מורשת יהדות מרוקו

דוד אביקסיס (מרוקו)

00 הבן שמירק עוונות אביו

היה היה זקן אחד ולו בן, שאמו נפטרה. אותו זקן היה מלמד את בנו. כעבור עשר שנים מת האב, ונותר הבן לבדו. כדרכו, המשיך ללכת לבית־המדרש. מתפלל, לומד ושב הביתה.

כעבור חודש ימים פגעו בו שודדים, ולקחו אותו לבית אחד בתוך היער. כל ערב היו משכיבים אותו, מכים אותו עשרים מכות, ונותנים לו פרוסת לחם ומעט מים. כך נמשך הדבר ששה חודשים.

אמר הנער בתפילתו: ״מה עשיתי ומה חטאתי? הלא עודני נער קטן. אם אמות לא יהיה מי שיקבור אותי.״

כך היה מתפלל בקביעות, וכל רכושו — תפילין וטלית.

יום אחד, כשיצא רב אחד מבית־הכנסת, התנפלו עליו אותם שודדים, חטפהו בטליתו, ומיד הנחיתו עליו ארבעים מכות באותו בית ביער.

• מדוע אתם מכים אותי? שאל הרב.
• ככה זה, ענו לו.

וכך היו מכים את רב העיר ארבעים מכות ואת הילד עשרים מכות. והדבר נמשך חודש ימים. המשיך הילד להתעטף בטלית ולהניח תפילין אף־על־פי שהוא כואב כולו, וקרא אל הקב״ה. אמר לו הרב: ״אתה בן פלוני?״

• אכן, בנו אני.
• מה הביאך לכאן?

— שודדים חטפו אותי.

אמר לו: ״גם אני מאותה עיר.״

אמר לו: ״אכן, גם אתה באת לתת דין וחשבון לפני הקב״ה.״ באותו ערב בא אליהו הנביא לרב, ואמר לו: ״הלילה אתה משתחרר, אך קח עמך אותו נער.״ אמר לו: ״מדוע?״

— בשביל אותו ילד, שהיה עליו להשלים זכות הוריו הבאנוך. הם מתנקמים בבן, כדי למרק את עוונות אביו ואמו בעולם הזה, בעודנו חי.

אמר הרב אל אליהו הנביא: ״ואיך אנצל מאותם שודדים, החמושים בנשק?״

• אל תדאג ואל תהרהר והיה נכון.

בחצות הלילה בא אליהו הנביא ואמר לו: ״קום!״ הרב קם בשמחה כדי להסתלק. בהגיעו החוצה אמר: ״אוי לי, לא הבאתי את הילד.״

חזר, אמר לו: ״קום, קום!״

• שומעים אותנו.
• לא שומעים דבר.

לקחו את חפציהם עמם. כשיצאו החוצה מיד עשו קפיצת דרך והגיעו לבתיהם. אמר לו אליהו לאותו חכם: ״כל אשר הוכית מזה חודש ימים, היה בשביל אותו נער. עזרת לו למרק עוון אביו. זה עתה נכנס אביו לגן־עדן. כעת תזכה ותצליח אתה והוא. ראה ושים לב: אותם שודדים, תרד אש מהשמים ותשרוף את כולם.״

והנה רואה הרב מעין תמונה ומחזה של עשן עולה.

הביא הרב את הנער אליו ואמר לו: ״יותר לא אעזבך. אני ואתה נלך יחד לישיבה. יום יום תשב בביתי ותאכל אתי ואדאג לך לכל.״

כעבור חודש־חודשיים אמר לו הרב: ״בת זו, בתי, מיועדת לך,

אני נותן לך אותה. מזלך גרם לפגישתנו.״

אמר לו: ״טוב הדבר, אך אפשר לי להשלים את לימודי.״

הניחו לנפשו והמשיך ללמוד עמו יום ולילה, יום ולילה. כך נמשך הדבר עד שהגיע הזמן, ונתן לו את הבת לאשה. קרא לתלמידי חכמים, ערכו סעודה וקידש לו את הבת.

כשנפטר רב העיר, מינו את הבחור תחתיו לרב ולאב־בית־הדין. היה מלמד תלמידים במשך היום, שעתיים היה יושב בדין ובערב היה לומד עם אשתו עד חצות.

לימים נולדו לו שני בנים. לאחד קרא בשם אביו ולשני קרא

בשם האל[הכוונה לשם כלשהו]. כאשר היו הולכים לבית־המדרש, היו לוקחים את הבנים עמם להאזין ללימוד התלמידים.

כך התמיד בלימודיו יום ולילה, ממעט באכילה ואת כרסו ממלא בתורה. היה מתעורר לתוך הלילה וממשיך ללמוד.

אומרת לו אשתו: ״מדוע לא הערת אותי ללמוד?״ והוא עונה לה: ״התעוררתי אני, למדתי אני, אם את למדת — היינו הך. אל תדאגי, הרי אין ממש בעולם הזה. עוד תגיע השינה הארוכה והרחוקה מאד, בר־מינן, כאשר יורד האדם לקבר. זוהי השינה הארוכה. והעולם הזה הוא זמני והכנה לעולם הבא.״ —אם אכן העולם הזה אינו טוב דיו — נמעיט לאכול.

אמר לה: ״לא. הפקיד בידינו הקב״ה נשמה שלא נקפח אותה. נאכל דגים, נאכל עופות ונברך על מעט מכל דבר. ובברכות הללו נזכה את הנשמות. לעיתים מתגלגלת נשמה בנתח בשר, בתפוח או בדלעת. ולכן אנו מתקנים את הנשמות הללו לקראת העולם הבא.״

במות הרב, אבי אשתו, אשר הצילו מיד השודדים, ספד לו חתנו וערכו לכבודו טכס הלוויה וקבורה על פי כבודו.

והחתן, הוא רב העיר, אמר אל גיסו: ״דע לך, כי נאמר לי מן השמים, שהנני הולך מן העולם הזה עם אשתי, והנני מפקיד בידיך את בני. למד אותם תורה, שלי ושלך הם, שמור עליהם.״

נפרד מאנשי העיר, ואמר להם כי ביום מסוים לוקחים אותו מן העולם.

וכך היה. בעודו יושב ומסב בסעודה ראו אותו אנשים אומר:

״אל מלך נאמן, שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד.״ ונפטר עם אשתו.

קברו אותם עם אבי־האשה במבנה מיוחד.

למה במבנה מיוחד?

כאשר נפטר אבי־האשה, בא אל מלך העיר בחלום ואמר לו: ״כבדני כפי שכיבדתיך בעולם הזה, אחרת מות תמות.״

לכן בנה המלך לכבודו מבנה מפואר ובפתחו טבעת ברזל, ואין להיכנס לבית זה אלא בערב שבת ובערב ראש־חודש.

סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר יצחק-הבן שמירק עוונות אביו

עמוד 27

"לא תשנא את אחיך בלבבך…

              ואהבת לרעך כמוך (קדושים יט , יז- ח"י)

איך ניתן לתקן את מלחמות האחים – המרחפות מעלינו.

מלחמות שבעבר – פירקו את המדינה, וגרמו לחורבן.

כמו:

מלחמת ירבעם בן נבט ורחבעם בן שלמה – בגלל כבוד,

מלחמה שגרמה – לפילוג עם ישראל לשתי ממלכות,

וחורבן בית המקדש הראשון – בשלב יותר מאוחר.

 

מלחמת האחים: יוחנן הורקנוס ויהודה אריסטובלוס – בגלל כבוד,

 שגרמה להשתלטות הרומאים – ואח"כ חורבן המקדש השני.

 

המסר האמוני:

 

מלחמת האגו והכבוד – של "המנהיגים" והגנראלים כיום,

מובילות להמשך המלחמה,

בניגוד לרוב העם – החפץ בחיי שלום ושלוה.

 

רבנו-אור-החיים-הק':

"באמצעות יחוד הלבבות – מתייחד שמו יתברך,

היות שכל ישראל – הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא".

 

תרשים זרימה:

במקום לשנוא, תברר, ואז לא תנקום, והתוצאה – תאהב את חברך.

א. "לא תשנא את אחיך בלבבך.

ב. הוכח תוכיח את עמיתך – ולא תישא עליו חטא.

ג. "לא תקום ולא תיטור את בני עמך.

ד. ואהבת לרעך כמוך, אני יהוה" (ויקרא יט חי).

       רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה" (ספרא, קדושים, פרשה ב).

              בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" – נשמות עם ישראל,

קשורות לאדם הראשון, כך שכולנו כאיש אחד, לכן עלינו לאהוב איש רעהו.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

רבנו-אור-החיים-הק': המצוות הרבות בפרשתנו, מתפרסות על תחומים רבים, ובעיקר בין אדם לחברו. וכדבריו:  "באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך, היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא. ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.

 

מצוה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".

מצוה ב: "הוכח תוכיח את עמיתך. ולא תישא עליו חטא".

מצוה ג': "לא תיקום ולא תיטור".

מצוה ד': "ואהבת לרעך כמוך אני יהוה" (קדושים יט, יז- יח).

 

רבנו מסביר את תרשים הזרימה כך: אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך, אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה. אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה. ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה'. ואז תזכה לקיים את  – 'ואהבת לרעך כמוך', שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.

רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך' – לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך. אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם.

ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך ה' אשנא" (תהלים קלט כא).

 

רבנו האר"י הק' כותב בשער הכוונות (חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה):

 "קודם שהאדם יסדר תפילתו בביכנ"ס מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד.

 

צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו, ובפרט אם יש לאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברים בבחינת הנשמה. ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי, ויתפללו עליו. וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו, ישתף את חברו עמו. ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת החברים".

בדברי האר"י הק' הנ"ל,

רגילים אנו לפתוח את תפילת השחר מתוך הרגל,

נשתדל להפנים וליישם את דבריו הקדושים.

 

מדד נוסף לאהבת ה' הוא:

האם אנחנו אוהבים גם את בניו של הקב"ה,

ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם".

 

הרי לא יתכן שאדם יאהב את חברו ולא את בן חברו. ברגע שנפנה עורף לבן, אביו יפנה לנו עורף בחזרה. כך אצל הקב"ה, ברגע שלא נאהב את בניו מסיבות שונות ומשונות, גם הוא יפנה לנו עורף חלילה.

פועל יוצא מהאמור לעיל: עלינו לאהוב את כלל ישראל מכל החוגים וללא קטלוגים, כדברי הרמח"ל במסילת ישרים:

אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו.

 

את תורתם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא לא זכינו לקבל, בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, למרות שאת הקב"ה בוודאי כיבדו ואהבו, ובקריאת שמע שחרית וערבית כיוונו, ובפרט בפס': "ואהבת את יהוה אלהיך".

 אלה היו "שנים עשר אלף זוגין" כדברי הגמרא. כלומר, לא נהגו במידת הזוגיות המתחייבת בין איש לרעהו, אלא כל אחד חשב שהוא הבין טוב יותר מחברו את תורת רבו, במקום להקשיב לחברו, אולי בכל זאת גם הוא צודק.

 

את תורתם לעומת זאת של חמשת תלמידיו האחרונים:

רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי,

 רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע,

כן קבלנו, ודבריהם אף מהווים את הבסיס למשנה אליבא דרבי עקיבא. כל זאת, בגלל שהפנימו את המסר הגדול של רבם: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", דבר שבא לידי ביטוי בתורתם. להלן כמה דוגמאות:

 

רבי מאיר בעל הנס, קבע שאנו בנים לה' בכל מצב, ולא עבדים, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (קידושין לו, ע"א). זה אף נפסק להלכה ע"י הרשב"א.

 

רבי שמעון בר יוחאי אמר לרבי אלעזר בנו לאחר היציאה השניה מהמערה: "אנן בחביבותא – תליא מילתא" (זהר).

 

רבי יהודה בר אלעאי, היה מעורב עם הבריות, והיה נוטל בד של הדס ורוקד בפני הכלה (כתובות י"ז).

 

"יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר, והוי דן את – כל האדם – לכף זכות" (פרקי אבות, א, ו).

רבי יהושע בן פרחיה מלמד אותנו פרק חשוב בצורך לראות את הצדדים החיוביים אצל הזולת.

ככלל, הביטוי הנ"ל משלים את דברי רבי עקיבא ורבנו האר"י הק' לפס' "ואהבת לרעך כמוך".

הבה נתמקד בביטוי "ואהבת לרעך כמוך", אותו רבים מרבים לצטט, וננסה ללמוד איך לקיימו.

כמו כן, מהביטוי: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט טו) לומדים, מצות עשה לדון את חברו לכף זכות (ספרא לפסוק).

 

רבנו הרמב"ם פוסק בספר המצוות (מצוה קעז) "ויש בו עוד, שראוי לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד". הרמב"ם מסביר בפרקי אבות את הביטוי: "הוי דן את האדם לכך זכות".

 

"תנו רבנן: הדן חברו לכף זכות – דנים אותו לזכות". הגמרא מדגימה ע"י כמה סיפורים. אחד מאלה הוא סיפור מאלף אודות רבי עקיבא שהועסק על ידי רבי אליעזר בן הורקנוס במשך שלש שנים. {במקור בגמרא, אין שמות. בשאילתות נאמר שאלו היו רבי עקיבא ורבי אליעזר. יש האומרים שהכוונה לרבי עקיבא והורקנוס אביו של רבי אליעזר}.

 

 בהגיע ערב כיפור, ביקש רבי עקיבא את שכרו. רבי אליעזר ענה לו שאין לו כסף. הוא ביקש: תשלם לי בפירות, אין לי, הייתה התשובה. וכן הלאה. "הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש".

לאחר החג, רבי אליעזר הגיע אליו עם שכרו, ושלושה חמורים שנשאו מכל טוב. שאלתו הראשונה הייתה,: מה חשבת על כך שאמרתי לך שאין לי כסף, פירות וכו'. תשובתו של רבי עקיבא הייתה: האמנתי, ודנתי אותך לכף זכות.

אכן, התברר שרבי אליעזר הדיר את כל נכסיו מבנו הורקנוס שלא עסק בתורה. אח"כ, חכמי הדרום שהיו גדולי הדור, התירו לו את הנדר (שבת קכז ע"ב).

