אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט
אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.
האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו
הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב
נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב
הקדמה
מחקר זה עיקר כוונתי בו לתאר את תולדותיה של עדת־אנוסים אחת, לחדור לנבכי עברה ולמצות מתוכה את דרכם של יהודים שנאנסו לצאת מן הכלל. עדה זו נתקיימה ב״תנאי־מחתרת״, ואם נשיל מתנאים אלה את מעטה הנצרות על כל גינוניה החיצוניים, כפי שסיגלום לעצמם בניה של עדה זו, תעמוד לפנינו עדה יהודית בכל גדולתה, על כל גוני אורח החיים היהודיים הערים ומלאי הערגה לכל דבר קטון וגדול שנתקדש בחיי האומה.
בחינת דרכם היהודית של אנוסים אלה היא גם בחינת דרכו של בית־דין האינקויזיציה. על האינקויזיציה ושיטותיה נכתבו מחקרים רבים בעצם ימי קיומה ולאחר שעברה מן העולם. כאן ביקשתי למצות את ענינה ודרכה מתוך תיקי האינקויזיציה עצמם! מן האמור באותם תיקים על אנוסים אמרתי לשחזר את בנינו של בית־דין האינקויזיציה על שיטות פעולתו, גישתו, אמצעיו ותנאי עבודתו. על־ידי כך נמצאתי מביא לתחום המחקר ההיסטורי היהודי אמת מידה מיוחדת, שכוחה יפה ללמד על כלל בתי־הדין ועל כלל קהילות אנוסי חצי־האי האיברי, על דרך חייהם וכן על יחסו של כל בית־דין למציאות הציבורית של היהודים ושל האנוסים בארצות ההן.
מבקש אני להודות כאן לכל אלה שעמדו לי במחקרי זה בכל שלביו. ראשון לכל – מורי ורבי הפרופ׳ יצחק בער, שקרא את כתב־היד, והרבה למדתי מהערותיו. אף אומר אני תודה לפרופ׳ פרנציסקו קנטירה־בורגוס, מנהל המכון ע״ש אריאס מונטאנו לחקר היהדות והמזרח הקרוב! פרופי פדריקו פרץ־קאסטרו, מנהל המכון לחקר היהדות הספרדית! המנוח דון בניטו פואנטיס־איסלר, לשעבד מנהל הארכיון הלאומי במדריד ! דון פדרו לונגאס בארטיבאס, לשעבר מנהל המדוד לכתבי־יד בספריה הלאומית במדריד! הגב׳ פילאר ליאון־טליו, מנהלת המדור למיקרופילמים בארכיון הלאומי במדריד! פרופי חבייר די סאלאס, סגן מנהל מוזיאון פראדו! הגב׳ איזבל פרץ־ולירה, מנהלת הארכיון העירוני בסיאודד ריאל! דון תומס מגליון, מנהל מעבדת הצילומים בספריה הלאומית, מדריד! ועמהם אנשי אריאס מונטאנו שנענו לי בכל דבר הן בימי שבתי בתוכם במדריד והן לאחר שובי לירושלים. ותודתי מקרב לב לד"ר שאול הראלי, ניו־יורק, שטרח ונסע עמי במיוחד לסיאודד ריאל וצילם בה את צילומי הנוף המובאים בספר.
לא תהא תודתי שלמה אם לא אמנה את מר א״י פוזננסקי, המזכיר האקדמי של האוניברסיטה העברית, שסייע עמי בנסיעתי לספרד לדלות מן הגנוז שם בארכיונים, שהוא יסוד החיבור הזה! ד"ר א׳ מירסקי מן האוניברסיטה העברית, שקרא את כתב־היד והעיר לי הערות חשובות! מר י׳ לוריא ומר א״ד שפיר אנשי הוצאת עם עובד, שנטלה על עצמה להוציא ספר זה לאור, ועמהם, בחינת אחרון־אחרון, מר י״צ גורדון שהגיה את הספר בעין יפה. כולם עשו באהבה לספר זה ולמקדשי־השם הנזכרים בו. המחבר
ירושלים, האוניברסיטה העברית. חנוכה תשכ״ה
מבוא
לאחר פרעות קנ"א – 1391 – ביהודי ספרד נחרבו קהילות רבות ואוכלוסייה יהודית גדולה הועברה על דתה. עליה נוספו לימים עוד יהודים שהמירו את דתם ויצאו מרצונם מכלל ישראל, עקב מעשיהם של ויסֶנטֵי פֶרֶר וחבורתו ותוצאותיו של ויכוח טוֹרטוֹסה 1412 – 1414. אלה ואלה, מומרים מאונס ומומרים מדעת, נשארו באותן שכונות שגרו בהן קודם כיהודים.
אלה ואלה נתחייבו עם המרתם להיות סמוכים על מוסדות העיר או הכפר מזה, ועל מוסדות הכנסיה מזה. והנה נמצא, מאנוסים וקונברסוס לא מצאו את דרכם את אותם המוסדות. לא השלטונות החילוניים ולא שלטונות הכנסיה דאגו ליצור תנאים נאותים להיקלטותם בציבור הנוצרי, ושנים ארוכות עברו עד שאותם אנוסים וקונברסוס, שרצו למצוא בכוח עצמם את דרכם אל הציבור הנוצרי, הגיעו אליו ממש.
בינתיים נידון אותו ציבור, שיצא מכלל ישראל, ושזיקתו למוסדות הקהילה פסקה, להיות נתון בתנאי בינים כ " ציבור בינים " שיצא מכלל אחד ואל הכלל השני לא הגיע. ההמרה לעצמה, שלכאורה צריכה הייתה לפתוח לפני האנוסים פתח לכל מערכות החברה הנוצרית, לא השכיחה את השנאה הטבעית נגדם כיהודים לשעבר.
עתה עברה שנאה זו לפסים חדשים של שנאת אנוסים וקונברסוס, וההמרה שהביאה את הממירים, בין מרצון ובין מאונס, לנצרות לא פתחה לפניהם את מערכות החברה הנוצרית.
במאה הט"ו ניצבת לפנינו בעיית יחסה של החברה הנוצרית והכנסיה לציבור יהודים בספרד שעל אף המרתו נתקיים בו כוחה של אוכלוסייה יהודית, אוכלוסייה שהוסיפה להתפרנס באותם אמצעי קיום שנתקיימו בהם קודם כיהודים ועתה באו למלא אותן פונקציות ציבוריות, כלכליות וחברתיות עצמן כנוצרים.
אלה הביאו עמהם את העם, שבתוכו צריכים להיקלט, אוצר רוחני, חברתי וכלכלי. אוצר זה בפני עצמו צריך היה לעבור מן העולם, אבל למעשה חייב היה למצוא את מקומו בכלל הנוצרי. לשם כך חייב היה צבור זה, כאמור תחילה, להיקלט המערכות החברה הנוצרית. אל על מעשי הקליטה בחברה זו מלמדים אותנו ימי קורותיו של קיבוץ האנוסים במשך המאה הט"ו.
ובעצם ייראה, שציבור זה הוא ממשיך דרכיה של העדה היהודית אף לאחר שיהודי ספרד גורשו משם ולא נתקיים בה כל מגע בין האנוסים ליהודים. קודם שנעבור לדון בשאלת היקלטותם של אנוסים בציבור הנוצרי נבדוק תחילה אם יש למצוא גישה עקרונית ביחסם של יהודי שלומי אמוני ישראל אל אחיהם שהמירו את דתם מאונס ויצאו מכלל ישראל.
כבר בירר בער, כי הציבור היהודי עמד לימין האנוסים וסייע בידם : " אנוסים ויהודים היו עם אחד, קשורים קשרי אמונה וגורל ותקוות משיחיות, שקיבלו בספרד גוון עממי וארצי מיוחד… מן הוידויים ומן העדויות של משפטי האינקויזיציה עולה מעין שיר השירים של כיסופים למולדת הלאומית, הארצית והשמימית, של כיסופים לכל דבר קטון שנתקדש במסורת האומה, ולענין גדול מזה הוא היוצר והמקיים את האומה "
על פי תפיסה זו נמצא שגורל אחד היה מוזמן ליהודים ולאנוסים : רדיפות, פרעות, גירושים, ועליה על המוקד לשם קידוש השם. וכבר מצאנו ביטויי חרדה לגורל האנוסים בדבריהם של בני הדורות ההם, רבי יצחק עראמה, רבי שלמה אבן וירגא. אלא שרק בשלהי המאה הט"ו נגזר דין אחד של חורבן והרס גם על האנוסים וגם על היהודים.
ובימים שאנו עומדים בהם, בימי השמד עצמם, לא חשו בדבר. מן הבחינה היהודית קיים ועומד ביחסם של יהודים את האנוסים הכלל : ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא. ואנוסים כיוון ששבו אל דתם ןאל עמם או אפילו הביעו את רצונם לשוב וקיימו מצוות אף קודם שנצטרפו מחדש אל היהדות, ברי שנתקבלו על אחיהם היהודים בכל אתר.
וכיון שיחס זה בין יהודים לאנוסים ברורו הוא בספרד בכל ימי המגד ביניהם, לא נדון בו עתה כאן. נבחן אפוא תחילת את יחסו של הציבור הנוצרי, שמשימות קליטה גדולות הועמדו לפניו, אל האנוסים. כדי לבנות את תולדותיהם של האנוסים בספרד וללמוד את יחסה של החברה הנוצרית אליהם במסגרת היסטורית של המאה הט"ו והט"ז, יש כנראה לחלק את תולדותיהם של האנוסים בכל מקון לשנַים :
אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט
1 – תולדות האנוסים עד להקמת האינקויזיציה הלאומית בספרד
2 – תולדות נידוני בתי דיניה של האינקויזיציה.
אף על פי שיש למצוא תנאי קיום דומים לאנוסים במלכויות אראגון וקסטיליה נמצא שמוקד הדיון בשאלת האנוסים הוא בראש וראשונה בקסטיליה, ארץ זו ודרכה בהעלאת בעיית האנוסים ודרך טיפולה בהם שימשה דוגמא לאחרים. לאחר איחודן של קסטיליה ואראגון תחת כתר אחד הפכה הבעיה לבעיה לאומית ספרדית כללית, והדרך הקסטיליאנית היא אבן פינה לכל המלכות כולה.
בחלוקת הפרקים שהועלתה לעיל נמצא שבעיית האנוסים כוללת כמה וכמה עניינים : היא מקיפה בעיות, חברתיות במהותן, של כניסה וחדירה למערכות הציבור הספרדי הנוצרי ואת תגובתו של ציבור נוצרי זה על נסיונות אלה. אף נמצא שם ביטויי התנגדות לחדירתם של האנוסים " כגון פרעות וכתבי פלסתר שנכתבו נגד יהודים ואנוסים גם יחד.
התנגדות זו פחתה בימי חואַן השני, והגיעה לשיא בימי אנריקי הרביעי, אך היא נמשכה גם לאחר שנוסדה האינקויזיציה הספרדית הלאומית בשנת 1481 . אפשר לומר, שביטויי התנגדות אלה הם מעיקרם תגובה של האוכלוסייה, ליתר דיוק – של אותם חוגים מן האוכלוסייה שבאו במגע עם נסיון חדירתם של האנוסים למערכותיה
ולא חשוב אם המדובר הוא ביציאה מן השכונות היהודיות, שהפכו ל " שכונות חדשות ", אל מקומות מגורים בחלקיה הנוצריים של העיר, או בנסיונות חדירה למקומות פרנסה חדשים שליהודים לא הייתה בהם דריסת רגל, או שלא נהגו לתפוס בהם, או שהדברים באו לידי ביטוי בחדירה חברתית ציבורית.
בדרכי תגובה אלה לא דוּבּר על תכנית ברורה לפתרון שאלת האנוסים. רק בימי אנריקי הרביעי, בשנות הששים של המאה הט"ו, התחילו מסתמנות תכניות שונות לפתרונה, ועוד יצוינו אלה להלן. בחקירת תולדותיהם של נידוני בתי דיניה של האינקויזיציה ובדרכם של בתי דין אלה באנוסים נמצא הביטוי המאורגן מטעם המדינה והכנסיה לפתרון שאלת האנוסים.
בנסיון החלוקה המהותית, שנעשה לעיל, נראה שבחלק הראשון לא נתיחדה הבחינה מנקודת ראותה המקומית. והגם שעיקר התגובה על חדירתם של האנוסים למערכות החברה הנוצרית היא קסליאנית מיסודה, קיימת הבעיה גם בחבילה האחרים של ספרד.
ואילו בחינת תולדותיהם של נידוני בתי דיניה של האינקויזיציה היא מקומית מובהקת. ואם אמנם אפשר ללמוד גזירה שוה על דרכם היהודית של האנוסים ממקום אחד למשנהו, עדיין הקריטריון לתולדות אלה הן תולדותיו של מקום אחד, של עדת אנוסים אחת במקום מסוים.
הוה אומר : בעיה כלל ארצית מוצאת כאן ביטוי בבאוּאָה מקומית. וכדי שנוכל לראות את הבעיה בביטויה המקומי נראה תחילה אילו הם פניה של הבעיה בכללותה בקסטיליה, וממנה נעבור ונדון במתכונת הקוים שהועלו לעיל בתולדותיה של עדת האנוסים אחת : עדת אנוסי סיאודד ריאל, העיר שבה נוסד בית הדין המרכזי למלכות קסטיליה, ובה פעל קודם שהועבר לטולדו, העיר הראשה שבמלכות.
אך לא זאת בלבד. בשאלת האנוסים עלינו לזכור שנוסף על שאלת יחסם של אחיהם היהודים ויחסה של האוכלוסייה הנוצרית אליהם קיימת שאלת יחסם שלהם, של האנוסים עצמם, אל אחיהם היהודים ואל הנוצרים.
והגם שנמצא ביניהם רבים שבקשו לנקוט בכל האמצעים כדי להיטמע בציבור הנוצרי, היו רבים שראו בשמד ובעצם קיומם כאנוסים עניין של שעה שנבע מחולשת רגע, ושעוד עתידים הם בבוא הזמן לשוב אל עמם ואל דתם. בפרקים הבאים ננסה לתאר את מעשיהם של אותם אנוסים, שאנו מכנים אותם שלומי אמוני ישראל, לקראת שובם אל צור מחצבתם.
נמצא אותם חיים כיהודים לכל דבר, ורק הצעד הרשמי של ההצטרפות לכלל עדת ישראל בגלוי, במקום שבו מצויה קהלה, עדיין לא נעשה. נמצא אותם נימולים ומקיימים מצוות תורת משה בתנאי קיום קשים, כשעיניהם של שכיניהם הנוצרים בולשות אחריהם.
זוהי דרכם החיובית לקראת יהדות שלמה, שהייתה לצנינים בעיני הציבור הנוצרי. ובעיניהם שלהם עצמם השיבה ליהדות היא האידיאל של חייהם ולמענו קידשו את השם. תולדותיהם של אנוסים אלה
שלומי אמוני ישראל, ראויות שיהיו נראות באורן המיוחד לתקופתן, ואלה יעמדו במבחן הדורות.
הדיון הפומבי בשאלת האנוסים, דרכים ותוכניות לפתרון שאלתם.
כמעט בכל דור במשך המאה הט"ו קמו מחַברים שונים, מהם מקורבים למלכות ולעתים גם בהשראה ממנה, ומהם שנתעוררו מעצמם, והעלו דיון בשאלת האנוסים וחיפשו לה פתרון. אבל עיקר ההתעוררות והדיון בשאלה חל בסוף ימיו של חואן השני ובימי אנרקיו הרביעי.
בשנת 1449 ניסו פדרו סַרמינטו ועמו חבורת תומכים להגיב על בעיית אנוסי טולדו בארגון פרעות נגדם ובעריכת משפט אינקויזיציה נגד חבורה של אנוסים שחדרו למערכותיה של החברה הנוצרית ותפסו בה משרות ציבוריות.
לא כאן המקום לדון בפרטי הפרעות והמשפט שנתבסס על עקרונה של פריבילגיה מדומה ששום קונברסו ממוצא יהודי לא יתפוס שום משרה ציבורית ולא ייהנה משום בניפיקין בעיר הזו טולידו ולא בשטח שיפוטה.
על שום שהם חשודים בנאמנותם בישו הנוצרי, ובגלל סיבות אחרות המנויות בכתב הזכויות שניתן לעיר. אידיאולוגיה גזעית זו, שניתן לה גוון דתי ופוליטי, מצאה לה תומכים ומגינים ומתנגדים שהעלו את רעיונותיהם בכתובים רבים, שאפרש לכנותם בשם " כתבים פובליציסטיים בשאלת היהודים והאנוסים ".
