ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים


ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

מהו המסחר בשעורה ובחנדל(רוש)?=

היום קשה מאוד לתאר מהי"חלוציות" בארץ במאה ה-19 ובראשית המאה ה- 20. יהודים הלכו לגור באוהלי הבדואים במדבר באר שבע. חכם נסים,שעמד בראש גרעין יפו בעזה(1886), במטרה לקלוט עולים חדשים מרוסיה כמו ביפו, עשה זאת ללא ניסיון, ללא הדרכה או עזרה. הוא גילה, כי למסחר בשעורה המיוחדת של הדרום והנגב ובחנדל, נדרש כסף רב היה צורך לשלם לבדואים מפרעות לפני זריעת השעורה ולפני עתת החנדל, ואת יתרת הכסף לשלם בעתת האסיף, בדי להבטיח מסירת הסחורה(דמאן).

הסכמים נעשו בעל-פה, וזה לא היה פשוט לסוחרים מתחילים לשלם כסף לבדואים האנלפאביתים המפוזרים במרחבי המדבר, ללא חוזה כתוב וללא כל ביטחון בכתב רק משפחות הארווסים העשירות היו, אולי, היחידות שיכלו לפעול בשיטה זו בעת ההיא. אין גם לשכוח, שכלי התחבורה בימים ההם היו החמור, הסוס והגמל. חיה קשה לסוחרים מתחילים להגיע למחנות הבדואים במרחבי המדבר, לכן המסחר היה מבוסס על היכרות ועל אמון הדדי בלבד, ללא מיסמך שיבטיח את כיבוד ההסכמים וההבטחות.

הכל נעשה בעל-פה. אפילו הסוחרים הערבים העשירים מעזה נעזרו בראשי השבטים החזקים, לשמש להם לעדות להבטחת קיום ההסכמים שנעשו בנוכחותם. כמובן שזה לא היה בחינם. היו גם בעיות אובייקטיביות שנבעו משנות בצורת, או מחיים ומוות של המוכר או הקונה; לכן לא כל סוחר חדש היה מסוגל לעמוד בקשיי מסחר אלה עם אנשי המדבר, ורבים נאלצו לעזוב ולעבור לענפי מסחר אחרים, נוחים יותר, גם אם היו פחות רווחיים. כאמור רק שבט הארווסים הצליח לעמוד במסחר הזה.

האוהל היהודי הראשון במדבר באר-שבע

ראש גרעין עזה, חכם נסים, נהג להתיעץ עם עמיתו אברהם חיים שלוש, שהיה ותיק במסחר השעורה בנגב, דבר שעודד אותו להמשיך להתמודד שם עם המצב, חרף כל הקשיים.

באחד הימים נזדמן אל חכם נסים בדואי ממדבר באר-שבע, שהביא לעזה שעורה למכירה. חכם נסים הציע לו לעבוד אצלו בהעברת שעורה שהוא יקנה בשוק באר- שבע – למחסן שלו בעזה. הבדואים אמרו לחכם נסים, שהם ימכרו לו שעורה בזול יותר מאשר בשוק, והזמינו להתארח בביתו. חכם נסים ועוזריו היהודים נטו אוהלו בקירבת אוהל הבדואי בן שבט אל-עטוונה (ליד באר המים שחכם נסים קרא לה "באר אברהם", השייכת לשבט אלתיאהה).

בלילות, ליד ספל הקפה, הפליא חכם נסים את שומעיו בקריאה בקוראן הקדוש, וזכה להערכה רבה בשל הטלית והתפילין, שלבשו-הניחו הוא ועוזריו בשעת תפילת שחרית.

שכניו לאוהל, שהתרשמו מהופעתם בעת התפילה, סיפרו לאמיר חאיג עלי אל-עטוונה, ראש שבט אלתיאהה, על הסוחר היהודי הקונה שעורה ועל בקיאותו בקוראן. שייח' עלי שלח להזמין אליו את חכם נסים להתארח במדאפה שלו. במשך הימים ששהו יחד התקשרו השניים איש אל רעהו, התידדו והחליטו לעבוד ביחד.

חאג' עלי סיפר לנסים אלקיים על מוצא שבט אלתיאהה, אשר מתייחס לנביא יתרו, חותן הנביא מוסה. ומאז הם תועים במדבר (פירוש המלה תיאהה: תועים). עוד סיפר, כי שבט אלתיאהה מחזיק במקורות המים, כי הם השבט החזק ביותר מזה שנים רבות במדבר באר-שבע.

כשחכם נסים אלקיים הציג עצמו כנסים בן מוסה בן עזיז בן איברהים בן דהווד, התפעל חאג' עלי מכך שגם היהודים זוכרים את אבותיהם.

נסים אלקיים נודע בבקיאותו בקוראן ובתורת הנביא מוסה, שהיתה מכובדת הן בקרב הבדואים והן בין העירוניים. שליטתו בקוראן הקנתה לו עליונות והבדואים משבט אל-עטוונה קראו לו שייח' נסים. שייח' עלי סיפר לשייח' נסים, כי שתי נשותיו הבדואיות לא ילדו לו בנים זכרים, כך גם שתי הנשים הפלחיות מבריר, והוא התגרש מהראשונה ונשא אשה נוספת ממשפחת עשור בעזה. התברר, שמשפחת עשור גרה באותו הרחוב שבו גרה משפחת נסים אלקיים, ושהיא נהגה לקנות בחנות לנשים של מזל, אשת חכם נסים, שלא ידעה שזו אשת שייח' עלי

שייח' עלי היה עשיר ומפורסם בעזה. מדי פעם ביקר את הורי אשתו, והיה שוכר בית בחארת-אל-זיתון, וחכם נסים הזמינו לבקר בביתו.

בדרך-כלל לא היה מקובל בין העירוניים הערבים להכניס אורחים-גברים לבתיהם, כי אסור לחשוף את הנשים לזרים ואף לא לידידים. הדת אוסרת זאת, לכן כל המיפגשים היו בין גברים בלבד בבתי-הקפה. אולם, בין היהודים והבדואים לא היתה מיגבלה כזו. הם התארחו זה אצל זה, גם הגברים וגם הנשים והילדים. הבדואי היה נעלב, אם אורחו לא היה גם מארחו. חכם נסים לא רק התארח, אלא גם אירח.

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

שייח' עלי היה עשיר ומפורסם בעזה. מדי פעם ביקר את הורי אשתו, והיה שוכר בית בחארת-אל-זיתון, וחכם נסים הזמינו לבקר בביתו.

בדרך-כלל לא היה מקובל בין העירוניים הערבים להכניס אורחים-גברים לבתיהם, כי אסור לחשוף את הנשים לזרים ואף לא לידידים. הדת אוסרת זאת, לכן כל המיפגשים היו בין גברים בלבד בבתי-הקפה. אולם, בין היהודים והבדואים לא היתה מיגבלה כזו. הם התארחו זה אצל זה, גם הגברים וגם הנשים והילדים. הבדואי היה נעלב, אם אורחו לא היה גם מארחו. חכם נסים לא רק התארח, אלא גם אירח.

כך נוצרה שותפות עם חאג' עלי ובנו סייח' חסן, ונסים נכנס למסחר השעורה והחנדל.

בחודשי הקיץ היה חכם נסים יוצא מעזה לבאר-שבע ומתגורר באוהל בגפו, ליד חאג' עלי, שטיפל בקניית השעורה והחנדל, ושילם את המפרעות לקראת הזריעה. רק בסוף הקיץ היה חכם נסים חוזר לעשות את החורף בקרב משפחתו בעזה, מחצית השנה בנאד-שבע ומחצית השנה עם המשפחה בעזה. כך חיו הרבה סוחרים ערבים ויהודים מעזה, שעסקו במסחר עם הבדואים. הם לא חששו לגור בגפם באוהל ליד הבדואים אותם העסיקו בשכירות, כי לא היה מקרה שנגעו בהם לרעה. היחסים עם חאג' עלי ובנו חסן אל-עטוונה הניבו במשך הזמן תועלת לישוב הארץ, ולסוחרים יהודים רבים.

עם הקמת העיר באר-שבע סייע האג' עלי למשפחת עשור להתישב בבאר-שבע והעניק לה מונופול על תעשיית חרבות, נדנים ופגיונות לבדואים, והיא היתה למשענת לבני משפחת חכם נסים. לשותפות בין עלי לנסים אלקיים הצטרף חכם דוד עמוס, גדול הסוחרים ביצוא השעורה והחנדל בנגב באר-שבע, ובסיני. שנת 1909 היתה שנת בצורת. נסים אלקיים פתח בבאר-שבע חנות למכירת קמח והושיב בה את בנו אברהם.

המדבר ומבנה אוכלוסייתו הבדואית במאה ה-19,ולפניה

עם כניסת סוחרי עזה היהודים למסחר עם אנשי המדבר, הם למדו לדעת את רזי החיים שם, את מבנה החברה, את המינהגים ואת המנטליות האצילה והתמימה של הבדואי, שבעיני השלטון נחשב פושע.