 

החיד"א: "מצוה רבה לדון לכף זכות. דע, כפי הנהגתך עם בני אדם – כך יתנהגו עמך בשמים" (צפורן שמיר).

רבי ישראל בעל שם טוב אומר: בשמים פוסקים את אותו דין, לאדם אותו דנת לכף זכות.

ה"שפת אמת" אומר שכאשר אתה בא לדון אדם, קח את כל האדם, בחן אותו כולו ואז תגלה שיש בו צדדים חיוביים, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון",  כך יהיה לך קל לדון אותו לכף זכות.

 

חנה אמו של שמואל הנביא, נפגעה מאוד מדברי עלי הכהן שחשב אותה לשיכורה במקום כשרה, היות וראה אותה מתפללת מתוך בכי והתרגשות "וקולה לא ישמע". כאשר הוא שאל באורים ותומים, יצאו לו ארבע אותיות מהן היה צריך להרכיב את התשובה. הוא הרכיב את המילה "שכרה" למרות שיכל להרכיב את המילה "כשרה".

 

"לא תגנבו, ולא תכחשו –

ולא תשקרו איש בעמיתו ולא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט, יא-יב).

הקשר בין גניבה, הכחשה, שקר ושבועת שווא (רבנו-אור-החיים-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק': על האדם לא לגנוב גם דבר שנגנב ממנו, אלא יקח אותו באופן גלוי, כדברי בן בג בג האומר: לא תגנוב את שלך מהגנב, שלא תיראה כגונב. את זאת לומד רבנו-אוה"ח-הק' מהסמיכות למתנות עניים בפסוק הקודם, "לא תכלה פאת שדך… לעני ולגר תעזוב אותם, אני יהוה אלהיכם". גם אם אתה עני, ומגיע לך פאה, תיקח רק ברשות, ולא תגנוב אותה.

 

הסבר הפס' לדעת רבנו כך:

 

 "לא תגנבו – זה הלוקח ממון חברו שלא מידיעתו.

 "לא תכחשו – זה הבא לידו ממון חברו בהיתר, ומכחיש כשתובעו ממנו.

"לא תשקרו – זה הבא לידו ממון חברו בעדים, והוא מכחיש".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תרשים זרימה בפסוק, והקשר בין הלאווין הנ"ל:

בשלב ראשון כאשר האדם גונב, הקב"ה כבר דואג לו שזה יתגלה כדברי רבי מאיר בגמרא: "תניא, היה רבי מאיר אומר: אדם עובר עבירה בסתר, והקב"ה מכריז עליו בגלוי" (סוטה ג ע"א).

 

בשלב השני, האדם מכחיש שהוא גנב, היות והוא טוען שהראיות קלושות, ואז הוא עובר על "ולא תכחשו".

 

בשלב שלישי, הקב"ה ידאג להמציא הוכחות חותכות כמו עדים וכו' שאכן גנב. הגנב ימשיך לשקר בטענות שווא, ויעבור גם על "ולא תשקרו".

 

בשלב רביעי, יהיה מוכן אף להישבע על שקר, ובכך יעבור גם על "ולא תשבעו בשמי לשקר".

אנו עדים לתופעות הנ"ל כאשר המשטרה חוקרת גנבים. הם מפעילים סוללה של עו"ד כדי להוכיח שסתם מעלילים עליהם, ולכן המשפטים מתארכים שנים רבות. באחרית דבר, האמת יוצאת לאור, בבחינת "אמת מארץ תצמח – וצדק משמים נשקף" (תהלים פה יב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע במצוות הנ"ל הציווי הוא בלשון רבים: "לא תגנבו… ולא תשבעו וכו'".

התשובה לכך היא: זה שגנבו ממך, אל תשתמש בגניבה כדי להציל את ממונך. כמו כן, אם אתה יודע שהשני משקר ומוכן להישבע על שקר, אל תאפשר זאת. וכדברי קדשו: "עוד יכוון באומרו 'לא תשבעו', להזהיר גם למשביע, אם יודע שחברו נשבע לשקר – שלא ישביעהו. ואינו בחילול אלא הנשבע, לזה אמר {בהמשך הפס'} 'וחיללת את שם אלהיך אני יהוה –  בלשון יחיד".

 

מו"ר אבי ע"ה – הרה"צ יוסף אסולין בר עליה, היה רגיש מאוד לנושא שבועה, ואפילו על אמת. מעולם לא שמענו ממנו  ביטויים כמו 'אני נשבע', וביטויים מקבילים אחרים.

בהיותו במרוקו, הוא תבע ערבי בפני בית הדין השרעי, על כך שחייב לו כסף. הערבי טען שהוא פרע את חובו.

השופט ביקש ממו"ר אבי ע"ה להישבע שהערבי לא החזיר את החוב. מו"ר אבי ע"ה טען שהוא לא נוהג להישבע, ואפילו על אמת. השופט העביר את הכדור לערבי, ממנו ביקש להישבע במסגד בפני עדים.

במסגד, הערבי נכנס להיסטריה, וביקש ממו"ר אבי ע"ה שהוא מוכן לשלם מחצית מהחוב, ובלבד שלא ישבע. מו"ר אבי ע"ה ביקש מנציג בית המשפט לרשום פרוטוקול על כך, ולהחתים את הלווה.

 

מו"ר אבי ע"ה שהיה בטוח שהערבי לא שילם את חובו, לקח את הפרוטוקול לשופט, וטען שאם הלווה היה מוכן לשלם מחצית מהחוב, ולא להישבע, סימן שהוא חייב, בבחינת "מודה במקצת חייב", ודרש לקבל את כל החוב.

לאחר חקירה קצרה, הערבי הודה שאכן לא פרע את חובו, וחויב לשלם את החוב, בתוספת קנס.

 

ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא יט, יא).

"מדבר שקר תרחק" (שמות כג, א).

 להתרחק – גם משקר לבן ומתוחכם כביכול.

 

מידת האמת נחשבת לאחת המידות החשובות ביותר באישיות האדם, ולעומתה השקר מהווה מידה מגונה ביותר.

 בעל ספר החינוך מסביר עד כמה נתעב השקר: "כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו… ועל כן הזהירה אותנו התורה להתרחק מן השקר הרבה כמו שכתוב 'מדבר שקר תרחק".

 בהמשך הוא כותב, שהתורה לא השתמשה בלשון "תרחק" באף מצות לא תעשה אחרת, פרט לשקר. כל זאת, עקב המיאוס הרב הטמון בו. מעבר לכך, לשון זו מלמדת אותנו שיש להתרחק גם מאבק קל של שקר.

 מתוך הבנת חומרתו הגדולה של השקר, מן הראוי להתבונן מה כולל בתוכו האיסור: "מדבר שקר תרחק".

 

המקרה דלהלן, ילמד אותנו עד כמה צריך להתרחק גם משקר לבן:

ראובן חייב לשמעון כסף, ותאריך הפירעון חלף זה מכבר. שמעון מתקשר לראובן כדי לבקש ממנו את כספו. אשתו של ראובן עונה לטלפון, וראובן אינו מעוניין לדבר עם שמעון, אך גם אינו רוצה לגרום לאשתו לשקר ולומר שהוא אינו בבית, כאשר הוא אכן שם.

הפתרון הוא לצאת מפתח הבית, ואז אשתו תאמר לשמעון בטלפון שראובן אינו בבית – כאשר לכאורה זוהי האמת: ברגע זה ראובן נמצא על סף ביתו.

על כזה מצב יכול האדם לחשוב שאין זה שקר, כיוון שלא יצאה מילת שקר מפי נוות ביתו. האם זו דעת חז"ל?

 

הגמרא במסכת נדרים דנה במקרה בו הגיעו לבית דינו של האמורא רב, לווה ומלווה. המלווה תבע את הלווה שישיב לו את כספו, והלווה השיב – "כבר החזרתי לך את כספך". רב פסק שבמקרה דנן, על הלווה להישבע על כך שהחזיר את החוב. הלווה הלך לביתו, הסתיר בתוך חלל מקל ההליכה שלו את הכסף שהיה חייב, וחזר לבית הדין כשהוא נשען על מקלו ואמר למלווה – "החזק בבקשה את מקלי". המלווה הבין שכוונת הלווה הייתה לשחרר את שתי ידיו כדי שיוכל להחזיק את ספר התורה בזמן שהוא נשבע, ולקח ממנו את מקלו. הלווה לקח את ספר התורה ונשבע שהוא כבר נתן למלווה את כל הכסף שהוא חייב לו.

המלווה, מרוב כעס על חוצפת הלווה להישבע על שקר, זרק את המקל על הרצפה בחוזקה, דבר שגרם למטבעות שהוסתרו בו להתגלגל על רצפת בית הדין. מה רבה ההפתעה והבושה, כאשר התברר שסך המטבעות שווה לחוב.

 

מסקנת הגמרא: שבועתו שבועת שקר, כיוון שהנשבע חייב לדייק לא רק במשמעות המילולית של דבריו,

 אלא גם בכוונתם האמתית, ובמקרה דינן יאמר: זה היה "אחד בפה ואחד בלב".

המסר האמוני מהסיפורים הנ"ל: אסור להשתמש גם באמת – כדי להונות ולרמות אנשים אחרים.

 

"איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תשמרו,

אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יט ג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע אין הקבלה תחבירית בין הנושא לנשוא בפס': "איש אמו ואביו תיראו", בין "איש" ביחיד, לבין "תיראו" ברבים?

תשובה: במידה והאיש יכבד את הוריו, גם בניו ילמדו לכבד אותו, לכן המילה "תיראו" בריבוי.

מסופר על איש אחד שלא נהג כבוד באביו ונתן לו לגור ברחובות. יום אחד בעיצומו של החורף, הסבא פגש את הנכד וביקש ממנו שיביא לו מעיל טוב. הנכד חזר לאביו וביקש מעיל לסבא. האיש ציווה את בנו שיקח מהמחסן מעיל בלוי לסבא. הנכד הביא את המעיל וגם מספריים בהם עמד לחתוך את המעיל לשניים. לתדהמת אביו הוא ענה לו: חצי מהמעיל לסבא, והחצי השני אשמור לך… עד שתהיה זקן.

 

"קדושים תהיו – היא מצוה שישנה בכל אדם.

 

שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו – קדוש יאמר לו,

ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

לדעת רבנו-אור-החיים-הק':

אתה, את, אני – כל אחד מאתנו יכול להיות קדוש.

איך עושים זאת? על כך, במאמר שלפניך.

 

 

"דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת להם:

         קדושים תהיו, כי קדוש אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יט, ב).

מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל,

מפני שרוב גופי תורה תלויים בה" (רש"י, ויקרא י"ט, ב).

 

פרשתנו מבורכת ב- 51 מצוות. מתוכן 13 מצוות עשה, ו- 38 מצוות לא תעשה.

 

המגוון הרחב של המצוות בפרשה:

 

מצוות עשה בפרשה: יראת כבוד מההורים, מתנות עניים – לקט שכחה ופאה, משפט צדק, כבוד חכמים, יושר במסחר, "הוכח תוכיח את עמיתך", מצות "ואהבת לרעך כמוך" עליה אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה, ובן עזאי אמר: "זה ספר תולדות אדם", וכן מצות "קדושים תהיו" הפותחת את פרשתנו, שגם זו מצות עשה לדעת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

 מצוות לא עשה בפרשה: הרשימה ארוכה, לכן נציג מדגם: לא לגזול, לא להישבע על שקר, לא לאחר תשלום שכיר – "ביומו תיתן שכרו", לא לקלל חרש וכל אדם מישראל, "לא תלך רכיל", "לא תעמוד על דם רעך אני ה'", לא תקום ולא תטור", לא לעסוק בכשפים, לא להשחית זקן {עם סכין גילוח, וגם בחלק ממכונות גילוח}, איסור כתובת קעקע, לא לקלל הורים וכו'.

 

הפרשה פותחת בקדושה, וחותמת בקדושה. היא פותחת ב"קדושים תהיו", וחותמת ב"והייתם לי קדושים כי קדוש אני יהוה, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ כו).

לפני קבלת התורה, הקב"ה אומר לעמ"י: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו).

 

הביטוי "קדוש" מלווה אותנו בברכות – "אשר קדשנו במצוותיו", וכן בקדושה בתפילה בה אנו מקדשים את הקב"ה, 'וקרא זה אל זה ואמר: קדוש, קדוש, קדוש".

 

רבנו-אור-החיים-הק' טוען שמצוה זו, יוכל כל אדם לקיים. וכדברי קדשו: "ולטעם זה דקדק לומר 'אל כל עדת בני ישראל, לומר כי מצוה זו 'קדושים תהיו' – היא מצוה שישנה בכל אדם. שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו, קדוש יאמר לו, ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "אל כל עדת בני ישראל – טעם אומרו 'אל כל'. אמרו חז"ל בתורת כהנים: 'לפי שפרשה זו רוב גופי תורה תלויים בה, נאמרה בהקהל" (ויק"ר כד, ה).

 

אמר רבי לוי: "פרשת קדושים נאמרה 'בהקהל', מפני שעשרת הדברות כלולות {רמוזות} בתוכה. את זה לומדים מהמילים: "אל כל עדת בני ישראל" (מדרש רבה). לדוגמא, בפרשתנו נאמר "אני יהוה אלהיכם", בעשרת הדברות נאמר "אנוכי יהה אלהיך". אצלנו נאמר "איש אמו ואביו תיראו", ובעשרת הדברות נאמר "כבד את אביך ואת אמך". אצלנו נאמר: "ולא תשבעו בשמי לשקר", שם נאמר "לא תישא". אצלנו נאמר: "קדושים תהיו", שם נאמר "לא תנאף". אצלנו נאמר "לא תעמוד על דם רעך", שם נאמר "לא תרצח" וכו'.

בנוסף לפרשת "קדושים", נאמרו עוד שתי פרשות בהקהל: פרשת בא שם נאמר "דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר: בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות…" (שמות יב, ג). מדובר על מצות קרבן פסח, וכן פרשת "ויקהל" שם נאמר "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (שמות לה, א) בה הצטוו בני ישראל על התרומה למשכן.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "בהקהל" = "בפני אנשים, נשים וטף כסדר שהיו מקובצים במתן תורה" כדברי קדשו. החידוש פה, שמשה רבנו לימד גם את הנשים והטף.