והללו עוד הוסיפו כהנה וכהנה הן לטענות המתנגדים לאנוסים ולהיקלטותם בחברה הנוצרית והן לטענות המבקשים דרך להיקלטות זו. החשובים בטוענים למען האנוסים היו אישים רמי מעלה במלכות ובכנסיה שהעלו את הויכוח ועשאוהו שאלה מרכזית במלכות ובכנסיה. ביניהם נזכיר את הקרדינל חואַן די טורקימדה, דודו של י שעתיד היה להתמנות כראש המועצה העליונה של האינקויזיציה והאינקויזטור גנרל תומַס די טורקימדה.
את הגמונה של בורגוס אלונסו די קרתחינה, בנו של מי שהיה רבה של בורגוס שלמה הלוי, שהמיר את דתו ונקרא בנצרות פבלו די סנטה מריה. את פרנאן דיאַס די טולידו, ששימש יועץ לחואן השני ולאנריקו הרביעי.
כל אלה ביקשו בדרכים שונות הכרה למקומם של האנוסים בציבור הנוצרי, ואין צורך שנאריך בויכוח תיאורטי זה, אלא נציין כמה העסיקה שאלת קליטתם של האנוסים את הציבור הספרדי הנוצרי ואותם אישים מן האנוסים שביקשו לראות בהמרתם פתח לטמיעתם המוחלטת באומה הספרדית.
ההצעות שהציעו הללו, ועמהם גם הצעות של אחרים, הן החלק הקונסטרוקטיבי היחיד, אם אפשר כל לכנותן, בפתרון שאלת האנוסים. הם ביקשו כאמור, לעצמם ולאחיהם טמיעה גמורה, כל אחד לפי מעמדו ודרגתו בציבור שבו הוא חי. אל לא חסרו בכל הכתובים האלה גינונים של כתבי תעמולה וכתיבה ברוח של כתבי פלסתר.
בצדם של הכתובים בעד ונגד האנוסים הופיעו גם כתבי סַטירה, שגיבוריהם הראשיים הם אנוסים החיים בסתר כיהודים, וכל מעשה ההמרה מצדם אינו אלא אחיזת עינים.
משוררי חצר , מקורבים אצל המלכות, חיברו שירי לעג על האנוסים, והיו גם שהרחיקו והעלו רעיון, שכל כוונת ההמרה לא הייתה אלא צעד מכוון להרס הנצרות והאומה הספרדית מבפנים.
ברוחם של דברים אלה יש לראות את ההתכתבות המזויפת שבין צ'אמורו, ראש יהודי טולידו, ליוסוּף, ראש קהילת קושטא, וכיוצא בהם בשאר כתובים שנתחברו ברוח זה.
אין ספק שכל הדיון בתכניות הללו של קליטת האנוסים ושל התנגדות לקליטתם מורה על מבוכה הגדולה שהציבור הספרדי הנוצרי היה נתון בה בדור השני ושלישי שלאחר ההמרה. שעה שלכאורה צריכים היינו לשער שפרשת טמיעתם של האנוסים באומה הספרדית עלתה על פסים נורמליים של קליטה והיקלטות.
ואין זו בעיה אישית לכותבים למיניהם, זוהי בעיה ציבורית שנתבלטה בכל חומרתה מימי חואן השני, ורק משנטלו פרנאנדו ואיזבל לידיהם את הטיפול בשאלה זו ניתנה לה גושפנקא רשמית, ממלכתי ודתית.
כבר צוּין לעיל שהפרעות באנוסי טולידו וסיאוּדד ריאל בשנת 1449 היו ביטוי ראשון להתנגדות של כוח מצד הנוצרים ממוצא נוצרי לחדירתם של נוצרים ממוצא יהודי למערכות החברה הנוצרית. התנגדות זו חזרה ונשנתה בשנות ה-60 וה-70. ובדברי מבוא אלה די שנרמזו לדבריו של רבי יצחק אברבנאל בספרו " מעייני ישועה " על שנת 1464, וטובים דבריו לגבי מצב האנוסים :
" שנתחדשו על ישראל בכל מקום צרות רבות ורעות, מה שלא קדם כמוהם, לא להם ולא לשום אומה מהאומות….ועין לא ראתה, גם ברשת הדמיון לא תפול ולא תצוּיר הפלגת הרעות הנמרצות לכל אשר בשם ישראל חכוּנה " מעצם אותם ימים הגיעו לידינו משפטי האינקויזיציה שנערכו נגד האנוסים בוַלנסיה ולהלן נוסיף ונעלה את דמותן של הרעות שבאו על אנוסי קסטיליה.
אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט
אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.
האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו
הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב
נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב
הדיון הפומבי בשאלת האנוסים, דרכים ותוכניות לפתרון שאלתם.
כיוון שבדעתנו לדון במעשהו הרשמי של בית דין אחד, ברצוננו להביא עתה אותם רעיונות שהועלו לפתרון שאלת האנוסים באמצעותה של האינקויזיציה. ואם נמצא טוענים, מחוגי האנוסים ותומכיהם, שיש להתיחס אל האנוסים בסוֹבלנות ויש לחנכם בנצרות ולקלטם בכח מערכות החברה הנוצרית, נמצא לעומתם דורשי צעדים חמוּרים נגד האנוסים, המנסים לשוב לעמם ולקיים את דיני תורת משה.
התובעים בנקיטת אמצעים חמורים נגד האנוסים ראו שרק בדרך זו יצליחו לפתור את שאלת דתם ואמונתם של האנוסים. הם לא ביקשו פתרון מתוך עיון בצדדים החברתיים והציבוריים של הבעיה.
בסופו של דבר, באמצעותו של מוסד אינקויזיציה לאומי, שיטפל בשאלת נאמנותם של אנוסים לאמונתם החדשה, נתאפשר לאותם אישים שטענו לכך לפתור את שאלת מקומם של אנוסים בציבור הנוצרי, שהרי מי שנידון על ידי האינקויזיציה נדחקו ממילא הוא וצאצאיו ממקומם בציבור הנוצרי.
משום כך נראים בעיניהם של הקיצונים הללו הצדדים החברתיים והציבוריים שנבעו מן המשפטים שערכה האינקויזיציה רק כתוצאה של אי נאמנותם לדתם החדשה. לוּ היו נאמנים לדתם לא היה בית הדין נותן דעתו עליהם, והם היו מגיעים לכלל טמיעה בציבור הנוצרי. וטבעי הדבר ששיקולים מסוג זה מקורם בחוגי הכנסיה, והזרע שהם זרעו בגישתם הוא שעתיד היה להצמיח את פעולת המלכות נגד האנוסים המתיהדים.
הצעות ותוכניות הועלו עוד בימי אנריקו, אך המעשה נתקיים בימיהם של המלכים הקתולים, שעה שהכמורה והמלכות חָברו יחד לעניינים אחרים כלעניין הזה.
נוטים אנו לראות באלונסו די אספינה את אביה של שיטת הפעולה הנמרצת באמצעות חקירת מינות, והוא עצמו נזיר פרנציסקני ממומר או בנו של מומרים.
די אספינה לא היה ממוצא יהודי וכל ידיעותיו בענייני יהדות הן מכלי שני. כל דרכו וצורת התקפתו נראות בעיניו כמעשה של נוצרי. הנחתו אינה נראית, שכן כבר בימי המלכים הקתולים נראתה פעולתו כפעולה לדוגמא של מי שבא לנצרות.
מסתבר שהמקור שממנו שאב היה מסוג ספרו של רימונודוס מרטיני " פגיון האמונה " שעוסק בעקרונות האמונה ובהוכחת אמיתותה של הנצרות מן התלמוד. להלן יסתבר שספרו של אספינה מוסיף ודן בפתרון מעשי בשאלת היהודים. אין ספק שהיו לפניו מקורות שונים שהוא ניצלם להוכחת טענותיו.
הוא שהעלה תכנית שלמה לארגונה של חקירת מינות נגד האנוסים, שפן לדעתו כולם חשודים הם על דתם ועל אמונתם. את תכניתו העלה בימי אנריקי הרביעי, אבל רק בימיהם של פרנאנדו ואיזבל נמצא האיש תומס די טורקימדה, שהיה בכוחו להלבישה בשר וגידים ולהגשימה. אלונסו די אספינה חיבר לצורך ענינו ספר בשם ״מבצר האמונה׳ שאפשר לכנותו, לאותם ימים, בשם ״ספר הספרים של שנאת ישראל״, והוא כולו שופע שנאה ליהודים ואנוסים גם יחד.
צביון מיוחד לספר כולו, המתחלק לספרים נפרדים, שכן נוסף על הדיון בארבעה ספרים נפרדים על המינים, היהודים, מטאורים והשדים, הוא מביא הצעות מעשיות לפתרון שאלות אלה. בכל אלה נתן דעתנו להשקפותיו בשאלת פתרון בעיית האנוסים. הוא, כאמור, הראשון שהעלה הצעות מעשיות לפתרון מרחיקות־לכת. אך תחילה ניתח, לצורך ליבון תכניותיו, בפרטות את דרכם היהודית של האנוסים המבקשים לשוב לצור־מחצבתם.
וזוהי כוונתו בשעה שחיבר את ספרו: ״למען קנאתו לאמונה הקתולית ועל הרעה והנזק שגרמו לה יהודים, מאורים ושדים; ספר שהוא כתוב לכבודו של האל, וכל הטוב שבו הוא למענו״. וכבר מעיד שמו של הספר על כוונת מחברו: ״מבצר האמונה לנהמת המאמינים ולהגנתה של האמונה הקדושה״. אולם השאלה העיקרית, נדמה שכך ניסוחה: מהו החוג אשר לו מיועד ספר זה ומי הוא שהמחבר מציע לו את פתרונו בשאלת האנוסים? נראה שבראש וראשונה נועד הספר להכנת דעת־ציבור בחוגים בעלי־משפעה מן החצר והכנסיה להכרה בדחיפות בעיית האנוסים ולהוכחת חוּמרתה.
בולטת בספר מגמה אנטי־יהודית, המוצאת את ביטויה באמצעים לשוניים פובליציסטיים מובהקים, והדעת נותנת שדרך־ביטוי זו היא שעוררה התעניינות בספר גם מחוץ לגבולות ספרד. כבר בשנת 1485 נדפס מחדש, וכמה מהדורות ממנו נדפסו בראשית המאה הט״ז. ואם באים אנו להשוות את תכניתו בשאלת האנוסים לדרך ביצועה על־ידי השלטון, נמצא שאפשר לטבוע בחיבור זה חותם של ״שולחן ערוך׳/ לכל מי שטיפל במלכות ספרד באנוסים ובכל הכרוך בדרך חייהם היהודית. תחילה תיאר אלונסו די אספינה את מידת כפירתם של האנוסים באמונה הקתולית, ותוך כדי תיאור שירטט קוים לדמותם שלהם ולאורח־חייהם שלהם.
בכך ערכו המיוחד של הספר לגבי נושא דיוננו, שכן הוא מראה ומאשר את העדויות שניתנו לפני בתי־דיניה של האינקויזיציה על דרכם היהודית של האנוסים והתנגדותם הפנימית לסביבה הנוצרית שבתוכה הם יושבים. אין הוא מעלה כל פולמוס אם מותר לאנוסים לתפוס משרות בציבור הנוצרי או לאו. בעיה זו שוב לא העסיקה אותו ואת בני דורו, והיא נחלת ימי מלכותו של חואן השני. ומכלל שתיקתו נמצאנו למדים ששאלת היחס אליהם ברורה היתה לפחות לכותב עצמו, ושאין האנוסים ראויים, כמובן, לתפוס משרות ציבוריות.בתחילה הוא מתאר בהרחבה את דרכי הכפירה שהאנוסים נתפסים להן, ומסתברת מידת פעילותו הרבה שגילה נגד האנוסים במקומות שונים בקסטיליה. הוא מספר על אנוסים שנימולו במקומות שונים, והוא מתאר בפרוטרוט את האמצעים השונים שנקטו אנוסים כדי לקיים מצוד, זו והאמתלאות שנתנו למעשיהם.
כבר הוכיח בער,מניתוח המאורעות שאירעו, כי תיאוריו של אלונסו די אספינה שאובים מן המציאות שראה והכיר. תיאור דברים אלה מוצא ביטוי נאמן ומדויק באותן עדויות שהובאו במשפטיהם של אנוסים, והן מתארות אותם ימים עצמם שתוארו על־ידי אלונסו די אספינה. קיום מצוות המילה הוא בעיה מרכזית בדיוניו, והוא מאשים בו אנוסים רבים. הוא ראה צורך להעמיד את יני דורו על הניגוד שבין המילה והנצרות, בהסתמכו בעיקר על דברי פאולוס, ונדמה שרצה להסביר לקוראיו את גודל העבירה הנוצרית שבמעשה זה.
על המשכילים מבין האנוסים יצא וטען נגד הויכוחים שהם עורכים וחיפושיהם אחר זיופים באונגליונים וכפירתם בהישארות־הנפש. למעשה היה אלונסו די ספינה הראשון, מן הכותבים על האנוסים, שביטא בחריפות כה רבה את חוסר אמונתם של המשכילים שבהם! טענה שהשמיעוה גם חכמי ישראל על משכילים יהודים בדורות שקדמו לשמד, והיא שהביאה אותם לידי ספקות ושלילת כל אמונה והתכחשותם לשתי הדתות כאחת.
אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט
הדיון הפומבי בשאלת האנוסים, דרכים ותוכניות לפתרון שאלתם.
אלונסו די אספינה היה הראשון שסיוג ומיין את עבירותיהם של האנוסים. הוא מנה אותן והעלה את מספרן ל־25, ומנין זה הוא שהיה מעין מנין אב לאותם מניני עבירות שהקטיגור בבית־דינה של האינקויזיציה עתיד היה להאשים בהן את קרבנותיו. מנין זה ניתן לחלקו ולסווגו כך: (א) מצוות תורת משה ומנהגי ישראל, שמהם נזכיר נוסף על המילה: מתן שמן למאור, שמירת שבת! שבועה בנוסח יהודי! מנהגי־קבורה יהודיים! לימודים יהודיים שמלמדים תינוקות של אנוסים בבתי־כנסיות! ביטויים של אמונה ביהדות, ועוד. (ב) העבירות שאנוסים עוברים בדת הקתולית: השתמטות מלקבל את הסקרמנטים! עבודה ביום הראשון!
השתמטות מהזכרת שמו של ישו ושמה של אמו, מריה! ביטויי־גנאי נגד מריה והנצרות! אכילת ישר־כבש בפסחא! הליכה למיסה רק לשם הסנאה, ״כדי שלא יאמרו הבריות וכדי שלא יגורשו מן הכנסיה״! הימנעות מהתלית סימן הצלב! העמדת־פנים שילדיהם הנולדים הם בסכנת חיים, ובגלל זה עורכים הם להם טבילה בבית בלא טקס בכנסיה! הלואה בריבית לנוצרים וראיית מעשה זה ככפרה לעוון המרתם! אדישות כלפי גירושם מן הכנסיה! וידויי־שקר לפגי כמרים (הם מתודים על מעשים טובים בלבד)! גניבתו או נטילתו של לחברהקודש. (ג) הוא מוסיף נגדם גם טענות מסוג שלישי: נישואי קרבה יתירה! כפירה בכלל, והשקפה שאין בעולם הזה אלא להעלד ולמות! עבודודאלילים לפני איקונין משונים! חישובים אסטרולוגיים, כפי שכבר נרמז לעיל.
אם משוים אנו מנין זה של מעשים, שבהם הוא מאשים את האנוסים, למנין המעשים שהתובע בבית־דין האינקויזיציה מונה בהם, מזדקר לעין הדמיון המפתיע בין שני המנינים. על המנין שמנה בהם אלונסו די אספינה יש לומר שבולטת בו מגמה להראות ברבים באילו מעשים ומצוות דבקים האנוסים. ואין הוא מוגה את מצוות תורת משה בלבד, אלא הוא מדגיש עבירות בנצרות וכפירה בכלל, ואלו רבות ברשימתו מן המצוות שהאנוסים מקיימים. ואילו רשימת המצוות שתובע בית־דין האינקויזיציה מונה באנוסים בכתב־האשמה ארוכה היא בהרבה וגדולה מבחינתה היהודית, והיא כוללת שורה ארוכה של מצוות ומעשים כפי שייראה במקום אחר בספר.
אין אספינה מעלה את מידת הידיעות במצוות תורת משה. ועל־כרחנו אנו למדים כי מגמתו של אלונסו די אספינה, כשהוא מתאר את האנוסים, היא להבהיר יותר את דרכם ושיטתם בנצרות, והנזק שהם גורמים לה, כאילו יצא להתריע על הסכנה המרחפת עליה מדרכם זו שלהם. דרך כתיבתו מוכיחה כמה ראה את בעיית אמונתם הנוצרית כדחופה וכמחייבת פתרון מידי ודרסטי.