שבטי הבדואים הנודדים במרחבי מדבר הנגב ומדבר סיני התפרנסו עד למלחמת-העולם הראשונה מחקלאות דלה ומגידול גמלים, צאן וסוסים. חלקם שימשו גם כמובילי שיירות ומורי-דרך במדבר למצרים ולעולי הרגל למכה. חלק עסק בסחר המלח (שגנבו בסדום), וגם במוצרי תעשיה לנשים, בתרמילי אבוסים להזנת סוסים וחמורים, בקישוטים לסוסים לחמורים ולגמלים, קישוטים שהיו עשויים שיער גמלים ועזים צבועים בצבעים חזקים, משובצים חרוזי תכלת גדולים כנגד עין הרע…

רבים מהבדואים בימי השלטון התורכי התפרנסו מגביית מס דרכים מהעוברים, שרובם היו מבריחים. לפעמים גם שדדו את המבריחים. חלק מהבדואים עסקו בעצמם בהברחה. את השלל היו מביאים לשווקים. בעיקר היו חביבים עליהם מסעות הביזה והשוד בכפרי הפלחים הערבים,שנואי נפשם. אף-על-פי שהממשלה התורכית ניסתה לעודד אותם לעבודת אדמה, הם בזו לה וחשדו, כי כוונתה להשתלט עליהם.

כל ניסיונות הממשלה התורכית להשליט ביטחון ויציבות בארץ עלו בתוהו. הבדואים לא נתנו אמון בממשלה ובשלטון. בנגב ובשאר חלקי הארץ העדיף הבדואי את הרעב ואת החופש על-פני הבטחות השלטון המדכא.

חבלי קליטתם של אנשי הגרעין היהודי מיפו, שביקשו למצוא שם את פרנסתם, אילץ אותם לעסוק במסחר מיוחד במינו עם הבדואים כדי להישרד, בעיקר עם שבטי הבדואים במדבר באר-שבע ומדבר סיני. במהלך המסחר הזה הם למדו להכיר את תעלומות המדבר ואת אופי האוכלוסייה, ולמדו איך לנהוג עם הבדואים, שבמשך דורות רבים, מתקופת אברהם אבינו ועד לראשית המאה ה-20, לא השתנו.

השלטונות התורכיים התנכלו לקיומה האנושי והפיסי של אוכלוסיית המדבר הבדואית, וגרמו לכך שבמשך דורות רבים הפילו הבדואים חיתתם על כל תושבי הארץ, עירערו את הביטחון בעיר, בכפר ובדרכים, והטרידו את השלטונות התורכיים, שמעולם לא חיפשו פתרון להבטחת קיומם ומחייתם של הבדואים בכל הארץ; ואף-על-פי שרדפו אותם בעריצות, היו התורכים חסרי-אונים להתגבר עליהם ולהעניק סדר וביטחון לאוכלוסיית הארץ. בכפרים ובערים היו התושבים מסתגרים בלילות על סוגר ובריח, בתוך חומותיהם – מפחד הבדואים.

סוחרי עזה היהודים, לפני כניסתם למסחר עם הבדואים, נהגו כמו יהושע בן-נון שאמר למרגלים לצאת לתור את הארץ: "וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם היושב עליה. החזק הוא הרבה, המעט הוא, אם רב. ומה הארץ אשר ישב בה, הטובה היא אם רעה״(במדבר י״ג 18-19). כך עשו לפני שהכירו את המדבר על יושביו, והגיעו למסקנה כי אפשר למצוא בו את מחייתם. עד סוף המאה הי״ט לא היה גבול בין מדבר הנגב(שנקרא מדבר באר-שבע) ובין מדבר סיני. הבדואים נעו ונדו לאורכו ולרוחבו באין מפריע, למצוא בו את מחייתם, באין בו אפשרויות לחיי ישוב קבוע ולחקלאות קבועה. תושביו נאלצו להתפרנס גם מגידול בהמות ולחפש מדי פעם מקומות מרעה ומים כדי להשלים את פרנסתם; ואף שהמדבר משתרע על-פני שטחים גדולים ועצומים, הוא דל בגשמים, יבש מצמחיה וחסר מקורות מים. חלק גדול מהמדבר הרים וסלעים צחיחים. רק מעטים מרועי הצאן והגמלים יכלו למצוא בו את מחייתם הזעומה.

שטח המדבר שהברואים ישבו בו עד תחילת המאה ה-20 בשלטון האימפריה העותומאנית, היה כ-60,000 קמ״ר של מדבר סיני, וכ-12,500 קמ״ר של מדבר באר-שבע. הווה אומר יותר מ-70,000 קמ״ר.

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

 

המבנה החברתי של הבדואים במדבר

בתחילת המאה ה-20 ישבו בדתם הארץ כ-400,000 ערבים, מהם 150,000 פלחים, וב-55,000 בדואים. במשך 1,300 שנות שלטון התורכים לא הוקם במדבר שום ישוב קבע. רק ב-1900 הוחל בהקמת באר-שבע.

הבדואי, במצוקתו, הסתפק במועט; מים לשתות, לחם לאכול וכותונת לעורו. אבל גם כדי להשיג את המעט הזה נאלץ לכתת רגליו ולחפש ברחבי המדבר היבש; ובשנות בצורת נאלץ לנדוד אף אל מחוץ לגבולות המדבר.

אוכלוסיית המדבר44 מורכבת משבטים גדולים וקטנים, או מקבוצות. הקבוצות והשבטים הקטנים, על-אף שהם עצמאיים, היו קשורים למשפחת שבט האב; ולמרות שהיו פזורים על-פני מרחקים גדולים, הם שמרו על זיקה הדדית בכל תחומי-חייהם. השבטים הגדולים חלשו על מקורות המים וישבו קבע דרומית לעזה. סביבם ישבו השבטים הקטנים והקבוצות השייכות להם. לכל אחד מאלה היתה חזקה על שטחי זריעה ומרעה במדבר הגדול.

מתוך השבטים הקטנים יצאו מדי פעם קבוצות והלכו אחרי בני השייחיים הגדולים, אם מתוך שהתבגרו ואם מתוך שאיפה למנהיגות עצמאית. בן של ראש שבט גדול הקים לעצמו שבט קטן ועמד בראשו.

השלטונות העותומאנים לא התערבו במבנה השבטי והבדואים היו חופשיים, הן בתנועתם בשטח והן בהתפתחותם החברתית והארגונית.

לא היתה אפשרות כלכלית לחיי ישוב קבע במדבר ולחקלאות מיזרע סדיר, בשנות היובש ובשנות הבצורת. הבדואים נאלצו להתפרנס בעיקר מגידול בהמות, ולחיות חיי נוודים בין מקומות המרעה והמים. הם לא בנו בתים קבועים, אלא ישבו באוהלים שאותם הם נשאו עימם ממקום למקום. יש נוודים ויש נוודים למחצה. איזור נדידתם של הנוודים נתתם בתוך איזור נדידתם, שבו קבעו לעצמם מקומות חנייה ראשיים, שאליהם הם חוזרים ורק ביניהם הם נדדו. הנוודים למחצה הם אלה העוברים לאט-לאט לחיי חקלאות, ויוצאים למרעה בלבד. אלה התחילו לזרוע ולעבד חלקות קטנות, אם-כי בצורה שטחית ופרימיטיווית.

הבדואים במדבר היו מעבירים את האוהלים לפחות פעמיים בשנה, כדי לחפש מקומות נקיים מפרעושים. נהגו לסווג את הבדואים לפי סוג הבהמות שהם מגדלים. אלה שגידלו גמלים וסוסים גזעיים, נחשבו לאצולה.

בין הבדואים אין זכר לאדמות מושאע (בעלות משותפות על הקרקע על-פי החוק העותומאני). האדמות התחלקו בין בני השבט בקביעות ולצמיתות. לפעמים נעשתה הבעלות על-ידי תפיסה וחזקה על שטחי העניים והחלשים. השבטים חסרי הקרקע חכרו אדמה מהעשירים, או עבדו אצלם תמורת שבר עלוב.

ארגון מטות השבטים

הבדואים מאורגנים במטות (בערבית, "קבייל"). כל מטה הוא איגוד של שבטים (בערבית, "עשירה"), כל שבט מתחלק לבתי-אב (בערבית, "חמולה". ברבים ״חמולות״). כל חמולה מורכבת ממשפחות "עאילה" (מקובל שכל משפחה כוללת אב, אם, אחים, אחיות, נכדים ונשותיהן). החמולה מונה כ-200 נפש, והשבט 1000- 2,000 נפש. שבטי המטה התפזרו על פני שטחים גדולים, וכל אחד מהם הפך אט- אט ליחידה עצמאית.

השייח' הוא ראשון בין שווים. יש לו זכויות-יתר מבחינה חומרית, כגון: חלק גדול יותר בשלל, ובמקרה של מסע לשוד הוא מייצג את השבט באישיותו. במשטר הבדואי נקבעים השייחיים באופן טבעי, אם מתוך הסכמת בעלי הדעה ואם מתוך תחרות בין מועמדים שונים.

