מורשת יהדות מרוקו

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.

הספר מתאר את החיים בעזה בימים ההם, את ההווי המקומי ואת הדמויות הססגוניות, הערביות והיהודיות, בעיות פרנסה, מסחר ותעשיה, מקצועות ותעסוקה, היחסים בין יהודים לערבים ועוד. הספר מתאר גם את ההתיישבות היהודית במדבר באר-שבע, את הקמת העיר באר-שבע(1900) והקמת חוות רוחמה, הישוב החקלאי הראשון בנגב(1912), את חיי הבדואים במדבר, השייח׳ים וסיפוריהם המרתקים, את מנהיגי הישוב היהודי, את הצבא התורכי ה׳ימתנחל״ ברוחמה, המשמשת גם מרכז צבאי לאנשי ניל"י, העוסקים שם בריגול. לאורך כל הספר בולט המאבק המר והעקבי להיאחזות ולהישרדות.

המחבר, מרדכי אלקיים, הוא יליד עזה (1910), שהקדיש את כל חייו ל״הגנה״, לצבא ולמדינה שבדרך, והיה אחד המפקדים הבכירים ב״הגנה״, בנוטרות ובצה״ל. כאדם המעורה בחיי הערבים בארץ שימש מפקד ה״הגנה״ בנגב, סגן מושל צבאי ברצועת עזה(1956) ומושל יריחו(1976). שימש חבר בעיריות רמלה ובאר-שבע והיה ממקימי עיירות הפיתוח בארצנו. יקיר נתניה, יקיר הועד-הפועל הציוני.

על המחבר

מרדכי אלקיים, תושב רמת-גן, הוא נכד לעלייה הציונית הקונסטרוקטיבית הראשונה, חסידי ראשון מבשרי הציונות המדינית במאה ה-19 – ר' יהודה ביבאס, ר' יהודה אלקלעי, צבי הירש קאלישר ורבי אליהו גוטמאכער -שעלתה לארץ במחצית הראשונה של המאה ה-19 והתישבה ביפו, ובשנת 1881 קלטה את העליות מרוסיה. סבו, ר משה אלקיים, היה רב הישיבה של יפו.

אביו, נסים אלקיים, יצא מיפו בשנת 1886, לפי בקשת קלמן זאב ויסוצקי, ממנהיגי"חובבי-ציון", להקים ישובים יהודיים בערים הערביות לוד, שכם ועזה לשם קליטת עולים עירוניים מרוסיה, ועמד בראש הגרעין שהקים את הישוב היהודי בעזה ואת חוות רוחמה.

המחבר, מרדכי אלקיים, נולד בעזה, בשנת 1910, והקדיש את חייו ל"הגנה" ולהקמת הצבא והמדינה שבדרך. בין תפקידיו: מפקד בכיר ב"הגנה" ובחיל-הנוטרים בנפת עמק חפר, סגן מפקד הנפה. מפקד נפת גרשון בדרום הארץ, מגדרה עד רביבים בנגב. מנהל קורסים למפקדים בתל-מונד ומדריך מפקדים בכירים בגיוערה. מפקד נפת נתניה במלחמת-השחרור. מפקד בכיר בצה״ל. השתתף בכל מלחמות ישראל (למעט מלחמת יום-כיפורים). משקם הערים רמלה ולוד ב-1948, וממקימי קרית-שמונה. ממנהלי מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית במחוז תל-אביב ובאר-שבע עד אילת, פעיל ביותר בקליטת מיליון העולים הראשון בשנות החמישים. חבר עיריות רמלה ובאר-שבע. חבר מוסדות מפא״י. ממקימי הפדרציה הציונית של הקהילות הספרדיות וסגן נשיאה בארץ. חבר דירקטוריון הקק״ל. חבר הועד הפועל הציוני.

סגן המושל הצבאי ברצועת עזה ב-1956, ומושל צבאי של יריחו ב-1976. הנשיא הראשון של ועד הקהילות הספרדיות לתל-אביב-יפו והמחוז. ממקימי "ברית ראשונים". חבר"בני-ברית" וחבר ארגון חברי ה"הגנה" לת״א והמחוז. חבר ועד הנאמנים של האוניברסיטה הפתוחה. יקיר נתניה, יקיר הוועד הפועל הציוני.

מאז שפרש לגימלאות עוסק מרדכי אלקיים בחקר ובכתיבת ההיסטוריה של תולדות הישוב היהודי בארץ-ישראל במאות ה-19 וה-20.

פתח דבר

אמר משה סמילנסקי:

"שנים על שנים במאה הי״ט עוררו יחידים מן הישוב תשומת-לב להתישבות בדרום, אבל קולם לא נשמע. שנים על שנים בימים ההם תבעו הערבים תושבי עזה והדרום מידידיהם היהודים ביפו: תנו גם לנו מושבות יהודיות, הקימו על-ידינו עוד תל-אביב וחיתה גם נפשנו עימבם, אך קולם לא נשמע. בבל מקום שקם בעת ההיא ישוב יהודי, ערבים רבים נהנו מעבודה ומשבר גבוה.

"לא פעם הוכיחו כמה עקשנים מוותיקי הישוב לאנשי ההנהגה ולחברי הנהלת המוסדות, את חשיבות ההתישבות של יהודים בערים הערביות ומסביב להן, וקולם לא נשמע".

חשוב לציין, שעל-אף שהאנשים במוסדות הציונות המעשית הבינו ושוכנעו בצורך להתישב בערים ערביות, הם לא יכלו להעניק לכך עדיפות. שנים רבות (בסוף חמאה ה-19) היתה "חוות קסטינה" (באר-טוביה) הישוב הדרומי ביותר – עד לנחשוניות שבהקמת"חוות רוחמה", בראשית המאה העשרים, דרומה מקסטינה.

בתופים, במחולות ובנאומים חוצבי להבות, העריך הישוב את אומץ ליבם של צעירי יפו, שנענו לקריאת הנהגת חובבי-ציון ויצאו להקים ישוב יהודי בעזה הערבית ולפתוח פתח לעולים מרוסיה להתישבות עירונית. רבים הריעו לחזון פועליה ומנהליה של רוחמה, שהעזו להתישב בלב המדבר השומם; למרות שכאשר קמה ועמדה על רגליה ועוד בטרם החלה ללכת בכוחות עצמה, ירד עליה הצבא התורכי, במלחמת-העולם הראשונה, והחריבה.

צעירי עזה עלו בשנת 1886 בעקבות חזונו וניסיונו של ק. ז. ויסוצקי, שליח חובבי-ציון. ב-1885 הגה את הרעיון להקים ישובים יהודים בערים ערביות כמו יפו, שנתמלאה, ובדרך זו לפלס דרך לקליטת עולים מרוסיה המורגלים בישוב עירוני. הוא שלח את חוות-דעתו לכל סניפי חובבי-ציון, שבה ציין כי אפשר לחיות גם בערים הערביות.

שלושה גרעינים תמימי-דרך מתוך ילידי יפו עלו בעת ההיא והקימו שלושה ישובים יהודיים בערים שכם, לוד ועזה, מתוך הנחה שכילידי הארץ יוכלו להיקלט שם ראשונים ביתר קלות. אולם למרבה הצער, המציאות טפחה על פניהם והם נתקלו בקשיים שלא חזו מראש. היו להם קשיים להסתגל למקורות הפרנסה של עזה, משום שהיתה עיר כפרית בעלת אוכלוסייה עניה וללא מסחר מפותח. עברו עליהם כמה שנים קשות עד שגילו את דרך המסחר עם הבדואים, אנשי המדבר הרחוק. וכשגילו את המדבר, חדרו למחנות הבדואים ופיתחו מערכת מסחר מיוחדת עם אוכלוסייה עניה, התפרנסו ממנה ופירנסו אותה.

למרבה הצער גם התברר אחר-כך, שחובבי-ציון והמשרד הארצי-ישראלי שקם בעת ההיא לא יכלו לשלוח לעזה עולים חדשים כמתוכנן, והעולים לא הסכימו לגור בבתי הערבים כמו אנשי יפו, ודרשו להקים להם שכונה מיוחדת להתישב בה. הם גם לא יכלו לסייע לאנשי הגרעין שהתישב בעזה, כפי שציפו.

הודות ליחזקאל דנין, שעמד לימין הישוב בלוד וז. ד. לבונטון שהבטיח להקים שכונה יהודית בעזה (בכספים שגייס ממקורות אחרים), החליטו אנשי גרעין עזה להמשיך והחלו להקים את מוסדותיהם בכוחות עצמם. הם נתבקשו להמתין עד שיבואו העולים להגשים חלום של הקמת ישוב יהודי בעזה. באה מלחמת-העולם הראשונה ודחתה הכל.

מבוא

חוקר דברי ימי האנושות ימצא כי מעשים גדולים שנעשו במהלך הדורות, הן מעשים פרטיים והן מעשים קיבוציים, לא נעשו אלא בכוח האמונה, אשר היתה המניע הראשי והדחף לעשייה זו.

מי שבא לכתוב או לספר תולדות חיים של ציבור יבוא במבובה, במי שעומד בפרשת-דרכים ומתקשה בבחירת הכיוון והדרך שיביאוהו למחוז חפצו. כך בכל כתיבה, הכותב יתקשה בבחירת הדרך לתיאור רצונו של הציבור, על-אחת-כמה- וכמה לגבי ציבור שחי לפני שנים רבות, אלא אם הכותב עצמו הוא חלק מהציבור הזה ובשר מבשרו. מוטלת עליו החובה לתאר עובדות כהווייתם בזו אחר זו, לפי סדר אירועיהן מתקופה של תולדות הישוב בארץ, שמשום-מה כמעט ונעלמה, ולהשתדל שלא להחסיר דבר; לגלות את הדמות או הדמויות ששימשו דוגמה לרבים, ולכלול כמה סיפורים אותנטיים מחייהם, לשבצם בזהרורי אור המגלים מרחוק את המקומות שבהם חיו בני-אדם ונאבקו לקיים מצוות ישוב הארץ בכל מחיר. חובה זו תלווה את דמותם לאורך כל הספר.

ספר זה בא להאיר את ראשית פעולות הנהגת חובבי-ציון בארץ אחרי הקמת מרכזם הארצי ביפו על-ידי ק. ז. ויסוצקי, שליח ההנהגה באודיסה, שבחר, בשנת 1885, מבין כל המועמדים שהוצעו לו, את אברהם מויאל, איש הקהילה המוגרבית ביפו, שהממצא במנטליות הערבית ובאופיו של השלטון התורכי המושחת ומינה אותו ליו״ר מרכז חובבי-ציון בארץ. על ידו מינה את העסקן אליעזר רוקח כמזכיר ומקשר עם חובבי-ציון.

כוונה נוספת בספר זה היא להאיר, מתוך הערכה, את אפופיית עמידתם של חלוצי המתישבים העזתיים, בני קהילת יפו הלאומית, במאבקם להתבססות כלכלית, ובמאמציהם להחזיק מעמד בעזה – עד שיגיעו העולים העירוניים מרוסיה, להקים שם ישוב יהודי ולהוכיח כיצד שמרו באמונתם על מצוות ישוב הארץ, ואיך לא נטשו את משימתם גם כשחובבי-ציון התקשו לשלוח לעזה עולים. יתרה מזו, כיצד נאבקו חלוצים אלה עם המוסדות ולחצו להתחיל לבנות שבונות יהודיות לקליטת העולים. נציין גם את השמחה על הקמת חוות רוחמה בנגב והקמת בנק אפ״ק בעזה, דברים שהביאו אותם אל סף התקווה שהמתינו לה כמה עשרות שנים, אחרי שנוכחו שז. ד. לבונטין החל במו״ מ לקניית קרקע כדי לבנות עליה את השכונה הראשונה בעזה, בדומה לשכונת אחוזת-בית. למרבה הצער, באה מלחמת-העולם הראשונה ושמה קץ לתובניותיהם ולתוכניות כל הישוב היהודי בארץ.

ועוד מטרה בספר זה: להאיר את מאמץ חידוש הישוב בעזה בשנת918!,בתקופת הכיבוש הבריטי, שגם ישוב זה נחרב כתוצאה ממלחמה בין הערבים והיהודים בשנת 1929. על-אף המאמץ היה קשה למצוא מחקרים מוכנים בנושאים אלה שנמצאו, לבסוף, בארכיון טוביהו באוניברסיטת באר-שבע, בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, בספריה הלאומית בירושלים ובספריית שערי-ציון בתל-אביב, כולל תמונות.

נעזרתי בעיקר בראיונות אישיים עם בני המשפחות שהתגוררו בעזה, בבאר-שבע וברוחמה. ריאיינתי תושבים יהודים ובנים של משפחות שגרו שם, כולל ערבים ובדואים. אשר לחומר על רוחמה נעזרתי רבות ביומנו של הירשפלד, בספרו של אליהו כנעני, במכתבי משפחת מרגולין ומשפחת נסים אלקיים, ביומנו של יהודה אלקיים ובאלה שלקחו חלק או עבדו שם כפועלים.

גורם חשוב לידיעות שנאספו היו המתישבים בעזה והפועלים ברוחמה, אנשי העלייה השנייה, שהעניקו לי מזברונותיהם ומידיעותיהם וציוו עלי לכתוב בטרם יכסה העפר את עינינו, תוך ציון החובה שעל כל אחר מאיתנו שעמד ליד ערש תולדות הישוב בארץ למסור לדורות שאחריו את שירת חייהם ופעלם של אלה שיצאו לשליחות – לדרום, לנגב ולמדבר, – ללא תנאים אנושיים וללא ביטחון, והיו מוכנים לכל קורבן, ושל אלה שלא יכלו לכתוב זכרונותיהם שהיוו נדבכים בהקמת המדינה.

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

הקדמה

הספר "40 שנות ישוב יהודי בעזה (1916-1929)" הוא סיפורם של החלוצים הראשונים להתישבות, שיצאו מיפו בשנת 1886 לפי תוכנית חובבי-ציון, במטרה להתחיל בהקמת ישובים יהודיים בערים ערביות לעולים מרוסיה. הם יצאו למשימתם זו ללא ניסיון התישבותי, ללא מוסד לאומי אחריהם, ללא הדרכה וללא תמיכה כספית.

יפו בעת ההיא היתה העיר הערבית היחידה שהתישבו בה עולים חדשים עירוניים, אשר מלאו אותה, ולא היה בה מקום לקלוט עולים נוספים בעלי מקצועות עירוניים. ההחלטה היתה תוצאה של התייעצות והתלבטות משותפת של ראשי הישוב בירושלים, ראשון-לציון, פתח-תקוה וקסטינה עם נציגי קהילת יפו המוגרבית והנהגת חובבי-ציון בראשות ק. ז. ויסוצקי, שנשלח לארץ בשנת 1885 כדי לארגן מרכז ארצי לחובבי-ציון ולהעמיד בראשו אדם מתאים כדי לתכנן את קליטת העלייה והטיפול בה.

הישוב ביפו בעת ההיא הוקם על-ידי העלייה החדשה שעלתה מארצות צפון אפריקה ותורכיה במאה ה-19 על-פי קריאת ראשוני מבשרי הציונות המדינית, שהכריזו "כי הגאולה אינה תלויה בנס המשיח בלבד", אלא בעיקר בעלייה ובישוב הארץ. הם הזהירו מפני עזרת החלוקה שהיתה נחלת הישוב הישן בארבע הערים המקודשות: ירושלים, חברון, צפת וטבריה, שניוונה אותם וגרמה שהם התנגדו פן יבואו עולים נוספים להתחלק עימם בכספי החלוקה, וגם התנגדו לעלייה ולישוב הארץ שלא על-ידי המשיח.

לכן, עולים לאומיים אלה לא התישבו בערי הישוב הישן אלא הקימו לעצמם קהילה חדשה, קונסטרוקטיבית, ביפו, שסיסמתה "תורה ועבודה" ופרנסה מיגיע כפיים. קהילה זו, ששלטה בשפות הארץ, ערבית ותורכית, הצליחה להיות לכוח כלכלי דומיננטי מוביל במסחר ביפו הערבית ובארץ, וב-1882  היתה לגשר לעליות שהגיעו מרוסיה ורומניה, אשר ירדו ביפו, וסייעו להם להיקלט  בחיי הארץ, כי האמינו שהגברת העלייה וההתישבות בארץ תביא את הגאולה.

ק. ז. ויסוצקי בדק את אפשרויות הקליטה של העולים שמגמתם להתישב בכפר, וחיפש איש מתאים לעמוד בראש הסניף בארץ-ישראל, שיוכל לטפל בבעיות הקליטה, אדם שיש לו מהלכים בקרב הערבים והשלטונות; מבין בל המועמדים החשובים שהוצעו לו, כגון: א. בן-יהודה, פינס, דייר הרצברג, מנהל מקוה-ישראל ואחרים, הוא בחד באברהם מויאל, בן למשפחה מוגרבית, ממייסדי קהילת יפו אשר בלט במעמדו הן כנציג הברון והן כנציג חברת כל-ישראל-חברים, "אליאנס".

המהגרים מרוסיה שהיגרו לאמריקה טענו, כי אי-אפשר להפוך את בל היהודים לחקלאים בכפרים מאחר שרוב היהודים הם רוכלים, סוחרים, תעשיינים ואנשי רוח, שמקומם בערים. כשויסוצקי נוכח כי העיר יפו אכן מלאה ואין בה מקום, הגיע למסקנה שכדי למשוך עולים עירוניים מרוסיה לא״י יש להקים ישובים יהודים נוספים בערים הערביות הגדולות, כדי שישמשו לעולים מרוסיה מקומות קליטה עירוניים, ולא להסתפק בקליטה רק בכפרים החקלאיים.

לשם ביצוע משימה זו היה הכרח לפנות לצעירי קהילת יפו המערביים, שרק להם היתה תודעה ציונית בעת ההיא, וגם שלטו בשפה הערבית והכירו את המנטליות של השלטונות: שיסכימו לצאת חלוצים לפני העולים מרוסיה, להקים ישובים יהודיים בערים הערביות, להדריך אותם ולהיות להם לפה בפני האוכלוסייה הערבית והשלטונות. רק בדרך זו נבטיח שיהיו ישובים יהודיים נוספים בערים ערביות נוספות כמו יפו, לקליטת העלייה העירונית. למרבה הצער, הצעירים הספרדים בישוב הישן התנגדו לעלייה ולישוב הארץ, כיוון שהאמינו שהדבר ייעשה רק על-ידי המשיח.

בהשפעת אברהם מויאל, שנתמנה יו״ר חובבי-ציון בארץ, נענו צעירי יפו בשמחה לשליחות לקיים מצוות ישוב הארץ והקמת ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות, מתוך אמונה שכאשר יגיעו לשם העולים מרוסיה יבנו שם בתים, חנויות, בתי-מלאבה ומבני תעשיה, ויקימו בתי-ספר וישיבות כמו ביפו. הנהגת חובבי-ציון וראשי קהילת יפו החליטו על-פי הצעת חיים אמזלג, סגן קונסול בריטניה ביפו, להסתפק בשלב ראשון בהתישבות בשלוש ערים ערביות: שכם, לוד ועזה, כדי לא לעורר תשומת-לב.

כיוון שצעירי יפו היו בעלי מנטליות מזרחית אינדווידואלית ולא היה מי שיארגן אותם, הם התלכדו ועשו כל דבר בכוחות עצמם: התארגנו במסגרות מנין (גרעין) לכל עיר, וכל אחד הכין עצמו לבדו, לצאת עם משפחתו להתישב בעיר הערבית שבחר. ראש הארגון האחראי יצא למצוא לו דירה בשכונה שנבחרה לדיור – דירה אחת לשתיים-שלוש משפחות, ולהקים בית-הבנסת שיהיה גם תלמוד-תורה לילדים, וגם דאג לבית-מרחץ ולמקווה לנשים. אשר לפרנסה – כל אחד ידאג לעצמו. לגרעין ההתישבותי הם קראו "מנין" והוועדה המשותפת סיפקה לכל מנין ספרי-תורה והקצבה לשכירת חדר לבית-כנסת, לתפילה ולהתכנסות.

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

מבוא המשך…..

בעיצומן של ההבנות ליציאה נחתה עליהם בשורת איוב. אברהם מויאל, יו״ר חובבי-ציון, שלא הספיק להשלים שנתיים בתפקידו, נפטר בבית-החולים הצרפתי ביפו בשעת ניתוח ברגלו. נוצרה מבוכה והיה חשש, שבגלל הפטירה תתבטל המשימה. אולם הודות לשלום מויאל ( אחיו של הנפטר ), למזכירו אליעזר רוקח, לשמואל הירש, מנהל מקוה-ישראל שנבחר במקום אברהם מויאל, לאליעזר בן- יהודה ולראשי קהילת יפו אהרן שלוש, חיים אמזלג, יוסף בק מויאל והרב משה אלקיים, נמשכה המשימה כמתוכנן, והגרעינים יצאו והתישבו בשלוש הערים שנבחרו. אחרי שהסתדרו בבתים ששכרו, מצאו כי דרכי המסחר בכל עיר היו שונות מאלה שהכירו ביפו. רק בשכם היה המסחר דומה לזה שביפו; סוחריה סחרו עם הסוחרים הקטנים שבכפרי הסביבה, וגם עם סוחרים מהערים הגדולות כמו יפו. למי שהיה ממון חדר למסחר וקנה מסוחריה העשירים, חלק מאנשי הגרעין הקימו בשכם סניפים של בתי-מסחר כמו ביפו.

ברוך כרנסטה, ראש הגרעין לשכם, פתח סניף לחומרי-בניין של האחים שלוש ביפו. אחרים אירעו שותפות עם הקראים בשכם והביאו לשם בדים מהיבואנים היהודים ביפו, סוכני מנשסטר. חלק אחר עסק בחלפנות, ולא היו להם קשיי קליטה. הם היו הגרעין הראשון והיחיד שפתרו את בעיית פרנסתם.

לגרעין בלוד ההצלחה לא האירה פנים. הם לא יכלו להקים סניפים לסוחרי יפו, וגם לא בתי מסחר גדולים, כי סוחרי לוד הערבים העדיפו לרדת בעצמם ליפו, שהיתה קרובה ללוד, לקחו איתם תוצרת אדמתם למכור בשוק יפו, וגם לערבים ולאנשי המושבות, לכן הם התעסקו בעיקר במנופקטורה בשוק ובמכירת סבון, שמן זית, קטניות וקוסבה מתוצרת לוד לאנשי המושבות – באמצעות יחזקאל סוכובולסקי, שישב בחאן מנעולי וחשב לקנות לעצמו בית-בד בלוד.

אולם יהודי לוד הזהירו אותו שלא יוכל להתחרות עם הערבים, והוא נסוג. הגרעין העזתי היה הבעייתי ביותר והוא נקלע למצב כלכלי מיוחד במינו, שכן עזה היתה עיר חקלאית והמסחר בה היה דל. רוב-רובם של חקלאיה התעסקו בשיווק תוצרתם החקלאית, ולא במסחר. בשני השווקים, בשוק של עזה או בזה של מדבר באר-שבע – רוב הסחורה שהוצעה היתה חקלאית: חיטה, שעורה, הנדל, בהמות רכיבה, בהמות עבודה, סוסים, גמלים, חמורים ופרדות, עיזים וכבשים.

השוק השני, במדבר באר-שבע, היה שונה במקצת מזה שבעזה. שם אפשר היה לקנות סחורות מוברחות שהברואים שדדו ממבריחים. כל המסחר בשני השווקים היה זר למתישבים היהודים שהגיעו מיפו לעזה, כי ביפו עסקו ברוכלות, במסחר ובחלפנות, והיו מבוססים. לכן היה קשה להם להשתלב במסחר בשוק באר-שבע, כי לא היו להם המשאבים וגם לא המקומות להחזיק בהם בהמות גסות או דקות, וגם לא מחסנים לאיחסון תבואות, כמו לסוחרים הערבים. השווקים הוצפו על-ידי סוחרים שבאו מיפו, מחברון ומירושלים וקנו את הסחורות הדרושות להם במישרים, ללא מתווכים. לכן היהודים קנו רק תבואה, קטניות ושקדים, שאותם שלחו ליחזקאל סוכובולסקי בחאן מנעולי ביפו עבור הישובים היהודים שקמו בעת ההיא, אבל מזה בלבד לא היה אפשר להתקיים. זמן רב הם היו נבוכים ועמדו תוהים על פרשת דרכים, היכן למצוא מקורות פרנסה בכבוד, להם ולעולים שיגיעו מרוסיה, שגם הם יזדקקו לפרנסה.

אף-על-פי שהערבים קיבלו אותם בזרועות פתוחות, כפי שהיה מקובל אז, הם נוכחו לדעת " שלא כיפו היא עזה ". כאן לא קיימים ענפי מסחר רבים שהכירו ביפו. לכן הלחץ, הדאגה והאחריות לעולים שעמדו להגיע לפני שימצאו מקורות פרנסה, הדאיגו אותם, והם עשו רבות למצוא בעוד מועד מקורות פרנסה. הם כיתתו רגליהם משוק אל שוק למכור דברי סדקית, אולם כל זה לא הספיק אלא ללחם צר ומים לחץ. בכל זאת, הם לא הפסיקו לחקור ולעקוב אחרי הסוחרים הערבים המקומיים וללמוד כיצד הם מתפרנסים.

בינתיים, אצל חלק מהם אזל הכסף שהביאו איתם והיאוש החל להתגבר אצלם. אף-על-פי-כן, הרוב לא איבד את אמונתו בקדושת השליחות ועודד את המיעוט להמשיך. גם הגאווה והכבוד המזרחי סייעו להם לא לסגת ממצוות שליחותם לישוב הארץ. הנשיא מוסה ארווץ ונסים אלקיים, ראש הגרעין, יצאו ליפו להתייעץ עם הנהלת חובבי-ציון וראשי קהילת יפו אהרן שלוש, שלום מויאל, חיים אמזלג, יוסף בק מויאל, יחזקאל סוכובולסקי זד. ז. לבונטין, חסיד ההתישבות בעזה, בענין המצב. הם עזרו להקים קופת גמ״ח, לסייע סוף עמוד שמונה

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

מבוא

. הם עזרו להקים קופת גמ״ח, לסייע לנזקקים בהלוואות ללא רבית, למסחר. בראשה העמידו את אברהם חיים שלוש, שהיה מראשי גרעין עזה למרות שנקרא על-ידי אביו לסייע בהקמת שכונת נוה- צדק. אומרים שכאשר אזל הכסף בקופה, היה אברהם חיים שלוש מסייע לנצרכים מכספו הפרטי.

במאמציהם למצוא פתרונות כלכליים-מסחריים בשווקים ובסביבה, הם הגיעו למסקנה כי אין בכוחם להתחרות עם הסוחרים הערבים ששלטו בשווקים; רק אם יעקפו אותם וייצאו לסחור במסחר חליפין עם הבדואים במתנותיהם שברחבי המדבר, להביא את הסחורה, לבדואים, באוהליהם, שלא יהיה כדאי להם ללכת מהלך שעות רבות לשוק כדי למכור שם טלה ומעט ביצים, או חצי שק שעורה.

 הם יצליחו להתפרנס במחנות אם יוכלו להחליף עימם כאפיה תמורת כמה פרגיות, קפה וסוכר תמורת טלה, חרוזים תמורת חמאה, דברי סידקית תמורת קטניות או שק שעורה. במחנה אפשר לקנות עשר תרנגולות מעשר נשים, מאה ביצים מחמש-שש נשים וכמה טלאים תמורת כמה כאפיות ועקאלים, ללא מתחרים.

במרוצת הזמן התברר, שאפשר גם לקנות במחנות שקים שלמים וגם חצאי שקים של שעורה וחיטה, כמויות שלא היה כדאי לבדואי להוביל לשוק הרחוק. במחנה אפשר לאסוף מעט מיצרכים מכל אוהל, והכמויות הקטנות של שעורה יהיו לכמות גדולה ראויה ליצוא על-ידי הסוחרים היהודים ולתעשיית הבירה באנגליה: והחנדל שהם אוספים ומייבשים במדבר – ישלחו לתעשיית התרופות בגרמניה, מסחר שבעת ההיא היה רק בידי הסוחרים הערבים העשירים

. הם רכבו למחנות הבדואים על פרדות, והחליפו שם סחורה בסחורה, וכל אחד חזר משם כשאחריו אתון או שתיים עמוסות סחורה. כיתות רגליהם בשבילי המדבר למחנות היה כדאי כי חסכו מהבדואים לקחת סחורתם לשוק, והם הרוויחו מהחליפין וגם ממכירת סחורתם לסוחרי עזה, וזה העניק להם הכנסה טובה ללא מתחרים. הם גילו אפשרויות גדולות במחנות הבדואים. במשך הזמן גדל מספר הסוחרים רוכבי הפרדות והיו להם המשאבים לקנות כמויות גדולות.

באותו זמן שרוכבי הפרדות התפרנסו ממסחר חליפין עם הבדואים, גילתה קבוצה שנייה אפשרות הכנסה עם הפלחים הכפריים של רצועת עזה. הם פיתחו תעשיית מזרנים, שמיכות וכרים, והתארגנו לקבוצות בעלות חמישה אנשים כל אחת! תפרו, חידשו וייצרו מזרנים, שמיכות וכרים לפלחים, והרוויחו לא פחות מרוכבי הפרדות.

לנוכח  מציאות זו של פרנסה מצויה בשפע בעזה, הם החלו לבדוק מדוע אין מגיעים העולים מרוסיה לפתח יחד את הישוב ואת המוסדות הראשונים כמו תלמוד-תורה, בית-עלמין ובית-מרחץ. הם לא הירפו מלחצם על חובבי-ציון לשלוח עולים כדי להגשים הקמת ישוב היהודי.

 הם החלו חשים בהזנחה, באוזלת-יד ובתשובות מתחמקות. חובבי-ציון טענו כי העולים אינם נענים להתישב בערים ערביות אלא רק אם יבנו עבורם שכונות יהודיות, ולזה אין עדיין בסף. רק אנשי גרעין עזה, שישובם הלך וגדל, הוסיפו להאמין כ׳ המוסדות לא יוותרו על ישוב בעזה בדרך למצרים ויתחילו לבנות שם שכונה בהקדם. יותר מכולם חיזקו את ידיהם של אנשי עזה אליעזר בן-יהודה וז. ד. לבונטין, שהיה מנהל בנק אפ״ק, ויחקזאל סוכובולסק׳.

יחיאל בריל

תיאור העיר עזה בשנת 1882

"העיר עזה שוכנת בקצה הגבול המערבי והדרומי של ארץ הקודש. היא לא נתקדשה בקדושה שנייה, כי לא החזיקו בה עולי בבל (כשם שלא החזיקו בכל הערים שבמדינות הים אשר על שפת הים הקרוב לו). בכל זאת מצאנו בדברי הימים משנות המאות האחרונות, שהיה בה מושב בני ישראל, ומאז שנת תקע״ע לא תיזכר עוד עדת ישראל בעיר הזאת. עד שנת 1881 לא ברכו בני ישראל "ברוך ה' המבורך" בציבור בעיר עזה.

"ב-1881 התיישבו בעזה ארבע משפחות מאלו אשר העפילו לעלות מנגב רוסיה לארץ הקודש. האנשים האלה היו בארץ מולדתם סוחרים או סרסורים ויעלו לאה"ק להיות עובדי אדמה. ויהי כי ארבה להם העת ביפו ולא מצאו אדמה לקנות, שלחו אחד מהם לאודיסה וקנו שם מכונת קיטור ושני זוגות ריחיים ורכב גדולים, ובהיותם ביפו ושמעו כי העיר עזה והסביבה מרובה באוכלוסין – הביאו את המכונה ואת הריחיים לעזה.

"והנה לא היו האנשים האלה עשירים בכסף ובדעת, במי שרב ושרב, בחפץ ובתשוקה נמרצה לשבת באה״ק ולהועיל לישובה, כ י אז היטיבו מאוד לעשות בהתישבם בעזה אשר יש בה בארבעה ועשרים אלף נפש אדם, וכפרים רבים סביב לה. אבל המה נהגו באה״ק בקולי המקום אשר יצאו לו משם: כמו הסוחרים בארץ רוסיה, זה דרכם לשלוח ידם במסחרים ובעסקים גדולים בטרם ידעו העסקים על בוריים; ואף כי בידם נמצא כסף אשר הספיק רק לשליש הצורך של העסקים, בכה עשו האנשים האלה שעלו לשבת בעזה. מעודם לא היו בעלי טחנה ולא הבינו המלאכה הזאת מה היא, והכסף אשר בידם הספיק רק כדי מקנת המכונה והריחיים. יגעו ומצאו ביפו איש אשר ערב עוז בנפשו להלוות להם כסף לתיתו בעסק המוטל בספק. והמה התחייבו לתת לו 20 למאה והביאו את צווארם בעול חוב העולה בתשעת אלפים פרנק.

"ביום ו' לחודש שבט לעת ערב עלו בעגלה ללכת לעזה. כמה שעות אחרי בוא השמש באו למושב ראשון-לציון, העומד לא רחוק מהדרך העולה מיפו לעזה, ולנו שם בלילה.

"באשמורת קמו לנהוג עגלתם בכבדות והדרך מראשל״צ עד ואדי חנין הלכו בשתי שעות בגשם. נחו והלכו שעה אחת ליבנה. שלוש שעות אחרי חצות באו לאשדוד אבל כאשר לא מצאו שם מקום ללון, קמו והלכו לאיטם עד ליציאת הכוכבים, למגדל.

"המקום הזה נחשב לעיר כי יש בו בית תפילה לישמעאלים, וגם בית שמבשלים בו קאפע, ואל הבית הזה סרו ללון. בעלות השמש קמו והלכו לדרכם, ובשתי שעות לפני חצות באו אל יער עצי זית גדולים ועבים מרוב שנים, ועברו בתוכם עד בואם בחצות היום לעזה.

"בהביאם בהוצאה מרובה ובעמל גדול את המכונה והריחיים לעזה, התיצבה הממשלה לשטן ואסרה איסור על כל תושבי העיר להשכיר להם בית להעמיד בה מכונת קיטור. כי אמר הקאימקם כי לא יוכל להקים מכונת קיטור בעיר, רק ברשיון מפורש מקאנסטאנטינאפול.

"ויקם ה' שפירא (מבני המסיאן הבריטית) ויושיעם. הוא, בהיותו אירופאי וביתו וחצרו עומדים מובדל מבתי העיר, לא שם ליבו לפקודת הממשלה והשכיר להם מקום בחצרו ובנו להם בית מקרשים, והעמידו בבית הזה את המכונה והריחיים. ובימי חודש תשרי העבר החלו הריחיים לטחון חיטים מאשר הביאו בני העיר, אבל כאשר עין יושבי העיר שבעה מראות מכונת הקיטור, חדלו מהביא החיטים לטחינה, ונשותיהם או שפחותיהם קמו שנית בחצות הלילה לטחון בריחיים ורכב שליד הנמצאים בכל בית ובית. ורק הערבים היושבים באוהלים סביב עזה המה, אשר עד כה הוליכו החיטים והשעורים עד בית הטחינה אשר אצל מי הירקון, מהלך שני ימים בגמלים, החלו להביא חיטים ושעורים לטחנם בעזה.

"הקומץ הזה לא השביע את המכונה, אשר בכוחה (מעשרה סוסים) לטחון עד תשעת אלפים פונט חיטים בכל יום; וכאשר התחילו ימי הגשמים חדלו גם הערבים מהביא חיטים לטחון ושבתה המלאכה בבית הטחנה. ורק פעם אחת או שתי פעמים בשבוע הובאו מעט חיטין לטחון, ושכר הטחינה לא הספיק אף למחיר הפחמים ששרפו.

תיאור העיר עזה בשנת 1882

"עיר עזה עומדת על שתי גבעות והגיא אשר ביניהן חלק את העיר לשתי ערים (השנייה נקראת בשם מיוחד"פג'עיה"), אווירה טוב מאוד ועשבי עזה עזים ואנשי מידות. היושבים בפנים העיר המה עירונים ומצויינים בהליכותיהם ובמלבושיהם ומשלוח ידיהם, ובבתיהם הבנויים מאבני גזית. היושבים בקצות, בעיר השנייה, הם הפלאחים העובדים את אדמתם מחוץ לעיר. בתיהם בתי-חימר מלאים קיא וצואה מהבהמות הרובצות יחד עם בעליהם בבית אחד.

״אנשי העיר כולם מוסלימאנים ומבני הנוצרים נמצאים בקירבם כשמונים משפחות ולהן שני בתי-תפילה. מבני ישראל נמצאים שם, מלבד בעלי הטחנה, שלושה יהודים מילידי מרוקו ומסחרם בחנדל. עוד ארבעה יהודים דרים שם דירת ארעי שנים, מהם ילידי מרוקו ונשותים ביפו, ורק בעונת החנדל ישבו בעזה, ועוד שני יהודים מירושלים עושים כלים מפח וסובבים בכפרים וחוזרים ירושלימה כי שם ביתם.

"מעת שהתישבו בעלי הטחנה בעזה מתאספים היהודים שנמצאו שם בבית אחד מהם בכל יום שבת, ומתפללים וקוראים בתורה בציבור. מבני אירופה, זולת בעלי התחנה, נמצא שם רק איש אחד ושמו שפירא. האיש הזה הוא יליד רוסיה ממשפחת המדפיסים הידועים בסלאוויטה; בקטנותו בא עם אבותיו לצפת ונלכד ברשת המיסיון הבריטי, שהושיבוהו פה לפתות את יושבי העיר הישמעאלים לבוא בברית הדת הנוצרית. עימו הושיב המיסיון רופא אחד (נוצרי מילידי הארץ) ומורה ילדים בבית-הספר, שהקים. שלושה אנשים אלה ואשת שפירא עימהם (גם היא יהודיה) יגעים כדי ריק בעיר הזאת כי שומע אין להם. יושבי העיר, את הטוב יקבלו מהם ואת הדת הנוצרית לא יקבלו. ראיתי את הנערות היוצאות מבית שפירא, אשר אשתו תלמדן מלאכת התפירה, מקללות ומתרפות את המלמדת אותן, וממלאות שחוק פיהן על כל הדברים שתדבר אל ליבן יום-יום.

"בעת ישיבתי בעזה, בעוברי ברחובות העיר, עברתי ברחוב יהודים אחד שנקרא "חארת אליהוד״ (רחוב היהודים), והכרתי לפי מזוזות על פתחי הבתים. גם ראיתי את המקום אשר עמד שם ביהכנ״ס של היהודים, ועתה בונים שם נזירי הקאתולים בית מקלט להם. בין האבנים שמצאו החופרים לייסד את הבית ראיתי אבן-שיש, מעין עמוד, וחקוקים עליה המלות האלה: " המלאך הגואל אותי מכל רע הוא יזכני לעלות לירושלים'.

"בפתח שער העיר שיוצאים בו אל חוף הים הראוני שם עמוד-שיש גדול המונח במיפתן, ואמרו לי כי הוא אחת משתי המזוזות שהסיע שמשון עם הבריח וישימן על כתפיו, אבל זו אחת ההגדרות התלויות בהשערה בבל המון אגדות ששמעתי באה״ק.

״המסחר בעיר רב מאוד, כי הערבים (הבדואים) השוכנים בחצי-האי סיני קונים כל צרכיהם בעזה, והשיירות עם אורחות הגמלים מאה״ק לארץ מצרים עוברות ושבות דרך עזה.

"אחרי ככלות ימי הקציר באים ערבים לאלפים אל העיר ומוכרים תבואות שדותיהם משנה הבאה בחצי-חינם, משום שהקונים נותנים להם כסף במוקדם, ובבוא עת הקציר ייצאו הקונים אל הבדואים ומאספים את החיטים והשעורים שקנו מהם. והוגד לי כי מי שיודע לבלבל דבריו עם הפראים האלה מרוויח מהם הרבה מאוד. כי הערבי, מטבעו, יאהב מישרים, ואם יש לו משלם חובו ככל אשר קיבל עליו בעל-פה, ואם השנה היתה שנת רזון ולא ישאר לו מתבואות שדהו יותר מכדי לאוכלו, יתרפס לפני הנושה בו כי יתן לו אורכה עד הקציר משנה הבאה. ומי שהוא ארך רוח ואינו דוחק את הבדואי בשעת דחקו, יכיר הערבי את טובתו.

"וראיתי בעזה אנשים אשר עשו עושר גדול במשאם עם הבדואים. אחד מהם ושמו "אבו חדרה" יעלה עושרו למיליוני פרנק ואין קצה לאוצר החיטים והשעורים הנמצא בביתו כדי לשולחם לאירופה.

"בחרושת המעשה מצויינים יושבי עזה רק בשמלות אשר יארגו שמה מצמר כבשים וצמר עיזים, ובכלי-חרס אשר ייעשה שם מעפר הארץ, אשר מובילים עד ירושלים ועד ליפו. ולו היו שם אמנים היודעים לעשות רעפי חרס לכסות את הגגות, היו רואים שבר טוב במלאכתם כי אדמת עזה טובה מאוד למלאכה הזאת, ותחת אשר עתה מביאים לירושלים, יפו, חיפה וביירות רעפים ממארסילע (צרפת), היו מביאים מעזה יותר בזול.

"מעזה עד חוף הים הוא מהלך שלוש רבעי שעה ובכל הדרך הוא מלא חול עד הברכיים. על חוף הים מצאתי רק שני בתים. באחד יושבים שומרי החוף הישמעאלים והאחר הוא בית-תפילה הבנוי על קבר אחד הקדושים הישמעאלים. בין שני הבתים נמצאו שתי בארות מים חיים ומתוקים יותר ממי הבארות הסמוכים אל חוף הים ביפו. בעת היותי על שפת הים לא ראיתי שם אף אוניה דוגה אחת, כי אין מקום לאוניות שם, ואמרו לי כי בימי הקיץ תבואנה שמה אוניות סוחר גדולות השטות בכוח הקיטור לקחת חיטים ושעורים להולכים לאירופה. אך הסחורה מאירופה לא תבוא לעזה דרך הים ותבוא מביירות ליפו, ומיפו על דבשות הגמלים. ואין ספק כי אם ירבה היישוב מבני אירופה בעיר הזאת כי אז האוניות העוברות בכל שבוע מאלכסנדריה לביירות היו סרות לעזה, ורוח חיים חדשים תבוא אל העיר הזאצ, אשר אין כמוה בכל ערי אה"ק אשר תשווה לה במסחר.

"ירושלים אש מספר יושביה הוא כפליים מעזה, לא תשווה לה ואקספורט לית לה. לא כן היא עזה, ממנה תצא סחורה הרבה מאוד לאירופה וכאשר תרבה הציוויליזציה שם כמו בירושלים, ירבו גם בעזה צרכי סחר אירופה.

עזה

הפסיפס שנמצא בבית הכנסת בעזה

ההיסטוריה היהודית של עזה.

יישוב יהודי בעזה ידוע בסוף ימי החשמונאים. בתקופת המשנה והתלמוד – המאות השלישית והרביעית לספירה הנוצרית – נוסדה בה קהילה יהודית. בעזה נמצאו שרידי בית כנסת ועליו כתובת מהמאה ה- 6. ר' ישראל נג'ארה היה רב בעזה. נתן העזתי מכריז בשנת 1660 על שבתאי צבי כמשיח. החיד"א היה בעזה בשנת 1753. בשנת 1835 ציווה אברהים באשה לפרק את מבנה בית-הכנסת. בפרעות תרפ"ט חרבה הקהילה היהודית בחברון ובעזה. אחרי מלחמת ששת הימים חזרה הנוכחות היהודית בעזה, ובשנת תשס"ה – 2005 נעקר הישוב היהודי מעזה על פי החלטת ממשלת ישראל.
התוכן
תחילת הישוב היהודי בעזה
בתקופת המשנה והתלמוד
בית הכנסת העתיק בעזה-מיומס
גילוי רצפת הפסיפס והפולמוס סביבה
מהתקופה הביזנטית ועד למאה ה- 15
במאה ה- 15
במאה ה- 16-17
התאוששות הקהילה במאה ה- 18
כיבוש אברהים פאשה בשנת 1831
חידוש הישוב היהודי בעזה 1886
גירוש היהודים במלחמת העולם הראשונה – 1917
התיישבות יהודית בעזה אחרי מלחמת ששת הימים ועקירתה

תחילת הישוב היהודי בעזה
ההיסטוריה היהודית של עזה מתחילה בשלהי ימי החשמונאים. אלו העדויות הראשונות על יהודים הגרים בעזה. כחמישים שנה ארכו ימי שלטון החשמונאים – עד לכיבוש הרומי של הארץ, כאשר גאביניוס, מושל סוריה מטעם פומפיוס, החל משקם את עזה באתר חדש, מדרום לעזה הקדומה אך מרוחק כמוה מן הים (כארבעה קילומטרים). היה זה בשנת ג' תרצ"ט, 61 לפני-הספירה. לציון שיקומה של העיר – ואולי גם לציון כיבושה מידי היהודים – הפעילו תושביה ספירה מיוחדת של השנים, מעין לוח שנה עזתי.

בימי הבית השני ומעט אחר-כך, נחשבה עזה עיר עוינת ליישוב היהודי בארץ-ישראל,גם מצוות התלויות בארץ לא חלו עליה, בהיותה "עיר נוכרית". 

בתקופת המשנה והתלמוד
בתקופת המשנה והתלמוד – המאות השלישית והרביעית לספירה הנוצרית – חל שינוי מהפכני במעמדה ההלכתי של העיר, ואף נוסדה בה קהילה יהודית גדולה למדי. עד לפני מספר שנים אפשר היה לראות על אחד העמודים במסגד הגדול של עזה, את הכתובת "חנניה בר' יעקב" ביוונית ובעברית, ומעליה חקוקה מנורה, עם שופר בצידה האחד ואתרוג בצידה האחר. 
מי שהיה נשיא המדינה, יצחק בן-צבי, אשר חקר רבות את ההיסטוריה היהודית של הארץ, ובתוך כך גם את עזה, העלה בספר "שאר-ישוב" את ההשערה שבמקום זה היה בית-כנסת יהודי קדום מהתקופה הרומית או הביזאנטית. ממצא ארכיאולוגי חשוב זה שנתגלה בשנת תר"ל, 1870, הושחת זמן קצר אחרי פרוץ האינתיפאדה של תשמ"ז, 1987, בידי ערביי עזה. 

על חוזקו של היישוב היהודי בעזה ניתן ללמוד מהניסיון הכושל של קונסטנטינוס הגדול להשליט על עזה את הנצרות. בשנת ד' פ"ד 324 לספירה, היה קונסטנטינוס לקיסר הנוצרי הראשון שעלה למלוכה ברומא. עם עלייתו לשלטון החלו מיד אנשי הדת ואנשי החצר הנוצרים בהשלטת הנצרות בכל ארצות שלטונו. כדי להרבות את השפעתה של הנצרות על אומות העולם, ובעיקר על היהודים, ניגש קונסטנטינוס לבניית כנסיות רבות ככל האפשר בכל הארץ. אחד המקומות הללו היה עזה. קונסטנטינוס ניסה להקים כנסיה בעזה, אבל הודות לקהילה היהודית החזקה במקום – נכשל במשימתו. קונסטנטינוס ויתר, ובמקום להשליט את הנצרות על עזה, החליט לשקם את חורבות עזה-מיומס – "עזה ים", ולהקים על חוף הים עיר עצמאית נקייה מיהודים.

תוכניתו של קונסטנטינוס לא התקיימה. לאחר פרק זמן קצר התיישבו היהודים גם בעזה-ים. לא קשה להבין מדוע: עזה הייתה באותן שנים עיר הנמל העיקרית של דרום הארץ, וכשיש מסחר יש סוחרים, וכשיש סוחרים יש יהודים. כך קמה בעזה-ים קהילה יהודית גדולה שעסקה במסחר בנמלה הסואן

בית הכנסת העתיק בעזה-מיומס

הפסיפס שנמצא בבית הכנסת בעזה

אחת המזכרות מהיישוב היהודי באותה תקופה היא שרידי בתי-הכנסת העתיק של הקהילה היהודית בעזה-מיומס, בו נתגלתה רצפת פסיפס גדולה ונאה. הרצפה נתגלתה על חוף-הים, סמוך למזח של נמל עזה. בפסיפס מצויירים בעלי חיים מאפריקה שכולם עטורים מדליונים. בכניסה לאולם המרכזי נתגלתה דמות פורטת בנבל ומקסימה את חיות הפרא. מעליו מופיע באותיות עבריות השם "דויד". בכתובת המרכזית שבפסיפס כתוב ביוונית: 

"אנו מנחם וישוע בני ישי המנוח סוחרי עצים, כאות הערצה לאתר הקדוש ביותר, תרמנו את הפסיפס הזה בחודש לואוס שנת 569". 

שנת 569 היא לפי הספירה המיותרת של עזה שנקבעה כזכור בימי הנציב גאביניוס. בית-הכנסת נבנה אם כן בשנת 508 או 509 לספירה-הנוצרית – כלומר בשלהי הכיבוש הביזאנטי.
 

הפסיפס שנמצא בבית הכנסת בעזה

קשה שלא לראות כאן את חוש ההומור המיוחד של יהודי עזה: הם בנו את אחד מבתי הכנסת הגדולים שנמצאו אי פעם בשטח ארץ-ישראל, דווקא במקום בו קבע קונסטנטינוס שהוא יהיה נקי מיהודים. ולא זאת בלבד, אלא שבכתובת באותו בית-כנסת הם ציינו את השנה לפי הלוח שקבע גאביניוס, מי שהוציא את עזה מידי היהודים, כאילו ביקשו לומר: גאביניוס לא רצה אותנו – ואנחנו פה. קונסטנטינוס ביקש לעקור אותנו מעזה – ואנחנו פה.

בית-הכנסת חרב כנראה בימי הכיבוש הערבי, במאה השביעית, כאשר חרבה עזה-מיומס 

גילוי רצפת הפסיפס והפולמוס סביבה
בשנת 1965 חופרים המצרים השולטים ברצועת עזה חפירה להנחת יסודות לבניית קאזינו – ומגלים את רצפת הפסיפס היפהפיה. זמן קצר לאחר מכן פורסם ב"אוריינטליה" – ביטאון הכנסיה האיטלקית – מאמר של האב לקלון ובו הוא כותב: 

"לפי ידיעות שהופיעו בעיתונות המצרית גילתה משלחת מחלקת העתיקות שרידי כנסיה מהמאה החמישית בעזה, ביניהם שני פסיפסים יפים". בשני הפסיפסים כתובות ביוונית ובעברית".

כאשר קרא פרופ' מיכאל אבי-יונה, מבכירי הארכיאולוגים בארץ, את הביטאון האיטלקי, קבע מיד: זו אינה כנסיה אלא בית-כנסת. שנתיים אחר-כך, כשרצועת עזה שוחררה בידי צה"ל, יצאו אנשי אגף העתיקות לעזה לחפש את בית-הכנסת. חקירה יסודית של האתר שערך פרופ' אשר עובדיה אישרה את השערתו הראשונית של אבי-יונה: אכן – רצפת בית-כנסת.

כמה גורמים שימשו לאימות ההשערה: 
ראשית, דמות של דוד המלך כשמעליה כתב עברי. 
שנית – השמות בכתונת הפסיפס הם שמות עבריים מובהקים.
שלישית – בפסיפס מופיעים ציורים רבים של גפן וזית – שני סמלים יהודיים מובהקים. 
והפרט האחרון המכריע: מתחם בית הכנסת שנחשף כולו בנוי, כפי שבנויים כל בתי-הכנסת בעולם – כיוון התפילה פונה לכיון ירושלים.

בשנות השמונים, כשהתברר כי הרצפה החשופה לפגעי הטבע החלה להתפורר וליהרס, הוציאו אותה אנשי רשות העתיקות ממקומה, שיפצו אותה, ואחרי שהייתה בתצוגה בנצרים הועברה למוזיאון רוקפלר, שם היא שמורה עד היום.

הפלשתינים, אגב, ניסו לטעון כי מדובר בזיוף ארכיאולוגי ישראלי, תוך התעלמות מהעובדות ההיסטוריות והארכיאולוגיות. הם גם לא עמדו בהתחייבות שקיבלו על שמירת המקום. במסמך שהוכן במערכת הביטחון ביוני 1997 נאמר כי הרשות הפלשתינית מונעת כניסת ישראלים לאתר בית הכנסת העתיק בעזה, בטענה כי הוא סמוך מאד למשרדיו של יאסר ערפאת. "עם זאת לא ידוע לנו על פגיעה באתר עצמו" – נאמר במסמך – "נדגיש כי רצפת הפסיפס של בית-הכנסת הועתקה לנצרים לפני מספר שנים".

בפברואר 1999 פרסם ביטאון הרשות-הפלשתינית גאלחיאת אל-ג'דידה" מאמר תחת הכותרת "תושבים מספרים על גניבת העתיקות בימי הכיבוש", ובו נכתב בין היתר: 

"עבדאללה חיג'אזי, סגן עוזר שר התיירות והארכיאולוגיה, מציין כי רצפת הפסיפס שנתגלתה בעזה זויפה בידי הישראלים לאחר שנגנבה למוזיאון בתוך 'הקו הירוק'.

הוא הוסיף כי למרבה המזל אהד מאוהבי הארכיאולוגיה בעזה צילם אותה לפני גניבתה ותיעד אותה. הוא שלח את הכתובות שעליה לתרגום לגורמים שונים.

"הוא ממשיך ואומר כי הישראלים כתבו מחדש את הכתובת המצויה על הרצפה, כדי להוכיח כי האתר הזה הוא של בית-כנסת יהודי עתיק, אלא שהכתובת המקורית המתועדת במשרד התיירות לא מוכיחה זאת. הוא ציין כי זה מוכיח בצורה חותכת את המטרה הישראלית בפעולות הגניבה, ההרס והזיוף".

בינואר 2004 פורסם באלחיאת אלג'דידה מאמר תחת הכותרת "הפסיפסים של רצועת עזה" מאת סחר ג'מאל אלריס (בתרגום מכון המחקר "מבט לתקשורת פלשתינית").

…"כבר כתבתי במאמר קודם אודות אזור תל-בטשאן, נמל מיומא, וכנסיית איזיס הממוקמת סמוך לנמל עזה, ואודות ההרס ושינוי העובדות ההיסטוריות שביצעו היהודים באתרים אלו על מנת להוכיח שזהו בית כנסת. בספרו של המרצה סלים אלמביד הוכח הזיוף שבאמירותיהם ובטענות השווא שלהם.
"כבר כתבתי בעצמי בעבר על המסעות המאורגנים של הישראלים לאזור הזה, על מנת לערוך בו את תפילותיהם. הרגשתי שהם עוד יסתלקו כאשר הם הקימו שם את אוהליהם על מנת לעקור את הפסיפס של הכנסייה הזו, תחת הגנת המשוריינים. אך כאשר הם עקרו אותו (את הפסיפס) היה להם חופש לבוא אליו ולעשות בו ככל העולה על רוחם."".

עובדה מפתיעה הקשורה ברצפה היא גילויין של שלוש רצפות פסיפס דומות לה להפליא בצפון הנגב. 
האחת – בחורבת מעון שליד קיבוץ נירים, אף היא רצפה של בית-כנסת; 
אחת נמצאה ב"חרבת שלאלה" שבנחל-הבשור ע"י הצבא האוסטרלי ששהה באזור במלחמת העולם הראשונה והיא רצפה של כנסיה (זו הועברה לאוסטרליה והיא מוצגת כיום במוזיאון במלבורן). 
בשנת תשנ"א, 1991, התגלתה רצפה נוספת של כנסיה באותו סגנון באזור קיבוץ בארי, באתר ששמו היווני ברוסמא. הרצפה כוסתה בעפר כדי שלא תיפגע.

כיצד ייתכן שבתי-כנסת כמו מעון ועזה, וכנסיות כמו שלאלה וברוסמא, יהיו בעלי רצפות פסיפס כמעט זהות? 
התשובה נעוצה כנראה באותם אמנים שישבו בעיר עזה, שהיו בעלי מה שניתן לכנות "מפעל לייצור פסיפסים" וביצעו עבודה לפי הזמנה. הזמנות הם קיבלו, מסתבר, גם מהיהודים וגם מהנוצרים

מהתקופה הביזנטית ועד למאה ה- 15
בסוף התקופה הביזנטית היו יישובים יהודיים חקלאיים בסביבות עזה. במאה ה- 8 נמנה ר' משה העזתי עם אנשי המסורה בא"י. במאה ה – 11 עמד בראש הקהילה בעזה ר' ישועה ברבי נתן, מצאצאי נשיאים וראשי הגולה. ר' אפרים בן שמריה העזתי היה מנהיג הירושלמיים שבמצרים . היישוב בעזה נתדלדל וקם מחדש במאה ה- 15 ר' עובדיה מברטנורו מצא בה כ- 70 משפחות יהודיות.

במאה ה- 15
במאה ה- 15 מבקר בעזה יהודי ושמו ר' משולם מוולטורה. ר' משולם בן מנחם מוולטרה היה בן למשפחת יהודים עשירים באיטליה, שעסקו בעסקי בנק בכמה ערים באיטליה, ובעיקר בפירנצה. משולם הגיע לארץ-ישראל כדי לקיים נדר שנדר בעת צרה. לארץ הגיע דרך מצרים ומשם בשיירה דרך מדבר סיני. אחד עשר יום ארך המסע הזה, שבסיומו הגיע לעזה. מעזה הלך לחברון ומשם עלה לירושלים, אליה הגיע ב29 ביולי 1481. את יומן הנסיעות רשם משולם תוך כדי מסע. כיהודי הקפיד לתאר בפרוטרוט את הישוב היהודי שבכל מקום, ורשם את מספר היהודים ומנהגיהם. בזכות מנהגו זה נשפך אור מיוחד על הקהילה היהודית בעזה באותה תקופה. 

וכך מתאר ר' משולם את עזה:

"עזה קורין אותה הישמעאלים גאזה, והיא ארץ טובה ושמנה, ופירותיה משובחים מאד. ולשם נמצא לחם ויין טוב, אף כי היינות אינם עושים אלא היהודים. בעזה יש כמו נ' (חמישים) בעלי בתים, בעלי מלאכות וגם בהם נכבדים. ויש להם בית-כנסת יפה וקטן וכרמים ושדות ובתים, וכבר התחילו לעשות היין חדש. וכבדו אותי ביותר ובפרט ר' משה ב"ר יהודה ספרדי, והוא כבד-פה מעט, ור' מאיר ספרדי צורף. והיהודים יושבים ברום הארץ ירומם ה': ובית דלילה ברום הארץ, בראש היודייקה". 

משולם מוולטורא מזכיר כבדרך אגב את בית-הכנסת של יהודי עזה, ואת "ראש היודייקה" – התל. השכונה הגבוהה בעזה היא זו שהערבים קוראים לה עד היום "חארת אל-יהוד" – שכונת היהודים. 

בנקודה הגבוהה ביותר של העיר ניצבת כנסיה יוונית-קתולית. כנסיה זו מעניינת בשל כיוון התפילה המשונה שלה – הפתח במזרח, וכיוון התפילה למערב – תופעה נדירה בארץ ובעולם: הסיבה: כנסיה זו, עומדת על שרידי בית-הכנסת העתיק שהיה כאן מהמאה ה- 15 ועד המאה 
ה- 19, שכיוון תפילתו היה, כמקובל בבתי-כנסת, לכיוון ירושלים. בחצר הכנסייה נתגלו לפני שנים מספר שברים של סורגים קדומים עשויים שיש. 

על שבר אחד נמצאה כתובת ביוונית האומרת:

"לשלום יעקב בן אלעזר בניו למען להודות לאל על המקום הקדוש". 

על שבר שני בצורת עמוד, שנתגלה בידי יהודי עזה לפני כמאה שנה, חקוקות המלים:

"המלאך הגואל אותי מכל רע יזכני לעלות לירושלים". 

יצחק בן צבי יספר לימים על אחריתו של עמוד זה: צבי הירשפלד מרוחמה שמע על קיומו של העמוד וביקש מהכמרים לקנותו. הללו סירבו תחילה, ורק אחרי התערבות הקונסול האנגלי ניאותו למכרו בשני לא"י. הירשפלד הביאו לרוחמה, ומשם לראשון לציון. אלא שאז אירע לפתע אסון: הירשפלד מת באופן פתאומי, ובני משפחתו החליטו לקבוע את העמוד על קברו. הוא מוצב על קברו של הירשפלד בבית-הקברות של ראשון לציון עד היום. 
על שבר שלישי נמצאו חקוקים מנורת שבעת הקנים ולידה שופר ולולב.

העיר עזה, שהוקמה מחדש במאה ה- 12 בידי המלך הצלבני באלדווין, נבנתה לפי עדויות אלו על חלק של אותה גבעה אשר עליה השתרעו חרבות עזה הקדומה. שם גם עמד בית-הכנסת של יהודי עזה. 

במאה ה- 16-17
במאה ה- 16 היה בעזה בי"ד וישיבה, ויהודי עזה נהגו להפריש תרומות ומעשרות כבא"י.
אחת הדמויות המפורסמות מקרב יהודי עזה הוא ר' ישראל נג'ארה. בתחילת המאה ה- 17 נתמונה לרב הראשי של יהודי עזה. עוד בשבתו בצפת חיבר ר' ישראל ספר פיוטים בשם "זמירות ישראל". המפורסם בין פיוטיו הוא הפזמון "יה ריבון עולם" המושר עד היום הזה בכל שולחן ליל שבת בקהילות אשכנז וספרד גם יחד. חמש שנים בסך הכל ישב ר' ישראל נג'ארה על כס הרבנות בעזה, עד פטירתו בשנת שפ"ה, 1625. הוא נקבר בעזה, ואחריו ישב על הכס הרבנות שם בנו ר' משה נג'ארה.

תקופתם של הרבנים לבית נג'ארה היא אחת מתקופות הפריחה של קהילת יהודי עזה.היישוב היהודי בעזה באמצע המאה הי"ז הוא ישוב חשוב ופעיל למדי, מסודר ומאורגן בקהילה אחת, שיש לה בית-כנסת משלה ובראשה יושב רב, וגם פרנסים ומנהיגים העומדים בראשה הדואגים לשלום הישוב כולו. נוסף לכך התושבים היהודיים מפרנסים את עצמם ואינם חיים מכספי תרומות ו"חלוקה" כאחיהם הגרים בירושלים וחברון.

המצב הזה עתיד להשתנות תוך זמן קצר בעטיו של יהודי עזתי מפורסם אחר, המוציא לעזה שם ולא לטובה. הלא הוא נתן העזתי, שמשו ומשרתו של משיח השקר שבתאי צבי.

בליל חג השבועות שנת ת"כ, 1660, התכנסו יהודי עזה בבית-הכנסת בעיר – ככל הנראה אותו בית-כנסת שהיה במרומו של התל – כשנתן העזתי הכריז בקול על שבתאי צבי: "זהו מושיען של ישראל משיח אלהי יעקב", והציבור כולו קרא לעומתו "יחי מלכנו שבתאי לעולם". מאותו רגע החל גם שבתאי צבי עצמו להאמין שהוא אכן המשיח. עזה הייתה למרכז שבתאי. 

גם לאחר ששבתאי צבי עצמו התאסלם עוד ניסה נתן העזתי להוכיח את אמיתות משיחיותו של שבתאי. אך הוא כבר היה דמות נלעגת, וסופו שמת בנכר, על אדמת יוגוסלביה, עזוב ונשכח.

הפרשה גרמה כידוע פילוג עמוק בעם ישראל – וגם הסבה נזק כבד ליישוב היהודי בעזה. הקהילה היהודית שפרחה כל כך – רוחנית וכלכלית – בתחילת אותה מאה, ירדה בסוף אותה מאה לבירא עמיקתא.

התאוששות הקהילה במאה ה- 18
אלא שהקהילה היהודית התאוששה כעבור זמן לא רב. עדות לכך אנו מוצאים בספר מסעותיו של החיד"א – חיים יוסף דוד אזולאי – שהגיע לעזה בחודש שבט תקי"ג, 1753, בדרכו מחברון למצרים. החיד"א מספר כיצד נאלץ להמתין בעזה חמישים יום, עד שמצא שיירה ההולכת למצרים. מעדותו על שמחתו שזכה להימצא ב"שבת זכור" בעזה, אפשר ללמוד כי במקום היה מנין יהודי – ומן הסתם גם בית-כנסת – ועל-כך הייתה שמחתו. עדויות נוספות מאותה תקופה מלמדות, שבעזה הייתה באותה עת קהילה יהודית משמעותית. אך גם תקופה טובה זו בתולדות יהודי עזה לא ארכה – והפעם לא בגלל גורם פנימי אלא חיצוני – מסע הכיבוש הכושל של נפוליון, שהביא לעזיבת כל יהודי עזה.

כיבוש אברהים פאשה בשנת 1831
בשנת תקצ"א, 1831, כובש את ארץ ישראל השליט המצרי אברהים באשה (פחה) ושולט עליה 9 שנים. בשנת 1835 ציווה אברהים באשה לפרק את מבנה בית-הכנסת שבראש התל, ולבנות באבניו מצודה בעיר מג'דל, היא אשקלון של היום. שרידי הקהילה היהודית של עזה שהתגוררו בחברון – ובראשם משפחת קאשטיל – חשו לעיר, לקחו עמם את הדלתות המקושטות של בית-הכנסת, ושבו לחברון, שם הוצבו הדלתות בבית-כנסת "אברהם אבינו". בתמונות של ביכנ"ס זה מלפני שנת תרפ"ט נראות הדלתות ניצבות בפתח בית-הכנסת.

יחיאל בריל, עורך עיתון "הלבנון" – העיתון העברי הראשון בארץ ישראל – ביקר בעזה בשנת תרמ"ג 1883, שנה אחר חידוש נוסף של היישוב היהודי בעזה. 

במאמר שפרסם בעיתונו הוא כותב: 

"בעברי ברחובות העיר עברתי ברחוב אחד הנקרא 'חארת אל יהוד' (רחוב היהודים) הכרתי על מזוזות פתחי הבתים המקום אשר מזוזה הייתה קבועה בו. גם ראיתי את המקום אשר עמד שם ביהכנ"ס של היהודים, ועתה בונים שם נזירי הקאתולים בית מקלט להם. בין 
האבנים שמצאו החופרים לייסד את הבית ראיתי אבן שיש כעין עמוד, וחקוקה עליה המילות האלה: 'המלאך הגואל אותי מכל רע יזכני לעלות לירושלים". 

זהו אותו עמוד העומד על קברו של הירשפלד בראשון לציון. זו אותה הכנסייה הקתולית של עזה העומדת על חורבות בית-הכנסת עד היום.

בפרעות שפרעו ערביי הארץ ביהודים בשנת תרפ"ט, נשרף בית-הכנסת אברהם אבינו ונחרב כליל. דלתות העץ היפהפיות נעלמו, ולא ברור אם נשרפו או נשדדו. מכל מקום זכר לא נותר מהן. 

חידוש הישוב היהודי בעזה 1886
בשנת תרמ"ו, 1886, הגיע גרעין של יהודים לעזה, להקים בה יישוב יהודי חדש. בשנת תרמ"ז, סוף שנת 1886, כבר היו בעזה למעלה מ- 30 משפחות.

המשפחות היהודיות בעזה גרו בבתים שכורים. כל משפחה שמרה חדר מרוהט לאורחים יהודים עוברי אורח, כיוון שבאותם ימים יהודים שנסעו למצרים הצטרכו ללון בעזה בדרכם. בתי מלון ומסעדות כשרות לא היו בנמצא, ומקובל היה שהאורח מגיע לבית-כנסת ושם דאגו לו לאירוח אצל אחת המשפחות היהודיות בעיר. 
נוסף לכך דאגה כל חמולה שיהיה לה בית-כנסת משלה וכך היו יהודי עזה, שהיו דתיים מאוד, מתפללים בשבת בשלושה בתי-כנסת. 

גירוש היהודים במלחמת העולם הראשונה – 1917
בחודש מרס 1917 , במלחמת העולם הראשונה, כשהלכה החזית והתקרבה לעזה, גירשו התורכים מהעיר את כל תושביה, יהודים מוסלמים ונוצרים כאחד. וכך מתאר זאת סופר המושבות משה סמילנסקי בספרו "זיכרונות": 

"גם אי אלו משפחות יהודים היו בעזה. עוד מתחילת המלחמה נפוצו זה בכה וזה בכה. ורק שלוש משפחות נשארו עד לגירוש. האחד מהם לא שכח מסורת אבותיו: את רכושו לא יכול להציל, אבל שלושה ספרי-תורה הציל עמו מתוך המהפכה".

אחרי המלחמה היהודים חזרו לעירם, אולם בפרעות תרפ"ט חרבה גם הקהילה היהודית בעזה. כל תושביה הוברחו מהעיר מאימת הפורעים הערבים. למרבה הנס, ובעזרת משפחה ערביה מנכבדי עזה, אף לא אחר מתושביה נפגע בפרעות. 

התיישבות יהודית בעזה אחרי מלחמת ששת הימים ועקירתה
לאחר מלחמת ששת הימים שבו והוקמו ישובים יהודיים בעזה. פירוט הישובים – ראה בערך "גוש קטיף".

ההתישבות היהודית בעזה נעקרה על פי החלטת ממשלת ישראל בפעולה צבאית שהחלה בתשעה באב תשס"ה – 2005. 

סיום המאמר מאתר דעת

ההיסטוריה היהודית של עזה – אתר דעת

מהתקופה הביזנטית ועד למאה ה- 15
בסוף התקופה הביזנטית היו יישובים יהודיים חקלאיים בסביבות עזה. במאה ה- 8 נמנה ר' משה העזתי עם אנשי המסורה בא"י. במאה ה – 11 עמד בראש הקהילה בעזה ר' ישועה ברבי נתן, מצאצאי נשיאים וראשי הגולה. ר' אפרים בן שמריה העזתי היה מנהיג הירושלמיים שבמצרים . היישוב בעזה נתדלדל וקם מחדש במאה ה- 15 ר' עובדיה מברטנורו מצא בה כ- 70 משפחות יהודיות.

במאה ה- 15
במאה ה- 15 מבקר בעזה יהודי ושמו ר' משולם מוולטורה. ר' משולם בן מנחם מוולטרה היה בן למשפחת יהודים עשירים באיטליה, שעסקו בעסקי בנק בכמה ערים באיטליה, ובעיקר בפירנצה. משולם הגיע לארץ-ישראל כדי לקיים נדר שנדר בעת צרה. לארץ הגיע דרך מצרים ומשם בשיירה דרך מדבר סיני. אחד עשר יום ארך המסע הזה, שבסיומו הגיע לעזה. מעזה הלך לחברון ומשם עלה לירושלים, אליה הגיע ב29 ביולי 1481. את יומן הנסיעות רשם משולם תוך כדי מסע. כיהודי הקפיד לתאר בפרוטרוט את הישוב היהודי שבכל מקום, ורשם את מספר היהודים ומנהגיהם. בזכות מנהגו זה נשפך אור מיוחד על הקהילה היהודית בעזה באותה תקופה. 

וכך מתאר ר' משולם את עזה:

"עזה קורין אותה הישמעאלים גאזה, והיא ארץ טובה ושמנה, ופירותיה משובחים מאד. ולשם נמצא לחם ויין טוב, אף כי היינות אינם עושים אלא היהודים. בעזה יש כמו נ' (חמישים) בעלי בתים, בעלי מלאכות וגם בהם נכבדים. ויש להם בית-כנסת יפה וקטן וכרמים ושדות ובתים, וכבר התחילו לעשות היין חדש. וכבדו אותי ביותר ובפרט ר' משה ב"ר יהודה ספרדי, והוא כבד-פה מעט, ור' מאיר ספרדי צורף. והיהודים יושבים ברום הארץ ירומם ה': ובית דלילה ברום הארץ, בראש היודייקה". 

משולם מוולטורא מזכיר כבדרך אגב את בית-הכנסת של יהודי עזה, ואת "ראש היודייקה" – התל. השכונה הגבוהה בעזה היא זו שהערבים קוראים לה עד היום "חארת אל-יהוד" – שכונת היהודים. 

בנקודה הגבוהה ביותר של העיר ניצבת כנסיה יוונית-קתולית. כנסיה זו מעניינת בשל כיוון התפילה המשונה שלה – הפתח במזרח, וכיוון התפילה למערב – תופעה נדירה בארץ ובעולם: הסיבה: כנסיה זו, עומדת על שרידי בית-הכנסת העתיק שהיה כאן מהמאה ה- 15 ועד המאה 
ה- 19, שכיוון תפילתו היה, כמקובל בבתי-כנסת, לכיוון ירושלים. בחצר הכנסייה נתגלו לפני שנים מספר שברים של סורגים קדומים עשויים שיש. 

על שבר אחד נמצאה כתובת ביוונית האומרת:

"לשלום יעקב בן אלעזר בניו למען להודות לאל על המקום הקדוש". 

על שבר שני בצורת עמוד, שנתגלה בידי יהודי עזה לפני כמאה שנה, חקוקות המלים:

"המלאך הגואל אותי מכל רע יזכני לעלות לירושלים". 

יצחק בן צבי יספר לימים על אחריתו של עמוד זה: צבי הירשפלד מרוחמה שמע על קיומו של העמוד וביקש מהכמרים לקנותו. הללו סירבו תחילה, ורק אחרי התערבות הקונסול האנגלי ניאותו למכרו בשני לא"י. הירשפלד הביאו לרוחמה, ומשם לראשון לציון. אלא שאז אירע לפתע אסון: הירשפלד מת באופן פתאומי, ובני משפחתו החליטו לקבוע את העמוד על קברו. הוא מוצב על קברו של הירשפלד בבית-הקברות של ראשון לציון עד היום. 
על שבר שלישי נמצאו חקוקים מנורת שבעת הקנים ולידה שופר ולולב.

העיר עזה, שהוקמה מחדש במאה ה- 12 בידי המלך הצלבני באלדווין, נבנתה לפי עדויות אלו על חלק של אותה גבעה אשר עליה השתרעו חרבות עזה הקדומה. שם גם עמד בית-הכנסת של יהודי עזה. 

במאה ה- 16-17
במאה ה- 16 היה בעזה בי"ד וישיבה, ויהודי עזה נהגו להפריש תרומות ומעשרות כבא"י.
אחת הדמויות המפורסמות מקרב יהודי עזה הוא ר' ישראל נג'ארה. בתחילת המאה ה- 17 נתמונה לרב הראשי של יהודי עזה. עוד בשבתו בצפת חיבר ר' ישראל ספר פיוטים בשם "זמירות ישראל". המפורסם בין פיוטיו הוא הפזמון "יה ריבון עולם" המושר עד היום הזה בכל שולחן ליל שבת בקהילות אשכנז וספרד גם יחד. חמש שנים בסך הכל ישב ר' ישראל נג'ארה על כס הרבנות בעזה, עד פטירתו בשנת שפ"ה, 1625. הוא נקבר בעזה, ואחריו ישב על הכס הרבנות שם בנו ר' משה נג'ארה.

תקופתם של הרבנים לבית נג'ארה היא אחת מתקופות הפריחה של קהילת יהודי עזה.היישוב היהודי בעזה באמצע המאה הי"ז הוא ישוב חשוב ופעיל למדי, מסודר ומאורגן בקהילה אחת, שיש לה בית-כנסת משלה ובראשה יושב רב, וגם פרנסים ומנהיגים העומדים בראשה הדואגים לשלום הישוב כולו. נוסף לכך התושבים היהודיים מפרנסים את עצמם ואינם חיים מכספי תרומות ו"חלוקה" כאחיהם הגרים בירושלים וחברון.

המצב הזה עתיד להשתנות תוך זמן קצר בעטיו של יהודי עזתי מפורסם אחר, המוציא לעזה שם ולא לטובה. הלא הוא נתן העזתי, שמשו ומשרתו של משיח השקר שבתאי צבי.

בליל חג השבועות שנת ת"כ, 1660, התכנסו יהודי עזה בבית-הכנסת בעיר – ככל הנראה אותו בית-כנסת שהיה במרומו של התל – כשנתן העזתי הכריז בקול על שבתאי צבי: "זהו מושיען של ישראל משיח אלהי יעקב", והציבור כולו קרא לעומתו "יחי מלכנו שבתאי לעולם". מאותו רגע החל גם שבתאי צבי עצמו להאמין שהוא אכן המשיח. עזה הייתה למרכז שבתאי. 

גם לאחר ששבתאי צבי עצמו התאסלם עוד ניסה נתן העזתי להוכיח את אמיתות משיחיותו של שבתאי. אך הוא כבר היה דמות נלעגת, וסופו שמת בנכר, על אדמת יוגוסלביה, עזוב ונשכח.

הפרשה גרמה כידוע פילוג עמוק בעם ישראל – וגם הסבה נזק כבד ליישוב היהודי בעזה. הקהילה היהודית שפרחה כל כך – רוחנית וכלכלית – בתחילת אותה מאה, ירדה בסוף אותה מאה לבירא עמיקתא

מתוך אתר דעת

התאוששות הקהילה במאה ה- 18
אלא שהקהילה היהודית התאוששה כעבור זמן לא רב. עדות לכך אנו מוצאים בספר מסעותיו של החיד"א – חיים יוסף דוד אזולאי – שהגיע לעזה בחודש שבט תקי"ג, 1753, בדרכו מחברון למצרים. החיד"א מספר כיצד נאלץ להמתין בעזה חמישים יום, עד שמצא שיירה ההולכת למצרים. מעדותו על שמחתו שזכה להימצא ב"שבת זכור" בעזה, אפשר ללמוד כי במקום היה מנין יהודי – ומן הסתם גם בית-כנסת – ועל-כך הייתה שמחתו. עדויות נוספות מאותה תקופה מלמדות, שבעזה הייתה באותה עת קהילה יהודית משמעותית. אך גם תקופה טובה זו בתולדות יהודי עזה לא ארכה – והפעם לא בגלל גורם פנימי אלא חיצוני – מסע הכיבוש הכושל של נפוליון, שהביא לעזיבת כל יהודי עזה.

