ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים


ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשלי

הפסיפס שנמצא בבית הכנסת בעזה

הפסיפס שנמצא בבית הכנסת בעזה

חות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.

קהילת יפו

כאמור, את הקהילה היהודית ביפו הקימו סוחרים אמידים צעירים בתקופת העלייה הלאומית הראשונה . הם עלו לא״י מתורכיה ומהמערב בהשפעת גירסתם של ראשוני הציונות המדינית. בראשם עמדו ר' יהודה ביבאס ותלמידו ר' יהודה אלקלעי, הר'-צבי קאלישר ר' אליהו גוטמאכר ור' יהודה הלוי מרגוזה, שאמרו כי הגאולה אינה תלויה בנס המשיח בלבד אלא בעלייה המונית לא״י, בהתיישבות בה ובבניינה. "והמשיח יבוא אחריכם ויחולל את הנס להשלים את הגאולה".

ר' יהודה ביבאס ותלמידו כיהנו בארצות שונות באימפריה העותומאנית, ועודדו את הסוחרים הצעירים העשירים מהמערב ומתורכיה לעלות לא״י. חוץ מעלייה זו, עלו לארץ רק זקנים משיחיים.

עליית הצעירים לא הצטרפה לישוב הישן בארבע הערים הקדושות (ירושלים, חברון, טבריה וצפת), כי לא הסכימו לחיות מכספי החלוקה, אלא הקימו ביפו ישוב חדש, קונסטרוקטיבי, הראשון בארץ שחי מיגיע כפיו.

בניגוד לישוב הישן שישב בארבע הארצות והסתייג מעידוד העלייה, פן יצטרך לחלוק עם העולים החדשים את כספי החלוקה המצומצמים, הישוב החדש ביפו ראה בכל עולה נוסף נושא פעמי הגאולה. לכן יהודי יפו עודדו את העלייה, טיפחו אותה וראו בה מצווה. הם גם החלו לקנות אדמות לבנין הארץ.

כל אדם בקהילת יפו גילה נכונות גדולה לקחת חלק בקליטתם החברתית והכלכלית של העולים, התנדב לשרתם, ואף לחלק עימם את פתו, עד שייקלטו. כל אדם ביפו היה מודע ומוכן לקחת חלק בעידוד העלייה ובישוב בארץ.

רוב הסוחרים הצעירים שעלו ליפו היו, כאמור, בני משפחות צעירות ואמידות שהאמינו בעלייה כגורם העיקרי לגאולה, ועשו כמיטב יכולתם להתבסס כלכלית כדי לקלוט עולים נוספים ולהחיש את הגאולה. אנשי יפו היו הראשונים בארץ שהתפרנסו מיגיע כפם, והצליחו להתבסס כלכלית וחברתית. הם תיכננו הקמת עיר יהודית ראשונה כפעולה ראשונה לישוב הארץ, ובמשך 50 שנה קנו אדמות בסביבת יפו הערבית, באיזור שנקבע על-פי התוכנית להקמת העיר. על האדמות שקנו הקימו בשנת 1887 את נוה-צדק, שכונתה הראשונה של העיר העברית הראשונה, היא תל אביב, בקירבת הפרדס שנטע ר' יהודה הלוי מרגוזה, שמכר אותו למונטיפיורי. בתחילה קראו לה יפו היהודית. מאוחר יותר, אחרי שקמה שכונת אחוזת-בית, קראו לה תל-אביב, ולכל העיר קראו יפו-תל-אביב. כיום היא נקראת תל-אביב-יפו.

קהילת יפו שימשה ראש-גשר לקליטת העולים שברחו מרוסיה, מרומניה ומתימן, מאז שנת 1881, וסייעה בקליטתם, אף רכשה להם אדמות להקמת הישובים הראשונים בדרום וסייעה לכל העליות שהגיעו אחריהם ליפו להיקלט ולהתיישב בסביבתה. אנשי קהילת יפו היו ראשונים שהניחו את יסודות הציונות המעשית בארץ, קלטו את חובבי-ציון, והבילויים התמזגו עימם. הם היו מהראשונים שהצטרפו לארגון "תחיית ישראל", שקם ביוזמת אליעזר בן-יהודה, מ. פינס, נסים בכר וד"ר הרצברג.

ב-1886 נענו צעירי קהילת יפו לקריאת ק. ז. ויסוצקי והנהגת חובבי-ציון לצאת ראשונים להכין ישובים יהודים נוספים בערים הערביות בארץ, לקלוט בהם עולים בעלי-מלאבה וסוחרים מרוסיה, כמו ביפו, אשר נתמלאה ולא היה בה מקום לקלוט עולים עירוניים נוספים.

משימת הקמת ישובים יהודיים בערים ערביות הייתה תלויה בהשתתפות צעירי יפו, בשל היותם הציונים היחידים בארץ שהאמינו בעלייה כמביאת גאולה ובמצוות ההתיישבות, וכן בשל ידיעתם את השפה הערבית, והכרתם את המנטליות של הערבים ושל השלטונות. הם נתבקשו לצאת ראשונים להקים את הישובים לעולים החדשים, שהארץ זרה להם, כדי להיות להם לפה בפני הערבים והשלטונות.

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.

אמונת ז. ד. לבונטין ו"חובבי-ציון" בישוב יהודי בעזה

ההתעניינות בפיתוח הישוב היהודי בעזה החלה עוד בראשית 1882, כשחובבי- ציון באודיסה התענינו בישוב הארץ, והחלו לחלום על שטחים נרחבים לפיתוח ישובים בדרום ובנגב יהודה. כאשר נוכחו לדעת כי האיזור הוא רחב-ידיים וטוב לזריעה, הם תיכננו ודיברו על מושבות בסביבות עזה.

בספרו של ז. ד. לבונטין "לארץ אבותינו" מופיע תיאור על עזה: "הכיכר ההוא רחב-ידיים אשר בנקל יוכלו לשבת עליו כחמשת אלפים משפחות, כיכר שאין כמעט דוגמתו בכל ארץ פלשת, חוץ מעבר הירדן מזרחה. ואפילו בימים הראשונים יוכלו להתיישב כעשרים-שלושים משפחה, לסחור את הארץ ולהתעסק בכל מלאכה ובחרושת המעשה. אם מספר הבאים לאה״ק יתרבו, יוכל להיות הכפר הזה מרכז ראשון להתיישבות".

ז. ד. לבונטין היה מחסידי הרעיון של ויסוצקי להקים ישוב יהודי בעזה, והיה מן היחידים שעמדו לצידו במצוקתו. "עזה תהיה עיר יהודית גדולה" אמר לבונטין. וכך כתב בספרו: "לפנות-ערב שמתי פעמי לעזה להתעסק בענין קניית הקרקע (כיברת ארץ אחת שעמדה אז להימכר על-ידי הממשלה), ושנים-עשר האיש שנתנו לי דמי קדימתם על קנין הקרקע בחרו מביניהם איש אחד ללכת עימדי ולראות את טיב הקרקע ויבולה, וגם עוד שליחים אחדים ממקומות שונים שבאו לאה״ק הלכו איתנו.

"הראיתי להם את האדמה ויאשרוה ויהללו את תנובתה, יבולה ואווירה. ונגמר אומר כי ישובו ליפו כל הבאים אתי, ואנוכי אשאר פה לגמור את הענין הזה. והנה ביום חמישי לפנות-ערב הגיעתנו טלגרמה מיפו, מחברי הוועד, כי אחדל להתעסק ע״ד קנין הקרקע וכי אשוב על פעמי חזרה ליפו. ואף כי האגודה נתנה לי כוח והרשאה לקנות הקרקע, בבל זאת מצאתי לנחוץ לשוב על עקבי ולראות מה החדשה שהיתה שמה. אח"כ נודע לי כי עלה בידי הסוחרים השונים לרפות את ידי החברה החדשה הזאת ונתפוררה החבילה. במוצאי-שבת קיבל כל אחד מהם את דמי קדימתו חזרה, וכל עמלי וכל הוצאותי עלו בתוהו". המקום שרמז עליו ז. ד. לבונטין הוא ג'בל אלמונטר, רמה גבוהה 270 מטר מעל פני-הים, המשקיפה על הרי חברון ועל ימה של עזה וכל השטח מסביב כמונח על כף היד.