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

 

מקורות המים

מקורות המים היו הדבר החשוב ביותר לקיומו, לרווחתו ולהתפתחותו של הבדואי במדבר. המקורות החשובים ביותר נמצאו בשטח המורשת של הבארות שנחפרו על-ידי האבות אברהם ויצחק, ואבימלך מלך גרר במדבר באר-שבע, עליהן נלחמו, נשבעו וכרתו בריתות בימים ההם אברהם אבינו ואבימלך. בארות אלו ועוד, אף שבחלקן נסתמו, בחלקן המשיכו לספק מעט מים מאז ועד לראשית המאה העשרים, והן היוו גם מקור למאבקים ולמלחמות בין השבטים, ללא הפסק. כל שבט שהתחזק, כבש את מקורות המים ודחק מהם את מישנהו.

מגורים משפחתיים במדבר

הבדואי, כאמור, גר באוהל עם גג משיער עזים, שהוא כמעט בלתי-חדיר למי- הגשמים. דפנות האוהל עשויים צמר כבשים. באוהל אין כל רהיט פרט למזרנים, שמיכות וכרים, וארגז אחד לבגדים47.

כאשר צריך לנדוד למקום אחר מעמיס הבדואי את האוהל ואת תכולתו על גמל ועל חמור אחד או שניים, ויוצא לדרך. אוהלו של הבדואי מחולק בדרך-כלל לשניים: חלק לאירוח הגברים, וחלק לנשים. אוהלים גדולים נחלקים ליותר משני חלקים. באלה יש גם חדר אורחים מיוחד (בערבית"שיק"), המשמש את האורחים. המרחק בין אוהל לאוהל אינו קבוע ולעיתים יגיע עד 500 מטרים.

מבנה המשטר והסמכות הפטריארכלית

בדרך-כלל נהוג בין הבדואים משטר פטריארכלי, כלומר, אבי המשפחה שולט במשפחתו שלטון ללא-מיצרים. האב קובע את כל מהלך חיי המשפחה לכל פרטיו, הוא אדון ובעל לכל בניו; מוסר כיבוד-אב הוא חזק ותובע משמעת מוחלטת. ראש החמולה או ראש השבט אינו נבחר. הוא תופס מקומו בזכות אבות, או בזכות עושרו ותכונות המנהיגות שלו. בראש כל שבט עומד שייח', שהוא ראשון בין שווים ויש לו זכויות-יתר, כגון: חלק גדול יותר בשלל, או מן הרווחים.

חוק ומשפט

אחת התופעות החשובות המייחדות את חיי לבדואים מבחינה חברתית ומדינית, היא שמינהגים ונימוסים רבים התגבשו אצלם למערכת משפט קבועה, המכתיבה את רוב הענינים שבין אדם לחברו. לבדואים מערכת משפט ענפה ומסובכת, עם כללים וסעיפים רבים. היא אינה רשומה על נייר אלא מתקיימת בזכות מסורת שבעל-פה, והיא מבוססת על כללים של אחריות קולקטיבית. כלומר, לפשע אחראי לא רק הפושע הפוגע בלבד, אלא הכלל שאליו הוא משתייך. הפושע האחראי חייב בפיצויים, או חייב לתת את הדין. עקרון נקמת הדם אינו נוגע במישרין לניזוק בלבד. משפחת הנרצח חייבת לנקום דם בנה הנרצח על-ידי הריגת הרוצח או אחד מקרוביו. יש גם בתי-דין שבטיים.

מעמדות בשבט

המעמד בשבט מתחלק כפי שנהג להסביר בהומור שייח' חסן אל- עטוונה, לאוכלים ראשונים עם האורחים בסעודות השבט. לאוכלים שניים ושלישיים. מגש האוכל מוגש ראשונה לנכבדי השבט, שאוכלים ראשונים מן התבשיל, תוך ידיעה שהם חייבים להשאיר לשניים לאכול אחריהם; והשניים צריכים להשאיר לשלישים. סולם הכבוד, שגם האורחים מודעים לו, מחייב שכל דרג אינו אוכל את כל האוכל שבמגש,אלא משאיר לבאים אחריו.

לכל דרג במשפחה מעמד ומקום שהכל מכירים בו לפי סדר זה; האב, הבנים הגדולים, האשה, הבנות, הסבא והסבתא. בקצה השורה נמצאים הילדים.

בכל מחנה יש גם אנשים שאינם שייכים לשום דרג. אלה הם העבדים. חלק מהם העם כושים קנויים, חלק פלחים נספחים, שחיפשו חסות לחיות בשבט זה במעמד של עובדים מרצון. הנספחים האלה חיו מהלקט ומהשאריות שהקצה להם ראש השבט. הם היו רועי-צאן, רועי-גמלים, מקוששי עצי הסקה, ושואבי מים ממרחקים.

החברה והמשפחה הבדואית הן נחלת הגברים. האשה היא מקנת-כסף, מחוץ לתחום; היא נמכרת תקנית. יעודה העיקרי לשמש את הגבר, לשרתו וללדת לו ילדים. היא מעין חפץ בידיו של הגבר. כאשד ישתפר מצבו הכלכלי, אם אינו אוהב את אשתו או אם ילדה לו רק בנות, או היתה עקרה, הוא קונה במקומה עוד אשה ועוד אשה.

כל גבר רשאי לשאת ארבע נשים. אם חשקה נפשו בחמישית, עליו לגרש אחת מהארבע, כדי לקנות אחרת, חוקית, במקומה. כפי שהיה ידוע (במאה ה-19), לבדואי במדבר לא היתה מחוייבות כלפי אשתו. אם חלתה, זה מן אללה. ואם מתה זה מן אללה. הריפוי היה פרימיטיווי ונעזר ברופאי אליל, מושתת על עשבי מרפא.

שירת המדבר של הבדואי

ארבעים שנות יישוב בעזה

המשטר, היחסים והערכים המוסריים

במדבר התפתחו במשך הזמן יחסי-אנוש, ערכי-מוסר, ידידות ונוהל קבלת אורחים בסבר-פנים יפות. הבדואי אינו בוגדני וגם לא כפוי טובה כמו העירוני. הוא עני, אבל ניחן בתכונות אצילות מיוחדות, שלא יסולו בפז. הוא צמא לידידות, נדיב ויודע לגמול כפל-כפליים. מבחינה חברתית ופסיכולוגית, הוא שואף להיות הטוב והמיטיב ואינו שוכח את מיטיביו, או את אלה שבאו לקראתו בעת צרה. הוא מעריך מאוד ידידים, בעיקר אלה שהגישו לו ולמשפחתו עזרה רפואית, ולא שוכח לציין זאת בפני ידידיו בכל הזדמנות. למי שהלווה לו כסף בעת מצוקה, או שיחרר אותו בערבות מבית-הסוהר, לא ישכח להחזיר טובה אפילו לבניו אחריו. הוא רגיש מאוד, זוכר חסד ונוטר איבה. יודע לאהוב ויודע לשנוא, יודע להיטיב ויודע להרע.

לגניבה, לשוד ולגזל מתייחס הבדואי כאל דרך פרנסה להישרדותו, ומבצע אותם באין-נדידה. הוא נאלץ לזלזל בחוקי המדינה המקובלים בחברה הכפרית והעירונית, כי אינם מבינים אותו, בזים לו ומתעלמים מצרכיו. הוא טוען, שלכל פשיטה לשוד הוא יוצא מחוסר ברירה, אחרת הוא וילדיו ומשפחתו ימותו ברעב בתנאי המדבר הצחיח והיבש, בעיקר בשנות בצורת.

אל המבריחים השונים שעוברים בלילות דרך מחנהו בדרכים עקלקלות, הוא מתייחס כאל פושעים שמצווה לקחת מהם כדי לחיות, אף-על-פי שהוא עלול לשלם על כך בחייו, אם יש ברשות המבריחים נשק.

הבדואי לא ייצא לשוד מתוך קלות דעת, בלי נשק. החוק והמחוקק דואגים רק כיצד למנוע ממנו לגנוב, לשדוד ולגזול, הוא אומר, אבל אינם דואגים למחייתו, להשביע רעבונו ורעבון ילדיו. לכן אי-אפשר להתחשב בחוק, אומר הבדואי.

במשך השנים הוא פיתח תנאי מילוט במדבר, אשר מסייעים לו. לא אחת רודפים אחריו ומשיגים אותו, אולם מסתפקים בכך שהצליחו להבריח אותו בחזרה אל תוך המדבר.

שירת המדבר של הבדואי

לשירת המדבר של הבדואי משמעות מיוחדת, שקשה להעבירה לקורא שלא נזדמן לו לשמוע אותה במדבר, ביום או בלילה. יש הבדל רב בין שירת הערבי העירוני או הפלח, לבין שירת הבדואי היושב על גמלו או על סוסו האציל, מלא גאווה, בהשבת המרחב, נהנה מהחופש לשלח קולו למרחקים ולבטא את רחשי ליבו בשירה רוויית געגועים לאמו, היפה בנשים, או לעג לצבא התורכי המחפש אותו בין צוקי הסלעים; שם גדודים לא ימצאוהו. הוא שר בלחן מונוטוני, אבל במלים מותאמות למצב רוחו. שירת הבדואי היא שירה שלוחה למרחקים מחזירי הד. את שירתו הוא מלווה בכינור עם מיתר אחד ומנגינתו המונוטונית עולה ויורדת.

