500 פראנק. מספר בנ״י בפ״י [בני ישראל בן פורת יוסף] הלומדים עשיר ודל 596, האוכלים שם בוקר וצהרים 237 העי״א [ה׳ עליהם יחיו אמן].

ד׳ סדר הלימוד מן אותיות אלף בי״ת. עד שעולים למדרגת ת״ח [תלמיד חכם] בעיון וסברא, וש״ל [שבח לה׳] כבר יצא מזה תועלת גדולה, יש מן התלמידים בתורת ת״ח [תלמידי חכמים] רשומים.

ה׳ אחר כל אלה נתעוררו יחידי סגולה וקבצו נדבה הגונה איש כמתנת ידו, ומכסם לה׳ כמו 120,0000 פראנק והנותנים בשמחה כמו נדבת המשכן, ובנו בה בית ספר ובו יב בתים כמספר שבטי יה, וגם בירו [ משרד] בו טהרת החשבון על הנכנסות והיוצאות וג״כ אוצר גדול למידי דמיכל [לדברי מזון], וקוזינא [מטבח] וכו׳ ובו הכל משוכלל בבנין מפואר.

ו׳ ואת לרבות בית. הכנסת הנקראת שער השמים, בנין מפואר ומשוכלל וכו׳ שם יתנו צדקות ה׳ נדרים ונדבות לבית החברה. ויהי כאשר ראינו שהאולם קטון מהכיל את נערי בנ״י [בני ישראל] בה״י [בעזרת ה׳ יתברך] עלה בהסכמה לבנות עוד שניים לרוחא דביתא, [לרווחת הבית] ועלה בדעתינו לשתף עמנו אחינו דבני מערבא במצוה הגדולה הזאת, וכדי שלא להטריח על בני עירינו וכ״ש [וכל שכן] בני עיר אחרת, יעצוני רעיוני, לעשות אוטוריי״א [הגרלה] מסך כו״כ [כך וכך] לבנין הבית, סכום הנומירו פראנק אחד, והשררה יר״ה [ירום הודה] עלתה בהסכמה עמנו שהיא יודעת ומכרת בתועלת היוצא מן הכלל. נא, אין נא אלא לשון בקשה שתהיו לנו לעזר, כשיגיעו הנומרות להפיצם בבני ישראל ע״י שלוחיכם, מיני ומינך תסתייע מילתא.

ושכמה [ושכרכם כפול מן השמים]

פריזידאנט זהרא סמחון מראת[אשת] ר׳ מימון אבן דנאן הי״ו [ה׳ יחייהו ויקיימהו]״ [זעפראני, תשמ״ו, 195-194].

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.-פרק יא: חברת ״אם הבנים״

עמוד 111