גם בשנת 1914 ניסה ז. ד. לבונטין לרכוש את השטח הזה, אולם מלחמת-העולם הראשונה שמה לאל את כל התוכניות והענין נדחה.

הנה כי-כן, עבר ז. ד. לבונטין"כפרים הרבה בארץ מישור ואף בהרי יהודה. השדות בפלך עזה משכו את לבבנו, ובאנו לידי החלטה כי המקום היותר מוכשר להתישבות יהודים הוא המישור, הלא הוא הנוף אשר על שפת הים התיכון, בדרום הארץ, ליד הבדואים יושבי האוהלים ורחוק מדרך המלך יפו-ירושלים. נוכל לסדר שם התישבות רחבה מבלי למשוך עלינו קנאת העמים הנושאים את עיניהם אל הארץ הקדושה". דברים אלה כתב בשנות השמונים של המאה ה-19 איש העלייה הראשונה, זלמן דוד לבונטין. מסתבר שסייר בעזה לפני שרכש את אדמות ראשון- לציון והיה אומר כי בעזה צריך להתחיל בהתישבות יהודית רחבה.

הדברים לא נסתייעו, אבל כאשר יצא הגרעין, שרוב אנשיו היו חברי ארגון "התחיה", להקים ישוב יהודי בעזה לא פסקו ז. ד. לבונטין ואליעזר בן-יהודה לעודד אותם בשעות מצוקתם, להמשיך" כי עזה תהיה עיר ואם בארץ-ישראל וגשר עם מצרים".

ז. ד. לבונטין ויחזקאל דנין לחצו במשך כל התקופה על המשרד הארצישראלי לשלוח עולים לעזה. בשנת 1914 שלח ז. ד. לבונטין את אברהם אלמליח לקנות את אדמות הר המונטר שאהב, כדי לקיים הבטחתו ולהגשים את חלומו להתחיל בהקמת ישוב גדול בעזה. וכאמור רק מלחמת-העולם הראשונה שיבשה את תוכניתו.

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במ

הפסיפס שנמצא בבית הכנסת בעזה

הפסיפס שנמצא בבית הכנסת בעזה

געיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.

ק. ז. ויסוצקי מקים מרכז ארצי ל" חובבי-ציון" בארץ

כאחד ממנהיגי חיבת-ציון בדק ויסוצקי את מצב הקליטה בארץ. על-אף שראה בהקמת ישובים חקלאיים משימה חשובה מאוד, לא השתכנע שכל העולים מרוסיה מסוגלים להיקלט רק בחקלאות, מה גם שבידי העולה המתישב בחקלאות חייב להיות סכום כסף הנדרש לקניית האדמה שעליה יתישב. הוא לא היה יכול להתעלם מן העלייה שביקשה להתישב בערים ושאל, היכן ייקלטו הסוחרים, בעלי-המלאבה והתעשיינים, שפרנסתם בערים?

אחרי שק. ז. ויסוצקי סיים את ביקוריו בירושלים, צפת וטבריה, הוא ביקר גם בשבם, עכו, צור, צידון, עזה, לוד ורמלה, כינס את מנהיגי הישוב לטכס עצה היכן לקלוט את העולים שפרנסתם בעיר. באותו זמן שררה אכזבה בקרב מתישבי המושבות החקלאיות. מצבם הכלכלי התערער והם לא יכלו להחזיק מעמד. לעומת זאת נקלטה ביפו עלייה גדולה והפרנסה היתה מצוייה בשפע, זאת בשעה שהישובים החקלאיים ניצלו מהרס רק הודות לעזרתו של הברון רוטשילד.

ק. ז. ויסוצקי הציע להקים ישובים יהודים נוספים בערים ערביות

בישיבה שכינס ק. ז. ויסוצקי ביום ג' בסיון תרמ״ה, בהשתתפות נציגי פתח-תקוה, ראשון-לציון, ירושלים ויפו, פתח ק. ז. ויסוצקי את האסיפה בדברים אלה:

"באנו לשפוט על דבר עמנו אשר אץ לו מנוח בגויים, כדי להכין עבודה ופרנסה לאלה הנמצאים עתה בארץ, ולאלה שיבואו למצוא מחיתם ממקור אשר לא יאכזב".

"בענין החרושת, המסחר ועבודת האדמה והקניין יש להחליט מראש על מקום לענף זה, או לענף זה. לדעתי, על חובבי-ציון לפקוח עיני אחינו ועמנו העובדים, ובעלי-המלאכה והמסחר, ולומר להם:-

"אחים יקרים! בארץ הקודש עוד ערים רבות שלא גרים בהן יהודים כמו: שכם, נצרת, רמלה, לוד, בית-לחם, עזה, אשקלון, צור וצידון. האנשים היושבים שם אוכלים לחם, הולכים במלבושים, נועלים ברגליהם, וצרכים רבים להם. כאשר יבואו יהודים, טבעי שגם הם ימצאו שם מחיתם במשך הזמן.

"לכן, כל מי מכם שהוא חרש-עץ-ואבן, לוטש ברזל וכדומה, וצר לו המקום, יובל לפשר בדעתו. אשר כפאניבז תהיה עזה, ואשר כראסין תהיה אשדוד, וכפי שמצא בביאליסטוק, וילנה ומינסק, יוכל לחיות גם שם. כך נוכל לקוות, כי עוד יבואו ימים ולא יראו בני-עמי היושב בציון משפט מהו ולא יפחדו מאלה המאיימים עליו. עלינו לקנות לבב הטובים שבאחינו הספרדים ולהרגילם לרעיון ישוב הארץ, והיה זה גם להם לתועלת לא מועטה".

בשיחה עם אברהם מויאל הגיעו למסקנה, כי הרעיון להקים ישובים יהודיים בערים ערביות ניתן לביצוע רק אם יעלו לשם ראשונים צעירי יפו, שהרי הם דוברי ערבית ומכירים את מינהגי הערבים. אחרי שיקימו את הישוב ויתבססו, יבואו להתישב אחריהם העולים החדשים מרוסיה ומאירופה ולעסוק במלאכה בחרושת ובמסחר, כמו ביפו.

זו היתה גם דעתם של אברהם מויאל, יו״ר חובבי-ציון ושל עוזרו אליעזר רוקח. גם יתר מנהיגי הישוב בעת ההיא המליצו כי ההתישבות בערים הערביות תתרום יותר מכל דרך אחרת להגברת העלייה, כי לא כל העולים מסוגלים לחיות בישובים חקלאיים ולהתפרנס מחקלאות. שליחות זו הוטלה על אברהם מויאל.

צעירים בני-יפו ששלטו בשפה הערבית והכירו את המנטליות של הערבים ושל השלטונות גויסו על ידו לצאת בשליחות להקמת ישובים יהודים חדשים בערים ערביות.

רק הם בלבד, אמרו אברהם מויאל ואליעזר רוקח, חונכו על ברכי אמונת אבותיהם כי עלייה וישוב הארץ יחישו את גאולת העם. צעירים אחרים מהישוב היהודי הישן לא יזוזו, כל עוד הם מצפים למשיח שיגאל ויבנה את הארץ עבורם.

״הגיע הזמן להרחיב את ההתישבות העירונית בארץ", אמר אברהם מויאל לעסקני קהילת יפו, כפי שהציע ק. ז. ויסוצקי כי יפו מלאה עד אפס מקום ואין להשיג בה דירות וחנויות. מחירי השכירות הרקיעו שחקים ואין כל אפשרות לקלוט ביפו יהודים נוספים. וכפי שבבר נאמר – צעירי יפו הם היחידים המאמינים בישוב הארץ.