ומשציין ותיאר את הסכנה באי אלונסו די אספינה לעוץ עצה למאמינים ולהציע את תכניתו שלו לפתרון שאלת כפירתם של האנוסים בנצרות. הוא מיעץ לנוצרים להתרחק ככל האפשר מהם, שלא לגור בשכנות עמהם, כדי שלא לשקוע בכפירה יחד עמהם. ביון שכגורם לדרכם היהודית של האנוסים ראו את ישיבתם בשכנות עם יהודים, ייתכן שהוא אבי רעיון ההפרדה בין מקום־מגוריהם של אנוסים למקום־ מגוריהם של יהודים.
רעיון זה מצא את ביטויו בהחלטת הקורטס בטולידו בשנת,1480 והדים מהוצאתה לפועל הגיעו לידנו מכמה משפטי־אינקויזיציה, וביטוי לכשלון ההפרדה בין יהודים לאנוסים נמצא בפקודת־־הגירוש. אך הצעתו עולה על כך, והוא מרחיק לכת ומיעיץ לנוצרים להתרחק מחברתם המזיקה של אנוסים. דומה כאילו רצה ליצור מעין נידוי חברתי נגדם מצדם של נוצרים, כדי למנוע את השפעתם הרעה, כביכול, על נוצרים טובים.
בספרו השני, שבו מיחד אלונסו די אספינה את הדיבור לשאלת הכפירה, סמוך לסיומו, הוא מלמד כיצד יש להתחקות אחרי כופרים וכיצד יש לחקרם. כמבוא לשיטתו הוא קובע שאם האפיפיור ציוה על חקירת מינות יש לנהוג על־פי שיטתו והוראותיו. הוא אומר לקסטיליה, שבה לא נמצא מוסד אפיפיורי לחקירת מינות, הוא מציע את שיטתו. והדרך שבה הלכו לימים חוקרי־המינות מראה עד כמה היה להם אלונסו די אספינה מורה ומדריך. כל החוקר בכפירתו של הזולת, החשוד בכפירה, מותר לו לחפש מודיעים ומוסרים (denunciatores). בהשקפתו זו רצה כאילו לקבוע שכל נוצרי נאמן יכול לשמש בכוח ״חוקר־מינות״ ולחפש כופרים. אבל בזאת תם למעשה חלקם, שכן הוא קובע כי את חקירת העדים יש לערוך בנוכחות שני אנשי־דת, ואם אפשר, שנוטוריון ציבורי יעלה את הודעותיהם על הכתב.
ומהי הצעתו זו אם לא מעמד של חקירת מינות במתכנת בית-דין אינקויזיטוריאלי?די לה לשמועה על מציאותה של כפירה כדי שתהא זו חובתם של ארכיהגמונים, הגמונים ״ארכידיאקונים, לחפשה ולגלותה. אם נחשד מישהו בכפירה יש לחקרו לפחות אחת לשנה, וחובתם של החשודים למסור את כל הידוע להם על אחרים שנתפסו לכפירה. אם הכופר מתודה מרצונו, אפשר להסתפק ביחס אליו בעונש קל כדי לכפר על עוונותיו, אך אם הוא מכחיש את כפירתו יש להוציאו מחוץ לציבור, כלומר להטיל עליו חרם, וכעבור שנה [אם לא חזר בו מכפירתו] – להענישו. חובתם של השלטונות החילוניים היא להקפיד על דברים אלה, ואם לא ינהגו כך יש להעביר את תופסי המשרות החילוניות ממשרותיהם. בעלי המשרות חייבים להישמע להוראות חוקרי־המינות, ואין הם רשאים להתערב בפעולתם. רשאים החוקרים לפעול במישרין ולתפוס בעצמם את החשודים במינות, ואם יש צורך אף להעלים את פרטי ההאשמות ולא להזכיר את שמות העדים. כשאין קיימת סכנה יש לפעול בגלוי ולפרסם ברבים את פרטי הכפירה.
מינות – מתוך הויקיפדיה
ביהדות, מינות (מהמילה מין במובן סוג) היא כינוי שניתן לכל מי שסטה מדרך הישר או הדעה הישרה (האורתודוקסיה) שהייתה נהוגה באותה תקופה. על פי רוב שימש הכינוי לנצרות ולכתות גנוסטיות, ובתקופה מאוחרת יותר – לתנועת השבתאות. לעתים שימש המושג גם להתייחסות לאתאיסטים (המכונים אפיקורסים בלשון חז"ל), בתחילת השימוש במושג הכוונה הייתה ליהודי שסטה ולא לאדם בעל אמונה אחרת. רק בשלב מאוחר מאד של ההגות היהודית הפך הביטוי לכינוי לנוצרים שאינם ממקור יהודי.
הצנזורה הנוצרית התוודעה לטרמינולוגיה תלמודית זו בעזרת מומרים יהודים כניקולס דונין, והכריחה את המדפיסים של התלמוד בדפוס וילנא להחליף את המילה "מינים" במונח "עובדי כוכבים ומזלות" או בראשי תיבות עכו"ם וכך הם הדפיסו מהדורת ש"ס וילנא הנפוצה. החלפת הביטויים הייתה לפעמים ללא כל הבנה, כך שבמקום שכתוב "מין קטניות" (במובן של סוג) בוצעה החלפה ל"עכו"ם קטניות". במספר מהדורות דפוס חדשות שיצאו לאחרונה שוחזר הנוסח המקורי.
תכנית זו מעידה כמאה עדים עד כמה ניתן לראות בה מקור־השראה לאינקויזיטורים של ימי טורקימדה, שהחלו לפעול כעשרים שנה לאחר שהעלה את שיטתו על הכתב. אך אין הוא מסתפק בהצעות ובעצות אלא מברר היטב אילו אמצעים יש לנקוט כדי לבער את כפירתם של אנוסי קסטיליה. ארבעה אמצעים הוא מציע 1. גירוש מן הכנסיה 2. שלילת הדרגות והכיבודים (אותם יש ליטול מכל אחד, בין אם הוא איש־כנסיה או תופס משרה חילונית, ואף הקיסר והאפיפיור בכלל אלה-אותם יש להוריד מכסאותיהם) 3. החרמת הרכוש! 4. רדיפת מינים בכוח הנשק – חובתם של השלטונות החילוניים להוציא להורג כל כופר!
הזרוע החילונית היא שתוציא לפועל את ענשיה של הכנסיה. כופר שחזר בו מן הכפירה, ולאחר־מכן שקע בה שוב, דינו מאסר־עולם. עד לדור שני אין לתת לבני הכופרים ולתומכים בהם משרות ציבוריות.יש להרבות בענשים ככל האפשר, אף־על־פי שאין האלוהים מעניש פעמים. אלא שכאן מדובר בחטאים מרובים, ובחטאים הגוררים חטאים, ומשום כך החומרה. כל הנותן מחסה לכופר יוצא מן הכנסיה, ואין לתת לו משרה ציבורית, ואף אין הוא כשר לשמש כעד.כל התומך באנוסים הכופרים ועורך להם קבורה כדין מכנסיה יוצא מן מכנסיה, ולא תינתן להם כפרת עוונות אלא אם כן יוציאו הקוברים במו ידיהם את הגופות שקבלו וישליכו אותן בשדה.
הערת המחבר : הוא אף מפרט את המשרות : עורך דין – לא יוכל ללמד סניגוריה ; כומר מסולק מכל משרה ולא ייהנה מכל בניפיקין. מכאן שגם כמרים חשודים בסיוע לכפירת האנוסים.
אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט
אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.
האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו
הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב
נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב
מעניין במיוחד הפרק שאלונסו די אספינה מקדיש לבעיות הנוגעות לדרכי חקירת המינות והכפירה. גם ההגמון וגם חוקר־המינות רשאים לכלוא במעצר את הכופר ולשים בסד את רגליו. כל אחד משניהם רשאי לעשות זאת בכוח סמכותו שלו, אך אם יש לשים את הכופר בבית־הסוהר ולענותו בעינויים, רק השנים יחד רשאים לעשות כן. והוא מעלח 15 קשיים, מנין המדגים מיטב את שיטתה של האינקויזיציה ואת סבך בעיותיה היומיומיות. הדעת נותנת שמם העסיקו את אלונסו די אספינה, שכן לא היה נזקק לדון בהם, בכולם או במקצתם, אילמלא היתה קיימת הבעיה ואילמלא חזה בה בעיני־רוחו. משום כך ראויים הללו שיבוא להם מנין מפורט, אף־על־פי שבכמה דברים הוא חוזר לטענות שהעלה קודם-לכן ובכמה דברים לא נמצא ממשך הגיוני, ויש בהם כמה סתירות. מכל־מקום היו אלה מבעיותיו של כל בית-הדין של האינקויזיציה
א) הוא מעלה את בעיית בית-הסוהר ומפרט את שיטת ניהולו. בית־הסוהר משותף לצרכי ההגמון ולצרכיו של חוקר־המינות.
(ב) הוא מחייב פעולה משפטית סדירה נגד נוצרים [קרי: אנוסים] השבים ליהדות. הפרוצידורה והנוהג כלפיהם הם בשיטה המקובלת כלפי כופרים. אין ספק שכאן הוא מושפע מן הנוהג של האינקויזיציה בימי־הבינים.
(ג) אשה שהיא קתולית נאמנה אבל בעלה כופר, אין להחרים את רכושה אלא אם כן נישאה לו מתוך ידיעה של ממש על מעשיו.
(ד) את רכושו של הכופר יש להחרים אף אם כפירתו נתגלתה לאחר מותו.
(ה) הכומר היועץ לכופר להעלים את מעשי כפירתו-גם אותו יש להעניש. נראה כאילו נתכוון לכומר המוַדה.
(ו) חוקר־מינות צריך להיות בן 40 שנה ומעלה. ואמנם כך היה מקובל על דעת האינקויזיציה.
(ז) אין חוקר-המינות יכול לפעול נגד שליחו של האפיפיור או נגד פקידיו שלו.
(ח) מיהו החוזר לסורו (reclapso) : הכופר שחזר בו מדרכו ושב לחטוא באותם חטאים. בין החשודים כחוזרים לסוrם הוא מונה במיוחד את החוזרים בהם de vehementi, שנתקבלו בחזרה לחיק הכנסיה לאחר הבטחה חמורה. אין הוא כולל במסגרת זו את המוחזרים לחיק הכנסיה.de levi
ט) חוקר־המינות וההגמון יכולים לדון יחד כל כופר, אבל אם כל אחד מהם דן לעצמו-חייבים הם לקיים מגע ביניהם. נראה, שכאן בא להקדים ולהציע פתרון לשאלת המגע בין האינקויזיציה לשלטונות מכנסיה.
(י) הגמונים שלא הטילו עונש ראוי על כופרים יועברו מכהונתם לתקופה של שלוש שנים! אם הם בדרגה נמוכה מזו, יגורשו מן הכנסיה. למחילה יזכו רק מאת האפיפיור, או במקרה אם הם שוכבים על ערש־דוי.
(יא) בכל הנוגע לכפירה יש לשים לב לשלושה דברים: 1. חומרת החטא! 2. חסד הכנסיה ותוכחתה כלפי החוטאים! 3. התועלת למאמינים. לפי חומרת החטא יש להטיל עונש על הכופרים מיד עם גילוי המעשה. אולם בשים לב לחמדה של הכנסיה אין להענישם תיכף ולשרפם. יש להוכיח אותם פעם או פעמים, ואם לאחר־מכן יחזרו לסורם אין להם כל תקוה ותוחלת. לתועלת המאמינים יש להשמיד כל קבוצה של כופרים שנצטרפו לחבורה.
(יב) בשלוש דרכים יש לקבל בחזרה לחיק מכנסיה כופרים שחזרו בהם: 1. שיתירו להם לקבל את הסקרמנטים! 2. שיחזירו להם את רכושם 3. שישאירו אותם בחיים. לקבל את הסקרמנטים יש להתיר תמיד, שכן בכך תלויה תשועת נפשם שלהם ? זאת אף יש להתיר לאויבים. אולם יש למנוע מהם את הדרך השניה והשלישית, שכן אם ישאירו אותם בחיים וישיבו להם את רכושם יחזרו מחדש לסורם ויגרמו נזק רב למאמינים.
סַקְרָמֶנְט
ל (ז') [לטינית: sacramentum שבועת אמונים] טֶקֶס נוֹצְרִי (כְּגוֹן הַטְּבִילָה) שֶׁעַל פִּי אֱמוּנַת הַנּוֹצְרִים יֵשׁוּ עַצְמוֹ צִוָּה אוֹתוֹ, וּבְאֶמְצָעוּתוֹ מָעֳנָק הַחֶסֶד הָאֱלוֹהִי וּמִתְמַמֶּשֶׁת הָרוּחָנִיּוּת.
(יג) את החשודים בכפירה ואת התומכים בהם והאוהדים אותם יש להעמיד לפיקוחו של ההגמון. כופר שאינו נחשב חוזר לסורו יחזור בו מחטאו ויישבע בכתבי־הקודש שיקיים בהקפדה את חוקי הדת הקתולית. מעשה זה יש לעשותו בפומבי גדול. ואמנם כזה היה הנוהג באוטו־די־פי.
(יד) איש־כמורה שהוא כופר פוסק מלהיות איש־כמורה, אפילו הוא אפיפיור.
(טו) את החוזרים לסורם יש להסגיר לזרוע החילונית.
כבר ציינו לעיל כמה ביסס את דבריו על דרכי האינקויזיציה של ימי-הבינים. אך יש להם צביון חדש, משום שאלונסו די אספינה ביקש להעתיקם לצרכיה של קסטיליה, והוא רמז בהט לאפשרות קיומו של מוסד לאומי־קסטיליאני. ברם עדיין הוא רואה בהגמון את האישיות המרכזית בכל מחוז או הגמוניה המטפלת בעניני כפירה. בענין זה עוד לא הרחיק לכת עד ליסודו של מוסד תלוי בכתר. מכל־מקום, שימשו הצעותיו והוראותיו בסיס לדיוניהם של מארגני המוסד הלאומי בימי פרנאנדו ואיזבל, והקורא יראה בעצמו כמה נתגשמו הצעותיו הלכה למעשה.
בעצם, נשאלת השאלה מהי גישתו להמרה. על אף כל האמור לעיל וחשדותיו באנוסים הוא רואה את המרת דתם של יהודים בחיוב. אבל הוא דורש הדרכה אישית בנצרות במשך תקופה של שמונה חדשים, והללו, לכשיעברו אולפן זה וידעו את עיקרי הדת, יש לקבלם לדת הנוצרית לאחד שיקול־דעת רב.הוא אף דן בצדדים המעשיים של קבלתם ובצומות שיש להטיל עליהם. ומעניין שהוא אף קובע הלכה בענינו של עבד יהודי אצל נוצרי. אם המיר דתו, אין הוא יוצא לחפשי! עבודתו נקבעה כחוק, אך עם זאת מוטב לשחררו, שכן אין עבדים נוצרים. וגם להמרה מאונס התיחס בחיוב, ובכללה המרת ילדים אף אם הוריהם מתנגדים לכך.
אמנם סתר עצמו לעתים, אך רצה להיות שלם בכל עם דרכם של הקיצונים שבכמורה הספרדית באותם ימיט. ואין הוא מסתפק בחיפושי פתרון לשאלת האנוסים. גם למצבם של היהודים, כאמור, ביקש מזור, והרצוי לו היה גירושם.תכנית זו שנידונה על כל פרטיה היא הראשונה שחדרה לנבכי בעייתם של האנוסים וצרותיהם והציעה להם פתרונות. בשנת 1461 עבר מיזמה למעשה והציע לאלונסו די אורופיסה, ראש מסדר ההייֶרונימיטי, שישתף עמו פעולה בביעור הכפירה. מעשהו זה, ההצעה לפעולה משותפת בין שני מסדרי־נזירים לביעור הכפירה, הוא מיוחד במינו, ביחוד לגבי מסדר־נזירים כמסדר ההיירונימיטי שאליו נשתייכו אנוסים.
אך למעשה נסתיימה פעולה משותפת זו בהוצאה לפועל של חקירת מינות במתכונת בית־דין אפיסקופאלי בטולידו ובעוד מקומות בקסטיליה. ואשר ליצירת אידיאולוגיה מיוחדת לפעולה נגד אנוסים נתקבלו רוב דבריו על דעתם של אלה שבאו לטפל בשאלת האנוסים בסוף שנות ה־70. בראשית שנות ה־80 של המאה הט״ו רעיונותיו היו רעיונותיהם, והצעותיו – אם היו מרחיקות־לכת במידה מספקת-נתקבלו עליהם! ואם מתונות היו-נדחו. דרכם של אנוסי ספרה כפי שתוארה על־ידיו, מצאה ביטוי נאמן בדברי העדים והנידונים עצמם כשעמדו הללו לפני בית-הדין. בצדק אפשר לראות את אלונסו די אספינה כאביה של השיטה שמצאה את ביטויה ביסודה ובקיומה של האינקויזיציה הלאומית הספרדית.
אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט
הקמת האינקויזיציה בקסטיליה
האינקויזיציה וזיקת הכתר אליה
עד כה ראינו את בעיית אנוסי ספרד בהתעוררותה ואת ראשיתן של ההצעות לפתרונה. כדי שנוכל להעריך את תולדותיהם של אנוסי סיאודד ריאל עלינו לראות בהשתלשלותם של הנסיונות ליסודה של אינקויזיציה לאומית בקסטיליה. עד שקם ונוסד בשנת 1483 בסיאודד ריאל בית־דינה של קסטיליה נתון היה הרעיון בסבך של ויכוח אם זוהי אמנם הדרך הנכונה לפתרון שאלת האנוסים.
וכל זאת על אף העובדה, שבשנת 1481 התחיל בסביליה פועל בית־דין מרכזי לכל אנדלוסיה כולה. בשנת 1483 נתבררה דרכם של השלטון והכנסיה באנוסים, וכל הויכוחים פסקו. בהדרגה נהפכה האינקויזיציה למוסד שהשפעה מכרעת לו גם בענינים פנימיים אחרים במלכות, במיוחד בתחום הדיון בדרך פתרונה של השאלה היהודית. עד לגירוש נתבצרה האינקויזיציה והיתה למוסד שיד לו בכל מהלכי החיים במלכות.
מוסד זה נתקיים למעלה מ־350 שנה, וכל התנגדות, בין מבית בין מחוץ, לא יכלה לו. האינקויזיציה הספרדית הוקמה כמוסד כנסיתי־דתי, והיא היתה תלויה, כמו האינקויזיציה שקדמה לה, בהסכמת האפיפיור. כבר העלה בער, שבספרד נועד לה התפקיד לפתור בעיה דתית-חברתית מיוחדת במינה בכלל הפוליטיקה של המדינה, ועל־ידי כך נעשתה מוסד־מדינה, אף כי אפיה הדתי הטהור לא טושטש, מוסד מדינה, שבאמצעותו מצאו את ביטוים תכונות מיוחדות ודרישות וצרכים של המלכות בספרד.
המדינה מצאה בו אמצעי לפקח על־ידיו על חיי הציבור. גישתה זו של המדינה והשקפתה על צורך מסוג זה עולות בקנה אחד עם תפיסתם של כמה מאישי הדור ההוא, כפי שביטא אותה ברנאלדיס. כשהוא מתאר את תוצאותיה של ההמרה הוא מחלק את הקונברסום לשני סוגים: הללו שהמירו דתם ויצאו את ספרד (לפורטוגל ולארצות אחרות) כדי לשוב ליהדות, ומהם שחזרו לספרד והשתקעו במקומות שלא הכירו אותם קודם־לכן! הללו יהודים בחשאי, לא היו יהודים ולא היו נוצרים.
אלה [שלא היו יהודים ולא היו נוצרים] עלה בידיהם להגיע לדרגות של מלומדים, דוקטורים, הגמונים וקנוניקים, נזירים וראשי־מנזרים, רואי־חשבונות ומזכירים, חוכרי הכנסות המלכות וגראנדיס. מטרה אחת היתה להם: להתרבות ולגדול. בהמשך הזמן פגעו במנזרים, בנזירים ובנזירות, לגנותם של ישו והכנסיה. רבים מהם הגיעו לעושר רב על־ידי מעשי עושק ומרמה, כשהם טוענים בהתמדה שהם מרמים את אויביהם, ורק הכנסיה כוחה היה עמה לטפל בבעיה זו ולמצוא באמצעיה שלה את הפתרון הטוב בשביל המלכות.
מצב זה הוא שתבע ממנה שלא תחשה ותשפיע על המלכים הקתוליים לפנות אל סיכּסטוס הרביעי בבקשה להתיר להם ליסד אינקויזיציה לאומית בספרד. בגישתו זו דן ברנאלדיס במישרין בצד הדתי שבשאלת האנוסים, ומן הצד החברתי ראה את חדירתם של אנוסים למערכות החברה הספרדית הטהורה. היסוד הדתי בפתרון שאלת האנוסים באמצעותה של אינקויזיציה מקובל על רוב החוקרים הקתוליים אף עד לימינו.
אבל עוד בימי חיסולו של מוסד האינקויזיציה במחצית הראשונה של המאה הי״ט נמצאו טוענים כי הגורם להקמת האינקויזיציה היה רצונם של מלכים או המדינה לתפוס את רכושם הרב של האנוסים. והוכחת כפירתם של אנוסים בדת, שהיא מבחינת המדינה הקתולית גם בגידה במדינה, היתה הדרך להגיע לרכוש זה, שעל־פי דין הבגידה הוחרם לאוצר המלכות. גישה זו נראית כפשטנית ביותר, על אף העובדה שהיה במעשה החרמת נכסים רבים כדי לסייע לה. אך אין גם לשכוח שהחרמת־ נכסים זו היתה לה השפעה מכרעת על כלכלת המדינה והיא צפנה בחובה ערעור יסודותיה.
נקודת־ראות אחרת על הסיבות להקמת האינקויזיציה נקוטה בידי חוקרים פרוטסטנטים, הרואים בה תוצאה של חוסר סובלנות דתית. בראש האסכולה הזאת עמד לי (Lea) בראשית המאה העשרים. אמנם, ביטאה האינקויזיציה, שמטרתה היתה ביעור הכפירה וקיומה של המדינה במסגרת דתית אחידה, חוסר סובלנות דתית. אבל זהו ביטוי למעשה יסוד האינקויזיציה ולא ביטוי והערכה למטרה שלמענה קמה. לכן נראית קרובה הרבה יותר דעתו של שפר, שראה באינקויזיציה תוצאה של תנאים שנוצרו בספרד בעקבות תנועת ההמרה באונם שהקיפה חלק ניכר ביותר מאוכלוסית־ מיעוט אחת, האוכלוסיה היהודית שבה.
כל האמצעים שננקטו במאה הט״ו להדחקת הקונברסוס מחינוכם היהודי ומסביבתם היהודית, הן על־ידי הוצאת יהודים מן השכונות המעורבות שנוצרו בעקבות ההמרה הן על־ידי גירוש היהודים מן המדינה, עלו בתוהו. האנוסים היו ונשארו בנפשם יהודים ויהדותם מצאה את ביטויה באורח־חייהם ובהשקפת־עולמם.חוגי כנסיה בספרד ראו בכך סכנה לכנסיה ולמדינה כאחת וביקשו פתרון רדיקלי. ואכן עתידה הגישה הדתית־המדינית לחזור ולהתעורר לאחר שהמאורים, תושבי ספרד, נאנסו גם הם לשמד במאה הט״ז. אלא שבשעה שהללו נעשו נוצרים כבר נמצאו קיימים ועומדים אותם מוסדות שטיפלו בשאלת האמונה ולהם נסיון של שנים רבות. ובשעה שנשקפה סכנה לדת ולמדינה, והגם שלעתים נראית סכנה זו מדומה, היה הכוח לכלול במסכת זו גם תנועות דתיות וחברתיות שונות שקמו ונתעוררו בספרד במאה הט״ז, בעקבותיהן של השפעות פרוטסטנטיות שונות, שביקשו למצוא מאמינים בתורתם בחצי האי האיברי.
כמה חוקרים קתוליים ביקשו לראות באינקויזיציה הלאומית-הספרדית מוסד־מדינה חילוני. הם ביססו את דעתם על כך שהמלכים הקתוליים הם שמינו את ראשי המוסד; בדרך זו נתרכז כוח פוליטי עצום בידי הכתר שבאמצעותו ניתנה בידיו שליטה על האוכלוסיה כולה! רכושם המוחרם של נידוני האינקויזיציה הועבר לרשותו של הכתר. בגישתם זו הם מתעלמים מהזכרת הגורם שלמענו הוקמה האינקויזיציה הלאומית־הספרדית, ואין בכוחה של טענה זו לבטל את דעתו של שפר, שמעיקרו היה למוסד אופי כנסיתי: האפיפיורים הם שנתנו לפרנאנדו ולאיזבל את הסמכות למנות אינקויזיטורים! האפיפיור הוא איפוא מקור הסמכות, והכתר פועל כאן גם משמו שלו וגם משמה של הדת והפנסיה. וכיון שברעיון הקמת אינקויזיציה לאומית זו נתגלמה זהות הדת והמדינה, נעשתה המדינה כאילו סוכנה של הדת, וממילא כל הרכוש המוחרם מכופרים, שהם בוגדים במדינה, הוא רכושו של הכתר. בגישתה זו יכלה לשפוט כל אחד שהיה בידה להוכיח שהוא כופר, ובכללם גם קרדינלים, ארכיהגמונים והגמונים, שטענה שמתיהדים הם. הוה אומר, שאין להכחיש את הזיקה ההדדית לענין זה שבין הפנסיה והכתר.
לאחרונה חיוה החוקר הספרדי ברנרדינו ליורקה דעה על האינקויזיציה שהיא היתה מוסד דתי מעיקרו, אבל מוסד זה היה מושפע מיסודות משפטיים חילוניים־ אזרחיים. אפיו הדתי מודגש במיוחד אם נותנים אנו דעתנו להשפעת האפיפיור על הנהגת המדינה במאות הט״ו והט״ז. אין מוסד האינקויזיציה הספרדית גוף כנסיתי גרידא, ואף אין הוא גוף חילוני גרידא של המדינה. כל מי שבא לדעתו להפריד בין שגי דבקים אלה, המדינה והכנסיה, מטיל דופי בכל אחד מהם. ובצדק אין להפריד בין הללו. בגישתו אמנם ביקש לחלק את האחריות בין הפנסיה לבין המדינה, אך נובע ממנה גם טשטוש תחומים, שלא ייאמר בפירוש שהכנסיה הקתולית בספרד באה למלא שליחות, שהטילה עליה המלכות, בתוקף רצונם של אישי כנסיה זו עצמה שבספרד.
הערת המחבר -נראה לדעתנו שמשקפות אלה מיצגות את גישותיהם של המחנות השונים לבעיית האינקויזיציה הלאומית־הספרדית. ואף־על־פי שלא נדלה מקור ההשקפות בענין זה, נראה בעינינו שעיקר ההשקפות הובאו לעיל. עד כאן.
אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט
אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.
האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו
הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב
נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב
ברור איפוא שלמוסד האינקויזיציה הלאומית־הספרדית פנים לכאן ולכאן. כבר הודגש לעיל שהיא נוסדה לשם קיום מטרה דתית: טיהורה של ספרד מכפירה, והיא פעלה בגבולות מדיניים־טריטוריאליים מובהקים. במסגרת המדינה נתיחדו לה תפקידים שיסודם בפוליטיקה הפנימית של המלכות. כמוסד שבא למלא תפקיד פנימי־ממלכתי שימשה איפוא את הכתר וכל האינטרסים שלו. בדרך זו היה המוסד מכשיר בידי הכתר. ומשמעבירים אנו יסודות אלה לתחום חייהם של האנוסים היהודים, הרי שכל דרכו של המוסד מתבטא בשיטת רדיפה, שנבעה הן מן התנאים החברתיים שנוצרו בספרד מתוך סדרי המדינה והחברה הנוצרית מצד אחד והן מאי־רצונם של האנוסים עצמם לעשות למען טמיעתם במסגרת החברתית־הנוצרית הנאותה.
כאן בדעתנו להעביר קו מפריד בין טמיעה בחברה הנוצרית לחדירה לתוך מערכותיה שלה על־ידי תפיסת משרות שקודם לכן היו סגורות בפניהם בעודם יהודים. על חדירה למערכות החברה הנוצרית הגיב הציבור הנוצרי על־פי דרכו, כפי שכבר צוין לעיל, ועל אי־רצונם של יהודים אנוסים להיות נוצרים יצאה לפעול האינקויזיציה בדרכים משלה. ואמנם פעולתה שלה נגד התיהדותם של האנוסים היא הראשונה, וזוהי המטרה שלמענה נוסדה. בפעולתה זו הטילה דופי ביהדות ספרד כולה וכן גם באנוסים על דבקותם באמונת אבותיהם. הטלת הדופי באומה שלמה מצאה, כידוע, את ביטויה בפקודת־הגירוש בשנת 1492, והיא נמשכה כל עוד דנה האינקויזיציה אנוסים השבים אל צור־מחצבתם.
נראים הדברים כי הרעיון, שהמלכים הקתוליים יטלו על עצמם את היזמה להסדיר את בעיית האנוסים, נבע מתכנית אחת כללית לפתרון מכלול בעיותיהן הפנימיות של מלכויות קסטיליה־אראגון. סימנים של דרך מתוכננת נראים בראשית עלייתם של פרנאנדו ואמיל על כסא המלוכה בקסטיליה בשנת 1474. הימים הקשים שנכונו למלוכה בראשית שלטונם של השנים חייבו אותם לחפש מלבד אותם חלקי האצולה שתמכו בהם גם בעלי־ברית נוספים, נאמנים להם, שיסייעו להם בביסוס שלטונם.
הערת המחבר – אילמלא התכוונו לטיהור הדת במדינה בלבד, עדיין עמדה בעינה הרשות שנתן ניקולאוסהחמישי בשנת 1451 להגמונים בקסטיליה שישמשו אינקויזיטורים. ניקולאוס מינה אז את הגמונה של אוסמה, את הויקאר־גנרל שלו ואת הסכולסטיקוס של סלמנקה, לאינקויזיטורים. הוא אף התיר להם למנות לעצמם ממלאי־מקום, והרשה לא רק חקירת מינות כי אם גם להדיח את הכופרים ממשרותיהם, להחרים את רכושם ולהכריז עליהם כבלתי־ראויים לשמש במשרות ציבוריות, ואם יש צורך אף להסגירם לרשות החילונית. בעניו צו זה עיין י׳ בער, תעודות 2, עמוד 322 (שם, ספרות)! לי 1, עמוד 147 ואילך. לכן יש להעיר שאנומי קסטיליה הבינו שהיתר זה יתגשם רק על־פי רצונו של אלוארו די לינה, הקונדסשאבלי של קסטיליה באותם הימים, וזו אחת הסיבות להתנגדותם לאיש זה. אך יש להזכיר משפטי אינקויזיציה כנסיתית־הגמונית שנערכו בימי אנריקי הרביעי. עד כאן
אין תימה שכל תכנית להרגעת רוחות תלויה היתה בעזרתם של גורמים המקבלים את תמורתם. ובשכר נאמנות זו נמצא שהכתר נענה לפתרון בעייתו של אותו גוף התומך בו. מכאן שבשכר הפעולה לביעורה של כפירת האנוסים מעל אדמת ספרד באו אישי־כנסיה חשובים לידי תמיכה בכתר. וצעדיהם הראשונים של פרנאנדו ואיזבל מלמדים אותנו על כך. הקורטס במדריגל בשנת 1476 היה המעמד הראשון שבו נקבעו סדרי משפט ואדמיניסטרציה במלכות, ובכללם שורת הוראות שבאו להצר את רגליהם של היהודים. ייתכן שכבר באותם ימים, או בימים סמוכים להם, ניתנו הוראות ראשונות לשליחי פרנאנדו ואיזבל בחצר האפיפיור לפעול אצל סיכסטוס הרביעי שיתן יד ליסודה של אינקויזיציה לאומית. הזמן שעבר למן הפנייה ועד לפעולות בית־הדין, בסביליה ב־1481 ובסיאודד ריאל ב־1483, לא היה אלא ציפיה לשעה נוחה למלכות לפתוח בפעולה שהתכוונו לה מראשיתה.
במעשה פנימי זה נמצא שותף לשלטון ולכנסיה, הלא היא ההרמנדאד הקדושה, המוסד העירוני העממי של ברית־ערים, שנועד להיות בידי הכתר מכשיר רב־פעלים אחר להשכנת הסדר והשלום במדינה. הצטרפותו-פירושה הצטרפות האלמנט העירוני לתכנית הפעולה נגדם. והוא שסגר עליהם למעשה את המעגל, שכן אין לשכוח מה גדול היה כוחה של הכנסיה בשליטתה על דעת העם באותם הימים. העם כולו נעשה שותף לתכנית אחת גדולה.
היתה זו איפוא שותפות משולשת, בחינת החוט המשולש שלא יינתק במהרה. וקודם שננסה לתהות על דרכם של אותם אישים בכנסיה הספרדית, שכיונו את דרכו של מוסד האינקויזיציה, ננסה לבחון במסגרת מצומצמת זו את דרכם של המלכים הקתוליים, שהם ראשיה של שותפות זו. כבר התלבטו חוקרים רבים שדנו בשאלות הפוליטיקה הפנימית של ספרד, וביחוד אלה שדנו גם בשאלת האנוסים, בהערכת אישיותם של פרנאנדו ואיזבל, במידת השפעתם ובגישתם לשאלת הקמתו של בית-דין אינקויזיציה ובדרך הפעלתו. כרוניסטנים וסופרים, שכתבו בימים הסמוכים לדורות ההם, ניסו להעלות בכתביהם קוים לדמויותיהם. החוקרים, שחת־
בססו בדבריהם על תיאורים אלה, הגיעו לכלל הנחות שונות על מידת קנאותם לדתם. מהם שסברו שהללו היו כשבויים בידי חוג מסוים בכנסיה ובידי ההרמנדאד וכמה מן האצולה. משום כך מן הראוי לבחון מחדש נתונים אלה, שמא יש בהם גם כדי לתת בידנו תמונה אחרת.
פרנאנדו דיל פולגאר, הכרוניסטן של המלכות, מי שהיה מזרע האנוסים, הוא ראשון בין המתארים והמעריכים את אפים של פרנאנדו ואיזבל. אמנם הוא קיצר בהערכת אפיו של פרנאנדו והאריך בתיאורה של איזבל, ולה הוא מיחס תכונות הרבה. תיאור אפים מובא בכרוניקה בתיאור השנים הקשות 1476-1475. פולגאר כמעט לא ציין כלל את חלקו של פרנאנדו בעיצוב פני המדינה וחייה הדתיים. ואילו היא, המלכה, נראית בעיניו כבעלת מידות רבות של אמונה, מלאת חסידות ומעשי־ צדקה. היא אשה ״שסובבה עצמה באנשי־דת, שאורח חייהם מהוגן, והם שיעצו לה ברוב עניניה, והיא־היא שעקרה את כפירתם של נוצרים ממוצא יהודי במלכויות קסטיליה ואראגון ששבו ונתיהדו, והיא שגרמה שיחיו כנוצרים טובים״.
בֶרגֶנרות, שחקר בשאלה במחצית השניה של המאה הי״ט, הרחיב את הדיבור על המלכה וצייר דמות שונה מזו. הוא בחן את חליפת־המכתבים שבין המלכה והמלך וקבע מתוך הבחנה דקה שפרנאנדו ואיזבל תמימי־דעים היו בכל פעולותיהם. נראה שהיא היתה נושאת דברה של המלכות. לפי הערכתה טובת המלכות היא טובת האמונה, ולא טובתה האישית. וכבר מלמד מכתבה אל האפיפיור שאין לה כל הכנסה כספית מן האינקויזיציה. מאלפת עדותה שלה על עצמה, במכתבה אל נציגיה ברומא שפעלו בענין משפטו של דיגו אריאס, הגמונה של סיגויביה, בן אנוסים שהואשם בכפירה בכנסיה: ״אני הבאתי לחורבן ערים עם שרוקנתי אותן מיושביהן והחרבתי אזורים שלמים. כל זאת עשיתי אך ורק מתוך אהבה לאל ולאמו הקדושה. כל מי שטוען שעשיתי זאת מתוך אהבת בצע הוא שקרן. לא נגעתי בעצמי בשום מרבֶדי מרכושם המוחרם של הנידונים. כסף זה אף נתתי בחלקו כנדוניה לילדיהם של אותם נידונים עצמם״.
דברים אלה חשובים הם לא רק משום שנאמרו מפיה של המלכה והיא־היא המעריכה את פעלה של האינקויזיציה, אלא גם משום שבעליל מודגשים הגורם הדתי שבהקמת המוסד וחלקה שלה (ובודאי גם של בעלה פרנאנדו) בעיצוב דמותו של המוסד. היא נראית כאן כקנאית בדתה, שראתה זהות בין האינטרסים שלה ושל אלוהיה, ומכאן שבנקל הגיעה לזיהוי רצונה שלה שהוא כאילו רצון אלוהיה, אשר שמו לא מש מפיה בכל מקרה והזדמנות. ייתכן שדרכה באמונה עוצבה בהשפעת אותו חוג של אישי־כנסיה שהקיף אותה, ומסתבר שחוג זה הוא שעיצב גם את קו המדיניות הפנימית של המלכות. הכרתם שלהם היא הכרתה שלה, דרכם שלהם היא דרכה שלה.
דרכה זו עולה בקנה אחד עם דרכו של פרנאנדו בשאלת האמונה במדינה. מאלפים דברי־תשובתו לעיר ברצלונה על מחאתם על הקמת האינקויזיציה בעירם: ״קודם שהחלטנו להסכים שתיעשה החקירה הזאת באחת הערים של מלכויותינו שקלנו יפה וראינו את כל הנזקים והתוצאות העלולים לצאת לזכויותינו ולהכנסותינו הממלכתיות. אך מכיון שכוונתנו היא, וקנאתנו גדולה להקדים את עבודת אדוננו האל לשירותנו שלנו, רוצים אנו שהיא [החקירה] תיעשה בכל־אופן, תוך דחיית כל האינטרסים האחרים״.
אחדות־דעות זו בין המלך והמלכה מורה על שרשיה של התכנית הכללית לפתור תחילה את שאלת האנוסים ואחר־כך את שאלת היהודים. אין ספק שכבר בראשית דרכם, ודאי עוד קודם שהועלו על כסא המלכות בקסטיליה, הבהירו לעצמם את יסודותיה של תכנית זו. ואין איפוא בפתרון שאלת האנוסים שום ספונטניות ושום תגובה על תנאים שנתהוו בימי מלכותם שלהם. הם־הם, בעזרתה של סיעה קרובה ונאמנה, שעיצבו את עקרונותיה של הפוליטיקה הפנימית במלכות! הם שקבעו את דרכם במדינה לאור הירושה שהופקדה בידיהם על־ידי המלכים שקדמו להם והתנאים הפנימיים ששררו בה ושרשיהם נעוצים בגזירות קנ״א, אבל תוצאותיהם במאה הט״ו.
אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט
אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.
הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב
נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב
2. ראשיתה של האינקויזיציה הלאוימית־הספרדית
הפעולה הראשונה המאורגנת מטעם המלכות נגד האנוסים ראשיתה ב־1477, השנה שבה יצאו המלכים הקתוליים במסע להרגעת הרוחות במדינה. משהגיעו לסביליה פנה אליהם הנזיר אלונסו די אוחידה (Hojeda), ממשיך דרכם של ויסנטי פרר ואלונסו די אספינה, העמידם על חומרת מצבה של האמונה הקתולית בעיר ותבע יסודה של אינקויזיציה. נראה שכיון לדעתם ולרצונם, שכן התיאור שמביא הכרוניסטן פרנאנדו דיל פולגאר על הביקור והפנייה יש בו כדי לרמז שהליכה זו לסביליה מכוונת היתה לשם בדיקת מצבה של האמונה במקום שרבו בו האנוסים.
הערת המחבר : הפנייה נעשתה באמצעות פרנציסקו די סנטיליאנה, שליחם של פרנאנדו ואיזבל בחצרהאפיפיור. הבולה המתירה הקמת אינקויזיציה הגיעה בדצמבר 1478 בשעה שהמלכים הקתוליים שהו בקורדובה. סודיות המשא־ומתן ניכרת מן העובדה שבכינוס כנסיה שנערך בסביליה בחדשים יולי־אוגוסט שנת 1478 לא דובר על ענין הכפירה כלל.
אך יש להדגיש, שעל אף ההכרעה לעשות לתיקונה של האמונה ששקעה בסביליה לא נזדרזו המלכים הקתוליים לפתוח מיד בפעולת ביעור הכפירה כאשר ניתנה הסכמת סיכסטוס (ב־1478) בדבר יסודה של האינקויזיציה במלכות קסטיליה.עד שנתמנו האינקויזיטורים הראשונים עברו שנתים נוספות, ועד שהגיעו לסביליה ופתחו בה בפעולה עבדה שנה נוספת-ייתכן שכוחם של מתונים עוד היה עמהם, והם שהשפיעו שבתחילה יינקטו אמצעי חינוך והשפעה לחיסול הכפירה שפשתה.
הערת המחבר : הכוונה לחינוך באמצעותו של קטכיזם, שהכין ארכיהגמונה של סביליה ״למאמינים שינהגועל־פיו בכל ארחות־חייהם״. צעד נוסף שנקטו: דרשות והטפות בכנסיות לשכנוע האנוסים לחיות חיים נוצריים. הקטכיזם, ששמו היה Catesismo de la doctrina, נתפרסם בסביליה בשנת 1478. הכריזו עליו בכנסיות והזכירוהו בכל דרשה. חסרים אנו כל ידיעות כיצד נעשה באמצעותו החינוך לנצרות טובה. הטענה שיש צורך לחנך בנצרות נתבססה על העובדה שהאנוסים מעולם לא חונכו בדתם החדשה. לשם חינוכם נדרשה תקופח של שמונה חדשים. תקופה זו הוחלט עליה כבר בכינוס הכנסיה שנערך ב־Agde שבפרובאנס בשנת 506, וזוהי גם הצעתו של אלונסו די אספינה.
ואולי בהשפעתם נגנזה לזמן מה התכנית להקמת בית־הדין בסביליה, שלפי הטענה היתה דבקותם של אנוסיה בדת ישראל מן הגדולות ביותר שבמדינה. אולם גניזה זו לא היתה ארוכה מדי ומלחמת ה״גישות״ לשאלת הקונברסוס עברה במהרה לפסים אחרים, ביחוד לאחד שגברה השפעתו של טורקימדה ונתחזק מעמדו. ויכוח פומבי התנהל באותו זמן בין שתי סיעות: האחת שמותר לנו לכנותה ״ליברלית״, ושתבעה יחם של סובלנות, ובראשה עמד ארכיהגמונה של סביליה! השניה שמותר לנו לכנותה ״קיצונית׳/ ושתבעה צעדים נמרצים לביעור הכפירה, ובראשה הפריור של מנזר סנטה־קרוס בםיגוביה. פרטי גישותיהן ייבחנו להלן.
בּולת יִסוּדה של האינקויזיציה הלאומית הספרדית היא הבסיס החוקי למוסד לאומי זה. כל הבּולות שניתנו לאחריה אינן נובעות אלא מבולה זו ומסתמכות עליה. למעשה הללו באות רק לשנותה או לסטות ממנה. לאחרונה אסף ברנרדינו ללרקה ופירסם את הבולות הנוגעות לאינקויזיציה ואת חליפת־המכתבים בין המלכים הקתוליים לאפיפיור סיכסטוס הרביעי בדבר הקמת האינקויזיציה והסדרת סמכויותיהם של האינקויזיטורים ומינוייהם. כבר בבדיקתו של החומר הרשמי הזה עולים לפנינו אותם לבטים שנתלבט בהם האפיפיור בשעה שבא להוציא מידיו נשק שכוחו רב במהותו ולמסרו לידיו של השלטון החילוני, ואפילו המדובר במלכים שזכו לתואר ״המלכים הקתוליים״, שהתכוונו לנצל ויכוח פנימי זה לצרכי שלטון.
בולת־היסוד נשתמרה כשהעתק ממנה מצורף לכתב־המינוי שניתן מאת המלכים הקתוליים לנזירים הבאצ׳יליֶר חואן די סן מרטין, פריור המנזר של סן־פבלו בבורגוס, ויקאר במסדר הדומיניקני, ומאיסטרי מיגֶל די מוריליו, לשמש בסביליה. לבולה ולכתב־המינוי צורפה פניית שני האינקויזיטורים אל אצילי אנדלוסיה וראשי עריה להיענות להם ולעזור להם בפעולתם לביעור הכפירה. כתב־המינוי ניתן ב־27 בספטמבר 1480, והם החלו בפעולתם בינואר 1481. אף ההפסקות בתאריכים, כפי שכבר צוין לעיל, מורות על שיקולים ועל קשיים גם יחד. שיקולים אלה היו פנימיים מעיקרם, אך ייתכן והיו גם גורמי־חוץ, היחסים עם פורטוגל ועם צרפת, שהביאו לידי כך שהשעה לא היתה כשרה.
בפנייתם ביקשו האינקויזיטורים את האצילים ואת ראשי הערים שיסגירו לידיהם את האנוסים שברחו מסביליה ובאו לחסות בצלם וליהנות מהגנתם. בפנייתם זו הסבירו כי הסיבות שהביאו להקמתה של האינקויזיציה היו ההכרח להילחם בכפירה שפשתה במדינה בעטיָם של אנוסים שבאו מן היהדות. מן הבולה שצורפה אל כתב־־המינוי לומדים אנו כמה פרטים על פנייתם הרשמית של המלכים הקתוליים ועל רצונו של סיכסטוס שאדמת ספרד תטוהר מכופרים (קרי מאורים).
בדבריו התכוון לכיבושה של גרנדה, והדעת נותנת שניתנו לאפיפיור הבטחות בכיוון זה. ואשר לסמכות מינוי אינקויזיטורים – זו היתה מלאה, מאחר שניתנה ההבטחה לפעול לגירוש המוסלמים ממעוזם האחרון בחצי האי.סמכותם של האינקויזיטורים היתה לגבי קסטיליה כולה, שהועמדה בסביליה למבחן. אין לדעת אם כוונת השליטים היתה שבית־דין זה יפעל לאחר־מכן במקום אחר. גם משנוסד בית־הדין בסיאודד ריאל ב־1483 הוא נוסד לכל הארכיהגמוניה של טולידו. נמצאנו למדים שבכל בית־דין כאילו הועמדו למבחן כל שיטתה של האינקויזיציה ודרך תגובתה של האוכלוסייה ויחסה למוסד־מדינה זה.
מן החומר, שנשתמד לנו מן התקופה הראשונה לפעולת האינקויזיציה, נוכל ללמוד על הדרך שנקטו בימים ראשונים אלה: החמרה בענשים. ועל אף העובדה שלא הגיעו לידינו תיקיהם של נידוני סביליה, יש בידינו עדויות הרבה המעידות על דרכם האכזרית של האינקויזיטורים. הדעת נותנת שהיתה כאן תנופה האפיינית לראשיתה של כל פעולה, ומגמתה ללמד לקח. ידוע המעשה בבני־ביתו של שושן בסביליה; ריכוז בית־הסוהר של האינקויזיציה ובית־דינה במבצר טריאנה! המגפה שפרצה בעיר וצאתם של אנוסים רבים מן העיר, ואינקויזיטורים בעקבותיהם, ופעולתם נגדם בכל מקום שבו מצאו מקלט. ברנאלדיס מונה את העולים על המוקד בעיר סביליה בשנות 1488-1481 עד למעלה מ־700 איש, ולמוחזרים לחיק הכנסיה הוא קובע מספר העולה על 5000 איש.
הערת המחבר : כרוניקה, פרק 44, עמוד 600. ליורנטי לעומתו (שם) קובע את מספרי הנידונים בסביליהדבדיאוסיסה של קאדים לשנת 1481 בלבד ל־2000 איש. הוא מסתמך על ההיסטוריון הישועי מריאנה. לפי פולגאד זכו לכפרת עוונות 15,000 נפש ונשרפו 2000 איש בכל האזור (כרוניקה, מהדורת מאטה־קאריאסו, עמוד 438 ואילך! ועיין גם פ׳ קנטירה, ספרד 4 [1944], עמוד 336 ואילך). אבל במקום אחר בכרוניקה (עמוד 337) הוא מונה 4000 בתים ויותר של אנוסים באנדלוסיה, ביחוד בסביליה ובקורדובה. כל אלד. בדחו. מריאנה מביא מספר של 17,000 נפש שזכו לכפרה, 400 P. Mariana, Historia de Espana, Lib XXIV, C. XVII, fol. ליורקה, שם, עמוד 83, חולק על הנחה זו וטוען שאין מספרי מריאנה נכונים. לענין זה יש להשוות עוד את המספרים שהביא ולירה (.Cronica, Madrid 1927, p. 123 s). הוא מונה 1500 נשרפים ולמעלה מ־4000 מוחזרים לחיק ד,כנסיה. ליד מספרים אלה רשומה הערתו של היירונימו סוריטה, כי עד שנת 1520 נשרפו באדכיהגמוניה של סביליה למעלה מ־4000 איש, ולמעלה מ־20,000 הוחזרו לחיק הכנסיה. הוא הוסיף כי בסך־הכל נידונו בארכיהגמיניה זו למעלה מ־100,000 איש! ייתכן שמספרים אלה הם מספרי־התרשמות, ואם ההתרשמות היא גדולה כל־כך מסתבר שלא מעטים היו נידוניה של האינקויזיציה.
מספרים אלה, כפי שמביאם כרוניסטן שלא הצטיין באהבת ישראל, נמוכים הם לאין ערוך מכל המספרים שהגיעו לידינו. כשלעצמם מאלפים הם לגבי דרכו של המוסד. ולא באה פרשת סביליה אלא לציין, כי המעשה בה, בשנותיה הראשונות של האינקויזיציה, שימש פינה ויתד לדרכו של המוסד לאחר־ כך. ולא בא טורקימדה, שפתח בפעולתו הרשמית רבת התנופה לאחר שנוסד בית־הדין בסביליה, אלא להמשיך בקו שכבר נקבע בימיה הראשונים של האינקויזיציה באנדלוסיה.
אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט
אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.
האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו
הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב
נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב
מחקר זה עיקר כוונתי בו לתאר את תולדותיה של עדת־אנוסים אחת, לחדור לנבכי עברה ולמצות מתוכה את דרכם של יהודים שנאנסו לצאת מן הכלל. עדה זו נתקיימה ב״תנאי־מחתרת״, ואם נשיל מתנאים אלה את מעטה הנצרות על כל גינוניה החיצוניים, כפי שסיגלום לעצמם בניה של עדה זו, תעמוד לפנינו עדה יהודית בכל גדולתה, על כל גוני אורח החיים היהודיים הערים ומלאי הערגה לכל דבר קטון וגדול שנתקדש בחיי האומה.
. נסיונות־ההתנגדות האחרונים לשיטתה של האינקויזיציה – עמוד 35
מכל התיאורים שהגיעו לידינו על הימים שאנו עומדים בהם חשוב ביותר תיאורו של פולגאר לימיה הראשונים של האינקויזיציה. הוא עד־ראיה וסיפורו הוא רב־מתח. ממנו אנו לומדים שרק עם בואו של טורקימדה למוסד זה נפתחה בו תקופה רבת־תנופה. מלכתחילה הטילו עליו פרנאנדו ואיזבל את החקירה בכל שטחי הריבונות ובכל המלכויות של המלך והמלכה, והוא־הוא שמינה לו ממלאי־מקום, שאחד מהם היה חואן די מדינה, שהוסמך לפעול בסביליה.
תיאור זה סותר את תכנן של הבולות הראשונות על מינויי אינקויזיטורים ראשונים ואת תיאור מינויו הרשמי של טורקימדה בשנת 1482, כאחד מקבוצה גדולה של אינקויזיטורים שעליהם הוטלה הנהגת האינקויזיציה. אך נראה שבעצם אין סתירה בין תיאורו של פולגאר לבין המינוי הרשמי. תיאורו מלמד כי כבר בראשית ימיה של האינקויזיציה הקסטיליאנית לא היתה אישיות אחרת אלא זו של טורקימדה שכיונה את רצונה של המלכה, ואת רצונו של פרנאנדו, במלחמה נגד הכפירה, מסתבר שהוא עמד להם בעצה ובמעשה לארגון אשיות השלטון במדינה המאוחדת. לא בא פולגאר אלא לתאר את העובדות כפי שהן היו ידועות לו, כאיש היושב בחצר המלכות וכתיבת האנאלים הוטלה עליו.
הדעת נותנת, כי מי שנתמנה לשמש את האינקויזיציה. בסביליה (ולימים כמובן גם בסיאודד ריאל) לא נתמנה אלא לפי בחירתו או בהסכמתו של טורקימדה. המלכים הקתוליים הם שהעבירו את ההצעה הזו לאישורו של האפיפיור. מינויו הרשמי של טורקימדה לחבורת הסופרימה, המנהיגה את עניני האינקויזיציה, נעשה בימים שבהם נתחוור שיש צורך באישיות מרכזית ומוכרת שתעמוד בראשה של הסופרימה ותפקידה יהיה לשמש אינקויזיטור־גנרל לכל המלכות. משנתאשרד. רשימת האינקויזיטורים שהוגשה לסיכסטוס מינו פרנאנדו ואיזבל את טורקימדה למשרה רמה זו.
מכאן שיש לראות את מינוים של מוריליו ומדינה בסביליה ובסביבתה כמינוי קודם ומקומי גרידא. נראה שסיכסטוס ידע על התפקיד שיוטל על השנים באזור סביליה, שהיא אזור־ספר למלכות גרנדה. יש בכך הוכחה לדרך המלכות בשאלת האנוסים: תחילה הקמת בית דין מחוזי אחד לצרכים מקומיים! הצעד הבא-פנייה למינוי אינקויזיטור מקומי במלכות אראגון, והכנסת האינקויזיציה האפיפיורית שבמלכות אראגון לתחום עניניה של הממלכה המאוחדת! ומשנתגברו על היסוסי האפיפיור באה הצעה להקים מועצה עליונה לצרכי המלכות כולה! משנתמנתה מועצה זו הובלט בה טורקימדה, שהיה בין האחרונים ברשימת המתמנים וגעשה ראש וראשון בהנהגה זו. ואף כי דרכו של השלטון היתה ברורה בהקמת מוסד־מדינה זה בראשותו של טורקימדה, עדיין נשמעו טענות נגד דרכו של המוסד גם בחוגי־כנסיה עליונים בספרד. ועד שלא הוכרעו אלה ונתקבלה שיטתו של טורקימדה עוד נשמעו הדים אחרונים ונסיון של זעקת שבר וכאב מפי אנשים שענין האנוסים נגע ללבם.
פרנאנדו דיל פולגאר, מזכירה של המלכה, פעל כנראה בחצר המלכות עד 1482. מאותם ימים נשארה לנו ממנו חליפת־מכתבים מאלפת שניהל עם הקרדינל דון דיֶגו אורטאדו די מנדוסה, ארכיהגמונה של סביליה וראש הכמורה במלכות כולה. המיוחד שבחליפת־מכתבים זו הוא המען שאליו פנה פרנאנדו דיל פולגאר כדי להתאונן על העוולות שנעשו לאנוסים. פולגאר יצא לעשות את חשבון נפשם של אנוסי ספרד לאחר דורות של חיים בנצרות ונוכח פעולתה של אינקויזיציה, העושה לעקירתה של הכפירה שפשתה בין האנוסים.
וחשבון נפש זה נעשה בודאי לפני אדם שפולגאר קיוה שתהיה לו אוזן קשבת לצרות בני עמו-האנוסים-ואולי יעשה למענם! אל אחרים לא פנה. הוא התלונן לפניו על הוראה אחת שניתנה בגיפוסקואָה, ולפיה אסורים אנוסים בהתישבות בין נוצרים במקום ובהתחתנות עם בני חבל־ארץ זה. ההוראה השניה שנגדה יצא לטעון ניתנה בטולידו, והיא אוסרת על סתתים ללמד את מקצועם לשום אנוס. הוראתם־גזירתם של בני גיפוסקו׳אה מביאה אותו לומר שהם עצמם באים לטולידו ולמקומות אחרים ויושבים ומשרתים בבתיהם של קונברסום רבים.
אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט
אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.
הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב
נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב
מחקר זה עיקר כוונתי בו לתאר את תולדותיה של עדת־אנוסים אחת, לחדור לנבכי עברה ולמצות מתוכה את דרכם של יהודים שנאנסו לצאת מן הכלל. עדה זו נתקיימה ב״תנאי־מחתרת״, ואם נשיל מתנאים אלה את מעטה הנצרות על כל גינוניה החיצוניים, כפי שסיגלום לעצמם בניה של עדה זו, תעמוד לפנינו עדה יהודית בכל גדולתה, על כל גוני אורח החיים היהודיים הערים ומלאי הערגה לכל דבר קטון וגדול שנתקדש בחיי האומה.
עתה באו אבותיהם של הללו והורו שאין להתחתן עם קונברסוס, אדוניהם של אלה המשרתים בבתיהם. פולגאר מספר, כי רבים מהם התחנכו בביתו של הרילאטור, – הוא פרנאן דיאס די טולידו הידוע מהתנגדותו sentencia-estatuto של ימי פדרוסרמינטו. עיין -A. de Cartagena, Defensorium unitates christianae, ed. M. Alon 1943 so, Madrid, נספח 1, ולאחרונה 314 .B. Eloy Ruano, Sefarad 17 (1957), p.ואצלו למדו קרוא וכתוב.ואף עתה יש מהם הלומדים בבתיהם של פרנאנדו אלואריס ואלפונסו די אוילה ובביתו שלו עצמו..
לדעת קנטירה נכתב המכתב בשנת 1482. בלי שנחלוק על הנחתו זו ברור לגו שההוראות ניתנו סמוך לשנה זו מטעמים שנביא להלן, והן חוליה נוספת בשרשרת המעשים נגד האנוסים. פולגאר אינו מזכיר את מניעיהם של נותני ההוראות, אולם מסתבר מהן הרקע החברתי והציבורי שנתקיים בימיהם של פרנאנדו ואיזבל ודרך הגירתם של אנוסים מן המרכזים שבדרום אל עבר הצפון, שהרי חבל־ארץ זה לא הצטיין בישובים יהודיים מרובים ולא בישובי אנוסים. וייתכן שיש בהוראה זו גם ללמד על אנוסים הבורחים מן הדרום, שבו פועלת האינקויזיציה, אל הצפון, שבו אין היא פועלת, והדעת נותנת שלא תפעל משום מיעוטם של האנוסים. ואשר להוראה האוסרת לימוד סתתות יש להזכיר שאין זה מן המקצועות שיהודים עסקו בו, והאיסור נראה יותר כהחלטה של חבורת אומנים. ומה גם שקשה לשער שבשידוד־המערכות במלאכה, שצריך היה לבוא עם ההמרה, יחדרו אנוסים דוקא למלאכה זו.
מכתב אחר לארכיהגמון, והוא קדם כנראה למכתב שתואר לעיל,נתון כולו לרשמי פעולתה של האינקויזיציה בסביליה. הוא בא ללמדנו על הרגשותיו של פולגאר בשאלת אחיו האנוסים. אמנם כנוצרי נאמן הוא מדבר על עוורונם של השבים ליהדות. התנהגותה של המלכה כלפיו הוא מוצדק.אך הוא מבקש במכתבו להבדיל בין החוזרים לסורם ומקיימים מצוות ישראל, שיש לדונם בחומרה, לבין אלה שיש להקל במעשי שיבתם. את טיעונו הוא בונה על־פי המקרא, הבשורה למתי (י״ח, 22) ועל דרכם של מלכים ומחברים שונים, שנהגו לשוב ולהתרות בעניו האמונה. פתרונו יצא איפוא מתוך טיעון זה לדרך של מתינות.
במכתבו הוא מעריך את מצב האנוסים באנדלוסיה. ונראה שתיאור זה יפה לגבי כל מקום בקסטיליה. יש, לדעתו, בין האנוסים טובים ורעים. ״באנדלוסיה יש לפחות 10,000 צעירות שמעולם לא יצאו מבית הוריהן. הן רואות את דרכי אבותיהן ולומדות מהן. לשרוף את כולן הוא מעשה אכזרי ביותר וקשה ביותר, והוא יביא לידי כך שיברחו למקומות שאין לתקנן [כלומר: לעשותן נוצרים טובים] שם בכלל״.הוא ממליץ על חינוכם של האנוסים. אין הוא מתנגד למינוים של דיֶגו די מרלו והדוקטור די מדינה, אך הוא מדגיש שדרכם, דרך האש, אין בה כדי להצליח כפי שהצליחה שיטתם של פבלו די סנטה מריה ואלונסו די קרתחינה במי־ההזיה שהטילו על רבים. עדיפות איפוא טבילותיהם שהטבילו יהודים על פעולתם של שני האינקויזיטורים. הוה אומר, שפולגאר לא ראה בשיטה שנקטה האינקויזיציה הלאומית־ הספרדית דרך טובה. דעתו זו בולטת יותר במקום אחר, כשהוא מעריך את דמויותיהם של חואן די טורקימדה ובני סנטה מריה ומעמידם, אותם ואת דרכם, כסמל ודוגמה של אנוסים שכל מעשיהם היו למען האמונה והכנסיה. כאילו רצה לומר שרק בדרכם אפשר להצליח ולהגיע לתוצאות רצויות. להצדקתם של קונברסוס הוא מספר כי יהודים הלשינו על קונברסוס [נאמנים והגונים בנצרותם] כדי לנקום בהם. לא רצה איפוא פולגאר להשלים עם הקמתה של האינקויזיציה כאמצעי וכשיטה שיחזירו אנוסים חוטאים למוטב. ויש לזכור שבמכתבו זה אם דיבר על השיטה שנקטה האינקויזיציה, הרי במכתב האחר העלה את אשמת הנוצרים בחוסר רצונם לקלוט בתוכם אנוסים ולהביא לידי מיזוגם בחברה הנוצרית. ונראה שתפס את הבעיה כולה מצדה החיצוני: לגביהם נאמנותם של האנוסים לנצרות נעלה מכל ספק; אותם שאינם נאמנים יש לחנכם לנצרות טובה.
מכתבו של פולגאר אל ארכיהגמונה של סביליה מכוון היה כנראה שייוָדע ברבים. ואמנם עורר התנגדות נמרצת. תגובה זו באה ללמדנו על ויכוח שנמשך בחוגי החצר בדבר הקמת האינקויזיציה ודרכה שלה בפתרון שאלת האנוסים. אין להטיל ספק בהנחתו של קנטירה, שתגובה זו על המכתבים מקורה בחוגי התומכים באינקויזיציה, ועיקרה פנייה אל המלכה. ואמנם נמצא קשר בין תגובה זו לכתובים אחרים שנתפרסמו בשנת 1488 ויצאו מסביבתו הקרובה של טורקימדה, שעה שצריך היה לעורר הלך־רוחות נגד יהודים.
לא בא המשיב עלום השם לפולגאר אלא להדגיש את רצונו לשרת את הכנסיה והמלכה ולתקוף את פולגאר על שיצא להגן על האנוסים המתיהדים. פנייתו של פולגאר אל הקרדינל מנדוסה אינה אלא העזה. הדרך שבה מענישים את האשמים בכפירה מוצדקת היא, אף אם יש חפים מפשע הסובלים במקומם של כופרים אמיתיים. ומוטב שיסבלו חפים מפשע משתופץ הכפירה, כשאין מענישים עליה. לדעתו של הכותב מוטב לו לאדם שייכנס לגן-עדן ועין אחת לו משירד לגיהינום כששתי עיניו אתו. אין איפוא כל ספק שכותב זה ראה רק טובים מעטים שבמעטים בקרב הקונברסוס. לכן גרס, כדרך שגרסו רבים באותם ימים, שמוטב שגם הטובים המעטים יסבלו ובלבד שתיעקר מן השורש סכנת הכפירה. מפתיעים הלכי־דוח אלה, שכן נמצאם אמורים במפורש בפקודת־הגירוש. נראה בעליל כמה קשורים רעיונות אלה ורעיונות הגירוש באותו חוג שבחצר המלכות
הכותב עלום־השם שהשיב לפולגאר הוסיף לדבריו אסמכתות מן המקרא לתיאור סבלם של טובים בעד רעים. גם טובתה של הכנסיה מחייבת את הענשתם, שכן כשעוקרים אבן אחת מבנין הכנסיה מתערער כל הבנין כולו. הרע שבהם נובע במיוחד מתוך כך שהם מעמידי־פנים, והם מכלכלים את מעשיהם בחשאי, ולפיכך מכזבים הם בשתי הדתות כאחתפולגאר עצמו הוא שותפם של אנוסים. אין דרכו כדרכו של אלונסו די אספינה, מאיסטרי בתיאולוגיה הקדושה, נזיר פרנציסקני שהיה הולך יחד עם מאמינים, נושא את דמותו הקדושה של הצלוב, שנים הרבה וימים הרבה, לבתיהם של אנוסים ומחפש כופרים ושופך את דמם. ולא בא הכותב אלא להעמיד אנוס מול אנוס. זאת ועוד. אם איש כאלונסו די אספינה, הנערץ על הכותב, לא הצליח לעשות דבר לתיקונם של אנוסים אפילו כשהשתמש באמצעים חמורים כאלה, כיצד יעלה הדבר בידי פולגאר לחנכם לנצרות טובה. נמצא, שכוונתו של פולגאר רעה, והוא פוגע בהצעותיו כאפיפיור ובעושי־דברו [כלומר, המלכים הקתוליים והכמורה]. ולא רק האינקויזיטורים מרלו ומדינה צריכים ללחום נגדו, כי אם גם ההגמונים המתים פבלו די סנטה מריה ואלונסו די קרתחינה [שפולגאר מעריצם ומעמיד לדוגמה את מעשיהם]. והוא עוד הוסיף והאשים אנוסים בהרעלת הצ׳נסיליר שמינה את מרלו ואת מדינה לאינקויזיטורים וסיים בהטלת דופי באנוסי מקום אחד.
אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט
אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.
האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו
הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב
נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב
מחקר זה עיקר כוונתי בו לתאר את תולדותיה של עדת־אנוסים אחת, לחדור לנבכי עברה ולמצות מתוכה את דרכם של יהודים שנאנסו לצאת מן הכלל. עדה זו נתקיימה ב״תנאי־מחתרת״, ואם נשיל מתנאים אלה את מעטה הנצרות על כל גינוניה החיצוניים, כפי שסיגלום לעצמם בניה של עדה זו, תעמוד לפנינו עדה יהודית בכל גדולתה, על כל גוני אורח החיים היהודיים הערים ומלאי הערגה לכל דבר קטון וגדול שנתקדש בחיי האומה.
פולגאר לא נשאר חייב לו תשובה. מדבריו למדים אנו באיזו מידה זכה המכתב של הכותב עלום־השם שהיה מיועד לקרדינל, אדוניו של פולגאר, לפרסום רב ב״עיר זו״ (טולידו). בכך הועלה הויכוח למדרגה שבין קרדינלים וארכיהגמונים. האחד-מקבל מכתביו של פולגאר, ארכיהגמונה של סביליה, והשני-מקבל מכתביו של המחבר עלום־השם, ארכיהגמונה של טולידו. ואמנם ידוע שפדרו גונסאליס די מנדוסה תמך בטורקימדה ובגישתו בשאלת האנוסים. פולגאר נפגע מדבריו של מאשימו: ״אם ימנה הלה את חטאיו האמיתיים יתקן את עצמו, ואם אין הוא אומרם שיתקן הוא [המאשים] את דרכו״.
פולגאר סולח לו לכותב ברוח נוצרית מובהקת על העלבונות שהעליב אותו, מבקש ממנו שיגלה את זהותו ולא יסתתר ויפיץ ברבים האשמות שאינן מבוססות. פולגאר מוסיף ומצטדק על האשמה שהאשימו האלמוני בכתיבת דברי־היתול.והוא אומר, שגם אישים רמי־מעלה ואצילים הרבו לכתוב בסוג־כתובים זה. עתה שאל את מאשימו על שום מה אסור לו להתלוצץ בשעה שאינו פוגע בשום איש? פולגאר מכחיש את דברי המאשים כאילו אמר שהאינקויזיטורים במעשיהם בסביליה טועים, וכאילו טעתה המלכה בשעה שמינתה אותם לתפקידם זה! והגם שייתכן שהמלכה תטעה במינויה והס שיטעו בדרך פעולתם, איש מהם לא היו לו כוונות רעות. טובה היתה כוונתו של המלך דון חואן (השני) בשעה שמינה את פדרו סרמינטו על העיר טולידו, אך הלה, בהשפעתם של אנשים רעים, הרים את ידו במלך! מלכתחילה טובה היתה כוונת המלכה בשעה שמינתה את מרטין די סיפולבידה על מבצר נודאר, אך הוא מרד בה ומסר את המבצר למלך פורטוגל-הנה טעתה המלכה מתוך כוונה טובה. והוא עצמו חלילה לו לומר את דבריו מתוך כוונה רעה.
חלוקות דעות החוקרים על זמנו של הויכוח. מאטה־קאריאסו הניח שחליפת־מכתבים זו מאוחרת היא לינואר.1481 ודאי שמכתבו של פולגאד, במיוחד זה הדן באינקויזיציה בסביליה, מבוסס על פעולתו של בית־דין שם, ואם מביאים אנו בחשבון כשני חדשי־חסד עד לראשית פעולת בית־הדין, ואחר־כך ודאי תקופה כלשהי של פעולת בית-הדין, הרי שהדעת נותנת שאין להקדים את המכתבים למחצית שנת 1481. וכבר הצביע קנטירה שלאחר סוף 1481 אין פולגאר פעיל בחצר־המלכות, ומכאן ואילך מונה למשרת הכרוניסטן של המלכות. הדעת נותנת שמחמת חליפת־מכתבים זו ראו צורך להרחיקו מכל פעילות והשתתפות בפוליטיקה הפנימית והדתית של המלכות.
הרעיונות שהועלו במכתבים מלמדים אותנו שנמצאו במלכות אישים שלא השלימו עם דרכה של האינקויזיציה. המכתבים הם למעשה העדות היחידה להשקפות של ימים ראשונים, ורצון לערוך חשבון-נפש. הם הד אחרון של הגנה על אנוסים ובקשת רחמים עליהם. אך למקרא תיאור התנגדות זו אפשר היה לשער מראש ידו של מי תהיה על העליונה. ונוכח אלה ייתכן שקולו של פולגאר הוא נסיון לפנות אל מתנגדי סיעת טורקימדה ילהזעיקם על הסכנה שבכל מעשי סיעתו. צעד נכון עשה פולגאר בפנותו אל אישיות כנסיתית ראשונה במעלה במלכות, אישיות שדעתה אולי היתה שקולה כנגד דעת טורקימדה וארכיהגמונה של טולידו. עם זאת נסיונו שלו ליצור דעת־קהל עלה בתוהו. מכאן ואילך נדמו הקולות, ולא נמצא מי שיפצה פה בשעה שהמוקדים בסביליה, ולאחר־מכן בסיאודד ריאל, אכלו בכל פה.
האפיפיור סיכסטוס הרביעי ופעולתה של ׳האינקויזיצקה!
נצחון דרכו ושיטתו של טורקימדה
הד מעשיהם של האינקויזיטורים, השפעתם של קונברסוס בחצר האפיפיור ותלונות שהושמעו מצדדים רבים, הביאו לידי נסיונות מצד סיכסטוס הרביעי לנסות ולהגביל את כוחה של האינקויזיציה הספרדית. בתחילה התנגד שהזכות שניתנה למינוי אינקויזיטורים בקסטיליה תחול גם על מלכות אראגון. כן בא לתבוע לשתפו במוסד החדש באמצעותו של ההגמון (או שליחו) בתפקיד של שופט אורדינריוס. – הוראה שנתקיימה מאז ואילך : אך יש לציין שלתפקיד זה היה ההגמון או הארכיהגמון, ממֶנה את אחד האינ'ויטורים מחברי בית הדין שבמקום. מכאן, שלמעשה בטלה השפעתו של האפיפיור. – הוא אף אסר הקמת אינקויזיציה לאומית במקומות שבהם קיימת אינקויזיציה אפיפיורית.
ב־18 באפריל 1482 טען שוב על הפעולות החמורות שנעשו בקונברסוס. בולה זו, שבאה להתיר ערעור על פסק־הדין לפני האפיפיור ושהתירה לשופט־האורדינריוס לתת כפרת עוונות לכופרים המתחדשים על מעשיהם, באה גם להסדיר כמה ענינים שבפרוצידורה. האפיפיור טען נגד השימוש בעדים בלתי־מהימנים להרשעתם של נתבעים לדין, עדים שהם משרתיהם ולעתים שונאיהם בנפש של המובאים לדין. הללו הם שמביאים על אנוסים שהם נוצרים טובים צרה של דין ואף פסק־דין של שריפה.
אם דבריו אמורים על אראגון, ולנסיה, מיורקה וקטלוניה, מקומות שלכאורה נתקיימו בהם בתי־דין של האינקויזיציה האפיפיורית, הרי שהדעת נותנת שהתכוון לאנדלוסיה בכלל ולסביליה בפרט. לכן בא לחייב פרסום שמותיהם של העדים, קבלת הוכחות נאמנות, מתן אפשרות לבחירת סניגור, כפרת עוונות לכל מתודה, שלא יועמד לדין. הסמכות לכפרת עוונות תהא לאינקויזיטורים, שיסורו למרותם של ההגמונים, ועל האינקויזיטורים לקבל תמיד מתודים שעה שהם באים להתודות. כלומר, בא האפיפיור להמליץ על ביטול תקופת־החסד, בסיסה הראשון במעלה של כל פעולת האינקויזיציה בכל בית־דין.
מכלל טענותיו והגבלותיו יוצא שלמד ממעשי בית־הדין שפעל על אדמת אנדלוסיה. פרנאנדו לא איחר בתשובתו. ב־13 במאי 1482 כתב מקורדובה אל האפיפיור שלא יציית להוראותיו. לדעתו פעלו האינקויזיטורים, שהאפיפיור בא לפסול אותם, כשורה, ועל־כן אין הם רצויים לקונברסוס. ואף הוסיף הזהרה לאפיפיור שלא ישים אבני־נגף על דרכם של חוקרי־המינות: ״עבודת האל וכבוד הדת הנוצרית דורשים שהאיניקויזיטורים יתמנו על־ידי המלך, וכל עוד לא התערבה המלכות בעניני האינקויזיציה פשתה המינות עד כדי כך, שאנשים שהיו מקובלים כנוצרים טובים אינם דבקים בשום דתי/83האינקויזיטורים צריכים להיות נאמנים למלך ומקובלים עליו, כדי שיוכל לבטוח בהם. ולא בא פרנאנדו אלא להכריז בגלוי את דעתו על חובת תלותה של האינקויזיציה בכתר וברצון המלכות.
ב־10 באוקטובר 1482 חזר בו האפיפיור משום-מה מתביעותיו שתבע במכתבו אל פרנאנדו ב־18 באפריל.1482 הוא הטיל על ועדת קרדינלים לבדוק מחדש את מכתבו, ואם יהיו בו דברים מנוגדים, יתקן אותם. בינתים ביטל את המכתב וציוה על האינקויזיטורים לנהוג בפעולתם נגד הכופרים לפי החוק הקיים. אין ספק שויתור זה, והיענותו של סיכסטוס לבקשותיהם של המלכים איזבל ופרנאנדו, נעשו בלחץ הקרדינל רודריגו די בורחה, מי שעתיד היה להיות האפיפיור אלכסנדר הששי, אחד מאפיפיורי הרנסנס.
באותם ימים עצמם ביסס טורקימדה את המוסד וקבע את דמותו לדורות. ב־2 בפברואר 1482 קיבל הוא, ועמו הנזיר פדרו די אוקאניה, את המינוי לשמש כאינקויזיטור. סיכסטוס נכנע איפוא בכל לרצונם של פרנאנדו ואיזבל. האיש שהביא את שמו של טורקימדה לפני האפיפיור היה אמברויסיוס די םן-סיפדיאן (פרובינציאל לעתיד במסדר הדומיניקני בשנות 1486-1483). הוא שיצג את המלכים הקתוליים לפני האפיפיור, ואין ספק שעשה את רצונם בענין זה. זוהי הרשות הרשמית לפעולתו של טורקימדה. האיש, שבא לסמל יותר מכל את האינקויזיציה ואת שיטתה, נמצא בין האחרונים ברשימת המוצעים למינוי זה אצל האפיפיור.
אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט
אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.
האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו
הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב
נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב
איננו יודעים אלא מועט שבמועט על דרכו של טורקימדה עד לכניסתו הרשמית לפעול במסגרת האינקויזיציה. מסתבר שראשית מגעו עם המלכה היתה בשנת 1469, שעה שאיזבל קיימה את חצרה בעיר סיגוביה, בא שימש פריור במנזר הדומיניקני סנטה־קרוס. שם קם והיה הקשר, והוא התחיל משמש לה אב־וידוי. ומכאן, כפי שכבר נאמר לעיל, השפעתו כאחד מחוג הכמרים שהקיפה בו את עצמה. השפעתו של טורקימדה באה גם באמצעותה של דוניה מריה די אוילה ששימשה רֵעה למלכה.,,״
הערת המחבר : בעלה שלה, פרנאן בונים די ארנאלט, היד. גזברה של המלכה. הוא־הוא שתמך באלונסודי אוחידה כשהופיע לפני המלכים הקתוליים בשנת 1478 בסביליה והתאמן על הכפירה שפשתה בעיר ובין האנוסים באנדלוסיה. בשנת 1479 מינה את טורקימדה למוציא לפועל של צואתו והירושה שהשאיר למסדר הדומיניקני להקמת מנזר באוילה. אותה שנה התמסר טורקימדה להקמת המנזר ושהה שם כשנתים. ייתכן שהליכתו לאוילה אפשר לפרשה כהליכת ״רוגז״ על היסוסי המלכים הקתוליים בהגשמת תכנית הפעולה נגד האנוסים. עיין ליורקה, שם. בשנת 1479 (.28.x) מסרה המלכה לפרנאן נוניס סכום של 56,000 מרבדי, כדי שיוציא את הסכום כפי ראות עיני המלכה.
ברם, הבעיה המרכזית המעסיקה אותנו היא, כיצד נהפך מאחד האחרונים ברשימת האינקויזיטורים המתמנים לראש וראשון בהם, מארגן מוסד האינקויזיציה ברוח ובמעשה; האיש שהנחה אותו ורוחו הוטבעה כחותם עומד לעד על המוסד. על שאלה זו אין להשיב בבירור, אך ייתכן שאילו היה רשום כראשון ברשימה אולי לא היה האפיפיור מאשר את מינויו, על אף רוח ההתפייסות שבמכתבו של סיכםטוס אל הכתר בספרד. כשרו וכוחו כמארגן עשו את האינקויזיציה לכוח בעל ממדים עצומים, שאיש לא שיערם מראש. הוא־הוא שהגיח את אשיותיה של האינקויזיציה, היה האדריכל שלה ובנה את בנינה, שעמד מאות שנים ושימש את המדינה ואת צרכיה כל זמן שנתקיים.
אם רוצים אנו להעריך את דרכו דיינו אם נזכיר, כי שלוש פעמים שלחו את הנזיר אלונסו ואלאחה לרומא לחצר האפיפיור להצדיק את מעשי טורקימדה. הוא שיסד את מועצת האינקויזיציה, הידועה בשמה -Consejo de la Suprema y Gene ral Inquisicion, שנעשתה מועצה שות־זכויות לשאר מועצות הממלכה המאוחדת. די בעובדה זו להעמידנו על היקף סמכויותיו והאמצעים שניתנו בידו. והוא לא רק אמר ועשה אלא יזם והפעיל, ופעל פעולות רבות־היקף בארגון האינקויזיציה כמוסד־מדינה פנימי במלכות, וכך לש ועיצב את מהות החיים בספרד בכל ימי קיומה של האינקויזיציה בספרד, בעולם החדש שגילתה ובמושבותיה שישבה. כבר בראשית פעולתו כינס את האינקויזיטורים של סביליה ושל שאר בתי־הדין יחד עם הסופרימה, לקביעת דרכו של המוסד. הכינוס נערך בסביליה, ואולי יש סמליות רבה במעשהו זה. באותו מעמד אישר את אלה מהם שמינה בשנות 1483-1482 כאינקויזיטורים – כולם אגשים חדשים ששמם לא נזכר כלל בבולות של האפיפיור סיכסטוס. ועידהזו היא לא רק סיכום הדרך שעברה האינקויזיציה, אלא היא באה לשפר את שיטתה לאור הנסיון שקנתה, לבסס את הפרוצידורה המשפטית ולקבוע הליכי־משפט לעתיד לבוא. כל אלה נעשו חוקתה של האינקויזיציה. בכך קדמו באינקויזיציה המעשה והנוהג, שגם בהם היתה ידו המדריכה, להוראה ולחוק. וכדי לראות את המעשה והנוהג ולבחנם לאור חייה של עדת־אנוסים אחת, נתן עתה דעתנו לתולדותיהם של אנוסי סיאודד ריאל, המרכז השני שבו נוסד בית־דין של אינקויזיציה במלכות קסטיליה. תולדותיהם של אנוסים אלה, המתחוללות לנו ממקורות רבים ובכללם משפטי האינקויזיציה, תשמשנה לנו רקע להערכת המתרחש בעדת־אנוסים אחת, שהיא אב־טיפוס ודוגמה לעדות רבות אחרות שהיו קיימות במלכות קסטיליה תשעים שגה ויותר, עד לימים שהמלכות יצאה להכריע בענינם.
הערת המחבר : בשנת 1494 הגיעה ההתנגדות לשיטתו לשיאה. לי (כרך ראשון, עמוד 178) רואה במיגויםשל מרטין פונסי די ליאון, ארכיהגמונה של מסינה (אך תושב ספרד), אינדיגו מנריקי די לארה, הגמונה של קורדובה, פמציסקו סנצ׳יס די לה פואנטי, הגמונה של אוילה (הוא הנודע מסיאודד ריאל וטולידו), ודון אלונסו די מונדונידו לאינקויזיטורים, שלהם הועבדו(או ניתנו) סמכויותיו של טודקימדה, שיא ההתנגדות לטורקימדה. דומה עלינו, שנוצלה כאן חולשתו של טורקימדה שבאה מחמת זיקנתו. אין לשכוח שפרנאנדו ואיזבל היו עוד בחיים, ואין ספק שהיו מתנגדים לצעד זה אילו היה לו יסוד, שכן היה נאמן עליהם. אין גם לשכוח שאלכסנדר הששי היה ספרדי, שעשה רצונם של המלכים הקתוליים..
תולדות אנוסי סיאודד ריאל
[עד ליסודה של האינקויזיציה בעיר]
תולדותיהם של אנוסי סיאודד ריאל, העיד הראשה באזור לה מנצ׳ה, הן המשך לתולדותיהם של יהודי ויליאריאל, כפר שהוקם בימי אלפונסו החכם על אדמתו של המלך באזור־הספר, בדרך מטולידו בואך קורדובה. וגדולה היתה זיקתו של הישוב היהודי הנ״ל לשתי קהילות אלה, שהיו ערים ואמהות בישראל. תולדות היהודים בויליאריאל ראשיתן בימים סמוכים ליסודו של הישוב, ואם מבקשים אנו לבחון את דברי־ימיהם של האנוסים שיצאו שם מכלל היהדות בשנת קנ״א (1391) עלינו לתת דעתנו בכמה ענינים לדברי־ימיה של הקהילה היהודית. בחינה זו תסייע לנו להבין כמה וכמה תופעות בחיי האנוסים של סיאודד ריאל, שהיתה העיר הראשונה שבה היה מושב בית־הדין של אזור קסטיליה. קורותיהם של אנוסים אלה הן במידה רבה בבואה נאמנה גם לקורותיהם של אנוסים בערים רבות אחרות בספרד במאה הט״ו ולאחריה.
מתוך ויקיפדיה : אריאל (ספרדית: Villarreal, ולנסית: Vila-real) היא עיירה במזרח ספרד, במחוז קאסטיון אשר בקהילה האוטונומית ולנסיה. העיירה מונה, נכון ל-2007, 49,405 נפשות והיא השנייה בגודלה במחוזה והעשירית בוולנסיה. בעבר ויאריאל הייתה ידועה בגידולי התפוזים, אך כיום התעשייה הבולטת בעיר היא יצור אריחי קרמיקה.
בשנים האחרונות נודעה העיירה ברחבי העולם גם בזכות קבוצת הכדורגל שלה, אשר משתתפת בליגת העל הספרדית ובטורנירים האירופיים השונים.
היסטוריה
ויאריאל הוקמה בהוראת מלך אראגון חיימה הראשון בשנת 1274 ובשל כך זכתה לשמה – "ויאריאל", אשר בתרגום מספרדית משמעותו "עיירת המלך". העיירה הוקמה במטרה לבצר את האזור לאחר שחיימה הצליח לכבושו מידי המוסלמים. העיירה מוקמה על הדרך הרומיתהעתיקה אשר עברה באזור ושלטה על דרכי התעבורה לעיירה בוריאנה, אשר הייתה באותה העת תחת שלטון מוסלמי.
העיירה התרחבה עם הזמן ובמאה ה-14 יצאו הבתים אל מעבר לחומות המקוריות. במאה ה-16 נחפרו בארות ובוצעה השקיה של שטחים יבשים, אשר הביאה להתפתחות החקלאות.
על אף מפלות אשר ספגה העיירה במהלך מלחמת הירושה הספרדית, ולצד נטילת חלק במרידות רבות במאה ה-18, החלו להתפתח בעיירה תעשיות שונות, בעיקר טקסטיל ובמאה ה-19 גידולי תפוזים, אשר הפכו עם הזמן לעיקר המסחר בעיירה
אין לנו כל מקורות לתאר על־פיהם בדיוק את דמותה של הקהילה היהודית בויליאריאל בשנים שקדמו להמרות 1391. רק שני מסמכים יש בהם כדי להעמידנו בצורה כללית על יהודי המקום. בשנת 1290 הושמו יהודי ויליאריאל בסך של 26,486 מרבדי בתשלום מס־המלכות. סכום זה סכום ניכר הוא לאותם ימים, ואם אין לקבוע על־פיו את גדלה של הקהילה עצמה במדויק, יש ללמוד ממנו על כוחה הכלכלי, שכן כידוע נתבססו ההיטלים השנתיים על יכלתם הממשית של יהודי המקום בהעלאת המס. ואם משווים אנו סכום זה לסכום שהוטל על קהילות אחרות נראה שכמאה שנה ויותר קודם גזירות קנ״א עמדה ויליאריאל כשהיא גדולה מעט מקהילת טלבירה די לה דיינה, הסמוכה לטולידו, וקטנה מקהילת פאלנסיה, דרך משל.
מכאן שיש לראות את ויליאריאל – סיאודד ריאל כקהילה טיפוסית, בינונית בגדלה, אבל מאורגנת כראוי לקהילת ישראל בספרד של אותם ימים, כשבראש סדריה הפנימיים עומדים הנהגת קהל ומוקַדַמין ושאר מוסדות שנהגו בקסטיליה. הדעת נותנת שהקהילה עמדה בצורתה זו ולא גדלה בהרבה במשך מאת השנים שעברו מהערכת־מסים זו עד לגזירות־השמד.
כעשרים שנה קודם לגזירות אישר אנריקי השני מבית טרסטמרה למסדר קַלעתרָבָה הכנסה שנתית ממסי הקהל בסך של 1000 מרבדי. אין בסכום זה כדי להעיד משהו לגבי הקהילה עצמה, אלא רק להוסיף זיקה מצד הקהל אל מסדר צבאי זה ומפקדיו, שכידוע מצאו ענין רב בקהילות ישראל שבאזור־הספר של מלכות קסטיליה. ועתידה זיקה זו למצוא ביטוי אוהד אצל אנוסים רבים בשעת מרידתו של אחד מראשי המסדר באיזבל ובפרנאנדו בשנת 1475.
אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט
אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.
האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו
הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב
נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב
ייתכן שיש ללמוד על הקהילה היהודית, גָדלה וכוחה, מהערכת היקף השכונה שבה התגוררו יהודי המקום וממספר בתי־הכנסיות שבה. השכונה נמצאה בחלקה המזרחי של העיר ונגעה בחומותיה, כלומר באזור שבין השערים די לה מאטה וקלעתרבה של ימינו ; סגרו עליה הרחובות קלעתרבה מצד אחד ולאנסה מצד שני, ופן חלק מרחוב סאוקו דיאט, וכפי הנראה הגיעה השכונה עד לרחוב פאלו׳מה (הוא שנקרא בימים עברו ליגאניטוס). בפרעות 1391 חרבה השכונה, ורחובה הראשי נתכנה.Caile Real del Barrionuevo ברחוב זה עתידה היתה האינקויזיציה להשתכן בשנת 1483, ובפי העם אף נקרא בשם ״רחוב האינקויזיציה״. רחובות אחרים שעברו בשכונה הם לובו, סאנגרי, קוליברה, דיפוחיו, קומברו, טריסיה. בין שלושת הרחובות הראשונים במנין זה נמצא בית־הכנסת הראשי של העדה שלאחר השמד נהפך למנזר של המסדר הדומיניקני וחרב במחצית המאה הי״ט.
ממקור אחר מסתבר שאנריקי השלישי העניק בשנת 1393 בית־כנסת יחד עם שטח בית־הקברות היהודי לגונסאלו די סוטו, משרתו האישי (Maestresala), שהעבירו מצדו בשנת 1396 לידי חואן רודריגס, גזבר המלך, שהיה תושב ויליאריאל, והוא מצדו מסר את השטח בשנת 1399 למנזר הדומיניקנים שבסביליה כדי שיוקם במקום זה מנזר של נזירים דומיניקנים.מסתבר איפוא שבית-כנסת אחר, לדעתו של דלגאדו מרצ׳אן, נמצא בפינה הדרומית-מערבית של ארמון הקונדי די מונטיקלארוס (לאחד־מכן עבר לידי יורשי דון מנואל מלדונאדו), אך ייתכן שאין זה אלא ביתו של יהודי אנוס עשיר שהוחרם או הועבר לידיו של קונדי זה.
בית אחר, שהיה כנראה בשכונה, היה לימים ביתו של האנוס אלואר דיאס, והוא נמסר בשנת 1484 למועצת העיר, כדי שתקים במקומו את בית המועצה. אמנם, נמצא בית זה ברחוב Correheria, שהוא בתחום השכונה׳ אד אין לדעת בודאות אם לא נבנה לאחר גזירות קנ״א. בעיר היה עוד שוק אלקאיסיריאה, מסוג השוקים הסגורים, שחרב בשנת הגזירות ונשרף כליל בדליקה שפרצה בשנת 1396.
האנוס אלואר דיאס : הערת המחבר : עצמותיו נשרפו באוטו די פי שנערך ב-15 במרס 1485. פסק הדין מצוי בתיק משפטו שך חואן מרטינס די לוס אוליבוס. אנוס זה הוא אחיו של פדרו דיאס די ויליאָרוּביָה ועיין עליו במשפט לואן די לה סיֶרה
אוטו-דה-פה. "קיום אמונה". בתי הדין של הכנסייה הנוצרית בהם דנו יהודים שהתחזו לנוצרים אבל לא עברו לנצרות ["אנוסים"].
אוטו-דה-פה. הוראת השם היא "קיום אמונה"; מקום ששפטה האינקוויזיציה אנשים שהתנגדו לנצרות. המשפט גרר גם החרמת רכוש הנאשמים, ולכן העדיפו נאשמים עשירים. זאת הוכיח הקרדינאל לורינסו פוסי (כשדרש הקיסר יוהן מאת האפיפיור קלימנט השביעי ליסד את האוטו דא פה בשנת 1528): לא מיראתו את אלוהים ואהבתו לדת חפץ הקיסר ביסוד האוטו, כי אם מתשוקתו לכסף האנוסים . מקום האוטו היה לרוב במרכז העיר או במקום אחר שבני אדם הרבה מצויים שם.
נקודות־אחיזה אלה לשכונה היהודית מרמזות שהשכונה תפסה אמנם חלק ניכר ביחסה אל כלל העיר, אך אף־על־פי־כן אין אנו יכולים לאמוד את מספר היהודים שישבו בשכונה, ואת מספר האנוסים שנשארו לגור בה. אף אין במחקרים משוים הדנים בבעיית צפיפות האוכלוסיה כדי להעלות בסוגיה קשה זו הערכה מבוססת כלשהי. אבל יש במשפטי האינקויזיציה שנערכו נגד תושביה – האנוסים של סיאודד ריאל-כדי להעמידנו על ישיבתם של אנוסים ברחובות נוספים לשכונה היהודית לשעבר ובעוד כמה אזורים פארוכיאליים, שבחלקם הם מחוץ לשכונה היהודית.
הללו הם אזור שכונת סנטה מריה (שכונה זו גבלה בשכונת המאורים)! שכונת סנטיאגו (רחוב קלעתרבה עבר בשכונה זו), שכונת סן-פדרו (רחוב אלארקוס עבר בה). הדעת נותנת שהיתה יציאה מן השכונה היהודית הישנה – ״השכונה החדשה״ (Barrionuevo). יציאה זו מן השכונה ייתכן שיש בה כדי ללמד על דרך חייהם של האנוסים שלא נזקקו לשכונתם הישנה בלבד ותפסו מקומ־מגורים ופרנסות גם מחוץ לשכונתם. מן הבחינה הטופוגרפית נראה שהתפשטות זו היא מעין פריצת שערים שתחילתה בקרבת השכונה הישנה ומשם צעד־צעד לשאר חלקיה של העיר, בלב השכונות הנוצריות. אף יש לומר שהשכונה היהודית לא נתחלקה לפארוכיות חדשות, אלא שהתושבים האנוסים צורפו לפארוכיות קיימות. מבחינה זו בלבד אפשר לדבר על פירוקה של השכונה היהודית כיחידה ציבורית־משפטית, אך היא נשארה קיימת ועומדת כמקום־מגורים מוגדר לאנוסי המקום. בשמה החדש היא נזכרת במשפטי האינקויזיציה. נמצא, איפוא, שפירוקן של שכונות היהודים מבליט את הגישה הרשמית של האדמיניסטרציה הפנימית במלכות לחיסולו של אלה כיחידות שכונתיות נפרדות הקיימות לעצמן.
איננו יודעים אם קהילת סיאודד ריאל חרבה כולה בשנת 1391 וכל בניה יצאו מן הכלל, או שחלקם נצטרף אל גל־ההמרה שבא בעקבות היאוש שלאחר ויכוח טורטוסה, או שמא נמצאו גס מהם שיצאו מויליאריאל לאותם מקומות ששרדו בהם קהילות ישראל. אך ידיעותינו למן 1412 מלמדות שלא היה בה ציבור יהודי. ב־20 באוגוסט 1412 העניקה המלכה ביאטריס לאחד מחצרניה, חואן אלפונסו, תושב ויליאריאל, מגרש שהיה בעבר חלק מבית־הקברות היהודי. שטח זה נמכר ב־10 באוקטובר 1413 בסך של 1500 מרבדי לראשי חבורות־החסד: ״כל הקדושים״ (Todos los Santos), ״סן־חואך ו״סן-מיגל של חודש ספטמבר״ – כולן של תושבי ויליאריאל, שנוסדו והוקמו על־ידי אנוסי המקום. דלגאדו מרצ׳אן העלה שהללו נוסדו כדי להוכיח שמיסדיהן הם נוצרים נאמנים באמונתם, וכדי שלא יהיו חשודים שיהודים הם.
אם מקבלים אנו את הנחתו נמצא שנתקיים חשד כלפיהם, והללו ביקשו לטהר עצמם ממנו. נראה שעלינו לחפש גורמים ומטרות אחרים ליסודן של חבורות אלה, והרי הן נתקיימו עדיין במחציתה של המאה הט״ו, אף לאחד פרעות 1449. אם ניתן היה לחזות מראש ששטח זה שבידי החבורות סופו שייבלע על־ידי המנזר הדומיניקני שנמצא בקרבת מקום, הנה חשוב לאין ערוך הוא ענינן של החבורות הללו שהחזיקו בידיהן שטחי־קרקע שהיה בעבד בית־הקברות של קהילת ויליאריאל. לשם מה איפוא נוסדו וקמו חבורות־חסד אלה, שאנוסים יסדון לצרכיהם שלהם? ייתכן שלפנינו נסיון להמשיך במסורות של חבורות־החסד היהודיות שנת־קיימו בויליאריאל קודם לשמד, והרי מטרתן של החבורות היתה, נוסף על הפעולה הציבורית־החברתית שלשמה נוסדו, גם תפילה בצוותא, עזרה וסעד הדדיים בתוך החבורה ולעתים גם מחוץ למסגרת החבורה.
זוהי מטרתן של החבורות היהודיות, והדעת נותנת שחבורות של אנוסים ינקו יותר בשורש קיומן מן הרעיונות היהודיים והיסודות היהודיים שבחבורות החסד והצדקה (להוציא, כמובן, את שמותיהן של החבורות) מאשר מן היסודות הלא־יהודיים. ועל שום שהחזיקו בשטח הקרקע של בית־הקברות היהודי לשעבר שבעיר מסתבר, שהללו התכוונו להמשיך במסורת הקבורה במקום, נוסף על השאיפה לשמור על מקום קבורת הוריהם ואבותיהם. משום כך נראות החבורות הללו מחבורות של קברים. אלא שקשה להשיב על שום מה נתקיימו במקום אחד שלוש חבורות, אך ייתכן שחבורות אלה נתארגנו בהתאם לפארוכיות שבעיר סיאודד ריאל. אפשר שיש בכך משום המלאה כלשהי לדרכם, ואולי אף מטרת חסד־של־אמת זו אינה אלא חלק ממסגרת כללית של פעולות החבורות הללו. סיוע־מה להנחה זו, שביסודן היו אלה חבורות של קברים, או שמטרה נוספת להן לדאוג למשפחות החברים לאחד מות החבר המשתייך לחבורה, נמצא בברצלונה, שבה נוסדה בשנת 1393 חבורת קברים של אנוסים על שם ״השילוש הקדוש״. חבורה זו נתקיימה עוד בעשור הרביעי של המאה הט״ו, והיו לה אמצעי־קבורה ותכריכים משלה, ותקנתה מזכיר בחלקיו את תקנות כת־הקברים היהודית שהיתה קיימת בעיר הואסקה במאה הי״ד.