אלי פילו
קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי-רבני הכפר
עלייה לארץ
יהודי הכפר החלו לעלות לארץ ישראל בשנות ה־50, ובשנת 1966 עזבו שש המשפחות האחרונות את הכפר ועלו לארץ. יהודה גרינקר העלה לארץ 44 משפחות מסידי־רחאל שכללו 247 נפש.
בדצמבר 1953 ביקר בכפר שמואל דיבון, שליח משרד החוץ, שסייר במרוקו כדי להכיר את צורכי היהודים, ולהכין תכנית מסודרת של העלייה לארץ.
יוצאי הכפר שעלו לארץ התגוררו בעיקר בשיכון ד׳ בטבריה, וחלקם התפזרו במושבים ברחבי הארץ.
רבניי הכפר
רשימה של תלמידי החכמים שהתגוררו בכפר. ברשימה כללתי כל מי שכונה ׳רב׳ או ׳חזאן'.
ר׳ יצחק אדרעי: נזכר בסדר חשבון(עמ׳ 55): ׳חזן יצחק אדרעי׳. מוזכר גם בכת״י ששון ב (44א): ׳ח׳[זאן] יצחק דריעי׳.
ר׳ משה אדרעי: די תלוואת. נזכר בסדר חשבון(עמ׳ 55).
ר'ברוך אדרעי: מלמד תינוקות. בנה בית כנסת חדש בכפר כפי שמספר אחד השדרי״ם: ׳ר׳ ברוך אדרעי נ״י רצונו לבנות בהכ״ן חדשה ונתנדב אחד מעשרים בההכנסה לבנ]נין] עיקת״ו [עיר קדשנו ותפארתנו] אם יתמכו בידו וזמן הנדר מר״ח [מראש חודש] ניסן שנתנו׳. על אודות בית כנסת זה ובנייתו מסופרים נסים. עבר למראכש בה נפטר באדר תרס״ח. וכך נחקק על מצבתו:
מתחת המצבה הלזו ינוח פה בכבוד על משכבו, אשכול הכפר איש שהכל בו, תורת אלהיו בלבו, אחד מן השרפים,כרובי שחק בדממה מרחפים, אחד מבני עליה במילי דעלמא ובמילי דשמיא, אישיות חשובה ונכבדה מבחירי היצורים התמימים הישרים השוקדים ללא לאות, בעולם המציאות ועובדי אלהים כיאות, הבוחנים בין הבל לממשות, ויודעים אמיתת האנושות, אחת הפנינים היקרות היותר מבריקות מזהירות כאור שבעתים גנוזה פה בין לוחתים, איש אלהים קדוש, מלא וגדוש, תורה ותעודה, הבין דרכה ובא בסודה, מתחסד עם קונו, באונו והונו, ברון שככה לו בעולמו, והיה מחמיר על עצמו, בסיגים וגדרים וישת לו עדרים, לרעות צאן קדשים, נערים וישישים, במילי דאורייתא ומדרשים, רבים שתו ממימי תורתו כל תלמידיו הן הם עדיו יבואו ויגידו צדקתו מה רבה אמונתו, אשרי יולדתו מעידים ומגידים יודעיו ומכיריו דהוו עמיה, גירסא לא פסקה מפומיה, ענותן כהלל הרב הכלל כמוהר״ר ברוך אדרעי. נתבקש בישיבה של מעלה ביום…בחדש אדר שנת התרס״ח לפ״ג תנצב״ה.
ר, מאיר אדרעי: ב״ר ברוך הנ״ל. סופר סת״ם. נפטר ב־כ״ד ניסן תשי״ט ונקבר בקזבלנקה. לימים, בשנת תשמ״ז, העלה בנו את עצמותיו לארץ ישראל לעיר אור־עקיבא. וכך נחקק על מצבתו החדשה:
עד הגל הזה ועדה המצבה, שפה נסמן האי צורבא מרבנן, אור המנורה הטהורה, שירדו מעשיו ממקום סהרה, בעל עיון וסברא, אשרי הדור שהיה שרוי בתוכו האי גברא רבא ויקירא, זה שמו הטוב הח׳[כם] הש׳[לם] והכולל אדמו״ר כמוהר״ר מאיר אדרעי זלה״ה. נפשו בצרור החיים צרורה. כל ימיו היו קודש לה׳, לומד ומלמד בקדושה יתירה, כמה תלמידים יצאו מתחת ידו, כותב ספרי תורות ותפלינות ומזוזות בקדושה ובכתיבה תמה וברה. ותעל נשמת אדוננו ר׳ מאיר בליל שבת קודש כ״ד לחו[דש] ניסן שבו נגאלו ישראל מעבודה קשה ומרה, שנת התשי״ט ליצירה, זכותו תהי לבנין סתרה. אדוננו מאיר לא מת, חי הוא חי בעולם האמת.
קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי–רבני הכפר
עמוד 43
Contes des juifs maroccains-יעקב אלפסי- מסמטאות המלאח- יד. היורש
יד. היורש
היה האל בכל מקום, על הארץ ועל פני היקום, ומעשה שהיה במלך שנשא אשה כדי שתלד לו יורש. נקפו השנים והאל לא חנן אותה בפרי בטן. בלבה קיננה חרדה גדולה שהמלך יקח אחרת תחתיה.
בשנה הרביעית לנישואיה גמלה בלבה החלטה להרות הריון מדומה: בכל חודש היא היתה תוחבת לתוך שמלתה פקעות של צמר וסמרטוטים כדי שהוד רוממתו יבחין שבטנה הולכת ותופחת, וכך עברו להם תשעה ירחים. בחודש התשיעי שמה פעמיה אל השוק וקנתה שם דג גדול, נקתה אותו, הלבישה, חיתלה והניחתו בעריסה כאילו תינוק הוא.
על העריסה הניחה בד משי צחור כדי להסתיר את ה״תינוק״ מעין הרע, ובפתח חדרו הציבה את המסורה שבמשרתות לבל תהין לתת לאיש להתקרב ל״תינוק״, ושמה פעמיה לבית המרחץ.
המשרתת לא שמה לבה לחתול גדול שחמק דרך צוהר שבקיר, חטף את הדג וברח לו. היא, בחרדתה הרבה, אצה רצה אחרי החתול כדי ליטול ממנו את התינוק. תוך כדי המרדף אחריו, שמעה קול בכי של תינוק העולה מתוך הגן. הבינה המשרתת כי החתול שמט במנוסתו את התינוק. הלכה המשרתת בעקבות הבכי וגילתה תינוק צרור בתוך שמיכה.
נטלה את התינוק והשיבה אותו לעריסה. שומרי המלך ונשותיו שעברו סמוך לחדרו שמעו קולות של בכי, אצו רצו לארמון המלך כדי לבשר לו שיורש העצר גח אל העולם.
המלך המאושר ביקש לשמוח בשמחת רעייתו ולראות את יורש העצר ועל כן ציווה על משרתיו להביאה מבית המרחץ.
רעייתו המבוהלת שהבינה שאולי נודע סודה ברבים, אצה לחדרה וגילתה לתדהמתה תינוק בן יומו הבוכה וצורח בתוך העריסה.
יורש העצר גדל וָיִיף, וברבות הימים ירש את כסא אביו, ואת סודו לא ידע איש לעולם.
מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.
Contes des juifs maroccains-יעקב אלפסי- מסמטאות המלאח- יד. היורש
עמוד 98
חג השבועות – חג מתן תורה, ומגילת רות-הרב משה אסולין שמיר
דרכים לקבלת אורות התורה בחג מתן תורה,
במשנת רבנו-אור-החיים-הק' ע"ה, וחכמים.
חג השבועות – חג מתן תורה, ומגילת רות.
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
"וספרתם לכם ממחרת השבת,
מיום הביאכם את עמר התנופה,
שבע שבתות תמימות תהיינה.
עד ממחרת השבת
השביעית תספרו חמישים יום,
והקרבתם מנחה חדשה לה'… {לגלות חידושי תורה} {כלי יקר}.
וקראתם בעצם היום הזה {בכל יום, תהיה התורה חביבה כביום נתינתה} (עקידת יצחק)
מקרא קודש יהיה לכם,
כל מלאכת עבודה לא תעשו…" (ויקרא כג טו-כא).
חג מתן תורה = הקב"ה נותן לנו במתנה – את התורה.
עלינו לחגוג את קבלת המתנה היקרה.
"במדבר סיני" = "בשלום" = 378 {בגימטריה}.
ברגע שקיבלנו את התורה "במדבר סיני",
הכל יבוא על מקומו "בשלום" (החיד"א)
במעמד קבלת התורה –
השתתפו כל נשמות בני ישראל בעבר, בהווה ובעתיד.
"כי את אשר ישנו פה עימנו עומד היום לפני ה' אלוקינו,
ואת אשר איננו פה עימנו היום" (רמב"ן. דברים כט יד).
"חג השבועות הוא יום המקווה לבורא, לתורה, לעולם,
לעליונים ולתחתונים… תכלית הבריאה ותקוותה"
(רבנו-אור-החיים-הק' שמות יט, ב).
שמות החג:
חג השבועות – "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עמר התנופה,שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום,
והקרבתם מנחה חדשה לה'… {לגלות חידושי תורה} {כלי יקר}.
וקראתם בעצם היום הזה {בכל יום, תהיה התורה חביבה כביום נתינתה} (עקידת יצחק)
מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו…" (ויקרא כג טו-כא).
חג הקציר – "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" (שמות כ"ג) ע"ש עונת קציר חיטים.
עצרת ומתן תורה – שמות שניתנו ע"י חכמים.
חג השבועות הנחשב כאחד משלושת הרגילים, נמשך רק יום אחד, בהשוואה לפסח וסוכות הנמשכים שבעה ימים. הסיבה לכך: לביטול תורה – אין תשלומים. רבי שמעון בן לקיש אומר: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך" (ירושלמי ברכות ס"ח ע"א). כלומר, המתבטל יום אחד מתורה, התורה תעזוב אותו ולא תתחבר אליו במשך יומיים.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: החג נקרא שבועות ע"ש שתי שבועות. הקב"ה נשבע לנו לתת לנו את התורה, ואנחנו נשבענו לקבלה.
כל חג מאופיין ע"י מצוה מסויימת כמו סוכות ע"י סוכה, פסח ע"י מצות, ואילו לחג השבועות אין מצוה מסויימת, והוא נאמר כדרך אגב אחרי ספירת העומר. הסיבה לכך, שבועות הוא חג מתן תורה, והתורה שייכת לכל השנה.
"וספרתם לכם" – ל-כ-ם = לב, כבד, מח.
תיקון המידות במשך 49 ימי העומר, כדי שנוכל לשמש ככלי טהור לקבלת התורה, כמו לוחות הברית שהיו עשויות מחומר הנקרא ספירינון.
ל-כ-ם: ל' = לב – המסמל את הרוח. מ' = מוח המסמל את הנשמה. כ' = כבד כנגד הכבד המסמל את הנפש.
האמורא רב יוסף בר חייא שמאוד הוקיר את חג מתן תורה, ביקש מבני ביתו להכין את הבשר המשובח ביותר לכבוד חג מתן תורה. וכלשון הגמרא: "עבדי לי עגלא תילתא". הוא גם הוסיף: "אי לא האי יומא דקא גרים – כמה יוסף איכא בשוקא" (פסחים ס"ח). כלומר, היום הזה בו ניתנה התורה, גורם ומייחד אותו כרב יוסף העוסק בתורה, בהשוואה לאנשים אחרים בשוק הנקראים יוסף, אבל אינם עוסקים בתורה.
רב יוסף שהיה מבחירי תלמידי רב, הקפיד מאוד על שמירת עיניים, ודאג להסתכל רק בארבע אמותיו. כשראה שגם זה קשה עליו, ביקש להתעוור. הוא ישב במקום חשוך 40 יום, ואח"כ יצא למקור חזק של אור, דבר שגרם לו להתעוור.
רב יוסף גם כונה "סיני", בגלל שהיה לו זיכרון פנומנאלי, והיה בקי גדול בתורה שבכתב ובתושב"ע. ביקשו למנותו כראש ישיבת פומבדיתא, אבל בגלל ענוותנותו הרבה, כיבד את חברו רבה בתפקיד, ורק אחרי שרבה נפטר, הסכים לקבל את התפקיד.
בין תלמידיו ניתן למנות את אביי ורבא מגדולי האמוראים.
כאשר רבא תלמידו היה יוצא מהשיעור, לא היה מפנה את גבו לרבו רב יוסף, למרות שרבו היה עיוור. יום אחד, רבא נתקל בדלת וירד לו דם מהמצח. סיפרו את זה לרב יוסף, שבירך אותו שיהיה אחד הגדולים, דבר שאכן התקיים בו – הלכה כמותו בגמרא.
בסיפור הנ"ל, ניתן ללמוד איך ניתן לזכות בכתר תורה – ענוה, שמירת עיניים, כבוד תלמידי חכמים וכו'.
השנה {תשפ"ו} לפני 3338 שנים, קבלנו כולנו את התורה במעמד הר סיני. כל הנשמות של עם ישראל שנולדו ושעתידות להיוולד, כדברי הפס': "ולא אתכם לבדכם… כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוקינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים כט, יג-יד).
הרמב"ן אומר על הפס' הנ"ל: "וגם עם הדורות העתידים להיות" (ע"פ הגמרא בשבועות לט, ע"א). כלומר, כולנו השתתפנו במעמד המרגש של קבלת התורה. וכולנו אמרנו "כאיש אחד ובלב אחד", את המשפט המפורסם: "נעשה ונשמע", שבעקבותיו ירדו 60 ריבוא של מלאכים והכתירו כל אחד מישראל בשני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". כלומר, הגענו לדרגת מעמד המלאכים כדברי רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להם: מי גילה לבני רז זה, בו משתמשים מלאכי השרת ככתוב: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו – לשמוע בקול דברו". (שבת פח, ע"א). פירוש הדברים: כמו שייעוד המלאכים הוא בעולם העשייה, כך אצל עם ישראל שהתקרבו לה' עד "שראתה שפחה על הים, מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן".
המסר לגבינו: ייעודנו בעולם הוא: לשמור ולעשות את מצוות התורה מתוך אהבה ושמחה בבחינת הכתוב בתהלים: "עבדו את ה' בשמחה..", ולהתרחק מכל עבירה באשר היא. כמו שאם נבקש מיהודי לאכול חזיר, הוא לא רק יסרב לאכול, אלא יגעל – כך נרגיש כלפי כל עבירה: קלה כחמורה, קטנה כגדולה, במחשבה ובמעשה.
שנזכה "לשמוע בקול דבר ה'", ולקיים הלכה למעשה את דברו – דברי אלוקים חיים.
"אורות מתן תורה –
מתעוררים מחדש בחג השבועות"
(רבנו האר"י הק' ורבנו החיד"א).
במשך מ"ט ימי הספירה, מנסים אנו לשחזר מחדש את ההכנות הרוחניות שעשו בני ישראל במדבר, דבר שהוביל אותם למעמד "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בקבלת התורה, ואף זכו להתקרב למלאכים.
גם בימינו, מצווים אנו להאיר את נשמותינו כאבן ספיר, דוגמת לוחות הברית שהאירו במעמד הר סיני כסנפירינון כדברי רבנו אוה"ח הק', וזאת ע"י תיקון המידות ע"פ הוראות תורתנו הקדושה "שאותיותיה – ספורות ומזוקקות החצובות ממחצב קדוש" (רבנו אוה"ח הק' במדבר ז, א ).
"אמר רבי יצחק: מה שהנביאים עתידים להתנבאות, קיבלו מסיני נבואתם בכל דור ודור" (מדרש רבה, יתרו כח, ד). המשנה אומרת: "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה ,
בעצרת {חג השבועות} על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, ובחג הסוכות נידונים על המים". (ראש השנה פרק א, משנה ב).
השל"ה הק' אומר ע"פ הזהר, שבחג השבועות נידונים על פירות האילן – הרוחניים, "כי היום הקדוש יומא דדינא". האדם נמשל לעץ החיים ככתוב: "עץ חיים היא למחזיקים בה". פועל יוצא מכך שבחג השבועות יורד אור מופלא ממרום דרכו מקבל כל אחד מאתנו את המינון בלימוד התורה וחידושיה, אותם ילמד ויחדש כל השנה.
כל זאת בהתאם להכנות הרוחניות שעשה בנידון במשך שבעה שבועות של ימי הספירה. כמו כן לפני ראש השנה. ישנם שבעה שבועות המתחילות אחרי ט' באב, ונמשכות עד א' בתשרי בהם האדם מתכונן ליום הדין בכל הקשור לגופו: מזונות, חכמה, בריאות וכו', כך גם בחג השבועות, אנו נידונים על החלק הרוחני שבנו, הלא היא הנשמה הזכה והטהורה.
ה- "שפת אמת" אומר: "בימים אלה אחר יציאת מצרים בהם נמשכו בני ישראל אחר הקב"ה במדבר, כדכתיב: "זכרתי לך חסד נעוריך" – נשארה זכירה בשמים לדורות הבאים, בהם יש התעוררות בנשמות בני ישראל להתבטל אליו, לכן נאמר "וספרתם לכם", כי הזמן מוכשר לכך… בכל שנה ושנה".
כאז, בו בני ישראל התכוננו היטב לקבלת התורה בבחינת "והיו נכונים ליום השלישי" (שמות יט, יא) וספרו את הימים יום יום מתוך ציפייה וכמיהה למעמד הנורא, כך בימינו, ע"י הספירה ותיקון המידות, ובעיקר התעצמות בלימוד התורה, נזכה בעזהי"ת לקבל מנה אחת אפיים של הארה רוחנית חדשה בחג השבועות בבחינת "והקרבתם מנחה חדשה לה'" = התורה צריכה להיות כחדשה בכל יום כאילו היום ניתנה מסיני". (כלי יקר, אמור כג, טז).
רבנו האר"י הקדוש מסביר את הכתוב:
"והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה" (מגילת אסתר). "נזכרים" = קיום מצוות החג. "נעשים" = נעשים מחדש ברוחניות, ומתעוררים כל הניסים מחדש בכל שנה…
השפעת התורה על נפש האדם,
במשנתו של רבנו-אור-החיים-הק'.
א. "המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמן – את אשר חשב ה' לומר בהם" (במ' יב, ו).
ב. "השמיעה בתורה – היא תענוג מופלא ומחיה הנפש כאומרו "שמעו ותחי נפשכם" (ישעיה נד, ג). והמרגיש בטעם התורה, עליו לשלם גמול טוב לנותן מתנה טובה מופלאה, וכל שכן לתבוע שכר עליה." (דברים יא, כז)
ג. דע כי התורה תסגל בנפש שלוש מעלות טובות בנפש האדם:
המעלה האחת – באמצעות עסקה להיותה אש מצרפת הנפש, ומטהרת אותה לבל תצטרך לרדת לשאול לצרפה, ולזה אין אור של גהינום שולטת בהם (חגיגה כז)… ולזה גהינום צועקת… אין לי חפץ בצדיקים….".
המעלה השניה – שמאירה העיניים, כי יש לך לדעת, כי צריך אור גדול לעיני כל ישראל כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה למעלה, והאדון באהבתו אותנו נתן לנו את התורה שנקראת "אור" דכתיב "ותורה אור" (משלי ו כג). כדי שבאמצעותה יגדל כוח אור עינינו, כי כפי גודל אור שבעיניים כפי המושג בהביט אל האלוקים, ולכל שלא האירו בתורה, יקרא להם נביא ה' "והעוורים הביטו לראות". (ישעיה מב, יח).
"והמעלה השלישית – כי דברי תורה משמחי לב: "פיקודי ה' משמחי לב" (תהלים יט.ט),
ד. הזוהר (ויקהל): התורה היא שמותיו של הקב"ה, וכדברי הרמב"ן בהקדמה לפירושו לתורה. התורה ניתנה כשלד אותיות כך שניתן לחלקה בהתאם, כמו במילה בראשית = ברא שית וכו'. לכן ניתן להבין איך המלאכים ביקשו להשאיר את התורה בשמים. לנו ניתנה על פי חלוקה למצוות – דרכן נוכל להתחבר לה'.
בחודש השלישי {סיון} לצאת בני ישראל מארץ מצרים,
ביום הזה – {ר"ח סיון} באו מדבר סיני.
ויסעו מרפידים, ויבואו מדבר סיני,
ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, א, ב).
ויחן – כאיש אחד ובלב אחד" (רש"י)
אחדות – בין חכמים –
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע לא הקדימה התורה את פסוק ב' ויסעו מרפידים" המציין את תחילת המסע, ורק אח"כ תכתוב את הפס' "ובחודש השלישי… באו מדבר סיני", המציין את הגעתם למדבר סיני.
שאלה שניה: מדוע התורה חוזרת על הביטוי "באו מדבר סיני" פעמים, בשני הפס'?
שאלה שלישית: עם ישראל קיבל את התורה בהר סיני, רק אחרי 49 ימים. מדוע לא נמסרה לו עם יציאתו ממצרים?
תשובת רבנו: "אכן כוונת הכתוב להקדים שלשה עניינים שהם עיקרי ההכנה לקבלת התורה, ובאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי – היא תורתנו הנעימה".
א. זריזות ב. ענוה ג. אחדות.
א. זריזות –"התגברות והתעצמות בעסק התורה".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכדי להתעצם ולהתגדל בתורה, יש להתרחק מהעצלות, ולדבוק בזריזות, "כי העצלות היא עשב המפסיד השגתה ,ולא תושג אלא בהתעצמות וזריזות, וכנגד זה אמר הכתוב 'ויסעו מרפידים' שהוא רפיון ידיים, והם נסעו מבחינה זו" כלשון קדשו. כלומר, הם חזרו בתשובה מרפיון ידיים, וחזרו לעסוק בתורה ביתר שאת, ויתר עוז וגבורה.
"זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד). דרשו חז"ל (ברכות סג ע"ב): אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהן. כשאתה לומד, תתנתק מכל מה שסביב כמו מת.
בלימוד תורה, מצווים להיות זריזים, ולהישמר מביטול תורה, כדברי רבי מאיר בפרקי אבות (פרק ד', י):
"הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. והוי שפל רוח בפני כל אדם. ואם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך. ואם עמלת בתורה, יש לו שכר הרבה לתת לך". כאשר אינך מזדרז להתחיל בלימוד, ומתחיל להתבטל, ימצאו לך סיבות נוספות שיסייעו לך להמשיך להתבטל.
בזמן הלימוד, עלינו להשקיע מאמצים רוחניים ופיזיים עליונים, ולהפוך את התורה לעסק ככתוב: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת ה'" (משלי ב' ד). כמו שבשביל להצליח בעסקה טובה, האדם יגיע בכל עת, ובכל מזג האויר, העיקר שיצליח לגרוף הון, כך בלימוד תורה.
כדוגמא, נציין חקלאי שיש לו שדה ואינו מעבדו. בשדה, יצמחו רק עשבים שוטים במקום תבואה. על כך אמר "החפץ חיים" על הכתוב בפרקי אבות: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". חלק – מלשון חלקת אלוקים קטנה אותה קיבל כל יהודי בבואו לעולם הזה, ועליו לעבד אותה בתבונה רבה, כדי לזכות בעולם הבא.
כל אחד יקבל את חלקו בעולם הבא, העשוי מהיכלות ומדורים מדורגים, בהתאם להשקעתו בהאי עלמא, ככתוב בפרקי אבות: "אם למדת תורה הרבה – נותנין לך שכר הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ודע: מתן שכרן של צדיקים – לעתיד לבוא" (פ. אבות ב', משנה טז).
"ומשה עלה אל האלוקים – ויקרא אליו ה מן ההר" (שמות יט ג).
באיתערותא דלתתא – איתערותא דלעילא = השפעות עליונות באות עלינו – בעקבות הכנותינו בעולמנו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכאשר משה רבנו הגיע להר סיני, מיד עלה להר סיני לפני שקרא לו ה', היות והקב"ה הבטיח לי בסנה "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג יב).
לאחר שעלה, מיד קרא לו ה', בבחינת יקר וגדולה.
מסר חשוב מכך כדברי רבנו:
"ויש לך לדעת כי בחינת הקדושה – לא תקדים אלא למזמין אותה, ומעיד על הדבר והוא מאמרם ז"ל: באיתערותא דלתתא – איתערותא דלעילא, והוא סוד אומרו: 'ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" ע"פ הזוהר (ח"ג צב ע"א). כלומר, השפעות עליונות באות בעקבות התיקון בעולמנו.
"וירמוז באומרו 'ויקרא', לשון יקר וגדולה עשה ה' למשה על הכנתו וזריזותו בדבר".
"עלית למרום, שבית שבי – לקחת מתנות באדם" (תהלים ח, כ).
מדרש (ש"ר כ א) אומר: משה רבנו נתעלה לאחר שהתגושש עם המלאכים וקיבל את התורה – "ומשה עלה אל האלוקים" (שמות יט ג).
בית הלוי שואל: מצד אחד, שבית שבי, זה ע"י מלחמה, מצד שני, 'לקחת מתנו באדם', כלומר, קיבלת במתנה ללא מלחמה.
תשובה: הגמרא (מגילה ו ע"ב) אומרת שבהשגת התורה ישנן שלוש דרגות: "אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי – אל תאמין. לא יגעתי ומצאתי – אל תאמין. יגעתי ומצאתי – תאמין".
המתייגע בלימוד תורה יגיע להישגים בבחינת שבי, אבל בכדי שהתורה תהפוך לקניין שלו, זה רק בגדר מתנה מהשמים – "מתנות באדם". הביוטי בפס' "לקחת", מתייחס למצב ביניים בו האדם עמל כל הזמן בהשגת קניין התורה, בבחינת "לפום צערא אגרא".
"אדם לעמל יולד" (איוב ה ז) – לעמלה של תורה כדברי חז"ל. לכל אדם בעולם, מוקצב מן השמים שיעור העמל שצריך לעמול. והשאלה במה הוא בוחר. אם יעמול בתורה, לא יצטרך לעמול בדברים אחרים, כדברי רבי נחוניה בן הקנה:
כל המקבל עליו עול תורה – מעבירים ממנו עול מלכות (שעבודי שלטון) ועול דרך ארץ (פרנסה, היות ומלאכתו
מתברכת)" (אבות ג, ו. בית פנחס)
ב. ענוה – השפלות והענוה
"אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו, ומשים עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר: ויחנו במדבר. פירוש: לשון שפלות וענווה כמדבר שהכול דורכים עליו". (מדברי רבנו "אוה"ח הק'). זה מבוסס על דברי הגמרא: "אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שדעתו שפלה עליו" (תענית ז ע"א). וכן ע"פ המדרש: "כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר – במדבר סיני". (במדבר רבה, פרשה א, ז).
המדבר שהוא חשוף מצמחיה, בניינים ואדם, מהווה מטאפורה להתנהגות הרצויה של האדם הרוצה באמת לקנות את התורה, היות ועליו לחשוף את פנימיותו ואת הצלם האלוקי הפנימי שבו ללא דעות קדומות, ו"לעשות עצמו כמדבר הפקר" כלשון המדרש, ובכך יזכה בתורה.
כמו כן, בני אדם במדבר שווים בכך שאין לאיש בעלות על שום דבר, לכן "כל הרוצה לקבל – יבוא ויקבל" כדברי המכילתא דרבי ישמעאל בפרשת יתרו.
מי לנו גדול כמשה רבנו עליו מעיד הקב"ה: "והאיש משה, עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". (במדבר יב יג), שזכה לפתח את מידת הענוה בכך ששימש רועה צאן במדבר במשך עשרות בשנים. כנ"ל אברהם אבינו שאמר לה': "ואנוכי עפר ואפר", וכן דוד המלך שאמר בתהלים: "ואנוכי תולעת ולא איש".
אכן, הרוצה לזכות במתנת התורה בבחינת הכתוב "וממדבר מתנה…" (במדבר כאי ח). ישים עצמו כמדבר, ובכך יזכה גם להמשך הפסוק: "וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות".
"אלוקי נצור": את תפילת העמידה אנו חותמים בתפילה הנ"ל. מתי אדם זוכה ל"פתח לבי בתורתך", רק אחרי שאומר ומפנים "ונפשי כעפר לכל תהיה". קיים בברכה הנ"ל תרשים זרימה: 1. "אלוקי נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה/ ולמקללי נפשי תידום / ונפשי כעפר לכל תהיה / פתח ליבי בתורתך, ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי" – ורק אז אנו זוכים לברכה בהמשך 2. "וכל הקמים עלי לרעה, מהרה הפר עצתם, וקלקל מחשבותם , יהיו כמוץ לפני רוח, ומלאך ה' דוחה….".
מרן החיד"א
תלמידו של רבנו "אור החיים" הק' מספר בספרו ("שם הגדולים" ערך בית יוסף). שבתקופת מרן השולחן ערוך, היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחבר ספר הלכה לכלל ישראל: רבי יוסף טאטיצק, רבי יוסף בר לב, ורבי יוסף קארו. "והסכימו מן השמים, שתינתן דת כי מרן רבי יוסף קארו יחברהו, היות והצטיין בענוותנותו היתרה יתר על השאר" .
מסופר עוד על מרן רבי יוסף קארו שכאשר שימש כרב הראשי של צפת וראש בית הדין, חתם מרן על פסקי הדין בראש הרכב בית הדין. כאשר עלה הרדב"ז = רבי דוד בן זמרה ממצרים לצפת, בקשו מרן לחתום במקומו בראש ההרכב, היות והיה מבוגר ממנו, דבר המצביע על ענוותנותו הרבה. שנזכה ונזכה אחרים.
ראב"ד רבי יהודה בן עטר שהיה בדרכו מבית הדין לביתו, התבקש ע"י פחמי בשוק שישמור לו על החנות עד שילך לביתו לסעוד צהרים. רבנו הסכים מתוך שמחה.
ראב"ד רבי יעקב אבן צור שראה אותו, התפלא על כך. מה עם כבוד התורה. רבי יהודה סיפר לו שהפחמי ביקש ללכת לסעוד צהרים בביתו, ועד אז הוא ישמור לו על החנות, היות והיו שקי פחם בחוץ.
רבי יהודה אמר לרבי יעקב: רק כעת הוא מבין את דברי רבי יהודה הנשיא שאמר שכל מה שיבקש ממנו אדם יעשה לו, פרט לירידה מן הנשיאות.
רבי יהודה אבן עטר הסביר: אם אדם יבקש צדקה מרבנו הק' הוא יתן לו, היות והיה עשיר. אם יבקש דברי תורה יענה לו, היות והיה נשיא ישראל. אלא מה התכוון בדבריו "כל מה שיבקש ממנו אדם", אלא גם דבר שאינו לפי כבודו, הוא יעשה, לכן גם הוא שומר על חנות הפחמי. כל זה מבטא את מעלת הענוה.
רבנו-אור-החיים-הק' מעיד על עצמו שעסק בתורה
"מתוך עמקי ים הצרות: תפיסות על עסקי נפשות, ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי לבי ועיני שכלי… " (מתוך הקדמתו לפירושו אור החיים לתורה).
בספרו "ראשון לציון" הוא כותב ש"האלשיך הקדוש
" שחי בצפת בתקופת מרן רבנו יוסף קארו והאריז"ל, כתב את פירושו לתורה "בזמן שהיה מתעסק בצרכי הגוף למצוא טרף {פרנסה}. באותן שעות חיבר פירוש על התורה כולה, כי ידיו היו עסקניות {בפרנסה} ומחשבותיו חכמניות בתורה".
ג. אחדות – "ייעוד החכמים בהתחברות בלב שלם ותמים".
"ויחן שם ישראל". ויחן לשון יחיד – שנעשו כולם יחד כאיש אחד,
והן עתה הם ראויים לקבלת התורה".
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את הצורך באחדות בקרב תלמידי חכמים, וכך דברי קודשו:
"ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו בד בבד, עליהם אמר הכתוב: 'חרב אל הבדים' (ירמיהו ג, לו). אלא יתוועדו יחד ויחדדו זה לזה, ויסבירו פנים זה לזה. וכנגד זה אמר 'ויחן שם ישראל' לשון יחיד, שנעשו כולם יחד כאיש אחד, – והם ראויים לקבלת התורה" כדברי קדשו.
רבי חנינה בן תרדיון אומר: שניים שיושבים ואין בניהם דברי תורה, הרי זה מושב לצים, שנאמר 'ובמושב לצים לא ישב', אבל שנים שיושבים ויש בניהם דברי תורה – שכינה שורה בניהם, שנאמר 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו – ויקשב ה' וישמע, ויכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו שמו" (אבות ג ב).
ניתן להסביר "אין בניהם" – כל אחד לצומד לבד ולא עם חברו – הרי זה מושב ליצים.
רבי יהודה הנשיא אמר: הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולם. רש"י פירש: ללמד בהמון לתלמידים – זוכים לכוון לאמיתה של תורה.
בפרקי אבות (ו, ה) נאמר שהתורה יותר גדולה מן הכהונה והמלכות. המלכות נקנית בשלושים מעלות. הכהונה בעשרים וארבע, והתורה נקנית
מרן החיד"א תלמידו של רבנו "אור החיים" הק' מספר בספרו ("שם הגדולים" ערך בית יוסף). שבתקופת מרן השולחן ערוך, היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחבר ספר הלכה לכלל ישראל:
רבי יוסף טאטיצק, רבי יוסף בר לב, ורבי יוסף קארו.
"והסכימו מן השמים, שתינתן דת כי מרן רבי יוסף קארו יחברהו, היות והצטיין בענוותנותו היתרה יתר על השאר" . מסופר עוד על מרן רבי יוסף קארו שכאשר שימש כרב הראשי של צפת וראש בית הדין, חתם מרן על פסקי הדין בראש הרכב בית הדין. כאשר עלה הרדב"ז = רבי דוד בן זמרה ממצרים לצפת, בקשו מרן לחתום במקומו בראש ההרכב, היות והיה מבוגר ממנו, דבר המצביע על ענוותנותו הרבה. שנזכה ונזכה אחרים.
קבלת התורה ע"י עם ישראל במתן תורה –
מול קבלת התורה ע"י היחיד –
רות המואביה (ע"פ הרב נתן וויס).
שבועות מנציח את קבלת התורה על ידי העם היהודי – ומגילת רות מתארת את קבלת התורה על ידי אדם יחיד, באמצעות מעשה ההתגיירות. אפשר לומר, שבמעמד הר סיני "כולנו התגיירנו". סיפורה של רות מהווה לנו תזכורת, שאנחנו יהודים רק הודות למעשה האישי שלנו בקבלת התורה. היא לא ניתנה באופן אוטומטי לאף אחד; בשורשה, היא מבוססת על גיור וקבלת התורה, אפילו לגבי בניו של אברהם אבינו!
שמה של רות: שמה של רות נותן לנו רמז על מהותה הפנימית. ערכה המספרי של המילה "רות" הוא 606. כל בני האדם בעולם מחויבים לשמירת 'שבע מצוות בני נח' שניתנו לנח אחר המבול. יש הטוענים שהמצוות הנ"ל כבר ניתנו לאדם הראשון, ורק מצוות אבר מן החי התווספה לנח. עד נח לא אכלו בשר. גם רות שנולדה כמואבייה הייתה מחויבת להן. אם נוסיף את 7 המצוות הנ"ל ל"רות", נגיע ל – 613, שהוא תרי"ג מצוות.
שבע מצוות בני נח:
א. איסור עבודה זרה. ב. איסור 'לברך' את ה'. ג. לא תרצח. ה. איסור גזל.
ו. גילוי עריות. ז. דינים – הקמת מערכת משפטית.
מהותה של רות – החיפוש הפנימי של התורה. הכוח המניע בחייה, היו הגילוי והקבלה של 606 המצוות שחסרו לה. מכאן ש'רות', היא "מחפשת" האמתית של התורה, העומדת כמודל בפני כולנו, לקבלת התורה בדרך הראויה. אילו היינו הולכים בדרכיה של רות, בקבלת התורה האישית שלנו, היינו מצליחים לקלוט את מלוא הרוחניות המזומנת לנו, מן האלוקים בחג השבועות (עיין בפירוש הגר"א למגילת רות).
סיפורה של רות מבטא את עצמת ההקרבה כלפי חמותה – נעמי. הקטע המפורסם, שממנו שואב התלמוד רבות מהלכות הגיור (יבמות מ"ז, עמוד ב), מתאר את סרבנותה העיקשת של רות להיפרד מעל נעמי, תוך שימוש בצורות הביטוי העוצמתיות ביותר:
"ותאמר רות, 'אל תפגעי בי (אל תשכנעי אותי) לעזבך לשוב מאחוריך, כי אל אשר תלכי – אלך, ובאשר תליני – אלין, עמך – עמי, ואלוקיך – אלוקי. באשר תמותי – אמות, ושם אקבר. כה יעשה ה' לי וכה יוסיף. כי המוות יפריד ביני ובינך." (רות א', ט"ז-י"ז).
אהבה והקרבה שכאלה, לטובתו של הזולת, הן מעלות מעוררות התפעלות באופן מיוחד, אבל אינן קשורות כלל לאמונה באלוקים ובתורתו. האם אדם, שמוחזק אצלנו כדוגמא לחיקוי באופן קבלת התורה, לא אמור להיות מונע על ידי אמונה ואידיאליזם ולא על ידי קשר לאדם מסוים? או לכל הפחות – בקשר לעם היהודי כולו?
התקשרות אל האלוקים
הבה נבדוק נקודה זו, תוך בחינת פיסקה קשה בתלמוד: אמר ר' אלעזר: "עמי הארצות אינם חיים (לא יזכו לתחיית המתים) שנאמר (ישעיהו כ"ו): 'מתים בל יחיו'. שמא הכוונה ב'מתים בל יחיו' לכל המתים? לכן ההמשך הוא: 'רפאים בל יקומו' – במרפה עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר.
אמר לו רבי יוחנן: "לא טוב לבורא במה שאמרת" (שבניו לא יכולים לזכות לחיי נצח). מכיוון שראה רבי אלעזר שמילותיו גורמות לרבי יוחנן צער,
הוא אמר: "רבי, מצאתי להם (לעמי הארצות) תקנה מן התורה – 'ואתם הדבקים בה' חיים כולכם היום' (דברים ד', ד'). וכי אפשר לדבוק בשכינה? הרי כתוב 'כי ה' אלוקיך אש אוכלה' (שם, כ"ד). אלא, כל המשיא ביתו לתלמיד חכם, והסוחר עבור תלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב, כאילו הוא מדבק בשכינה…" (כתובות קי"א ע"ב)
מה הקשר בין תחיית המתים למידת לימוד תורה של היהודי? מה משמעות הרעיון, שקשר עם תלמיד חכם, שווה ערך לקשר עם האלוקים? אחת מתרי"ג (613) המצוות, היא מצוות אהבת הקב"ה. שנאמר: "ואהבת את ה' אלוקיך". מצווה זו נראית כבלתי אפשרית לביצוע. איך אנחנו יכולים לאהוב מישהו, שאיננו מכירים? על כך להלן:
בלימוד התורה קיימים שני היבטים:
א. שמירת המצוות – חובתו האישית של כל יהודי לשמור מצוות, ולכן עליו ללמוד תורה, על מנת שיוכל ללמוד איך לקיים את המצוות כראוי. את זאת אנו לומדים מהפס' הראשונים בקריאת שמע. התורה מצווה אותנו לאהוב את ה', ככתוב "ואהבת את ה' אלוקיך…".
איך עושים זאת? ע"י לימוד ויישום הלכה למעשה את הנלמד, כפי שזה בא לידי ביטוי בפס' הבאים בהמשך: "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך. ושיננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך. וכתבתם על מזוזות בתיך ובשעריך וכו".
ב. ההיבט השני – לימוד תורה. אנו לומדים תורה, על מנת להכיר טוב יותר את האלוקים ואת רצונותיו,
ובפרט ע"י לימוד תורת הח"ן המגלה נסתרות מאחורי הפרגוד, של העולמות העליונים.
המילה הראשונה בעשרת הדברות היא, "אנֹכי" = "אנא נפשי כתבית {בתורה} יהבית, כדברי רבי יוחנן (שבת ק"ה, א). כלומר, עם הדיבר הראשון "אנוכי" – הקב"ה נתן לנו את נפשו בתורה.
תלמיד חכם המשקיע את חייו בלימוד התורה, סופג לתוכו עם הלימוד, את 'נשמת האלוקים' המוטבעת בתורה.
דבקות הצדיק בה': רבים פונים לצדיק בכל בעיה, ובפרט אצל החסידים הפונים לאדמו"ר על כל צעד ושעל.
הסיבה המרכזית לכך היא, שהוא מקדיש את עצמו לעבודת הא-ל, ע"י תפילות, טבילות והנהגות טובות, לימוד תורה והפצתה בקרב חסידיו, שמירת עיניים, קדושת הברית וטהרת המחשבה,
דבר שמזכה אותו להתקרב לאלוקים, כך שתפילותיו עושות פרי.
חיפושיה של רות.
א. רות המואבית חיפשה אחר 606 המצוות החסרות, לא רק בגלל שהיא חיפשה אחר דרך החיים האמיתית אלא בעיקר, משום שרצתה לקשר את עצמה לאלוקים ולהיפתח כלפיו – להתחבר אל מקור החיות והקיום. הדרך היחידה שבה יכלה להגיע לכך, היא על ידי יצירת קשר עם אדם, שכבר מחובר אל האלוקים כמו נעמי. לכן קוראים את הסיפור בשבועות, על מנת ללמוד שזהו סוג קבלת התורה אליו עלינו לשאוף. אנחנו לא עוסקים בחיפוש אחר חוקיו של האלוקים – אנחנו שואפים לחבר את עצמנו אל האלוקים עצמו.
ב. הרעיון השני לקריאת מגילת רות בשבועות, מרומז בשמה. רות נקראת כך 'על שם' אחד מצאצאיה – דוד המלך שרווה (מלשון רוויה) את הקב"ה בשירות ובתשבחות (ילקוט תהלים רמ"ז) – ע"י ספר התהלים. ע"פ המסורת, 'שבועות' הוא יום הולדתו ופטירתו של דוד המלך. אכן, שושלת דוד המלך חותמת את מגילת רות.
חג השבועות קשור דווקא לדוד המלך ולא למשה רבנו, היות ובתהליך הגאולה, צריך קודם לכל מלך שינהיג את העם, ילחם בעמלק ויקים את בית המקדש כדברי הרמב"ם.
חג שבועות שמח –
וקבלת התורה מחדש, ומתוך שמחה.
משה אסולין שמיר
Les contacts entre le Maroc et les pays europeens au XIXe siècle-David Bensoussan
AL-KETTANI
Faisons un retour en arrière et revenons à Al-Kettani.
Il représenta une opposition religieuse contre les concessions faites aux Européens.
Mohamed Ben Abdelkebir Al-Kettani fut un théologien-chef de la confrérie religieuse des Kettania et un engagé politique. Il milita pour des réformes internes et pour un islam qui combinait soufisme et salafisme. Il avait fait un voyage en Orient et s'était rapproché de milieux panislamistes d'obédience ottomane. En 1904, Al-Kettani fut à la tête d'une délégation d'oulémas qui exigea du sultan Abdelaziz de couper les liens avec la France, de renvoyer les instructeurs militaires, de les remplacer par d'autres instructeurs musulmans du Moyen-Orient et de renvoyer les membres du gouvernement soupçonnés de sympathiser avec les Français. Car, stipulait la fatwa des oulémas qui l'accompagnaient, « les étrangers sont la cause de nos malheurs… C'est à eux qu'il faut imputer notre déchéance, notre anarchie, nos luttes intestines, la perte de notre indépendance, notre ruine.» La pression de la France soutenue par celle de l'Angleterre fit annuler l'invitation d'instructeurs ottomans pour l'armée marocaine. Al-Kettani songea un moment à s'allier au prétendant Bou Hmara en vue de « chasser les infidèles qui déshonoraient et souillaient Fès, la ville sacrée et qui dilapidaient le trésor public.» Suite à la signature par Abdelaziz du traité d'Algésiras, une organisation secrète, la Hafiziya chercha à renverser le sultan et à le faire remplacer par son frère Abdelhafid, en ajoutant à la cérémonie d'allégeance de la Bay'a une clause visant à renforcer les liens entre le Maroc et les autres pays musulmans. Lors de bombardement de Casablanca en 1907, Al-Kettani fit appel à ses adeptes pour aller à la rescousse des combattants contre les Français.
Quelle fut alors la dynamique entre Al-Kettani et la Cour־?
Al-Kettani ne cessa de faire pression sur le nouveau sultan et bientôt, la coalition qu'il avait montée désavoua Abdelhafid en raison de son attitude jugée compromettante envers la France. Le sultan Abdelhafid qui soupçonnait Al-Kettani de fomenter une révolte ou même d'avoir l'ambition de devenir sultan. En effet, Al-Kettani appartenait à la branche chérifienne des Idrissides et la zaouïa Al-Kettaniya fondée en 1865 avait eu une influence allant croissant. Le sultan Abdelhafid le fit emprisonner et fouetter à mort.
Cette pression pour des contacts accrus avec les pays islamiques resta donc sans conséquence?
En fait, la pression exercée par les opposants à l'influence européenne ne fit qu'encourager le rapprochement avec l'Allemagne et l'Empire ottoman et une délégation ottomane fut invitée au Maroc. La France menaça d'interrompre les pourparlers relatifs à un prêt au gouvernement marocain et la pression française finit par mettre un terme à ces contacts. La mission ottomane se replia en 1910. Fort de l'appui financier allemand, un mouvement panislamique Al-Ittihad Al-Maghribi œuvra secrètement afin de procéder à une révolte généralisée. Les opposants s'inspiraient également de sympathisants égyptiens opposés à la présence coloniale. En fait, un journal en langue arabe intitulé Al Haq, dirigé par deux nationalistes égyptiens naturalisés espagnols, vit le jour à Tanger. Ces journalistes entretinrent de nombreux contacts avec plusieurs opposants, dont Raïssouli et Al-Hiba. Mais à cette époque, la résonnance de ce mouvement et de ce journal fut somme toute éphémère.
Les contacts entre le Maroc et les pays europeens au XIXe siècle-David Bensoussan
Page 197
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965-Le roi Salomon et la reine Kachira
Le roi Salomon et la reine Kachira
Le roi Salomon voulait épouser une reine d’une grande beauté dont le nom était Kachira. Mais celle-ci posait une condition: ;'Fais-moi construire, dit-elle, un palais fait entièrement d’os d’aigles.”
Le roi Salomon donna ordre aux aigles de se tuer eux-mêmes afin qu’il puisse construire le palais. Malheureux, les aigles se rendirent chez le hibou, et lui dirent: “Viens avec nous chez le roi”.
Le hibou leur répondit : “J’irai moi-même chez le roi Salomon, je lui expliquerai tout le mal que les femmes ont fait dans ce monde et je lui demanderai: ‘Pourquoi accorde-t-on tant d’honneur et de respect aux femmes?’ ”
“Le hibou tint sa promesse et, arrivé devant le roi Salomon, il lui raconta cette histoire: “Il était une fois une femme qui aimait beaucoup son mari et les deux formaient un couple des plus harmonieux; ils conclurent un pacte selon lequel celui qui survivrait à l’autre, ne se remarierait pas.
“Après un certain temps, le mari mourut. Après l’enterrement la femme se rendit sur la tombe de son mari pour pleurer sa mort trois jours durant, comme c’était la coutume.
“Il arriva qu’un voleur aveugle vola une partie du trésor du roi. Celui-ci remit l’aveugle à son vizir et demanda que le voleur soit mis à mort. Lorsqu’on le conduisit à l’endroit où il devait être pendu, le voleur réussit à s’échapper. Des policiers le cherchèrent partout, mais ne parvinrent pas à le trouver. Il ne restait plus qu’un seul endroit où ils n’avaient pas cherché : le cimetière. Le vizir se rendit alors personnellement au cimetière pour y chercher le voleur aveugle. Mais il n’y découvrit qu’une femme qui pleurait son mari.
“Le vizir raconta alors l’histoire de l’aveugle qui s’était échappé et il ajouta: ‘Le roi m’a averti que si je ne le retrouverai pas, il me tuerait.’
La femme fit alors cette proposition: ‘Ici repose mon mari, qui est mort il y a deux jours. Au cours des dernières années de sa vie, il était aveugle. Je propose d’ouvrir la tombe et de remettre son corps au roi à la place de l’aveugle qui s’est échappé.’
“Voici ce que c’est que la fidélité d’une femme”, dit le hibou en guise de conclusion.
Le roi Salomon dit alors au hibou: “Moi aussi, je vais te raconter une histoire:
“Il était une fois un homme et une femme qui s’aimaient beaucoup et ils avaient tout ce qu’il leur fallait. Un jour, l’homme reçut une marchandise d’excellente qualité, mais il refusa d’aller en ville pour la vendre, car il ne voulait pas que sa femme s’ennuie seule à la maison. Mais il savait qu’en ville il aurait pu obtenir un excellent prix pour sa marchandise et il regrettait beaucoup de ne pouvoir partir. La femme se rendit compte que son mari souffrait beaucoup et elle lui demanda: ‘Que t’arrive- t-il, ô mon mari?’
“Celui-ci dit d’abord que rien ne lui était arrivé mais après un certain temps, il lui avoua tout.
“La femme demanda alors à son mari d’aller en ville pour vendre sa marchandise et elle ajouta: ‘Tu n’as aucune raison d’être jaloux.’
“Le mari prit sa marchandise et se rendit en ville et lorsqu’il y arriva, il fut arrêté par le roi et emprisonné.
“La femme attendait le retour de son mari jusqu’à ce qu’elle apprît qu’il avait été arrêté par le roi. Que fit-elle alors? Elle mit sa plus belle robe, demanda une audience chez le roi et pria celui-ci de lui rendre son mari.
“Le roi et son vizir tinrent conseil et décidèrent que la libération du mari était liée à certaines conditions: son épouse devait les recevoir chez elle et leur accorder ses faveurs.
“La femme consentit et invita le roi et le vizir mais recouvrit le seuil de sa maison d’une couche de colle.
“Quand les deux hommes entrèrent dans la chambre, ils glissèrent et tombèrent sur le plancher. La femme ferma la porte à clé et leur dit: ‘Je vous libérerai à condition que vous libériez tous les prisonniers.’
“Le roi dit: ‘Je libérerai seulement ton mari.’
“Non, répondit la femme, il faut libérer tous les prisonniers.” "Le roi consentit finalement à libérer tous les prisonniers et il signa de sa main un ordre en conséquence.
"La femme se mit devant la prison et contempla le spectacle des prisonniers qui retrouvaient leur liberté. Il y en avait 3.000 et l'un des derniers qui sortit fut son mari. Mais celui-ci ne se rendit pas compte qu’il était suivi par sa femme et lorsqu’il aperçut une femme derrière lui il se dit à lui-même: ‘Pauvre femme qui marche seule sur les routes.’
“Et le roi Salomon de conclure: ‘N’est-ce pas là un exemple magnifique de la fidélité et de l’esprit de sacrifice d’une femme et de l’ingratitude d’un mari’?”
Et le roi Salomon épousa la reine Kachira.
Friha Soussan (narratrice; textes Nos. 41 à 46) ; née à Rabat, il y a environ 60 ans; habite aujourd’hui Jérusalem. Aime raconter des histoires en arabe, surtout aux membres de sa famille, mais aussi aux voisins, qui viennent chez elle. C’est en se joignant à ce groupe d’auditeurs qu’Issachar Ben-Ami a pu enregistrer certaines des histoires de Friha Soussan.
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965–Le roi Salomon et la reine Kachira
Page121
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-. כא. כמוהר״ר ר׳ אַבְרָהָם קוֹרְיָאט זלה״ה זיע״א
כא. כמה״ר יִצְחָק קוֹרְיָאט
אוֹר עֵינֵינוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ
רבי יצחק קוריאט אחד מהרבנים ממשפחת קוריאט המפוארת. בנו של רבי אברהם קוריאט וחתנו של רבי אברהם קורקוס. הרב יצחק קוריאט חיבר את הספר ״נחלת אבות״.
נִפְטַר לְבֵית עוֹלָמוֹ
אוֹר עֵינֵינוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ
הֶחָכָם הַשָּׁלֵם זֶרַע קֹדֶשׁ
כמה״ר יִצְחָק קוֹרְיָאט זַ״ל
- בְּנָן שֶׁל קְדוֹשִׁים
בְּנוֹ שֶׁל הָרַב הַגָּדוֹל
כמוהר״ר ר׳ אַבְרָהָם קוֹרְיָאט זלה״ה זיע״א
יוֹם ה׳ בְּשַׁ[בָּת] ר״ח שְׁבָט שְׁ[נַת] 5663
בָּא סִימָן הָכֵן בְּאִמְרָתֶךָ
וְאַל תַּשְׁלֶט בִּי כָל־אָוֶן
- 10. תנצב״ה.
- שנת 5663: היא שנת תרס״ג, 1903 למניינם.
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-. כא. כמוהר״ר ר׳ אַבְרָהָם קוֹרְיָאט זלה״ה זיע״א
עמוד 82
ברית מספר 42 בעריכת אשר כנפו ודוד בן שושן מבט על טיטואן ומרוקו הספרדית ועוד….תעמולה נאצית במרוקו הספרדית 1933־1945 -יצחק גרשון
ברית מספר 42 בעריכת אשר כנפו ודוד בן שושן מבט על טיטואן ומרוקו הספרדית ועוד….
תעמולה נאצית במרוקו הספרדית 1933־1945
יצחק גרשון
החשיבות שהמשטר הנאצי נתן לתעמולה פנימית בגרמניה, וגם מחוצה לה, היא מן המפורסמות. כאן אנסה לבחון את דרכי התעמולה הזו בצפון מרוקו, והיות שצפון מרוקו היה אז תחת פרוטקטוראט ספרדי, אגע גם בתעמולה בספרד.
עם עליית הנאצים לשלטון הוקמה סוכנות חדשות שפעלה למעשה כסוכנות תעמולה, Deutsches Nachrichtenbüro" ,DNBm, שהעבירה לא רק חדשות אלא גם כתבות ומאמרים. בספרד, שגרירות גרמניה השתדלה לפרסם כתבות אלה, בתרגום, בעתונים שונים, בהצלחה די גדולה. ב־1934 פורסמו 164 כתבות מטעמה בעתונות הימין, כמו .ABC השגרירות מימנה גם כתבי עת שונים, כמו informaciones וכתב העת הנשי informaciones .Aspiraciones אף פרסם מאמר של היטלר עצמו: (”soy antisemita Por que“ = למה אני אנטישמי), סימן שהתעמולה לא התרכזה רק בשבחי המשטר אלה טפטפה, ויותר מטפטפה, רעל נגד היהודים. לכן מימנה בגלוי הוצאות ספרים שהתרכזו באנטישמיות, [:־Ediciones Antisectarias של הכומר Juan Tusquets עד 1939 ואחר כך את Lumen של אותו איש, Ediciones Toledo של Francisco Ferrari Biloch שהיה אנטישמי מוצהר, Ediciones Rubinos שפרסמה 9 ספרים של תעמולה נאצית גסה ועוד 7 של מחברים ספרדים, כשבכולם הסכנה היהודית היא נושא מרכזי או משני. נוסף על אלה, מסוף מלחמת האזרחים פעילה בספרד הוצאה גרמנית,.Editorial Blass
בנוסף לזה פוזרו חוברות Weltdiensrn (=שרות עולמי), בספרדית Servicio Mundial ובצרפתית Service Mondial, שהתמקדו באנטישמיות ובאנטיקומוניזם. Servicio Mundial היה בולטין כתוב במכונת כתיבה על דף בו מודפס הלוגו וכתובת המו״ל, Ulrich Fleischhauer מארפורט, שייסד את הבולטין כבר ב־1924 ללא הצלחה רבה אך עם עליית הנאצים לשלטון קיבל מימון רציני ופרסם את הבולטין בשפות שונות, ביניהן צרפתית וספרדית. לפי דיווח צרפתי מאוקטובר 1934 מו״ל זה היה מומחה להדפסה בשפות מזרחיות, סימן שהבולטין פורסם גם בערבית. ואכן כבר בספטמבר של אותה שנה המפקח על העניינים השריפיים (=המרוקאים)
בטנגיר כותב לרבאט שבין המקומיים מסתובבים דפי תעמולה בערבית העוברים מיד ליד. כדי לתת דוגמא, הבולטין בצרפתית מ־15 באוגוסט 1934 מצטט מאמר שפרסם עזריאל קרליבך בהיינט הוורשאי כדי לענות לו: ״אדונים יהודים, מזמן עבר זמנה של האנטישמיות המקומית. העניין עתה הוא הוצאת המסקנות מהחוצפה היהודית, שהסתתרה אך נחשפה מאז. צריך שהיהודים יהיו מחוסלים (elimines) מהציוויליזציה הארית־נוצרית, בני התערובת כמו בני הגזע הטהורים״. ובמדור ספרים מומלץ הספר היהודים בפני הכנסייה ובפני ההיסטוריה המונה את העדויות ההיסטוריות לכאורה המאשרות לדבריו את אמיתות עלילת הדם הפולחנית
התעמולה הזו הגיעה גם לצפון מרוקו, כי גם שם הגיעה העתונות הארצית הספרדית וגם שם הגיעו הבולטינים של ה־Servicio Mundial. בצפון מרוקו פוזרו גם אלפי פליירים של Deutscher Fichte-Bumt שהודפסו בהמבורג, ובהם תעמולה נאצית מתובלת בהסתה נגד היהודים. יש בידי שני פליירים כאלה, שמסר לי דודי ר' יצחק גרסון ז״ל ונמצאו בין ניירות סבי יעקב גרסון ז״ל. כנראה נמסרו לו על ידי מכר ספרדי כדי להזהירו, ודרכו את הקהילה. באחד מהם, הנושא את הכותרת ״שקרנים נחשפים״ Embusteros) desenmascarados) כתוב: ״שלוש מאות היהודים שלפי הצהרת היהודי רטנאו שולטים בחשאי על העולם, מפחדים שכוחם ייהרס על ידי אדולף היטלר ושיחל אז, לא רק עבור העם היהודי אלא עבור כל העמים, עידן של שחרור משלטון הזהב ומהעבדות הרוחנית והכלכלית״.
פליירים אלה הגיעו לקונסוליות הגרמניות בטיטואן ובטנגיר ופוזרו על ידי נציגים של המפלגה הנאצית באזור. בטיטואן הקונסול Richter ותת־הקונסול Braun נעזרו בעיקר באיש ששהה כבר זמן רב במקום והיה אחראי מטעם המפלגה למגעים עם המקומיים, Adolph Langenheim, ובשליח שהגיע לא מזמן לשם בשם Zobel. שני אלה היו מרגלים לכל דבר, ידועים לשלטונות הספרדים, ועזרו להם אנשי עסקים שניהלו חברות גרמניות, כמו Johannes Bemhardt מה־Hermán Paege ,(Sociedad Financiera Industrial) SOFINDUS, מנהל ה- HISMA בסאוטה, חברה שעסקה בתחבורה, נציגו במלילייה ,Walter Kraemer זה שבטיטואן, אדם בשם Mawick, וכן נציגה של חברת כרייה גרמנית בהרי הריף, Kurt Meyer, שהסתובב בכל הפרוטקטוראט.
יש עדויות רבות שדפים אלה פוזרו גם בערבית.עוד ב־1933 האשים העתון Día מסאוטה תועמלנים זרים בהסתת המוסלמים. לנגנהיים מיהר לענות ולהתנקות מאשמה במאמר שחתם מורה ילדיו, Gaceta de Africa^ ,Schlingting. אבל Día צדק כנראה כי הקונסול הצרפתי בטיטואן דיווח שהמוסלמים הפגינו ועברו ברחובות המלאה בצעקות ״תחי גרמניה״.
ברית מספר 42 בעריכת אשר כנפו ודוד בן שושן מבט על טיטואן ומרוקו הספרדית ועוד….תעמולה נאצית במרוקו הספרדית 1933־1945 -יצחק גרשון
עמוד 5
25/05/2026
פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני- עורכים משה אורפלי ואפרים חזן.
- 2. שד״רים
ר׳ דוד יפה. על שליחותו של האיש, שהיה נציגם של חסידים שהתיישבו בגליל בארץ־ישראל, אנו למדים משאלה שהופנתה לרב אלמאליח. יפה נשלח לגבות את עזבונו של ר׳ יעקב הלוי, שנפטר לעולמו במרוקו בעיר אצוירה. בידו של יפה היה כתב מינוי מבית דין של קהל האשכנזים בטבריה לטפל בעזבון המת. בית דין טבריה קיבל את סמכותו בעניין זה מיורשיו של החכם שגרו בפולין. המחזיקים ברכוש סירבו למסור אותו לידיו בטענה שאת ההרשאה שבידי השד״ר נתן בית דין טבריה ולא יורשי החכם שגרו בפולין. בשנת תקס״ו (1806) פסק הרב שההרשאה תקפה ור׳ דוד יפה רשאי לקבל את עזבון המנוח, היות שיש הסכמה של בית דין שבמערב בעניין; וכן של בית הדין של קהילת האשכנזים בטבריה, שיש לו כוח מסור מרבני פולין. בגלל המרחק חובה על המחזיקים בעיזבון לאפשר לשד״ר לטפל בעניין.
ר׳ חיים גדליה. ר׳ חיים נמנה עם חכמי חברון ונשלח לצפון־אפריקה מטעם קהילת עירו לגבות את הכסף שהניח השד״ר ר׳ רחמים מיוחס ז״ל, שנשלח גם הוא מטעם קהילת חברון. גדליה הגיע לטריפולי בשנת תקס״ג(1803), ואחר־כך – גם למרוקו. השליח מיוחס שהלך לעולמו, הניח ביד שמואל אנהורי אלף ותשע מאות מתקלין כדי לשולחם לעיר ליוורנו לידי ריקאנטי, פקיד חברון. עניין זה מתברר מתוך איגרות ששלח השד״ר מיוחס לר״ש אנהורי.
אלא שאנהורי לא מילא את הוראתו של מיוחס ובכסף שהופקד בידו קנה סחורות. בינתיים נפטר לעולמו השד״ר מיוחס, ובשנת תק״ס (1800) שלח אנהורי מאתיים כיכר עו[רות] של בקר בספינה בידי ר׳ יעקב טולידאנו כדי למסור אותם לפקיד בליוורנו או לקבל תמורתם כסף כדי לעמוד בהתחייבותו לשד״ר. השליח ר״י טולידאנו מכר אותם, אבל במקום לתת את הכסף בידי הפקיד בליוורנו קנה סחורה חדשה והביא אותה למרוקו. בינתיים דרשו נושים מאנהורי לפרוע את חובותיו, והוא לקח אפוא מטולידאנו את דמי העורות ושילם להם.
שליח מחברון שבא לטולידאנו, ביקש ממנו את סכום הכסף שהיה עליו למסור לפקיד בליוורנו, מכיוון שהוא־הוא שמעל בשליחות. ובינתיים ירד אנהורי מנכסיו ולא היה לו במה לשלם. בשנת תקס״ג(1803) הוכח בבית הדין שהחוב שהיה לאנהורי חוב מאוחר הוא, ולכן חויב טולידאנו לשלם לשליח חברון.
בשנת תקס״ה (1805) פסק ר״י אלמאליח שטולידאנו חייב לשלם שוב את מה שכבר החזיר לאנהורי מכיוון שמעל בשליחותו ולא מסר את הכסף. הוא גם נהג בפשיעה כשהחזיר לאנהורי את הכסף לאחר שזה ירד מנכסיו.
אנהורי נתן לשד״ר הרשאה לגבות חוב של משכונות השייכים לו מידי גויים, ועלה בידי השד״ר לגבות סכום גבוה יותר מן החוב. טולידאנו ושותפו, ר׳ ראובן בן קיקי, דרשו מן השד״ר את הסכום העודף, אבל בדברי תשובתו פסק אלמאליח שהדין עם השד״ר והוא זכה גם בעודף.
ה. סיכום
העיון בשו"ת תקפו של יוסף לר׳ יוסף אלמאליח מעשיר את ידיעותינו על חיי הקהילות במרוקו, על החכם ועל פועלו. מתוך חתימותיו על הפסקים שכתב נמצאנו למדים על שנות פועלו ועל הדרך שבה הנהיג את קהילות רבאט וגיברלטר בשנים תקמ״ח-תקע״ז (1817-1788). הרב אלמאליח היה עצמאי בפסיקתו ועל־אף הכבוד שנהג בחכמי דורו, לא היסס לחלוק עליהם. מתוך תשובותיו אנו למדים על הספרות הנרחבת שעמדה לרשותו, על העמקתו בה ועל ידענותו הרבה.
מן הפסיקות הרבות בענייני אישות שלהם נדרש אנו למדים על הדרך שבה נהגו במרוקו בנישואי אשה שנייה, בהעדפת הייבום על־פני החליצה ועוד. הטיעון שלפיו מצוות פרו ורבו משמשת היתר לשאת אשה שנייה יש בו כדי ללמד על תוחלת החיים הקצרה של ילדים שמתו בעודם קטנים. נישואי אשה שנייה הותרו על־פי התקנות כדי לקיים מצוות פרו ורבו, כדי שיהיה לאדם זרע של קיימא.
פסיקות רבות שלו עסקו בנכסי דלא־ניידי; ודומה שיש בחומר זה כדי ללמד על מעמדם הכלכלי של היהודים ועל היותם בעלי רכוש.
מן העיון בשו״ת נמצאנו למדים גם על יחסי השכנות הסבירים עם הסביבה הכללית ועל האוטונומיה של הקהילה היהודית. כמו כן נמצאנו למדים על מאורעות בחיי הקהילה וכן על הקשר הדו־סטרי עם ארץ־ישראל, שהתבטא בעלייה של יחידים ובפעילותם של שד״רים שפקדו את מרוקו.
פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני- עורכים משה אורפלי ואפרים חזן.
סיום המאמר
עמוד 63
בהעלותך את הנרות אל פני המנורה -הרב משה אסולין שמיר
הדלקת המנורה הטהורה – סמל לעבודת ה',
מתוך התעלות, התחדשות, והתלהבות,
לאור תורת רבנו-אור-החיים-הק'.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
"בהעלותך את הנרות אל פני המנורה –
יאירו שבעת הנרות" (במ' ח, ב).
"חייך, שלך – גדולה משלהם" (רש"י).
"הרי כל יום כעושה מחדש,
שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה…
ואני אומר, אילו הייתי שם,
הייתי מוכיח ודן לפניהם מהכתובים.
דלא קביעי נרות" (רבנו-אור-החיים-הק').
החונכות היומית המתחדשת בהדלקת הנרות,
סמל לקיום מצוות – מתוך התחדשות והתלהבות.
(זהר הק', ורבנו-אור-חיים-הק').
"בהעלותך את הנרות"
"בהעל-ותך" = המנורה מעלה אותך ברוחניות..
דברי רקע לפרשת בהעלותך:
"ויהי בנסוע הארון ויאמר משה. קומה יהוה ויפוצו אויביך, וינוסו משנאיך מפניך.
ובנחה יאמר, שובה יהוה רבבות אלפי ישראל" (במ' י, לה-לו).
שני הפס' הנ"ל המופיעים במרכז הפרשה, והמופרדים ב-נ' הפוכה משאר הפס',
מחלקים את פרשת "בהעלותך" לשני חלקים קוטביים:
בחלק הראשון של הפרשה, מדובר על אוירה רגועה ונעימה בין הקב"ה לעם ישראל:
מוטיב האור, בדמותה של העלאת אור הנרות במנורה הטהורה ע"י אהרן הכהן. הקדשת הלווים וטהרתם לעבודה במשכן במקום הבכורים. הקרבת קרבן פסח ראשון ופסח שני במדבר. מסע מופתי של בנ"י ע"פ ה'. עשיית החצוצרות "למקרא העדה ולמסע המחנות". משה רבנו משדל את יתרו להצטרף למסע לארץ ישראל.
כל זה קורה, כאשר המן ובארה של מרים מלווים אותם, וענן ה' מרחף ממעל כדי להגן עליהם, ולהנחותם הדרך: "וענן ה' עליהם יומם – בנוסעם מן המחנה" (במ' י, לד).
בחלק השני של הפרשה עם תחילת המסע מהר סיני, האידיליה נסדקה, והעם מתחיל להתאונן "רע באזני ה'", דבר הגורר אחריו עונש אלוקי בדמותה של "אש ה'", האוכלת בקצה המחנה ב"תבערה".
אחרי "תבערה", האספסוף גורר אחריו את בני ישראל, ומתלונן נגד המן בו יכלו להרגיש כל טעם.
הם מתגעגעים לקישואים ולאבטיחים וכו' אשר אכלו במצרים, דבר הגורר אחריו עונש מוות למתאווים "בקברות התאוה". תלונת משה ובחירת שבעים הזקנים שיעזרו לו, ופרשת מרים הנביאה החותמת את הפרשה.
מדרש "ילמדנו" לפרשת בהעלותך, מלמד אותנו איך החלה הידרדרות עמ"י:
"ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים" – לא אמר להם לישראל אלא מהלך יום אחד, ונסעו ע"פ עצמם מהלך שלושה ימים – כבורחים מהר סיני, מפני שעשו שם שנה פחות עשרה ימים, ומשה רבנו נתן להם מצוות בכל יום. כשאמר משה לנסוע משם מסע יום אחד – הלכו להם שלושת ימים – כתינוק שיוצא מבית הספר ורץ. כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים, לפי שלימדו אותם הרבה תורה בסיני".
לדעת התוס', הגורם לתאוות הבשר וכו', הוא הבריחה מהר ה', כתינוק הבורח מבית ספרו, בגלל עומס הלימודים.
כלומר, בריחה מהתורה – "כתינוק הבורח מבית הספר" כדברי המדרש, גרמה לחטאים: תבערה, קברות התאווה, המרגלים, קרח ועדתו, מי מריבה וכו'.
הרמב"ן מסביר את המדרש הנ"ל "ילמדנו": "אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו 'ויסעו מהר ה', שהיתה מחשבתם להסיע עצמן משם, מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה". כלומר, לא היה זה סתם מסע, אלא בריחה מהר ה', וממה שהוא מסמל, 'כתינוק הבורח מבית הספר'.
הרמב"ן מסיים את פירושו לפס' כך: "ושמא אלמלא חטאם זה – היה מכניסם לארץ מיד".
פה נאמר: ויסעו מהר ה'". אחרי קריעת ים סוף ושירת הים נאמר: "וַיַסַע משה את ישראל" (שמות טו, כב). משה היה צריך להסיע אותם בכוח, היות והתאהבו בביזת הים, לעומת התורה ממנה ברחו.
"בהעלותך את הנרות אל פני המנורה".
פרשת המנורה, נסמכה לפרשת הנשיאים שנאמרה בסוף הפרשה הקודמת – "נשא". על כך אומר רש"י:
"חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה… אמר לו ה': חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".
המדרש אומר: הנשיאים הקריבו את אותו קרבן, ובכל זאת, כל נשיא הביא לידי ביטוי את דעתו, אישיותו וכוונתו, לכן התורה האריכה וחזרה על כל קרבן וקרבן, למרות שהיה ניתן לכתוב: "כל הנשיאים הביאו את הקרבן קערת כסף אחת… ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודה, ביום השני נתנאל בן צוער וכו'. ללמדנו חשיבות הכוונה.
את זה היה חסר לאהרן, היות ובהקרבת הקורבנות הרגילים, הוא מוגבל בחופש הכוונה, לכן חלשה דעתו.
חז"ל אומרים שהקב"ה השרה בנשיאים את רוח קודשו, כך שכולם הביאו את קורבנם ביום הראשון לחודש ניסן, ושמו אותו בפתח המשכן, ואח"כ הקריבו לפי הסדר במשך שנים עשר יום.
כאשר ראה זאת אהרן, הוא הבין שהוא לא נקרא לדגל כשאר הנשיאים, לכן חלשה דעתו, היות וחשב שזה בגלל חטא העגל לו היה שותף כלפי חוץ.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל, מדוע במצות המנורה יש חונכות יום יומית, דבר שאכן פייס את אהרון, ובלשון קדשו: "מה נחמה זו עושה לחלישות דעתו של אהרון על חנוכת הנשיאים שלא היה בה בכלל, הלא אין מעשה המנורה מקביל לחנוכה {חונכות}. ולמה לא הניח דעתו בכל הקורבנות שהוא מקריב כמו תמידין ומוספין, קטורת וכו'?
על כך עונה רבנו-אור-החיים-הקדוש: יש מחלוקת בגמרא (מנחות פח' ע"ב) בין רב הונא בריה דרב יהודה בשם רב ששת האומר שניתן לפרק את בתי הנרות מהמנורה כדי להטיבם, לבין חכמים האומרים שבתי הנרות היו קבועים במנורה.
רבנו-אור-החיים-הק' מוכיח ע"פ הכתובים כדעה הראשונה, שאכן הנרות ניתנים לפירוק ולהלן נימוקיו:
א. נאמר: "ולקחו בגד תכלת וכיסו את מנורת המאור ואת נרותיה וכו' (במ' ד, ט). כלומר, התורה בעצמה מחלקת ומפרידה בין המנורה לנרותיה ובלשון קודשו "הרי זה מראה באצבע שאין הנרות קבועים".
ב. "ואת המנורות ונרותיהם וגו"- (דברי הימים ב ד' כ'). שוב הפרדה בין המנורות לנרות. רש"י מפרש: "להוציא מליבן של מפרשים, נרות היו עושים מגופה של מנורה ואדוקים בה – שהרי כתיב 'ואת המנורה ונרותיהם' מה שהזכיר את הנרות בפני עצמם, ולא שאר מעשה המנורה בפני עצמם גביעים, כפתורים ופרחים, מכלל שלא היו הנרות אדוקים. והואיל ואין אדוקים בה, נראה כמעשה אחר, וצריך להזכיר נרותיהם, אבל שאר המלאכות שהיו אדוקים בה, אינו מזכירם שנקראים על שם המנורה". ראיה עצומה מדברי רש"י, לדעת רבנו-אוה"ח-הק'.
ג. השימוש בתחילת הפרשה בשני ביטויים מקבילים: "דבר אל אהרן ואמרת אליו".
לצורך מצות המנורה לאהרן, נאמר הביטוי "דבר". ואילו הביטוי "ואמרת", בא לרמוז למענה רך המיישב את דעת אהרון הכהן שחלשה דעתו.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את חשיבות מצות המנורה בעיני אהרון, דבר שאכן פייס אותו, ולא פייס אותו במצוות אחרות כמו הקטרת קטורת, וכן קרבנות תמידין ומוספין המותרים רק ע"י כוהנים, כניסה לקודש הקודשים בכיפור.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שבהדלקה היום יומית של המנורה, יש את החונכות והראשוניות, דבר הבא לידי ביטוי בקיום המצוה מתוך התלהבות. כלומר, את החונכות המתחדשת בכל יום, בניגוד לחנוכת הנשיאים שהייתה חד פעמית, לכן אמר לו: "שלך גדולה משלהם".
מידי יום במהלך הטבת הנרות לפני ההדלקה, אהרון היה מפרק את בתי הנרות מקני המנורה, ובכך למעשה ביטל את המנורה, ואילו כאשר החזיר את בתי הנרות למנורה, הוא חנך אותה מחדש לשמש כמנורה הראויה להדלקה, כאילו זו לו הפעם הראשונה, מעשה שנעשה מתוך התלהבות והתעלות בבחינת:
"בהעלותך את הנרות" – "בהעל – ותך" = המנורה מעלה אותך ברוחניות.
כל זאת, בניגוד לנשיאים שחנכו את המשכן באופן חד פעמי. וכדברי קודשו: "ויתיישב העניין בתת לב למה שאמרו במנחות (פח ע"ב) "אמר רב הונא בריה דרב יהודה אמר רב ששת: נר שבמקדש של פרקים היה… כיצד עושה? מסלקן ומניחן באוהל, ומקנחן בספוג, ונותן בם שמן ומדליקן… חכמים אומרים: לא היו מזיזים אותה ממקומה".
רבנו-אור-החיים-הק' מוסיף: "ואני אומר, אילו הייתי שם – הייתי מוכיח ודן לפניהם {לפני חכמי הגמרא החולקים בסוגיה} מהכתובים דלא קביעי נרות… הרי כל יום כעושה מחדש, שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה והדלקה… כי אומרו בהעלותך, לצד שהנרות לא היו קבועים, יצו ה' שבכל עת אשר יורידם לקנחם, ויעלה אותם לסדרם במקומם – יסדרם כדרך שיאירו אל מול פני המנורה… המצוה היא, על סדר הנחתם שיניחם בסדר שיאירו אל מול פני המנורה – והבן". (רבנו-אוה"ח-הק' במ' ח א-ב).
רבנו מוסיף: "כי אומרו בהעלותך, לצד שהנרות לא היו קבועים – יצו ה' שבכל עת אשר יורידם לקנחם, ויעלה אותם לסדרם במקומם, יסדרם כדרך שיאירו אל מול פני המנורה וגו', ולזה לא אמר גם כן תאיר, כי אין המצוה בשעת ההדלקה שיוצדק לומר תאיר – אלא המצוה היא על סדר הנחתם, שיניחם בסדר שיאירו אל מול… והבן".
הזהר הק' מסביר את חשיבות הראשוניות והחונכות בכל מצוה: "זה היה תיקון גדול", והראיה לכך מנחשון בן עמינדב שזכה להיות המקריב הראשון בפרשת הנשיאים, היות והיה הראשון שפרץ לים לפני קריעת ים סוף, דבר שהקנה לו ולזרעו את מלכות בית דוד ומלך המשיח שיבוא בקרוב. אהרון זכה לכך במנורה מידי יום.
"ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה"
רש"י אומר: "מלמד שבחו של אהרן שלא שינה" (במ' ח, ג).
.רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "למה הוצרך לומר 'אל מול פני המנורה', ולא הספיק במאמר 'ויעש כן אהרן?"
רבנו מסביר שהביטוי 'ויעש כן' – כנגד פירוק הנרות וקינוחם, כדי שתהיה כחדשה. שבזה יוצדק החינוך, כמו שאמרנו. ואומרו 'אל מול פני המנורה' – כנגד סדר הנחתן שיהיו פיפיותיהם אל מול פני המנורה". רבנו מחזק בכך את פירושו לעיל, שהיה ניתן לפרק את בתי המנורה כדעה הראשונה בגמרא.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "ויעש כן – להודיע שבחו של אהרן – כי מה שעשה אהרן לא עשאו לצד המעלה והכבוד אשר האמיר אותו ה', אלא לצד עשות מצות ה'. על דרך אומרו בתהלים (מ, ט): "לעשות רצונך אלהי – חפצתי". את הפס' הזה מסביר רבנו (ויקרא יח ב): "מה שנתכוון לומר דוד המלך ע"ה במה שאמר 'לעשות רצונך אלהי חפצתי, ותורתך בתוך מעי', שמרוב דבקותו באדון האדונים יתברך שמו לעדי עד – שגם הלב נתהפך לעשות כמעשה הנשמה, שבא החפץ בו, והתאווה לעשות רצונו יתברך… והוא אומרו 'לעשות רצונך אלהי חפצתי' – וזה היה לי להיות 'תורתך בתוך מעי". כלומר, מרוב דבקות בעבודת ה', גם האיברים הופכים להיות שותפים בעבודת ה', בבחינת הכתוב: "מבשרי אחזה אלוה" (איוב יט, כו).
ע"פ הקבלה, שמו של האדם משקף את מהותו. אדם – מלשון הפס' "אדמה לעליון" – דומה לעולמות עליונים, כאשר כל איבריו נמשלו לעניינים רוחניים כדברי רבנו האר"י הק'.
המילה אדם – א = אלופו של עולם. דם = החלק הגשמי באדם.
לאור דברי רבנו-אור-החיים-הק',
ניתן להבין את עומק דברי רש"י: 'מלמד שלא שינה'.
לא יעלה על הדעת שאהרן ישנה מדבר ה'.
אלא, החידוש: אהרן קיים את מצות הדלקת המנורה היום יומית,
מתוך הקפדה על פרטיה ודקדוקיה, שמחה והתלהבות,
כאילו הייתה לו, הפעם הראשונה שהוא חונך את המנורה.
מוסר השכל:
לאור דברי הזהר הק' ורבנו-אור-החיים-הק', ניתן לומר,
כהכנה לקראת כל מצווה אותה עומדים אנו לקיים, עלינו להתכונן אליה,
בבחינת "תיכון {תתכונן} תפילתי – קטורת לפניך משאת כפי" (תהלים קמא, ב),
כאילו זו הפעם הראשונה שאנו מקיימים אותה, ואז נזכה לקיימה כהלכתה מתוך קדושה וטהרה, שמחה ואהבה, כאילו אנו חונכים אותה לראשנה. התוצאה: הקב"ה יקבל את תפילתנו ברחמים וברצון.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת תרומה על השימוש ב-ו החיבור במילה "ויקחו לי תרומה": השימוש ב-ו החיבור בא להשמיענו: לפני מתן תרומה, ישנה עוד לקיחה והיא בלב. כלומר, לכוון לתת את התרומה מכל הלב.
"אל מול פני המנורה" – יאירו שבעת הנרות" (במ' ח, ב).
אל מול פני הנר המערבי – הפונה לקודש הקודשים
(רמב"ם, הלכות בית הבחירה ג, ח, יב. רבנו-אוה"ח-הק' לפס').
המנורה וסמליה המטפוריים:
חשיבות לימוד התורה – מתוך התלהבות.
בתנ"ך זכתה המנורה לציורי לשון מטאפוריים רבים, כגון: "ואת המנורה הטהורה" (שמות לא' ח'), המנורה כסמל לטהרה. המנורה גם זכתה כדימוי מטאפורי לנשמה הטהורה, בבחינת: "נר יהוה – נשמת אדם" (משלי כ, כז).
הדימוי הכי מפורסם לו זכה אור המנורה, הוא הדימוי לתורה, בבחינת הכתוב: "כי נר מצווה – ותורה אור – ודרך חיים תוכחות מוסר" (משלי ו, כג), כדברי רבנו בחיי: "המנורה… תרמוז לתורה הנקראת אור".
קיום מצוה דומה לנר, ואילו לימוד התורה דומה לאור, שזו דרגה יותר גבוהה. חז"ל אומרים: העושה עבירה, מקזזים לו במצוה שעשה, כדי שלא יצטרך לקבל עונש. לעומת זאת, בקיום מצות לימוד תורה, אין קיזוזים, היות ומצות לימוד תורה, תלווה את הלומד לתמיד, ולנצח נצחים.
"נר לרגלי דבריך – ואור לנתיבתי" (תהלים קיט קה). מצוה אחת המשולה לנר – מאירה רק לרגלי – לקרוב, ואילו התורה המשולה לאור – מאירה 'לנתיבתי' – לרחוק.
רבנו בחיי פותח את ביאורו לפרשתנו בפס': "אור צדיקים ישמח – ונר רשעים ידעך" (משלי יג ט):
"שלמה המלך המשיל את נפש הצדיק לאור, מפני שהנפש אור שכלי, לוקח מכיסא הכבוד, והאור ההוא אינו אלא מעצמותו וגופו. איננו בא לו ממקום אחר, ואיננו תלוי בדבר אחר.
והמשיל נפש הרשע לנר, שאור הנר אינו מעצמו, אבל תלוי בדבר אחר, והוא השמן והפתילה. כי מיד שיכלה השמן והפתילה, ידעך הנר מיד, כן נפש הרשע תלויה בקיום גופו. כי אין עיקר שמחתה רק בשמחת הגוף, ועל כן תכלה ככלות הגוף, והכיליון הוא, שלא תאור באור החיים".
בהמשך אומר רבנו בחיי: הנפש תיענש "בעונש מר ממות, לפי שלא השתדלה בדרכי האור, אלא בדרכי החושך".
רבנו בחיי מביא עוד פס' ממשלי: "במות אדם רשע – תאבד תקוה" (יג יא), 'אדם רשע', נמשך אחרי האדמה. כלומר, אחרי תאוות גופניות המסומלות ע"י אדם ואדמה, לכן, 'תאבד {ממנו} תקוה'.
מספרים על עשיר אחד שאהב לעסוק במצות גמילות חסדים, אבל נמנע מלימוד תורה. בהגיעו לבית דין של מעלה, אב בית הדין נתן לו מפתח לאחת המחלקות בגן עדן. האיש שלנו שמח וטוב לב, עשה את דרכו לעבר שערי גן עדן. כאשר נפתחו השערים, חושך ואפילה נגלו למול עיניו, אבל ריח של גן עדן, כן הריח.
האיש שלנו חזר לבית הדין ואמר: כנראה ששכחתם להדליק לי את האור. תשובת בית הדין לא איחרה לבוא:
נאמר: "כי נר מצוה – ותורה אור" (משלי ו, כג). אתה עסקת רק בחלק הראשון של הפס' במצות גמילות חסדים, בבחינת 'נר מצוה', ולכן קיבלת גן עדן עם ריח טוב. את אור גן עדן, מקבלים רק כאשר עוסקים ב"תורה אור".
"אל מול פני המנורה".
שבעת קני המנורה – מסמלים את שבעת ימי המעשה, כאשר ששת הנרות מכוונים לנר האמצעי שהוא השבת.
שבעת קני המנורה – מסמלים את החגים: פסח, סוכות, שבועות, ר"ה, כיפור. חנוכה פורים. נר אמצעי – ר"ה.
שבעת קני המנורה – מסמלים את נרות הפנים: שתי אזניים, שתי עיניים, שתי נחיריים, פה – הנר האמצעי.
שבעת קני המנורה – כנגד שבעת הרועים והאושפיזין עילאין קדישין. הנר האמצעי – משה רבנו.
שבעת קני המנורה – כנגד שבע הספירות. הנר האמצעי – ספירת הנצח, תורת משה רבנו
בכולם, צריכים לכוון את דרכינו לכבודו יתברך, לאור הכתוב בתורתו.
רש"י: "אל מול פני המנורה – אל מול הנר האמצעי שאינו בקנים, אלא בגוף המנורה". הפתילות של שלושת הנרות מכל צד, מוטות ומכוונות אל מול הנר האמצעי.
רשב"ם: "היה מטה ראשי הפתילות של כל שבעת הנרות – להאיר את השלחן", ע"פ הפס': "וישם את המנורה באהל מועד – נוכח השלחן על ירך המשכן נגבה" (שמות מ, כד).
הרמב"ם: "ששת הנרות הקבועים בששת הקנים היוצאים מן המנורה, כולם פניהם לנר האמצעי שעל קני המנורה, וזה הנר האמצעי – פניו כנגד קודש הקודשים, והוא הנקרא נר מערבי" (הלכות בית הבחירה ג, ח, יב).
העולה מדברי קדשו: הביטוי "פני המנורה", רומז לנר האמצעי המהווה מרכז פני המנורה, וכן לפנימיות קודש הקודשים שם מוצב ארון הברית – סמל התורה.
הגמרא אומרת: "אל מול פני המנורה יאירו – זה נר מערבי, שממנו היה מדליק ובו היה מסיים" (שבת כב ע"ב). התוספות (שם) מוסיפים: שהיה מדליק תחילה מנר מערבי את שאר הנרות, אח"כ היה מדליק את הנר המערבי משאר הנרות {לאחר שכובה קודם לכן).
כמו כן, כדי לראות את הנס של הנר המערבי שדלק כל העת, למרות ששמו בו אותה כמות שמן כבשאר הנרות.
רבנו יצחק אברבנאל אומר: שבעת הנרות שבמנורה, רומזים אל שבע החכמות שכולם ימצאו בתורת האלוקים. והיו הנרות כולם פונים אל הנר האמצעי הנקרא נר מערבי, והוא היה פונה אל קודש הקודשים – לרמוז שהחכמה האמתית היא אשר תסכים עם שרשי התורה שהיתה בארון" (שמות כה).
"בעל הסולם" לזהר הק' אומר: שבעת הקנים כנגד שבע הספירות התחתונות, כאשר הנר האמצעי כנגד הנצח, אותו מסמל משה רבנו, עמוד התורה. ידוע שנשמת האדם כלולה משני הפכים: יצר הטוב הכולל שבע ספירות של קדושה: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות המאירות כל אחת בנפרד, כאשר במרכז פני המנורה – הנר האמצעי המסמל את הנצח שזה משה רבנו המהווה "פני המנורה".
כנגד היצר הטוב, קיים היצר הרע המסמל ז' מידות של טומאה, כאשר המשותף להן – אהבה עצמית.
בקודש בבית המקדש, ישנם שלושה כלים: א. שלחן לחם הפנים. ב. המנורה. ג. מזבח הקטורת.
הזוכה לשמור את התורה אותה מסמלת המנורה, הוא זוכה לפרנסה טובה אותה מסמל לחם הפנים, וגם זוכה להישארות הנפש בעולם הבא, אותה מסמל מזבח הקטורת.
ביום כיפור, הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים כדי להקטיר את הקטורת. הוא מניח את הקטורת ליד ארון הברית ואומר: "שובי נפשי למנוחייכי, כמו עשן הקטורת העולה מעלה. הזהב – מסמל את הטוהר והנצחיות של הנשמה.
'אלשיך הק' אומר: המנורה מסמלת את המידות הטובות בהן עלינו לנהוג.
"מקשה זהב" – יחידה אחת בלי פירוד ומחלוקת, כמו אהרן הכהן המסמל את אהבת השלום, ועליו נאמר: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב).
"ירכה" – קדושת הברית, ע"פ הכתוב: "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב" (שמות א, ה).
"גביעיה" – שלא להשתכר. "כפתוריה" – להתקדש במאכל ובלבוש. "צדיק אוכל לשובע נפשו", ומתלבש בצניעות.
"ממנה יהיו" – הכל יהיה טהור כמו זהב המנורה. על האדם לנהוג בקדושה ובטהרה, בבחינת "קדש את עצמך במותר לך" – כדברי הרמב"ן לפס' הראשון בפרשת "קדושים" – קדושים תהיו כי קדוש אני יהוה אלהיכם" (יט, א).
רבנו חיים ויטאל אומר: "היסוד של קיום המצוות, הוא ע"י המידות הטובות". התורה לא ציוותה על המידות, משום שהן טבעיות באדם, ולא צריך לצוות עליהן.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: שבעת הנרות, רומזים לשבעים אומות בעולם, כאשר כל נר רומז לעשר אומות.
כל הנרות מכוונים לנר המערבי המסמל את עם ישראל. כמו כן, ששת הנרות נכבים בלילה, כך אומות העולם. הנר המערבי המסמל את ישראל לעומת זאת, אינו כבה.
רבנו מוסיף: הארת הנרות בלילה, מסמלת הארת הגלות. בבוא משיח צדקנו בבחינת "אתא בוקר" (ישעיה כא, יב), יכבה נר האומות, ונר ישראל יאיר – "ואורח צדיקים כאור נוגה, הולך ואור עד נכון היום" (משלי ד, יח).
מהפס' הנ"ל לומדים חז"ל, שהגאולה מגיעה בשלבים, דוגמת המדרש על רבי חייא בר אבא ורבי שמעון בן חלפתא שהלכו בבקעת ארבל, וראו איילת השחר. אמר לו רבי חייא: כך היא גאולתם של ישראל. בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת, ככתוב במיכה (ז, ח): "כי אשב בחושך – יהוה אור לי" (ירושלמי ברכות).
גדול הפרשנים רש"י, כונה בפי הרמב"ן: "מאור פני נרות המנורה הטהורה, פירושי רבנו שלמה".
מהדימויים המטאפוריים הנ"ל, ניתן ללמוד על הצורך לעורר את הניצוץ האלוקי שבתוכנו, ולעסוק בלימוד תורתנו – תורת אלוקים חיים, בבחינת הכתוב "כי נר מצוה – ותורה אור".
את הרמז לכך אנו מוצאים בביטוי הראשון בפרשתנו "בהעלותך". במקום להשתמש בביטוי המתאים יותר – בהדלקתך. הביטוי "בהעלותך" – רומז לעליה והתעלות באור התורה כדברי הגמרא: "עד שתהא שלהבת עולה מאליה" (שבת כא'). כלומר, יש ללמוד את התורה בלהט, עד שנתעלה כשלהבת.
רבנו-אור-החיים-הק' זכה להתעלות במדרגות הנ"ל, בגלל אהבתו לתורה.
"שיהיה עסק התורה בחשק גדול הגם שעודנו לומד עוד,
וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו"
(רבנו-אור-החיים-הק' שמ' טו' כו').
מוסר השכל:
את התורה שהיא אורה, יש ללמוד מתוך אהבה ושמחה,
התלהבות רבה ולשם שמיא.
"ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה:
נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר יהוה אותו אתן לכם,
לכה אתנו והטבנו לך,
כי יהוה דיבר טוב – על ישראל" (במ' י, כט).
כך אנחנו צריכים לדבר טוב על יהודי.
משה רבנו משדל את יתרו חותנו, להצטרף לעם ישראל במסעו לארץ ישראל. הוא מבטיח לו הטבות שונות, כמו נחלה טובה בא"י בצורת הטבה: 'והטבנו לך – מחלק ישראל יתנו לו בתורת הטבה", היות וא"י התחלקה לשבטים ולא לגרים, כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.
משה רבנו חוזר על המילה "טוב" בצורות שונות, חמש פעמים: 'והטבנו, הטוב ייטיב' וכו', כדי להראות לו עד כמה יטיבו עמו, ועד כמה ארץ ישראל טובה מאוד.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "כי ה' דיבר טוב, וטובת ה' מופלאה היא. ולשיעור זה תהיה ההטבה גדולת הערך, וראויה להתכבד, גם חזקה ובריאה, ואין בה חזרה… ודקדק לומר 'על ישראל', לתוספת חיזוק הטוב, לצד שהוא לישראל, ולא לאומות העולם, ולא ינחם על הטובה להם" (י, כט).
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את נועם דברי משה רבנו ליתרו, כדי להוריד ממנו את כל החששות: "ולזה נתחכם משה בנועם דבריו, והסיר כל החששות הנזכרים {כמו בושה}, ופתח דבריו האירו במאמר: 'לכה אתנו והטבנו לך".
יתרו עונה למשה: "לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך" (במ' י, ל). רבי אלעזר אומר: הלך לגייר את בני ביתו ומדינתו. רבי יהושע אומר: "משה שלחו מכבודו של עולם" (מכילתא דר"י).
"וַיִּסְעוּ מֵהַר יהוה דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים,
וַאֲרוֹן בְּרִית יהוה נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם (במ' י לג).
"ויסעו מהר יהוה – סרו מאחורי ה' כתינוק הבורח מבית הספר" (שבת קטז ע"א).
זו הפורענות הראשונה.
"דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים" – "מהלך שלושת ימים הלכו ביום אחד,
שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד" (רש"י).
אחרי מעמד קבלת התורה, נשארו בני ישראל בהר סיני שנה פחות עשרה ימים, ובכ' באייר החלו את המסע הראשון מבין מ"ב המסעות כדברי רש"י (י, יא). במשך התקופה הזו, הם קיבלו מידי יום מצוות חדשות, כך שהם עסקו בלימוד תורה ודרך קיום מצוותיה, כאשר הבזקי מראות השגב של מעמד הר סיני, המשיכו ללוות אותם.
ייעודו של המסע הראשון, היה ארץ ישראל, כדברי רש"י לפס' לג': "דרך שלושת ימים – מהלך שלושת ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד. 'וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלושת ימים' – זה הארון היוצא עמהם למלחמה, ובו שברי לוחות מונחים, מקדים לפניהם דרך שלושת ימים, לתקן להם מקום חניה".
גם בפס': "ויאמר משה לחובב… נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם. לכה אתנו והטבנו לך – כי ה' דיבר טוב על ישראל" (במ' י, כט): אומר רש"י: "מיד עד שלושה ימים – אנו נכנסים לארץ, שבמסע זה הראשון – נסעו על מנת להיכנס לארץ ישראל, אלא שחטאו במתאוננים".
'ויסעו מהר יהוה": מהביטוי הנ"ל, בו נאמר "מהר ה'", ולא נאמר "הר סיני", "הר חורב" או "הר האלוקים" כמו בפעמים הקודמות, הבינו חז"ל, שהם סרו מדרך ה', וכך לשון הגמרא (שבת קטז ע"ב): 'ויסעו מהר ה'; ואמר רבי חמא בר חנינא: שסרו מאחרי ה' – כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו.
כרקע לדברי רבי חמא בר חנינא, הגמרא מביאה מחלוקת בין תנא קמא לרבי.
תנא קמא סובר: אין מקומה של פרשה זו כאן, אלא היא שייכת לריש פרשת 'במדבר' והובאה כאן, כדי להפסיק בין פורענות לפורענות. וכדי לציין זאת, סימנו אותה בשני נו"נים הפוכים.
רבי סובר: הסימון בא להבדיל את הפרשיה הזו שהיא ספר בפני עצמה, ומשמע שיש שבעה ספרי תורה ולא חמישה. רבי סומך זאת על הפס': 'חצבה עמודיה שבעה' (משלי ט, א) – אלו שבעה ספרי תורה".
פורענות ראשונה ופורענות שניה: "דתניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה. ולמה כתבה כאן – כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה.
פורענות שנייה מאי היא? 'ויהי העם כמתאוננים'. פורענות ראשונה: 'ויסעו מהר ה", ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'. והיכן מקומה? – אמר רב אשי: בדגלים".
'מאחרי ה".
רש"י: בתוך שלשה ימים למסעם, התאוו האספסוף תאווה להתרעם על הבשר כדי למרוד בקב"ה".
תוס' בשם ר"י, חולקים על רש"י: פורענות ראשונה היא הבריחה מהר ה', בגלל ריבוי מצוות ולימוד תורה. הם מדמים זאת לתינוק הבורח מבית הספר, וזה לשונם: "פורענות ראשונה 'ויסעו'. וא"ר חנינא שסרו מאחרי ה' – פי' בקונטרס שמאז התחילו לשאול בשר.
ואומר ר"י: דאין נ"ל כן, אלא פורענות ראשונה, כדאמר במדרש: 'ויסעו – שנסעו מהר סיני דרך שלשת ימים' כתינוק היוצא מבית הספר, שבורח לו והולך לו. כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים, לפי שלמדו הרבה תורה בסיני. אמר הקב"ה: לא נסמוך פורענות לפורענות, אלא נפסוק פרשת 'ויהי בנסוע הארון'.
יוצא שלדעת רש"י מדובר באותו חטא המתחלק לשני שלבים: א. התאווה לחטא. ב. החטא עצמו.
לדעת התוס', הגורם לתאווה הוא הבריחה מהר ה', כאותו תינוק הבורח מבית ספרו בגלל עומס הלימודים
אולם, ברגע שנוטשים את הדרך הזו, אתה מתחיל את הנפילה, התאוה לבשר וכו'.
זו בעצם תחילת התלונות כנגד ה' ומשה משיחו: תבערה, קברות התאווה, המרגלים, קרח ועדתו, מי מריבה וכו'.
במדרש ילמדנו לפרשת בהעלותך נאמר: "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים – לא אמר להם לישראל אלא מהלך יום אחד, ונסעו ע"פ עצמם מהלך שלושה ימים – בורחים מהר סיני, מפני שעשו שם שנה פחות עשרה ימים, והיה נותן להם מצוות בכל יום. כשאמר משה לנסוע משם מסע יום אחד – הלכו להם שלושת ימים – כתינוק שיוצא מבית הספר ורץ. כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים, לפי שלימדו אותם הרבה תורה בסיני".
הרמב"ן מסביר את המדרש: "אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצוות. וזהו 'ויסעו מהר ה', שהיתה מחשבתם להסיע עצמן משם, מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה". כלומר, לא היה זה סתם מסע, אלא בריחה מהר ה', וממה שהוא מסמל, 'כתינוק הבורח מבית הספר'.
הרמב"ן מסיים את פירושו לפס' כך: "ושמא אלמלא חטאם זה – היה מכניסם לארץ מיד".
גם מהפס' הבא ניתן ללמוד, שהקב"ה רצה להכניס את בנ"י לארץ, כבר במסע הראשן:
"יהוה אלהינו דּיִבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹורֵב לֵאמֹר: רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹואוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו, בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם, אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (דב' א, ו).
"כלי יקר" אומר על הכתוב הנ"ל: "זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ – ונתיישבו בהר זה ישיבה של קבע, ולא פנו פניהם אל הארץ – מקום מיוחד לקיום המצוות".
"ויהי בנסוע הארון, ויאמר משה,
קומה יהוה ויפוצו אויבך, וינוסו משנאיך.
ובנחה יאמר, שובה יהוה רבבות אלפי ישראל" (י, לה – לו).
"הליכת ישראל במדבר – לברר ניצוצי הקדושה
השבויות ברשות שוכן מדבר ציה" (רבנו-אוה"ח-הק'. י, לה).
רש"י ורמב"ן אומרים: לשני הפס' הנ"ל, עשו סימניות בדמותן של אות נ' הפוכה בהתחלה ובסוף, כדי "להפסיק בין פורענות לפורענות". הפורענות הראשונה הייתה שסרו מאחורי ה' כתינוק הבורח מביה"ס, כפי שהוסבר לעיל ע"י המדרש והרמב"ן. הפורענות השניה היא: "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'" (במ' יא, א).
ה"כלי יקר" מסביר מדוע נבחרה האות נ', וכך דברי קדשו: "ובזמן שישראל בורחים מהר ה' כתינוק הבורח מביה"ס – הרי הם כנו"ן = דג הפוך הפורש ממקום חיותו, ומפנה פניו אל השפה ולחוץ {ליבשה}. כך ישראל: הפנו פניהם מארון ברית ה' שהוא מקום חיותם, ועל כן הנו"ן הפוכה…".
"ויאמר משה: קומה יהוה ויפוצו אויבך, וינוסו משנאיך": משה מתפלל שבזכות הארון שהיה מקדים את ישראל ג' ימים, האויבים המכונסים – שיפוצו לכל עבר, ושונאי ישראל – ינוסו. כל השונא ישראל – שונא את ה' {רש"י}.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר ע"פ הקבלה, את הרקע לישיבת עמ"י במדבר סיני במשך ארבעים שנה:
"טעם הליכת ישראל במדבר היתה, לברר ניצוצי הקדושה השבויות ברשות שוכן מדבר ציה.
וצריך אתה לדעת, כי החיצונים ישנם בב' הדרגות:
א. בחינת המסית והמפתה לנדבק בו, להרע ולהשחית {שהוא היצר הרע הגורם רע לאדם}.
ב. בחינת המזיק והמחבל, ואין בטבעו לפתות {המזיק הנוצר מהעבירה שאדם עושה, ותפקידו להזיק לחוטא}.
לאור זאת יוסברו שני חלקי הפס':
"קומה יהוה ויפוצו אויבך – הן הקלי
פות הנאחזות בניצוצי הקדושה – יתפוצצו". כלומר, כשארון הברית נוסע במדבר עם בנ"י, מתבררים ניצוצי הקדושה, ומתפוצצים ומשתברים הקליפות.
"וכנגד בחינת הרע – המפתה את האדם, אמר 'וינוסו משנאיך מפניך'. פירוש, אותן בחינות המשנאים דרך ה' בליבות בני אדם – ינוסו…".
וכשהיה ארון הברית חונה – סימן שישנם שם ניצוצי קדושה אותם צריך לאסוף. לכן נארר: "ובנחה יאמר – שובה ה', רבבות אלפי ישראל – להשיב את ניצוצות הקדושה הנמצאים שם, והנקראים ישראל.
מוסר השכל:
את התורה יש לאהוב, ולא להתנהג כ'תינוק שבורח מבית הספר'
המשליך את ילקוטו, ואת הערכים שבתוכו.
כמו כן, לחבר את התורה לתורת ארץ ישראל,
שם ניתן לקיים מצוות, כדברי ה"כלי יקר".
יוצא שהרקע לפורעניות ולישיבה במדבר במשך 40 שנה, וכנראה גם לגלותנו,
נובע משתי מצוות מרכזיות:
א. אי אהבת התורה {רמב"ן}. ב. "מאסו בארך חמדה – ארץ ישראל" {כלי יקר}.
"ותדבר מרים ואהרן במשה" (במ' יב, א)
גדולת משה רבנו בנבואה –
בהשוואה לנביאים אחרים במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.
בזכות מרים הנביאה, נולד וניצל משה רבנו. ועוד יותר, בזכותה זכה עם ישראל ל"באר מרים" במשך 40 שנה.
על כך אומר רבי שמעון במדרש (ספרי זוטא יב, א) לאחר שהתמנו 70 הזקנים לנביאים, בני ישראל עשו שמחה. מרים אמרה: "אשרי אלו {הזקנים} ואשרי נשותיהן. אמרה ציפורה: אל תאמרי כך, אלא אוי לנשותיהן, שמיום שדיבר ה' עם משה אחיך – לא נזקק לי. מיד הלכה מרים אצל אהרון אחיה והיו נושאים ונותנים".
מרים לא יזמה את השיחה, וגם דיברה דברי אמת. בכל זאת זה לשון הרע, דבר שאותו זוכרים אנו בכל יום, במסגרת עשר הזכירות אותן אנחנו מזכירים מידי יום ביומו, אחרי תפילת שחרית.
מסר אמוני: אין לאיש ביטוח על לשון הרע.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמרים ואהרון דיברו בפני משה. את זאת הוא לומד מהכתוב: "וישמע יהוה, והאיש משה וגומר. פירוש, גם הוא שמע" כדברי קודשו. הם טענו שבמעשהו, הוא מוציא לעז עליהם ועל אבות העולם איתם דיבר ה', ולא פרשו מחיי אישות. הם גם טענו שמשה נתנבא רק בגיל 80, ואילו הם התנבאו בגיל מ' ונ' בטרם נולד משה. כמו כן, כשמשה התנבא, נצטרע – 'והנה ידו מצורעת', לא כן אהרון ומרים.
הקב"ה מעיד על משה רבנו שהוא עניו מאוד, ולכן לא השיב להם, למה פרש מאשתו. הקב"ה עשה זאת במקומו, והבהיר להם את כוחו הרב של משה בנבואה, בהשוואה לשאר הנביאים כדברי הכתוב: "ויאמר, שמעו נא דברי. אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה – בכל ביתי נאמן הוא…" (במ' יב, ו – ח).
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה ג' דברים בעניין הנבואה.
א. השגת המראה. ב. זמן השגתה. ג. "השגת בחינת הדיבור".
את "השגת המראה" הוא מחלק לג' דרגות:
הדרגה הראשונה, תושג ע"י משה רק אחרי המוות, ולכן כאשר ביקש משה מה' "הראני נא את כבודך", השיבו ה' "לא תוכל לראות… כי לא יראני אדם וחי". משה השיג את שער הנו"ן, בדרכו לקבורה ע"י ה', בהר "נבו" – נ' בו.
הדרגה השניה, "אור ממנו יתברך, שיתייחס אליו תמונה, ואין תמונה זו דומה לשום תמונה בנמצא" כדברי קודשו. את המראה הזה, זכה משה לראות: "ותמונת ה' יביט".
הדרגה השלישית – "הבהקת אורו יתברך ברחוק… הדומה לנר דולק אשר ילך אורו למרחוק, ויראה אדם האור ההוא, וזה יקרא מראה – וזה השגת הנביאים", כדברי קודשו.
לגבי הדרגה השניה: "זמן השגת הנבואה", משה יכול להתנבא בכל עת ככתוב "בכל ביתי נאמן הוא", לא כן אצל שאר הנביאים. וכדברי קודשו: "כל הנביאים אין נבואה בטוחה אצלם, הגם שהיא מדרגה קטנה ממדרגת משה. ומשה נבואתו, הגם שהיא גדולה מהם, בטוחה אצלו בכל עת שירצה".
וכנגד הדרגה השלישית: "השגת בחינת הדיבור", משה זכה שה' ידבר אתו בבחינת הכתוב: "פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות", לא כן שאר הנביאים איתם דיבר ה' רק בחלום, בבחינת הכתוב: "בחלום אדבר בו", ודרך חידות כמו חלומות יוסף, וכן מראות הנביאים שנזקקו לפירוש.
"ומדוע לא יראתם לדבר במשה עבדי" (במ' יב, ח).
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע ה' כעס עליהם: "חוזר ה' וטוען, שהיה להם לשער בדעתם, כי הוא {משה} עומד ומשמש לפני ה'. ואם היה עושה עוול – לא היה ה' מסכים על ידו. אמור מעתה, בה' דברתם שהסכים על ידו".
כ"כ, למרות שמשה לא הקפיד עליהם, בכל זאת, הקב"ה דן במשה דין של "מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול".
"ויצעק משה אל יהוה לאמר – אל נא רפא נא לה" (יב, יג). רבנו מסביר שמשה צעק אל ה' שלא יחשדוהו שהוא נוטר איבה, כפי שנאמר ע"י אהרון: "אל נא תשת עלינו חטאת וכו'".
פירוש אחר: לפני תפילתו, הוא הודיע לה' שהוא מוחל על כבודו. בתפילתו הקצרה בת חמש מלים הוא ביקש: "אל נא" – שאל ממידת החסד ככתוב (תהלים נב, ג): "מה תתהלל ברעה הגיבור, חסד אל – כל היום"
"נא" – רומז ללשון בקשה ופיוס כדי לעורר רחמים. "רפא נא" – פירוש עתה, ולא יתעכב", כדברי קדשו.
מנורת הנביא זכריה – וסמליה גם לדורנו.
(זכריה ב, יד – יז. ג, א – י. ד, א – ז. מתוך ההפטרה).
המחזה: "ראיתי והנה מנורת זהב… ושבעה נרותיה עליה".
המסר: "לא בחיל ולא בכוח – כי אם ברוחי אמר יהוה".
בפרשתנו, התורה מתארת את גדולת נבואת משה רבנו, מול שאר הנביאים. משה ראה באספקלריא המאירה – "פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות, ותמונת ה' יביט" (במ' יב ח). לעומת זאת, שאר הנביאים זוכים לנבואה רק בחידות ובחלום – "אם יהיה נביאכם ה' – במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו.. בחידות" (במ' יב ו).
רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "ומשה נבואתו… בטוחה אצלו בכל עת שירצה… ואין דרך זה, בדברים אשר דיבר ה' ביד עבדיו הנביאים: ירמיה וישעיה, שכולם משל ומליצה" (במ' יב ז).
התיאור הנ"ל, יעזור להבין את נבואת הנביא זכריה, אליו התגלה מלאך. המלאך מדבר אתו בחידות, "בגדים צואים", "מחלצות", "מה אתה רואה", "ואען ואומר אל המלאך הדובר בי לאמר: מה אלה אדוני".
כלומר, המלאך מבקש לדעת, מה מסמלים הדברים הנ"ל?
הנביא זכריה היה מאחרוני הנביאים בתחילת בית שני שעודד את עם ישראל לבנות את בית המקדש השני, למרות ההתנגדות מצד ראשי הגויים בארץ כמו סנבלט, טוביה וכו' שקשרו קשר נגד עזרא ונחמיה (נחמיה ד, א – ב).
הנביא זכריה מתאר דו שיח בינו למלאך. לשאלת המלאך: "מה אתה רואה?" עונה הנביא:
"ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה, ושבעה נרותיה עליה, שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה". לאחר התיאור המדויק של המנורה ע"י הנביא, הוא שואל את המלאך שאלה מפתיעה "מה אלה אדוני? המלאך עונה לנביא בשאלה: "הלא ידעת מה המה?" לאחר שאינו מקבל תשובה מהנביא, המלאך מחליט לענות תשובה מפתיעה עם מסר חינוכי להם… ולנו. וכדברי הנביא זכריה: "זה דבר יהוה אל זרובבל לאמור:
"לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר יהוה צבאות". המלאך מלמד את הנביא ואותנו שעם כל הרצון להקים את בית המקדש השני ע"י עזרא, נחמיה, זרובבל והעולים, ההצלחה תלויה ברצון הקב"ה בלבד.
"מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור,
והוציא את האבן הראשה, תשואות חן חן לה" (זכריה ד, ז).
הנביא זכריה אומר, שגם מלך גוג באחרית הימים המסומל כ'הר הגדול',
לא יוכל לעכב את בוא מלך המשיח שיכין את התשתית לבניין המקדש.
המלאך אומר לנביא: "מי אתה ההר הגדול לפני זרובבל למישור, והוציא את האבן הראשה תשואות חן חן לה".
כלומר, גם מכשול הנראה כמו "ההר הגדול", יהפוך "למישור", ולא יוכל לעמוד בפני זרובבל – המנהיג המדיני. כל זאת בתנאי שהולכים בדרך ה'.
גם לשאלות הנביא "מה שני הזיתים האלה על ימין המנורה ועל שמאלה", וכן "מה שתי שיבולי הזיתים אשר ביד שני צנתרות הזהב המריקים מעליהם הזהב?"
עונה המלאך: "אלה שני בני היצהר – העומדים על אדון כל הארץ".
מצודת דוד: "על מלך גוג יאמר 'מי אתה'. ר"ל, מה כוח יש בך התחשוב שאתה הר גדול לעמוד בפני המשיח, לבל יוכל לעבור. לא כן, כי למולו תהיה כארץ מישור, ובקל יעבור. ר"ל, לא יהיה בך כוח לעכב.
'והוציא' – מלך המשיח יוציא האבן הטובה והחשובה להניחה ביסוד בנין העתיד.
'תשואות', אז ישמע קול המייה אשר כולם יענו ויאמרו: הנה לאבן הזה יש לה חן רב, כי היא טובה וחשובה עד מאוד
"אלה שני בני היצהר
העומדים על אדון הארץ".
זהו המסר המרכזי של החזון הנבואי:
שיתוף פעולה בין הכהן הגדול למלך המשיח,
כסמל לשיתוף פעולה בין המנהיגות הרוחנית למדינית,
בין הרבנות לראשי השלטון (זכריה ה, יד).
הפסוקים הנ"ל, מהווים את פשר המחזה. אין בכוחם של בני האדם לפעול ולהצליח ללא רצון ה' יתברך, כמו שהשמן מגיע לנרות ללא טורח כדברי מצודת דוד: "מבלי טורח… הכול נעשה מעצמו". לכן, הנביא פונה לשני המנהיגים:
המנהיג המדיני שמונה ע"י הפרסים – זרובבל בן שאלתיאל שהיה נצר לבית דוד, והקב"ה הבטיחו, שאין לו מה לחשוש ממלכי הגויים סביב, כדברי הנביא: "כי אתן בלב העכו"ם להיות נכנעים לו וסרים למשמעותו, ויהי דומה לערכת נרות המנורה שהיו ללא טורח" ('מצודת דוד' לזכריה ד' ו').
המנהיג הרוחני – הכהן הגדול, לשתף פעולה עם המנהיג המדיני. שניהם מכונים: "שני בני יצהר" – "קרן כהונה ומלכות כדברי רש"י.
המלבי"ם כותב: "המלך יחזיק במעוז המצוות שבין אדם לחברו , והכהן הגדול יחזיק במעוז התורה.
גם בימינו, חובה לשתף פעולה בין המנהיגות הרוחנית והמדינית ע"פ התורה, למרות הקשיים, ובכך ניוושע
מוסר השכל: עד לביאת משיח צדקנו שישמש בשני התפקידים, מן הראוי שהמנהיגות הרבנית בארץ כמו הרבנים הראשיים לישראל, דיינים ורבני הערים, הכפרים והמושבים – יעשו את המיטב על פי אדני התורה, למצוא נתיבים לליבם של מנהיגי הציבור למיניהם – החל מראש הממשלה ושריו, וכלה בראשי רשויות ומשרתי הציבור למיניהם, כדי להוביל לשיתוף פעולה ואחדות המחנה, בכיוון "עלה נעלה לבית אלוקינו", כמו שני בני היצהר.
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
"אור זרוע לצדיק"
למידת הענוה של רבנו יהודה בן עטר ע"ה – הראב"ד בפס שבמרוקו,
ורבנו יעקב אבן צור ע"ה שמילא את מקומו כראב"ד של פס.
יום ההילולה של רבי יהודה – י"ט בסיון.
{אלול התט"ו – י"ט סיון התצ"ג. 1655 – 1733}
סבא דמשפטים הרב הראשי לתלמסן באלג'יר וחיפה – הרה"ג יוסף משאש ע"ה,
מספר בספר "נחלת אבות" (א, קה) את המעשה הבא: יום אחד, חוזר הראב"ד רבי יהודה אבן עטר מבית הדין שבפס לביתו. בדרכו הוא עבר ליד חנותו של פחמי. הפחמי ביקש מכבוד הרב שישמור לו על פתח חנותו עד לשובו מארוחת צהרים בביתו, היות ושקי פחם רבים מונחים בשערי החנות, דבר שידרוש ממנו עבודה רבה להכניסם, ולסגור את החנות. רבי יהודה הסכים ללא היסוס וענה לו: "טוב בני, לך אכול בשמחה לחמך".
סבא דמשפטים רבי יעקב אבן צור שהיה תלמיד חבר, וחבר בבית הדין בראשותו של רבי יהודה אבן עטר, עבר גם כן ליד חנות הפחמי. להפתעתו הרבה, הוא רואה את רבי יהודה עומד על משמרתו. לשאלתו, מה לרב ולפחמי, הוא אמר לו: "בעל החנות זיכני במצות גמילות חסדים, לעמוד פה לשמור על חנותו…".
"מה עם כבוד התורה?" נענה היעב"ץ. רבי יהודה ענה לו: הסיפור הזה עוזר לי להבין את דברי הגמרא על רבי יהודה הנשיא שאמר ברוב ענוותנותו: "כל מה דיימר לי בר נש אנא עבידי" = כל מה שיאמר לי אדם אעשה (ירושלמי כתובות פי"ב ה"ג). הרי אם עני יבקש צדקה בוודאי שיתן לו, היות והוא עשיר. שאלות בענייני הלכה, בוודאי שיענה, הרי הוא איש הלכה. מוכרחים לחשוב שמדובר במעין מקרה בפניו אנו עומדים, מפאת ענוותנותו.
רבי יהודה הוסיף ואמר: "קל וחומר, אם רבם של ישראל רבי יהודה הנשיא ועורך המשנה עשה זאת, על אחת אני שהנני כעבדו". היעב"ץ התפעל מאוד מדברי גדול הדור דאז, מורו ורבו חכם יהודה אבן עטר ע"ה.
חיבוריו של רבי יהודה אבן עטר ע"ה, ונועם הליכותיו:
פירוש על מדרש רבה. שאלות ותשובות שנערכו והודפסו מחדש ע"י הרב פרופ' משה עמר שליט"א. דיני גט וחליצה. שיר מכתם בחרוזים על דיני שחיטה וטריפות, כדי להקל על זכירתם.
כדי ללמד את תלמידיו איך לדרוש, הוא נהג לתת דרשה בשבת, ואחריו דרש אחד מתלמידיו.
עד גיל 23, אביו תמך בו וישב ועסק בתורה. לאחר מות אביו, עסק לפרנסתו בצורפות, ונחשב למומחה, אבל רק לפרקי זמן קצרים. את רוב הזמן הוא ניצל להגות בתורה.
בגיל 43 התמנה לדיין, אח"כ לראב"ד בפס, במקנס, ושוב בפס.
רבי יהודה לא קיבל שכר על תפקידיו כדיין, כדי שלא ליהנות מהתורה, אלא מיגיע כפיו.
מסופר על אנשים רבים, יהודים כערבים, הממשיכים לשמור על תכשיטים ישנים שיוצרו ע"י רבי יהודה ע"ה, כסגולה.
החיד"א כותב על רבי יהודה אבן עטר ע"ה ("שם הגדולים", בערכו).
"ושמעתי מרב אחר הי"ו, שהוא סולת נקיה, והרב ז"ל היה מלומד בנסים, וכמה נפלאות אזני תשמענה שאירעו לו הן בעודו חי, והן לאחר פטירתו, הן למתפלל על מצבתו, הן לנשבע בשם הרב ז"ל, וכיוצא דברים נפלאים.
ושמעתי מפי רבנן קדישי חכמי המערב, כי היה איש אלוקים קדוש, ולא נהנה בכבוד תורה ולא קבל הספקה {שכר} מהקהל, והושלך לגוב אריות וניצל, אחר שנשאר יום ולילה, והיה קידוש ה' גדול, והיו נשבעים כל אדם בו והנשבע על שקר ימות, ועוד נפלאות שמענו, הן בעודנו חי, אף כי אחרי מותו למשתטח על מצבתו.
מסופר על ערבי שעשה עסקה עם יהודי: הערבי האמין ביהודי, ומסר לו סכום נכבד למסחר ללא חוזה.
סוכם ביניהם, שהיהודי יחזיר את הקרן כשירווח לו, וברווחים יתחלקו. היהודי התעשר ואף החזיר את הקרן, אבל סירב עם הזמן להתחלק ברווחים, בטענה שאת רווחיו עשה מכספו אותו הרוויח. למרות תחינות הערבי, היהודי בשלו.
הערבי ביקש מהיהודי שישבע ברבי יהודה אבן עטר. היהודי אכן נשבע, וכל אחד הלך לדרכו. היהודי החליט לחגוג את נצחונו בהזמנת חבריו למסיבה. במהלך המסיבה, הוא ירד לבית היין לקחת יין, ושכח את הנר דולק במחסן. במחסן פרצה שריפה שהתפשטה בכל הבית, והיהודי וחבריו נשרפו חיים.
הערבי ששמע על כך, נסע לביתו של רבי יהודה אבן עטר והביא לו מתנה גדולה. רבי יהודה סירב לקבל, אבל בסופו של דבר, סוכם שהכסף יחולק בין עניים, וכך היה.
רבי יהודה אבן עטר ורבי יעקב אבן צור כתבו הסכמה לרבנו-אור-החיים-הק',
על ספרו הראשון: "חפץ ה'".
רבי יהודה אבן עטר כתב בהסכמתו:
"ישמח לבי ויגל כבודי, אל מראות אלוקים. ראיתי עולים מן האר"ש = ארשת שפתיים {שילוב של שני פס': "ואראה מראות אלוקים" (יחזקאל א, א), וכן "אלוקים ראיתי עולים מן הארץ" (שמואל א כח, יג} ברוב מללו, הלא הוא פלפלתא חריפתא מפיק בשמעתא ואגדתא, ולפום חורפא שבשתא אזלא לה. הלא הוא החכם הוותיק כהה"ר חיים בן עטר סופיה יהא לטב, אשר טרח ויגע בתלמודו… ובכן סמכתי שתי ידיו עליו להדפיסו, דחסידא איהו וחסדאין מיליה, וקודשא בריך הוא חדי בפלפולא דאורייתא".
רבי יעקב אבן צור ע"ה כתב בהסכמתו:
"ישמח לבי גם אני בראותי בחזותי, התמלא הבית אורה… מקור מים חיים ונוזלים מן לבנון. ליבונה של הלכה, וחידודה קודם לליבונה – מיושבת על אופנה, דקב"ה חדי {שמח} בפלפולא, ולדרוך דרך סלולה בדעת צלולה, להסיר כל ספק, ולהאיר באפילה…".
רבני סאלי – עיר בה נולד ופעל רבנו-אוה"ח-הק':
"אב בחכמה ורך בשנים… קולע אל השערה – מוציא לאור כל תעלומה בדברי רש"י ותוספות והגמרא, ומסיק שמעתא אליבא דהלכתא. הוא ניהו צבי תפארה. חמדת לבבינו – החכם השלם הוותיק פלפלא חריפא… כהה"ר חיים בן עטר ס"ט".
בהסכמתם לספרו הראשון של רבנו-אוה"ח-הק' בהיותו בן 35, הם צפו לו עתיד מזהיר, כבושם שריחו מגיע למרחוק. זה מזכיר לי את דברי רבה ששאל את שני תלמידיו אביי ורבא: "למי מברכים?" הם ענו: "לרחמנא". לשאלה הבאה "ורחמנא היכא יתיב"? {איפה יושב הקב"ה?}. רבא הצביע כלפי התקרה, ואביי יצא החוצה והצביע כלפי שמיא.
רבה אמר להם: "תרוויכו, רבנן הוויתו {שניכם תהיו חכמים}. "כי היינו דאמרי אינשי: בוצין בוצין – מקטפיה ידיע" = {טיב הדלעת ניכר בה משעת חניטתה, כשיוצאת משרף האילן}. כלומר, טיבם של אנשים גדולים, ניכר בהם בראשית דרכם.
הרבנים הגאונים עמדו על טיבו של רבנו-אור-החיים-הק' כבר בספרו הראשון,
וניבאו לו גדולות ונצורות כפי שאכן קרה וקורה עד לימינו אנו,
שריח שמו ותורתו מגיעים למרחוק מתוך ספריו הקדושים,
ובראשם הפירוש לתורה "אור החיים" שזכה לתהודה ותפוצה רבתי.
בברכת התורה ולומדיה
משה שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.
לברכה והצלחה ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
להצלחת הספר החדש ההולך ומתהווה "להתהלך באור הגאולה"
ג'ולייט חסין-לעיצוב דמותה של גיבורת תרבות סול חאגוייל ממרוקו-קַסִּידַת סוּלִיקָה-מאת ארז ביטון
ַסִּידַת סוּלִיקָה
מאת ארז ביטון
א.
סוֹלִיקָה, דְּמוּת יְדוּעָה בַּפוֹלְקְלוֹר שֶׁל יַהֲדוּת מָרוֹקוֹ.
נַעֲרָה שֶׁנּוֹדְעָה בְּיָפְיָהּ בְּכָל הָאָרֶץ,
מְסֻפָּר עָלֶיהָ, שֶׁכַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ שִׁמְעָהּ לְבֶן הַמֶּלֶךְ
הַנָּסִיךְ בֶּן אִדְרִיס
לָקַח אוֹתָהּ לְאַרְמוֹנוֹ בְּרַבַּת
לְאַחַר זְמַן נִמְצְאָה מֵתָה
בְּתוֹךְ אַפִּרְיוֹן, עֲדָיֶיהָ
אוֹמְרִים שֶׁהָיְתָה יָפֶה בְּמוֹתָהּ יוֹתֵר מִבְּחַיֶּיהָ.
מֵאָז נִכְתְּבוּ עָלֶיהָ שִׁירִים וּמַעֲשִׂיּוֹת רַבִּים.
ב.
אֲנִי חוֹזֵר וּמְדַפְדֵּף בִּי,
כָּאן עַל מִדְרָכוֹת רָמַת־גַּן אֲנִי מְדַמֶּה לִי שֶׁקֶט
לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ וְשׁוֹמֵעַ אֶת הָרַעַשׁ הַגָּדוֹל
כְּמוֹ מַכָּה עָלָה אָז שְׁמֵךְ בְּאָזְנֵי
בִּמְסִבַּת חֶבְרָה מָרוֹקָאִים
מֵעֲקוּדָה בַּצַּלַּחַת וּפִלְפֵּל מְבֻשָּׁל בַּצַּלַּחַת
וְיַיִן קוֹלוֹמְבֶּר בְּכוֹסוֹת
וּמַפִּית נְקִיָּה עַל הַבִּרְכַּיִם.
כְּמוֹ מַכָּה הֶעֱלוּ אָז אֶת שְׁמֵךְ
מִסָּבִיב לַכּוֹסוֹת וּשְׁמֵךְ אֲנִי הִרְגַּשְׁתִּי
מָסָךְ, רַכּוּת וְיֹפִי עָדִין בַּאֲנָשִׁים
כְּמוֹ אָרוֹמָה שֶׁל קִנּוּחַ בְּשֶׁטֶף הַשִּׂיחָה
מִסָּבִיב לְשֻׁלְחַן.
רַק אֲנִי כָּךְ הִרְגַּשְׁתִּי
עָלָה לִי הַדָּם לַמֹּחַ,
נִשְׁפָּךְ לִי הַיַּיִן עַל הַמַּפִּית הַנְּקִיָּה
שֶׁעַל הַבִּרְכַּיִם.
וַאֲנִי חוֹזֵר וּמְדַפְדֵּף בָּךְ וּמְדַפְדֵּף בִּי
נוֹגֵעַ וְלֹא נוֹגֵעַ בְּתַמְצִית זִכְרְךָ מֵעֵבֶר לְדוֹרוֹת.
מִן הַמֵּאָה הַשָּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה הָאַרְבַּע עֶשְׂרֵה,
עָנָן שֶׁל זִכָּרוֹן רַךְ
לֹא נִתְפֶּשֶׂת יוֹתֵר מִשֶּׁנִּתְפֶּשֶׂת
וְעוֹשָׂה טוֹב וְעוֹשָׂה רַע כְּמוֹ מְשֻׁגָּע
עִם רִיר בַּסַּנְטֵר, כְּתָמִים בַּחֻלְצָה
וְלֹא נָעִים בְּשִׂיחָה
בִּשְׁבִילִי לֹא הָיִית אָרוֹמָה לְקִנּוּחַ
שֶׁל עֶרֶב שֶׁל חֲבֵרָה מָרוֹקָאִים.
ג.
זָ׳אני לְפְרָאק פְּסְבָּח בְּקְּרִי
בָּאָה עֲלֵי מַכַּת הַפְּרֵדָה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר
וְכָל קְרוֹבֵי נֶחְבְּאוּ אֶל הַקִּירוֹת
אֲבָל אֲנִי אֶת הֵד צֶלֶם לָכַדְתִּי מִן הַקִּירוֹת.
הֵי אִמָּא אֵיךְ בֶּן בֹּקֶר עָבְרוּ חַיִּים שְׁלֵמִים
אֵיךְ עָבְרוּ חַיֵּי בֶּן בֹּקֶר.
ד.
אַתֶּן זְקֵנוֹת הַבַּיִת הַמְּהַלְּכוֹת רָכִיל
אַתֶּן שֶׁסַּכְתֵּן אֶת רַגְלַי בְּשֶׁמֶן מָרָקֶשׁ
תְּנוּ לִי בְּרָכָה בַּדֶּרֶךְ לְרַבַּת
כִּי אֵין דֶּרֶךְ מִן הַדֶּרֶךְ לְרַבַּת.
אֶתֵּן נַעֲרוֹת הַמֶּלַח
אֲחָיוֹת לְמַעֲשֶׂה הַלֶּחֶם בַּפֶרָאן,
לְמִשְׂחַק הַתְּמָרִים בָּעֶרֶב,
תְּנוּ לִי בְּרָכָה בַּדֶּרֶךְ לְרַבַּת.
כִּי אֵין דֶּרֶךְ מִן הַדֶּרֶךְ לְרַבַּת.
תִּמְתַּק לָךְ דַּרְכֵּךְּ בַּדֶּרֶךְ לְרַבַּת
אֲחוֹתֵנוּ לְמִשְׂחַק הַתְּמָרִים בָּעֶרֶב
תִּמְתַּק לָךְ דַּרְכְּךָ לְרַבַּת
אֶת שֶׁהִמְתַּקְתְּ אֶת עֵינֵינוּ הַזְּקֵנוֹת.
שֶׁאִי שָׁלוֹם בַּדֶּרֶךְ לְרַבַּת.
ג'ולייט חסין-לעיצוב דמותה של גיבורת תרבות סול חאגוייל ממרוקו-קַסִּידַת סוּלִיקָה-מאת ארז ביטון
עמוד 52
ברנרד לואיס-היהודים בעולם האסלאם-1996-האסלאם ודתות אחרות
הדמים עלולים גם לסבול – ובאופן רציני יותר – תחת סוג אחר של משטר דתי, שונה מאוד מזה של המטיפים האדוקים והקפדנים לשיבה לימי הקדם המאושרים. מעת לעת, בעיקר בתקופות של זעזועים ומהומות קשים, הופיעו בארצות האסלאם תנועות משיחיות ומילנריות, שלעתים מיגרו את המשטרים הישנים והעלו לשלטון שליטים חדשים, ופעמים אף שושלות חדשות, באמצעות מהפכות, שלעתים קרובות נלוה אליהן כיבוש.
מילניאריזם (Millenarianism או Millenarism), מלטינית – mīllēnārius "המכיל אלף" – היא האמונה של קבוצה או תנועה דתית, חברתית או פוליטית בטרנספורמציה יסודית וקרבה, מיידית, של החברה האנושית, שלאחריה "כל הדברים ישתנו". המילניאריזם קיים בתרבויות ודתות שונות ברחבי העולם, עם הגדרות שונות של הטרנספורמציה בכל אחת מהן.
תנועות אלו מאמינות בשינויים קיצוניים בחברה לאחר אסון גדול או אירוע טרנספורמטיבי ואינן קשורות בהכרח לתנועות המילניאליסטיות (Millennialism) בנצרות ובזורואסטריות.
תנועות מילניאריסטיות יכולות להיות חילוניות (לא דוגלות בדת מסוימת) או דתיות. [מתוך ויקיפדיה]
אחת המצליחות ביותר בין התנועות הללו היתה זו הידועה כתנועת ה׳מוחדון', שנוסדה בידי מנהיג דתי ברברי ששמו מחמד אבן עבדאללה אבן תמרת בעשור השני והשלישי למאה השתים־עשרה. ב. 1121 הכירו בו חסידיו כמהדי, המנהיג במצוות אלוהים, שישיב את האסלאם לדרך הנכונה ויחנוך את ממלכת אלוהים עלי אדמות. תחת יורשיו של המהדי התפשט שלטונם של ה׳מוחדון' מעמקי האטלס הגבוה, שם היתה מכורתם, ועם שלהי המאה השתים־עשרה הם היו אדוניהן של מרבית צפון אפריקה וספרד המוסלמיות. הלהט המשיחי של האל־מוחדים לא יכול היה לסבול כל סטייה מגירסתם המיוחדת לאסלאם. מוסלמים שלא נכנעו להם טוהרו ללא רחם; ואילו מיהודים, ועוד יותר מכך מנוצרים, נשללה הסובלנות שהשקיעה מצווה עליה. נראה שזאת התקופה שבה הוכחדה סופית הנצרות בצפון אפריקה. גם על היהודים בצפון אפריקה ובספרד עבר סבל רב, ובפניהם הועמדה הבחירה בין התאסלמות, גירוש או מוות – דבר שהיה בבחינת יוצא מן הכלל בתולדות האסלאם מערבה מאיראן.
ה׳מוחדון׳ המאוחרים יותר שינו את עמדתם והרשו לד׳מים לקיים את דתם בהתאם לחוק. ואולם מעמדם הורע לצמיתות, בעיקר בצפון אפריקה, שממנה נעלמו הנוצרים, ואילו היהודים היו נתונים לפירוש החמור והקפדני ביותר של הדימה. המלכתם של הצַפַוִים באיראן בתחילת המאה השבע־עשרה, שהיו שושלת שיעית לוחמת בעלת תביעות משיחיות, גם היא גרמה הרעת מצבם של הלא־מוסלמים, יהודים, נוצרים וזורואסטרים. תחת שלטון השאהים והצפוים הם היו נתונים להטרדות ולרדיפות תכופות, ולעתים להתאסלמות מאונס.
במקביל למשיחיות האסלאמית הקדומה אפשר להבחין בתנועות מודרניות אחדות, המתבטאות במונחים לאומיים וחברתיים ולאו דווקא דתיים, אך מייחסות תפקיד דומה למנהיג הכריזמטי ולתורתו. בדומה לאלה הדוחים את ההתגלות האלוהית הסופית ואת התחדשותה האחרונה, כך גם אלה שאינם יכולים להצטרף למאבק או שאינם רוצים להזדהות עמו, אינם יכולים עוד לזכות בסובלנות.
לצורות הדיכוי הללו, שמניעיהן דתיים או אידיאולוגיים, אפשר להוסיף צורה שלישית, גם היא ביוזמת השליט, אולם נובעת משיקולים מוגבלים ומעשיים ולאו דווקא רחבים ומוסריים. הסיבה השכיחה ביותר היא מחסור בכסף. כאשר שליט נמצא במצוקה כספית, דרך פשוטה לגיוס הון היא לאכוף מגבלה לא־ נעימה שנשכחה משכבר, או להטיל מגבלה חדשה על לא־מוסלמים, אשר בדרך כלל מוכנים אז לשכנע את השליט, באמצעות תשורה נאה, לבטל את תקנתו.
בכל המצבים הללו הדיכוי הוא ביוזמתו של השליט, לעתים מתוך רצון לפייס את רגשותיו של ההמון, אך על־פי־רוב בתגובה לצרכיו המוסריים או המדיניים. אבל לפעמים ההתקפה על הדמים צמחה מקרב האוכלוסייה עצמה, ואלה היו בדרך כלל המקרים שהיו מלווים באלימות. הסיבה השכיחה ביותר להתפרצויות כאלה בתקופות קדם מודרניות היתה״ שהדמים אינם יודעים את מקומם, נוהגים בשחצנות ומתעלים מעל למעמד שלהם. כאן אנו נוגעים באחד הרעיונות המדיניים היסודיים באסלאם – הרעיון או האידיאל של הצדק. ברוב הטקסטים של המחשבה המדינית המוסלמית הצדק הוא חובתה המרכזית של הממשלה, ההצדקה העיקרית לסמכותה והמידה הטובה הראשית של השליט הטוב. הגדרת הצדק נשתנתה לאורך ההיסטוריה המוסלמית. בתקופה הקדומה צדק פירושו היה על־ פי־רוב אכיפת חוק אלוהים, כלומר, שמירתו ויישומו הלכה למעשה של החוק הקדוש המוסלמי. בתקופה מאוחרת יותר, כאשר
התעלמו הממשלות המוסלמיות מן החוק הקדוש כמעט בכל, למעט נושאים אישיים ופולחניים, וממשלות מוסלמיות התעלמו ממנו יותר ויותר, הוא לא יכול היה עוד לשמש כאבן בוחן לשליט הצדיק או הלא־צודק; המונח ׳צדק׳ החל אז לקבל את המובן של איזון, של שיווי משקל, כלומר, של שמירת הסדר החברתי והמדיני, כאשר כל קבוצה, כל פרט, במקומו המיועד לו, נותן את כל אשר עליו לתת ומקבל את כל אשר הוא זכאי לקבל.
בשני המובנים הללו היה לנתינים הלא־מוסלמים מקום מוסכם. אם נראה היה שהם פורצים מעבר למקום המיועד להם, היה הדבר, במובן הראשון של ׳צדק׳, בבחינת הפרת חוק, ובמובן השני ערעור האיזון החברתי ועל־כן סכנה לסדר החברתי והמדיני. כאן נוכל לראות גם הקבלה בעמדה המוסלמית כלפי המינות, השונה באופן יסודי ביותר מן העמדה הנוצרית. בתולדות הכנסיות הנוצריות היתה המינות נושא לדאגה עמוקה. המינות היתה סטייה ככזאת. באסלאם הדאגה לפרטי האמונה ודתה פחות חשובה. חשובים היו מעשי המאמינים – אורתופרקסיה [אורתופרקסיה (Orthopraxy – מיוונית: "עשייה ישרה"): גישה המדגישה את המעשה הנכון, הפולחן וההתנהגות היומיומית. ביהדות ובאסלאם, הדתיות נמדדת בראש ובראשונה על ידי קיום מצוות מעשיות ואורח חיים הלכתי (כגון כשרות, תפילה ולבוש).]יותר מאשר אורתודוקסיה – והמוסלמים הורשו ככלל להאמין כרצונם כל עוד הם קיבלו את המינימום היסודי של אחדות אלוהים ושליחות מחמד, ונהגו בהתאם לכללים החברתיים. גם סוגי מינות,[ כפירה בעיקרי האמונה הדתית] שסטו בצורה ניכרת ביותר מן הזרם המרכזי באסלאם, נהנו מסובלנות. המינות נרדפה רק כאשר נראה היה שהיא מאיימת בצורה ממשית על הסדר החברתי והמדיני.
ברנרד לואיס-היהודים בעולם האסלאם-1996-האסלאם ודתות אחרות
עמוד 54
פיוטים למצוות תפילין וציצית וזה יצא ראשונה נועם " סגולותי. כוננתיהו בתיטואן יע"א כשנתחנך חמד בחורים משה דילויה נר"ו שנת גשח"א ארך לפ"ק _ תקכ"ח – 1768.
פיוטים למצוות תפילין וציצית וזה יצא ראשונה נועם " סגולותי. כוננתיהו בתיטואן יע"א כשנתחנך חמד בחורים משה דילויה נר"ו שנת גשח"א ארך לפ"ק _ תקכ"ח – 1768.
קה. אלהים חי נורא אתה
לקדיש. שיר מעין אזור בעל מחרוזת פתיחה מחומשת וחמש מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור מעין אזור. כל טור מתחלק לשניים. הטור האחרון במחרוזת הפתיחה משמש רפרין.
חריזה: א/בא/בא/בב/בב/ב ג/דג/דג/דד/ב ה/וה/וה/וה/ב.
משקל: שמונה הברות בצלע.
כתובת: פיוטים למצות תפילין וציצית וזה יצא ראשונה נועם ׳סגולתי׳. סימן: אני דוד. [נ״י 1 : כוננתיהו בתיטואן יע״א כשנתחנך לתפילין חמד בחורים משה דילויה נר״ו שנת כשח״ר ארך לפ״ק [=תקכח, 1768], …או נועם ׳ממך גואלי׳ או נועם ׳רבו נסי פלאיך׳].
מקור: א- כט ע״ב; ק- לא ע״א; נ״י 5350 – 38 ע״א (=נ״י 1); 3097 – 15 ע״א (=נ״י 3).
אֱלֹהִים חַי נוֹרָא אַתָּה / שְׂפָתַי יִשָׁבְּחוּנֶךָ
תּוֹךְ קְהַל עַם זוֹ קָנִית / אָשִׂיחַ בִּפְקוּדֶיךָ
עֹז וְתִפְאֶרֶת עֲטֶרֶת / לְרָאשֵׁינוּ מִצְוֹתֶיךָ
כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתְךָ / עַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ
וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ / וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ
נֶגֶד הַלֵּב וְהַמֹּחַ / יְהִי מָקוֹם הַנָּחָתָם
לְהַתִּישׁ וְלַשֶּׁבֶר כֹּחַ / יֵצֶר הָרַע סְגֻלָּתָם
יֵלְכוּ אֵלֶיךָ שָׁחוּחַ / עַמִּים בְּעֵת יִרְאוּ אוֹתָם
יַחְתּוּ מִגְּבוּרָתָם / כֹּחַ שֵׁם יָהּ נִקְרָא עָלֶיךָ
וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ / וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ
יְדִידִים תִּהְיוּ זְהִירִים / לִנְהֹג בָּהֶם רֹב קְדֻשָּׁה
כִּי בָּהֶם אֶחָד וְעֶשְׂרִים / אַזְכָּרוֹת בְּכָל קְצִיצָה
וְשִׁי"ן דָּלֶ"ת יוֹ"ד נִכָּרִים / בִּשְׁנֵיהֶם יוֹצְאִים הַחוּצָה
כָּל מַחְשָׁבָה וְעֵצָה / תְּסִיחֶנָּה מִדַּעְתֵּךָ
וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ / וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ
דְּבַר גְּבוּרוֹת אֶל אֵלִים / הֵמָּה מוֹדִיעִים וּמוֹרִים
אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים / יוֹם צֵאתִי מִבֵּין הַמְּצָרִים
כְּכָל הַתּוֹרָה שְׁקוּלִים / וְתַרְיָ"ג מִצּוֹת מַזְכִּירִים
עֲרוּכִים יִהְיוּ שְׁמוּרִים / כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ
וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ / וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ
וְעוֹד צִוָּה גָּדַל דֵּעָה / אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים
עֲשֵׂה גְּדִילִים אַרְבָּעָה / עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת בְּגָדִים
לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה רָעָה / יִהְיוּ נִצָּבִים וְעוֹמְדִים
נֶגְדְּךָ כְּאַרְבָּעָה עֵדִים / וְיִרְאַת מֵאֱלֹהֶיךָ
וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ / וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ
דַּרְכֵי הָאֵל וּמִצְוֹתָיו / שִׁמְעוּ נָא וּתְחִי נַפְשְׁכֶם
אֶת חֻקּוֹתָיו וְתוֹרוֹתָיו / וּלְעַבְדּוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם
יָרִיק עֲלֵיכֶם בִּרְכוֹתָיו / וְיֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלַּתְכֶם
אֵלָיו תֹּאמְרוּ בְּפִיכֶם / יִתְגַּדַּל שֵׁם מַלְכוּתְךָ
וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ / וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ
1-אלהים… ישבחונך: על-פי תה׳ סג, ד. 2. תוך… בפקודיך: על-פי שילוב פסוקים: תה׳ כב, כג; קיט, עח. עם זו קנית: כינוי לישראל, על-פי שמי טו, טז. 3. עז… מצוותיך: על־פי יח׳ טז, יב. 4. בכתוב… עבדך: על-פי נוסח תפילת מוסף לשבת. 5. וקשרתם… עיניך: כך בנ״י 1 , ובשאר מקורות: על-פי דב׳ ו, ח. ׳והיה לאות׳ וכו׳, על־פי שמ׳ יג, ט במצוות התפילין. 6. נגד… הנחתם: מקום הנחת התפילין, על-פי מנחות לז ע״א וע״ב. 7. להתיש… סגולתם: על-פי ברכות ו ע״א. 8. ילכו אליך שחוח: על-פי יש׳ ס, יד. 9. כי… נקרא: על-פי דב׳ כח, י. 11-10. ידידים… קציצה: על-פי הרמב״ס, הלכות תפילין, ד, יד. 11. אזכרות: שמות ה׳. קציצה: ׳בית׳ של תפילין, של ראש או של יד. 12. ושי״ן… החוצה: האותיות ׳שדי׳ בהבלטה על-גבי הקציצה ובקשרי הרצועות של יד ושל ראש. 13. בל… תסיחנה: על-פי הרמב״ם, הלכות תפילין צ, יג־יד. 14־16. דבר… מזכירים: על-פי הרמב״ם, הלכות תפילין, א, א. 17. ערוכים… שמורים: על-פי שמ״ב כג, ה. כתבם… לבך: על-פי מש׳ ג, ד. 18. גדול דעה: כינוי לה׳, על-פי ברכת היוצר. מושיב יחידים: על-פי תה׳ סח, ז, והשווה סוטה ב ע״א. 19. עשה בגדים: על-פי דב׳ כב, יב.
20־21. לשמרן… מאלקין: שמצוות ציצית מצלת מן החטא, וראה מנחות, מד ע״א. 22. שמעו… נפשכם: על־פי יש׳ נה, ג. 23 . ולעבדו בכל לבבכם: על-פי דב׳ יא, ג, מפרשות התפילין וקריאת שמע. 24. יריק… לפעלכם: על-פי שילוב פסוקים: מל״א ג, י¡ יר׳ לא, יח. 25. אליו… שם: על-פי מל׳ א, ה, ורמז לתפילת הקדיש.
מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא- ארפוד עיירה יהודית
מגביות בבתי כנסיות: מידי פעם נערכו מגביות בבתי כנסת למטרות שונות כמו העזרה לשד״רים, שפקדו את הקהילה מפעם בפעם. הקהל נדרש להרים את תרומתו למפעל זה או אחר מפקידה לפקידה כמו התרומה על כיסוי ההוצאות לחיזוק חומת העיר. השלטונות הטילו מסים על היהודים, והוועד חילק את הנטל על בתי הכנסת.
עליות לספר תורה: כל מי שעלה לספר תורה ובמיוחד בחגים או בשמחה כמו שבת חתן או ברית תרם סכום מסוים עבור בית הכנסת ולחזן עבור שליחותו, דרשותיו בקהל ובבתים בימי שמחה ובימי אבל, הכנותיו לבן לטקס בר מצווה, לקריאה בתורה ולדרשה.
מכירת המצוות: אחת לחצי שנה נמכרו בבית כנסת כל המצוות: סידור הזמירות, הקדישים, פתיחת ההיכל, הובלת ספר תורה, עלייה לס״ת כולל ההפטרה…כל ההכנסות היו קודש לביהכ״נ, ולא לחזן. בתרומות אלו מימנו את הוצאות בדק הבית כגון צביעה, רכישות… מכספים אלו היו לפעמים עוזרים גם לוועד בפעולותיו.
ב. מוסד הרבנות בארפרד
מוסד הרבנות הוא בית הדין המקומי, שבראשו עומד דיין העיר המוסמך לדון ולפסוק בכל מה שקשור בדיני אישות, בעיקר בהליכי גירושין עד למתן הגט וגם בדיני ממונות, בדיני ירושות ובכתיבת שטרות של מכירה וקנייה של קרקעות וכיו״ב, במתן סמיכה לשחיטה לשוחטים וכן בדיני עירוב של העיר.
בארפוד מוסד הרבנות כלל שלוש תקופות: תקופת ר׳ אליהו ב״ר אהרן אביחצירא ובנו ר׳ מכלוף (תרפ״ב-תרצ״ב/1932-1920); תקופת ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא / באבא-סאלי ואחיו ר׳ יצחק / באבא חאקי(תרצ״ג-תשי״ב/1952-1933) ותקופת ר׳ מאיר ב״ר ישראל אביחצירא (באבא מאיר) כדיין אחרון של כל קהילות תאפילאלת (תשי״ג-תשכ״ה/1965-1953).
ההנהגה הרוחנית
ההגמוניה הרוחנית של משפחת אביחצירא: חכמי אביחצירא ולפעמים ביחד עם אחרים היוו תמיד ההנהגה הרוחנית של תאפילאלת במאות ה-18 וה-19 החל מר׳ יעקב אביחצירא (1880-1808), דרך בניו ועד הדור הרביעי בימיו של ר׳ מאיר אביחצירא בארפוד.
פזורת הנהגת אביחצירא לאחר מאורעות תר"ף: לאחר מאורעות תר״ף ובריחת היהודים ויחד אתם משפחות אביחצירא לקהילות אחרות נתפצלה ההנהגה של משפחת אביחצירא בתחילת המאה ה-20 והיגרה לשלושה ריכוזים יהודיים: ר׳ שלום ב״ר אהרן אביחצירא ואחיו עברו לעיר בשאר באלג׳יריה, שקהילתה היהודית נוסדה ב-1904 ואוכלוסייתה גדלה עד ל-5000 יהודים במאה ה-20, האחים ר׳ ישראל ור׳ יצחק, בניו של ר׳ מסעוד אביחצירא עברו לבודניב, ור׳ אליהו ב״ר אהרן אביחצירא ובניו, ובראשם ר׳ מכלוף עברו לארפוד, העיירה החדשה שזה עתה הוקמה.
תקופת ר' אליהו אביחצירא ובנו ר׳ מכלוף (תדפ״א-תרפ״ח) / 1920־1928 תקופת ר׳ אליהו אביחצירא(תרפ״א-תרפ״ו): עם בריחתם של היהודים מתאפילאלת בעקבות הוצאתו להורג של עטרת ראשנו ר׳ דוד אביחצירא הי״ד עבר לארפוד ר׳ מכלוף אביחצירא אחרי פסח תרפ״א, ואחריו – גם אביו ר׳ אליהו כעבור ימים אחדים. בבואם ארפודה העמיד מר דוד דהאן, אחד מעשירי ארפוד הראשונים, את ביהכ״נ שלו לרשותם ולכבודם. ר׳ אליהו התגורר בבית סמוך לביהכ״נ, שהעניק לו מר דוד דהאן, ואילו ר׳ מכלוף בנה את ביתו בחלקת קרקע, שרכש ממר יחיא תרג׳מאן. סמוך לביתו ייחד ר׳ מכלוף חדר מעין בית מדרש ללימוד תורה. במקום זה למד ר׳ מכלוף תורה עם בא/יהודה (=ר׳ יהודה סמחון) ועם לחזאן משה (ר׳ משה מלול). הלימוד כלל שיעורים בהלכות סידור הגט, הלכות סת״ם ונושאים אחרים. באותה עת כיהן ר׳ יהודה כחזן בביהכ״נ ע״ש מר דוד דהאן. בתקופה זו שימש ר׳ אליהו בתפקיד של מרא אתרא להלכה, אבל למעשה, העניק את הרשות והסמכות לבנו ר׳ מכלוף לדון ולהורות בענייני קידושין וגיטין ושאר תחומים הנחוצים לקהילה. ככה הונח הבסיס הראשון למוסד הרבנות בארפוד.
תקופת ר׳ מכלוף אביחצירא(תרפ״ו-תרפ״ח) בכ״ז בתשרי תרפ״ו נתבש״ם ר׳ אליהו אביחצירא ונקבר בבית העלמין הוותיק בארפוד. מעתה הפך ר׳ מכלוף מרא דאתרא להלכה ולמעשה. בשנים אלו ייסד ר׳ מכלוף את חברת ׳מגן דוד׳ לקריאת תהילים בביהכ״נ ע״ש מר דוד דהאן. בעת כזו הוקם המקווה הראשון בעיר לכבוד אביו סמוך לפטירתו. כמו כן המשיך ר׳ מכלוף בלימוד תורה יחד עם ר׳ יהודה סמחון ור׳ משה מלול. ר׳ מכלוף היה המוסמך לדון בענייני גטין וגירושין והיה האחראי על העירוב בעיר. בשאר דינים והלכות, היה נעזר בהתכתבות עם הרב משה מאיר חי אליקים, יליד טבריה (1939-1871) המכונה ׳משמ״ח אלהים׳, שהיה אב בית דין בקבלנקה והתייעץ גם עם הרב דוד הכהן סקלי, אב בית דין של אוראן(דבדו, 1862-אוראן, 1949). ר׳ מכלוף העניק תעודות סמיכה לשחיטה ולפעמים בצירוף חתימת ר׳ שמואל.
מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא- ארפוד עיירה יהודית
עמוד 35