אברהם מויאל, יו״ר חובבי-ציון בארץ-ישראל, קרא ב-1865 לצעירי קהילת יפו לתרום את חלקם בישוב הארץ ולצאת בשליחות להקמתם של ישובים נוספים בערים ערביות כמו ביפו, להתישבות עירונית של יהודי רוסיה. הוא, ועוזרו אליעזר רוקח, וראשי קהילת יפו, סיפרו להם אודות ההחלטה שנתקבלה בישיבה שקיים ויסוצקי עם נציגי פתח-תקוה, ראשל״צ, מקוה-ישראל, פינס, ד"ר הרצברג ואליעזר בן-יהורה מירושלים. בישיבה זו החליטו על התישבות יהודים בערים ערביות כגון: רמלה, לוד, עזה, שכם, עכו ובית-לחם, ובערים נוספות שבהן לא גרו יהודים ושאפשר לקלוט בהן עולים שיבואו מרוסיה ומרומניה, כפי שגרים יהודים בערים רוסיות.

כאמור, חיים אמזלג, שהיה סגן-קונסול בריטניה ביפו, הציע, מטעמי זהירות, לא לעלות בבת-אחת להרבה ערים ערביות, ולא לעורר חשדות בקרב האוכלוסייה והשלטונות העוינים. מוטב להקים בשלב ראשון שניים-שלושה ישובים בערים הגדולות; עזה, שכם ולוד, או עכו. בערים אלה", טען אמזלג "אנחנו עובדים עם הסוחרים הערבים ובחלק מהן מתגוררות כיום כמה משפחות יהודיות. אם נוסיף להן עוד במה משפחות לא יורגש שמקימים ישוב חדש.

ר' אהרן שלוש, שבניו היו סוחרים בעזה ובנגב, וכן יתר המשתתפים הסכימו לדעת אמזלג, ורבי דוד בן-שמעון מירושלים הבטיח לעודד גם צעירים מוגרבים לאומיים בירושלים להצטרף להתישבות.

יוסף בק מויאל ור' משה אלקיים, שהיו סוחרי שעורה בנגב, הודיעו כי יעזרו למתישבים לסחור בשעורה. אליעזר בן-יהודה בירך ועודד את חברי ארגון "תחיית ישראל" על חלקם במשימה. ז. ד. לבונטין, חסיד ההתישבות בעזה ויחזקאל סוכובולסקי (דנין) חסיד ישוב לוד, עודדו את המועמדים להתישבות, להבטיחו לסייע להם ולעמוד לימינם.

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.

צעירי יפו נענים לקריאת א. מויאל ומתארגנים להתישבות עירונית בערים הערביות

לגרעין התישבות קראו בעת ההיא "מנין". בחול-המועד סוכות שנת תרמ״ז (1886) חברו צעירי יפו אשר גדלו על רעיון שיבת ציון וישוב הארץ, ונענו לקריאת ק. ז. ויסוצקי להקים ישובים יהודיים בערים ערביות נוספות על יפו.

בבית אג'מאן התאספו אברהם מויאל,יו״ר מרכז חובב-ציון בארץ,אליעזר רוקח, חיים אמזלג, א. בן-יהודה, יצחק מטלון, שלום מויאל, ז. ד. לבונטין, ד"ר הרצברג, יוסף בן מויאל, ר' אהרן שלוש, ראש הקהילה, ור׳ משה אלקיים, ויסדו שלושה מנייני התישבות להתישב בשלוש הערים הערביות, ובשלב הראשון: עזה, לוד ושכם. בפגישה זו השתתפו רבים שבאו להצטרף למשימה באותו מעמד, וכל אחד הודיע לאיזו עיר הוא מעונין לעלות. קהילת יפו הבטיחה להם ספרי תורה לבתי-הכנסת, והלוואות ללא רבית למי שיבקש. אברהם חיים שלוש ונסים אלקיים קיבלו על עצמם לארגן את המנין לעזה ולעמוד בראשו.

פרק שני – 1886 -1896

תוכניות ההתישבות בערים הערביות בסכנת ביטול

פטירתו הפתאומית של אברהם מויאל, יו״ר"חובבי-ציון" בארץ

בעוד ההכנות להתישבות בלוד, בשכם ובעזה היו בעיצומן, הועמדה כל התוכנית בסכנת ביטול עקב מותו הפתאומי של אברהם מויאל, יו״ר חובבי-ציון בארץ. אברהם מויאל, שהיה הכוח הדוחף במפעל ההתישבות והיה אהוב ונערץ על אנשי יפו, היה חולה סכרת ומת אחרי ניתוח ברגלו. המנינים עסקו באותו זמן בהכנות שלפני התישבות, חיסלו עסקים, גבו ושילמו חובות, ערכו קניות של כל הדרוש להם להעברת משפחותיהם למקום החדש. פעילותם קפאה פתאום וכאמור היתה סכנה שכל תוכנית ההתישבות בערים הערביות תבוטל.

אולם הן לא בוטלו. חמישה שבועות אחרי מותו של אברהם מויאל, זימן שלום מויאל, אחיו הצעיר ועוזרו של אברהם, את הנוגעים בדבר ועודד אותם לצאת כפי שתוכנן. הוא היה יד ימינו של אחיו אברהם וגם מילא את מקומו בתפקידו במושבות בעת מחלתו. גם הוא היה עשיר כאחיו ומפורסם באהבתו לעמו ולארצו.

בפגישה שזימן השתתפו אליעזר רוקח, ר' אהרן שלוש, חיים אמזלג, ר' משה אלקיים, יוסף בק מויאל, ד. ז. לבונטין, א. בן-יהודה ושמואל הירש, שהיה המועמד למלא את מקומו של אברהם מויאל ז״ל, וכמובן ראשי וחברי המנינים. שלום מויאל הבטיח לקיים את כל מה שהתחייב אחיו הנפטר וראשי הציבור ביפו. האנשים שהשתתפו בפגישה קיבלו גם את ברכתו ועידודו של ר' משה אלקיים, ראש הישיבה ביפו, אשר בירך אותם בברכת: "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש"; וברכת הדרך: "ויעקב הלך לדרכו ויפגשו בו מלאכי אלוהים". והמגינים המשיכו בהכנות כפי שנקבע.

נסים אלקיים סיפר למתפללים שאברהם מויאל הבטיח, שכעבור שנה יתחילו לשלוח עולים חדשים שיבואו מרוסיה להתישב בעזה, והביע תקווה שחובבי-ציון יעמדו בהבטחתם. בינתיים מתישבי עזה יצאו לבדוק את אפשרויות הפרנסה בעיר.

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.

הספר מתאר את החיים בעזה בימים ההם, את ההווי המקומי ואת הדמויות הססגוניות, הערביות והיהודיות, בעיות פרנסה, מסחר ותעשיה, מקצועות ותעסוקה, היחסים בין יהודים לערבים ועוד. הספר מתאר גם את ההתיישבות היהודית במדבר באר-שבע, את הקמת העיר באר-שבע(1900) והקמת חוות רוחמה, הישוב החקלאי הראשון בנגב(1912), את חיי הבדואים במדבר, השייח׳ים וסיפוריהם המרתקים, את מנהיגי הישוב היהודי, את הצבא התורכי ה׳ימתנחל״ ברוחמה, המשמשת גם מרכז צבאי לאנשי ניל"י, העוסקים שם בריגול. לאורך כל הספר בולט המאבק המר והעקבי להיאחזות ולהישרדות.

המחבר, מרדכי אלקיים, הוא יליד עזה (1910), שהקדיש את כל חייו ל״הגנה״, לצבא ולמדינה שבדרך, והיה אחד המפקדים הבכירים ב״הגנה״, בנוטרות ובצה״ל. כאדם המעורה בחיי הערבים בארץ שימש מפקד ה״הגנה״ בנגב, סגן מושל צבאי ברצועת עזה(1956) ומושל יריחו(1976). שימש חבר בעיריות רמלה ובאר-שבע והיה ממקימי עיירות הפיתוח בארצנו. יקיר נתניה, יקיר הועד-הפועל הציוני.