אחד השירים המקובלים עליהם הוא שירת יוסף התמים, בעל-החלומות, אשר פונה אל אביו, מתפאר בפניו ואומר: "אבא, מי ישווה לי ומי ידמה לי. אחד-עשר כוכבים סוגדים לי". ואביו משתיק אותו, מתרה בו ואומר לו: ״שתוק בני, ואל תפתח פיך בפני אחיך, פן יתנכלו לחייך".

דואטים רבים יש בשירת הבדואי, בחלקם פרי המצאתו ובחלקם עם תוספות משלו, וגם מקאמות להוריו או לראשי השבט ולאחיו הגדולים, כשהוא עוטר להם הילת גבורה, כבוד ותהילה. בשירתו שמחה וצער, שנאה וקנאה, אהבה וערגה. יפה היא שירתו המיוחדת למי שמבין ולמי שמאזין לה בדמי הליל, והיא אינה מופיעה בתקליטים.

לאוהלו קורא הבדואי "בית", או"בית-שער". הוא אינו מוכן להחליפו, לא בבית העירוני ולא בבית הקבע של הפלח המלוכלך ומלא הפרעושים, שבו הוא ישן יחד עם בהמותיו, ואינו יכול להחליפו פעמיים-שלוש בשנה, כפי שעושה הבדואי באוהלו כשהוא חש כפרעושים.

את יריעות אוהלו אורגות הנשים משיער עזים חלק לגג האוהל, זאת בשל תכונת שיער העזים להיאטם כשהוא נרטב. את דפנות היריעות ארגו מצמר כבשים, אשר אוגר חום וחוסם בפני רוחות קרות. את האוהל הוא תומך בשלוש שורות של עמודי-עץ. את מקום האוהל קובעים הביטחון והעצמאות, וגם הנוחות.

חיי-המדבר אינם חיים של הפקרות, שבהם איש כטוב בעיניו יעשה. הם מושתתים על מוסכמות, על מבנה חברתי, ועל שיפוט הקובע שכר ועונש.

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

ארבעים שנות יישוב בעזה

מעמדה ואורח-חייה של האשה הבדואית במשפחה ובחברה

האשה בחברה הבדואית היא קניינו של הגבר ומעמדה דומה למעמד של שפחה, וכל מה שמטילים עליה -זה חלקה מן אללה.

בניגוד לחברה העירונית והכפרית אין האשה הבדואית חייבת לכסות את פניה, והיא רשאית לשבת בחברת גברים. היא נוהגת לכסות רק את אפה ואת פיה בצעיפה או במחרוזת מטבעות על אפה, ששימשה גם כתכשיט ליופי, זאת לפי בחירתה. על דעת איש במשפחה לא יעלה לחשוב, ולהרהר בכובד המעמסה המוטלת עליה, לעזור לה בעמלה, כי זהו נוהג מקובל ומוסכם.

מוטל עליה לבשל, לכבס, לתפור, לאפות, לטוות, לארוג, לחלוב, לחבוט חמאה בנאד וגם להאכיל את הבהמות ולנהוג בצאן. הגבר בז לעבודה ואינו מרבה לעבוד. אם האשה נופלת למשכב ללא קום, ישא בעלה כעבור זמן אשה אחרת, והחיים נמשכים. היתומים שנותרו יגדלו ככל בעלי-החיים בשבט. מי שנשאר בחיים נשאר מן אללה, ומי שמת מת מן אללה.

על האשה מוטל גם לשאוב מים מן הבאר בג'רה (כד) או בפח על ראשה. רק אם המרחק גדול, תעמיס שני פחים על חמור. היא טוחנת את החיטה, לשה את הקמח ואופה לחם ופיתות בעצים שקוששה.  

הבדואים אכלו מתוך קערות חרס, או מתוך מגש נחושת עגול (סניה), ולא השתמשו בכלי-אוכל; שתו ישר מכלי החרס ולא השתמשו בכוסות. לכל משפחה

היה ספל עשוי פח לדלות מים מן הכד הגדול ולמלא את כדי החרס הקטנים. האשה ניצלה כל עשב טוב למאכל וגם יבשה ירקות, בישלה בשד כבשים, עזים, או גמלים שכל בני השבט שוחטים, על-פי רוב לפני המתת. היא גידלה תרנגולות לבני המשפחה; את הקפה קלה הגבר במחבט בחל וטחן אותו.

כולם שתו חלב גמלים, כבשים ועזים, ומן הנותר עשו לבן, גבינה וחמאה בתוך נאד מעור של עזים, שהיה תלוי על שני מוטות-עץ; הם היו חובצים את החלב עד שהפך לחמאה. רוב תבשיליהם היו קטניות, עדשים, חומוס, שעועית, אפונה וירקות מיובשים. סוכר, קפה וירקות טריים קנו הגברים בעיר, כל אחד לפי יכולתו.

בשעות הפנאי טוותה האשה חוטים מצמר עזים, ומצמר כבשים מילאו מזרנים, וגם טוו חוטים לאריגת מלבושים לבעל, לאשה ולילדים. את הבגדים צבעה בצבע כחול-כהה, שנתקבל מקליפות הרימון.

בעיות היגיינה

ההיגיינה לא העסיקה את הבדואים. מחוסר מים התרחצו לעיתים רחוקות. הם לא היו מודעים לניקיון ולבריאות. לילדים רחצו את הפנים בלבד, ואת הגוף רחצו רק במקרים שנזדמנו ליד מקווה-מים במדבר. רק הנשים שמרו על היגיינה מסורתית בחלקים מסויימים של גופן.

את המחלות ריפאו בדרבים ובאמצעים פרימיטיוויים, שלעיתים לא הצילן ממוות. הבל מן אללה, אם כי הרבו להשתמש בעשבי-מרפא ובכוויות באש, שנחשבו אמצעי ריפוי אמינים. במחלות עיניים טיפלו רק במצבים קשים. אז היו נוסעים לרופאים בערים.

חיי המין התנהלו בעיקר במסגרת המשפחה. האשה היא כאמור קניינו של הגבר והוא שקנה אותה תמורת מוהר, או תמורת גמל שגידל מנעוריו, הכל לפי המעמד. המעמד בשבט נשמר, וכל אחד השיג אשה לפי מעמדו ומצבו הכלכלי. הזנות היתה אסורה והפצתה היתה כרוכה בסכנת חיים. הם שמרו על"לא תנאף" ו״לא תחמוד אשת רעך" ועל מרבית עשרת הדברות, לפיהן שפטו והענישו.

משבב זכר ובהמה בסתר היו מקובלים. באלמנה לא נגעו, ואם הרתה היתה צפויה לעונש מוות. אם הצליחו לבוא במגע עם אשה בסתר, זה היה רק עם אשת-איש בשדה, או בהיעדרות הבעל. וגם זה היה נדיר מאוד.

חובת שמירת בבוד-המשפחה חלה על כל בני המשפחה. בת כי תסטה, אשה כי תזנה וגבר כי יפגע בכבוד בת או אשה -דינם מוות.

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים..השלטון התורכי והבדואים

שיטת החינוך של ילדי הבדואים במדברארבעים שנות יישוב בעזה

חינוך הילדים מופקד בידי האשה. בתקופה, שלא היו בתי-ספר, החינוך היה משמיעה בלבד והילד נותר לצד אמו, שעודדה אותו לצאת עם הנערים ללמוד מניסיונם, וגם שלחה אותו לשבת עם הגברים, להקשיב וללמוד על יחסי-אנוש, הליכות דרך-ארץ וכבוד; לשמוע וללמוד על דרכי המארב, על חשיבות הפתעת האויב, על הלחימה והנסיגה, ועל דרכי מילוט מפני השלטונות; איך מתגלה האבירות ונרקמים האגדות והסיפורים על הגבורה, וכמובן, על הנשק, בעיקר האקדח, הרובה והסיף. בעיני הבדואים, הבריחה בזמן מהווה שני-שלישים של גבורה. הבדואים הביעו בוז לגאים ולמתנשאים, באימרתם הידועה: "אין גדול זולת הגמל".

הרפואה

לבדואים רפואה משלהם, רפואה בדרכים פרימיטיוויות וגם שימוש בשיטות הרפואה הטבעית, כי הבדואים ידעו להשתמש במיני עשבים ששימשו למשקה ולתתבושת. בעיקר השתמשו בהקזת דם ובאמצעים הקשורים באמונות תפלות. הכוויה באש נחשבה אמצעי ריפוי בדוק.

השלטון התורכי והבדואים

השלטונות העותומאנים ניסו למשול בבדואים במירמה ובכוח, אולם הם מעולם לא הצליחו לכפות עליהם שלטון מלא ולרסנם, כי הבדואים זילזלו בשלטון, ולא חדלו לפגוע בכל המשלחות הצבאיות שנשלחו לדכאם. השלטונות נקטו בכל דרך כדי להכניעם, הקדימו את הבריטים בשיטת"הפרד ומשול". כאשר הבחין השלטון התורכי בשני שבטים שווים בכוחם, החיים בשלום, הוא הסית אותם ועזר להם להילחם זה בזה, ובלבד להחלישם כדי למשול בהם. מדיניות זו ומדיניות היד החזקה נחלו כשלון. לבסוף נמנעו השלטונות מלהתערב בסיכסוכים. היו מקרים, שיחידת צבא נשלחה לגבות בכוח מהשייחיים האחראיים את המסים השנתיים שלא שילמו, בשל שנת בצורת ורעב. הבדואים יצאו נגדה וחיסלו אותה. עם זאת, בממשלה תורכית איש לא ניסה למצוא פתרון לבעייתם הכלכלית של הבדואים, ומעולם לא הציעו להם מקורות פרנסה במקום הפשיטה, השוד והגזל.

במשך שנים רבות לא הצליחה שום ממשלה לסגור אותם במדבר. אולם בשלהי המאה הי״ט נשלחו לארץ מושלים תורכים משכילים ממפלגת תורכיה הצעירה. אלה החלו לחפש פתרון יסודי קונסטרוקטיבי לבעיית הבדואים.

הידועים בין המושלים האלה היו מושל וולאית ירושלים ומושל מדבר באר-שבע. בשנת 1894 הקימו תחנת משטרה בחירבת פטס, ובשנת 1897 החליטו לפתוח בפני הבדואים דרך לחיים אחרים, במסגרת מוניציפאלית מחוזית. הם גרסו,שמחוז בדואי משלהם, שבמרכזו עיר, תספק את צרכיהם ותעניק להם תפקידים, משרות וטובות הנאה, ישירות ועקיפות, וכן ערכים החסרים במדבר, כגון: חינוך, בריאות, מסחר, ועיר עם שוק מחוזי; תמשוך סוחרים מכל הארץ לקנות את הדרוש להם ולמכור את תוצרתם החקלאית וגידוליהם, כגון: סוסים, חמורים, עזים וכבשים, צמר, חמאה ויריעות אוהלים, ותשכנע אותם להיאחז בחיים קונסטרוקטיביים.

הם החליטו לשכנע תחילה את ראשי שלושת השבטים הגדולים: חאג' עלי אל- עטוונה, ראש שבט אלתיאהה, ראש שבט טראבין, ראש שבט אלעזזמה, והבטיחו לחלק תפקידים לכול בהנהלת העיר, וגם זכות לבחור בעצמם את ראש-העיר הרצוי להם, וכך הביאו לשינויים. עד אז ניסו לכלוא אותם במדבר, ממנו לא יצאו. כאילו לא ידעו, כי אין אכזר מהמדבר. לכן הם לא נכנעו ולא חדלו מפשיטות, ועל-אף העונשים, הבדואים חזרו לפעול ברחבי הארץ, שיבשו את מערבת הביטחון והטרידו את הממשלה.

יהודי עזה, שהתערו בחיי הבדואים במדבר והכירו את אופיים ואת מינהגיהם, הגיעו לידי מסקנה, שאפשר לחיות עם הבדואים. עם הקמת העיר באר-שבע גם הבדואים וגם השלטונות ראו בכך ברכה ויעילות, הן לבדואים והן ליהודים, אם יחיו יחד.

תקופת ההשתרשות

בתקופה הראשונה מתוך שתי תקופות ההשתרשות בעזה (1896,1896-1886- 1917) לא היו חיים כלכליים מאורגנים ומכוונים. בעשר השנים הראשונות הגיע הישוב רק ל-60 משפחות, ולא הגיעו מתישבים חדשים, לא מבין תושבי הארץ הוותיקים ולא מבין העולים החדשים מרוסיה. עם זאת, כולם הגיעו לפרנסה בכבוד. מדובר בבעלי-המלאכה, סוחרי-הבדים, סוחרי-הדגים, החלפנים, בעלי-האמצעים וכל אלה שסחרו ביצוא שעורה וחנדל. גם אלה שסחרו בדיסקית וסיפקו צרכי הבדואים והמזרנאים, לכולם היתה פרנסה.

בתקופה הראשונה התפרנסו כמעט כולם רק ממכירת סחורה בימי-השוק שנערכו, אחת לשבוע בעזה ואחת לשבוע בבאר-שבע. לתושבי עזה היה יום השוק בעזה נוח יותר, אולם לבאר-שבע היה שוק מחוץ לעיר. בכל מקרה היה הכרח לצאת לשוק עם שחר. בעזה הם היו יוצאים כשסחורתם על גבם, ואיתם ילדיהם, רכובים על חמורים עמוסים, כדי לעזור ולפקח על המכירות. אם התברר, שקונה ביקש מיצרך שלא היה עימהם, נשלח הבן או ילד ערבי נושא סל הביתה להביא את המיצרך החסר.

הרווח משוק עזה בלבד לא הספיק כדי לפרנס את המשפחה. לכן היו יוצאים עם מרכולתם, בעיקר עם מיצרני נשים, לשוטט ברחובות העיר ולהכריז עליה בקול.

הסוחרים בשוק שבמדבר באר-שבע(1888)

רוב הבדואים היו עניים וכל אחד, כולל השייח', היה מעונין להרוויח מעט כסף, כדי לגוון את כלכלתו.

הסוחרים היהודים הסתפקו במסחר בשוק עזה פעם בחודש, שכן המאמץ היה כרוך בעמל רב. הרווח היה מועט והחרפה מרובה.

הם סיכמו עם השייחיים הבדואים לפתוח חנויות באוהליהם, במחנות שלהם ולספק לשבט את הסחורות הדרושות לפי בקשת תושביו. החנות, על-פי המוסכם, תהיה פתוחה לבני-השבט יומיים שלמים בשבוע.

השוק שהיה במדבר בשנת 1888, לפני הקמת העיר באר-שבע, היה מעין פטה- מורגנה: מופיע עם שחר יום שלישי ונעלם עם שקיעת החמה ונבלע בישימון, כלא היה. בחצות היו מופיעים הקונים והמוכרים בכיכר אברהם אבינו, מקום השבועה על בארות המים, שהיה מתכסה בשלל צבעי הבדואים, האדום הירוק והשחור. ערימות חיטה ושעורה מזה, ובהמות גדולות וקטנות מזה; גמלים, סוסים, פרדות וחמורים רבצו סמוך לבארות המים, ועל ידם כבשים ועזים. בתווך ישבו נשים וגברים בדואים, ובידיהם תוצרתם הדלה: סלי ביצים, תרנגולות, חמאה וגבינה. הנשים טוו חוטי צמר כבשים, וצמר עזים. מולם ישבו הרוכלים, סוחרי הסידקית, כשלידם פרושה סחורתם המגוונת בשלל צבעיה; ממתקים לילדים, סבון ריחני, מסרקות עבות, צעצועים רעשניים ומשרוקיות! גם חינה לקישוט הכלות ועשבי בשמים למרפא; אריגים, כאפיות ועקאלים מוכספים; כיסויי-ראש לנשים צעירות ומטבעות שונים לשזור באפיפונים! צמידי זכוכית, חרוזים בצבע התכלת כנגד עין הרע, צבעים שונים שזורים במחרוזות לילדים, לסייחים, לעיירים ולג'עונים, בני הגמלים. לא חסרו גם מחרוזות-עץ לתפילה ולחזרה בתשובה, ובנוסף לאלה גם שקיות בד מלאות סוכר, קפה, מלח, וכל מיני קטניות שצבען יציב ותכולתן אינה משתנה. בין המוכרים שוטטו הקונים, אלה שבאו לקנות בכסף ואלה שבאו להחליף סחורה בסחורה.

בערוב היום מתחיל סחר החליפין, כיוון שאיש אינו רוצה להחזיר לביתו את סחורתו שהביא למכירה בשוק. מתחיל המשחק הערמומי. התשובה הראשונה היא: "הסחורה לא למכירה! אבל אתה יכול לפתוח בהצעה ונראה אם כדאי", כלומר דחייה תכסיסית. המוכר דוחה את הצעת הפתיחה של הקונה בתשובה המקובלת ״יפתח אללה", שפירושה"פתיחתן לא באה בחשבון". כך הם מתמקחים עד לשלב הסופי שבו מנסה הקונה לקום וללכת. רק אז מציע המוכר(לדוגמה: "תן ארבעים!" והקונה אומר: "לא יותר מעשרים!" וחותמים בשלושים). דוגמה אחרת: שתי תרנגולות תמורת שקית סוכר או טלה תמורת קפה, או כד חמאה וביצים תמורת חינה, או כאפיה, וכן הלאה. בסוף היום קונים יותר טוב ויותר זול, כי השוק מתחיל להתרוקן והדרך הביתה רחוקה. אין חשק להעמיס ולחזור, שכן כדאי לחזור עם כסף ולא עם סחורה. למחרת היום מנקים את השטח, שורפים את השאריות ומכינים את השטח לקראת השוק הבא.

פרנסתם של היהודים תושבי עזה היתה תלויה בשני השווקים השבועיים. שוק באר-שבע ביום שלישי, ושוק עזה ביום חמישי. כאמור, משניהם לא היתה להם הכנסה מספיקה לפרנסת משפחותיהם והם נזקקו לדרכי מסחר נוספות.

אישים בהנהגת קהילת עזה היהודית

פרק רביעי – 1909-1888

אישים בהנהגת קהילת עזה היהודיתחכמי עזה

חמישה אישים היו עמודי-התווך של הישוב היהודי בעזה, היו לו למשענת בקרב הערבים והממשלה ותרמו מניסיונם לקיומו. היו אלה חכם דוד עמוס, חכם יוסף יאיר, חכם משה אמוץ, אברהם חיים שלוש וחכם נסים אלקיים, כל אחד בתחומו, לפי מעמדו ותפקידו באיזור בעת ההיא.

חכם דוד עמוס

דמות ססגונית מיוחדת בימים ההם היתה דמותו של חבם דוד עמוס. הוא מילא תפקיד חשוב בגיבוש הישוב, ובהדרכתו בנתיבי הכלכלה המיוחדים במדבר הנגב. היו לו שלושה בתים: בית באלכסנדריה, בית ברפיח ובית בעזה: והיו לו שתי משפחות, משפחה אחת ישבה קבע באלכסנדריה, והשנייה נדדה עימו לעזה ולרפיח. את החורף בילה תמיד עם אשתו ובניו שבאלכסנדריה, ואת הקיץ עם אשתו שבעזה, אותה היה לוקח עימו גם לרפיח. שתי משפחותיו חיו בידידות.

הוא ישב בנגב לפני העלייה להתישבות בעזה והיה אחד מגדולי הסוחרים שייצאו שעורה וחנדל לארצות אירופה. היה הגדול והחזק מכל הסוחרים היהודיים, והערבים והנוצרים התחשבו בו מאוד.

בדומה למוסה ארווץ שבא לעזה אחריו, היה לו קשר בלעדי עם סוחרי טריפולי, שהיו בעלי הזכיון היחידים לאספקת שעורה וחנדל לאנגליה ולגרמניה.

במשך השנים חכם דוד עמוס קנה שטחי אדמה גדולים ברפיח. אומרים כי ברפיח בלבד קנה מאה אלף דונם בשיטת הימים ההם; היו קונים רק זכות זריעה על האדמה, ועל-פי קבלות המסים וחוזה הקניה, הכירה הממשלה בזכות הבעלות הבלעדית של הקונה והגנה על זכותו. בימים ההם עדיין לא היו מדידות, ולא היה טאבו לרישום הבעלות על האדמה בקושאן(את מיסמבי הבעלות על השטחים ברפיח העביר משה אלקיים, בנו של חכם נסים, למשה דיין ולשר ישראל גלילי, בעת שהממשלה החליטה על ישוב פיתחת רפיח).

במשך שנות הישוב בעזה הציעו חכם דוד עמוס וחכם נסים אלקיים (שהיה המוכתר של הישוב בעזה) למשרד הארצישראלי הצעות רבות לרכישת אדמות להתישבות יהודית סביב עזה ובאר-שבע, בהן אדמות ג'ממה עליהם הוקמה חוות רוחמה.

לימים, היו שניהם שותפים לחג' עלי אל-עטוונה, ראש עיריית באר-שבע, במסחר השעורה והחנדל, והיו ליצואנים הגדולים ביותר. כאשר התרחב מסחרם יזמו את הקמת המזח הראשון בחוף עזה, שהוקם באמצעות מסגריית האחים שטיין ביפו, בשנת 1910

חכם יוסף יאיר – האישיות השנייה לפי מעמה

חכם יוסף יאיר היה דמות פטריארכלית מיוחדת במינה. חכם, נבון וסוחר הגון וישר, שהאמין בישוב הארץ ובגאולת העם. אביו השתייך לעלייה הראשונה שעלתה ליפו מהמגרב. אף-על-פי שסחר בשעורה ובחנדל בחאן-יונס לפני עליית הגרעין להתישבות בעזה, הוא הצטרף לגרעין והתישב בעזה.

היתה לו יריבות סמויה עם משפחת ארווץ העשירה, יריבות שהתבטאה בקנאה ובהפגנת יכולת המשפחה. כמן מוסה ארווץ, הוא עמד בראש משפחות יאיר בעזה, שהקימו בית-כנסת מתחרה לבית-הכנסת של משפחת ארווץ. חכם יוסף יאיר היה החזן וגם השוחט של החמולה שלו. חלק מהשנה התגורר עם משפחתו בחאן-יונס, שם עסק במתן הלוואות ברבית לחקלאים ולסוחרים הערביים, וגם נתן ידו במסחר השעורה, כולל בעזה. כמו מוסה אמוץ, גם הוא קנה לעצמו שם מכובד בקרב הערבים בעזה ובחאן- יונס,ואצל הבדואים במדבר באר-שבע.

חכם יוסף יאיר התעשר ורכש זכויות על שטחי אדמה רבים, בדרך המקובלת של העברת זכויות זריעה ללא העברת בעלות. אדמותיו היו בדרום. ביתר חלקי הרצועה לא היו מדידות ולא היו עדיין רשומות בטאבו, לכן לא היתה לו עליהן בעלות חוקית רשומה. עם קום המדינה ב-1948 התיישבו על אדמותיו הרבות כמה קיבוצים בדרום, וכל תביעותיו לפצותו היו לשווא.

חכם נסים אלקיים, המוכתר-ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

 

משה ארווץ – נשיא העדהחכם נסים אלקיים

כאמור, משפחות ארווץ היו נתיני בריטניה. בראשן עמר הגביר חווג'ה מוסה ארווץ. הוא הקים בחצרו בית-כנסת ותלמוד-תורה, שבו התפלל ולימד החכם הקשיש אליהו בן שמול. משפחות אמוץ הביאו עימן גם שוחט וחזן.

כעבור מספר שנים דחה משה ארווץ הישיש את המינוי לקונסול בריטניה בעזה לטובת משפחת קניזזוביץ, משפחה נוצרית ותיקה בעזה. הוא עשה זאת כדי לא ליצור בעיות בין היהודים והנוצרים, כי התפקיד הגיע, לפי דעתו, לנוצרים, והעביר להם את המינוי.

תוך זמן קצר מאז הגיעו לעזה קשר חווג'ה מוסה ארווץ היכרויות ויחסי כבור עם שבטי הבדואים בנגב, ערב ערבות כספית לתושבים רבים מיהודי עזה, וסייע להם לקשור קשרי מסחר עם שבטי הבדואים. הבדואים כיבדו את יושרו ואת הגינותו בעסקים שניהל איתם.

כשפנו אליו יהודי עזה לקבל ממנו המלצה לסחור עם שבטי הבדואים, היה מניח לפניהם את ספר התנ״ך ומשביע אותם לנהוג בהגינות, ביושר ובכבוד עם הבדואים; שאם חס-וחלילה ייצא להם שם רע, יזיק הדבר לכל יהודי עזה ויחסום בפניהם את הדרך למצוא שם פרנסה.

מספרים, שבמשא-ומתן עם הבדואים, היו הבדואים נשבעים כמוסה רווס (הוא משה ארווץ). תושבי עזה היהודיים העריצו אותו ובחרו בו לנשיא העדה.

אחת מפעולותיו בקונסול אנגליה קשורה בשני יהודים מרחובות שהובאו לפני חג הסוכות לבית-הסוהר בעזה באשמת רצח ערבי בזרנוגה. משנודע הדבר למוסה אמוץ, ביקש, ולקח אותם בערבותו האישית לחוג עימו את חג הסוכות.

בחול המועד נסע לקונסול הכללי בירושלים והשיג עבורם נתינות בריטית; וכיוון שעל-פי החוק באותו זמן, נתינים אנגליים נשפטים אך ורק בפני הקונסול האנגלי, הוא שיחרר אותם מן הצורך להישפט בבית-המשפט התורכי.

חכם נסים אלקיים המוכתר 

חכם נסים אלקיים, בנו של ר' משה אלקיים, מוועד קהילת יפו, בבית הוריו ביפו, הוסמך לרבנות בישיבת ר' דוד בן שמעון בירושלים והשתלם שם, אצל אנשי הדת המוסלמית, גם בשפה הערבית, עד שסיים את לימוד הקוראן. במשך שנות כהונתו התמנה חכם נסים למוכתר בעזה ולחבר במועצה הצבאית המחוזית. לימים, סייע גם בישוב באר-שבע, והיה אחר ממייסדיו, וממקימיה ומנהליה של רוחמה. אחרי שנאות להסכים להתגייס כעוזרו של צבי הירשפלד, מנהל רוחמה, קיבל עליו לבנות את החווה ולטפח יחסי-ציבור תקינים עם השבטים הבדואים בסביבה.

כחבר המועצה הצבאית למחוז עזה ובאר-שבע הציל חכם נסים בתקופת מלחמת-העולם צעירים יהודים רבים, מהמושבות -מגיוס לצבא התורכי.

סיסמתו היתה"אל תסתכל לאחור פן תהפוך לנציב מלח. צעד עם העתיד!" – סיסמה שביטאה תקוות ואפשרויות יותר מן ההווה והעבר; צריך לעשות הכל כדי להתקדם ולצעוד קדימה אל העתיד. לצידו עמדו בניו ואשתו, שהלכה עימו יותר מ- 30 שנה במדבר, תמכה בו בכל משימה ועודדה אותו באמרה, כי לעולם לא מאוחר להתחיל מחדש. תמיד היא הפתיעה אותו בצרור חסכונותיה, שחסכה לימים הרעים.

בביתו של חכם נסים בעזה התארחו רבים מעסקני הישוב בעת ההיא, שהתיידדו עם משפחתו, ביניהם שלום מויאל, אליעזר רוקח, אליעזר בן-יהודה, יחזקאל סוכובולסקי (דנין), חיים אמז.לג, ר' אהרן שלוש, יוסף בק מויאל, יצחק מטלון, ובסוף המאה הי״ט יצחק בן-צבי, ד"ר רופין, ד"ר טהון, בן-גוריון וארלוזורוב, וכן הסוחרים איזמוזיק וציזלינג, הרב עוזיאל ורבנים אחרים

ידידות חאג׳ עלי אל-עטוונה וחכם נסים-ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

ידידות חאג׳ עלי אל-עטוונה וחכם נסים

הצעת השותפות של האג' עלי אל-עטוונה גרמה לחכם נסים אלקיים לבטים לא מעטים. עד אז, בחודשי האביב והקיץ, היה חכם נסים נעדר ממשפחתו שבועות מספר, לפעמים כמה חודשים, כדי לקבל את השעורה שהיו עורמים אותה עד שתימכר. היה גם צורך לפקח על ייבוש החנדל ולהעבירו לעזה. בעזה היו נשים מיומנות בקילוף קליפת אבטיחי החנדל הקטנים, המיובשים.

הצעתו של חאג' עלי לא היתה קלה בעיני חכם נסים. כדי לנהל שותפות גדולה יצטרך, כמו הסוחרים הגדולים, לגור חצי שנה בבאר-שבע וחצי שנה בעזה.

וזה סיפור המעשה: האג' עלי אל-עטוונה, ראש עירית באר-שבע, קרא לחכם נסים ואמר לו: "יה שייח' נסים, מה יש לך בעזה? מדוע שלא תעביר את משפחתך לגור לידינו בבאר-שבע, ותחיה חיים נוחים ומכובדים? קח לך את הבית שבניתי למגורי, גור בו עם משפחתך ונעבוד יחד. חסן בני יעזור לך ונוכל להרוויח יותר מכל הסוחרים".

הבתים בבאר-שבע לא היו אז מרוצפים, והיה ידוע שכעבור זמן קצר ימלאו אותם פרעושים ולא יהיה אפשר לגור בהם, שכן מהפרעושים אי-אפשר היה להתפטר.

חכם נסים הודה לחאג' עלי ואמר: "יה חאג', משפחתי היא עירונית. לא אעבירה לביתך, מאותה הסיבה שאינך גר בו, שהרי הפרעושים יאכלו אותנו. איננו רגילים לגור באוהלים. בכל אופן אחשוב על כך".

חכם נסים נמנע לומר לחאג' עלי כי ברצונו להתיעץ עם האשה, כיוון שזה היה מפחית מערכו בעיני חאג' עלי, שהוא, חכם נסים, אינו מסוגל להחליט, וחייב להתיעץ עם האשה. על כן דחה נסים את תשובתו. לא הסכים, אך לא סירב מיד.

חכם נסים הלך להתיעץ עם ידידו חכם דוד עמוס, שהיה גדול היצואנים של השעורה והחנדל בנגב. חכם דוד עמוס הציע לנסים אלקיים לקנות שלושה-ארבעה אוהלי שיער עזים מהצפון, להקים אותם ליד אוהלי חאג, עלי ולגור בהם עם משפחתו. המגורים באוהלים, אמר חכם דוד עמוס, שהיה מנוסה, נוחים יותר מהמגורים. בעיר עזה.

באותה שיחה הציע חכם נסים לחכם דוד עמוס להצטרף לשותפות, והוא הסכים. חכם נסים דיבר עם חאג' עלי שהסכים גם הוא, ובאותו יום קמה השותפות הגדולה והחזקה ביותר ביצוא השעורה והחנדל במדבר הנגב.

חכם דוד עמוס קנה גם הוא אוהל למגוריו ליד אוהלי משפחת נסים אלקיים. שנתיים אחרי-כן, בשנת 1908, נתמנה חכם נסים אלקיים לנציג יהודי מחוז עזה לבאר-שנע במועצה הצבאית המחוזית.

יהודי עזה דוחקים את הערבים ממסחר בשעורה ובחנדל\

המסחר העיקרי בנגב שממנו היו רווחים גדולים היה, באמור, המסחר בשעורה, חנדל וחיטה.

בשוק עזה היו גם קטניות, פירות, סומסום ושקדים, שהיו מבוקשים ע״י אנשי המושבות, סוחרי יפו, חברון וירושלים, אלא שהמסחר בהם גזל זמן רב להובלתם, וגם היה קשה להתחרות בערבים בעלי גמלים משלהם. בכל זאת המשיכו יהודי עזה בתחרות עם הערבים. המסחר בשעורה חייב הון חוזר גדול, על כן היה סגור ומסוגר, ונתון בידי הסוחרים הערביים העשירים בלבד. למי שלא היו דמי מחזור גדולים לא היה יכול לחדור לתוכו.

סוחרי השעורה הערבים העשירים היו כולם בטוחים במעמדם,עד שלא הטריחו עצמם לבוא לשווקים. הם שלחו את בניהם, קרוביהם או שליחיהם להתקשר עם בעלי השעורה ולקנות מהם את תוצרתם על-ידי הסכמים ומפרעות לפני הזריעה.

באמצעותם הבטיחו לעצמם את יבול התבואה.

כדי לשמור על הקשר והיחסים, היו האפנדים מזמינים את השייחיים לסעודות ולמסיבות במשך החורף ומחדשים את הסכמי הקניה מדי שנה בשנה.

אנשי העדה התיעצו עם ועד קהילת יפו, עם ז. ד. לבונטין ועם יחזקאל סובובולסקי דנין, ואלה הציעו להם להקים ועד להתיעצויות כדי שיהיה אפשר למצוא פתרון לבל בעיה. תושבי עזה התאספו בבית-הבנסת של מוסה ארווץ, הזקן והעשיר שבחבורה, ובחרו בוועד של חמישה אנשים: מוסה ארווץ-נשיא; חכם נסים אלקיים, המוציא ומביא דבר העדה לממשלה; חכם דוד עמוס מרפיח, חכם יוסף יאיר מחאן-יונס ויצחק לוי, המוכתר הראשון, סוחר מנופקטורה בעזה. לוועד קראו"ועד עדת בני ישראל בעזה״.

לעידוד הקניה במחנות הוענקה לכל בדואי שקנה או מכר סחורה לתבל, שקית סוכריות חינם, במספר הנפשות במשפחתו. לנוחות מסחר זה, שהשתרע על מרחבים גדולים, קנה כל רוכל פרד למשאו, בנוסף לחמורים שעליהם רכב או העמיס שקי שעורה. באותם זמנים לא חל איסור על נשיאת נשק. כל רוכל היה מזוין באקדח ובפגיון.

מנורה, שופר ולולב במסגד בעזה – הטור המכוון של זאב גלילי….

מנורה, שופר ולולב במסגד בעזהמנורה במסגד בעזה....

 

הטור המכוון של זאב גלילי….

 אנו מביאים כאן מסמך יחיד במינו. דיווח של חוקר שלא ידע לאות באיתור ובתעוד השרידים היהודיים של עזה. הגילויים שבמאמר זה יזכירו לכולנו שעז  היא חלק מארץ ישראל. ישכר גולדרט ז"ל היה חוקר מובהק של ארץ ישראל והמאמר פורסם בהסכמתו בשנת 2009.  

                                             – מאת: ישכר גולדרט –

"זכיתי להיות היהודי והחוקר האחרון שצילם את המנורה הזו לפני שהושחתה ע"י בני עוולה. במסגרת המחקר שערכתי, החל משנת 1969, על ההיסטוריה הגיאוגרפית של עזה, שמתי דגש באופן טבעי על ההיסטוריה היהודית של חבל ארץ זה.

"הרבה מאד מימצאים גיליתי – חלקם לא פרסמתי עד היום מחשש עינא בישא של ונדאליזם ע"י המקומיים. יחד עם זאת קשה להאמין כיום לאיזה שיתוף פעולה חיובי זכיתי מכל חכמי ההיסטוריה הישמעאלים, אליהם פניתי בבקשה למידע. כל זה בתחילת שנות ה-70 ולפני שגברה העוינות הקשה של הפת"ח ואחר כך ניצני החמאס.

http://www.zeevgalili.com/2009/07/5109

למאמר המלא, נא להקליק על הקישור

 

הצלחת שותפות חאג' עלי אל-עטוונה, חכם נסים אלקיים וחכם דוד עמוס

הצלחת שותפות חאג' עלי אל-עטוונה, חכם נסים אלקיים וחכם דוד עמוס%d7%90%d7%a8%d7%91%d7%a2%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%91-%d7%91%d7%a2%d7%96%d7%94

בעזה היו שלוש קבוצות סוחרים יהודיים. שלושתם יחד עלו ביכולתם ובהיקף מסחרם על כל הסוחרים הערביים העשירים, מה גם שבידי הקבוצות היהודיות הללו היה קשר בלעדי עם המונופוליססים על יצוא השעורה והחנדל למדינות אירופה.

משה ארווץ, שהיה נתין בריטי והיה הסוחר הגדול ביותר, היה נציגו של"ארביב", המונופוליסט והיצואן הידוע שבטריפולי. חכם דוד עמוס היה נציגו של נחום המונופוליסט ליצוא השעורה והחנדל לאירופה, גם הוא מטריפולי, אליו היו קשורים גם משפחת חכם יוסף יאיר ומשפחת לוי מחברון.

אף-על-פי שהרווח ממכירת השעורה לסוחרים היהודים היה קטן יותר, העדיפו הבדואים למכור סחורתם לסוחרים היהודיים העזתים, כי אלה קנו כל כמות ושילמו מיד. הסוחרים הערבים קנו רק כמויות גדולות. בדרך זו הלכו היהודים והתחזקו בשטח היצוא ובשיטת איסוף התוצרת במקור.

הדרך היחידה לגבור על הסוחרים הערביים העשירים היתה לגרום לבדואי נוחיות, שלא יצטרך לכתת רגליו.

כדי להבטיח התקשרויות עם הזורעים הבדואים לפני הזריעה, שיתפו סוחרי עזה עם קבוצתם את השייחיים של השבטים הגדולים. אלקיים ועמוס עם חאג' עלי אל- עטוונה, ראש שבט אלתיהה! משה ארווץ עם שייח' חסן אלמלטעה, ראש שבט אל- עזאזמה; וחכם יוסף יאיר עם שייח' סלמן, ראש שבט הטרבין.

רוכבי הפרדות

אף-על-פי שעבודתם לא היתה קלה, היא העניקה להם הכנסה בשפע. בבל יום שני היו יוצאים רכובים על חמור, או פרד, למחנות שאיתם היו קשורים. הנסיעה ארכה חמש-שבע שעות. בימי שלישי ורביעי סחרו עם הקונים במחנה. ביום חמישי חזרו לעזה עם הסחורה שקנו, או שקיבלו בתמורה, וגם עם רשימת הזמנות; וביום שישי מכרו את שללם לסוחרים בעזה, ואחרי-כן עשו את השבת בבית.

ביום ראשון קנו את ההזמנות שהזמינו הבדואים מהמחנות שלהם, וגם את המלאי החסר להם, והחל שבוע חדש כששני הצדדים מרוצים. כך הקלו על חיי הבדואים וחסכו להם את הטירחה ללכת עם ארבע תרנגולות או עם כבש אל השוק הרחוק.

אם לא הספיקו למכור את כל הסחורה שקיבלו בתמורה מהבדואים, היו בני משפחתם בעזה ממשיכים במכירתה בכל ימות השבוע. כמצופה, היה לכל סוג סחורה סוחר קבוע בעזה, שהיה בא לבית הסוחר היהודי וקונה את הסחורה. היה זה מסחר מסודר ונוח. שום צד לא היה צריך לכתת רגליו כדי לחפש קונים או מוכרים לסחורתו. לסוחרים אלה, שהיו מפוזרים בעשרות מחנות, לא היו מתחרים וכולם התפרנסו בכבוד.

כאמור, בכל יום שני עם שחר יצאו הרוכלים למחוז חפצם, והצטרפו לשיירות שהלכו לאותו כיוון. לפעמים גם רכבו לבדם למדבר, והבדואים קראו להם ״אבו אל בגילה" (שפירושו, בעל הפירדה). היהודים היו מתפארים באמרם"אני של שייח' זה ואני של שייח' זה".

במרוצת הימים ויתרו הסוחרים הערבים על שליחיהם השכירים והתקשרו עם הסוחרים היהודים, שיעשו את עבודתם, דבר שהוסיף לביטחונם הכלכלי ולהכנסותיהם של היהודים והערבים כאחד. הסוחרים היהודים התישבו בקיץ במחנות הבדואים באוהלים, קיבלו מהבדואים את היבול שקנו מהם בעונת הזריעה, ארזו אותו בשקים ושלחו אותו לאוניות בחוף עזה, ומשם העבירו את השעורה לתעשיית הבירה באנגליה, ואת החנדל לתעשיית התרופות בגרמניה.

ב1900, שנת הקמת העיר באr-שנע, ישבו בה רק כמה מראשי המשפחות היהודיות, בגפם. אחרי שחכם דוד עמוס נתן הסכמתו להקמת השותפות, מינה חאג' עלי, ששימש ראש עירית באר-שבע, את בנו שייח' חסן להיות נציגו בשותפות, כדי לסייע בהסכמים עם השבטים הבדואים שהעריכו וכיבדו את אביו. קשריו ויכולתו של שייח' חסן לפעול בקרב הבדואים בנגב היו בעלי משקל, כיוון שראשי השבטים היו מעוניינים לשמור על יחסים עם אביו, ראש העיריה. חכם נסים ושייח' חסן עסקו בקניית הסחורה ובהעברתה לנמל עזה, וחכם דוד עמוס היווה את הקשר עם היצואנים בטריפולי, שהיו בעלי זכיון בלעדי לספק סחורה לאנגליה ולגרמניה. שייח' חסן היה אדם נוח, מתון והגון. שלושתם השתלטו על כמויות גדולות של שעורה וחנדל, והשותפות של השלושה הניבה רווחים גדולים והעסיקה יהודים וערבים רבים מעזה ומבאר-שבע, שעבדו עימם. חכם נסים סייע למשפחות יהודיות רבות ללכת בעקבותיו ולהקים שותפויות עם ראשי השבטים. וכך רוב תושבי עזה התפרנסו ממסחר השעורה והחנדל, ועזה הפכה לבורסה. גם מעבר הירדן קנו שעורה ליצוא. עשרות אוניות הובילו את השעורה והחנדל לאירופה.

רוכבי הפרדות – ארבעים שנות יישוב-בעזה.מרדכי אלקיים

חכמי עזה

רוכבי הפרדות קצרו הצלחה בעבודתם. לא חלף שבוע שחזרו לעזה בלי שניים- שלושה שקי שעורה ובל מיני מיצרנים חיוניים למשפחותיהם, כגון: ביצים, תרנגולות, חמאה, גבינה, בורגול, קטניות, צמר למזרנים, חוטי צמר, יריעות אוהלים, ולעיתים גם נעליים ובדים שהברואים קיבלו מהמבריחים. עבור מיצרנים אלה בשוק היו משלמים כפליים-שלוש. מיצרכים אלה חוללו רווחה בבית ואת היתר מכרו בכסף. לבדואים היה קל יותר לקנות בחליפין מאשר בכסף המעט שהיה בידם, אותו הם חסכו לימים קשים.

אולם אליה וקוץ בה. רוכבי הפרדות היו שוהים לעיתים במדבר שבוע שלם, או אף יותר, כשהנשים והילדים יושבים בבית לבדם ומצפים לבואם תוך דאגה ופחד. לכן לא כל הנשים הסכימו לצורת חיים זו, הגם שהביאה להם רווחים גדולים. לפיכך כל מתיישב שאף לסיים באחד הימים דרך חיים זו ולמצוא לעצמו עיסוק אחר בסביבה, כדי שלא ייאלץ להיעדר מביתו ימים רבים. חלק מרוכבי הפרדות חזר למקצוע מתן הלוואות לבדואים ברבית.

 

ואלה המחנות שהיו בהם חנויות באוהלים, בהסכמי הנאה, עם ראשי המחנות.
24. בערב אבו שגים 1. בערב אל-עטוונה
25. אבו גיית 2. אלרוואשדה
26. אלעגבי 3. אלגדראת
21. אבו רשייר 4. גדרת אבו תייג
28. אלגציין 5. גדרת אבו כף
29. אבו זוועי 6. גדרת אל אעסם
30. אלעיייר אבו אלגציין 7. דולם אבו גרנת
31. גטאטווהה 8. חלם אבו גרנת
32. גירינוויה 9. במדין אלשעור
33. אבו בלל 10. במדין אלמסמרה
34. אבו סירחאן !!.אלחקוק
35. אבו עמדון 12.אלהייזל
36. אבו עטרה 13.אלאטד
37. אבו גרינת 14. אליצבו
38. אבו רגיג 15.אלברג'י
39. אלאעצאם 16.אלשללין
40. בערב בני טוהילה 17 .אבו שונאר
41. בני עוקבי 18. אלעלמאת
42. אבו עאמר 19. בערבאלעייר
43. זרבגיה 20. אלצאנע
44. אלנטסרה 21. אלברגיי
45. אבו עטייה 22. אבו עבדון גונאר
23. בערב אבו מדיאן

(בחלקם קבוצות, בחלקם שבטים קטנים עצמאיים שהשתייכו לשבט-האם. 21 מהם השתייכו לתיאהה).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר