מורשת יהדות מרוקו

1. 1. המטרה הציבורית־המקומית. השותף העיקרי בפרוייקט, לא רק מבחינת השחזור של היצירה העממית והנחלתה לזולת(והוא במעגל הצר — ״ארכיון הסיפור העממי״ ובמעגל הרחב — עם ישראל), אלא גם מבחינת הסיוע החומרי, היתה בית־ שאן. תושבי בית־שאן, בלי הבדל עדה או מפלגה, מעמד או גיל, התייחסו אלינו, חברי המשלחת, בחיבה ובהבנה. כעבור זמן קצר ובעקבות עבודת־הכנה שלא דרשה מאמצים מיוחדים, הבינו תושבי המקום, ובכללם המסרנים־המספרים הפוטנציאליים, שלא באנו ללמד ולהטיף, אלא ללמוד, לחשוף דברים יקרים, אוצרות גנוזים של מסורת עשירה ומגוונת, שלצערנו לא נודעה לציבור הרחב. מבחינה זו של הכנסת־אורחים ומאור־פנים למופת, לא תישכח מלבנו השבת שאותה עשינו בבית־שאן במסגרת הפרוייקט; אך האמת היא כי החמימות שבלב של תושבי בית־שאן באה לביטוי גם במגע יומיומי, גם בימי חול ועייפות, ולא רק ביום־מנוחה. בהתאם לכך חייב הילקוט לשקף את תושבי בית־שאן; לא רק את סיפוריהם, אלא גם את תולדות חייהם, את חבלי המעבר לבית־שאן, את הימים הקשים של החיים על הגבול, את המתחים בעבר ובהווה, את הקשיים בהתגברות על פערי חברה, כלכלה ותרבות, בעבר ובהווה.

מטבע הדברים הוא כי אין הסיפורים העממיים, והם סיפורים העוברים מדור לדור והיונקים בוודאי ממורשת העבר של בני עדות שונות ועולי ארצות שונות, יכולים לשקף את העבר הקרוב ואת ההווה הכרוכים בבית־שאן. אכן הם משקפים מגוון של עדות המאכלסות את בית־שאן ואת מסורותיהן האתניות בתחום ההיגוד, בארצות מוצאן, מה שאין כן חיי המספרים ויצירתם בישראל. בעבודת השדה שלנו ניסינו להשלים חיסרון זה ע״י ״תיעוד שבעל־פה״ ושאלנו לעתים שאלות החורגות מתחום הסיפור העממי שבפי המספר, מדרכי קבלתו והתייחסותו אליו. כמה מן התשובות ה״חוץ־סיפוריות״ משתקפות בקובץ שלפנינו, בפרק על המסרנים. אך לא סגי בכך.

תושבי בית־שאן אשר הילקוט שלפנינו יהווה בשביל כל אחד מהם, כתרומה אישית וקבוצתית, ביטוי של הישג מקומי, חייבים לראות בו גם אמצעי המדרבן את הרחבת התחושה ההיסטורית מסביב לבית־שאן החדשה, בניה־בוניה, חולמיה ולוחמיה. אני מקווה כי הספר ישמש בסיס להקמת ארכיון היסטורי של בית־שאן החדשה, אולי ליד המוסיאון הארכיאולוגי המפואר בה והוא ישמש עדות מוחשית, כי בית־שאן אינה רק עיר העבר הרחוק, אלא גם יישוב חי ומתפתח המגבש את ה״אני״ שלו עצמו. בארכיון זה ייכללו לא רק סרטי ההקלטה של סיפורים שבפי תושבי בית־שאן המחודשת, אלא גם תיאורים וראיונות (תעודות בכתב ובעל־פה, קטעי עתונות, צילומים וסרטים) על חייהם בעבר, בארצות המוצא ובישראל, על חבלי הקליטה במקום, על בעיות עבודה, הגנה, חברה ועוד. ארכיון כזה חשוב לא רק להיסטוריונים ולפולקלוריסטים. הוא ישמש גם מורים, סופרים ובעיקר את בני הדורות הבאים שיבואו אל הארכיון לא רק כדי להכיר בו את מורשת־התרבות של עמם ועדותיהם, אלא גם כדי לראות בו, במידה והבאים יהיו צאצאיהם של תושבי בית־שאן, צילומי משפחתם, כדי לשמוע בו את קולות יקיריהם וכדי להתחקות בו על שורשיהם.

אם יקבלו תלמידי בתי־הספר המקומיים ומוריהם את המשימה הזאת על עצמם, ישמשו להם סיפורי הילקוט שלפנינו וההערות אליהם תשתית ומודל כאחד.

2. 2. המטרה הספרותית. הסיפור העממי על סוגיו השונים — מעשייה המתרחשת באלזמן ובאלמקום, אגדה גיאוגראפית־היסטורית, בדיחה ומהתלה, פתגם, שיר וחידה השלובים בסיפור — כל אלה מילאו וממלאים תפקיד חשוב בתודעה הספרותית של רוב החברות בעולם. גם בחברה המודרנית ביותר קיים ליד מסלול־הקריאה הנורמאטיבי שבו מועברות היצירות הכתובות והמודפסות, גם מסלול ההיגוד העממי שבו נקלטת הספרות באוזן ולא בעין. לספרות שבעל־פה סימני־הכר ותפקידים משלה והם משתמרים ביצירה גם כשזו מועלית על הכתב.
3. 7. בין שלושים סיפורי הילקוט מיוצגים יפה המזרח והמערב של עם ישראל — שלוש יבשות־המוצא של העולים: צפוך אפריקה(20 סיפורים ממארוקו ומטוניסיה), אסיה (9 סיפורים מפרס ומקורדיסטן) ואירופה (סיפור מפולין). יש לשבח את הכללתו העקרונית של סיפור יהודי־אשכנזי בילקוט, גם אם הוא סיפור אחד ויחיד.

רבים סיפורי הילקוט שלפנינו המשקפים את המסר המקורי, שאפיין את מסירתם שבעל־פה. מילוי המשאלות הכמוסות, הפשטות (שהיא לעתים חיצונית בלבד) של הקנקן השווה לכל נפש והמוגש לשומע־קורא, פתרון העימות בין ישראל לעמים, העימות הפנים־יהודי והפנים־משפחתי, האפשרות להזדהות עם הגיבורים החיוביים — כל אלה חיבבו מאז ומתמיד את היצירה העממית על המוני העם ויסודות אלה של חיבוב וליבוב נשארו בטקסטים שלפנינו. אכן, יש גם מישור סמוי לסיפורים, ולכל אחד מהם יש גם ״בין השיטיך משלו, המעניין במיוחד את החוקר, אך הסיפורים שנבחרו לילקוטנו מיועדים בעיקר למי שמעניין אותו ה״פשט״ של הסיפור. קורא כזה ייסחף בזרם העלילה ויהנה, כאשר חוויית הספרות הטובה מלווה אותו בכל סיפור וסיפור.

סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק–מבוא

עמוד 13

 

צו השעה – אחדות בעם ישראל!!!

"ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה" (פרשת שמיני ט, ה)

בזכות ההתקרבות והאחדות, נזכה לעמוד לפני ה"' (האר"י הק')

 "ויקרבו כל העדה" – קודם, הם התקרבו איש לרעהו כעדה אחת,

 בבחינת: "ואהבת לרעך כמוך", ורק אח"כ זכו לעמוד "לפני ה'".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

רבנו האר"י הק' כותב בשער הכוונות:

"קודם שהאדם יסדר תפילתו בביכנ"ס מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי,

 

ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד. צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו, ובפרט אם יש לאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברים בבחינת הנשמה. ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי, ויתפללו עליו.

 

 וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו, ישתף את חברו עמו.

 ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת החברים".

(חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה):

 

בדברי האר"י הק' הנ"ל, רגילים אנו לפתוח את תפילת השחר מתוך הרגל,

נשתדל להפנים וליישם את דבריו הקדושים.

 

"לא תשנא את אחיך בלבבך…

ואהבת לרעך כמוך, אני יהוה"

 (ויקרא יט חי).

 

       רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה" (ספרא, קדושים, פרשה ב).

 

                            בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" –

נשמות עם ישראל,קשורות לאדם הראשון,

כך שכולנו כאיש אחד, לכן עלינו לאהוב איש רעהו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' בנושא – האחדות בעם ישראל:

"באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך,

היות שכל ישראל – הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה את חשיבות אהבה ואחווה בתוך עם ישראל.

וכך דברי קדשו בפרשת קדושים לפס' "ואהבת לרעך כמוך":

"באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך,

היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא.

ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.

 

מצוה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".

מצוה ב: "הוכח תוכיח את עמיתך. ולא תישא עליו חטא".

מצוה ג': "לא תיקום ולא תיטור".

מצוה ד': "ואהבת לרעך כמוך – אני יהוה" (קדושים יט, יז- יח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תרשים הזרימה כך:

אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך,

 אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה.

אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה.

ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה'.

 

ואז תזכה לקיים את  – 'ואהבת לרעך כמוך',

שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.

רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך',

לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך.

אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם.

ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך ה' אשנא" (תהלים קלט כא).

 

     "ואהבת את יהוה אלהיך" (דברים ו, ה).

האוהב את האב – אוהב גם את בניו.

אהבת אבינו שבשמים – עוברת דרך אהבת בניו,

 בבחינת הכתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דברים יד, א).

 

 

מדד נוסף לאהבת ה' הוא: האם אנחנו אוהבים גם את בניו של הקב"ה, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם".

הרי לא יתכן שאדם יאהב את חברו ולא את בן חברו. ברגע שנפנה עורף לבן, אביו יפנה לנו עורף בחזרה. כך אצל הקב"ה, ברגע שלא נאהב את בניו מסיבות שונות ומשונות, גם הוא יפנה לנו עורף חלילה.

פועל יוצא מהאמור לעיל: עלינו לאהוב את כלל ישראל מכל החוגים וללא קטלוגים, כדברי הרמח"ל במסילת ישרים:

אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו.

 

את תורתם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא לא זכינו לקבל, בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, למרות שאת הקב"ה בוודאי כיבדו ואהבו, ובקריאת שמע שחרית וערבית כיוונו, ובפרט בפס': "ואהבת את יהוה אלהיך".

 אלה היו "שנים עשר אלף זוגין" כדברי הגמרא. כלומר, לא נהגו במידת הזוגיות המתחייבת בין איש לרעהו, אלא כל אחד חשב שהוא הבין טוב יותר מחברו את תורת רבו, במקום להקשיב לחברו, אולי בכל זאת גם הוא צודק.

 

את תורתם לעומת זאת של חמשת תלמידיו האחרונים: רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע, כן קבלנו, ודבריהם אף מהווים את הבסיס למשנה אליבא דרבי עקיבא. כל זאת, בגלל שהפנימו את המסר הגדול של רבם: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", דבר שבא לידי ביטוי בתורתם. להלן כמה דוגמאות:

 

רבי מאיר בעל הנס, קבע את הכלל שאנו בנים לה' בכל מצב, ולא עבדים, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (קידושין לו, ע"א). זה אף נפסק להלכה ע"י הרשב"א.

 

רבי שמעון בר יוחאי אמר לרבי אלעזר בנו לאחר היציאה השניה מהמערה:

"אנן בחביבותא – תליא מילתא" (זהר).

 

רבי יהודה בר אלעאי, היה מעורב עם הבריות, והיה נוטל בד של הדס ורוקד בפני הכלה (כתובות י"ז).

 

רבנו הרמב"ם פוסק בספר המצוות (מצוה קעז) "ויש בו עוד, שראוי לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד". הרמב"ם מסביר בפרקי אבות את הביטוי: "הוי דן את האדם לכך זכות".

"תנו רבנן: הדן חברו לכף זכות – דנים אותו לזכות". הגמרא מדגימה ע"י כמה סיפורים. אחד מאלה הוא סיפור מאלף אודות רבי עקיבא שהועסק על ידי רבי אליעזר בן הורקנוס במשך שלש שנים. {במקור בגמרא, אין שמות. בשאילתות נאמר שאלו היו רבי עקיבא ורבי אליעזר. יש האומרים שהכוונה לרבי עקיבא והורקנוס אביו של רבי אליעזר}.

 

 בהגיע ערב כיפור, ביקש רבי עקיבא את שכרו. רבי אליעזר ענה לו שאין לו כסף. הוא ביקש: תשלם לי בפירות, אין לי, הייתה התשובה. וכן הלאה. "הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש".

 

לאחר החג, רבי אליעזר הגיע אליו עם שכרו, ושלושה חמורים שנשאו מכל טוב. שאלתו הראשונה הייתה,: מה חשבת על כך שאמרתי לך שאין לי כסף, פירות וכו'. תשובתו של רבי עקיבא הייתה: האמנתי, ודנתי אותך לכף זכות.

אכן, התברר שרבי אליעזר הדיר את כל נכסיו מבנו הורקנוס שלא עסק בתורה. אח"כ, חכמי הדרום שהיו גדולי הדור, התירו לו את הנדר (שבת קכז ע"ב).

 

החיד"א: "מצוה רבה לדון לכף זכות. דע, כפי הנהגתך עם בני אדם – כך יתנהגו עמך בשמים" (ציפורן שמיר).

רבי ישראל בעל שם טוב: בשמים פוסקים את אותו דין, לאדם אותו דנת לכף זכות.

 

"שפת אמת" אומר שכאשר אתה בא לדון אדם, קח את כל האדם, בחן אותו כולו ואז תגלה שיש בו צדדים חיוביים, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון",  כך יהיה לך קל לדון אותו לכף זכות.

 

חנה אימו של שמואל הנביא, נפגעה מאוד מדברי עלי הכהן שחשב אותה לשיכורה במקום כשרה, היות וראה אותה מתפללת מתוך בכי והתרגשות "וקולה לא ישמע". כאשר הוא שאל באורים ותומים, יצאו לו ארבע אותיות מהן היה צריך להרכיב את התשובה. הוא הרכיב את המילה "שכרה" למרות שיכל להרכיב את המילה "כשרה".

 

"יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר,

         והווי דן את – כל האדם – לכף זכות" (פרקי אבות, א, ו)

 

מסכת אבות המופיעה בסוף מסכת נזיקין, והנאמרת בימי ספירת העומר לקראת קבלת התורה בשבועות, מלמדת אותנו מוסר השכל בהליכות בין אדם לחברו ותיקון המידות, בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה", ועל כך נאמר בגמרא: "האי מאן דבעי למהוי חסידא – לקיים מילי דאבות" (בבא קמא ל, א). הרוצה להתחסד עם קונו, מן הראוי שילמד לקיים את האמרות הטהורות שנאמרו במסכת "אבות" על ידי הלל ושמאי, ריב"ז וחמשת תלמידיו, רבי ישמעאל ורבי עקיבא וכו' שנקראו אבות העולם, ובפרט בששת השבועות עד לחג השבועות בהם אמורים לעלות ולהתעלות בעבודת ה', לקראת קבלת תורתנו הקדושה.

 

חג מתן תורה, הוא יום הדין לקבלת התורה. היום בו דנים את האדם כמה תורה הוא יקבל. לכן, מן הראוי שנהיה זכים וזכאים לקבל את חלקנו הטהור, בתורת אלוקים חיים.

 

"והוי דן את כל האדם – לכף זכות": הסיפא של דברי רבי יהושע בן פרחיה הנ"ל המופיעים במסכת אבות, מלמדים אותנו פרק חשוב בצורך לראות את הצדדים החיוביים אצל הזולת.

ככלל, הביטוי הנ"ל משלים את דברי רבי עקיבא ורבנו האר"י הק' לפסוק "ואהבת לרעך כמוך".

הבה נתמקד בביטוי "ואהבת לרעך כמוך", אותו רבים מרבים לצטט, וננסה ללמוד איך לקיימו.

כמו כן, מהביטוי: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט טו) לומדים: מצות עשה לדון את חברו לכף זכות (ספרא לפסוק).

 

"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב ד).

"אני אמרתי בחפזי – כל אדם כוזב" (תהלים קטז יא).

חפזי – מלשון חיפזון, והחיפזון הוא מן השטן.

 

עלינו לדון את חברנו לכף זכות, היות ולעולם לא נוכל להיות במקומו כאשר הוא עשה מעשה שאינו מוצא חן בעינינו. כאשר כל אחד מאתנו מחליט לעשות דבר מה, יש לו שיקולים משלו הנובעים מאישיותו, ממצבו הרפואי, הכלכלי וכו'. לכן אל תשפוט אותו מתוך חיפזון, בבחינת הכתוב: 'אני אמרתי בחפזי – כל אדם כוזב".

 

הגמרא אומרת: "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. שמא סלקא דעתך? אלא ודאי עשה תשובה" (ברכות יט ע"ב).

 

רבנו יונה מגירונדי מגדולי הראשונים, כתב בספרו "שערי תשובה":

"והנה, כי תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה, ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד חובה או לצד זכות.

אם האיש ההוא ירא אלוקים – נתחייבת לדון אותו לכף זכות… ואם הוא מהבינונים אשר יזהרו מן החטא, ופעמים יכשלו בו – עליך להטות הספק ולהכריעו לכף זכות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קכז ע"ב): "הדן את חברו לכף זכות – המקום ידונו לכף זכות, והיא מצות עשה מן התורה: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו). ואם הדבר נוטה לכף חובה, יהיה הדבר אצלך כמו ספק, ואל תכריעהו לכף חובה.

ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרע, או בחנת אותו כי אין יראת אלוקים בלבבו, תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת יוסף ואחיו: "אני יוסף אחיכם" – פירוש, מתנהל עמכם באחווה, וכאילו לא היה הדבר ההוא {של המכירה}. גם סמך לומר אחיכם אשר מכרתם, לומר שאפילו בזמן המכירה – לא כהתה עין האחוה ממני" (בר' מה, ד). כלומר, יוסף דן את אחיו לכף זכות.

 

רבנו-אוה"ח-הק' אומר בהמשך בפס' ח': "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלהים –  אמר להם יוסף: הן אמת כי בשעת מעשה אשר מכרוהו, היו הדברים זרים בעיניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם… אכן עתה אחרי ראייתו כל הנמשך מירידתו מצרים, ידע כי המעשה היה מאת ה'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא דבר דומה אצל משה רבנו שבירך את עם ישראל: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים, את בני ישראל", למרות שבפס' הקודם נאמר לו: "כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל" (דב' לב, נב). וכל זאת, בגלל בנ"י. וכלשון קדשו: "ונראה שנתכוון הכתוב לשבח איש האלוקים מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה, סמוך למאמר 'וזאת הברכה' מלפניה, אמר הכתוב הגזירה על משה למות… אשר היה לה סיבה עם בני ישראל, אחר שרץ אחריהם כסוס, גרמה לו מיתה בחו"ל, ומנעוהו מעבור הארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו… לזה בא דבר בתורתו והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו – עוד לו, 'זאת הברכה וגו'. ולזה אמר וזאת בתוספת ואו"ו".

 

מסר אמוני:

מן הראוי שכולנו – נתנהג הלכה למעשה לאור דברי בעלי המוסר שאמרו:

"כשאתה מסתכל על בן אדם, אל תסתכל על הדבר הרע שאתה רואה בו, אלא על כולו,

אז תראה גם את הדברים הטובים שבו, ותהיה מתון".

 

 

"טוב עין – הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב ט).

 אל תקרי "יבורך", אלא "יברך" (סוטה לח ע"ב).

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על הפס': "אל תמנע טוב מבעליו – בהיות לאל ידך לעשות" (משלי ג כז): "הטוב שיש בידך – העני הוא הבעלים שלו. ולפי זה יבוא הפס' על נכון. בהיות וכו'. פירוש, ומי יאמר לי שהוא בעליו, לזה אמר בהיות וכו'. פירוש – כשתראה שיש לך ביותר ממה שאתה צריך, ויש לאל ידך להיטיב, אם כן למה נתן לך ה' המותר, וזו ראיה שאינו שלך הטוב ההוא, אלא השואל הצריך – הוא הבעלים שלו".

דברי קדשו משתלבים יפה עם פירושו לפס' "אם כסף תלוה את עמי – את העני עמך…" (שמות כב, כד) שם הוא אומר: "פירוש, אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך שאתה מלווהו לעמי, תדע לך שאין זה חלק המגיעך, אלא חלק אחרים שהוא העני עמך".

 

איך מקיימים צדקה?  שלמה המלך מלמד אותנו בפס' "טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב, ט).  לתת מתוך "עין טובה", ולא מתוך צרות עין. הנותן לעני מתוך "עין טובה" ולא מתוך "צרות עין", זוכה להתברך ע"י העני. לכן חכמים אמרו: "אל תקרי 'יבורך', אלא 'יברך'. כלומר, העני יברך את מטיבו (סוטה לח ע"ב).

 

איך העני צריך להתייחס למתת מתוך "צרות עין"?

על כך נאמר במשלי: "אל תלחם את לחם רע עין – ואל תתאיו למטעמותיו" (משלי כג ו).

בפס' השני, מתבררת הסיבה: "כי כמו שער בנפשו, כן הוא: אכול ושתה יאמר לך – ולבו בל עמך" (פס' ז).

העין של "צר העין", דומה לשער דרכו ניתן לראות איך פיו ולבו אינם שווים. הוא מזמין אותך לאכול, אבל בליבו חושב ההיפך, והוא עושה זאת רק מסיבות חיצוניות כמו כבוד, או מה יגידו וכו'.

 רבי חייא אומר בזהר על הפס' הנ"ל: לא לאכול מלחם של איש צר עין, ומביא דוגמא ממצרים שם אכלו לחם עוני, ככתוב בהגדה של פסח: "הא לחמיא עניא די אכלו אבהתנא – בארעא דמצרים, בגלל שהמצרים היו צרי עין בבני ישראל. ואילו לא היו אוכלים מלחמם, מיד היו נגאלים. 

 

רבי שמעון בר יוחאי אומר: צר העין, מקרין רוע על מתנתו, ועין המשחית שורה עליו (זוהר ח"ב, ג, ע"א).

 

רבי יהושע בן לוי לומד מאותו פס': "כל הנהנה מצרי העין, עובר בלאו, שנאמר: "אל תלחם את לחם צר עין".

 

לאור הנאמר לעיל, יכולים אנו להבין מדוע רבי אליעזר בן הורקנוס

 בחר במידת "עין טובה" כמידה הכי טובה, כאשר נשאל ע"י רבו רבן יוחנן בן זכאי,

 וכן בחירת רבי אלעזר בן ערך במידת "לב טוב" (אבות ב, ט).

כל זה, בא לבטא את חשיבות פנימיות האדם בכל אשר הוא עושה, כגון מתן צדקה בשמחה.

 

ויהי ביום השמיני,

        קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" (ויקרא ט, א).

"היום השמיני למילואים א' בניסן – נטל עשר עטרות…".

      בראשן – השראת השכינה בעם ישראל (שבת פז ע"ב).

 

פרשת "שמיני" היא הפרשה היחידה בתורה, הנקראת על שם מספר – שמונה.

המספר שמונה, מסמל את הספירה השמינית שהיא הבינה, והיא הראשונה שמעל לשבע הספירות התחתונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

מבחינה קבלית, היא רומזת להתרחשויות הנסיות שהתרחשו בפרשה, כאשר בשיאן, הקב"ה השרה את שכינתו על עמ"י ביום השמיני למילואים, לאחר שבמשך שבעה ימים, משה רבנו שימש במשכן בחלוק לבן ככהן גדול.

 

באותם שבעה ימים, משה טיהר והלביש את אהרן ובניו, משח את המשכן ואת אהרן בשמן המשחה. שחט, הניף והקטיר, וכן זרק את הדם על המזבח.

תפקידם של אהרן ובניו באותם ימים היה בעיקר אכילת בשר קדשים, סמיכה על ראש הפר והאיל, וכמובן ללמוד את עבודת הקרבנות.

גדולתו של משה רבנו בהשוואה לאהרן, שהוא שימש בחלוק לבן כל שבעת הימים, כאשר אהרן היה משמש בלבן רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים.

השל"ה הק' אומר שזה היה משהו עליון לו זכה משה רבנו. לכן, לא יכלו לראות את השראת השכינה באותם שבעת הימים (תצוה, תורה אור א).

 

"ותצא אש מלפני יהוה ותאכל על המזבח את העולה…

וירא כל העם – וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט, כד).

 

ביום השמיני, ירדה לראשונה אש מן השמים, ואכלה את הקרבנות אותם הקריבו אהרן ובניו.

ביום השמיני, אהרן הוכתר לשמש ככהן גדול, וכל זאת במעמד זקני ישראל, "בשביל לגדלו בפני הזקנים… שלא יהיו ישראל אומרים מעצמו נעשה…" (מדרש תנחומא ישן סימן ה'. עיין גם רש"י).

ביום השמיני, קוימה הלכה למעשה הבטחת הקב"ה לעם ישראל בראשית תהליך הקמת המשכן בפרשת תרומה: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות יח ח).

 

היום השמיני, נטל עשר עטרות כדברי הגמרא (שבת פז ע"ב): "ת"ש. ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש, הוקם המשכן. תנא: אותו יום נטל עשר עטרות…", ואלו הן:

 

ראשון למעשה בראשית, שאחד בשבת היה.

ראשון להקרבת הנשיאים לחנוכת הבית.

ראשון לכהונה, היות ועד אז הקריבו הבכורות.

 

ראשון לסדרי עבודת קרבנות ציבור, כמו קרבן התמיד וכו'.

ראשון לברכת כהנים. ראשון לירידת האש מן השמים. ראשון לאכילת קדשים בתוך המחיצה.

ראשון לאיסור הבמות. ראשון לחודשים, שהיה א' בניסן.

 

 מאז אותו מעמד, השכינה ממשיכה ללוות את עם ישראל דרך המשכן במדבר, למשכן שלה, נוב, גבעון, ולבסוף לבית המקדש אותו בנה שלמה המלך, וכמובן גם למקדש שיבנה בקרוב על ידינו כדעת הרמב"ם, ואולי אף ירד מוכן מאש מן השמים כדברי רש"י לכתוב: "באש הצתה – ובאש אתה עתיד לבנותה".

גדולתו של משה רבנו,

המפרגן לאהרן אחיו, עם הכתרתו לכהן גדול.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמשה רבנו הכתיר את אהרן אחיו ככהן גדול כציווי ה', בצורה מושלמת. הוא קיים את דבר ה', למרות שחשב שהוא צריך לקבל את הכהונה. רבנו אומר שהביטוי "ויהי" שזה לשון צער, חוזר על משה רבנו שהצטער על שלא הוכתר ככהן גדול. למרות זאת, הוא עשה את ההכתרה בשלמות:

מתוך זריזות – לכן נאמר "ביום השמיני" –  "פירוש, בהיות הבוקר טהור לב לא עיכב, אלא תיכף קרא לאהרן לתת לו את הכהונה ולא נתעצל" כדברי קדשו.

 

"עשה הדבר מתוך בחינת צירוף ההדרגות – שנתן הכהונה לאהרן ולבניו יחד. הגם שבזה יגדל העיצבון, שיראה גדולה מושכת לאהרן ולבניו" כדברי קדשו.

"עשה הדבר בפומבי בפני רבים ונכבדים – לעיני זקני העם, דכתיב "ולזקני ישראל", כדברי קדשו.

כל זה משקף את גדולת משה רבנו הרואה את עצמו כעבד ה' המקיים את דבריו ללא עוררין,

בבחינת – "ישמח משה במתנת חלקו – כי עבד נאמן קראת לו" (מתוך תפילת שבת).

 

 

"ויאמר משה: זה הדבר אשר צוה יהוה תעשו –

וירא אליכם כבוד יהוה (ויקרא ט, ו).

 

"שהכינו עצמם {להשראת השכינה} בערך השלמות והמושכל {הדבקות בה'} לפני ה'.

 פירוש: שתהיו תמיד… עומדים לפני ה' בבחינת 'שויתי ה' לנגדי תמיד.

{התוצאה} וירא אליכם כבוד יהוה" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

 

 

 

בשביל לזכות ב- "כבוד ה'",

צריך להדבק במידותיו של הקב"ה, ולבטוח בו.

 

"זה הדבר אשר צוה יהוה תעשו". מהו הדבר? לאור סדר הכתובים, נראה שהכוונה להקרבת קרבנות, ככתוב בהמשך: "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך, וכפר בעדך ובעד העם…" (ויקרא ט, ז).

רש"י אומר שאכן, הכוונה להקרבת הקרבנות ע"י אהרון. וכדברי קדשו לפס' ד': "כי היום ה' נראה אליכם להשרות שכינתו אליכם, לכך – קרבנות הללו באים חובה ליום זה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפס': "זה הדבר אשר ציוה ה'", חוזר על הפס' הקודם: "ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה", היות ואם הייתה הכוונה להקרבת קרבנות כדברי רש"י, היה מסיים את הפס' בביטוי "לפני אהל מועד" שם מקריבים קרבנות, ולא "לפני ה'" כנאמר בפסוק.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מלמד אותנו מוסר השכל: "אלא ירצה לומר, שהכינו עצמם בערך השלמות והמושכל = {דבקות בה'}, והערכת עמידתם שהיא לפני ה'. ובחינה זו היא השגת תכלית השלמות כמאמר דוד 'שויתי ה' לנגדי תמיד' (תהלים טז, ח), כי בזה לא ימוט מימינו {בבחינת המשך הפסוק 'כי מימיני בל אמוט'} שהיא התורה. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו וכו' כישיבתו וכו' לפני מלך, ומכל שכן לפני מלך מלכי המלכים", כדברי קדשו.

 

לקראת מעמד השראת השכינה בעם ישראל ע"י ירידת האש מן השמים וכו', משה רבנו מלמד את עמ"י לעשות הכנות רוחניות הקשורות בעבודת ה', כדי לזכות בהתקרבות לה' בבחינת "וירא אליכם כבוד יהוה".

וכדברי קדשו: "וכשהשכיל משה במעשה זה, אמר להם: זה הדבר אשר ציוה יהוה תעשו. פירוש, ציוה ה' שתעשו אותו – שתהיו תמיד מעריכים בדעתכם כי אתם עומדים לפני ה', {התוצאה – וירא אליכם כבוד יהוה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "עוד יכוון בכלל אומרו 'לפני ה' – שלא היה מסך מבדיל בינם לבין ה', כדכתיב: "עונותיכם היו מבדילים וכו' (ישעיה נט ב), וזה יגיד שהיו שלמים עם ה'. וכפי זה ידוייק על נכון אומרו 'זה' – על מעשה האמור בסמוך" {בפס' הקודם 'ויעמדו לפני ה'}.

 

רבנו מביא הוכחה לפירושו ע"פ המדרש (במ' רבה יב ח): "וכן הוא אומר 'ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (ויקרא ט ו). מהו 'זה הדבר'? על המילה, כמו הציווי של יהושע: 'וזה הדבר אשר מל יהושע אשר צוה ה' לעשות לאברהם" (יהושע ה, ד).

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את המדרש הנ"ל, על עורלת הלב, היות ובמעמד הנ"ל ביום השמיני, יהושע לא ציוה על המילה, וזה אכן משתלב יפה עם פירושו הקודם של רבנו-אוה"ח-הק' שהם עמדו לפני ה' מתוך דבקות הלב.

וכדברי סיכום קדשו: "ותהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, דכתיב 'ומלתם את עורלת לבבכם וכו'. ואם עשיתם זה – 'וירא אליכם כבוד ה'. עד כאן. והם דברינו עצמם".

המסר של משה רבנו לאור פירוש רבנו-אוה"ח-הק':

בכדי לזכות בהתגלות ה', בבחינת "וירא אליכם כבוד יהוה", מחובתנו להתקרב ולהדבק  בקב"ה, בבחינת: "ויקרבו כל העדה, ויעמדו לפני יהוה". כ"כ, להרגיש את נוכחותו יתברך יומם וליל בכל מעשינו, בבחינת: "שיויתי יהוה – לנגדי תמיד. {התוצאה} – כי מימיני בל אמוט, לכן שמח ליבי ויגל כבודי" (תהלים טז ח-ט).

 

האלשיך הק' אומר: משה רבנו אמר להם: "לא כך הדבר! 'זה הדבר אשר ציוה יהוה תעשו – וירא אליכם כבוד יהוה (ט, ו). אם אתם רוצים השראת שכינה: אש מן השמים, עזרה מלמעלה – אתם צריכים להקריב קודם  את הקרבן כדברי רש"י. קודם כל 'תעשו' – ואז יראה אליכם הקב"ה".

 כלומר, בחינוך לאמונה בה', תחילה, יש לעשות את המעשה אשר ציוה ה', ולא לשנו כפי שעשו נדב ואביהו.

 

להלן מספר דוגמאות:

אליהו הנביא נענה בהר הכרמל, רק לאחר שהקריב קרבן, והיה בטוח שה' יעשה את הנס ותרד אש מן השמים. אחרת, היה נגרם חילול ה' מול ארבע מאות נביאי הבעל, המלך אחאב הרשע וצמרת שלטונו.

 

דוד המלך ניצח את הפלישתים – רק לאחר שנלחם לאור הוראות ה'.  בספר שמואל (ב', ה פס' יז – כה) מסופר על מלחמת דוד בפלישתים לאחר ששמעו "כי משחו את דוד למלך על ישראל". דוד שאל בה', "האעלה אל פלישתים, התתנם בידי?" הקב"ה נענה בחיוב. אכן, דוד היכה את הפלישתים "בבעל פרצים".

במערכה השניה לאחר שהפלישתים התייצבו שוב למלחמה בעמק רפאים, דוד שואל שנית באורים ותומים.

הפעם, התשובה הייתה מורכבת: "ויאמר, לא תעלה. הסב אל אחריהם, ובאת להם ממול בכאים.. ויהי בשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים, אז תחרץ – כי אז יצא ה' לפניך להכות במחנה פלישתים. ויעש דוד כן כאשר ציוהו ה', ויך את הפלישתים מגבע עד בואך גזר".

 

הקב"ה אמר לדוד: צא למלחמה, אך אל תבוא אליהם מהחזית, אלא מהעורף. אך, רק כאשר תשמע קול רעש מהאילנות – תתקוף. זהו האות שאני עמך במלחמה, והאות לניצחונך.

המדרש (פסיקתא רבתי ח') מספר שדוד ערך את הצבא, וארב לפלישתים. האויב הרגיש במארב, והתקרב לכיוון חיילי דוד למרחק שני מטרים עם חרבות שלופות. דוד נתן פקודה שלא להילחם, כל עוד לא נשמעו רעשים בצמרות העצים, בהתאם להוראות ה'. כאשר נשמעו, דוד נתן הוראה להסתער, וניצחו את הפלישתים.

המדרש מציין שכל זה נעשה כדי לנסותם, האם הם איתנים באמונה בה'.

זהו שנאמר "… ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה" (ויקרא ט, ה).

 

 

"ויבא משה ואהרן אל אהל מועד,

ויצאו ויברכו את העם –

וירא כבוד יהוה אל כל העם" (ויקרא ט, כג).

 

"וישא אהרן את ידיו אל העם – ויברכם" (ויקרא ט כב). בסיום הקרבת הקרבנות, אהרן מברך את העם בברכת כהנים, אבל האש שהייתה אמורה לרדת מן השמים, לא ירדה.

רש"י ע"פ המדרש מסביר, שרק לאחר שמשה ואהרן בירכו את ישראל בברכת "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו – ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו", השכינה אכן ירדה.

 

רש"י הק' מסביר שהיה צורך בברכה נוספת, היות ובמשך שבעת ימי המילואים בהם משה תרגל את הקרבת הקרבנות, לא ירדה אש מן השמים. גם כאשר סיים אהרון להקריב את הקרבנות ובירך את העם בברכת כהנים, גם כן לא ירדה אש מן השמים, דבר שגרם להשפלת אהרן בעיני עם ישראל שציפה לירידת האש.

 

אחד ההסברים שיכול להסביר את התופעה הנ"ל הוא: המסר האלוקי לכל אחד מאתנו.

בכל בעיה, עלינו לפנות רק לעזרתו של הקב"ה, ולא להסתמך על ברכת בשר ודם, ואפילו ברכה חשובה כמו ברכת כהנים בה ברך אהרון הכהן את העם, אלא יש צורך בתפילה לברכת הקב"ה, דבר שמשתקף בברכה השנייה כדברי רש"י: "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו" (תהילים צ יז). "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (רש"י ט, כג).

 

בחלק הראשון של הברכה, מבקשים אנו את "נעם ה'" = מתיקות רוחנית שתלווה את מעשינו בבחינת "לחזות בנעם ה'" (תהילים כז, ד), כך שמעשינו יכוננו ויצליחו = "ומעשה ידינו כוננה עלינו", כשהם מלווים בנעם.

אם מעשינו הראשונים לא הצליחו, אל ייאוש. נתפלל שוב לקב"ה שמעשינו יצליחו, אם לא עכשיו, אז בעתיד, בבחינת סוף הפסוק: "ומעשה ידינו כוננהו" – בעתיד.

דוגמאות: נבואת הנביאים ישעיה, זכריה וכו' על תקומת עמ"י מפני אלפי שנים, קורמת עור וגידים רק בימינו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע היה צורך בברכת "ויהי נעם…" בהשתתפות משה ואהרון, ולא הסתפקו בברכת כהנים ע"י אהרון בלבד? תשובתו לכך היא: "אולי כי כן נצטוו בנבואה. או ברכה זו במקום תפילה הייתה, כדי שתשרה שכינה, והגם שכבר ברכם אהרן, טובים השניים. לצד הסכמת ב' מדרגות הרמוזות בב' בחינות האחים כהונה ולויה, שהם חסד וגבורה" (רבנו-אוה"ח-הק' ט כג). כלומר, שגם הגבורה תסכים לחסד הברכה.

כדוגמא, ניתן לציין את ברכת יצחק אבינו ליעקב אבינו: "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירוש" (בר' כז, כח). שגם מידת הגבורה הרמוזה בשם אלוקים, תסכים למידת החסד בברכה ליעקב.

 

בברכות הנ"ל של משה ואהרן, נוכל לזכות, ע"י אהבת ה' וקיום מצוותיו מתוך אהבה ומסירות נפש, כפי שזה מופיע בפרשה הראשונה של קריאת שמע, כפירושו של רבנו אור החיים הקדוש:

להלן דברי קדשו:

"ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך,

בכל נפשך, ובכל מאודך".

 

הפס' הנ"ל, פותח את הפרשה הראשונה של "קריאת שמע", אחרי שני הפס' המרכזיים הראשונים: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד, ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

התורה מצווה אותנו לאהוב את ה' בכל מצב:

 

"בכל לבבך" – שלא יהיה לבך חלוק על המקום ברוך הוא. שתהיה עם הקב"ה בכל לבבך. בשני יצריך.

 

"בכל נפשך" –  גם אם זה כרוך במסירת נפשנו לצורך כך. הגמרא (ברכות סא ע"ב) מספרת על רבי עקיבא שכאשר הוצא להורג ע"י הרומאים, הוא קיבל עליו עול מלכות שמים, וקרא "קריאת שמע", עד שנפשו יצאה ב"אחד".

 

"בכל מאודך" – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, וכן בכל ממונך (רש"י). מבחינה אמונית, זוהי המידה הכי קשה, היות ופה האדם נמדד בכל רגע ורגע בחייו, בניגוד ל-"בכל נפשך", שזה רגע קשה, אבל חד פעמי.

לאור זאת נבין, מדוע בתורה נאמר תחילה "בכל נפשך", ורק אח"כ "בכל מאודך", לפי סדר עולה בקושי.

 

 

"ויהי ביום השמיני – קרא משה".

המספר שמונה והאות חי"ת –

בעולם שמעל הטבע, ותורת הספירות.

 

האות חי"ת שהיא השמינית בסדר הא"ב, מסמלת את הדברים שמעל הטבע כדברי רבנו בחיי: "מצאנו שרוב ענייני המשכן והמקדש  סובבים על חשבון שמונה, כגון ירידת האש מן השמים ביום השמיני, שמונה בגדים לכהן הגדול, הקרבנות הוכשרו רק לאחר שמונה ימים (ויקרא ט, א).

 לבד מעבודות המקדש, המספר שמונה מופיע במצוות כמו ברית מילה, שמונה פתילים שבציצית, נס חנוכה –  שמונה ימים, שמיני עצרת.

 

 לפי מרן השו"ע, האות חי"ת הנכתבת בספר תורה, מורכבת משני זיני"ן דמויי חרבות הניצבים זה מול זה, דבר המבטא מלחמה בין יצר הטוב ליצר הרע.

 לשיטת האר"י הק', האות חי"ת מורכבת מאות ו' המסמלת את עולם החומר = כמו בית הבנוי מארבע קירות + קרקע + גג. ואות זי"ן דבר המסמל את עולם הרוח שבחומר, בדומה לשבעת ימי השבוע המורכבים מששת ימי המעשה והשבת הקדושה {השביעית}. השבת דומה לקטר רכבת המושך את קרונות ימי השבוע, בבחינת "לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה".

 

שם האדם המאופיין מבחינה נומרולוגית קבלית במספר 8, כמו מאיר, שקד, נעמי וכו', יהיה נשלט ע"י ספירת הבינה שכאמור היא מעל הטבע, ואמורה להתחבר לספירה השביעית = החסד, העומדת בראש שבע הספירות התחתונות בעולם הטבע, כחיבור אש ומים…

 מסימבול ה-8 הדומה לשתי קוביות נעולות היושבות אחת על השנייה, אדם כזה יהיה מתמיד, רכושני, קר. ומצד שני יהיה מסוגל לקשר בין החומרי לרוחני. הכול תלוי בו…

"ויהי ביום השמיני": אמר רבי לוי: כל מקום שנאמר "ויהי" אינו אלא לשון צער" – מות נדב ואביהו. (מגילה י').

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו-אור-החיים-הק' ורבנו החיד"א.

 "אמר רבא: כל המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו" (ר"ה יז ע"א).

 

רבנו החיד"א שהיה תלמידו של רבנו-אור-החיים-הק' מספר: בזמנו של רבו, היה יהודי עשיר שפגע קשות בכבודו של תלמיד חכם. רבנו-אוה"ח-הק' ששמע על כך, הלך לאותו תלמיד חכם וביקש ממנו למחול לעשיר. אותו חכם ענה לו שכבר בתום האירוע הוא מחל לו מיד, היות ונאמר בזהר הקד' שהשכינה מצטערת על חטאי בני אדם, וכדי שהשכינה לא תצטער וימנע חילול ה', מיד מחל לו.

החיד"א מספר שרבנו-אור-החיים-הק' מאוד שמח לשמוע את תשובת החכם, ואף הוסיף על כך:

"ואפשר שזהו טעם סגולת "המעביר על מידותיו – שמעבירים לו על כל פשעיו", כי בזה כביכול שמעביר העוון שלא יהיה צער לשכינה וגורם לה נחת רוח על פי מידותיו, מעבירים לו כל פשעיו שלא יהיה צער לשכינה מסיבת עוונותיו, וזוהי "מידה כנגד מידה" (החיד"א, בספרו "דבש לפי").

 

החיד"א – רבנו חיים יוסף דוד אזולאי זיע"א,

שיום פטירתו חל – יא' אדר תקס"ו {1806}.

 

החיד"א – גאון הגאונים, חיבר עשרות ספרים. ספריו הרבים עסקו בכל מקצועות התורה: נ"ך, הלכה, מוסר, דרש, קבלה, פלפול תלמודי על הבבלי והירושלמי, רמב"ם, שו"ע, ראשונים ואחרונים, תפילות וכו'.

להלן מספר דוגמאות: שם הגדולים, אהבת דוד, אהל יוסף, ברית מנוחה, ברית עולם, ברכי יוסף, גאולת עולם, דבש לפי, הלכה פסוקה, הדר זקנים, זכות אבות, טבור הארץ, טוב עין, יוסף תהילות, כיכר לאדן וכו'.

את ספרו הראשון 'שער ראשון', כתב בהיותו בן שבע עשרה בלבד, ועליו קיבל הסכמות מחכמי ירושלים.

ספריו ופסיקותיו התקבלו בתפוצות ישראל, ועליו נאמר: "מיוסף {מרן רבי יוסף קארו} ועד יוסף – לא קם כיוסף".

 

רבי עובדיה סומך מבגדד, כתב בספרו "זבחי צדק": "כל מנהגי בבל והוראתם, מיוסדים ע"פ  מרן הרב חיד"א, שכך שמענו מפי מו"ר הגאון רבי משה חיים זצ"ל, זקנו של ה"בן איש חי". וכן בשאר התפוצות.

 

הרשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה שעיגן את פסיקת ההלכה ע"פ ה"בן איש חי", זכה להיטמן בסמוך לחיד"א.

הוא גם האיש שהיה מופקד על העלאת עצמות החיד"א מליוורנו שבאיטליה לארץ ישראל.

אביו של החיד"א הוא הרה"ג המקובל רבי רפאל יצחק זרחיה אזולאי, שעלה מפאס שבמרוקו לירושלים. החיד"א הוא נינו של בעל 'חסד לאברהם', המקובל הרה"ג רבי אברהם אזולאי ע"ה, שגם הוא עלה מפאס לחברון.

 

החיד"א למד תורה אצל רבנו יונה נבון ע"ה בו הוא ראה כרבו המובהק, הוא למד אצל הרש"ש – ראש ישיבת בית אל. החיד"א למד תורה גם אצל רבנו-אור-החיים-הק' בהיותו בן שמונה עשרה, ועליו הוא כותב:

"ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו – עוקר הרי הרים, וקדושתו הפלא ופלא, ולפי דורנו, היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר…" ('שם הגדולים' בערך 'אור החיים').

 

החיד"א מצטט שמועות רבות מפי רבו רבנו–אוה"ח-הק'. כדוגמא, נציין את דברי קדשו על רבנו-אוה"ח-הק' שנהג לצום  בתענית אסתר ג' ימים, כמסופר במגילת אסתר. וכן, "ואני ראיתי לרב המופלא, חסידא קדישא כמה"ר חיים בן עטר זלה"ה שהתענה ג' ימים רצופים קודם הפורים, לילה ויום" ('ככר לאדן' דף קכ"ב, ו'כסא רחמים' דף נ"ו).

 

רבנו החיד"א זכה לקבל ברכה מרבנו-אור-החיים-הק' – שיהיה לו כוח קדושה כשל כהן.

כשהיה בליוורנו, באו לפניו זוג לדין תורה, כאשר הבעל ביקש לגרש את אשתו בטענה שהיא נסתרה עם אדם אחר. האישה לעומת זאת, טענה שלא היו דברים מעולם. לאחר בירור הדברים, החיד"א הגיע למסקנה שהבעל צודק, ופסק שיש לגרשה. חברי בית הדין התפלאו איך הרב מגיע למסקנה ללא עדים וללא התראה.

החיד"א נזכר בברכת רבו רבנו-אור-החיים-הק', שיהיה לו כוח קדושה כמו כהן, וביקש להוציא ספר תורה בו קרא בפרשת סוטה בטעמים כמו כהן.

 

בתום קריאת פרשת סוטה, האישה פנתה ללכת, ואז החלה לזעוק מתוך כאבים ככתוב בפרשת סוטה.

מאז, כולם האמינו בצדקותו וקדושתו של החיד"א,

והפכו את בית מדרשו לאתר מקודש, אליו הגיעו רבים לתפילות.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. רבי יעקב דהן ע"ה

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה ורעייתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. אלתר בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כל מה שיכתב בו יהיה ליחדא דקודשא בריך הוא ושכינתיה, מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, ויתקבל בשמחה בפני מלכי רבנן ותלמידיהון, ועמך ישראל.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-. כ. כמוה״ר מְסְעוּד קְדוֹשִׁים

כ. כמוה״ר מְסְעוּד קְדוֹשִׁים

לְנַפְשֵׁיהּ לֹא מַחֲזִיק טִבּוּתָא

מצבת קבורתו של רבי מסעוד קדושים. המנוח היה כל ימיו נוהג בקיום מצוות ומזכה את הרבים, זכה לשם טוב בקרב בני קהילתו, התנהג בענוותנות ולא החזיק טובה לעצמו, מזרע קדושים. בשלב מאוחר בחייו שימש מלמד תינוקות. ראה בהמשך מסמך אודותיו החתום על ידי שלושת חברי בית הדין הרבני של מוגדור רבי מסעוד כנאפו, רבי יוסף בן עטר ורבי דוד כנאפו.

חריזה: א/א // ב/ב // ב/ב // ג/ג

וְהַחָכְמָה מֵאֵין תִּמְצָא וְאֵיזֶה מְקוֹם בִּינָה

צִיּוֹן

וִי עַל הָאִי שׁוּפְרָא / דְּבָלֵי בֶּעַפְרָא

צִיּוּן לַנֶּפֶשׁ נַעֲנָה / נִגַשׂ וְגַם נֶהֱנֶה

5. מִזִּיו הַשְּׁכִינָה / מִמֶּנּוּ יָתֵד מִמֶּנּוּ פִּנָּה

בַּעַל מִצְווֹת טוֹבוֹת / מַאֲלִיפוֹת מְרֻבָּבוֹת

וְעָנְתָה בּוֹ צִדְקָתוֹ / גַּם לְעֵת זִקְנָתוֹ / צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ

אֲשֶׁר בִּדְבָרוֹ מַעֲרִיב עֲרָבִים / כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים

זַיִת רַעֲנָן / רָחִים וּמוֹקִיר רַבָּנָן

10. 10. זָקֵן וּנְשׂוּא פָּנִים / מֵימָיו נֶאֱמָנִים

דָּחִיל חֲטָאִין וְכָיִף עִם בְּנֵי מָתָא / וּלְנַפְשֵׁיהּ לָא מַחֲזִיק טִיבוּתָא

הֶחַ[כם] הַמֻּפְלָא / וּכְבוֹד ה׳ מָלֵא / וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה

כמוה״ר רַבִּי מְסְעוּד קְדוֹשִׁים זלה״ה

והמ״כ יוֹם שִׁשִּׁי לַח[וֹדֶשׁ] אָב

15. 15. שְׁ[נַת] הִרְחַקְתָּ מִמֶּנִּי אֹהֵב וָרֵעַ

יְמֵי חַיָיו ע״ו שָׁ[נִים]

 

4. 4. לנפש נענה: ראה לעיל. נגש וגם נהנה: התקרב. לאחר מותו. פרפראזה על הקינה הנאמרת בט׳ באב ׳נגס וגם נענה׳ על פי הכתוב בישע׳ נג,ז ׳נגש והוא נענה׳. 5. ונם… השכינה: עתה שנשמתו בעולם הבא הוא זוכה ליהנות מזיו השכינה. ראה: עולם הבא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה. ממנו… פנה: על פי זב׳ י,ד. בשבח המנוח שהיה דומה לאבן הפנה בבנין והיתד שמחזיק את האהל, כך המנוח היה הראש לקהילתו, שהכל תלוי בו ועליו כולם סומכים. 6. מאליפות מדובבות: הלצה על פי תה׳ קמד,יג ׳ציאוננו מאליפות מרבבות'. וכוונתו המצוות שעשה המנוח היו לאלפים ולרבבות. 7. וענתה בו צדקתו: צדקתו תבוא ותעיר. גם לעת זקנתו צדיק באמונתו. גם שזקן נשאר נאמן לה׳ וצדיק כפי שהיה בצעירותו. 8. אשר… ערבים: על פי לשון ברכת קריאת שמע של ערבית ׳אשר בדברו מעריב ערבים׳ וכר. מלשון ערב וחשיבה. והמחבר הליץ לענין עריבות ומתיקות. דבריו – דרשותיו, היו ערבים על שומעי לקחו. 9. זית רענן. על פי ירמ^׳ יא,ז. המנוח היה כעץ הזית שעליו אינם נובלים לעולם, ותמיד נראה רענן,לח ורטוב. כר המנוח גם בעת זקנתו היה מתמיד בלימוד והרבצת תורה, וזריז למצוות כאדם צעיר ונמרץ. רחים ומוקיר רבנן. מארמית. אוהב חכמים ומכבדם. 10. זקן ונשוא פנים: ראה מצבת הרב יאודה סמאנא לעיל. מימיו נאמנים: על פי ישעיה לג, טז. דבריו ותורתו המשולים למים, לא יפסקו, וימשיכו גם לאחר מותו. 11. דחיל…בני מתא: מארמית, ירא חטא, ומכופף עצמו בפני בני עירו. ולנפשיה… טיבותא: מארמית, לא מחזיק טובה לעצמו. ראה בבלי, סנהדרין פח,ב. 12. וכבוד ה׳ מלא: ראה ביאור במצבת הרב יעקב הכהן. ובתר… עולה: ראה לעיל מצבת הרב אהרן הכהן. 13. מסעוד קדושים: המנוח מצאצאיו של המקובל האלוקי המלומד בניסים כמוהר״ר שלמה בן באהא קדושים מהעיר ׳תמנארת׳. 17.והמ״כ: והייתה מנוחתו כבוד. 15. שנת… ורע: המילה ׳הרחקת׳ עולה לשנת תשי״ג – 1953 למניינם. על פי תה׳ פח,יט.

עוד על רבי מסעוד קדושים:

באחד משני החדרים שבביתו גידל פרה שאת חלבה היה מוכר על מנת להשלים את הכנסותיו. (ראה La vie juive à Mogador עמ^׳ 117 (כתב העת ברית גיליון מיוחד- תשס״ט) מאת שלמה חי כנפו. בשלב מסוים בחייו כאשר נוכח לראות שהכנסותיו הולכות ופוחתות החליט לצאת ״לגלות״ כדי לאסוף כסף. לשם כך הצטייד בתעודת המלצה מרבני העיר (ראה מסמך) לעת זקנתו, כאשר כבר לא היה מסוגל ללמד, הוא התפרנס משחיטת עופות בשוק.

זכרון אישי: רבני מרוקו המכהנים כדיינים התבדלו מיתר הרבנים בלבושם. בין היתר הגלימה שלהם הייתה בצבע חום כהה ולא שחור. אני זוכר שרבי מסעוד קדושים לבש גלימה חומה כמו זו של הדיינים(א.כ.).

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-. כ. כמוה״ר מְסְעוּד קְדוֹשִׁים

עמוד 81

ואין לזוז מפשרה זו שהיא כעין דין, ואין לשום ב״ד ליזקק להם. שלפני נגלו נכלים של כל אחד מהם, ובטלתי הפסקי דינים שכתבתי להם גם את הראשון גם את השני, והקב״ע שבידם הם ג״כ בטלין ומבוטלין, והעיקר הוא מה שכתבתי בכאן, ואיש על מקומו יבא בשלם.

מציטוט זה נשמעת תחושת עוצמת הסמכות וההכרעה של הרא״ה, לאחר שהתברר לו שהעדויות שהובאו לפניו היו שקריות, לא היסס לבטל את הפסקי דין שכתב קודם, חייב את הצדדים לפשרה שאותה קבע, וגם אסר על בתי-דין אחרים במדינה לדון בפרשה זו. כך נהג גם בפלוגתות אחרות, הוא השתמש בסמכות הנאצלת לבתי דין לקבל הכרעות החלטיות וסופיות.

מ״מ ליפוי כח ותוספת טובה, בטלתי והפקעתי כל מודעא שתצא נגד הרי״ץ הנז׳ בכל אופן שיהיה בעולם בכח הפקר בית דין הפקר, ואין לשום דיין להזקק לה ולא לדון עליה מעו״ע. סמכותו הגדולה נשמעת גם בפסק דין שכתב בשנת תקנ״ג לעיר צפרו, בו חשש לדעת הרא״ש ואסר נשואין עם אחות אם אמו: ׳אשר על כן בהגיע כתבנא זה למחנה קדשם עיר צפרו יע״א, ישתדלו הקהל להפריד חבילת השדוכין של הבחור הנז'. ואם העלם יעלימו עיניהם, חטאת הקהל הוא, ויש לאל ידי לענוש ולקנוס מי שיעכב בזה, כי זה איסור ערוה ועון…./ הרא״ה היה כתובת לאלה שחשו שנעשה להם עוול בין יחיד ובין ציבור. בסכסוך שהיה בעיר תיטוואן סביב מונופול של הטבק שהיה מוחזק בידי משה ן׳ מייארה, ועמדו איזה אנשים והשיגו גבולו. הוא פנה לעזרתם של חכמי פאס, הרא״ה עשה פשרה ביניהם שיהיו שותפים, הוא יקבל עשרים אחוז והם שמונים אחוז. וכדי לסיים פרשה זו החליט לבטל כל מודעה שתעשה נגד הסכם זה, בכח הפקר בית הדין, והסכימו עמו חכמי פאס:

עם כל זאת לתוספת טובה ויפוי כח, אנו מפקירין ומפקיעין כל מודעא שתצא מתחת יד האנשים הנז׳ או מב״ך [מבאי כוחם] נגד הר״מ הנז' בענין זה, בכל שום אופן שיהיה בעולם בכח הפקר בית דין הפקר, והרי היא מעתה ומעכשו בטילה ומבוטלת בכ״מ [בכל מכל] שהיא כחרס הנשבר שב״מ, [שאין בו ממש] ואין לשום דיין להזקק לה ולא לדון עליה כלל ועיקר. ושטר השות׳ הנז׳ הוא חזק וקיים כראי מוצק, ולית מלכו דתזעזעניה.

הרא״ה נקט בביטויים חמורים כלפי רבנים שנתנו גיבוי בפילפולי סרק, למי שלדעתו הוא לא צודק. משה בנאיים מהעיר דבדו הרחיב את ביתו, וקבע צינור המים שיקלח מחצרו לרשות הרבים. לכך התנגד שכנו יעקב מרצייאנו. השאלה נשלחה על ידי רבי יוסף הכהן סקלי מחכמי העיר, הרא״ה פסק לטובת משה. לאחר שיעקב עמד בסירובו לקבל עליו את הדין למרות פניותיו של הרא״ה, הוא מחרים את יעקב אם לא יחזור בו. כמו כן נוזף ברבי דוד הכהן המסוכסך עם רבי יוסף הכהן. וכשר׳ יוסף פנה להרא״ה בסכסוך הצינור וקיבל פסק לטובת משה. פנה רבי דוד לחכמי מכנאס ושינה בשאלה כדי שיפסקו לטובת יעקב. הרא״ה פסל את ר׳ דוד מלעסוק עוד בענייני הלכה:

34. אשר על כן דינא הוא שיעשה ראובן הנז׳ הצנור להיות מקלח ברשות הרבים, ואין יעקב הנז' יכול לעכב עליו מהטעמים הנז', דבטלה דעתו אצל כל אדם. ואם עד אלה לא אבה שמוע, הנה ארס״י לפניו, [על פי דברים ג, יא. וכאן במשמעות ארס וסם המות. כלומר, אם לא ישמע הוא ינודה.] אר״ס של עכנא יהי ד״ן נח״ש כרוך על עקבו לא יפסיק, בסלוא דרבנן דלא מבע דמא, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר תורת משה רבנו ע״ה, הוא וכל המחזיק בידו שהוא כהר״ד ן׳ משה הכהן. כמו ששמעתי באומרים שהוא מנגד ומקנטר לכהה״ר יוסף הכהן בכהה״ר שמעיה הכהן ז״ל בד״ת שת״ת. וכשפוסק הדין כהר״י הנז', בא כהר״ר הנז' וכותב שאלת בהפך מהענין לחכמי מקנאס יע״א, ומטעה ומרמה אותם עד שכותבין תשובה לפי דעתו. לכן מהיום הזה והלאה יכבד וישב בביתו גם הוא, ולא יעסוק בשום דין ובשום ענין קטן או גדול, ואם יעבור על זה גם עליו יעבור קו״ץ וסלון ממאיר בלטותא דרבנן. תופעה זו של פנייה לכמה רבנים לקבל חוות דעתם, ואם היא לטובתו טוען הרי הרבה רבנים פסקו להיפך, והתורה אמרה ׳אחרי רבים להטות׳. הביאה את הרא״ה לכתוב פסק דין, שאין אומרים ׳אחרי רבים להטות׳, אלא כשנועדו יחדיו ונשאו ונתנו בדבר והיתה הסכמת הרוב, אז אמרינן אחרי רבים להטות, דהיינו רוב היוצא מתוך הכלל.

גם איגודים מקצועיים בצר להם כשאחרים השיגו את גבולם, פנו לעזרתו של הרא״ה, באייר תקמ״ד (1784), חברת אצרארפיין, שהם השולחנים מחליפי ופורטי הכספים, התלוננו על שאחרים משיגים גבולם וגורמים להם נזק. הרא״ה ובית דינו הכריזו איסור חמור על כל מי שישיג את גבולם, ומי שישיג גבולם יתבע על כל נזק שיגרם להם, הן בדיני ישראל והן בערכאות:

לכן בראותנו את הלחץ אשר לוחצים אותם, כאמור. חקה חקקנו וגזרה גזרנו, שמהיום הזה והלאה בפרט בימים האלה דשכיח משא ומתן מחמת הגוים ההולכים לחוג בערי המזרח, לא יכנס שום בר ישראל מבני החברה הנז׳ או מזולתם, בגבול שום אחד מבני החברה הנז' בהיותו נושא ונותן עם הגוים, ולא ילשינהו לגוים, ולא יטול ממנו חלק בריוח אשר ירויח לעיניו.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

מרדכי בושבילא. חי במאה הה׳. יתכן ששם משפחתו בושכילא עם כ׳. מתואר כמקובל. בנו ר׳ יוסף רצה לעלות לארץ ישראל בשנת תצא״ו/1737. וקבל מכתבי המלצה לעזרה מחכמי פאס.

אברהם בן בטאו. חי במאה הו׳ במערב וכנראה עבר לגור בפאם הוא אבי ר׳ רפאל אליהו.

אליהו מבטאן חי במאה הו׳ והז׳. וידוע בהתמדתו ושקידתו על התורה. ויתכן שהוא בנו של ר׳ אברהם. ונקרא גם כן בשם רפאל אליהו. יתכן שהשם רפאל נתוסף לו בעקבות מחלה. והרב אבנר ישראל הצרפתי הרבה לשבחו ולהללו לחכמי צפרו ״ובא האות… קדיש דרבנן שקוד ללמוד תורה בדביקה וחפיצה ותשוקה גם בלילה… גלוי שהוא מבחירי הצדיקים ביראת חטא… ראש הסדר לרשומי העיר הזאת…״.

אברהם ביבאם. חי במאה הג׳ ובמחלוקת הנפיחה בשנת הרפ״ו/1526 נזכר בתור מלמד.

חיים ביבאס. בה״ר אברהם הנ״ל. בא עם המגורשים לפאס בעודו נער. למד למד תורה בפאס ואחר כך הוזמן על ידי קהילת העיר תיטוואן לכהן כדיין וכמרביץ תורה. ונתנו לו ולזרעו אחריו חזקת השררה על עניני שחיטה בעיר. על תאריך נסיעתו לתיטוואן כותב ר׳ יצחק בן וואליד שזה היה בשנת הר״ץ/1530. ואילו אנו מוצאים אותו בפאס עוד בשנת השכ״ח/1568, חותם עם חכמי פאס על התקנה האוסרת על אשה להיות עריבה לגוי בעד בעלה. בכתבי היעב״ץ נמצא כתוב שהוא ראה את האגרת שבה הוזמן על ידי הקהלה בתיטוואן וזמנה אייר שנת השל״ג/ 1573. רבי חיים נחשב מגדולי הרבנים בדורו, היה לו גם יד ושם בחכמת הקבלה ומתואר ביחס הכתובה ״…החסיד ועניו הדו״מ… מופת הדור… המקובל האלהי… מורינו ורבינו…״. לאחר פטירתו בנו רבי יוסף מילא מקומו ברבנות. וכן כמה דורות אחריו שמשו מבני בניו ברבנות ובהוראה בתיטוואן ובעיר סאלי.

ב י ב ל ׳: ר׳ יצחק בן וואליד, ויאמר יצחק ב, סי׳ קג וקה. כרם חמר, תקנות סי׳ כח.

משה ביבאם חי במאה הה׳. חתום עם ראשי הקהל בשנת התמ״ח/1688 על תקנה המגבילה את ההוצאות למסיבות. (כרם חמר, תקנות סי׳ מח).

שם טוב ביבאם חי במאה הה׳. נמצאת שאלה ממנו לחכמי המערב בענייני מיסים וזמנה שנת התנ״ו/1696.

יצחק ביבי חי במאה הד׳. וחתום על כמה תקנות בשנים שס״ה ושע״א/1605, 1611. עם הרבנים סעדיה בן רבוח, שמואל אבן דנאן, וידאל הצרפתי, אהרן בן חיים, יצחק בן זמירו, שמואל אבן חביב, יחייא בירדוגו ושאול סירירו. ובפס״ד מר׳ שמואל אבן דנאן משנת השע״ז/1617 מוזכר ר׳ יצחק בין הנפטרים. באוסף ר׳ יוסף בן נאיים נמצא קובץ כת״י פירוש לקהלת שחיבר ר׳ יצחק ביבי או שהעתיק אותו. כמו כן מוזכרים משמו בקונטרסי חידושים כת״י חידושים וביאורים לתנ״ך. (כרם חמר, תקנות פג, פד, פה).

אברהם ביטון חי במאה הג׳ והד׳. חתום על כמה תקנות בין השנים הש״ה— השל״ה/1575—1545. עם הרבנים נחמן אבן סונבאל, יצחק בה״ר יוסף נהון, יוסף טובי, אברהם חאגיז, יהושע קורקוס, יוסף ב״ר משה מונדס, שמואל בה״ר מימון אבן דנאן, אברהם עוזיאל, שם טוב ב״ר יעקב אמיגו, יצחק דונדון, שמואל חאגיז. אברהם אלמושנינו ואברהם אג׳ואילוס ז״ל.

(כרם חמר, תקנות, כב. כז, כח, וכט).

יחייא בירדוגו ב״ר אהרן. מחכמי פאס במאה הד׳ התום על כמה תקנות בין השנים השס״ה—השע״א. הוא עבר מפאס לתיטוואן ונתמנה שם לסגן רב העיר רבי יוסף ביבאס ונמצא חתום עמו בתשובה בשנת השע״ד/1614. הוא חותם בתקנות עם הרבנים הנ״ל בר׳ יצחק ביבי ועוד. (כרם חמר,

תקנות לא, פא, פג—פו פח—צא).

יעקב בירב ב״ר משה. נולד לערך בשנת רל״ה/1475 במקדה שבקאסטיליה, והיה מגדולי תלמידיו של ר׳ יצחק אבוהב. בשנת הגירוש היה בימי בחרותו ועבר לצפון אפריקה דרך הערים תלמסאן ואלג׳יר. בעברו את תלמסאן נתכבד לדרוש בבית הכנסת ועורר את התפעלות כל שומעיו.משם נתקבל לרבנות בקהילת פאס, והוא רק כבן י״ח שנה. בזמן מחלוקת הסמיכה כתב(: ״שת״ל מיום הגירוש… הייתי מורה הור­אות בישראל ורב לחמשת אלפים בעלי בתים יהודים במדינת פאס… והייתי אז בן י״ח שנה ועדיין לא הייתי בחתימת זקן״. אולם שהותו בפאס קצרה היתה. יתכן ובגלל המחלוקת בין התושבים והמגורשים נאלץ לעזוב את פאס, הוא עלה לצפת דרך מצרים והתגורר תקופה קצרה גם בדמשק. היה גדול חכמי צפת וראש הישיבה המפורסמת ביותר בעולם בדור שלאחר הגירוש. בישיבתו למדו את שיטת הלימוד (העיון) הספרדית מקדמת דנא. על תלמידיו נמנו גדולי חדור ובתוכם המבי״ט ואף מרן ר׳ יוסף קארו היה לו כתלמיד. בשנת הרצ״ח יזם את חידוש הסמיכה והתפלמס קשות עם ר׳ לוי ן׳ חביב (רלב״ח) גדול חכמי ירושלים. הוא סמך את גדולי חכמי צפת, אולם רעיון חידוש הסמיכה לא הוגשם. ר׳ יעקב בירב חיבר ספר שאלות ותשובות חשוב (ויניציאה תכ״ג), אך רוב תשובותיו אבדו. אחדות מהן עדיין מצויות בכתבי־יד. הוא חיבר גם פירוש גדול על הרמב״ם לחלקים שאין עליהם פירוש ״מגיד משנה״. בדורנו פורסמה שיטתו על מסכת קידושין. נפטר בשנות הארבעים של המאה הט״ז, בשנת הש״א או בשנת הש״ו.

ב י ב ל ׳: מלכי רבנן; ר׳ מיכאל רבינוביץ, ספר היובל לב״מ לוין, ירושלים ת״ש; היים בנטוב ״שיטה על מסכת קידושין למהר״י בירב״, ספר בר אילן; ח״ז דימיטרובסקי, ״בית מדרשו של ר׳ יעקב בירב״, ספונות ז (תשב״ג), עמ^׳ מא—קב; מ׳ בניהו, ״החשה של הסמיכה בצפת״, ספר יצחק בער, ירושלים תשכ״א.

רבני פאס וחכמיה-פאס וחכמיה-כרך א' ר' דוד עובדיה

עמוד 268

התריתל מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה "פאס וחכמיה" כרך א'

על אף שהזכרנו למעלה המקומות שנהרסו ושגשרפו נציין כאן במפורט ונתאר המלאה כפי שהיה.

הבית של יודא (יהודה) בן שימול הוא הראשון לימין הנכנס למלאה, שילחו אש בחנויות שמתחתיו, ונהרס החלק הפונה אל הכיכר שבאמצע המלאה• הבית של חביבי הכהן גם בו שילחו אש בחנויות שמתחתיו נשרף ונהרס החלק העליון של צד השוק.

הבית של ציון אל־עלוף, וחלק מהבית אל חוררא והבית של סלילים כולו, ובית הכנסת בשוק של הרב מתתיה סירירו נשרף ונהרס והבית של יעקב הלוי, והבית של יהונתן מנסאנו, וחלק מהבית של יוסף בוטבול, וחלק מהבית של יוסף מרג׳אן, ושל יודא (יהודה) סמחון כולו, וחלק מבית בוויקה.

ומצד שמאל — הבית של החכם סירירו נשרף ונהרס כולו, וחלק מהקומה העליונה של יעקב עמור, וחלק מהבית של שלמה עמור, והבית של בן כמון כולו, והבית של משה בן סמחון כולו, והבית של אל־ פא ר כולו, וחלק מהבית של רי״ע (רבי יעקב) קדוש, והפורני (הצבורי) שבשוק, והחנויות הסמוכות לו, והבית של בן אמסללם, והחנויות שמשער המלאח עד לשער בית הקברות, אף חנות לא נשארה, הבית של בן אפללו שעל הגבעה של הסנדלרים נשרף ונהרס, הרחוב העליון ניצל מהרס ומשריפה, פרט לדלתות ולחלונות שנהרסו, רחוב הפאסיין לא נהרס ולא נשרף, וכמו כן רחוב נוואוול, ומן דאר סבבאגא (צובעי בדים וצמר) הבתים לא נפגעו קשות.

להלן נבאר מה אירע בפאס אל־באלי:

כאשר בפאס אל־באלי שמעו על המאורעות ׳ביום 17 באפריל, הלכו אהל פאס אל בנק קרידיט פונציי בשעה -אחת אחר הצהרים, אנשי הבנק סגרו את הדלתות וברחו דרך הגג, המוסלמים פרצו הבנק ושדדו אותו, והתחילו להרוס הקירות כדי להגיע אל הפקידים של הבנק שברחו, המשיכו לחפור ולהרוס עד לשעה שבע בערב, אך עובדי הבנק הצליחו להימלט ולהגיע עד לביתו של השגריר הצרפתי עד 11 בלילה.

גויים אחדים הלכו עד לבתים של הצרפתים והרגו כמה מהם, וגם הרגו כל מי שפגשו באל־מחוז, אחדים מהצרפתים הצליחו להימלט וגם להתגונן על נפשט, כמו למשל אחד מהם אשר התנפלו עליו ברחוב סראז והצליח להרוג  21מוסלמים, או אחר בטריאנה בפלונדה (במזנון) של דאר אל־ גדדארי אשר הגן על עצמו והרג הרבה מוסלמים.

יום חמישי 18 באפריל באפריל היתה התקוממות בית הטבק, החשיש והסיגריות ובביתו של הפולסיניר הגרמני.
אלה שמות ההרוגים והפצועים, הי"ן (השם ינקום דמם) ןמספרם:

רבי חיים ויטאל ,
תלמידו המובהק ומעביר תורתו של רבנו האריז"ל .
יום ההילולא – יום שישי ל' ניסן – ר"ח אייר ה'ש"ף ) 1620 . )
רבנו חיים ויטאל כותב בנושא הסיבות המביאות את הגוי להתגייר:
"כמתגייר, נכנס בתוכו נפש הגר, הנוצרת מקליפת נוגה הכלולה מטוב ורע,
ונעשים מזיווגן של צדיקים בגן עדן בארץ " (שער הגלגולים פ"ט עמ' יט(.
רבי חיים ויטאל החל ללמוד את תורת הנגלה בבית מדרשו של המקובל הרב משה
אלשיך בגיל 14 , שגם הסמיך אותו לרב. בהמשך, הוא למד בבית מדרשו של המקובל הרב
משה קורדברו שם רכש את תורת הקבלה. כאשר מרן רבי יוסף קארו פגש לראשונה את רבי
חיים ויטאל בהיותו בגיל 14 , הכיר ביכולותיו הרוחניות, וביקש מהרב אלשיך לשים עליו את
עינו, היות ונועד לגדולות .
המפנה בחייו, חל עם עלייתו של האר"י הק' ממצרים לצפת בשנת 1570 , כאשר הרב
ויטאל היה בן 27 .
בתחילת דרכו בצפת, האר"י הצטרף לבית מדרשו של הרמ"ק, אבל תוך מספר חודשים
הרמ"ק נפטר, ושישה חודשים אח"כ, הרב ויטאל הפך להיות תלמידו המובהק של האר"י
הק', אבל רק לתקופה קצרה, היות והאריז"ל נפטר בגיל צעיר מאוד, בהיותו בן 38 בלבד,
ביום ה' אב של"ב ) 1572 .)
רבנו האריז"ל ציוה שרק תלמידו המובהק רבנו חיים ויטאל, יעסוק ויערוך את תורתו.
הוא גם טען שכל מטרת בואו לצפת הייתה – להעביר את תורתו לתלמידו רבי חים ויטאל.
במשך 28 שנים, עמל הרב ויטאל על ספר "עץ חיים" הכולל שמונה שערים מתורת רבו:
הקדמות, שער הכוונות, שער המצוות, שער הייחודים, שער הגלגולים, שער רוח הקודש,
שער מאמרי רשב"י וכו'.
הוא פרסם עוד ספרים כמו "שערי קדושה", "ספר החזיונות" המשמש ספר אוטוביוגרפי בו
הוא כותב על התגלויותיו, כח נשמתו, חזיונות להם זכה בחלום וכו'. ספריו האחרים: ספר
התכונה, דרך חיים, ספר הגורלות, עץ הדעת טוב.
הרב חיים ויטאל גנז את כתביו, היות וחשש שמא לא הבין נכון את תורת רבו.
אחרי מותו, תלמידיו: בנו רבי שמואל ויטאל, הרב חיים הכהן מארם צובא מחבר "מקור
חיים" על שו"ע אורח חיים" בדרך הפרד"ס, רבי ישראל סרוק, הרב יוסף צמח, והרב
אברהם אזולאי בעל ה"חסד לאברהם" וכו' שעלה מפס שבמרוקו, עשו שאלת חלום, האם
יכולים לפרסם את כתביו. לאחר שנענו בחיוב, הרב אברהם אזולאי אסף את כתביו מהגניזה,
והוחל בעריכתם. הרב שמואל ויטאל, בנו של רבי חיים ויטאל היה מגדולי תלמידי אביו,
ושימש כמעתיק ומסדר את כתביו וכתבי האר"י, כפי שמעיד החיד "א בספרו "שם הגדולים".
בשער הגלגולים הוא מספר שרבו האריז"ל ביקש מ מנו לעבור לגור בירושלים, שם
תיקונו. וכך הוא כותב: "אמר לי מורי ז"ל שאלך לדור בעיר הקודש תובב"א ירושלים – כי
שם מקום דירתי האמתית, ושם עיקר השגתי וטובתי". אכן, הוא התקבל יפה בירושלים,
ויש האומרים שאף הוכתר כרב המקום.
לאחר מס' שנים בירושלים, הוא נאלץ לברוח לדמשק, היות והמושל הטורקי עבר יום אחד
מעל נקבת השילוח ושמע פכפוכי מים. כאשר שאל את עוזריו לפשר הדבר, הם סיפרו לו
שהמקום חתום וסתום עוד מימי חזקיהו מלך יהודה שחסם את המקום, כאשר הגיע סנחריב
מלך אשור כדי לכבוש את ירושלים.
השליט שמע על גדולת רבי חיים ויטאל, ולכן דרש ממנו לפתוח את המקום ע"פ שמות
הקודש. הרב ויטאל חשב שבמקרה דנן, אין להשתמש בנסים, וברח לדמשק שם שימש
כרבם של היהודים האיטלקים, היות ואביו הרב יוסף ע"ה שהיה מקובל עצום, עלה לצפת
מאיטליה.
האריז"ל נגלה אליו בחלום ואמר לו, שהוא גלגולו של חזקיה, והשליט הטורקי של סנחריב,
ואם היה פותח את נקבת השילוח, היה מביא את הגאולה.
חז"ל אומרים שחזקיה היה בבחינת משיח, וסנחריב היה בבחינת גוג, ואם חזקיה היה אומר
שירה על מפלת סנחריב מתוך נסים ונפלאות, היינו נגאלים.
הרב שמואל בנו של רבי חיים ויטאל, שימש כרב ודיין בדמשק, ופרסם ספרים רבים.
הוא היה נשוי לג'מילה בתו של רבי יאשיה פינטו.
הקשר למשפחת פינטו, מסביר את פעילותו של הרב חיים פינטו – רבה הראשי של קרית מלאכי .
בביקורי בבית העלמין בקרית מלאכי, נאמר לנו שהרב פינטו שליט"א ,
העלה במבצע חשאי את עצמותיו של הרב חיים ויטאל ע"ה מדמשק,
אותם הוא קבר במתחם מיוחד בבית העלמין בקרית מלאכי

מסע תפלילת

והנה פירוט מסע במוסדות שהתנהלו בכפרים במר תפלילת. את המסע ערכו בשנת תשכ״א שני ממנהלי המוסדות הגדולים, הרב רפאל אסר מנהל המוסדות במידלת והרב מכלוף קריספין מנהל המוסדות בארפוד, ויחד הם מדווחים אל הרב מטוסוב על הרשמים מהתנהלות המוסדות ועומדים על נושאים הזקוקים לסיוע:

ב׳׳ה. ו׳ לחודש טבת, יה״ל [יהפך לשמחה], בא סימן ואת שדי יברכך לפ״ק [׳׳ואת שדי ויברכך" רומז לפרשת השבוע ״ויחי", וגם ״ואת שדי" גימטרייה על שנת תשכ״א]

פרטי הביקור שביקרנו אנחנו חותמים מטה, במוסדי תלמודי תורה אהלי יוסף יצחק – ליובאוויטש, במחוז תאפלאלת, מעי׳׳ת מידלת ועד ריסאני יע״א […]

תינזדאד.

קהילה מסכנה ועניה, אנשים בה מועט, תשע משפחות 53 נפשות מהם 20 תלמידים שצריכים למורה, שלמרבה הצער ישנם בהם איזה מבוגרים שאינם יודעים אף צורת האות העברי, ומאידך גיסא המה לומדים רק בבית ספר מוסלמי, כן גם כן חסר להם שוחט ושליח ציבור, שעד בואנו לשם לא התפללו הרבה שבועות בבית הכנסת כלל וכלל, וסדרנו להם בינתיים אחד שיתפלל בהם. אם יש אפשרות ישנו בישיבתם הרמתה [בישיבה בקזבלנקה], תלמיד אחד מבוגר לומד (אולי) בכיתה ראשונה והוא מעיר זאת ומתלמד גם כן בקסבלנקה הלכות שחיטה, אולי יהיה טוב בשבילם לסדרו.

ריס.

המורה: ימין קאקון שי׳. תדירים – 31 תלמידים, שיעורי ערב – 29 סך הכל ־ 60 תדירים.

סוג א) 25 – אלף בית, אותיות בלוח קריאה יפה, ברכות בעל פה, לשון הקודש שמות העצם וכדומה.

סוג ב) 5 ־ מבוא לקריאה, ברכות, כתיבה

סוג ג) 1- חומש פירוש המילים, תפילה, כתיבה, דינים,

(כן הוא בא שוב עם ילדי שיעורי ערב ולומד איתם).

שיעורי ערב:

סוג א) 6 חומש עם פירוש רש״י ז׳׳ל, משניות עם פירוש ברטנורא, נביא, תהילים, דינים, לשון הקודש, דקדוק, ספרנו חוברת ד׳ וחוברת ה׳.

סוג ב) 12- תורה, דינים, עברית, דקדוק.

סוג ג) 11- תפילה, עברית, דקדוק בעל פה.

חוסר ספרים: דברים – 20, מלכים – 20, קיצור שולחן ערוך – 10, משניות ברכות – 20, ספרנו חוברת ד׳ – 20, מבוא לקריאה ־ 20, יומן – 1, מחברת תוכנית הלימודים של ראבאט [תוכנית הלימודים של משרד החינוך היושב בראבאט] – 1.

הערה: יש צורך לדעת מי ומי יטפל בילדים בהשגחה על האוכל, כן שעות הלימוד של המורה, וימי החופש שעליו לקבל, כן להביא בחשבון שהנהו מלמד גם כן ביום שבת קודש.

קצר – סוק. סך הכל 193.

המורים: שלום פחימא שי׳ רחמים אלעסרי שי׳. תדירים: 117 תלמידים, שיעורי ערב 76.

תדירים:

שלום פחימא – 47 תלמידים.

סוג א) 24 – חמש בפירוש המילים, תפילה, כתיבה, ברכות, ספרנו חוברת ב׳.

סוג ב) 23 – נבון [ספר לקריאה כדוגמת מבוא קריאה] כתיבה, ברכות בעל פה.

רחמים אלעסרי – 70 תלמידים.

(הוא מלמדם רק כחצי היום הראשון ואילו אחר הצהרים הם מצטרפים לתלמידי פחימא).

סוג א) 40 אותיות ונקודות בלי חיבור.

סוג ב) 30 קטנטנים, סתם נתקבלו מהפרעות הקהילה.

שיעורי ערב:

שלום פחימא – 18 תלמידים

18- משנה, תורה, דינים, נביא.

רחמים אלעסרי – 58 תלמידים.

סוג א) 41 – חומש בביאור המילים, תפילה, ספרנו חוברת ב.

סוג ב) 17- ספרנו חוברת ב׳, תפילה.

חוסר ספרים: מכל וכל מאי הסדר בכלל. הערה:

את כל סוגי התלמידים הנזכרים, לא נפנינו לבחנם ורק כפי שהגידו המורים – מצד שהמורה פחימא – היה חולה – ל״ע – ומפאת העדרו לא יכולנו לבחון, וכן לעסרי הגיע זמנו ללכת לבית הספר אליאנץ, כן גם כן נתועדנו עם הקהילה, ומהדיבורים שהיו בינותינו על דא ועל הא, ניכר שבאמת יש צורך לסדר שם תלמוד תורה לשלוש כיתות או ארבע, ויש אחדים בהם שמוכנים לקנות על חשבונם מקום ביהוד לתלמוד תורה כדי להשכירו לערך 15,000 פרנק לחודש, ארבע כיתות מסבה ובתי הכבוד ומקום האוכל, כן יש צורך במנהל מקומי, וזה ישים קץ להשערוריות וכדר, ובאמת אם יסתדר תלמוד תורה תחת פיקוח של מנהל יהיה הצלחה בזה.

זורף.

המורה: יוסף יתאח שי׳. תדירים 36 תלמידים.

סוג א) 3 חומש ברש״י, תפילה סוג ב) 5 חומש בביאור ותפילה סוג ג) 7 חומש בקריאה סוג ד) 13 קריאת המילים סוג ה) 5 אותיות ונקודות סוג ו) 3 אלף בית חוסר ספרים:

מבוא לקריאה, וזה חומשים סתם לקריאה. הערה:

מצד המורה, הרי הוא אדם פשוט, יודע קצת פירוש מילים, על שאלתנו מה לומדים היתה תשובתו, לומדים רבינו שלמה יצחקי זכרו לברכה, והכרת פניו ענתה בו. יש צורך במורה שילמד את המבוגרים שהנם כעת עזובים להם לנפשם, וגם מאלו שיש תחת יד הנזכר דברנו בענין זה עם אנשי הקהילה, ואחרי שקלא וסריא הם אומרים שיכולים לעזור לתת מידי

חודש בחודשו 13,000 פרנק, כן ישנו בחור אחד שלמד בפיס בתלמוד תורה של הקהילה, ויש לו המלצות טובות בעד עבודתו, ולרגל העתקת הורים למידלת הכרח גם הוא לצאת ומבקש עבודה אצלנו, הוא יודע עברית ערבית וצרפתית.

ריסאני.

המורה: מימון מלכא שי׳. תדירים 61 תלמידים.

סוג א) 3 חומש עם פירוש רש׳׳י, משנה, שולחן ערוך, כתיבה.

סוג ב) 3 – תורה בביאור המילים, תפילה, כתיבה. סוג ג) 4 – קריאה בשטיפה. סוג ד) 20 – קריאה הגונה בלוח. סוג ה) 31 אותיות וכו׳ חוסר ספרים:

אין לו ספרים, ומה שיש קרוע.

הערה:

המורה הוא מטופל בלימודי אליאנס, תמורת כך הוא לא מתעניין כראוי בתלמוד תורה, כן הוא מטופל בעניני הקהילה, שיעורי ערב לילדי בית הספר לא מלמד כלל, ובימי החופש לא באים (לא ידוע הסיבה לזה) יש צורך במכתב רצוף אליו להעירו על כך ומה תהיה תגובתו, כן הכיתה מלוכלכת למדי, ויש בזה גם כן הפרש רב מאליאנס לתלמוד תורה וכו׳, יש צורך במורה נוסף.

תולדות חב"ד במרוקו- שליח עושה שליח-החינוך בכפרי הדרום

עמוד 54

"זה היום עשה ה' – נגילה ונשמחה – בו" (תהלים קיח, כד).

             "בו – ביומא.   בו – בקב"ה" (זהר, ג, קה ע"א) .

השמחה בעצמאות – נובעת מתוך השמחה בקב"ה, שזיכה אותנו ביום הק' הזה,

ועל כן "נגילה ונשמחה בו" – ע"י הודיה לקב"ה – בשיר ובהלל.

בשמחה ובסעודת מצוה, כפי שעושים בפורים ובחנוכה שנקבעו ע"י חז"ל.

 

הקב"ה מזכה אותנו לחגוג את העצמאות ה- ע"ח{78} למדינת ישראל,

בזכות לומדי התורה הרבים – ספרא, ובזכות חיילי צה"ל – סייפא.  

וגם בזכות – 25,644 חללי צה"ל הי"ד – שמסרו נפשם על קידוש ה'.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

"יקר בעיני ה' – המותה לחסידיו" (תהלים קט"ז, ט"ז)

בן עזאי: יקר – מלשון יקר וגדולה, לה זוכים בעולמות העליונים,

כל הישראלים שנהרגו על קידוש ה' וקדושת הארץ – נשמתם עדן.

 

על הרוגי מלכות בהם נכללים  חללי צ.ה.ל, וכל אלה שנהרגו בגלל שהם יהודים,

 נאמר בגמרא: "ושמעתי שהיו אומרים:

 הרוגי מלכות – אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם"

 (בבא בתרא י ע"ב. פסחים נ ע"א).

 

לכן עלינו לחוג את העצמאות, ולהודות לבורא עולם על כל הטוב שעושה אתנו,

 ללומדי התורה, לכוחות הביטחון, לרה"מ מר בנימין נתניהו הי"ו והנהגת המדינה,

 ולכל השדרי"ם הפועלים – למען הצלחת המדינה וקירוב הגאולה.

 

 

"רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא

היו מהלכים בבקעת ארבל בהשכמת הבוקר…

וראו איילת השחר שבקע אורה.  

 

אמר רבי חייא רבא… כך היא גאולתם של ישראל:

בתחילה קמעה קמעה, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת.

מה הטעם? "כי אשב בחושך, ה' אור לי".

 

 

כמו בנס פורים: תחילה "מרדכי יושב בשער המלך".

 אח"כ "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות".

בסוף, "ליהודים הייתה אורה ושמחה, וששון ויקר" (ירושלמי ברכות, פ' א).

 

 

 

 

 

אמירת הלל ביום העצמאות –

 לאור החלטות מועצת הרבנות הראשית לדורותיה.

 

 

א. לאחר קום המדינה, הוחלט ע"י הרבנות הראשית בראשות הרבנים הגאונים:

 

 הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל והרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, לומר חצי הלל ללא ברכה. תש"י 1950

 

ב.  אחרי מלחמת ששת הימים (67),ושחרור ירושלים, הוחלט ע"י הרבנות הראשית בראשותם של:

הרב יצחק נסים והרב איסר יהודה אונטרמן ע"ה לומר הלל שלם עם ברכה ביום שחרור ואיחוד ירושלים.

 

ג.  ביום כ"ה בניסן תשל"ד (74), אחרי הישועה והניצחון במלחמת יום הכיפורים, הוחלט ע"י מועצת הרבנות הראשית בראשות מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה והרב שלמה גורן ע"ה

לומר הלל שלם עם ברכה ביום העצמאות.

באותה ישיבת מועצת הרבנות,

מרן הרב עובדיה ע"ה לא השתתף, אבל ההחלטה התקבלה ברוב קולות חברי המועצה.

 

במרוקו ותוניס,

 אמרו הלל עם ברכה מתוך שמחה.

 

הרה"ג שלום משאש ע"ה:

"חייבים להודות ולהלל למי שעשה לנו את כל הניסים הללו, ומי הוא זה ואיזהו שיכול לבטל מנהג זה {אמירת הלל}, ולהיות כפוי טובה לקב"ה".

 

 (מתוך ההסכמה ל-בית מנוחה).

בארץ פסק שכל אחד ינהג לפי מקומו (הרב שלום משאש ע"ה. שמש ומגן ח"ג סג, סו).

 

 

 

חשיבות הקמת מדינת ישראל –

 וחובת התודה לבורא עולם

 

 

 

קידוש ה' – בהקמת מדינת ישראל,

בניגוד לחילול ה' – בגלות בת 2,000 שנה.

 

 

א.  מצות ישוב ארץ ישראל:

"והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (במדבר לג נג).

רמב"ן: "מצות עשה שנצטווינו לרשת הארץ

לשבת בה".

 

ב.  קיבוץ גלויות בארץ – גורם לקידוש ה'.

"כה אמר ה': לא למענכם אני עושה בית ישראל, כי אם לשם קדשי אשר חיללתם בגויים… ולקחתי אתכם מן הגוים… והבאתי אתכם אל אדמתכם" (יחזקאל לו).

 

ג. מקלט מדיני לכל יהודי בעולם, הרוצה לעלות לארץ מתוקף חוק השבות.

 

ד. דם יהודי אינו הפקר. בגולה נרצחו יהודים על ימין ועל שמאל, ושישה מיליוני יהודים בשואה יוכיחו.

 

ה. ביטול ג' השבועות שלא אפשרו לעלות לארץ, היות וקיבלנו אישור הגוים בוועידת סאן רמו ובאו"ם.

 

ו.  פריחת עולם התורה שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה היהודית מאז ימי דוד ושלמה

 

ז. קיום מצות התלויות בארץ.

 

ח. פריחה כלכלית וביטחונית לאור חזון הנביאים

 

ט. ריסוק האידאולוגיה הנוצרית שדגלה בכך שהקב"ה זרק אותנו כביכול בגלל חטאינו, והם מחילפים אותנו.

 

י. הצלה מהתבוללות. בארה"ב – שיעור ההתבוללות עולה מעל 50%,

               ובאירופה מעל ל- 80%

 

 

אלו ואלו – דברי אלוקים חיים".

בעניין אופי ההודיה לבורא עולם – על נס הקמת המדינה, 

כל אחד ינהג כדברי רבותיו – מבלי לפסול אחרים!!!!

 

 

אמר רבי אבא אמר שמואל: שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים הם, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם? מפני שנוחים ועלובים {צנועים} היו, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם" (עירובין יג ע"ב).

 

 "אלו ואלו – דברי אלוקים חיים".

המסר החשוב של בית הלל הוא: רק כאשר דברי הלכה עומדים אלו ליד אלו בכבוד הדדי, הם נקראים =  דברי אלוקים חיים. ובפרט כיום שלא זכינו עדיין ל"בת קול" שתקבע הלכה. לכן, גם בנושא אופי ההודיה לה' ביום העצמאות, מן הראוי שכל קהילה באשר הוא, תכבד את מנהגי רעותה, ובפרט בנושא בו החליטה מועצת הרבנות הראשית ברוב דעות

הרה"ג אברהם מימון ע"ה רב ק'ק "לב חנון"

בהר חומה שבירושלים, כותב בהרחבה על נושא אמירת הלל ביום העצמאות בשו"ת "לב חנון" (חלק ב' סימן מב),  

 

וכך מסכם את פסיקתו:

 

"כל אחד ינהג איך שדעת רבותיו נוטה. ובוודאי אם ינהג כך וכל כוונתו לשם שמים, אין ספק שגם מעשיו רצויים מכיוון שעשה ע"פ התורה אשר הורוהו רבותיו.

והעיקר הגדול הוא שלא לבוא לריב או להשמיץ ולדבר לשון הרע על אלה שלא נוהגים לפי הנהגתו".

 

אכן, זוהי דוגמא לרב דגול ועניו ההולך בדרכם של בית הלל, דבר המסביר מדוע דבריו ואמריו נשמעים ומופנמים בקרב קהילת צאן מרעיתו.

 

 

"ואהבת לרעך כמוך" – בזכותה, נזכה לזרז את גאולה.

 

 

הימים שבין פסח לשבועות – ימי ספירת העומר, הפכו בנ"י לאחר יציאתם ממצרים מאנשים בודדים וכל משפחה לעצמה כפי שהיה במצרים כאשר כל משפחה הסתגרה בביתה בליל טו בניסן והקריבה את קרבן פסח ככתוב: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" –  והפכו לעם אחד מאוחד המיוחד בתורתו במעמד הר סיני – "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י).

בימים הללו התרחשו לאורך ההיסטוריה רבת השנים, אורות וצללים בקרב עם ישראל.

הצל הכבד של מות  24,000 תלמידי רבי עקיבא ממשיך ללוות אותנו, ולכן נוהגים בהם מנהגי אבלות עד ימינו. הגמרא (יבמות סב ע"ב) אומרת לנו: "אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא… וכולם מתו בפרק אחד –

מפני שלא נהגו כבוד זה לזה,

 

והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע. והם העמידו תורה אותה שעה"… וכולם מתו מיתה רעה = אשכרה".

 

רבי מאיר בעל הנס אכן יישם את דברי רבו בכלל: "לעולם, אתם נקראים בנים" (קידושין לו ע"א).

 

רב שרירא גאון כותב באיגרתו המפורסמת שהיה זה "שמדא". כלומר, הם נהרגו בגלל גזירת השלטונות הרומיים שדיכאו באכזריות את מרד בר כוכבא בו השתתפו כלוחמים. כידוע, רבי עקיבא תמך במרד בר כוכבא, ואף ראה בבר כוכבא משיח, ע"פ עדותו של רבי שמעון תלמידו. יוצא שבכל יום נהרגו מאות תלמידי חכמים, והכל בגלל "שלא נהגו כבוד זה לזה" כדברי הגמרא. גם הביטוי של הגמרא "זוגים" משקף את הבעיה שהם נהגו כבוד אחד עם בן זוגו בלבד, ולא עם בשאר

לפי פירוש אחר, למרות שכל אחד אמור לנהוג כבוד כלפי בן זוגו, הוא לא נהג כך.

 

חבל מאוד שגם כיום "בשם התורה" בבחינת "ותשחת הארץ לפני {בשם} האלוקים", ישנם רבים הממשיכים בהתבדלות ובהתנגחות, וכאן המקום להזכיר את ספר

 

"אם הבנים שמחה" של הרה"ג יששכר שלמה טייכטל הי"ד שנהרג בשואה. בספר הוא מנתח את סיבת צרות הגלות והשואה, בגלל שלא רצו לעלות לארץ ישראל, והתבדלו מגדולי מבשרי הציונות האמונית והדתית כמו הרבנים הגאונים הרב יהודה אלקלעי והרב צבי קלישר, שאף פרסמו ספרים רבים בנושא.

 

 

 

 

 

 

 

 

"ביום ההוא – אצמיח קרן לבית ישראל…"

(יחזקאל כט, כא. הפס' החותם את הפטרת "וארא" – בה החלה גאולת עמ"י ממצרים).

 

"מצמיח קרן ישועה".

רבנו-אור-החיים-הק' עבר בדרכו לירושלים דרך אלג'יר, שם זיכו אותו הרבנים הגאונים

יהודה עייאש ויצחק שורקי ע"ה, בהסכמה לספרו "אור החיים" וכך כתבו:
 "החותמים לכבוד התורה – יום ד',

 

חמשה ימים לחודש אייר שנת אצמי"ח קר"ן = {תצ"ט} לבית ישראל"{תצ"ט = 1739}.

אכן, הקב"ה השרה עליהם רוח קודשו – לרמוז לדורנו את נבואת הגאולה

 ב– ה' אייר הקמת המדינה (יחזקאל כט, כא):

"ביום ההוא, אצמיח קרן לבית ישראל" – יום ה' אייר, בו נהלל ל-"מצמיח קרן ישועה".

(ע"פ ספרי "להתהלך באור החיים" כרך א' עמ' 273 פרשת 'וארא')

 

 

"בשוב ה' את שיבת ציון – היינו כחולמים" (תהילים קכו, א).

 

שני האורות המרכזיים  בימי הספירה:

יום העצמאות – ה' אייר. ואיחוד ירושלים – כ"ח אייר.

 

על שני הימים: ה' אייר = כ לעומר ו- כח אייר = מ"ג לעומר, אומר הגר"א (מדרש שלמה פ' ז עמ' נב"):

ימי העומר הם הימים המסוגלים ביותר להתעלות בקדושה, לעומת זאת הם רגישים להתדבקות הקליפה…

זולת שני הימים הנ"ל – שאין הקליפה יכולה לשלוט.

 

שיבת ציון כחלום – החלום ופשרו.

 

 

רבנו אברהם אבן עזרא:

"בשוב ה' שבותם, כן יאמר ישראל: אין אדם רואה בהקיץ הפלא הזה, רק בחלום". כלומר, התרחשות הגאולה היא כמו חלום.

זוכר בערגה את מו"ר אבי  הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה שהשתטח ונישק את רגבי ארץ הקודש בהגיענו לטבריה ביום פסח שני – יום ההילולא של רבי מאיר.

רבנו המאירי: "שלא נתייאש מן הגאולה, אבל דעתנו ולבנו עליה תמיד, ואמר שבעודנו בגלות – אנחנו כחולמים עניין הגאולה". כלומר, מרוב השתוקקותנו לגאולה, אנחנו חולמים עליה. בגלויות הרבות תמיד אמרו: "לשנה הבאה בירושלים".

 

רבנו הרד"ק: "כחלום יעוף יהיה בעינינו צרת הגלות, מרוב השמחה שתהיה לנו בשובנו לארצנו". צרות הגלות נראות לנו כחלום. וכאדם שבילה נעוריו בגלות, מודה לה' שזיכה אותנו לחונן את עפר ארץ ישראל בבחינת "ואת עפרה יחוננו", ושכחנו מצרות הגלות.

 

 

 

"הודו לה' כי טוב… 

יאמרו {בעתיד} גאולי ה' אשר גאלם מיד צר…" (תהילים קז).

 

את המזמור הנ"ל שרנו בפסח,

ונזכה לשיר אותו ביום העצמאות הבעל"ט, ובגאולה הקרובה.

הביטוי "יאמרו" נאמר בלשון עתיד,

דבר הרומז להבטחת הקב"ה לנביא יחזקאל בשנת {586 לפנה"ס}:

 

"ולקחתי אתכם מן הגויים / וקבצתי אתכם מכל הארצות /

 והבאתי אתכם אל אדמתכם /

וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאתיכם /

 ומכל גילוליכם אטהר אתכם" (יחזקאל לו כד- כה).

 

"וְלֹא אַסְתִּיר עוֹד פָּנַי מֵהֶם,

 אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי אֶת רוּחִי עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה"  (יחזקאל לט, כט)

"ולא אסתיר" = {בגימטריה} = 708 = תש"ח = הקמת המדינה.

 

הקשר הפנימי – בין חג הפסח ליום העצמאות.

 

 

טור או"ח (סימן תכח סעיף ג) מסביר את סימני החלת המועדים במהלך השנה על פי א"ת ב"ש בין ימי הפסח לשאר החגים. כלומר, מצליבים בין האות של כל אחד מימי הפסח, לאותיות הפותחות את שאר החגים.

להלן הפירוט:

א"ת: א – יום א של פסח, יחול  ת–שעה באב.

ב"ש: ב – יום ב של פסח יחול ש–שבועות.

ג"ר: ג – יום ג של פסח יחול לעולם – ר-אש השנה.

ד"ק: ד – של פסח תחול ק-ריאת התורה בשמחת תורה

ה"ץ: ה – של פסח יחול צ-ום כיפור.

ו"ף: יום שישי של פסח יחול פ-ורים שעבר".

 

קשר בין נסי פסח ונסי פורים. שלושת ימי צום אסתר, היו בפסח: יד, טו, טז בניסן.

 

הטור אינו מזכיר את הצמד הבא: ז – ע. שיזווג את היום השביעי של פסח לחג אחר, כפי שנעשה קודם לימי הפסח הקודמים.

גם לצמד ז"ע, מצאו חכמי דורנו פתרון: ז – יום שביעי של פסח, יחול לעולם יום ע–צמאות, וכן ט"ו באב – יום האחדות בין חלקי בני ישראל, ובינם לקב"ה.

 

בנוסף להתאמה בין שני הימים הנ"ל – שביעי של פסח ויום העצמאות, קיימת גם התאמה פנימית רעיונית כפי שיוסבר להלן בדברי הרב קוק.

 

הרה"ג אליהו אריאל אדרי – אב בית דין מקודש, ורב שכונת "חומת שמואל" בירושלים, כותב על כך בספרו "משירי אהודנו" עמ' כב':

"הרב קוק זצ"ל (עולת ראיה א עמ' לח) מבאר ששביעי של פסח הינו יום המרכז באופן תמציתי את הארת הפסח כולה, אשר התחלקה על פני שבעה ימים…

 

בדורנו, נמצא בן הזוג ליום שביעי של פסח

בדמותו של יום העצמאות שהתחדש מן שמיא ומן ארעא בדור של חתימה, והתקשרו חותם בחותם – חותם הגאולה הראשונה בחותם הגאולה האחרונה.

 

 

 

תהליכי הגאולה בראי – תפילת שמונה עשרה וברכותיה.

"דבח"י ברכאן דצלותא – תליא פורקנא" (תיקוני זהר ת' כ"א ג' ע"ב).

תרגום הזוהר: בח"י ברכות שבתפילת שמונה עשרה – תלויה הגאולה.

 

"ברוך אתה ה' – גאל ישראל".

 

 

 

ברכת "גאל ישראל", חותמת את ברכות "קריאת שמע", ומהווה למעשה, מבוא לתהליכי הגאולה הרמוזים בתפילת "שמונה עשרה" שנתקנה ע"י אנשי הכנסת הגדולה.

אחד היסודות בתפילה הוא סמיכת גאולה לתפילה כדברי רבי זעירא בשם רבי אבא בר ירמיה: שלש תכיפות הן: תכף לסמיכה שחיטה. תכף לנטילת ידיים {מים אחרונים} ברכה. תכף לגאולה – תפילת העמידה. אמר רבי יוסי בי בר רבי בון… וכל מי שהוא תוכף = מסמיך גאולה לתפילה – אין השטן מקטרג באותו היום" (ברכות ו). ההסבר לכך הוא שע"י הציפיה לגאולה תתגלה מלכות שד-י בעולם, ובכך אנחנו נותנים למעשה את המשמעות האמתית למהות התפילה שהיא רצוננו להתקשר לקב"ה כדי להקים את השכינה מהגלות בה היא נמצאת בגלל עוונותינו כדברי המקובל הרב יהודה פתייה זצ"ל המסביר בהרחבה את תפילת "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי" שלפני התפילה ("מנחת יהודה" עמ' 73-74).

 

לדבריו, ה"שכינה" מהווה את אורו יתברך השוכן בארץ, ככתוב "כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל" (במדבר לה, לד). הוא מדמה את הקב"ה לשמש, בבחינת "כי שמש ומגן ה' אלוקים" (תהלים פד, יב), ואת קרני השמש לשכינה. את עוונותינו הוא מדמה לעננים המחשיכים את קרני השמש.

 

 

בתפילה, מבקשים ששם י-ה-ו-ה יהיה שלם.

אצל עמלק נאמר: "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק" (שמות יז, טז). כסא ה' איננו שלם היות וחסרות בו שתי האותיות ו-ה, ורק ע"י תיקון עוונותינו הדומים לעננים, כיסא ה' יהיה שלם, ואז תבוא הגאולה. זו בעצם עבודת המקובלים ב"תיקון חצות".

 

תפילת שמונה עשרה מהווה את נקודת השיא שבתפילה, ולמעשה היא  "התפילה" בהא הידיעה.

 

בעולם הספירות, היא בבחינת הכתר שבראש עולם האצילות, וכל מה שלפניה הוא בעצם מעין הכנה לתיקונה המלא של השכינה: "כד אתיין לה לחופה… הא קא אתיין לחופה".

 

תרגום דברי הזוהר: כשמעלים את השכינה מעולם הבריאה לעולם האצילות ע"י תפילות מקדימות כמו פסוקי דזימרה המסמלות את עולם היצירה, וכן קריאת שמע וברכותיה המסמלות את עולם הבריאה, עד שמגיעים לתפילת שמונה עשרה המכונה "חופה"  (רעיא מהימנא חלק ג רל/ב).

 

 

 

בתפילת שמונה עשרה,

אנו שואפים להתחבר

אל עולם הנצח ארוך הזמן,

ולא להפוך את התפילה למעין

סופרמרקט לבקשות הב הב!!!

 

 

תהליך הגאולה –

לפי סדר הברכות בתפילת העמידה (מגילה י"ז ע"ב).

 

ברכה ראשונה –

"ומביא גואל {בהווה} לבני בניהם {גם לנו}  למען שמו באהבה. הקב"ה גואל אותנו מתוך אהבה.

 

ברכה שנייה –

 "מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה –  הקב"ה מצמיח גאולתנו.

 

ברכה תשיעית –

ברכת השנים – הארץ חוזרת לתת מפריה לעם השב לציון, כנבואת יחזקאל. (סנהדרין צח ע"ב)

 

ברכה עשירית – "תקע בשופר גדול לחירותנו, ושא נס לקבץ גלותנו". רוב רובו של העם היהודי – שב לציון.

 

ברכה אחת עשרה –

השיבה שופטנו כבראשונה" – אנו נמצאים כיום בתהליך של ראשית החלת המשפט העברי.

 

ברכה ארבע עשרה –

"בונה ירושלים" – הקב"ה בונה בהווה את ירושלים, רמז לפעילות משיח בן יוסף.

 

ברכה חמש עשרה –

"מצמיח קרן ישועה" – מלכות בית דוד צומחת כעץ הצומח לאיטו. "ראשית צמיחת גאולתנו.

 

ברכה שבע עשרה –

בגימטריא = טוב – "והשב העבודה לדביר ביתך". להשיב את הקרבת הקורבנות במקדש.

 

"מי חכם וישמור אלה – ויתבוננו ה'".

הפס' החותם את המזמור

 "הודו לה' טוב, כי לעולם חסדו" (תהלים קז מג).

מזמור אותו שרים בפסח, ביום העצמאות, וביום ירושלים.

 

רבנו אברהם אבן עזרא, רבנו המאירי וכו':

רק חכם ונבון בחכמה אלוקית – זוכה לשמור ולהתבונן בחסדי ה',

  וגם להודות לו על החסדים שעושה לנו.

 לכן, עלינו להודות ולהלל בהלל והודיה לקב"ה, על הקמת המדינה,

 המהווה שלב חשוב בתהליך הגאולה.

 

במה זכה דורנו לתהליך הגאולה?

 

"אין שום ישועה שלמה באמת –

כי אם אותה שהנושע פעל להופעתה בפועל ידיו".

 

תשובה ברורה:

הדורות האחרונים עוסקים בגאולת עם ישראל בא"י,

 לכן ה' מושיע אותם.

(הרב קוק. אורות הקודש ג, מוסר הקודש מז).

 

הרב צבי יהודה הכהן קוק

שואל על הפס':

"כי עין בעין יראו, בשוב ה' ציון" (ישעיה נב, ח).

האם יש מושג כזה של – עין בתוך עין?

 

תשובתו:

עלינו לכוון את העין הפרטית שלנו לעין האלוקית,

ורק אז נראה את המשך הפסוק "בשוב ה' ציון".

 

ה-תשפ"ו – 791

 ישועת ה' = 791

עצמאות שמח וגאולה קרובה

עוד השנה – בחסד וברחמים

משה אסולין שמיר

 

1. מוסמכים על ידי ד יעקב אביחצירא

ר׳ דוד ב״ר יחיא ילוז

2-מוסמכים על ידי ר' מסעוד אביחצידא

א-ר׳ יחיא בן חיים אמסללם מקהילת זורף הקרוי ׳באבא/יא חזאן׳ או ׳בא/יא חיים׳, ת׳׳ח שמילא את כל תפקידי הקהילה: שוחט, מוהל, סופר סת״ם, ש״ץ ועורך חופות. היה איש אמיד בעל נכסים וקרקעות מקהילת זורף.

ב-ר׳ משה ב״ר יוסף מלול מתיזימי ואח״ב ארפוד הקרוי לחזאן משה, ראש השושלת למשפחת מלול בארפוד ובטבריה.

ג-הרב מסעוד שניאור, תלמידם של ר׳ מסעוד אביחצירא ור׳ משה אלבאז מצפרו היה שוחט ובודק ומסדר גיטין.

ד-ר׳ שלמה אמסללם מחבר ׳בני שלמה׳ ממידלת.

3-מוסמכים על ידי ר' דוד אביחצירא

א-ר׳ מכלוף ב׳׳ר אברהם פדידא הקרוי בבא עזיזי מריסאני.

ב-ר׳ אליהו ב׳׳ר אברהם פדידא מריסאני הקרוי בא/יאהו בן ננא.

ג-ר׳ דוד ילה = לחזאץ דוד ממזגידא.

ד-ר׳ יהודה ב״ר יעקב סמחון.

ה-רבי אהרן ב׳׳ר מכלוף חמו ה׳ן ׳לחזאן חביבי׳ מקהילת א-ריש.

4-מוסמכים על ידי ד ישראל אביחצירא/בבא סאלי

א-ר׳ אברהם ב״ר משה לעסרי מקסר א-סוק¹.

ב-ר׳ יצחק נזרי מארפוד².

ג-ר׳ יחיא שניאור בצירוף חתימת בבא חאקי.

ד-ר׳ פינחס ב׳׳ר יחיא שניאור.

ה-ר׳ נסים אמסללם מפיגיג.

ו-ר׳ יחיא ילוז.

5. מוסמכים על ידי ד יצחק אביחצירא + ר' מאיר

א-ר׳ יצחק נזרי מארפוד.

ב-ר׳ שמעון ב״ר אליהו דהאן מקראנדו.

5-מוסמכים על ידי ר' מאיר אביחצירא

א. ר׳ יעקב ב״ר אליהו סבאג מקהילת זורף.

ב-ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי מקהילת קסר א-סוק.

ג-ר׳ מכלוף לעסרי מקהילת ריש.

ד-ר׳ אברהם ב״ר אהרן חמו הקרוי לחזאץ הנו מריש ותאלסינת.

ה-ר׳ מסעוד ב״ר שלמה אמסללם ממידלת.

ו-ר׳ יוסף בן יעקב בן מכלוף שטרית ממידלת.

7. 7. מוסמכים על ידי ' מכלוף אביחצירא

א-ר׳ מימון מלכה מריסאני.

ב-ר׳ אליהו ב״ר יעקב סבאג מקהילת זורף.

ג-ר׳ מכלוף בן יוסף בן חיים סבאג מקהילת זורף.

ד-ר׳ יצחק ביטון ממראכש.

קהילות ישראל בתאפילאלת –בהנהגת חכמי אביחצירא- מאיר נזרי– החינוך ומוסדותיו

עמוד 26

הכרוז

הכרוז הוא האיש הממונה מטעם ועד הקהילה.[ הכרוז על פי מקורו הוא שליח או מבשר המוסר הודעה מטעם סמכות עליונה כמו מלך (ראה המכלול).] ותפקידו לפרסם ולהכריז בעל-פה על תקנות הוועד בשבת בכל שבעת בתי הכנסת של הקהילה. בד״כ נכתבו התקנות על דף, והכרוז קוראן בפני הקהל. שני כרוזים שירתו את הקהילה: הראשון הוא יסו מאיר (=יוסף בן מאיר אביכזר), ולאחר שנפטר נתמנה במקומו יגו מכילף (= יעקב בן מכלוף אביכזר).

 

דוגמה של כרוז קהל קדוש ברוכים תהיו!

(הודעה משוערת)

זינא נעלמוכום בלי אלקומיטי רסא מן דאבא לגדאם מא יכתרוש לקהל פתפריק לבאיט פשבת שירה. עליהא מן דאבא לגדאם מול שירה יפרק לכל ואחד גיר ביטא אוחדא פעוואט זוז ביטאת, ולחזן יעטיוה זוז ביטאת פעוואט כמסה, ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב׳ !

(תרגום: באנו להודיעכם, שוועד הקהילה התקין, כי מכאן ולהבא לא ירבה הקהל בחלוקת ביצים בשבת שירה (בפרשת בשלח ובשביעי של פסח). לכן מכאן ולהבא בעל השירה (חתן שירת הים) יחלק לכל מתפלל רק ביצה אחת במקום שתיים, ולחזן יתן שתי ביצים במקום חמש. ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב׳.

המשך ההודעה עלול להכיל תיאור הקנס שיוטל על מפר התקנה…

 

נציגות יהודית בעירייה ושאר רשויות

העירייה היא רשות המטפלת בכל צרכי היישוב על אוכלוסיותיו: צרפתים, ערבים ויהודים כאחד: בנייה, אספקת מים וחשמל, ניקיון… בתקופת השלטון הצרפתי התנהלה העירייה על ידי הממשל הצרפתי, שדאג גם למוסדות הקהילה הצרפתית המקומית, כמו הקמת בית עלמין נוצרי ובניית כנסייה. מתקופת העצמאות ואילך ניהלוה מוסלמים תושבי המקום. בעירייה לא נטלו היהודים חלק בשלטון המקומי אלא בצורה סמלית. בעירייה היה אגף בשם le groupement (=הקבוצה), ובו שמונה נציגים, וביניהם כמה יהודים, כמו: יעקב בן חמו(איבא עזיזי), שלמה יתאח ובאבא חזאן(אהרן ב״ר אליהו אביחצירא). נציגים אלה היו ממונים בתקופת הצנע על חלוקת סוכר וכיו״ב. בבית הדואר השתלבו כמה תושבים של הקהילה כדוורים וכפקידים. לימים אף מונה שמעון בן מסעוד נזרי למנהל בית הדואר.

בבית הספר התיכון עסקו בהוראה צרפתים ובהמשך גם מוסלמים ויהודים, שבאו מחוץ לעיר.

 

תקציב ועד הקהילה

הקהילה זקוקה להכנסות למימון מפעליה ומוסדותיה: חיזוק החומה, [לפנים הייתה ארפוד מוקפת חומה למנוע הסתננות וגניבה, והשלטונות הטילו על היהודים לממנה, והם שילמו ממון רב בתקופת בא/יא דוד (=יחיא בן דוד תורג׳מאן).] גידור בית העלמין; בניית מקוואות טהרה ואחזקתם; שיפוץ בתי כנסת ואחזקתם; הוצאות לתשלום שכירות למבנים של תלמוד תורה וחברות, מימון השחיטה; מימון מפעל ההזנה לתלמידים בתלמוד תורה ותשלום משכורות לעובדים ולמורים; שכר לחזנים ולשוחטים, עזרה לנזקקים ותמיכה בשדרי״ם, שפקדו את העיר. לשם כיסוי כל ההוצאות הנ״ל היה צורך בהכנסות.

הכנסות: מקורות הכנסה להוצאות הקהילה לשם אחזקת מוסדותיה באו מכמה גורמים: השלטונות המקומיים, השלטונות המרכזיים, הנהלת חב״ד העולמית, הג׳וינט האמריקאי, קופת השחיטה, השתתפות ההורים בתשלום עבור הלימודים בתלמוד תורה, מגביות בבתי כנסיות, עליות לספר תורה ומכירת המצוות.

השלטונות המרכזיים הקימו שני בתי ספר יסודיים אחד לבנים ואחד לבנות, שבשנותיהם הראשונות אוכלסו על ידי תלמידים ותלמידות מן הקהילה היהודית והיוו רוב מניינם. השלטונות מימנו את משכורות ההנהלה והמורים והוצאות התלמידים: ספרי לימוד, מחברות וכלי כתיבה. כמו בכל ערי מרוקו שילמו השלטונות המרכזיים גם את משכורתו של מרא דאתרא בארפוד על תקן דיין העיר וכיסו את הוצאותיו. בכך שחררו השלטונות את הרב בתלות בחסדם של יהודי הקהילה. בבניין בית המשפט בעיר הוקצה מבנה מיוחד לשמש בית הדין היהודי ולשכת הרבנות.

השלטונות המקומיים העניקו סכום מסוים לוועד הקהילה פעם אחת בשנה כעזרה להוצאות השוטפות של הקהילה. כמו כן תרמו כסף גם בחגים הלאומיים של הממלכה כמו ^׳עיד אלערש׳ להקמת אהלים לחגיגות ולמימון הכיבוד. השלטונות המקומיים תרמו את שטח בית העלמין החדש והעמידו לרשות האיטליזים היהודים את בית המטבחיים לשחיטת הבהמות.

עזר השחיטה: ׳עזר השחיטה׳ הוא מוסד וותיק המוכר בכל קהילות מרוקו

• ומקורו עוד בספרד, ועניינו ייקור הבשר באחוז מסוים לכל קילוגרם. אם מחיר קילו בשר הוא 200 פראנק למשל, שילם הקונה 240 פראנק לבעל האיטליז. ההפרש של 40 אגורות היווה מס, שהועבר לוועד הקהילה. [בראשונה התקינו 5 דורו לקילו, והיה אחד מהוועד שוקל את הפרה ומחשב את ההיטל, אח”כ החליטו על סכום גלובאלי של 40 פרי לקילו. משכורת השוחט: על כל בהמה קיבל השוחט רגל +תאפו אם יש שם עגל.] גם מי ששוחט עגל או פרה באופן פרטי לרגל אירוע של שמחה היה משלם לוועד סכום קבוע. מס׳ הפרות והעגלים שנשחטו בשבוע נע בין 15 ל-20. ומס׳ הנטרפים הגיע ל-10%.

תשלום הורים עבור הוצאות מוסד תלמוד תורה: חלק מן ההוצאות של הת״ת מומנו על ידי הורי התלמידים תמורת סכום שנתי עבור אחזקת מבנה המוסד, שכירות, חשמל ומים; שכר לימוד והשתתפות במשכורות למורים ובמפעל ומפעל ההזנה לתלמידים.

הנהלת חב״ד העולמית: תלמוד תורה פעל בחסות רשת ׳אהלי יוסף יצחק/ ונחשב לאחד מסניפיה. הנהלת חב״ד העולמית מימנה חלק מן ההוצאות כמו ספרי הלימוד וכיו״ב. המורים נשלחו מטעם הנהלת חב״ד שבקזבלנקה על ידי ר׳ שלמה מטוסוב ור׳ יהודה לייב רסקין, והנהלת חב״ד מימנה חלק נכבד ממשכורותיהם.

[הכוונה לאגודת חסידי חב״ד (בקיצור אגו״ח) – ארגון הגג של חסידות חב״ד בעולם. תחתיו פועלים שלושת הארגונים המרכזיים של חב״ד בעולם: מחנה ישראל – הזרוע הסוציאלית של התנועה, המרכז לענייני חינוך – הזרוע החינוכית של התנועה, והוצאת הספרים קה״ת. הארגון הוקם על ידי רבי יוסף יצחק שניאורסון, האדמו״ר השישי והקודם של החסידות. במכתב ששלח בשנת ה׳תרפ״ד (1923) לחסידיו באמריקה, הוא קורא להם להקים ארגון ומונה את מטרותיו: קישור כל קהילות חב״ד בארצות הברית סביב לימוד החסידות; ייסוד תלמוד תורה לילדים בכל קהילה עם מלמדים יראי שמים; הקמת ישיבות והמשך פעילותו של האדמו״ר הקודם]

 

הג׳וינט האמריקאי: הג׳וינט האמריקאי מימן את רוב מפעל ההזנה, שכלל ארוחות צהריים וערב. מטעם הג׳וינט הגיעו מוצרי חלב כמו אבקת חלב וגבינה צהובה. כמו כן פעם בשנה שלחו ארגזים גדולים מלאים בבגדי חורף: מעילים, מכנסיים, חולצות ונעליים לכל התלמידים בתלמוד תורה.

[הג׳וינט (American Jewish Joint Distribution Committee-JDC) הוא ארגון יהודי- אמריקאי, א-פוליטי, ללא מטרות רווח, שהוקם ב-1914 כדי לעזור ליהודים ולקהילות יהודיות ברחבי העולם, בעיקר בעתות חירום או בעתות משבר. הג׳וינט פועל לחיזוק הקהילות היהודיות המקומיות ברחבי העולם וכן לשימור ולפיתוח החיים היהודיים בקהילות אלו].

 

מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא- ארפוד עיירה יהודית

עמוד 32

תיאורי הווי

א. אישים מפורסמים בקהילות תאפילאלת שזכו לתענית ששת הימים–אישים ממשפחת אביחצידא

ר' יעקב אביחצירא

הראשון בקהילות תאפילאלת הידוע לנו, שהיה מתענה תענית הפסקה שישה ימים, הוא ר׳ יעקב אביחצירא, כפי שהעידו עליו: ׳שלא עבר עליו חצות לילה בשינה, היה ממעט באכילה ובשתייה, וישב רוב ימיו בתעניות שני וחמישי ובהפסקות של שישה ימים ממוצאי שבת ועד ערב שבת׳^״. את דמותו של ר׳ יעקב ואת סדר יומו תיאר בנו ר׳ אהרן בהקדמתו לספר אביו ׳פתוחי חותם׳:

11 ראה אריה יהודה הראל, מאור ישראל, ירושלים תשמ״ה, עם׳ יז.

׳יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר אִמֲרוֹת ה׳ אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת / וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה בְּעַל פֶּה בְּפִיו שְׁגוּרוֹת / בְּכָל לַיְלָה ח״י פְּרָקִים לוֹמֵד בִּקְדֻשָּׁה וּבְטַהֲרָה / וְחוֹזֵר וְלוֹמֵד בְּדִבְרֵי מֵרָ״ן ומור״ם וּבְפוֹסְקִים וְהוֹלֵךְ אֶל מְקוֹם דִּבְרֵיהֶם בִּגְמָרָא / וְקָרוֹב לַחֲצוֹת יָשֵׁן מְעַט שְׁנַת עַרְאַי וּמִשָּׁם וָאֵילָךְ נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ / וַיָּקָם וְיָבֹא אֶל תָּקוּץ רָחֵל בִּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים וּמִשָּׁם אֶל תִּקּוּן לֵאָה בְּשִׁיר וְשִׁבְחָהּ לְחַבֵּר הָאֹהֶל לִהְיוֹת חֲבֵרוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ כִּי כֵן צִוָּה הַמֶּלֶךְ / וּבָעֵת הַזֶּה שַׁעֲרֵי רָצוֹן וְשַׁעֲרֵי רַחֲמִים נִפְתָּחִים / וּשְׁמוֹנָה שַׁעֲרֵי קְדֻשָּׁה לְפָנָיו כְּאוֹר זוֹרְחִים ו״עֵץ הַחַיִּים״ וְ״מְבוֹא שְׁעָרִים״ בְּיָדָיו מוּכָנִים / לָבֹא בָּם אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנַי וְלִפְנִים / וּמָאוֹר וְהַר הַקָּדוֹשׁ הֵאִיר אוֹרוֹ וְגַם זֶרַח / וּבוֹ הָיָה כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח / וּבְזֹהַר חָדָשׁ וּבְסֵפֶר הַתִּקּוּנִים הַנּוֹרָאִים / מֵהֶם עָשָׂה יִחוּדִים וְחִדּוּשִׁים וּרְמָזִים וְכַוָּנוֹת נִפְלָאִים / וּבְאוֹר הַבָּקָר כְּנֶשֶׁר עַל מִצְוַת צִיצִית וּתְפִלִּין יְרַחֵף יְפַשֵּׁט יָדָיו יִקָּחֵם וּלְבֵית הַכְּנֶסֶת הוֹלֵךְ בִּמְהֵרָה / לִהְיוֹת רֹאשׁ הַעֲשָׁרָה / וּתְפִלָּתוֹ תְּפִלַּת חֲסִידִים זָכָה וּבָרָה / וְשָׁם יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה / כִּי שָׁם הָיְתָה יְשִׁיבָתוֹ / וּלְקִיּוּם הַנֶּפֶשׁ דַּוְקָא אֲכִילָתוֹ וּשְׁתִיָּתוֹ / וְיִהְיוּ יָדָיו אֱמוּנָה עַד הַשֶּׁמֶשׁ בְּמִצְוַת הַצַּךְקָה / פַּזֵּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים לְהַשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שָׁקְקָה / הֵן כָּל אֵלֶּה קְצָת מִפְעֲלוֹת צַדִּיק אֶחָד מִן הֲרַמְתִּים / הָרַב הַדּוֹמֶה לְמַלְאַךְ שָׂרָף בַּעַל כְּנָפַיִם / מַרְעִישׁ הָאָרֶץ כָּל הָעָם עוֹנִים אַחֲרָיו מְקֻדָּשׁ שֶׁקְּדָשׁוּהוּ שָׁמַיִם / _רַבָּן חֲסִידָא קַדִּישָׁא וּפְרִישָׁא מו״ר הָרַב הַגָּדוֹל מִבְצָר עֹז וּמִגְדּוֹל הַמְּקַבֵּל הָאֱלֹקִי הַמְּפַרְסֵם בִּשְׁמוֹ וּבְמַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים כְּמוֹהֵרָ׳ר.יַעֲקֹב אַבִּיחְצִירָא

על פי מסורת שבידו, סיפר לי אדוני אבי, שבסיומה של הפסקה ארוכה אחת הלך ר׳ יעקב לטבול במקווה ביום האחרון, ערב שבת קודש, אבל מחמת חולשת התענית, שהיה שרוי בה, מעד בגשר ליד נהר הזיז בתאפילאלת, ומאותו יום נקרא אותו גשר על ידי התושבים הערביים המעריצים ׳קנטרת אלחכם׳(=גשר החכם).

ר׳ יעקב אף חיבר פיוט לכבוד המתענה הפסקה זו המתחיל במלים: ׳מה טוב נעים חלק מתענה ומשלים / לילה ויומם לששת הימים׳ ובו הוא מונה את סגולות התענית ואת המעלות, שזוכה בהן המתענה, פיוט המוהדר בסוף פרק זה.

ר דוד ב״ר מסעוד אביחצידא

לפרישות ולקדושה מופלגת זכה גם ר׳ דוד אביחצירא, נכדו של ר׳ יעקב. על כך סיפר אדוני אבי על פי מסורת ששמע, הנה תוכנה: לאחר הריגתו זכה ר׳ דוד לתואר ׳עטרת ראשנו׳ על ידי אחיו, ר׳ ישראל. ר׳ דוד לא היה אוכל בשר לא בימי חול ולא בשבת והסתפק באכילת דגים. לפעמים, משיפציח השחר, נכנס לחדרו ולומד, וכשהוא שרוי בתענית, אינו פותח את הדלת בכלל. אם נקבעת ישיבה בבית הדין, ר׳ אליהו אביחצירא, בן דודו, הוא המנהל את הדין; ואם פוקדים אורחים את הבית, פונה השליח לר׳ דוד דרך האשנב של חדר העלייה הקרויה ׳אלגרפה׳, והלה מורה לו באצבע, כיצד לנהוג. לפעמים, מתענה ר׳ דוד כל השבוע ואינו שח עד תפילת מנחה. בזמן שר׳ דוד הולך לישון, היה מבקש, שיעירוהו אפילו על ידי מחט; ובחורף, כשהיה טובל במקווה, היה השמש נתקף חרדה מן הקור, בזמן שר׳ דוד שש לעשות רצון קונו. פרישותו המופלגת של ר׳ דוד, הסתגרותו בביתו והיעלמותו מן הנוף של הרחובות הקנו לו תואר חדש על ידי המוסלמים: ׳לחזן לכביר אדי מא כא ישופס אשמש׳(=הרב הגדול, שאינו רואה את השמש).

עוד סיפר אדוני אבי: כאשר חש ר׳ דוד את גזירת המוות, גם כאשר הבטיחוהו אנשי הקהילה שיצילוהו, הגיב: ׳אנא מא נחבש קאר פרוז ינקבט עלא מסבתי מאשי גיר בנאדם׳(=אינני מוכן, שייתפס בגללי אפילו תרנגול, קל וחומר בן אדם). אנשים רבים ברחו מתאפילאלת, והוא סירב לנטוש את הקהילה ולסכנה על ידי בריחתו. פרישותו זו של ר׳ דוד ותעניותיו זכו לימים לתיאורי שבח:

׳רוב ימיו עברו עליו בתעניות ובסיגופים ובפרט בימי השובבי״ם, שהיה מתענה שני וחמישי. בשבוע האחרון של השובבי״ם היה מתענה תענית הפסקה שישה ימים, וגם בעוד הזדמנויות עשה תענית זו, בלי שאף אחד מבני ביתו ידע על כך. כאשר הביאו אליו את ארוחתו, בזמן שהיה שרוי בתענית, היה ר׳ דוד שולחה לתלמיד חכם עני מישיבתו, ובני ביתו חשבו שהוא סעד׳.

וסיפר ר׳ מסעוד מלול זצ״ל, שפעם אחת צם ר׳ דוד בשנה אחת פעמיים הפסקה שבועית: בחנוכה וגם בפרשת משפטים. בהפסקתו השנייה הרגיש בו מור אביו ר׳ מסעוד וביקש מבנו להביא לו תה לשתות. ברך ר׳ מסעוד ׳שהכל׳ ושתה ופנה לבנו להתכבד גם הוא בברכה. שתה ר׳ דוד ואחר כך אמר: הפעם זכיתי גם לכיבוד אב והמשיך בתעניתו כרגיל. על דמותו של ר׳ דוד נכתבו דפים מזהירים בהסכמות ובהקדמות לספריו.

א. אישים מפורסמים בקהילות תאפילאלת שזכו לתענית ששת הימים–אישים ממשפחת אביחצידא

עמוד 158

מבוא לשירת ר׳ דוד אלקאיים-פרק ראשון: סוגים, נושאים ותכנים-א. מעגל הפרשה

יום השביעי / השבת ושכלול הבריאה

תמונה הרמונית שנייה קשורה ליום שבת, שבו נשתכללה הבריאה, והשבת הפכה למנוחה לברואים, לשמחה ולהתכנסות:

יוֹם שְׁבִיעִי צְרָפָם וּבָרָם

כַּלָּה מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה / עַל כָּל בִּרְכָתוֹ נָשָׂא

קְרָא אוֹתוֹ בִּקְדֻשָּׁה / מוֹרָשָׁה / אֶבֶן הָרֹאשָׁה

נִמְצָא בּוֹ כָּל חֹפֶשׁ / לְכָל מָרֵי נֶפֶשׁ / יוֹם שַׁבָּת יִנָּפֵשׁ

גִּילִי וּמְשׂוֹשִׂי / וּבְבֵית מִדְרָשִׁי

טַף וְזָקֵן נִקְבָּצִים בְּרִגְשָׁם / נַפְשָׁם מָה תֶּהֱמֶה (שם, 62-57)

 

נופי ארץ ישראל בברית בין הבתרים: מחזה ברית בין הבתרים המכיל את בשורת הארץ מתאר את גבולותיה של הארץ בלבד ׳ בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה׳ אֶת־אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד־הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר־פְּרָת (בר׳ טו, יח). בפיוט תיאור הארץ נושא אופי פסטוראלי הכולל את טיבה ונופיה הגיאוגרפיים והפוריים העתידיים של ארץ ישראל:

בַּר לֵבָב עָלָיו שָׂרָה / דְּבַר אֵל הוּעַר / אֶרֶץ עֵדֶן מִדְבָּרָה / כַּרְמֶל וְיַעַר אֱחֹז בְּקַו מִשְׁטָרָהּ / הִתְהַלֵּךְ וּסְעָר (לך לך (ג, 26-24).

ג) הבעה של הגיגים מפי הדמויות בפיוט החסרים במקרא

עוד חידוש פואטי מבית מדרשו של ר׳ דוד אלקאיים בפיוטיו לפרשת השבוע הוא העשרת הפרשה בהגיגים של אישים ודמויות, ששם בפיהם המשורר בהתרחשות של אירועים שאינם נזכרים במקרא, וניתן להם רק רמז כלשהו במדרש. להלן דוגמאות מהגיגי דמויותיהם של יצחק, רבקה, יוסף וראובן.

הגיגי יצחק

דִּבְרֵי תּוּגָה שֶׁל יִצְחָק עַל מוֹת הוֹרָיו וְעַקְרוֹת אִשְׁתּוֹ וְדִבְרֵי נֹחַם וְעִידוּד עַל שֶׁזָּכוּ הוֹרָיו לְשֵׂיבָה טוֹבָה.

נִזְרִי גַּאֲוָתִי חָלְפוּ וְיָבוֹא אִידִי / הָדִּי מֵתוּ וְלָבַשְׁתִּי סוּת חֲרָדָה

הֶאָח הֶאָח אָז שַׂק תְּפִלָּתִי לְגִלְדִּי / רַק כִּי בְּשֵׂיבָה טוֹבָה נַפְשָׁם נִפְקְדָה

תַּעֲנוּגַי חָלְפוּ נֶהְפַּךְ הוֹדִי לְשַׁדִּי / חֹן עַל אֲמָתְךָ טֶרֶם יוֹם הַפְּקֻדָּה (תולדות ו,16-11)

 

הגיגי רבקה

פְּקִידַת רִבְקָה בְּהֵרָיוֹן וְשִׂמְחָתָהּ הַהוֹפֶכֶת לְתוּגָה בְּעִקְבוֹת צַעַר הַלֵּדָה וְהִתְרוֹצְצוּת הַבָּנִים בְּתוֹכָהּ:

הָרְתָה נִפְעֲמָה רוּחָהּ יָהּ צָרַת מִצְעָדֵי / שִׂמְחַת לִבִּי נֶהֶפְכָה בָּא עֵת קְפָדָה (שם, 18-17)

 

הגיגי יוסף

הגיגי יוסף על גורלו: לאחר שהורחק יוסף מבית אביו תוהה הוא על גורלו ושואל האם בן פורת דינו יהיה כדין בן ממרה?!

יוֹסֵף נִטְרַד מִבֵּית אֶל הַיּוֹצֵר

קֳבָל גְּזֵרַת אֵל וְחָגַר / מָתְנָיו וּלְזֶרַע הָגָר / דִּמְעָתוֹ כְּנַחַל גָּר

הַבֵּן פּוֹרָת כְּבֶן מַמְרֶה / אָנָּא יְיָ הֵן אַחַי בִּי נָחֲרוּ / רוּחָם בִּי כַּפָּרָה (מקץ יא, 11-9)

 

צידוק הדין של יוסף: יוסף השבוי במחנה הישמעאלים מצדיק עליו את הדין:

דּוֹרֵשׁ דָּמִים לָךְ אֶקְרָא בְּהָצֵר

לִי יָדַעְתָּ כִּי דַּרְכִּי נִגְדַּר / מִבֵּית סֹחֶרֶת וְדַר / אֶל תּוֹךְ אָהֳלֵי קֵךָר

מוּסָרְךָ מָזוֹר לִבְשָׂרִי / וּבְגָלוּתִי עֵינַי לְךָ יְשַׁבְּרוּ / חָכְמָתְךָ גְּזֵרָה (שָׁם, 14-12)

צָעַק בְּלֵב חֲמַרְמַר וּבְחַבְלֵי / כִּי זֶה הוּא גְּמוּלִי

צַדִּיק יְיָ אִם לֹא חָמַל / קֻפַּד צִיצֵי וַיָּמַּל / כְּהָמוֹל נִמּוֹל (וישב-א, פיוט ט, 60-58)

 

תפילת יוסף למען אחיו: יוסף מתפלל לה׳ לא להעניש את אחיו בגללו ומלמד עליהם זכות שכבר התחרטו על מכירתו.

וְאַל תָּבוֹא בְּמִּשְׁפָּט אֶל נוֹצֵר

חֶסֶד לַאֲלָפִים אַל תִּגְזַר / עַל בְּנֵי זָקֵן נֶעְזָר / מְאִתְּךָ לֹא מוּזָר

כִּי נַחֲמוּ מִמִּמְכָּרִי / אָנָּא בֶּעָנָן שְׁמֵיהֶם אַל יֻקְדֻּרוּ / אֲבוֹתָם זָכְרָה (מקץ יא, 17-15)

 

מבוא לשירת ר׳ דוד אלקאיים-פרק ראשון: סוגים, נושאים ותכנים-א. מעגל הפרשה

עמוד 30