קבר שמשון בכניסה לעזה

משפחת אברהם חיים שלוש

צוענים בשוק עזה

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

 

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.
ארבעים שנות יישוב בעזה

ציאת גרעיני התישבות במנינים – לערים הערביות לוד, שכם ועזה

לוד: ראשונים יצאו משפחה משפחה אנשי מנין לוד הקרובה ליפו. בלוד התגורר ר' סעדיה אלקיים והוא קיבל על עצמו את האיכלוס בלוד. המתישבים לא הגיעו כולם יחד אלא אחד אחד, שכרו בתים גדולים מרובי חדרים. לכל משפחה הוקצה חדר אחד למגורי כמה משפחות ביחד, ובשל הקירבה ליפו – לא הורגשה ההתישבות בלוד.

שכם: אחריהם יצאו אנשי המנין לשכס, בהדרכת יצחק שמחון שהיה תושב המקום. גם הם הגיעו משפחה משפחה, שכרו בתים וחנויות. וגם בשכם לא הרגישו בי באו אל קירבה.

עזה: חכם נסים אלקיים ואברהם חיים שלוש, שעמדו בראש המנין לעזה,ירדו בגפם לעזה ושכרו בתים גדולים למגורי משפחות המנין (הגרעין) לעזה, שהיה הגדול מכולם. ראשונים יצאו חכם נסים ומשפחתו, ואיתם "המלמד", הוא חכם אליהו שימול, שהיה אמור להקים בעזה תלמוד-תורה. שלושת הגברים ומאיר גבאי שכרו בתים26 עבור חמשת המשפחות הראשונות ברחוב הזיתים (חארת אל זיתון). בבית ששכרו היו תשעה חדרים. אחד אחד הביאו לשם את משפחותיהם מיפו, משפחה לכל חדר. המטבח והשירותים היו משותפים. חדר לאורחים, חדר לבית-כנסת ותלמוד-תורה, חדר חנות למזל אשת חכם נסים, וחדר לבהמות. חכם נסים בירך"שהחיינו" לאיכלוס הבית היהודי הראשון בעזה. הערבים, אנשי עזה, שמחו לקראתם, ועזרו להם לשכור עוד בתים

חמישה חודשים נמשכה העברת המשפחות שחגגו יחד את סדר הפסח בעזה, למעט אברהם שלוש, שהיה עדין בגפו בעזה, ולא העלה משפחתו, כי ר' אהרן שלוש ביקש את עזרתו להתחיל בהקמת שכונת נוה-צדק.

המנין ללוד

עובדיה כהן וסעדיה אלקיים, תושבי לוד, קיבלו על עצמם לעמוד בראש המנין שיעלה ללוד. הצטרפו למנין מסעוד כהן, אברהם חסין, משה ארווימי ויוסף אמסלם, שהודיעו על נכונותם להתישב בלוד.

המנין לשכם

יצחק שמחון, שהיה בעל חנות בשכם, הודיע כי גרות שם כיום שש משפחות והוא מקבל על עצמו לעמוד בראש המנין, לקלוט משפחות נוספות להגדלת הישוב היהודי בשכם ולהקים שם בית-בנסת. יצחק עצור, אברהם זגורי, יהודה עמר, שמעץ דרעי, נסים כרסינטי, יוסף שמחון, יוסף וועקנין, שלמה מויאל, אברהם בר, שלמה אלקיים, אברהם בהלול, יחיאל יקואל, יוסף חלפון ודוד דנינו הודיעו על נכונותם להתישב בשכם. נסים קרסינטי הודיע כי הוא עומד לפתוח שם סניף של האחים שלוש.

המנין לעזה

למנין ההתישבות בעזה, שכלל את אברהם חיים שלוש ונסים אלקיים, שהיו להם קשרי מסחר עם עזה והנגב, נוספו באותו מעמד שני האחים משה ועזר ארווץ, אליהו ארווץ, בכור מטלון, מאיר גבאי, חכם אליהו בן-שמול, שהיה נתין אנגלי,זליג רבינוביץ, צבי שטרמליס, י. קסטל, חכם משה פיזנטי ואברהם ארביב. לחכם דוד עמוס, לישועה גואטה ולחכם יוסף יאיר בכר היו עסקים ברפיח ובחאן-יונס, והם הודיעו כי יעברו להתגורר בעזה. חלק מהמשפחות היו קרובי משפחה, כמו א. חיים שלוש ונסים אלקיים, שאמהות נשותיהם היו האחיות לבית הרב אלמוסינינו ביפו, וכן משפחות ארווץ.

כמעט כל חברי המנינים היו נתינים אנגלים, צרפתים וספרדים , שכן באותו זמן היה לנתינות מעמד מיוחד בעיני השלטון בשל הקפיטולציות (זכויות-יתר לשיפוט נפרד ושחרור ממסים).

המשך……

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישארבעים שנות יישוב בעזהובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.

אברהם חיים בן ר' אהרן שלוש

אברהם חיים, שניחן בתכונות מעשיות ומסחריות, נשלח על-ידי אביו לדרום ולנגב ועסק שם במסחר בשעורה. לימים, כשהוחלט ע״י ק.ז. ויסוצקי לגייס את צעירי עזה חלוצים לפני העולים מרוסיה, להקים ישובים יהודיים בערים הערביות, הוא התנדב יחד עם קרובו וידידו נסים אלקיים, ושניהם עמדו בראש הגרעין שיצא להקים ישוב יהודי בעזה.

חצי שנה שהה בעזה, אך לבסוף נעתר לבקשת אביו ר' אהרן לחזור זמנית ולסייע לו בהקמת נוה-צדק. חבלי עזיבתו את הגרעין שעימו יצא לעזה היו קשים עליו מאוד, ולכן הוא לא ניתק עצמו סופית מהגרעין, ובמשך שנה שלמה סייע מיפו לפתור את בעיות ההתישבות בעזה והשתתף בכל התיעצות של אנשי הגרעין להיקלט בפרנסה בעזה. חבריו נהגו לומר, שגופו בלבד ביפו אך נשמתו בעזה, כי האמין בהקמת ישוב יהודי גדול כמו ביפו.

לימים, לקראת הקמת נוה-צדק, היה אברהם חיים שלוש ליד ימינו של אביו, ויחד עם אחיו הצעיר יוסף אליהו שלוש, שהיו לו נטיות לעסקנות, הקימו תחת השם "האחים שלוש" בית-מסחר לחומרי-בנין ובית-חרושת למרצפות, וכקבלני בנין בנו את בית-הספר לבנות על-שם לוינסקי (כיום מרכז סוזן-דלל), חלק מהבתים בנוה-צדק, וכן את הגימנסיה"הרצליה" באחוזת-בית.

לחברי הגרעין שיצאו לעזה ונתקלו בקשיים גדולים, וביחוד לידידו נסים אלקיים, היו חסרים ניסיונו, יוזמתו ותושייתו של אברהם חיים שלוש. בשנת 1900 חזר אברהם חיים עם משפחתו לעזה והמשיך למלא תפקידים חשובים בהתפתחות הישוב, ושהה בה 10 שנים, אך בשל עסקי משפחתו נאלץ שוב לחזור ליפו.

בשלהי 1887 היו בעזה 30 משפחות. בשנת 1888 ביקר אליעזר בן-יהודה בעזה, והבטיח לשלוח להם מורה לעברית. הוא שלח מורה בשם מלצר, שלימד במיבטא אשכנזי. חובבי-ציון הקציבו שכר לגננת מקומית ואת התפקיד קיבלה צעירה מקומית, גרסיה לבית פיזנטי, שהיתה עוזרת לגננת בראשון-לציון, והוריה גרו בעזה. אחותה מלכה פיזנטי גוייסה כאחות רפואית.

לעזה נוספו משפחות מהעדה המוגרבית והספרדית מיפו ומירושלים, מאנשי הרב דוד בן שמעון צוף דבש, שהיה חסיד מבשרי הציונות המדינית. רוב תושבי עזה היהודיים היו מיוצאי המגרב (צפון אפריקה), נתינים צרפתיים, ספרדיים ואנגליים.

ארגון"התחיה" מיסודם של א. בן-יהודה וי.מ.פינס

בשלחי 1881 הקימו אליעזר בן-יהודה, י. מ. פינס, נסים בכר וד"ר הרצברג את הארגון"תחיית ישראל", שמטרתו היתה בדיקה יסודית של השטחים הראויים להתישבות.