כיבוש אברהים פאשה בשנת 1831
בשנת תקצ"א, 1831, כובש את ארץ ישראל השליט המצרי אברהים באשה (פחה) ושולט עליה 9 שנים. בשנת 1835 ציווה אברהים באשה לפרק את מבנה בית-הכנסת שבראש התל, ולבנות באבניו מצודה בעיר מג'דל, היא אשקלון של היום. שרידי הקהילה היהודית של עזה שהתגוררו בחברון – ובראשם משפחת קאשטיל – חשו לעיר, לקחו עמם את הדלתות המקושטות של בית-הכנסת, ושבו לחברון, שם הוצבו הדלתות בבית-כנסת "אברהם אבינו". בתמונות של ביכנ"ס זה מלפני שנת תרפ"ט נראות הדלתות ניצבות בפתח בית-הכנסת.

יחיאל בריל, עורך עיתון "הלבנון" – העיתון העברי הראשון בארץ ישראל – ביקר בעזה בשנת תרמ"ג 1883, שנה אחר חידוש נוסף של היישוב היהודי בעזה. 

במאמר שפרסם בעיתונו הוא כותב: 

"בעברי ברחובות העיר עברתי ברחוב אחד הנקרא 'חארת אל יהוד' (רחוב היהודים) הכרתי על מזוזות פתחי הבתים המקום אשר מזוזה הייתה קבועה בו. גם ראיתי את המקום אשר עמד שם ביהכנ"ס של היהודים, ועתה בונים שם נזירי הקאתולים בית מקלט להם. בין 
האבנים שמצאו החופרים לייסד את הבית ראיתי אבן שיש כעין עמוד, וחקוקה עליה המילות האלה: 'המלאך הגואל אותי מכל רע יזכני לעלות לירושלים". 

זהו אותו עמוד העומד על קברו של הירשפלד בראשון לציון. זו אותה הכנסייה הקתולית של עזה העומדת על חורבות בית-הכנסת עד היום.

בפרעות שפרעו ערביי הארץ ביהודים בשנת תרפ"ט, נשרף בית-הכנסת אברהם אבינו ונחרב כליל. דלתות העץ היפהפיות נעלמו, ולא ברור אם נשרפו או נשדדו. מכל מקום זכר לא נותר מהן. 

חידוש הישוב היהודי בעזה 1886
בשנת תרמ"ו, 1886, הגיע גרעין של יהודים לעזה, להקים בה יישוב יהודי חדש. בשנת תרמ"ז, סוף שנת 1886, כבר היו בעזה למעלה מ- 30 משפחות.

המשפחות היהודיות בעזה גרו בבתים שכורים. כל משפחה שמרה חדר מרוהט לאורחים יהודים עוברי אורח, כיוון שבאותם ימים יהודים שנסעו למצרים הצטרכו ללון בעזה בדרכם. בתי מלון ומסעדות כשרות לא היו בנמצא, ומקובל היה שהאורח מגיע לבית-כנסת ושם דאגו לו לאירוח אצל אחת המשפחות היהודיות בעיר. 
נוסף לכך דאגה כל חמולה שיהיה לה בית-כנסת משלה וכך היו יהודי עזה, שהיו דתיים מאוד, מתפללים בשבת בשלושה בתי-כנסת. 

גירוש היהודים במלחמת העולם הראשונה – 1917
בחודש מרס 1917 , במלחמת העולם הראשונה, כשהלכה החזית והתקרבה לעזה, גירשו התורכים מהעיר את כל תושביה, יהודים מוסלמים ונוצרים כאחד. וכך מתאר זאת סופר המושבות משה סמילנסקי בספרו "זיכרונות": 

"גם אי אלו משפחות יהודים היו בעזה. עוד מתחילת המלחמה נפוצו זה בכה וזה בכה. ורק שלוש משפחות נשארו עד לגירוש. האחד מהם לא שכח מסורת אבותיו: את רכושו לא יכול להציל, אבל שלושה ספרי-תורה הציל עמו מתוך המהפכה".

אחרי המלחמה היהודים חזרו לעירם, אולם בפרעות תרפ"ט חרבה גם הקהילה היהודית בעזה. כל תושביה הוברחו מהעיר מאימת הפורעים הערבים. למרבה הנס, ובעזרת משפחה ערביה מנכבדי עזה, אף לא אחר מתושביה נפגע בפרעות. 

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.

רבי משה בן רבי ישראל נג'ארה

נקרא על שם סבו האשל הגדול רבי משה נג'ארה זלה"ה. היה רב בעזה כממלא מקום אביו רבי ישראל לאחר פטירתו. רבי דוד קונפורטי כותב : ואני כותב בעלותי לירושלים פעם ראשונה שנת הת"ה – 1645 בעברי דרך עזה, אז ראיתי להרב משה נג'ארה שהיה מרביץ תורה ושם למדתי בחברתו קצת ימים ". אביו רבי ישראל הג'ארה חיבר לכבוד בנו את הפיוט " שוחטי הילדים ". השאיר אחריו בן רבי יעקב שהיה רב בקהילות עזה. אנציקלופדיה ארזי הלבנון עמוד 1573

עמוד האש

המבשרים, המעודדים והמגשימים

מעולם לא הועמדה בספק זיקתה של ארץ-ישראל לעם היהודי, ומעולם לא נדחקה לקרן-זווית. המוני בית ישראל ערגו והתגעגעו אליה במשך אלפיים שנה, עד שניתן האות על-ידי ראשון מבשרי הציונות המדינית, הרב ד"ר יהודה ביבאס, שאמר לעם: "הגאולה אינה תלויה בנס המשיח, אלא אך ורק בעלייה לארץ-ישראל, בהתיישבות בה ובבניינה. יחד איתו פעלו תלמידו ר' יהודה אלקלעי, ר' צבי קאלישר, ר' אליהו גוטמאכער ור' יהודה הלוי מרגוזה.

חסידיהם הראשונים של מבשרי הציונות היו מהארצות שבהן דיברו בשפות שהתהלכו אז בארץ, ערבית ותורכית. אלה היו סוחרים ומשכילים צעירים מארצות המגרב ותורכיה, שלא הצטרפו לישוב המשיחי הישן שישב בארץ והתפלל להחשת פעמי המשיח, אלא התיישבו ביפו והקימו בה ישוב קונסטרוקטיבי חדש שסיסמתו "תורה ועבודה". הם התבססו במסחר ובכלכלה, חלשו על שוק הכספים בארץ, ומשנת 1881 היו לראש-גשר לכל העליות מרוסיה, מאירופה ומתימן.

בניה של עלייה ראשונה זו, שהיו הציונים היחידים בארץ, נקראו על-ידי הנציג העולמי של חובבי-ציון, ק.ז. ויסוצקי, נענו לבקשתו – מאחר ויצאו להקים ישובים נוספים בערים ערביות נוספות, לקליטת העלייה העירונית מרוסיה ומאירופה, כמו ביפו, כיוון שלא כל העולים הסכימו להתיישב בישובים חקלאיים.

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יה

ועד חובבי ציון

ודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.

פרק ראשזן – 1885 -1861

עזה בהיסטוריה העולמית – בעבר ובהווה

עזה היא אחת הערים העתיקות בהיסטוריה העולמית. היא נכבשה בידי עשרות עמים: הכנענים, הפלישתים, הבבלים, המצרים, היוונים, החשמונאים, הצלבנים, העברים, הערבים, הצרפתים, התורכים, האנגלים והישראלים. בפי המצרים נקראת עזה "עיר הכנען"; בלוחות אמרנא, נקראה"חזת"; בחלוקת הארץ בין שבטי ישראל על-ידי יהושע בן-נון, נפלו עזה וחצרים בידי שבט יהודה; שמשון, סיים את חייו הטראגיים במקדש דגון, אליל הפלישתים בעזה; וחזקיה, היכה את הפלישתים עד עזה. נישבה על אם הדרך, בין ממלכות מצרים, אשור ובבל, היתה עזה עיר מסחר ונקודה אסטרטגית, שהכל נלחמו עליה.

בתקופת שלטון סלבקוס כבשו אותה יונתן החשמונאי ואחיו שמעון, והושיבו בה יהודים. עדויות היסטוריות רבות מעידות על ישוב יהודים ושומרונים בעזה, כיבושה ע״י נפוליאון בונופרטה, בשנת 1779, ועד ימינו. מספרים, שלפני הכיבוש הערבי בא לסחור בעזה האשם, דודו של מוחמר הנביא ואבי הפלג ההאשמי עליו נמנים המלך חוסיין ואביו עבדאללה. האשם מת ונקבר שם.

יהודים ישבו בעזה בכל התקופות. במאה השמינית חי בה ר' משה העזתי. במחצית הראשונה של המאה הי"א היתה בעזה קהילה יהודית חשובה.

בשנת 1170,מספר ר' עובדיה מברטנורה שעזה, גדולה כמו ירושלים, ויושבים בה 70 משפחות ושני שומרונים. אין בה קראים ונמצא בה גם רב אשכנזי. ר' שלמה מפראגה שברח מירושלים, ור' משולם מוולטירה מאשרים אף הם שישבו בה 70 משפחות.

בשנת 1517 ניצח וכבש את עזה סולטן תורכיה, סלים הראשון, והגיע למצרים . מספר משפחות מספרד התישנו בה במשך המאה הט״ז, ונמצא בה המקובל אברהם אזולאי, שברח לחברון מפני המגיפה. ב-1665 היתה עזה מרכז התנועה המשיחית של שבתי צבי ושל עוזרו נתן העזתי. ב-1779, כשנפוליון בונופרטה התקרב לעזה, כולם ברחו מפני צבאו. ב-1886 החליטו חובבי-ציון וקהילת יפו, להקים ישובים יהודיים בערים הערביות. שלושה גרעיני התיישבות יצאו מבני יפו והתיישבו בעזה, בשכם ובלוד. הכנסתם העיקרית באה ממסחר, מיצוא שעורה לתעשיית הבירה באנגליה, וחנדל לתעשיית התרופות בגרמניה; את החנדל קנו הבדואים במדבר באר- שבע ובמדבר סיני.

ב-1910 בנו סוחרי השעורה בעזה מזח סירות באמצאות ביח״ר שטיין ביפו. דרך מזח זה העבירו בסירות שעורה וחנדל לאוניות שעגנו בקירבת החוף. שרידי המזח עדיין קיימים. בשנת 1916, במלחמת-העולם הראשונה, חוסל הישוב היהודי בעזה וחודש ב-1918, עד שחוסל סופית במאורעות תרפ״ט (1929). עזה נכבשה בידי צה״ל במלחמת סיני (1956) ונעזבה, ומאז מלחמת ששת הימים ב-1967 נכבשה ונשארה תחת שלטון מדינת-ישראל.

במערכת המינהלית של השלטון העותומאני היה השטח, שכלל את סוריה ואת ארץ-ישראל, מחולק לפלכים, למחוזות ולחבלים. שטח א״י כלל ארבעה מחוזות (קצוות). חבל ירושלים נקרא"סנזיק", בשל קדושתו,אבל הוא היה"קדה" (מחוז).

בסנזיק ירושלים היו 116 כפרים עם אוכלוסייה של 45,000 נפש;

בקדה יפו היו 55 כפרים עם אוכלוסייה של 35,000 נפש;

בקדה חברון היו 55 כפרים עם אוכלוסייה של 55,000 נפש;

בקדח עזה היו 60 כפרים עם אוכלוסייה של 40,000 נפש;

בנוסף לארבעת המחוזות נחשבו כל הבדואים במדבר באר-שבע " לקדה " באר- שבע, עם אוכלוסייה, שהעריכו אותה ב-55,000 נפש. בסך-הכל היו ברצועת עזה ובנגב 230,000 נפש.