במקומות בהם נאמר "דבר אל בני ישראל", בלי המילה "עדת", משה לימד תחילה את אהרון, אח"כ נכנסו בני אהרון אלעזר ואיתמר אותם לימד משה. אחריהם הגיע תורם של הזקנים ללמוד מפי משה. לבסוף הגיע העם ללמוד מפי משה. לאחר יציאת משה, אהרון לימד את העם. שוב בני אהרון העבירו את השיעור בפני העם, ולבסוף הזקנים לימדו את העם, כך שכל אחד מהם שמע את השיעור ארבע פעמים (עירובין נד ע"ב).

 

רבנו מביא את דברי הרא"ם האומר: "אבל שאר הפרשות אע"פ שנאמרו לכל ישראל, ע"פ ברייתא השנויה בעירובין (נ"ד ע"ב), ומייתי לה רש"י ז"ל סוף פרשת 'כי תישא', מכל מקום לא היו כולם יחד בהקהל אחד… אבל כאן שלא נאמר 'דבר אל בני ישראל', כשאר הפרשות, אלא 'דבר אל כל עדת בני ישראל' – למדנו שהיו כולם בהקהל לפניו, ואז נאמרה להם" (הרא"ם ויקרא יט ב).

 

לדעת רבנו-אור-החיים-הק', גם פה נכנסו לפי הסדר הנ"ל כמוזכר בגמרא עירובין (נד ע"ב),

אלא שבכניסה האחרונה בה נכנסו האנשים, הצטרפו אליהם גם הנשים והטף.

 וכדברי קדשו: "אכן הנכון בעיני הוא, כי בסדר הראשון לא היה מדבר משה אלא לאנשים,

וכאן ציוה ה' שידבר לכל עדת ישראל – אנשים ונשים וטף, כסדר שהיו מקובצים במתן תורה".

 

 

קדושים תהיו – כי קדוש אני".

מהי קדושה? איך מגיעים לקדושה?

 

 מיהו אדם קדוש?

האם התואר 'אדם קדוש', מתאים רק ליחידי סגולה מבני עליה?

 

אנו מרבים להשתמש במילה "קדוש", והדוגמאות הן רבות: בברכות השונות, מציינים "אשר קידשנו במצוותיו". בברכת "אתה קדוש" שבתפילה. בתפילת שבת וחג: "קדשנו במצוותיך". הקב"ה מכנה אותנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" במעמד הר סיני (שמות יט, ו), והרשימה ארוכה.

 

רבי פנחס בן יאיר אומר: "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לתחיית המתים" (עבודה זרה כ ע"ב).

 

הרמח"ל ביסס את ספרו "מסילת ישרים" ע"פ  הברייתא הנ"ל. הוא כתב כ"ו פרקים, כאשר הפרק הראשון דן בחובת האדם בעולמו, ובפרק האחרון דן בביאור מידת הקדושה. 

כלומר, חייבים להתעלות ב-כ"ה מידות, ורק לבסוף יהיה ניתן להגיע למידת הקדושה.

 

בדרך כלל, בכל מקום בו ציוותה התורה להתקדש, היא גם מציינת במה. כדוגמא, בסוף פרשת שמיני, התורה אומרת "והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני – ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ... והייתם קדושים כי קדוש אני" (ויקרא יא, מד- מה). כלומר, נתקדש בכך שלא נטמא את נפשנו בשקצים ורמשים.

בתחילת פרשתנו, התורה פותחת בכותרת: "קדושים תהיו – כי קדוש אני יהוה אלהיכם", ואינה מציינת במה עלינו להתקדש, והשאלה מדוע?

 

הרמב"ם אינו מונה "קדושים תהיו" בין תרי"ג מצוות. הוא כותב בספר המצוות: "וכבר טעו בשורש הזה גם כן, עד שמנו 'קדושים תהיו' מצוה מכלל מצוות 'עשה', ולא ידעו ש"קדושים תהיו", וכן 'והתקדשתם והייתם קדושים' (ויקרא כ, ז) הם ציוויים לקיים כל התורה".

 

לפי הרמב"ם יוצא, ש'קדושים תהיו' – בא ללמדנו שקיום מצוות התורה – מקדש אותנו.

 

 

ישנם שני סוגי קדושה:

הסוג הראשון, מדבר על הצורך להתקדש, בכך שנהיה מובדלים מן העמים, וכן שנישמר ממאכלות אסורות וכו'.

הסוג השני של הקדושה, מופיע בראש פרשתנו, והוא פונה לאדם כלפי עצמו. עליו לעלות ולהתעלות במעלות הקדושה. (מכתבי הרה"צ ר' יוסף צדוק זצ"ל, כפי שהובאו ע"י הרה"ג שמעון בעדני – ר"י "פורת יוסף" {בה זכיתי ללמוד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' החותם את הפרשה: "והייתם לי קדושים כי קדוש אני יהוה, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ כו): "והוא אומרו והייתם לי קדושים – שתהיו פרושים לי לשם מצותי, ולא לצד תיעוב הנאסר. ולזה סמך מאמר זה להבדלת בהמה וחיה, לרמוז למה שכתבנו…".

רבנו רואה בפס' הנ"ל, סגירת מעגל עם הפס' הראשון בתחילת הפרשה "קדושים תהיו". הציווי הוא שנפרוש מהעבירות ונקיים את המצוות, בגלל שה' ציווה, והתורה מביאה כדוגמא את איסור אכילת בהמות טמאות.

יוצא שהביטוי "קדושים תהיו" בתחילת הפרשה, מהווה כותרת לדרך בה יש לקיים את המצוות – בגלל שה' ציוה.

 

רבנו מביא את דברי רבי אלעזר בן עזריה האומר: "מנין שלא יאמר אדם אי אפשי ללבוש שעטנז. אי אפשי לאכול בשר חזיר… אבל אפשי מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך. תלמוד לומר: 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' (ויקרא כ כו). נמצא פורש  מן העבירה, ומקבל עליו עול מלכות שמים" (ספרא קדושים פרשה י כב).

 

מילת השייכות "לי" המופיעה בפס' פעמיים, מבטאת את הקשר בינינו לקב"ה. כלומר, הקב"ה מזמין אותנו להתקשר אתו ע"י קיום מצוותיו, כדברי מדרש תנחומא: "קדושים תהיו: משל למלך שקידש אישה. אמר לה: הואיל והתקדשת לשמי, אני מלך ואת מלכה. כשם שהוא כבודי, כך הוא כבודך. למה? שאת אשתי.

הנמשל: הקב"ה קידש אותנו: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו), לכן אנו שלו, וצריכים להתקדש ע"י שמירת מצוותיו, מתוך זה שהוא ציוה, ולא בגלל רצוננו.

 

לאור הנאמר לעיל, ניתן להבין מדוע חלק גדול מהמצוות, נחתם בביטויים "אני יהוה", או "אני יהוה אלהיכם".

א.  "אני יהוה": הביטוי הנ"ל מופיע בתורה 80 פעם, ובעצם, הוא חותם חלק מהמצוות. בפרשתנו, הוא מופיע 19 פעם, ובפרשת "אמור" 15 פעם. כלומר, כחצי מכלל התורה.

 

 ב. "אני יהוה אלהיכם":  מופיע 32 פעם, ובמיוחד בפרשות הנ"ל. מטרת הדברים היא שיש להחיות בתוכנו את נוכחות ה' בבחינת "שיויתי יהוה לנגדי תמיד", כך שאנחנו ניזהר יותר בכל אשר נפנה, היות ודמותו של הקב"ה ניצבת מולנו בכל מקום בו אנו נמצאים, ואף… מצלמת את מעללינו. כל זה, יוביל אותנו לכך שנפנים שהשכינה מרחפת מעלינו, ועקב כך נזכה לכוון את צעדינו בבחינת "מיהוה מצעדי גבר כוננו – ודרכו יחפץ" (תהלים לז כג).

 

רש"י על פי (ספרא קדושים א, א) מבאר את הדרישה "קדושים תהיו" – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה". כלומר, תמצית הקדושה יכולה לבוא לידי ביטוי בפרישה מן העריות עליהן קראנו בפרשה הקודמת "אחרי מות". וזה נלמד ע"פ סמיכות המקראות.

 

הרמב"ן טבע את המונח "נבל ברשות התורה". כלומר, התורה אסרה עריות בפרשה הקודמת, ויכול להיות יהיה שטוף זימה ביחסיו עם אשתו, או בשכרות ואכילה גסה, היות ולא נאסרו בתורה.

בא הרמב"ן ומדגיש בפנינו שלא להיות "נבל ברשות התורה", וזה אסור על פי הציווי בפרשתנו: "קדושים תהיו – כי קדוש אני יהוה אלהיכם".

 וכדברי קודשו: "התורה הזהירה בעריות ובמאכלים אסורים, והתירה הביאה איש באשתו, ואכילת הבשר והיין. אם כן, ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין, בזוללי בשר… והנה יהיה נבל, ולשונו בריבוי האכילה גסה ומן הדיבור הנמאס… ברשות התורה. לפיכך, בא הכתוב… שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל… ויקדש עצמו מן היין במיעוטו… וגם ישמור פיו…".

 

פועל יוצא מדברי הרמב"ן: למרות כל המצוות מהתורה ומדרבנן, ישנם עדיין איסורים, שאינם כלולים בתורה ובדברי חכמים, לכן היה צורך בציווי "קדושים תהיו", שלא יהיה האדם נבל ברשות התורה, כאשר הגורם המרכזי הוא היותו "בעל תאווה" כדברי קודשו. כלומר, עלינו לשמור גם על רוח הדברים.

 

"ואהבת לרעך כמוך" – קיים ניגוד בין אהבה לתאווה.

אהבה – מבטאת נכונות להעניק לזולת, כגון "ואהבת לרעך כמוך" שם מסביר הרמב"ן: "יאהב ברבות הטובה לחברו כאשר אדם עושה לנפשו" (ויקרא יט, יח). דוגמא: אדם אוהב את בנו –  הוא מעניק לו מכל טוב, ויטרח למענו.

 

החזקוני: "ואהבת לרעך. פירוש: ואהבת לעשות לו טוב. כמו שאתה אוהב שיעשה הוא לך".

 

תאווה – סיפוק צרכיו האישיים. "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה… ויאמרו מי יכילנו בשר" (במ' יא, ד-ה)

חמדה – מקבילה לתאווה. לכן התורה מצווה "לא תחמוד אשת רעך", היות והוא אינו רוצה בטובתה, אלא בסיפוק צרכיו

 

המדרש: הרואה דבר ערוה ולא זן ממנה, זוכה להקביל פני השכינה (ויק"ר כג).

רבנו-אור-החיים-הק': אם אדם שנשמר מלעבור עריות, זוכה בנוסף למצות לא תעשה, גם במצוות עשה, וכדברי קודשו: "והוא מאמר הכתוב "קדושים תהיו". במצות עשה, בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותה. ובזה קיים מצות עשה

 

רבנו-אור-החיים-הק' טוען שמצוה זו,

יוכל כל אדם לקיים.

 

וכדברי קדשו:

"ולטעם זה דקדק לומר 'אל כל עדת בני ישראל,

לומר כי מצוה זו 'קדושים תהיו' – היא מצוה שישנה בכל אדם.

שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו, קדוש יאמר לו,

ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו".

 

"קדושים תהיו – כי קדוש אני".

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את טעם התורה "כי קדוש אני". היות ובטבע האנושי קיימת התאווה, "והיא תאווה השולטת על הרצון" כדברי קודשו, ולכן איך יוכל להינצל ממנה בבואו לקיים מצוות "פרו ורבו"? תשובתו לכך היא: "שיקדשו עצמם במעשים אשר באה עליהם המצווה לעשותם. פירוש, שלא יעשו הדבר לתאווה… אלא בקדושה ובטהרה, כמו שמתעטף בציצית, ומכניס תפילין בזרועו… ולאיש כזה קדוש יאמר לו".

בהמשך, מסביר רבנו: "כי כל העושה מצוה אחת שמו יתברך – הוי"ה שורה על האבר שבו עשה את המצווה".

 רבנו מסביר בהרחבה את המקור לכך מהזהר (בהר קי ע"ב).

כמו כן, הוא מיישב את השאלה: 'מה לתבן = המסמל בני אדם, ו'לבר' = ה'? הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר: "קדושים תהיו – כי קדוש אני". "כאן רמז השראת שכינתו בדביקות בה', כאמור בפס' 'ואתם הדבקים ביהוה אלהיכם…".

 

בהמשך רבנו טוען שהאדם עלול לחשוב שהתורה אסרה עריות, אבל להרהר בכך, יהיה מותר חלילה. וכדברי קודשו: "עוד ירצה, שלא יאמר אדם שלא אסר הכתוב אלא מעשה העריות, אבל לא בחינת החושב והסתכלות… והוא מה שציווה במאמר "קדושים תהיו", לבל יבוא לידי החושב, ותהיה נשללת מהם בחינת הקדושה".

בהמשך, רבנו טוען שהשואל עלול לשאול: איך אוכל להשתלט על המחשבות הרעות?

רבנו-אור-החיים-הק' משיב: "לזה אמר כי קדוש אני יהוה אלהיכם".

וכיוון שאני קדוש ואני עמכם, אני אמנע בחינת הטומאה מגשת לאיש הישראלי…

{אבל} אם האדם יחשוב בחינת הרע, אז שולל ממנו השראת השכינה".

 

פועל יוצא מדברי קדשו: כדי שהקב"ה ימנע מכוחות הטומאה להתקרב אלינו, עלינו לדאוג לשמירת עיניים וקדושת הברית, ובפרט בדורנו המרושת והשטוף בכלי משחית למכביר.

"אין אפוטרופוס לעריות" קבעו חכמים. לכן, שומר נפשו מראות רע – יזכה לראות את משיח צדקנו כדברי הזהר הק': "בזמנא דאייתי משיחא – כל אינון דנטרו אות ברית, ישזיב יתהון ממותנא".

תרגום: בזמן ביאת המשיח – כל אלו ששמרו אות ברית, ינצלו ממיתה ע"י המשיח. (תיקוני הזוהר נד, ב)

 

להלן עוד ביטויים מהזוהר הק' בנושא שמירת ברית קודש:

 

א. כל מצוות התורה קשורות בשמירת ברית קודש.

ב. ברית קודש הוא סוד האמונה.

 

ג. מי שאינו ירא מבוראו בשמירת הברית קודש – לעולם אינו ירא מהקב"ה בשאר המצוות.

ד. בתחיית המתים – ישארו רק שומרי ברית קודש, ובהם עתיד הקב"ה לחדש את העולם.

 

פועל יוצא מדברי רש"י, רמב"ם, רמב"ן ורבנו-אוה"ח-הק':

על האדם לשלוט ביצריו בכל תחום, ולהתקדש ע"י קיום מצוות ה', בגלל שה' ציוה.

 

הרמב"ם: 'קדושים תהיו' – בא ללמדנו שקיום מצוות התורה – מקדש אותנו.

בסוף פרשת 'אחרי מות' התורה מדברת על יצר העריות, ותחילת פרשתנו על 'קדושים תהיו'.

רש"י ורבנו-אור-החיים-הק' לומדים על דרך הסמיכות, שיש להתקדש בנושא עריות.

הרמב"ן לומד מפה, שאל לו לאדם לטבוע בעולם החומר, ועליו לקדש את עצמו במותר לו,

ובכך לא יהיה 'נבל ברשות התורה'.

 

"אחרי מות – קדושים אמור",

 או, "אחרי מות קדושים – אמור בהר".

 

א. "אחרי מות – קדושים אמור": רצף שלוש הפרשות הנ"ל המבורכות  ב-142 מצוות, יצר את הביטוי המפורסם "אחרי מות קדושים אמור". אחרי מות האדם, יש ללמד עליו זכות ולומר שהיה קדוש, בבחינת: "אחרי מות קדושים – אמור". הסיבה המרכזית לכך היא: אחרי שהאדם עולה לגנזי מרומים לתת דין וחשבון בפני בוראו, מן הראוי להבליט יותר את הדברים החיוביים שבו, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון" כדברי חכמים, וכן "הוי דן את כל האדם לכף זכות" כדברי רבי יהושע בן פרחיה בפרקי אבות. כלומר, למצוא את הדברים החיוביים, מתוך המכלול השלם באדם.

 

 

ב. "אחרי מות קדושים – אמור בהר" – ניתן גם להסביר את רצף ארבע הפרשיות כך: 'אחרי מות' אנשים 'קדושים', אמור בשבחם 'בהר סיני'. כלומר, ספר על אותן מצוות שניתנו בהר סיני, והנפטר זכה לקיימן, היות וכידוע, יש לספר  על הנפטר רק את הדברים הטובים שאכן הוא עשה,

ולהימנע מאמירת שבחים שלא היו ולא נבראו.

 

 

ארבעת החכמים

שזכו לתואר "קדוש" במסורת היהודית.

 

לצערנו, חלוקת התואר "קדוש", ניתנת לכל דיכפין. לכן, מן הראוי שנקדיש מלים ספורות על אותם ארבעת החכמים שזכו לתואר קדוש ביושר רב:

 

א. רבי יהודה הנשיא – רבנו הקדוש:

 רבי יהודה הנשיא המכונה גם "רבי" או רבנו הק', ערך את ששה סדרי משנה שסימנם "זמ"ן נק"ט, המהווים את התשתית לכל הדיונים בגמרא, והבסיס להלכה עד ימינו. הוא זכה לכך שאליהו הנביא יתגלה אליו וילמד אתו תורה.

הוא היה ידוע ומפורסם בקדושתו היתירה, עד "שמעולם לא הכניס ידו מתחת לאבנטו" כדברי חז"ל, היות והיה גלגולו של יעקב אבינו שנטר את הברית במשך 84 שנים, עד לנישואיו.

 

ב. רבנו יצחק לוריא אשכנזי – רבנו האר"י הקדוש:

רבנו האריז"ל סלל את הדרך להבנת סודות הזהר, כפי שכתב בשמו, תלמידו המובהק רבנו חיים ויטל בספריו הקדושים,  ובראשם "עץ חיים" המפרש באופן כללי את היסודות התיאורטיים של הקבלה, וכן "פרי עץ חיים", "שער הכוונות", "שמונה שערים" וכו', וכל זאת במשך שנתיים וחצי בהן שהה בצפת.

הוא היה ידוע בקדושתו היתירה הבאה לידי ביטוי בלימוד תורה וקיום מצוותיה ע"פ שמות הקודש, טהרה במקווה גם בימים הקפואים של צפת. הוא זכה לראיה רוחנית גבוהה, כך שיכל לראות אותיות ג.ז.ל על מצחו של רבי אברהם גלאנטי מגדולי חכמי צפת, שביקש תיקון לנפשו, ואכן זה תוקן. הוא נפטר בגיל 38 בלבד.

 

ג. רבי ישעיה הורוויץ, המכונה "השל"ה הקדוש".

רבנו חיבר את "שני לוחות הברית" בעשרה מאמרות. וכדוגמא נציין את דבריו במאמר א' שם הוא קובע ע"פ הפס': "אשגבהו כי ידע שמי" (תהלים צא, יד), שרק מי שטעם את סוד הקבלה, והבנת שמות ה', "יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא, וסוד השגחתו… אשרי עין ראתה כל אלה… וכל הפורש ממנה – פורש מהחיים הנצחיים".

המשך הפס' הנ"ל אומר: "יקראני ואענהו". כלומר, המבין בשמות ה', הקב"ה יענה למשאלותיו.

 

ד. רבנו-חיים-בן-עטר המכונה בפי כל "אור-החיים הקדוש", על שם פירושו המפורסם לתורה:

 הקדושה מאירה מתוך פירושו לתורה "אור החיים" הנלמד מתוך קדושה ע"י עמ"י בכלל, וחסידים בפרט.

 דוגמאות: על הפס' "קדושים תהיו" כותב רבנו: "כפי הכוונה אשר יכוון המזריע… אם יחשוב בטהרה, ימשיך נפש קדושה". בפרשת אחרי מות (יח, ד) כותב רבנו: "אין חפץ לה' בהם – אלא במצוה הנעשית בקדושה".

בעל ה"דברי חיים" כתב על תורת רבנו: "ולכן בעל האור-החיים נשמתו בגנזי מרומים, בוודאי חיבר ספריו ברוח הקודש" (שו"ת דברי חיים חלק ב' סימן ק"ה). לאחרונה, התגלה המקוה בו נהג רבנו לטבול. המקוה הוקם בישיבתו "מדרש כנסת ישראל" ברח' אור החיים ברובע היהודי בירושלים. הוא נהג לטבול גם אחרי "קטנים".

 

בנוסף לפירושו "אור החיים", הוא כתב "חפץ ה'" על מס' מסכתות בתלמוד, "פרי תאר" על שו"ע יו"ד, "ראשון לציון" על נ"ך, "מאור החיים" אותו כתב תלמידו הרב משה פרנקו בשם רבו על התורה והמועדים.

רבנו זכה לפרסום עולמי בשנתו האחרונה עת עלה לירושלים בראש קבוצה של 30 תלמידים וב"ב, והקים בה את ישיבת "מדרש כנסת ישראל", ובכך פתח את שערי הגאולה והעליה לארץ ישראל.

 עד אז, הייתה בעיקר עליית יחידים, כדי שלא לעבור על "שלוש השבועות" כדברי רש"י: השבועה "שלא לעלות בחומה", פירושה – "יחד ביד חזקה" (כתובות קיא ע"א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' עושה חשבון ימי הגלות, והדרכים לזכות בגאולה. עיין (במאמרנו לפר' צו ו ב. ד"ה "ובדרך רמז").

בעקבות עליית רבנו לארץ, החלה עליית תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט, וכך החל הישוב היהודי בארץ להתפתח.

ספרו לתורה "אור החיים" התקבל בפולין ע"י הבעש"ט ותלמידיו, כספר יסוד לתורת החסידות. כ"כ בא"י.

 

הפירוש "אור החיים" לתורה, הוא אחד הספרים הנלמדים ביותר בקרב לומדי התורה.

רבנו 'באבא סאלי' ע"ה, למד את פירושו בכל ערב שבת. בשנים האחרונות התפרסמו פירושים רבים לספר כמו: "אור יקר", "ישמח משה", "ילקוט אור החיים המבואר", "אור החיים המבואר – עוז והדר, "אור החיים – אור לעיניים", "פירוש אור החיים – מוסד הרב קוק", אור החיים היומי, ובעזהי"ת הספר שלי – "להתהלך באור החיים" וכו'.

במוקדים רבים מתקיימים שיעורים בתורת רבנו-אור-החיים-הק'. דרשנים באשר הם, לא פוסחים על פירושיו הנפלאים.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  מפורסם כמלוב"ן,

ורבים וטובים נושעו על ידו בחייו, ועוד יותר אחרי מותו.

את ציונו הק' בהר הזיתים, פוקדים מידי יום ביומו רבים וטובים,

ועשרות חסידים מסיימים לידו את התהילים מידי יום.

ביום ההילולא ב-ט"ו בתמוז – פוקדים את ציונו הק' עשרות אלפים מעמ"י.

זה לי עשרות בשנים שאני פוקד את ציונו הק' בערבי ר"ח,

וכמעט ולא קרה שאין מתפללים בציון הק'.

 

"אור זרוע לצדיק"

למידת  אהבת עם ישראל,

 של ר"י "פורת יוסף" הרה"ג חכם בן ציון אבא שאול ע"ה,

בעקבות מצות "ואהבת לרעך כמוך" בפרשתנו.

 

"כשתהיה לך אהבת ישראל כמו שיש לי – אזי כל ברכותיך יתקיימו".

 

חכם בן ציון אבא שאול ע"ה, למד משחר נעוריו בישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה, כאשר מרן הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה, שימש כחברותא שלו.

אחרי מלחמת העצמאות, הישיבה עברה לשכונת גאולה בירושלים, וחכם בן ציון ע"ה, שימש בה כר"מ ואח"כ כראש הישיבה, אחרי פטירתו של ראש הישיבה הרה"ג חכם יהודה צדקה ע"ה.

על אהבת התורה ושכרה, הוא נהג לומר בשיעור: "טעמו וראו – כי טוב ה', אשרי הגבר יחסה בו'" (תהלים לד, ט). כאשר זוכים לגלות את טעמה הערב של התורה, זוכים לראות בחוש את גדולתה בבחינת: "טעמו וראו – כי טוב ה'". כלומר, גם  חוש הטעם וגם חוש הראיה משתתפים בחווית הלימוד.

כאשר האדם מתגדל בתורה, הוא זוכה לחסות בה' בבחינת המשך הפס': "אשרי הגבר יחסה בו", מתוך אושר רוחני כדברי המלבי"ם לפסוק.

 

לעת זקנותו, הוא חיבר שו"ת "אור לציון ד' חלקים", וכן "אור לציון – חכמה ומוסר".

בשבתות, נהג רבנו למסור שיעור קבוע בביהכנ"ס "אוהל רחל", אליו הגיע קהל רב שהאזין בקשב רב לשיעוריו המאלפים בהלכה, והמטובלים בדברי אגדה, והכל מתוך ענווה.

אחרי השיעור, עמדו כולם כאיש אחד ועברו דרך שרביטו, כדי להתברך מפי קדשו, וגם להתייעץ עמו בכל נושא. הרב בירך את כל אחד ואחד מתוך הארת פנים, כאילו הוא הראשון המתברך אצלו.

 

באחת השבתות, הרב לא חש בטוב, ובכל זאת הגיע לשיעור כדרכו. בסוף השיעור, ביקש רבנו מהקהל שהפעם יברך את הקהל בברכה כוללת בגלל שאינו חש בטוב, ולא יפריעו לו בדרכו הביתה. אחד מתלמידיו ניגש אליו ואמר לו: היות והרב גוזר וברכותיו מתקיימות, הרב יגזור שכל מה שאני אברך יתקיים, וכך אני אמלא את מקום הרב, ואברך אותם אחד אחד. חכם בן ציון ענה לו: "כשתהיה לך אהבת ישראל כמו שיש לי – אז כל ברכותיך יתקיימו".

 

סיפר לי חבר שאשתו הפילה מספר פעמים, וניגש לרב בן ציון כדי להתברך.

באותה עת, הרב בן ציון היה מרותק לכיסא גלגלים.

החבר שטח את בקשתו, והרב רק הסתכל עליו, והנהן בראשו, ולא אמר מילה.

האישה נפקדה במזל טוב, והוולד יצא לאוויר העולם בריא.

 

אמר רבי יהושע בן לוי:

"בזמן שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה, שכר עולה בידו,

. מנחה, שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה,

מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם,

 שנאמר: "זבחי אלהים – רוח נשברה" (תהלים נא, יט).

ולא עוד, אלא שאין תפילתו נמאסת,

 שנאמר :"לב נשבר ונדכה – אלהים לא תבזה" (סנהדרין מג ע"ב).

 

חכם בן ציון ע"ה זכה שיקוימו בו דברי חז"ל:

"צדיק גוזר והקב"ה מקיים", בגלל גדולתו בתורה והנהגתו בענווה.

 

בברכת תורת אלוקים חיים – משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.יגאל בן מיכל בן חיים ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 שלום בן עישה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת, להוצאה שניה לספרי "להתהלך באור החיים".

ברכה והצלחה לספרי החדש העומד לצאת לאור "להתהלך באור הגאולה.

 

לרב כאהן היו קשרים קרובים עם רבני מרוקו, והוא התארח אצלם לעיתים קרובות בעת ביקוריו הרבים במדינה. עברו הצבאי כפעיל במחתרת הצרפתית בשנות המלחמה אפשר לו להכיר מקרוב צעירים יהודים ולא יהודים, ולכן הייתה לו ראייה רחבה ופתוחה אל העולם המודרני, והוא חשב שיש ללמוד לימודים כלליים לצד לימודי קודש. בישיבת אקס־לה־בן הוא ראה מקור לחיזוק הזהות היהודית של המהגרים ולבניית חיים יהודיים בצרפת. את הקהילה במרוקו תפס כמאגר איכותי שממנו יכולה להשתקם ולהיבנות מחדש הקהילה בצרפת, שכן הקהילה המרוקאית קיימה את מסורת ישראל ובד בבד הייתה פתוחה למודרנה. העובדה שהנהגת הישיבה גדלה באזור אלזס, אזור שהושפע מהלך הרוח שהיה בגרמניה ודגל בפתיחות ובקבלת המודרנה, הביאה לכך שהעומרים בראש הישיבה בצרפת שילבו בטבעיות תורה ועבודה, התוו יחס פתוח למודרנה וקיבלו בסובלנות וברגישות את השונים מהם, ביניהם יהודי מרוקו.

הרב שמואל ברייזכר, המנהל החינוכי־רוחני בתומר דבורה, נולד בשנת 1932 בעיירה ליד ברן שבשווייץ הצרפתית. בילדותו למד בבית ספר כללי ואף נכח בשיעורים בשבת. לבקשת אימו, מוריו לא חייבו אותו לכתוב בשבת. בצעירותו ידיעותיו ביהדות היו מעטות. בזמן מלחמה העולם השנייה שהה הרב ברייזכר בשווייץ הניטרלית והתקרב לעולם התורה. הוא למד סמיכה לרבנות אצל הרב אליהו מונק בפריז ותואר ראשון בגרמנית ובאנגלית באוניברסיטת גרנובל הסמוכה לאקס־לה־בן. בשנת 1951 הגיע ללמוד בישיבה באקס־לה־בן, התקרב לרב חייקין ונשאר במקום 60 שנה עד גיל 80. בשנת 2016 עלה הרב ברייזכר לישראל, לשכונת בית וגן בירושלים.

בשנת 1955 התבקש הרב ברייזכר לנהל עם הרב רפאל כאהן את הסמינר לבנות תומר דבורה. הראשון היה המנהל החינוכי, והאחרון היה המנהל האדמיניסטרטיבי. נוסף על תפקיד הניהול, לימד הרב ברייזכר הן בישיבה והן בסמינר לימודי קודש ולימודי חול(גרמנית, אנגלית פסיכולוגיה והיסטוריה של עם ישראל).

כבר בראשית דרכו החינוכית התוודע הרב ברייזכר ליהדות מרוקו באמצעות התלמידים הראשונים של אקס־לה־בן שהגיעו ממרוקו, ביניהם גם הרב אהרון מונסונגו שאותו הדריך. מכאן והלאה נרקמו קשרים הדוקים בינו ובין רבני מרוקו ומנהיגי הקהילה היהודית. הרב ברייזכר זיהה את הפוטנציאל של קהילה זו, הן מבחינה תורנית, ילדי הקהילה יכלו להזין את מוסדות הלימוד באקס־לה־בן, והן מבחינה כלכלית, כמקור לגיוס כספים. על יחסו המיוחד לקהילה זו יעידו דבריו: ״יהודי מרוקו כולם היו חרדים, כולם היו שומרי שבת. זה המקום היחידי בעולם שלבית הדין הרבני יש מעמד בחוקת המדינה, והוא שווה לבית הדין המוסלמי״, ולגבי היחס למורשת של יהודי מרוקו אמר: ״חזקה עלינו דעתו של הרב חייקין שנהג לומר: ׳לימוד תורה יש באשכנז, ואילו הדקדוק והלשון העברי יש אצל יהודי מרוקו׳. הרב חייקין וגם אני אהבנו את הסליחות של הספרדים והשתתפנו בהן בגלל שהיו קבועים ולא משתנים כנוסח אשכנז. אנו אפשרנו לבנות להתפלל בהתאם לנוסח בית אבא״. עמדתו כלפי מדינת ישראל הייתה מורכבת, יחסו לשלטון המקומי בצרפת היה קורקטי, והוא חש גאווה ונחת רוח מבוגרי מוסדות אקס־לה־בן, בריאיון עימו אמר:

לא עשינו שום דבר ביום העצמאות. מדינת ישראל נמצאת בהרחקה מאיתנו. המייסדים היו רחוקים מהתורה, ומיליון ילדים בישראל רחוקים מהשבת. כל הניסים בצבא הם בזכות לומדי התורה. כשבטלוויזיה הישראלית יתחילו ללמד תורה אנו נגיד שזו המדינה שלנו.

באשר ליחסינו עם השלטונות המקומיים בצרפת, ראש העיר מגיע אלינו מעת לעת ואף מסייע תקציבית למוסד. הוא כיסה את כל הוצאות החימום של המוסדות באקס. באשר לקשרינו עם המוסדות החרדיים באירופה, אכן תלמידים ותלמידות לא מעטים המשיכו את לימודיהם התורניים בגייטסהד ובמנצ׳סטר שבאנגליה. גם ילדינו ממשיכים בגייטסהד שהוא מוסד שכולו קודש.

הרב ברייזכר גדל בשווייץ, אולם חינוכו הצרפתי והיותו מבית מסורתי סייעו לו להבין את יהודי מרוקו ולהוקירם, בשונה מהיחס העוין שנוצר במפגש בישראל בין היהדות החרדית־ליטאית ויוצאי צפון אפריקה. נראה שהעובדה שהרב ברייזכר למד במוסד אקדמי ולימד גרמנית ואנגלית חיזקה אצלו את ההבנה שהלימודים הכלליים והאקדמיים חשובים, ולכן הוא גם תמך בהחלטות של בוגרות הסמינר להמשיך וללמוד מקצועות חופשיים כמו רפואה ורוקחות. הוא ידע שהן תצלחנה לשלב בחייהן אורח חיים חרדי וקריירה מקצועית. התפיסות הליברליות שהחזיק באו לידי ביטוי בקבלתו את יהדות מרוקו, מורשתה ומנהגיה. לעומת הסובלנות שהוא גילה כלפי יהודי מרוקו, הלימודים הכלליים והשלטון המקומי הצרפתי, הוא בא חשבון עם מדינת ישראל ויחסה לעולם הדתי והתורני. אולם, בערוב ימיו הוא עלה לישראל, שהייתה בעיניו מרכז תורני ורוחני בלבד.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- המנהיגות החינוכית באקס־לה־בן

476 מָא עְנְדוּ בָּאשׁ יִכְ׳לְּלץ אֵל־חְפָאף, וּעֵרְד עַל דִּ׳יאָף.

אין לו במה לשלם לספר, והזמין אורחים.

 

477 אֵל־קְדְרָא יָאבְּסָא, וּדִ׳יָאף! כְ׳לְטוּ עְלֵינָא.

הסיר יבש, והאורחים באו במפתיע.

 

478 אֵל־אווּלִי כָּא יָאכְּלְהָא פֵל־עְשָׂא, אַוּוּ פְּל־עְצָא.

הראשון מקבל מנה גדולה, בסעודה או במלקות

הראשון שבא, הוא הראשון שיקח. (פתגם צרפתי) אחרון לאורחים, אחרון לארוחה. (יוחנן סברסקי

 

479 אִידָא עְזְבְךּ אֵל־יוֹם, אָגִ׳י גְדָּא.

אם נעם לך היום, תבוא גם מחר.

באירוניה: על אורח שנעם לו האירוח, כלומר האוכל היה טוב וטעים, ורוצה לחזור בשנית.

 

480 דִ׳יף מָא גָ׳א יִסְקְסִי פְ־סְלָמֵךּ,

גָ׳א יָאכַּל טְעָאמֵךּ.

אין האורח בא לשאול לשלומך, הוא בא לאכול את תבשילך.

 

481 אְלִי כֵּל דְּגָ׳אג׳ אְ־נָאס, יִעְללֶּף דְּגָ׳אג׳וֹ.

מי שאכל תרנגולות של אחרים, יפטם תרנגולותיו.

 

482 כְּל עְרְדָ׳א-מְרְדוֹדָא.

כל הזמנה – מוחזרת.

 

483 אְלִי חְבֵךּ, כְּ׳בַּזְּתוֹ נְדִּיפָא,

וּלִי כְּרְהֵךּ, מָאכְּלְתּוֹ עִיפָא.

האוהב אותך לחמו נקי, והשונא אותך מאכלו מאוס.

 

484 אְ־דִ׳יף אִידָא חְבְתִּי תִּדְחִיה,

אְ־הְרַק אְל־מָא בִּין רְגְ׳לִיה.

אורח שאתה רוצה לדחות, שפוך מים בין רגליו.

 

העושה טובה, יחכה לטובה. (פ. צרפתי)

כל הסוער עם חברו אפילו פת במלח, יחזיק טובה לחברו. (תנא רבי אליהו פרק ח׳)

מי אשר לא יחלה את פני בחוליי, לא אשו לב במיתתו. (בן משלי)

כל מתן גורר מתן. (ספר פתגמים מקבילים עמי 8 12)

הנותן משעבד, והמקבל משועבד. (זה לעומת זה 198)
הניקוד הוא שלי א.פ

 

אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים-חנניה דהן כרך א' – 1983

268-אם מת חברי לאן אברח?

אִלָא מְשָּׂא לִי מֵחֲבוּבֵי לָאִי׳ן יְ׳כּוּן הְרוּבִּי

רק אל החבר ניתן לברוח בעת הצרות ולזכות בהבנה ובתמיכה.

מסר סמוי: אם הבריא הפצע, היכן אגרד?: אילא משא לי מחבובי לאי׳ן י׳כון הרו בי?

 

269-אם חברך הוא דבש, אל תאכל את כולו

אילא כאן חביבכ עסל מא תאכלו כאמל

כוונת הפתגם היא שאין לדרוש יותר מדי מחברך או לנצל אותו, כדי שלא יתעייף ממך.

מסר סמוי: אם אתה אוהב דבש, אל תאכל אותו עבש: אילא כאן חביבכ עסל מא תאכלו קאמל.

 

270-איש אינו מבין את האילם, אלא אחו

זְנְזוּל מָא תִּפְהְמוּ גִּיר אוֹמוֹ

הפתגם מתייחס ליחסי חברות. כפי שאילם מובן רק על ידי אמו, כך היחסים ביני לבין חברי אינם דורשים דיבורים רבים; הוא מבין אותי ואני אותו.

מסר סמוי: אילם, רק אמו תדאג לו: ןנזול מא טפ המו גיר אומו; ןנזול הוא אילם, ברוב הדיאלקטים הוא מתחלף בצליל לזיזון.

 

271-אבן מידי הידיד כמוה כתפוח

חְזְרָא מִן יְ׳דְד לְ־חְבִיב תְּפָאחָא

כוונת הפתגם היא שגם אם הידיד פוגע בך, יש לפגיעה טעם טוב.

מסר סמוי: נחמה מידיד, גאווה: חזרא מן י׳דד ל־חביב תפאחא.

 

272-הפסד ממון ולא הפסד חברות

כְסָארְת לְ־מָאל וָאֶלָא כְּסָארְת סְ־סְחָאב

מסר סמוי: הפסד ממון ולא מחסור בדמיון: כסארת ל־מאל ראלא חסארת ס־סחאב.

מקבילות: לטינית: כשהמזל נוטש נעלמים החברים.

 

273-האהובים לא באים והשנואים באים כל יום

לִי תְחְבְּבּוּ מָא י׳ז׳יכּ, אוֹ לִי תִּכְּרְהוּ כְּלְל נְהָאר יִ׳זִ׳יכּ

מסר סמוי: מי שאתה פוגע בו לא יבוא אליך, ומי שאתה קורא לו יבוא כל יום: לי תחבבו מא יץ׳יכ, או לי תקרהו כלל נהאר יץ׳יכ.

נוסח נוסף: הלכו אלה שהכירו אותנו, נשארו אלה ששונאים אותנו: משאו' לי תא י׳עארפונא, בקאו׳ לי תא י׳כרהונא.

חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים-חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו – מרכוס חנונה

ספירת העומר – בראי פרשנות פנימית קבלית,

והקשר שלה לתיקון הספירות בכלל,

ולתקופתנו רבת התהפוכות בפרט,

לאור פרשת השבוע "אמור".

 

רבי אלעזר בן ערך: המידה הכי טובה – לב טוב  (פרקי אבות).

    "לב טוב" {בגימטריה} = 49  ימי הספירה.

בעל לב טוב  – רואה את הכל בטוב ובנעימים – הכל מאת ה'.

בעל לב טוב –  שמח בליבו בטוב אצל חברו – מפרגן לחברו

בעל לב טוב – מתקן את הגאוה שבלב – ע"י עשיית טוב.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר 

 

"וספרתם לכם ממחרת השבת,

מיום הביאכם את עמר התנופה

שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא, כג, טו).

 

 

ספירת העומר.

הקשר בין ספירה – סיפור – ספיר – סנפירינון

לספירת העומר, ע"פ תורת רבנו-אור-החיים-הקדוש.

 

"כי לוחות הברית – של סנפירנון היו,

לזה אמר 'וספרתם לכם'.

פירוש, באמצעות מנין זה,

אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם"

 (רבנו-אור-החיים-הק' לפס').

 

פרשת 'קדושים' עסקה בקדושת עם ישראל – "קדושים תהיו – כי קדוש אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יט ב).

פרשת 'אמור',   המבורכת ב-63 מצוות. מתוכן 24 עשה, ו-39 לא תעשה, עוסקת בשלושה נושאים מרכזיים, כאשר הציר המרכזי המחבר בניהם, הוא עולם הקדושה:

 

א. קדושת הכוהנים – "קדושים יהיו לאלהיהם, ולא יחללו שם אלהיהם – כי את אשי יהוה לחם אלהיהם הם מקריבים – והיו קודש" (ויקרא כא ו). לכן, אסור להם לטמא אל המתים בגלל מעלתם.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "והוא אומרו 'אמור' – לשון  מעלה אל הכהנים משרתי פני מלך. ומה היא המעלה – שלא יטמאו לנפש אדם כמאמרם ז"ל (תנחומא אמור א). ומטעם זה הקדים התואר = {הכהנים} למתואר {בני אהרן}, להסמיך המעלה לצד היותם כהנים. מה שלא היה נשמע כן, אם היה אומר 'אמור אל בני אהרן".

תורתנו הקדושה היא תורת חיים המעצימה את החיים, ולכהנים יש תפקיד חשוב בכך, לכן לא מטמאים למת.

 

ב. קדושת המועדים – "מועדי יהוה אשר תקראו אותם מקראי קודש, אלה הם מועדי" (ויקרא כג ב).

עמ"י "שותף" לקב"ה בקביעת המועדים ע"פ בית הדין, לעומת השבת אותה קבע הקב"ה מ"שבת בראשית" ואין לשנותה.

 

הרמב"ן מסביר את הביטוי "מקרא קודש – אלה הם מועדי": "שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותי, כי מצוה היא על ישראל להיקבץ בבית האלוקים ביום מועד לקדש אותי בפהרסיא, בתפילה והלל לא-ל, בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה".

 

ג. קידוש ה' וחילול ה': קדושת המעשים. "ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בנ"י – אני יהוה מקדשכם" (ויקרא כב, לב).

 

הבאת העומר וספירת העומר.

 

"כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני יהוה לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן…" (ויקרא כג י – יד).

"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת תספרו חמישים יום. והקרבתם מנחה חדשה ליהוה" (ויקרא כג טו – טז).

 

לפנינו שתי מצוות: הבאת העומר וספירת העומר.

 

א. הבאת העומר: התורה מצווה אותנו להביא את האלומה הראשונה מקציר השעורים לכהן ביום ט"ז בניסן, ועד אז אסור לאכול מהתבואה החדשה בכל הארץ, ואילו במקדש, יש לחכות עד להנפת שתי הלחם בשבועות.

 זהו קרבן ציבור המכונה "עומר התנופה" – "והניף את העומר לפני יהוה… מיום הביאכם את עומר התנופה".

ספר החינוך: "משורשי המצוה, כדי שנתבונן מתוך מעשה החסד הגדול שעושה הקב"ה עם בריותיו – לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה. לכן ראוי לנו שנקריב לה' ממנה, למען נזכיר חסדו וטובו הגדול, טרם נהנה ממנה" (מצוה ש"ב).

 

ב. ספירת העומר: התורה מצווה אותנו לספור מ"ט ימים, מיום 'הנפת העומר' למחרת היום הראשון של חג הפסח, ועד הקרבת שתי הלחם מהחיטה החדשה בחג השבועות.

הגמרא במנחות (ס"ו ע"א): "גופא, אמר אביי: מצוה למימוני יומי, ומצוה למימוני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. {ואילו} אמימר מני יומי ולא מנו שבועי. אמר: זכר למקדש הוא.

 

הרמב"ם: "מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות, מיום הבאת העומר. שנאמר: 'וספרתם לכם ממחרת השבת… שבע שבתות…'. ומצוה למנות הימים עם השבועות, שנאמר: 'תספרו חמישים יום" (רמב"ם הלכות תמידין ומוספין ז', כ"ד).

לפי מפרשי הרמב"ם, הוא סובר שאביי ורבנן דבי רב אשי חולקים על אמימר, וסוברים שמצוה למנות גם שבועות, כיון שגם בזמן הזה היא מדאורייתא, והלכה כמותם (כסף משנה שם).

 

כדעת הרמב"ם הסובר שמצות ספירת העומר בזמנינו היא מהתורה, ניתן למנות את רב עמרם גאון ורב יהודאי גאון, רבי יצחק גיאת, הרבי"ה – רבנו אבי העזרי (סימן תקכו), אור זרוע (סימן שכט). רבנו-אוה"ח-הק' (מאור החיים עמ' סג) וכו', רבנו בן איש חי, מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה ("קול צופיך" לפרשת 'אמור' תשע"ח – מאת הרה"ג שמואל אליהו שליט"א).

 

לעומתם הפוסקים הנ"ל, ישנם פוסקים אחרים הסוברים שזה מדרבנן:

הר"ן המעיד שרוב המפרשים מסכימים שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן (פסחים ע"מ י ע"א). הרא"ש (פסחים ע"מ י ע"א), כסף משנה (הלכות תמידין ומוספין ז, כד). הרוקח (סימן שע"א), מהר"ם מרוטנבורג (סימן שא), אבודרהם (דף סה ע"ג), הרשב"א (בתשובה סימן קכ"ו) וכו'.

הם סוברים שגם אביי ורבנן דבי רב אשי מודים לאמימר שספירת העומר בזמן הזה זכר למקדש, אלא שסוברים שחכמים תיקנו שיעשו את הזכר כמו שעשו כאשר המצוה נהגה מן התורה, שימנו גם ימים וגם שבועות, הלכך כך נפסק להלכה שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן

 

מרן השו"ע (סימן תפט,) לא פסק כרמב"ם, אלא כדעת הרא"ש והתוספות, היות והרמב"ם והרא"ש שני עמודי ההוראה חולקים בניהם, ודעת הרי"ף לא ברורה, לכן פסק כדעת רוב הפוסקים שספירת העומר כיום היא מדרבנן.

 

ספר החינוך: "משורשי המצוה. על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה… והיא העיקר. והסיבה שנגאלו ישראל ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה ויקיימוה… ומפני כן נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח, עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד…" של קבלת התורה (מצוה ש"ו).

 

ספירת העומר במשנתו של רבנו-אור-החיים-הק',

עם תוספות מפי תלמידו רבי משה פרנקו, בספרו "מאור החיים".

 

רבנו-אור-החיים-הק': ספירת העומר היא מן התורה. הוא סובר כרבנו הרמב"ם, כפי שמביא תלמידו רבי משה פרנקו, בספרו "מאור החיים" (עמ' סג): אף בזמן הזה שאין העומר קרב, ואין שייך לספור לימי העומר, ספירת העומר היא מן התורה. זה שאמר הכתוב: (ויקרא כג טו) 'וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה' – שתי ספירות במשמע. אחת 'ממחרת השבת' ואף על פי שאין עומר, והאחרת 'מיום הבאת העומר', בזמן שהעומר נוהג.

רבנו-אור-החיים-הק': "בדרך רמז באומרו וספרתם על דרך אומרם ז"ל כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת לוחות הברית, ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב = {עבירות}, יחשיך אורם. ואמרו רבותינו (ויק"ר פל"ב) כי הלוחות של  סנפירנון היו, לזה אמר וספרתם לכם – פירוש, באמצעות מנין זה, אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם".

 

לאור דברי קודשו, סוד ספירת העומר הוא הסגולה להיטהר בימים אלה מתוך מ"ט שערי טומאה. וע"י כך נזכה ללטש את נשמתנו שתאיר באור יקרות, כפי שהאירו לוחות הברית במתן תורה, ונוכל לקבל חידושי תורה משורש נשמתנו בחג מתן תורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדמה את ימי הטהרה מטומאת מצרים, לימי טהרת הנידה. וכדברי קודשו:

 "וספרתם לכם – אומרו לכם, לצד שיצוו ה' לספור שבע שבתות… לצד שהיו בטומאת מצרים, ורצה ה' להזדווג לאומה זו, דן בה כמשפט נידה שדינה לספור שבעה נקיים. וציווה שיספרו שבעה שבועות, ואז יהיו מוכשרים להכנסתם ככלה לחופה. והגם כי שם שבעה נקיים וכאן שבעה שבועות, לצד הפלגת הטומאה".

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על דברי רבי חייא ורבי אבא בזהר (אמור צז ע"א): "תא חזי ישראל כד הוו במצרים, הוו ברשותא אחרא והוו אחדן במסאבותא כאתתא דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא". {תרגום: בוא וראה, כשהיו בנ"י במצרים, היו תחת רשות הסטרא אחרא, כמו אישה נידה הנמצאת בטומאתה}.

הרב מסביר מדוע הספירה "ממחרת השבת" ולא מיום השבת – ט"ו בניסן. כדי שמ"ט ימי הספירה יהיו שלמים – 'תמימות תהיינה', אין אפשרות למנות את יום ט"ו בניסן, היות ובאותו יום בבוקר הם יצאו, כך שאותו יום לא נחשב.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "והגם כי זה היה בפסח מצרים, כמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו מידי שנה בשנה, כי כמו כן יעשה בסוד ה' ליודעי חן". רבנו רומז בדבריו שבירור כוחות הקדושה מהקליפה שנעשו במצרים, חוזרים על עצמם מידי ליל פסח. וכדברי קודשו: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, על כן אמרו יודעי פנימיות התורה, כי כל ליל פסח מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה – ונוספים בעם ישראל…" (במ' כג כב). זה מסביר מדוע לא מברכים "שהחיינו" על ספירת העומר, היות ופוטרים אותה ע"י ברכת שהחיינו בליל פסח בו אנו מקבלים את כל האורות הנקראים "מוחין דגדלות".

האורות הנ"ל "נשכחים מאתנו" כביכול, אבל יכולים אנו לגלות אותם מחדש בימי הספירה, ע"י תיקון הספירה/המידה המיוחדת לכל יום מימי הספירה, כפי שהיה במ"ב המסעות, בו תיקנו בכל מסע, מידה אחת.

הימים הללו נקראים "ימי דין וקטנות" כמבוא בשער הכוונות (דרושי העומר, דרוש יא. וכן ב'פרי עץ חיים', שער ס. העומר פ"ז).

המקובל הרב דניאל פריש כותב במבוא לספר 'וספרתם לכם': "כפי הכנת האדם ועמידתו בניסיון בעת 'קטנות' זו, כך ישיג אחר ימי העומר במשך כל השנה את הפרי, שהוא הנקרא 'מוחין דגדלות", שבהם יש הארת הדעת לכל אדם".

 

רבנו משה פרנקו בספרו 'מאור החיים', כותב בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק': "וספרתם… שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השביעית תספרו חמישים יום…" (ויקרא כג טו – טז).

רבנו שואל: למה לא הקדימה התורה את ספירת הימים לשבועות? חמישים יום שהם שבע שבתות.

שאלה שניה: מדוע מכנה התורה את השבועות במילה 'שבתות'?

תשובה: היות וספירת העומר באה לטהר אותנו מטומאותינו, ובכל יום עלינו לכוון שאנו מתירים קשר אחד מן הקליפה, ומקרבים קשר לסיטרא דקדושה, לכן מתחיל בשבתות/שבועות, ואחר כך בימים. כלומר, במצרים הגיעו למ"ט שערי טומאה, ובכל יום היו צריכים לתקן מידה אחת, לכן התחיל במכלול שהם השבועות.

לגבי השאלה השניה מדוע השימוש במילה 'שבתות' במקום שבועות? יכולים לקדש את הימים הללו, ולהפוך אותם לשבתות של קדושה וטהרה (מאור החיים עמ' סד).

 

 הרמב"ן קורא לימים הללו: "ימי חול המועד שבין פסח לשבועות".

 

"אם תבקשנה ככסף, וכ-מט-מונים תחפשנה,

אז תבין יראת יהוה" (משלי ב' ד').

 

מהות ספירת העומר – "מ"ט מונים",

להתייחס לספירה העומר – כאל מטמונים יקרים.

 

רבנו בעל 'מאור החיים' כותב בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק': "וספרתם לכם" – המילה 'ל.כ.ם' רומזת לשלושת חלקי הנשמה: ל = לב. כ = כבד. ם = מוח.

וכדברי קדשו: "'וספרתם לכם – זהו שאמר הכתוב 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק' (קהלת ד, יב). אמר החכם שהוא רמוז בג' דברים שהם מחשבה, דיבור ומעשה. והם כנגד ג' נשמות שיש לכל אחד: נפש, רוח ונשמה. והנפש היא בכבד, והרוח המדברת היא בלב למעלה מהכבד, והנשמה שהיא מעולה יותר, למעלה במוח, וזהו רמוז בתיבת ל-כ-ם = לב, כבד מח. רוצה לומר 'וספרתם' בג' אלה 'לכם' שהם: לב, כבד, מח – אז 'תמימות תהיינה".

כלומר, יש לכוון היטב במחשבה וברגש כאשר סופרים.

 

"כי חלק יהוה עמו – יעקב חבל נחלתו" (דב' לב ט). אנחנו מחוברים לקב"ה דרך "חבל רוחני"  המורכב מחמשת חלקי הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה ,יחידה. ככל שנקיים יותר מצוות, החבל הרוחני שלנו לקב"ה, יהיה יותר חזק.

על מהות ספירת מ"ט ימי ספירת העומר, ניתן למצוא רמז בפס': "אם תבקשנה ככסף, וכ-מט–מונים תחפשנה, אז תבין יראת יהוה" (משלי ב' ד'). הביטוי "מט – מונים" בפס' הנ"ל, רומז ל- מ"ט ימים אותם מונים בימי הספירה.

הפס' בכללותו, רומז לכך שעלינו לחפש אחרי מהות הספירה – "וכ-מט-מונים תחפשנה", כמו שמחפשים אחר מטמונים, ומבקשים אחר הכסף. רק אז נוכל לזכות להגיע לחג מתן תורה, עם יראת ה', כמובא בסוף הפס' (הרב יצחק גינזבורג. וכמטמונים תחפשנה).

כמו בעסקים, גם בתורה ניתן להתגדל, במידה ונשקיע בה מאמצים, כפי שמשקיעים בעסקים.

 

ימי הספירה מתחילים בחודש ניסן, אבל הם מתקיימים בעיקר בחודש א-י–י-ר הרומז לפסוק "אני י-הו-ה רופאך". זהו חודש בו מזג האוויר אוורירי ונעים הנקי מחיידקים, בניגוד למזג האוויר החורפי אותו עברנו. כל זה, במישור הטבעי.

במישור הרוחני, חודש אייר מאיר באור יקרות את נשמות בני ישראל, היות ורוב ימי הספירה מתרכזים בו.

 הקב"ה דואג לנו לרפואת הגוף, אם אנחנו נדאג לרפואת הנפש. כמו בגאולת מצרים, שרק לאחר שבני ישראל קיימו שתי מצוות מהותיות שהן: מילה וקרבן פסח, ורק אז – נגאלו.

 

במצות "קרבן פסח" בו הקריבו את הטלה ששימש האליל המצרי, הם למעשה שירשו מעצמם את האלילות המצרית, וקיבלו עליהם את מלכות ה'.

במצות מילה, הם קיבלו על עצמם את קדושת הגוף ע"י חותם המלך בגופם.

כל זה בבחינת "סור מרע" {בקרבן פסח – סרו מהאלילות}, "ועשה טוב" {ברית המילה בגופם} כדברי האדמו"ר מלובביץ.

 

כאז כן עתה. ברגע שנפנים את המידות התרומיות והנאצלות הרמוזות בימי ספירת העומר, וכן באמרות הטהורות אותן אנו קוראים בפרקי אבות בימים שבין פסח לשבועות, והמקבילים לימי הספירה, רק אז נוכל לעלות במעלה הר ה' בקבלת התורה בשבועות, כשנשמתנו זוהרת כלוחות הברית שהיו מאירות ומפוסלות מסנפירינון כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

סנפירנון = ספיר + נון = ספירת העומר במשך מט' ימים + נון = יום הנו"ן שהוא יום החמישים בו ניתנה התורה.

 

"וספרתם לכם… מיום הביאכם את – עומר התנופה".

מדוע נקרא "עומר התנופה"?

 

"עומר התנופה": שנניף את ידינו ועינינו השמימה –

 ונבטח בקב"ה שהוא יזון ויפרנס אותנו.

 

מנחת העומר מהווה המשך למן אותו השפיע הקב"ה על בני ישראל במדבר לפי "עומר לגולגולת", היות ולמחרת הפסח בט"ז בניסן עם כניסתם לארץ ישראל, פסק המן לרדת מן השמים, ובני ישראל אכלו מתבואת הארץ לאחר ארבעים שנה במדבר כפי שמסופר בספר יהושע.

הביטוי "עומר", מהווה יחידת נפח ככתוב: "והעומר עשירית האיפה היא". 2.200  – 2.400 ק"ג, ולכן נשאלת השאלה מדוע נקרא בשם עומר?

 כשם שהמן ניתן לפי "עומר לגולגולת" ע"י הקב"ה יתעלה שמו, והוא בעצם זן ופרנס את בני ישראל מן השמים מידי יום ביומו, כך בארץ ישראל, הקב"ה זן ומפרנס לכל, ולכן נקרא "עומר התנופה" – שנניף את ידינו ועינינו השמימה, ונבטח בקב"ה בפרנסתנו שהוא יזון אותנו, כפי שהיה במדבר בו ציפו מידי יום לירידת המן.

 

 בעצם, המן היווה סדנה חינוכית אמונית להפנמת האמונה בקב"ה, שהוא זן ומפרנס לכל. לכן, ניתן לומר שעלינו להפוך את "לחם הארץ" אותו אנו מגדלים בתהליך ארוך ל-"לחם מן השמים".  לכן, בגלל זה ברכת "המוציא לחם מן הארץ" שונה משאר "ברכות הנהנין", היות ואנו מתקנים את חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת, שלפי אחת הדעות היה "חטה" {גימטריה כ"ב אותיות התורה}, ולכן משתמשים בביטוי "המוציא" – מוציא מחדש את החיטה שלפני החטא, שהייתה דומה במהותה לשאר הגידולים שאין צורך לעמול בהכנתם לאכילה, כמו פירות אותם ניתן לאכול ללא טרחה.

 

כל זה מסביר מדוע חכמים שיבחו מאוד את מצות העומר:

"לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך,

 שעל ידי מצות העומר זכה אברהם לרשת את הארץ",

ומרדכי היהודי גבר על המן האגגי (ויק"ר כח, ו).

 כל זה, בזכות מצות העומר המבטאת אמונה זכה ותמימה בקב"ה.

 

ספירת העומר בעמידה.

 

"שבע  שבתות תמימת תהיינה עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום" (ויקרא  כג, טו – טז).

סך הכל מספר האותיות בפס' הנ"ל: 49. רמז לאותם מ"ט = 49 ימי הספירה.

 

מצות ספירת העומר צריכה להיות בעמידה. את הטעם לכך למדו הגאונים מהכתוב: "מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות" (דברים טז ט). אל תקרי "בקמה", אלא "בקומה". כלומר, יש לספור כשקמים בעמידה.

הרמב"ם כותב שצריך לספור מעומד. ואם ספר מיושב יצא. כלומר, כשהוא לא יכול לעמוד, וספר מיושב יצא (הלכות תמידין ומוספין פ"ז הכ"ג).

 

קיים  כלל בשם רבנו אבודרהם (דט"ו ע"ג) האומר שכל מצוה שנאמר בה "לכם", יש לקיימה מעומד. ולהלן רמז לדבר: "ה.ע.צ.ל.ן ש.ק.ם = ה' = הלל. ע' = עומר. צ' = ציצית. ל' – לבנה. ן' = נטילת לולב. ש' = שופר. ק' – קידוש.

 מ' = מילה. בכל מהמצוות הנ"ל כתובה המילה "לכם", לכן מקיימים את המצוות הנ"ל בעמידה.

"ועצת ה' – היא תקום". ע.צ.ת = ראשי תיבות: עומר, ציצית, תפילת העמידה. בכל אלה – יש לקום.

 

שמונה טעמים לספירת העומר.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מבאר את הפס': "וספרתם לכם ממחרת…"

"בדרך רמז באומרו 'וספרתם' על דרך אומרם ז"ל,

כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת לוחות הברית,

 

ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב {עבירות},

יחשיך אורם. ואמרו רבותינו (ויק"ר פל"ב) כי הלוחות של  סנפירנון היו,

לזה אמר וספרתם לכם – פירוש, באמצעות מנין זה,

 אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם".

 

פירוש: הספירה, מלשון ספיר ויהלום. כמו שמלטשים אבן ספיר,

 כך עלינו ללטש את נשמותינו ע"י תיקון מעשינו.

הנשמות שלנו מחוצבות מסוג של יהלום יקר הנקרא סנפירנון,

ממנו חוצבו שני לוחות הברית,

 עליהן נכתבו עשרת הדברות במעמד הר סיני.

 

 עם ישראל נדרש להיטהר מטומאת מצרים האלילית

 בה נדבקו, ואף הגיעו ל-מט שערי טומאה.

 

 לכן, ע"י הספירה היומית במשך מ"ט ימים, כשהם מתקנים מידי יום מידה אחת, וכך זוכים להיכנס למ"ט שערי קדושה בחג השבועות בקבלת מתן תורה,

כשהם מאירים כשני לוחות הברית העשויות מסנפירנון.

 

א. הזוהר הקדוש: ספירת העומר מטהרת אותנו, ועל ידי כך זוכים לקבל את חלקנו בתורה בשבועות.

"תא חזי: כל בר נש דלא מני חושבנא …למיזכי לדכיותא {לטהרה}, לא אקרי טהור.."

 

ב ספר החינוך: סופרים כדי להראות את הציפיה לקבל את התורה מחדש בשבועות.

"להראות בנפשנו החפץ הגדול, אל היום הנכבד והנכסף ללבנו = חג מתן תורה".

 

ג. הרמב"ם: "שבועות הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא, נמנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהביו, ושהוא מונה היום וגם השעות, וזו היא סיבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה,

שהרי היה הכוונה והתכלית ביציאתם". (מורה נבוכים ח"ג פמ"ג).

 

ד. הרמב"ן:  ימי הספירה קדושים כימי חול המועד,

כאשר חג הפסח לפניהם, וחג השבועות בסופם.

"והימים הספורים ביניהם, כחולו של מועד בין הראשון {פסח}, ושמיני עצרת.

 

ה. "צרור המור":  כמו שהנידה טובלת במים,

כך עם ישראל טובלים באש התורה שנמשלה למים.

כמו כן, הם זקוקים לשבעה שבועות,

 היות והיו מוטבעים ומורגלים בדעותיהם הנפסדות של המצרים.

 

ו. רבנו האר"י הק' אומר שימי העומר הם "ימי דין וקטנות".

כלומר, ימי עמידה בניסיון הנקראים "קטנות".

הזוכה להתעלות בהם בעבודת ה', זוכה אחרי העומר למעלת

"מוחין דגדלות", בהם קיימת הארת הדעת לכל אחד מאתנו.

(שער הכוונות, דרושי העומר דרוש יא, ובספר עץ חיים שער ספירת העומר פ"ז)

 

ז. רבנו הרש"ש כתב בספר "נהר שלום" (דף לב ע"ג):

"כי פסח וימים אלו, ימי ספירת העומר – הם שורש לכל ימות השנה,

 ובדרך שהולך בהם, בה מוליכים אותו כל ימות השנה".

כלומר, הימים הללו הם ימי זריעה בהם אנו זורעים מצוות, 

כאשר את הקציר נקצור בחג מתן תורה בו אנו נידונים על מידת חידושי התורה,

 אותם נזכה ללמוד ולחדש.

 

ספירת העומר בראי פרשנות פנימית.

ל"ג לעומר – ספירת ההוד שבהוד – התיקון של רבי שמעון בר יוחאי.

 

שלושת השלבים במניין ספירת העומר:

 

א. מספר = מונה מספרים בעלמא.

ב. סיפור = סיפור חוויתי בבחינת "השמים מספרים כבוד א-ל".

ג. ספיר = אבן ספיר בוהקת דוגמת אבן ספיר שהייתה אחת מאבני החושן של הכהן הגדול.

 

כלומר, מעבר לספירת העומר מידי יום, מן הראוי להבריק את נשמתנו ע"י תיקון המידות. כמובן שיש לעשות עבודת הכנה מקדימה מידי יום ביומו על ידי לימוד הנושא.

אחד הספרים המומלצים לכך, הוא הספר: "וספרתם לכם –  הנהגה ישרה לכל יום ויום לימי ספירת העומר" מאת  הרה"צ דניאל פריש זצ"ל מפרש הזהר. הוא מסביר את המידה אותה אנו אמורים לתקן מידי יום ביומו. הספר מתאים לכל אחד, ושווה לכל נפש שנפשו מצפה להתחבר מחדש לשכינה, בחג מתן תורה הקרוב.

 

 להלן, נדגים את דברינו לעיל ע"י דוגמא מצומצמת לתיקון המידות ביום ל"ג בעומר, שהוא "ספירת ההוד שבהוד". המחבר מחלק בין מידות שבין אדם למקום, לבין מידות בין אדם לחברו.

כידוע, עד ל"ג בעומר, יש "לב" (32) ימים של ספירת העומר, והחל מ-ל"ג בעומר ועד שבועות, יש "טוב" = (17) ימים. סך הכל "לב טוב" = 49 ימי הספירה. כמו כן, הגימטריא של המילה "לב = 32 = כבוד.

 

הגמרא במסכת (יבמות סב ע"ב) מספרת: "12 אלף זוגים תלמידים היו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפטרוס, וכולם מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום: רבי מאיר, רבי שמעון, רבי יהודה, רבי יוסי, ורבי אלעזר בן שמוע…".  הראשונים לא נהגו כבוד המסומל ע"י גאוות הלב איש בחברו, עד שבא רבי שמעון בר יוחאי  ביום ל"ג בעומר, ותיקן את ה"לב" ע"י "טוב" = "לב טוב", באותם "טוב" = 17 ימים עד שבועות, כדברי רבי חנוך העניך מאלכסנדר. לכן, "וספרתם לכם" – להנאתכם.

ל"ג בעומר – בבחינת ג"ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קי"ט, ג).

 

הרמב"ן אומר שהימים הללו שבין פסח לשבועות נחשבים כימי חול המועד. לכאורה היינו צריכים לשמוח בהם, ובפרט שבימים הללו, אנו משתוקקים ליום בו נקבל את התורה.

שאלת נוספת: מדוע צריכים אנו להתאבל דווקא על תלמידי רבי עקיבא? הרי לצערנו, אסונות גדולים יותר אירעו לעם ישראל לאורך הדורות?

 

התשובה לכך: מצד אחד, איבדנו 24,000 תלמידי רבי עקיבא. מצד שני, וזה הדבר העיקרי, איבדנו את תורתם ואת חידושיהם אותם שמעו מרבי עקיבא שהיה מגדולי התנאים, והיה ראוי שהתורה תינתן על ידו, כפי שאמר משה רבנו לקב"ה, כאשר הראה לו את סדר הדורות.

לעת זקנותו, דאג רבי עקיבא להעמיד 5 תלמידים חשובים בדמותם של רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע המהווים למעשה את הבסיס למשנה, אליבא דרבי עקיבא.

 דמיינו לכם, מה היה קורה, אם היו ברשותנו חידושים של 24,000 תלמידים, במקום 5 תלמידים.

 

הביטוי "חמישה תלמידים" המופיע גם אצל רבן יוחנן בן זכאי אומר דורשני. הרי היו להם בוודאי יותר תלמידים.

התשובה לכך: כאשר הלומדים נוהגים במידת הענווה והכבוד כלפי רבם, ורואים את עצמם כתלמידים בפני רבם, כמו אותם חמישה תלמידים, הם זוכים להתגדל בתורה.

כל זה מסביר מדוע רבן יוחנן בן זכאי שיבח את המידה הטובה של כל אחד מתלמידיו: 'עין טובה', 'לב טוב' וכו'.

בעצם, ריב"ז גילה לכל אחד מהם את המידה משורש נשמתו, בגינה הוא בא לעולם, ואותה עליו לתקן.

 

  במסגרת תיקון ההודיה  = "ההוד שבהוד" שבין אדם למקום בל"ג בעומר, יש להתמקד לדעת הרב דניאל פריש, בכך שנלמד להודות  לקב"ה על כך שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ובפרט סתרי תורה שהתגלו לנו ע"י התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, ואפשר לנו בכלל להודות לו, וזו גם ספירת "ההוד שבהוד". כלומר, הודאה פנימית נוספת. ל"ג מלשון גל = ג"ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט, ג). (פסוק אותו מומלץ לומר כאשר מנשקים את המזוזה). 

 

במסגרת המידות שבין אדם לחברו, כאשר הוא רואה מידה טובה אצל חברו. קודם כל, יודה לקב"ה ויאמר "אשרי מלך מלכי המלכים הקב"ה שיש לו בעולמו בריות טובות בעלי מידות טובות ונאצלות.

שנית, במקרה הזה מותר לו לקנא בחברו, ויתפלל לה' שיזכה אותו ללכת בדרכו של חברו, "ונמצא משלים את חסרונו (בקנאתו ששורשה בהוד), על ידי הודאתו לבורא יתברך במידת הטוב שבחברו".

כמו כן, בזמן ההודיה לה' כמו בזמן אמירת ברכות וכו', המקום סביבו חייב להיות צנוע.

 

"וכי תזבחו זבח תודה לה', לרצונכם תזבחו" (ויקרא כב כט). על כך אומר המדרש: כי כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא, {בתחיית המתים}, חוץ מתודה" (ויק"ר ט, ז). זה מראה עד כמה חשוב להודות לה', בבחינת: "טוב להודות לה', ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות".

 

תיקון המידות בימי ספירת העומר.

 "בדבר שקשה לאדם – שם טמון התיקון"

(האר"י הק', הרמ"ק, הגר"א, רמח"ל).

 

המקובל רבנו דניאל פריש ע"ה מחבר הפירוש לזוהר "מתוק מדבש", הסביר בספרו "וספרתם לכם", מה עלינו לתקן בכל יום מימי הספירה. הוא מחלק את הימים לשבעה שבועות, כאשר בכל שבוע יש לתקן ספירה אחת. כל ספירה כוללת את שבע הספירות כדוגמא, ספירת החסד תתחלק לחסד שבחסד, לגבורה שבחסד, לתפארת שבחסד וכו'.

 

רבנו הרמב"ם מסביר בהרחבה בהלכות דעות, איך ניתן לתקן מידות כמו כעס, גאווה, קמצנות, אכזריות וכו'.

את דבריו בהלכות דעות הוא פותח כך: "דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם, וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר. יש אדם שהוא בעל חמה וכועס תמיד, ויש אדם שדעתו מיושבת עליו… הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה… כל אדם שדעותיו כולם דעות בינוניות ממוצעות – נקרא חכם. ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה – נקרא חסיד" (רמב"ם. הלכות דעות א – ח).

הרמב"ם סובר שתיקון המידות הוא שלב להשגת חכמת התורה, כאשר המצוות מהוות שלב להשגתה.

 

רבנו משה קורדברו – הרמ"ק אומר: "כי הדבר שיש לו טורח בו, זה הדבר שעליו נתגלגל, ועליו לתקנו…".

 

רבנו האריז"ל אומר: גם טוב לאדם לכוון במ"ט ימים אלו לתקן כל אשר חטא בכל הז' ספירות. והמשל בזה בהיותו בשבוע הראשון, יכוון לתקן את אשר חטא ופגם בספירת החסד וכו' (שער הכוונות ענין פסח דרוש יא דפ"ו ט"ב).

רבנו אריז"ל כותב (שער הכוונות רמ"ב ט"א) שלא קל לתקן את המידות, וכך לשונו: "ונודע כל מי שמגולגל על איזה דבר שקילקל, צריך לתקנו בטורח גדול, ובמסירות עצמו עליו".

 

המגיד ממזריטש עמל שנים רבות בשביל לתקן מידה אחת ("נתיב מצוותיך, נתיב התורה אות ט).

 

רבנו חיים ויטאל בספרו שערי קדושה (חלק ב ש"ג) כותב ,שעל האדם להתמקד במצווה אחת אותה יעבוד בכל כוחו, כדי שעל ידה יבוא לשאר המצוות.

 

הזוהר הק' אומר שכל מי שמקיים מצוה אחת כראוי, כאילו מקיים רמ"ח מצוות עשה, היות ואין מצוה שלא תהיה כלולה מכל רמ"ח מצוות עשה, לפי שהן כנגד רמ"ח איברי האדם, וכל איבר ואיבר כולל את כללות האדם (זוהר ח"ג דקכ"ד ע"א).

 

רבנו הרמח"ל: בדבר הקשה לאדם – שם התיקון. לכל אחד מאתנו, ישנה חולשה לעבירה מסוימת.

 

רבנו הגר"א: "כי במה שנכשל האדם בגלגול זה הרבה פעמים, ובאיזו עבירה שחשקה נפשו במאוד, אלו הם הדברים שעליו להשתדל בהם ביותר לתקנם, כי עבורם נתגלגל עתה" (ביאור לספר יונה ד, ג).

 

רבי אלימלך מליזנסק אמר לתלמידיו שבמשך כ"ה שנים, השקיע בתיקון מצוה אחת, ועדיין לא הגיע בה לשלמות.

 

האדמו"ר סידנא בבא סאלי ע"ה. כאשר היה סופר את ספירת העומר היה כל כולו אחוז שרעפי קדושה, והיה חוזר פעמים רבות על המילה "היום" בטרם יספור. כאשר שאלו אותו למה הוא מתעכב ומכוון כל כך במילה "היום", הרי בסך הכל סופרים את היום וזהו?

 הוד קדושתו ענה להם: וכי הקב"ה אינו יודע איזה מספר היום שאני צריך להזכיר לו? וכי הוא צריך לוח שנה, הרי הכל פרוס לפניו?. את הספירה אני עושה בשבילי. אני צריך להפנים מה עלי לתקן ביום הזה. לדוגמא: היום שהיה אחד לעומר, תיקון מידת החסד שבחסד. כמו שהקב"ה עושה אתנו חסדים אין קץ, כך אנו צריכים לנהוג עם ברואיו. לנהוג לפנים משורת הדין עם כל אדם, כפי שהקב"ה נוהג אתנו.

 

                 "רבי אלעזר בן ערך אומר: "לב טוב"  (פרקו אבות, ב, ט)

 

    "לב טוב" {בגימטריה} = 49  ימי הספירה.

בעל לב טוב  – רואה את הכל בטוב ובנעימים.

בעל לב טוב –  שמח בחלקו ובטוב אצל חברו.

 

 "לב טוב": אחת המידות המהותיות בפרקי אבות, היא מידתו של רבי אלעזר בן ערך עליו נאמר ע"י רבו – רבם של ישראל רבן יוחנן בן זכאי: "כמעיין המתגבר".

התכונה הנ"ל "לב טוב", שווה בגימטריא 49, רמז ל- מ"ט ימי הספירה.

 

רבן יוחנן בן זכאי שאל את חמשת תלמידיו: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך: "אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם?

 

רבי אליעזר אומר: עין טובה. רבי יהושע אומר: חבר טוב. רבי יוסי אומר: שכן טוב. רבי שמעון אומר: הרואה את הנולד. רבי אלעזר בן ערך אומר: לב טוב".

 

אמר להם ריב"ז: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו – דבריכם" (פרקי אבות ב, ט).

ריב"ז בחר בתכונת "לב טוב" של רבי אלעזר בן ערך כתכונה הטובה ביותר מבין התכונות הנוספות אותן הציגו תלמידיו, היות וע"י הבחירה במידת 'לב טוב',  האדם יתעלה גם בשאר מידותיו.

 

בעל "לב טוב", אינו כועס אלא מקבל הכול באהבה, וזה ביטוי לאמונה בקב"ה המבקש מאתנו:

 

"תנה בני ליבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו). כלומר, "רחמנא ליבא בעי".

כמו כן, בעל "לב טוב" הוא שמח בחלקו ובהצלחת חברו, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך" – עליה אמר הלל: "דעלך סני, לחברך לא תעביד". רבנו יונתן בן עוזיאל תלמידו המובחר של הלל אמר על כך: "דמן אנת סני לך, לא תעביד ליה" = מה ששנוי עליך, אל תעשה לחברך.

רבי עקיבא הלך בדרכם וקבע ש"זה כלל גדול בתורה".

 

 בן עזאי אומר על אותו פסוק: "זה ספר תולדות אדם". כלומר, בני אדם מהווים אדם אחד, נשמה אחת, לכן יש לעזור ולאהוב כל אחד ואחד מעם ישראל, מבלי לקטלגם לרעים ולטובים, ובפרט תלמידי חכמים כדברי האריז"ל.

כנראה שדברי בן עזאי, מהווים את הבסיס לדברי רבנו האר"י הקדוש שנאמרו ע"י תלמידו המובהק רבנו חיים ויטאל בשער הכוונות, שלפני תפילת שחרית, על כל אחד מאתנו לומר: "צריך שיקבל עליו מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי ע"י זה תעלה תפילתו כלולה מכל התפילות, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד.

צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו… ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו… ויתפללו עליו… ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת חברים" (ש. הכוונות חלק א, שער השישי, הקדמה אחת קטנה).

 

רבי מאיר בעל הנס – גדול תלמידי רבי עקיבא, קבע שאנחנו נקראים בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד, א), למרות פסוק אחר האומר "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה), דבר המשקף את מידת הפרגון של רבי מאיר לעם ישראל, ובשל כך זכה להיות בעל הנס. {ראה בהרחבה מאמר על רבי מאיר בספר}.
.תכונת הפרגון = לב טוב, חסרה במחוזותינו, ויש לתת ע"כ את הדעת. המידות הטובות המופיעות בחמשת הפרקים הראשונים של פרקי אבות, מהוות מסר ומסד לפרק השישי – העוסק בדרכי קנין התורה.

 

 

"ולא תחללו את שם קדשי –

 ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני יהוה מקדשכם" (ויקרא כב, לב).

חילול ה' – מול קידוש ה'.

 

מהפסוק הנ"ל לומדים אנו על איסור חילול ה' ומצוות קידוש ה'. הגמרא אומרת (יומא פו ע"א): העוון הכי חמור בתורה הוא חילול ה', היות וכאשר האדם עובר עבירה של חילול ה', הוא זקוק לארבעה דברים כדי לתקן: לשוב בתשובה, ליום כיפור, ייסורים תולים, ויום המיתה מכפר. הגמרא מביאה דוגמאות של גדולי אמוראים, שלא לקחו בהקפה, שמא יחשדו בהם אחרים שהם לקחו בחינם וכו'.

הרמב"ם מונה שלוש קטגוריות לחילול ה':

אם מאיימים על יהודי לעבור אחת משלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים בפני עשרה, יהרג ואל יעבור.

אם מאיימים על יהודי לעבור עבירה ואפילו 'קלה' להכעיס ולהכחיש קיום ה', יהרג ואל יעבור.

יהודי שעובר עבירה סתם 'להכעיס' ולהכחיש קיום ה' קבל עם ועדה – חילול ה'.

אדם הידוע כצדיק העובר אפילו עבירה קלה קבל עם ועדה – חייב משום חילול ה', כגון שיש בידו לשלם ואינו משלם.

 

 ה'חתם סופר' אומר עד כמה תלמידי חכמים מחויבים להיזהר במעשיהם, שלא יגרמו לחילול ה'.

 ההיסטוריה של עם ישראל רצופה קידוש ה', החל מאברהם אבינו באור כשדים, חנניה מישאל ועזריה בבבל, דרך עשרת הרוגי מלכות, חללי השואה, וכלה בחללי מערכות הביטחון.

 

"אור זרוע לצדיק"

למקובל האלוקי ובעל ה"חסד לאברהם" רבנו אברהם אזולאי מחברון.

 נס כניסתו למנהרות מערת המכפלה.

 

רבנו אברהם אזולאי מראשי מקובלי חברון, אליה עלה מפס שבמרוקו, כתב בספרו הקבלי "חסד לאברהם" הדן בעקרונות הקבלה (מעין שני נהר לז'): "אור התורה המאיר בתלמידי חכמים אפילו בדורות הללו – הוא אור תורת משה רבנו, ולכן קוראים אותו רבנו".

ספרים אחרים מפרי עטו הם: "אור החמה" על הזוהר, "מעשה חושב", ו"כנף רננים".

 

זקני חברון מספרים שכאשר ביקר המושל העותומאני במערת המכפלה שבחברון, נפל לו שרביט הזהב לתוך הפיר המוביל למנהרות הפנימיות שם קבורים האבות, ולשם איש לא העז להגיע, פרט לרבי בנאה האמורא עליו מספרת הגמרא שהיה מציין מערות קבורה ומסמן אותן. הרשב"ם אמר כי רבי בנאה היה אדם צדיק גדול וחשוב, ולכן ניתנה לו הרשות להיכנס בקברי צדיקים.

 

 רבי יוחנן תלמידו, מזכיר אותו רבות בגמרא, ולהלן אמרה אחת משמו: "כל העוסק בתורה לשמה – תורתו נעשית לו סם חיים" (תענית ז, ע"א). הוא חי בדור שבין התנאים לאמוראים, ודבריו אף הובאו בברייתא

פתח המנהרות נמצא בכניסה לכיוון רחבת אהל יצחק ורבקה. המנהרות הנ"ל תועדו אחרי מלחמת ששת הימים ע"י קבוצת אנשי חיל מיהודי חברון, שאף הפיקה סרט על כך. שווה לראות.

 

כדרכם של הגויים, המושל דרש מהיהודים להוציא לו משם את השרביט. אחרת, דינם – גזירות קשות.

 לאחר התייעצות בין חכמי חברון, הוטלה המשימה על רבי אברהם אזולאי. הוא היה מפורסם בצדקותו, בענוותנותו, ובגדולתו בתורת הנגלה ותורת הנסתר, כדרכם של חכמי מרוקו בכלל.

לאחר טהרה במקווה והכנות רוחניות, ירד למנהרות כשהוא קשור בחבלים. במקום הוא זכה לגילויים רוחניים, ואף התגלה אליו אליעזר עבד אברהם הממשיך לשמש את אברהם גם בעולם האמת. הוא אמר לו שלא יוכל להמשיך לכיוון האבות. כמו כן, היות וזכה לאורות גבוהים, יחכו לו האבות בעולם האמת למחרת.

אכן, לאחר שעלה והחזיר את השרביט, עשה "משמר" עם החכמים במשך כל הלילה, וגילה להם רזין דרזין מתורת הח"ן. היטהר במקווה, ועלה בסערה השמימה ביום כ"ד מרחשוון הת"ג (1643).

 

רבי אברהם אזולאי היה אבי זקנו של החיד"א, שהיה תלמידו של רבנו אוה"ח הק', וכתב ספרים רבים בכל מקצועות התורה. הילולת החיד"א תחול מידי שנה ב-יא אדר.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל חיון ע"ה. אלתר בן שרה ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

.

לברכה והצלחה בעזהי"ת, להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", בהמשך לספר הקודם "להתהלך באור החיים"