בין מטרות הארגון היו גם הרחבת הישוב בארץ וזקיפת קומתו של עם ישראל משפלותו, ביצור רוחו, והשבת כבודו כבראשונה. זה היה ארגון אידאולוגי ראשון בעת ההיא שקרא לצעירי הארץ להתגייס למטרותיו. מטרות הארגון שבו את לב צעירי יפו, שהיו לאומיים בהשקפתם וצעירים רבים הצטרפו לארגון, בראשם האחים יוסף בק, אברהם מויאל וחיים אמזלג. הצטרפו גם שלושת בניו של ר' משה אלקיים ושני בניו של ר' אהרן שלוש. רק מעטים מצעירי ירושלים העזו להזדהות בחשאי עם ארגון ה תחי ה.

אליעזר בן-יהודה עמד על תודעתם הלאומית של צעירי קהילת יפו ועל הזדהותם החופשית עם שאיפות הארגון, לעומת הזדהותם של מעטים מקרב צעירי הישוב הישן בירושלים, והיה יורד אחת לשבועיים לשבת עם צעירי יפו, להדריכם ולחזק בהם את ערכי הארגון הלכה למעשה, ואת המשמעות המעשית של הרחבת ישוב הארץ וחיזוק קדושת קליטת העלייה, שקהילת יפו התברכה בה.

צעירי ירושלים, לעומת זאת, היו נתונים ללחץ רבני הישוב הישן בארץ, ולא העזו לגלות את השקפותיהם וחברותם בגלוי, עקב המאבק של רבני ירושלים נגד א. בן- יהודה ונגד השקפות הרבנים אלקלעי וקאלישר שהטיפו לישוב הארץ "

בבית משפחת מויאל ביפו היקצו לאליעזר בן-יהודה חדר מיוחד בעת ששהה ביפו, ואירחו אותו לשולחנם. הקהילה שילמה לאליעזר בן-יהורה את דמי הנסיעה היקרים מירושלים ליפו – וחזרה, שהיו מעל ליכולתו הכספית. בעת ההיא מצבו הכספי לא היה שפיר. בנוסף לכך הוא נרדף ע״י רבני ירושלים הקנאים.

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקייםארבעים שנות יישוב בעזה

שיטת הפרנסה בשוק עזה

בעלי הצרורות היו יוצאים שניים-שניים לשוק והיו פורשים סחורתם על מחצלת. כל המעונין קנה מהם סחורה, והיה שגור בפיהם כי"יום מבורך אחד בשוק שווה לשבוע סיור בעיר". היתה להם פרנסה מיגיע כפם, אבל חיפשו דרבים נוספות להיטיב את מצבם ולחדור לסחר החליפין עם בדואי המדבר, שהיה כולו בידי הסוחרים הערביים.

שיטת ההתישבות של המשפחות שבאו לעזה מיפו התבססה על ניסיון אבותיהם ביפו, שגם הם היו ראשונים לסחור בעיר ערבית. אולם עזה לא דמתה ליפו ודרכי הפרנסה בה היו שונים לחלוטין. כשהוריהם הגיעו ליפו בקבוצות או כיחידים, עשו צעדיהם הראשונים לפרנסת משפחתם בחלפנות ובמתן הלוואות ברבית על-פי עקרונות המוסר היהודי: רבית הגונה, לא קצוצה, לא נשך ולא חמס. הם התחרו בערבים שלקחו גם נשך וגם ריבית קצוצה, שהכבידה על תשלום החוב – במגמה לעקל את רכוש הלווים ולגזול מהם את אדמתם.

גם יהודי עזה החלו בחלפנות ובמתן הלוואות. וביוון שהיהודים בעת ההיא היו מפורסמים ביושרם ובהלוואותיהם ההגונות, הערבים העדיפו אותם. עם זאת עזה היתה עיר קטנה ולא יכלה לפרנס חלפנים רבים, על כן היה הכרח לחפש פרנסות אחרות.

כאמור, עזה היתה עיר חקלאית קטנה מאוד. המסחר בה לא היה מפותח דיו כבערים אחרות. על-כן, היו למתישבים בה בעיות קליטה קשות בפרנסות שלא הכירו, בקרב חברה ערבית זרה ובעיר שאין בה יהודים. הם נאלצו לממן החזקת מוסדות ציבוריים בכוחות עצמם, וגם להתקיים מכספם עד להכנסות הראשונות מיגיע כפם, ללא כל עזרה. במיוחד היה המצב קשה לנשים, שנקלעו למצב שבו היו נשארות לבד בבית, בזמן שראשי המשפחה יצאו לחפש פרנסה ונעדרו מהבית למן הנץ החמה ועד לשקיעה.

המתישבים החדשים לא היו יושבי בית. הם יצאו כל בוקר על חמוריהם לחפש פרנסה בסביבה. למרבה המזל, לכל משפחה היה מלאי מזון בבית, שכלל את אבות המזון ההכרחיים, כי לא היו אז חנויות שכונתיות, ואת כל המיצרכים קנו בשוק הרחוק בעונה המתאימה: שמן, קמח, זיתים, מלפפונים כבושים, פירות יבשים, תמרים, תאנים, גרעינים לפיצוח, איטריות, גבינה, חמאה מלוחה, נפט ועוד.

לכל משפחה היה חדרון אחסנה קטן למיצרכים אלה שקראו לו"מונה" (מזווה), להבטיח מזון למשפחה, אך, לא לכל משפחה היו די משאבים לאגירת מזון, או כדי לקנות מדי יום ירקות בשר, דגים ועופות.

במחסור חשו בעיקר אלה שלא הצליחו להרוויח כדי פרנסתם. כי היו כאלה שלא מצאו עדיין פרנסה, והגיעו למצב שלא יכלו להמשיך. חלקם התביישו לחזור ליפו אל קרוביהם, וחלקם אמרו: אם זוהי גזירה, נאכל כאן גזר בלבד ולא נחזור ליפו. כי איך ניראה שם אם לא יכולנו לעמוד בשליחות של ישוב הארץ?

בחמש השנים הראשונות לא היתה עזיבת מתישבים ולא היה ניסיון לסכן את משימת ההתישבות בעזה. שליש מהמשפחות שעלו בשלב ראשון נזקקו לעזרה. בעזרת ז. ד. לבונטין ואנשי קהילת יפו הוקמה קופת גמ״ח לעזרת המתישבים, לתת להם הלוואות ללא רבית, למסחר. חכם נסים עשה הכל שלא יעזבו, ועמלו לא היה לשוא. הוא גם לא הפסיק לנסוע מדי פעם ליפו ולירושלים לשכנע משפתות ציוניות נוספות, חסידי " צוף דבש ", שגם הם דגלו במצוות יישוב הארץ, לבוא ולהתישב בעזה.

המתישבים בעזה ניסו לשלוח ידם בבמה ענפי פרנסה:

חלפנים, שהיוו חלק מחמולת ארווץ, אנשי גיברלטר, נתינים בריטיים עשירים. אחרים מכרו סחורות מנופקטורה בשווקים. חכם דוד עמוס הלווה ברבית לחקלאי רפיח, ובני משפחת יאיר הלוו ברבית, בעיקר לחקלאי חאן-יונס, ושמם הלך לפניהם כאנשים ישרים.

מזרנאים, שייצרו ותיקנו מזרנים, שמיכות וכרים לפי הזמנה. אלה היו עומדים במקום קבוע בשוק, ובידם המכשיר לניפוט (הפרכות) כותנה בצורת כינור גדול בעל מיתר אחד. כינור זה גם סימל את מקצועם. הלקוחות שלהם היו ערבים שיצאו מדי בוקר, לקנות או למכור בשוק. היו מזמינים את המזרנאים לחדש מזרנים ושמיכות, או לייצר חדשים לילדים הנוספים במשפחה.

הקבוצה השלישית היתה קבוצת הרוכלים, שנקראו בערבית "אבו באג'ה״ ("נושאי הצרור). אלה נשאו צרור בדים גדול על גבם; בדים למזרנים, לשמיכות, בדי משי לשמלות, ובד שחור למליות לנשים, שהיו תפורות בשני חלקים: חצאית, ושכמיה שהנשים לבשו על לבושן לכסות את כל הגוף והראש, וצעיף שחור, שקוף, לכיסוי הפנים. בערבית קראו לזה"מנדיל".

בצרור היו גם מיני בדים לאומבזים לגברים. נושאי הצרורות נתלוו למזרנאים והציעו בדים למזרנים. הם כיתתו רגליהם מבית לבית, נקשו על הדלתות וקראו "בדים-בדים לכל המשפחה", בדים לאומבזים ל"גברים", בדים לכלות. הנשים שהיו מעונינות פתחו את דלת ביתן, הסתכלו בסחורה וקנו כל מה שחפצה נפשן.

ישועת מקצוע המזרנאות

מאבק ההישרדות של הישוב החדש בעזה התחלק לשתי תקופות. תקופת ארבע השנים הראשונות, מיום העלייה ב-1886 עד 1890, עד הקמת העיר באר-שבע, היתה הקשה ביותר. התקופה השנייה היתה תקופת אכזבה מחובבי-ציון ומהמשרד הארצישראלי, שנמשכה עד למלחמת-העולם הראשונה. בתקופה זו הם ציפו, לשווא, לתגבורת של העלייה החדשה מרוסיה לפיתוח ישוב יהודי גדול ועצמאי בעזה, לחיים קהילתיים, למוסדות ציבוריים, בית-ספר, בית-כנסת, מקווה- טהרה, ובית-עלמין, ונאלצו לממן הכל בעצמם. בהיעדר בית-עלמין שלחו את המתים לקבורה בתל-אביב ובירושלים.

בארבע השנים הראשונות גדל הישוב בקצב איטי והגיע רק ל-30 משפחות, שנשאו בנטל החזקת המוסדות וגם בארגון המצב הכלכלי. הם אמרו: נמתין בכל מחיר לבוא אחינו מרוסיה, לא נבייש את אבותינו ולא נפר מצוות ישוב הארץ. באותו זמן החלו בעלי המלאכה וסוחרי הבדים, סוחרי הדגים והחלפנים ובעלי האמצעים להתאושש תוך הצלחה במסחר במדבר באר-שבע, ברפיח ובחאן-יונס, וביצוא השעורה והחנדל לארצות אירופה. הם גם החלו לסחור בסדקית, סיפקו את צרכי הבדואים במדבר באר-שבע ובמדבר סיני, וגם את השווקים בעזה ובבאר-שבע; עם עלות השחר, יצאו למדבר לכמה ימים, וחזרו למחנות הבדואים.

במחנות הבדואים הם פרשו סחורתם על מחצלות, מכרו וקנו גם בכסף וגם בחליפין. זה קנה ושילם כסף וזה החליף סחורה בסחורה, והרווח היה כפול: מה שהחליפו עם הבדואים מכרו בעזה. הישוב בעזה החל לגדול. משפחות צעירות נוספות הגיעו מיפו וגם מחברון. במשך הזמן התגבשו שתי קבוצות רוכלים: הקבוצה, שחבריה יצאו למכור סחורות במחנות הבדואים במדבר, שנקראו רוכבי הפרדות; והאחרת, שאנשיה יצאו לתפור ולתקן מזרנים בכפרי הרצועה, שנקראו רוכבי האתונות.

הרוכלים העירוניים שוטטו ברחובות העיר, הכריזו בקול על סחורתם, ומכרו מסרקות, אבקת כחל לעיניים, מברשות כחל, אודם ללחיים, חינה, מספריים, קבקבים, נעלי-בית, צעיפים ובדים לצרכים שונים. בין הרוכלים היו גם ליצנים שהכריזו בהיתול על מרכולתם וקראו בקול "קבקבים ונעלי-בית לפיסחים, מברשות כחל לעיוורים, אודם וחינה לזקנות".

כך הם הצחיקו את השומעים. הנשים המוסלמיות העזו לפתוח את דלתות ביתן ולקנות רק כשידעו שהרוכלים הם יהודים, אולם לא הכניסו אותם פנימה. הכל התנהל בפתח הבית. לעומתן, הנשים הנוצריות היו חופשיות יותר, אולם גם הן לא פתחו דלת אלא רק אחרי שהכירו את קולו של הרוכל היהודי. הנשים לא העזו לצאת לקנות כי פחדו מפני הצוענים האלימים, שעם פתיחת הדלת היו פורצים בכוח ושודדים מכל הבא ליד

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

בתי-בנסתארבעים שנות יישוב בעזה

המתישבים בעזה הקימו בשלב הראשון ארבעה בתי-כנסת. שניים מהם היו שייכים לחמולת ארווץ, אחד בבית נשיא העדה משה ארווץ ואחד בבית יצחק אליהו ארווץ. שלישי היה של משפחת חכם יוסף יאיר, משפחה שהתחרתה בעושרה במשפחת ארווץ. בית-הכנסת הרביעי מקהילת יפו היה בביתו של חכם נסים אלקיים, שעמד בראש הגרעין שעלה לעזה.

המצאת מסחר החליפין עם הבדואים בנגב

נסים אלקיים וחכם דוד עמוס יצאו לחקור את אפשרויות הפרנסה במסחר שעורה בנגב, שהיה מרוכז בידי הערבים, כי הסוחרים הערבים העשירים היו בעלי קשרים הדוקים עם הבדואים בעסקי סחר החליפין. הערבים היו מביאים לשוק שיירות גמלים עמוסי סחורה מבוקשת על-ידי הבדואים, ולא קל היה להתחרות בהם.

היה ברור שבכל תחרות בשווקים תהיה ידם של הערבים על העליונה. חכם נסים ועמוס החליטו, כי הדרך להתחרות בסחר החליפין היא בתוך מאהלי הבדואים המפוזרים הרחק במדבר,למנוע שכל בדואי ובדואית יכתתו רגליהם לשוק כדי למכור כבשה או שתיים, או שלוש תרנגולות, מעט חמאה, או מעט צמר עזים וצמר כבשים, לחסוך להם מהלך של לילה ויותר לשוק, על-ידי הבאת הסחורה אל המאהל, שם יקנו אלה מאלה וימכרו אלה לאלה, והכל ירוויחו גם בקנייה וגם במכירה. זו היתה העצה. וכך הצליחו היהודים לעקוף את השוק.

יצוא שעורה וחנדל מהבדואים בנגב – לאיתנה

שעורת הנגב היתה מבוקשת מאוד בתעשיית הבירה באנגליה ובסקוטלנד. טעמה עלה על כל שעורה שגדלה במקומות אחרים. היא היתה מיוחדת במינה ולכן התפתח יצוא של שעורה זו. בעונת השעורה המסחר היה מעין בורסה שהתנהלה בשני שלבים. בשלב הראשון, סוחרים קטנים רבים, שעסקו במסחר עם הבדואים, אספו שעורה תמורת סחורה ומכרו אותה לסיטונאים בעזה, שמכרו ליצואני טריפולי, בעלי המונופול באספקת שעורה למבשלות הבירה באנגליה ובסקוטלנד. בידי הסוחרים הערבים העשירים היתה דרך נוספת: הם שילמו לזורעים הבדואים מפרעות לפני הזריעה וקנו מהם את היבול למפרע, וגם מה שאספו הסוחרים הקטנים.

המונופוליסטים מטריפולי היו יהודים. משפחת ארווץ שהיתה עשירה וחזקה, התקשרה למונופוליסט ארביב בטריפולי, וחכם דוד עמוס התקשר ליצואן נחום מטריפולי, שניהם היו בין השליטים על מסחר השעורה בנגב. אולם חנדל, שהיה דרוש לתעשיית התרופות בגרמניה, נמכר כיצוא חופשי לאחים מאייר, בעלי תעשיית תרופות בהמבורג. הם קנו מכל מי שהציע להם סחורה באיכות הדרושה.

החנדל רוש הוא מן אבטיח קטן, מר כלענה, שגודלו כגודל תפוז קטן, היה צומח בר רק במדבר. הבדואים ליקטו אותו וייבשו אותו במדבר. וכאשר קליפתו התקשתה מאוד ארזו אותו בשקים והעמיסו אותו ברשתות על גמלים; בכל רשת עשרה שקים, רשת מכל צד של הגמל, והביאו אותו לסוחרי החנדל בעזה.

בחורות ונשים קילפו את החנדל בתערי גילוח, בקבלנות. את החנדל המקולף ארזו בארמים מעץ (מטר על 80 ס"מ) והעבירו אותם בסירות לאוניות שעגנו בחוף ימה של עזה, ומשם להמבורג. הגרמנים קראו לחנדל"colecant" ("קוליקנט"), והוא שימש, בין היתר,לייצור תרופת הכינין.

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

זה מייל שקיבלתי מגולש שאיני מכיר……

הגולש הנזכר נתן את הסכמתו המלאה לפרסם מייל זה שלו….

אשמח מאוד לתגובות מגולשים אחרים….ארבעים שנות יישוב בעזה

להלן המייל ככתבו וכלשונו :

אבי משה ארוואץ ז״ל, נולד בעזה בשנת 1898.
הוא למד בחדר אצל דודו, נשיא הקהילה היהודית בעזה ורבה הראשי, הרב משה ארוואץ.
אחד מחבריו לכיתה בחדר היה הרב הילל שמחון, שבשנות הארבעים חי בשכונת נווה צדק.
משפחת ארוואץ הענפה – הייתה מעורה בחיי הקהילה היהודית, ודודו של אבי הרב משה ארוואץ, הקים בית הספר עברי, בית הכנסת, מקווה ובית מרחץ, בית שליטה כשרה ועוד.
הרב משה ארוואץ היה גם הקונסול הבריטי בעזה, ובשלטון העוטומני – היה הרבה כבוד לקונסול הבריטי.
משפחת ארוואץ הגיעה לעזה מגיברלטר הבריטית, באמצע המאה התשעה עשרה, הם עזבו חיים, כציונים נלהבים.

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

עזה בסוף המאה ה-19שמשון הקבר בעזה

עזה היתה עיר המחוז הגדולה ביותר בדרום הארץ ובנגב, צומת מסחרי בין הים התיכון לים-סוף. העיירות הקטנות ברצועה היו תחנות-ביניים במרחבי מדבר באר-שבע ומדבר סיני ושימשו גם נקודות-מעבר בין עזה ומצרים. מדובר בדיר- אל-בלח, חאן-יונס ואל-עריש שלאורך חופי הים התיכון.

מחנות רבים של שבטי בדואים חנו בצמתים שעל דרכי השיירות במדבר בין א״י ומצרים. עזה היתה עיר נפה ומושב של הקאימקם, (מושל של סנג'ק (מחוז) באימפריה העות'מאנית. )  המושל התורכי – אחת משש הנפות של הנגב במחוז ירושלים. קאימקם עזה חלש על כל ישובי הדרום, מקטרה (גדרה) עד גבול מצרים. אף-על-פי שהתורכים בעת ההיא שמרו על החוק ביד חזקה, המשיכו הבדואים לשדוד את שיירות הגמלים, שהבריחו סחורה, וביום השוק הביאו את סחורתם המוברחת לשוק – יחד עם פרי אדמתם.

עזה היתה השוק הדרומי הגדול לבהמות עבודה: חמורים, גמלים, סוסי עבודה וסוסי רכיבה אצילים, כבשים ועזים לבשר, תבואות, אבטיחים, פירות, ירקות ודגים. היא היתה גם עיר יבוא ויצוא. אליה הגיעו אוניות קמח וחומרי-בנין, וממנה יצאו שעורה, חיטה, חנדל, שקדים, אבטיחים והדרים למצרים, לגרמניה ולאנגליה.

חנדל : אֲבַטִּיחַ הַפַּקּוּעָה (שם מדעי: Citrullus Colocynthis. ידוע גם בשם חנדל, מן הערבית حنظل) הוא צמח עשבוני רב שנתי ממשפחת הדלועים הצומח באזורי ערבה ומדבר

הסוחרים שעבדו במדבר שילמו לבדואים מסי-מעבר על סחורות שקנו מהצפון והעבירו למצרים, ולהיפך. תושבי מחוז עזה, וכן הבדואים, היו רשאים לשאת נשק בתוך העיר ומחוצה לה. חנויות רבות עסקו במכירת נשק: פגיונות, חרבות, אקדחים ורובים. ביום השוק הופיעו השייחיים הבדואים בשלל צבעי לבושם – עבאיות רקומות חוטי כסף, כאפיות משי, עקאלים שזורים חוטים מוזהבים, ופגיונות משובצים באבני-חן בחגורותיהם. הכל נעלו מגפיים אדומים עם פרסות ברזל. כל שייח' התחרה בזולתו בלבושו ההדור, במשרתיו ובשומרי ראשו. כולם רכבו על סוסים אצילים. כל סוס והקישוטים הרב-גוניים שלו; כל סוס וריתמותיו היפות. אחריהם השתרכו שיירות הגמלים העמוסים מכל טוב.

את הסוסים קשרו בחאן, כשעל ראש כל סוס מוכליה מלאה שעורה לתבן. את השומר השאירו על הסוסים, והשייח' ומלוויו ירדו לשוק למכור ולקנות. על-פי-רוב, שימש הנשק שעליהם ערובה לשקט, ולא השתמשו בו לרעה, להוציא מקרים נדירים של עשיית חשבונות מתוכננים מראש. איש לא אבה להסתבך עם המשטר העריץ של התורכים בארץ, וגם לא להסתבך בגאולת דם.

גם היהודים, שהשתלבו בחיי המסחר, נהגו כמינהג המקום: איש איש ואקדחו על גופו, וכל ילד וכל תלמיד התקשט בפגיון קטן משובץ, מתאים לגילו.

מקצועות ותעסוקה של ערביי עזה

מפעלי חרושת וייצור לא היו בעזה. עיקר הפרנסה באה מהחקלאות, מהדיג, מתעשיית הבדים ומהצביעה. היתה גם תעשייה ביתית. הצכע המקובל היחיד היה הצבע הכחול לשמלות הכפריות והבדואיות, שאותו הפיקו מקליפות הרימונים. בעלי-המלאכה החשובים היו אלה שעסקו בעור, בנעליים, במגפיים, באוכפים ובריתמות סוסים. התעשיה הגדולה ביותר היתה תעשיית כלי החרס, קדירות וצינורות חלולים לבנין, וכדים לרחצה בבתי-השימוש, כי לא היה נייר בעת ההיא.

בעזה היו ארבעה רובעים

הרובע המזרחי– סגיעיה, בל ישבי פועלים ועובדי אדמה;

הרובע המערבי– תארת אלדרג' (רובע המדרגות), בו ישבו פלחים, סוחרים ובעלי תעשיה עירוניים;

הרובע הצפוני– חארת אלתופח, בו ישבו פלחים בעלי בוסתנים וסוחרים. יהודים ישבו בו במאה החמש-עשרה ובמאה השש-עשרה. הוא נקרא גם חארת אליהוד (הרובע היהודי);

והרובע הדרומי– חארת אלזיתון, בו ישבו עירוניים, סוחרים ובעלי בוסתנים, ובו היתה מרוכזת העדה הנוצרית. במרכז רובע זה היה החאן הגדול-״חאן אלזית"- ובתי המרחצאות. כאן התישבו היהודים שבאו מיפו להקים ישוב יהודי בעזה. לכל עדה גדולה ברובע היה מוכתר, בשכר סמלי.

בכניסה לעזה יש קבר עתיק, "קבר שמשון". הערבים קוראים לו"אבו-אלעזם" (אבי הכוח), הוא שמשון.

אזורים של מגורי היהודים בעזה

היהודים שהתרכזו ברובע הדרומי, גרו בראס אלטאלע, בחארת אל אלעטיה, בחארת אלשמה, בחארת אליהוד, בחארת אליזתון, באכה ראס אלטאלע, בחאן אלזית ובבאב אלדורן. בכל בית התגוררו ביחד כמה משפחות, כאמור.

בסביבה זו היה בית-המרחץ, "החמאם", ששימש גם מקווה לכלות ולנשים. קראו לו "חמאם אלסמרה" (השומרונים). בחארת אליהוד, סביב המסגד הגדול, ובראס אלטאלע ובסכנת אבו רמדאן, היו כמה בתי-כנסת ובית-הספר. בחארת אליהוד וברובע ששכן שמאלה מהרחוב הראשי, דרך ראס אלטאלע עד חארת אל-זיתון, היו עוד כמה בתי-כנסת. בשוק של עזה היו גם חנויות של יהודים.

כמעט כל הבתים היו שייכים לנוצרים העשירים. מוכתר העדה היהודית בעזה, שמינו אותו השלטונות בשנת 1908, היה חכם נסים אלקיים.

כמו יפו, היתה עזה מוקפת בוסתני תפוחים, לימונים, שקדים, תאנים, ענבים ותפוזים. חלק מהבוסתנים חיה שייך לנוצרים. מדי יום ראשון בשבוע יצאו לשם לבילוי עם משפחותיהם, וצעירי הנוצרים היו מזמינים את צעירי היהודים לבלות עימם ולשתות עראק בבוסתנים.

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

 

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמהארבעים שנות יישוב בעזה

מרדכי אלקיים

רשימת 30 המשפחות שעלו במנין הראשון לעזה עד סוף 1890.

אברהם חיים שלוש,סוחר.

.1

נסים אלקיים, סוחר.

.2

משה ארווץ, סוחר.

.3

אליהו ארווץ, חלפן.

.4

עזר ארווץ,סוחר.

.5

חכם יוסף יאיר, סוחר וחלפן, מלווה ברבית.

.6

חכם דוד עמוס, סוחר וחלפן, מלווה ברבית.

.7

בכור מטלון, סוחר.

.8

מאיר גבאי, פחח.

.9

נסים בהן, חייט.

.10

חבם אליהו שמול,מלמד בתלמוד-תורה.

.11

ציון עגיב, סנדלר.

.12

חבם משה פיזנטי, שוחט.

.13

ד"ר אברהם פיזנטי, רופא.

.14

יוסך קסטל, מבעלי טחנת קמח בביר(ברורי-חיל).

.15

סלומון סטהון, שותפו של יוסך קסטל.

.16

יהודה לוי, חייט.

.17

שמעון מחפוד, סוחר וחלפן, מלווה ברבית.

.18

יוסף שמול, חייט.

.19

יצחק לוי, סוחר בדים מחברון.

.20

אברהם הרשקוביץ, חייט.

.21

יוסך גואטה, יצואן.

.22

 

23 – זיליג רבינוביץ, מוכר משקאות.

24 – רפאל ארווץ, חלפן, מלווה ברבית.

25 – אברהם יאיר, חלפן, מלווה ברבית.

26 – שלמה יאיר, סוחר, מלווה ברבית.

27 – רפאל יאיר, סוחר.

28 – בנימין כהן, מזרנאי, יצרן מזרנים ושמיכות מנג'ד (בערבית)

29 – פניז'ל, מזרונאי, יצרן מזרנים ושמיכות מנג'ד (בערבית)

30 – יוסף אלדהאן, מזרנאי, יצרן מזרנים ושמיכות מנג'ד (בערבית)

סוף פרק שני

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

פרק שלישי – 1890-1886ארבעים שנות יישוב בעזה

הראשונים שסחרו בשעורה וחנדל

יהודי יפו שסחרו בשעורה ובחנדל בנגב היו יוסף בק מויאל, ר' אהרן שלוש ור׳ משה אלקיים, וכך נם הבנים אברהם חיים שלוש ועזיז אלקיים, סבו(אבי אמו) של השר עוזי בר-עם. הם סחרו בשעורה של מדבר הנגב עם משפחת אלשווה, ראש עיריית עזה עתיר הנכסים. לאלשווה היו אדמות בעזה, בבאר-בשבע, במדבר סיני, שהגיעו עד לעציון-גבר. גם משפחות בסיסו, סורני, אלרייס כיאל, חוסייני, אבו רמדן ואבו שעב, שלטו שלטון ללא-מיצרים. היהודים לא יכלו לחדור לענף זה, לא במישרין ולא בעקיפין, והם נסוגו. לא כן אנשי הגרעין שבאו להקים ישוב יהודי בעזה. אלה הצליחו לעקוף קשיים אלה על-ידי כך שהתקשרו אל היצואנים המונופוליסטים היהודיים בטריפולי, שאיתם סחרו הערבים בעזה, ועם הסוחרים הערביים המקומיים, ויצרו שותפויות עימם, או עם אחד מראשי שבטי הבדואים שהיו מעוניינים ביצוא סחורתם לארצות אירופה, בעזרת אותם יצואנים בעלי המונופול בטריפולי.

ב-1864 יצאו כמה סוחרים יהודים אל ראשי השבטים במדבר, וקנו שעורה בכמויות גדולות. בזכות שותפותם עם ראשי השבטים הם הביאו עימם למכירה לבני השבט בדים, קפה, ממתקים ומיני סידקית. כאמור, התנהל כאן סחר חלופין: סחורות תמורת שעורה והנדל, והמסחר התנהל בזכות השותפות.

התפתחות הישוב היהודי בעזה

ב-1896 הישוב בעזה גדל לאיטו. נוספו אליו משפחות מירושלים ומחברון. הם מצאו פרנסה ולא עזבו את עזה. ב-1896 היו בעזה כ-50 משפחות והמוסד החינוכי היחיד היה תלמוד-תורה קטן, שבו לימד חכם אליהו שמול מיפו. רק שתי משפחות שלהן ילדים גדולים, נזקקו לבית-ספר, ונאלצו לעזוב את עזה ולחזור ליפו.

כשנוכחו חכם נסים אלקיים ואברהם חיים שלוש, שקיימת סכנת עזיבה בהיעדר בית-ספר, הם יצאו לשכנע משפחות צעירות מחברון להתישב בעזה, והצליחו להגדיל את הישוב גם בעזרת צעירים מיפו.

באותו זמן הגיעו ליפו מגיברלטר משפחות רבות, ביניהן משפחת אמוץ, נתינים בריטיים אמידים שהיו להם קרובים בעזה. המשפחות לא הכירו את עזה והיססו להיענות בחיוב להזמנה להתיישב בה, כפי שעשה פעמים רבות בעבר חכם נסים אלקיים, שסיפר לאנשי גיברלטר על מטרת ההתיישבות היהודית בערים הערביות, על הלבטים של תושבי עזה כישוב קטן, ועל הסיכויים הכלכליים הגדולים הטמונים במסחר עם הבדואים, ביצוא השעורה והחנדל לאנגליה ולגרמניה, שנמצא, כאמור, כולו בידי סוחרים ערבים עשירים. אלקיים הביע דעה כי העשירים שביניהם יוכלו, כנתינים בריטיים, להתחרות בסוחרים הערבים שאין להם רשיונות יצוא לארצות אירופה, והם מייצאים באמצעות יצואנים יהודיים מלוב. כנתינים בריטיים, אין ספק שייכלו לקבל רשיונות ליצוא סחורה לאנגליה ולגרמניה, והזמין אותם לבקר בעזה.

משה ארווץ, ראש המשפחה, ואחרים, ביקרו בעזה ובדקו את תנאי המסחר. הם הגיעו לידי למסקנה שדברי חכם נסים כנים, והסיכוי להתבסס כלכלית עם משפחותיהם הענפות טוב בעזה מאשר ביפו. רוב המשפחות הלכו אחרי משה ארווץ והתישבו בעזה. ר' אהרן שלוש, שלום מויאל, יוסף בק מויאל וחיים אמזלג, קונסול בריטניה ביפו, הבטיחו להם הלוואות ברבית סמלית כדי להתחיל במסחר בעזה, אם יזדקקו להן; ראש המשפחה מוסה ארווץ הודה להם ואמר, כי השם בירך אותם בממון ואינם נזקקים להלוואות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר