מורשת יהדות מרוקו

דמויות נוספות בני משפחת קורקוס במראכש שניתן להזכירן ושעסקו אף הם בפיננסים היו סלומון קורקוס שב- 1845 מונה על ידי הסולטאן כגובה חובות. [ יהודים אחרים מוזכרים כגובי חובות עבור סוחרים אירופאים.]

חיים קורקוס היה אף הוא איש כספים שמכר שטרי חוב הן ליהודים והן למוסלמים, אחרים היו חלפנים. פעילות פיננסית זו גם נתאפשרה בזכות קשריהם של יהודים עם סוחרים אירופאים ויכולתם לדבר בשפות אירופיות ושליטתם ברזי המידות, המדידות והמטבעות השונות. ב-1884 מוזכרים 4 יהודים מהמלאח כמובילים בתחום הפיננסי, מסעוד קורקוס, מימון אוחיון, הרון אבריס ומחלוף אברגיל. רבני משפחת קורקוס במראכש שניתן להזכיר היו:

רבי יוסף הי״ד שנהרג כנראה על ידי מוסלמים ב-1744. רבי שמואל הראשון שהיה גם גזבר הקהילה בתחילת המאה העשרים, שעל מצבתו נכתב: "גומל חסדים, תמך ביד רבנן ביד נדיבה ולספר בשבחו לא יכילו ספרים. מדת הענווה כולל כל השבחים.ישב לו בבית מדרש ומאס כל משא ומתן. ובחר בחיי נצח. הגזבר הנאמן כה״ר שמואל קורקוס, זקן ונשוא פנים.חתנא דבי נשיאה, הרב הגדול סבא דמשפטים מרדכי צרפתי. נבש״ם כ' אדר התרעייב"(1912)^ד'

רבי שלמה בך אברהם. נזכר בעדות להרב אברהם פדידה שנת העתיר״ו(1926)

 רבי חיים נפטר ב- 1938 .

דבי שמואל נינו של הרב מרדכי צרפתי, גם הוא שימש כגזבר, נפטר ב- 1938.

 רבי אברהם היה עסקן ציבורי נשיא חברת"ביקור חולים" ונשיא חב' "חסד ואמת". נדבן שהיה תורם מזון לעניים ועוזר לקשיי יום, מפשר בסכסוכים. היה נשוי לקרובתו של ישועה קורקוס. נפטר ב- 1942.

דבי מרדכי ישב ארבעים שנה כשופט בבית הדין. איש עניו הידוע בחכמתו ותבונתו. מעיזבונו הרוחני נדפס ב- 1978 הספר"גדולת מרדכי" ו״המשנה למלך". נפטר ב- 1958.

בנו חיים עלה לארץ באוניה המפורסמת  אקסודוס  " התיישב בחדרה ונפטר בה.

לבסוף נזכיר את מוריס מאיר קורקוס פעיל בקהילת מראכש ומוהל ידוע. נכדו של ישועה הידוע. התחתן עם בת מוגאדור , לינה קורקום שלימים, לבקשתו של אבי דוד, עבר להתגורר בעיר אגדיר לעבוד עימו כמנהל החשבונות של חברתו. המשיך להיות פעיל בקהילת אגדיר וכמוהל בכל מרוקו. הוא ובני משפחתו ניצלו בנס ברעידת האדמה של 1960 .נפטר בשנת 2000 בפאריס.

אסיים בסיפור אישי הממחיש פעם נוספת קשר גינאלוגי מפתיע בין משפחת קורקוס ממראכש לזו של מוגאדור בירושלים…

לימים פגשתי בירושלים את מי שעתידה להיות אישתי הראשונה , תמי ממשפחת טוקטלי הירושלמית. אמה הייתה … חנה קורקוס (האב היה פנחס טוקטלי שנרצח בירושלים על ידי מחבלת מתאבדת). חקרתי את מקור המשפחה של חנה ורק לאחר תקופת מה התגלגלה לידי תמונת משפחה עתיקה (ראה למטה) בה נראים כל בני משפחת קורקוס הירושלמית עומדים ומקיפים את סב המשפחה רבי שמואל קורקוס ואישתו . הסתבר שהוא עלה לארץ ממרוקו אך בני משפחתו בארץ לא ידעו על כך כמעט דבר. הפתעתי הייתה גדולה כאשר בני משפחתי בפאריס דברו על אחד שמואל שהיגר בתחילת המאה (כנראה בשנות העשרים) ממראכש לארץ, והציגו בפני תמונה, אותה תמונה שהציגו בני המשפחה בארץ… נמצא הקשר. הסתבר שאותו שמואל קורקוס היה אחד משמונה ילדים , בניו של סלומון קורקוס ופרחה אוחיון ממראכש ואחד מאחיו הוא לא אחר מאשר מאיר קורקוס סבו של מוריס קורקוס ( המוהל,שלימים נשא לאישה את דודתי לינה) ונכדו של ישועה המפורסם (מצד אימו). נסגר המעגל.

שוש רוימי

רבי יוסף, פעיל העלייה ממארכש

רבי יוסף יושב ליד שולחן עגול המכוסה בכיסוי קטיפה אדומה שהביא עמו ממרוקו כאשר עלה ארצה בשנת 1963. הוא מסרב להיפרד מן הכיסוי אשר ידע ימים טובים בעת שאשתו ימנה הייתה בין החיים.

הוא עלה ארצה אחרי מותה יחד עם בנו יהודה ולא הסכים להביא אישה אחרת לביתם שמא לא תטפל כראוי בבנו האהוב.

יהודה גדל בירושלים, סיים את לימודיו האקדמאיים והתחיל ללמד בבית-ספר יסודי בעיר. הוא מתמודד עם קשיי הלמידה יחד עם ידידתו למקצוע זוהרה. שניהם מתחבטים בשאלה איך לפתור את בעיית החינוך בכיתות לימוד ובכלל. התלמידים מתקשים להתרכז בשיעור ולא סובלים עונשים לא מצד ההורה ולא מצד המחנך. יהודה וזוהרה ממשקיעים שעות רבות בניסיון לפתור את בעיותיהם. שניהם מספרים שהוריהם היו מחנכים במרוקו.

שרבי יוסף החי בבדידות מאז עלייתו ארצה השלים עם בדידותו ובנה לעצמו חיים שלווים ושקטים.

באותו בוקר, הכין לעצמו תה בנענע. הנענע מפיץ ריח משכר בחדר והוא מתרפק על זיכרונותיו אי-שם במארכש. היו ימים שבהם התרוצץ בסמטאות ה"מלאח". תחילה במשחקים ולאחר מכן כ״פעיל עלייה". ששש… לא מדברים על זה… על מה אני חושב ? אסור בתכלית האיסור להעלות את זה ולו לרגע… בעצם עברו כל כך הרבה שנים… אולי בעצם מותר? מי יודע? מי מכיר אותי כאן ? אני יושב לי כאן בירושלים כסופר סתם. חי חיי רווחה ולא זקוק למאומה – השבח לאל. אחסרה עלה גוק לייאם  (היכן הם אותם ימים!) מעניין היכן יהודה בני כעת? בוודאי סיים ללמד כעת והוא בדרך לביתו. מי ייתן ויבוא לבקרני ולשתות עמי כוס תה? אתאי בנענעו כיד מטאזר בנטאעו (תה עם נענע עדיף על עשיר בעל הון). שומע אני נקישות או רק נדמה לי ?… אני מגיע… אני פותח לך את השער אַבְּנִי… חיים ארוכים יש לך! שתזכה לחיים מאושרים ותבנה לך בית בישראל הקדושה! מה קרה לך? מדוע אתה כה עצוב ועצבני? אתה תאמר לי שוב שהחיים בחינוך בישראל לא נסבלים ? בימיי­

­ "אנא אבא, קוטע את דבריו יהודה הצעיר, אל תתחיל לספר על שיטת הלמידה שלך במרוקו!" אך רבי יוסף אינו מקשיב ומתחיל לספר:

– "בהיותי צעיר, תמיד בדמיוני הפרוע חשבתי שכאשר אתבגר, אהיה לטרזן, הרקולס, עלי בבא ולא ידעתי פחד מהו. סירבתי לבקר בקביעות תחילה בחדר ולאחר מכן בבית-ספר יסודי והתיכון היחיד בעיר. עייפתי מלימודיי ונואשתי מן השגרה. אך בגלל אהבתי לאמי המסכנה ומתוך כבוד אליה בלבד, המשכתי את לימודיי. הפכתי אמנם לילד מפונק מאוד אך הייתי שקדן. מעשי הקונדס שלי גבלו בטיפשות ובחוסר אחריות מוחלטת. נהגתי לדלג מעל גגות הבתים ללא יראה או פחד כמו שראיתי בסרטים. תודה לאל, נשארתי בחיים ותעלוליי לא הסתיימו באסון.

אני זוכר שכאשר אמי אירחה את שכנותיה, היא נהגה לקבל אותן בשמחה מוגזמת לדעתי והתחלתי בדרישותיי המגוחכות והנובעות מפינוק יתר. הייתי נוטל מן העוגיות המיועדות רק לאורחים. היא נהגה להחביאן, השד יודע היכן, ולשלפן בעת הצורך ולא כאשר חפצה נפשי בהן. אהבתי את עוגיות ה"מצאפן" – שקדים טחונים בתבניות בצק אפוי. בזריזות משכתי מן הצלחת אחת אחר השנייה כנקמה וכדי להביכה. הייתי דורש דמי כיס מוגדלים והיא, נבוכה, הייתה מושיטה לי עוד מטבע וסוגרת עליו את אצבעותיי באומרה: "סיר אבני, ללאה איהדיק – לך בני, ישמור אותך הא-ל!" הייתי קורץ לפריחה השכנה המכוערת שלא כל כך אהבתי ־ התרועעתי ברחובות המלאח עם בנה נסים וביחד תכננו מעשי קונדס.

מורי ורבי אשר לימדני בחדר היה רבי חזוט. בחדר התלמידים ישבו על מחצלת, בצפיפות נוראה ובחום הכבד של מארכש. הכיתה לא הייתה מאווררת בכלל ועל כן, אבי ז״ל, ביוזמה אישית, הואיל בטובו להתקין לנו בתקרה מאוורר המונע על ידי תלמיד תורן במהלך כל שעות הלימוד. התלמיד המיוזע החליף צבעים במהלך שעות התורנות. זה היה שעת ספורט ומנוחה מן הלימודים אך הוא לא היה פטור מלהקשיב לשיעור ומידי פעם רבי חזוט היה שואל אותו כדי לבדוק את ערנותו,אם לא ידע להשיב, היה זוכה למנה הגונה של הצלפה על רגליו המורמות מעלה באמצעות כלי הנקרא "פלאקה" – שני מקלות מחוברים בחבל עבה המלופף סביב קרסוליו של התלמיד המסכן שזכה להצלפה מאחד החברים. הרב ידע תמיד לבחור כתלמיד המעניש את זה שיחסיו עם הנענש היו מתוחים. כך שהיה לנו ממה לחשוש בהחלט.

"אבא, קוטע את דבריו יהודה, איך המשכת את לימודיך עד להוראה בתנאים כה מחפירים? איך משרד החינוך, אם היה כזה, התיר לו לכבוד הרב לנהוג בתלמידים כאוות נפשו?"

"אל תפריע לי, בני, אמנם התנאים היו מחפירים אבל העובדה היא שהנני כאן לפניך, סופר סתם – מלמד ומחנך אשר זכה להעלות יהודים לארץ ישראל ועלה אחרון אליה רק כאשר חייו וחיי הוריו היו בסכנה ממשית…"

"על איזו סכנה אתה מדבר? עוד מעט תתחיל לספר לי שהיית סוכן חשאי… ״

"לא… אך… בעצם… אני יכול כבר לספר… חלפו כל כך הרבה שנים מאז… לא יוכלו לעצור אותי על כך… ״

רבי יוסף מספר:

למדנו בחדר אצל הרב. זאת הייתה כיתת בנים בלבד. ילדות סייעו לאמהות בבתיהן והתחילו את לימודיהן בגן ילדים הסמוך לביתן ולאחר מכן בבתי הספר היסודיים והתיכוניים מחוץ למלאח. אך כל יום בשיעור גמרא, ביקרה נערה ושמה איסתיר.

איסתיר הייתה עדינת נפש ועיניה הכחולות בלטו במיוחד כדבר לא שיגרתי בקרב הנערות אשר גדלו יחד עמנו בשכונה. אהבתי להתבונן בנקודת החן שהייתה ממוקמת תחת עינה השמאלית. בעודה ממתינה לאחיה הגדול ממנה שיסיים לשתות מן התה אשר הביאה עבורו מבטה היה מופנה אלי. גם ספנג' שאימה הכינה עבורו ועבור מי שירצה להתכבד מהם הביאה עמה איסתיר. ריח הספנג' והתה עם הנענע הצליח לשכר את כל התלמידים אך אני, הייתי מרוכז ביופייה המדהים של איסתיר, המלכה שלי. לא פניתי אליה ולא דיברתי איתה מעולם. עקבתי אחריה שעות מבלי שתבחין בכך וכאשר הגעתי לגיל שש עשרה, התחלתי לבקר בשיעורי ערב אצל רבי חזוט.

ולילה אחד, כאשר הלכתי לחדר מלווה בחברי נסים, הבחנתי בחושך האופף את הכיתה שלנו. בפינת החדר, לאורו של פנס נפט, ישב לו כבוד הרב עם גבר חסון אשר נתן גבו אלינו ושוחח עמו בלחש מוגזם. לא הצלחתי להבין מילה אחת אך הבחנתי בו כלובש בגדים אירופאיים ולא גילאבה כמנהגנו. מגבעתו השחורה הסתירה את עיניו המושפלות מטה והאור המעומעם האפיל על דמותו. חברי ואמי השתוממנו עם על הדמות המוזרה היושבת מול כבוד הרב. ולרגע הוא נתקל בספל פח שהיה מונח ליד הברזייה שבפתח הכיתה. צליל הספל המתגלגל חולל רעש כמו פצצה בחלל הריק של הבניין והשניים קפצו ממקומם בבהלה. "מה מעשיכם כאן בשעה כה מאוחרת? אתם ז'נון (שדים)? שאל הרב. וכשהכיר אותנו פנה אל האיש: אלה תלמידים שלי… ״

"כבוד הרב, אמרתי, ראינו אור ונכנסנו, חשבנו שאלו גנבים או שודדים חלילה, מי הוא הילל ?"

"חוצפה, לכו אל ביתכם ואל תספרו לאיש מה שראיתם, אפילו לא להוריכם, שמעתם? ולא תחכה לכם הפלאקה מחר בבוקר…!"

במהרה עזבנו את הרב ואת חברו הילל. הילל אינו שם מרוקאי ואיננו מכירים שכן בשם זה. אשאל את אמי… לא… נכבד את בקשת הרב ונשתוק… הנה איסתיר… מה היא עושה בשעה זו בחוץ? עם מי היא משוחחת ? הנה הם מתרחקים… אל לנו לרדוף אחריהם… מחר נפתור את התעלומה! למחרת בבוקר, הלכתי כהרגלי לשיעור גמרא. נכנסתי בשקט לכיתה ולא העזתי להעיף מבט לעבר הרב. הוא מצידו ידיו מאחורי גבו, התחיל להלך בינינו. אני חש את נשימתו הכבדה מאחורי גבי. הוא שם את ידו על כתפי ולחש: "הישאר כאן אחרי השיעור… ״

גופי החל להזיע ונשימתי התקצרה. יתכן ואקבל את מנת הפלאקה שלי לא על ידי תלמיד אלא על ידי הרב עצמו ? האם שוחח עם אמי ? מה יש לו לאמור לי? השיעור היה קצר מן הרגיל והרב שיחרר את התלמידים מוקדם מהרגיל. אך אחד התלמידים קורא בצאתו החוצה: "רבי יעקב חזוט אל מזוט ! – רבי יעקב חזוט הקרח." רבי יעקב מביט בו במבט זועף אך לא כהרגלו, נועל אחריו את הדלת. האם שכח להעניק לתלמיד הסורר את מנת הפלאקה שהגיעה לו בהחלט? כעת הוא יושב מולי, פניו אדומות מזעם, מחליק בידו את זקנו הארוך ומנגב את הזיעה הנוטפת בראשו הקירח בממחטה דהויה ומקומטת. הוא פונה אלי כך:

"יוסף, ראיתיך אמש עם נסים ואני בטוח שהבחנת באחייניתי איסתיר בצאתכם מכאן… ״

"אחייניתך איסתיר ? היא אחייניתך? איך ידעת שהבחנתי בה? לא רציתי לספר לאיש… איך אתה יודע זאת?"

"הקשב לי היטב. האיש שישב עמי אמש, הילל, הוא פעיל עלייה מפלסטין הרחוקה. הוא מסייע לנו להעלות יהודים לפלסטין. כל היהודים שנעלמו עד כה עלו לשם. בעזרת איסתיר ועוד תלמידים אחרים אנחנו מסייעים להם לעלות ארצה. אך אסור שאיש יידע על זאת. ביום אני רב ובלילה פעיל עלייה. אני יודע שאתה מאוהב באיסתיר. אך עלי להזהירך שמא תתקרב אליה. מאז שהיא נולדה מיועדת היא למכלוף בן דודה. כך שלך אין סיכוי ולו הקלוש ביותר להתחתן עמה ביום מן הימים. אני מקווה שהדבר ברור לך. חוץ מזה, אם אראה שאתה אמין ואתה יכול לסייע לנו במידע כלשהו, אשמח לגייס אותך למחתרת שלנו. אך קודם כל עליך להוכיח את עצמך ולא לדבר עם איש."

"יִמוּתוּלִי בָּבָּא וְיִמָא אִלָא נְהְדָר" – שאבי ואמי ימותו לי אם אדבר, השבתי.

"אל תשבע לעולם בחיי הוריך, הנח להם והנח לחייהם, אל לך לערב אותם בעיסוקיך אלא אם תרצה לעוץ עצה עמם אך לא בנוגע לנושא זה, ברור לך ? אף אחד מהם אינו צריך לדעת על פעילותך עמנו!"

                              "אני נשבע!" השבתי לו בהתרגשות.

"ובכן מהיום והלאה, עליך לדווח לי על כל תנועה במלאח. גם אם היא נראית לך שגרתית. אל תדווח לי ממש אלא לאיסתיר אחייניתי. אדבר עם מאיר מוכר הביצים, אתה תעבוד אצלו בשעות שלאחר הצהריים. יש לסדר את הארגזים מחוץ לחנות לפי הוראותיו בלבד וזו תהיה מעתה עמדת התצפית שלך. אתה לא צריך לומר לו או לאיש מילה אחת על מה שראית אלא לאיסתיר בלבד, ברור?

"הבנתי."

-"אתה תגיע לכאן כל יום ללמוד כהרגלך בקודש ותאלץ להישאר עמי כל יום אחרי שעות הלימוד שלך. כאשר כל התלמידים ילכו לבתיהם אתה תשב 'כאילו' לשנן את הגמרא עמי והיה והבחנת במשהו חשוד, תצטרך להמשיך להגביה את קולך ואז אדע להיזהר, אנהג בהתאם וכך אתה, בזה מסתכם תפקידך. עתה, אתה יכול ללכת."

התחלתי ללכת לכיוון ביתי בלי להעז להסתכל קדימה או אחורה. השעה הייתה מאוחרת והוריי בוודאי דואגים אך אבי לא היה בבית ורק אמי המתינה לי כשקערה של מרק ה'חרירה" בידיה. ־"עסלאמה! חיכיתי לך, קח, בני, אכול כל עוד הוא חם, מעניין היכן אביך. מדוע לא שב עדיין הביתה. זו תקופה לא רגועה ומסוכן מאוד להסתובב בחוץ אחרי רדת הליל". שמחתי על כך שאמי לא חשדה בשום דבר ולא היה לה מה לומר על התנהגותי המוזרה וישבתי ללגום את המרק החמצמץ. כשסיימתי הלכתי למיטתי בפינת החדר ושכבתי על הגב מבלי לפשוט את בגדיי. נרדמתי מיד וחלמתי חלומות מוזרים. חלמתי שהנני נלחם באריות ובנחשים, מפליג בלב ים סוער בסירה רעועה והסירה מתהפכת ואני טובע עד צוואר, אני חש חנק ובגדיי הרטובים יחד עם הרוח מעבירים בי רעדה. התעוררתי בבהלה וגיליתי שדלת חדרי פתוחה ובגדיי רטובים לא מן הים אלא מכך ש… הרטבתי את מיטתי. במהרה ומבלי להעיר את הוריי, ניגשתי לארון הבגדים, לבשתי פיגימה, זרקתי את בגדיי הרטובים על ערימת הכביסה שהמתינה לפטימה העוזרת הערבייה. אהבתי לעקוב אחרי תנועותיה כאשר רכנה על גיגית מים רותחים מלאי קצף. הייתי מהופנט ומעכוזה הענק הנע לקצב סחיטת הסדינים והשמיכות ומשירתה שמילותיה היו בערבית המיוחדת לערבים. אנחנו, יהודי מארכש, דיברנו ערבית שונה 'יהודית' יותר נכון. אבי וחבריו כתבו וקראו בייהודית^,, שפה מהולה בערבית, עברית, צרפתית, ספרדית ואנגלית. למחרת, בשעות המוקדמות של הבוקר, קפצתי ממיטתי והתחלתי להיערך ליום לימודים ועבודה שמבטיח להיות גדוש ומעניין שבו אהיה לבלשי של השכונה ויהיו לי הזדמנויות לא מעטות לפגוש את אהובתי איסתיר. הבטחתי לרב להתייחס אליה כאל חברה לעשייה בלבד, אך לא יכלתי להפסיק לחלום עליה. חלמתי על האירוסים שלנו ועל החתונה ועל האורחים הרבים אשר יציפו את ביתנו, על הצהלולים של שכנותינו ועל העיניים מלאות הקנאה של חבריי ללימודים.

"יוסף! אומרת אמי ברוגזה, על מה אתה חולם? אתה לא חש בטוב? מה קרה לך? הזדרז פן תאחר!".

אני ממהר ליטול את ילקוטי ולעזוב את הבית. אחר הצהריים, אני מגיע ללמוד תורה וגמרה ומן הפתח של החדר אני שומע את רבי חזוט פותח את השיעור כהרגלו:

"רבי חייא פתח ואמר, משמע מכך כפילות, למה פתח ואמר? אל תקרא פתח אלא 'בדח׳. לפני כל סוגיה חדשה, אספר בדיחה כך שתשתעשעו ותצחקו ומוחכם ייפתח לשיעור וכך תבינו היטב את הנלמד ״.

הרב מהנהן בראשו וממשיך בשיעור ומתעלם מנוכחותי. חשבתי לתומי שיירקמו יחסי קירבה בינינו מאז אמש. אך מאומה לא השתנה. הוא לימד ואני למדתי וכך חלפו הימים. אחרי כל יום לימודים, הלכתי לעבוד אצל מאיר, מוכר הביצים, סידרתי את הארגזים הריקים זה על גבי זה תוך כדי התבוננות מסביבי במטרה להבחין בדבר מה חשוד. לא ידעתי מה הייתה מטרת התבוננותי, אך נאמר לי שכל דבר חייב דיווח והכל חשוב ואין לזלזל בשום פרט.

בימי שבת, אחה״צ, נפגשתי עם איסתיר במועדון השכונתי אשר ריכז בתוכו חברים מתנועת הנוער "בני עקיבא". המדריכים דוברי עברית וצרפתית העבירו פעילויות שונות ומגוונות. נהגתי לדווח לאיסתיר על כל דבר שפגשתי במהלך כל השבוע והיא לא רשמה על נייר מאומה אלא הנהנה בראשה ולא זלזלה חלילה בדיווחים שלי למרות שנראו שטותיים תחילה. יום שבת אחד, איסתיר לא הגיעה למועדון. לא העזתי לשאול את הרב אודותיה. עבר עוד שבוע ואיסתיר איננה. החלטתי לגשת מיד לרב ולדווח לו על כך. הרב הרגיע אותי וגילה לי שהיא עלתה לפלסטין עם בן זוגה מכלוף מפני שהערבים עלו על עקבותיה וביקשו לרוצחה יחד עם בחיר ליבה מכלוף.

הרגשתי שעולמי חרב ושבתי הביתה אבל וחפוי ראש. טיפחתי תקוות וחשבתי לתומי שהיא תוותר על מכלוף ותאהב אותי. הסכמתי לקחת חלק בפעילות מחתרתית במטרה לפגוש אותה בשבתות. טיפסתי על גג ביתנו והתחלתי לבכות את כאבי, כועס על אלוהים וכועס על הרב שלא הזהירני ועל הילל אשר ידע על נסיעתה לארץ הקודש ולא דיווח לי על כך. מדוע טרחתי כל כך לדווח להם על כל פעילות והם זילזלו בי וברגשותיי?

ירדתי מן הגג אחרי רדת הליל. לא הלכתי ללמוד גמרא ולא הלכתי לעבוד אצל מאיר. אמי ישבה לבדה בפרוזדור, ממתינה לי ולאבי. ופתאום נשמעו קריאות וצעקות מחרישות אוזניים בערבית"אטבח ליהוד!" (ריצחו את היהודים!). אמי, מבוהלת, נעלה במהרה את דלת ביתנו ושבה אליי רועדת. איזה מזל יש לי שאתה כאן! דאגתי לך כל העת! היכן אביך? ירצחו אותו! שמעתי שיש עוצר בעיר! הערבים מאיימים לרצוח כל יהודי שימצא ברחובות. היכן אביך? אוי ואבוי לי ולמזלי הרע! מה יעלה בגורלנו? מה יהיה איתנו? שב, בני, אל תצא ! המתן עמי לאביך ונראה מה יהיה גורלנו! אני שומעת נקישות. רגע אני אפתח את השער! 'עסלאמה' רבי יעקב חזוט! מה מעשיך אצלנו?" קפצתי ממקומי כנשוך נחש.

"רבי יעקב חזוט?"

מתנשף ומזיע, התיישב הרב על שרפרף ליד שער הבית. החום הכבד של מארכש אינו מטיב עימו. אך מה מעשיו אצלנו בבית? מעולם לא בא לביקור אצלנו!

"שמעו, אמר יש בעיר 'עוצר׳. הערבים, יימח שמם גילו את הפעילות שלנו ומאמצינו להעלות את היהודים לארץ ישראל. הם מאיימים לרצוח כל יהודי אשר יימצא בחוץ כל יום החל מן השעה שש בערב. עלי להודיע לכם שראש המשפחה שלכם היה פעיל עלייה יחד עמי… ״

"אני פעיל עלייה, אמרתי בצעקת כאב, לא אבי!"

"גם אביך!"

"אוי לי ולבורות שלי, זעקה אמי והחלה להכות את פניה ולשרוט אותם עד זוב דם, בעלי פעיל עלייה, בני פעיל עלייה ואני חיה כאן עמם ואיני יודעת מאומה. היכן הייתי? איך לא חשתי במאומה?"

"גברת דינה, אמר הרב, הירגעי והכיני את חפציכם. עוד הלילה נעזוב את מארכש. בחוץ ממתין לנו חמידו האופה והוא אשר ילווה אותנו לאוטובוס שלנו. הבטחתי לו את הבית שלכם במתנה אם הוא יסכים לסייע לנו."

"יטיח סעדו' ומזלו ״ ־ שיהיה לו מזל רע – ידעתי שהוא מרחרח כל הזמן סביב ביתי, קום בני א­מה לעשות, הלילה ייקבע גורלנו. עלינו לעלות לארץ ישראל ולקיים את מצוות הורינו והצדיקים שלנו."

קמתי מיד ועזרתי לאמי לארוז את מעט החפצים שיכולנו להכניס לתוך שתי מזוודות קטנות מעץ ירקרק. מסמרים בלטו מהמזוודות אך לא העזתי להכניסם חזרה שמא נרעיש חלילה. הם שרטו אותי כל הדרך אל האוטובוס שהסיע אותנו לעיר טנגיר שם המתינה לנו סירה שהובילה אותנו לגייברלטר. במחנה העולים בגייברלטר שהינו כשבוע ימים ואחר כך הפלגנו באונייה גדולה לארץ ישראל.

**

רבי יוסף מוזג לבנו עוד כוס תה. הוא ממשיך לספר:

ידענו לכבד את המורים ואת המחנכים ובוודאי ההורים. לא העזנו להתקומם. אך המחנכים ידעו להפעיל סמכויות ולא עוררו שום ויכוח. הכל היה ברור לחלוטין. הם היו שלמים עם דרישותיהם והחלטותיהם. כאשר דרשו מן התלמידים דבר מה, הם לא השאירו מקום להיסוס ולא פתח לערעור, כך שהתלמיד ידע שדברי המחנך הם כדברי תורה מסיני.

על כן, בני, אתה והמורה זוהרה, עליכם ללמוד מן העבר שלנו וללמד בדרך שלנו ולהפעיל סמכויות ללא היסוס.

־"אבא, אתה רוצה להכיר את אמה של זוהרה? ייתכן וזוהי איסתיר שהכרת בילדותך במארכש? היום היא אלמנה כמוך, יהיו לכם הרבה נושאים משותפים. ״

־"איך יתכן, בני, האם יש לה עיניים כחולות?"

"אכן!"

"יש לה נקודת חן?"

"איני בטוח. אך מה יש לך להפסיד? אני אודיע לזוהרה על הביקור שלנו והיא תשאל את אמה אם היא מוכנה לארח אותנו לכוס תה… ״

"למה אתה ממתין ? התקשר מיד והודיע לה על בואנו!"

אני נרגש כמו נער, חושב רבי יוסף, שלושים שנה חלפו מאז עלייתה לארץ ישראל. מתי התאלמנה? כמה שנים גרה בירושלים? כסיל ממני אין במשך כל השנים האלה מאז הלכה אשתי לעולמה ואני מתגורר לבדי בירושלים, מדוע לא ביקשתי לדעת מה עלה בגורלה? לא חשבתי לפגוש איש מן העבר שלי בגלל פעילותי במחתרת. לא רציתי לעורר מהומות, הרי אסור לדבר על זה! חלפו כל כך הרבה שנים… הנה יהודה בני חוזר. מה חדש? נלך עכשיו אליה? הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו! אני כבר מתלבש… אני בא… מה קורה לי? מדוע אני כה איטי היום ?

רבי יוסף ובנו יהודה יצאו לדרכם. לא היה צורך לנסוע כלל. איסתיר גרה מעבר לרחוב שלהם! צלצול בפעמון. אישה נאה מאוד, מכוסת ראש, פותחת את השער ונאלמת דום.

"לא השתנית, למרות הזקן!" היא אומרת.

"גם את לא השתנית. אותן העיניים. אותה נקודת חן, אותה נערה שהכרתי במארכש. נאמר לי שאת אלמנה. גם אני אלמן, התסכימי להתחתן אתי?"

"מה החיפזון? בעצם מדוע לא? אין לנו עוד שנים רבות לפנינו… ״

"כל החיים לפנינו, איסתיר יקרה… ״

סוף המאמר

משה עובדיה

לתולדות דמויות מערביות בירושלים: תולדותיו של' אבן

עזרא יוחנן מבני המערבים – מוגרבים בירושלים

מתוך ברית מספר 27 בעריכת מר אשר כנפו

היהודים המערבים נמנים מבין יהודי המגרב – צפון אפריקה, שעלו לא״י לאורך התקופות השונות. ב-1854 הגיע לירושלים מרבאט הרב בן שמעון דוד עם פמליה, הוא הקים עדת מערבים, נפרדת משאר העדות. הוא גרם להפרדות מההגמוניה של העדה הספרדית אליה השתייכו כל העדות הספרדיות, מזרחיות וצפון אפריקניות. למערבים היה משקל דומיננטי במאה ה-19 בירושלים, עדתם הייתה השלישית בגודלה מבין העדות היהודיות בירושלים.

 במאמר, נבדוק את תולדותיו של מערבי בשם אבן עזרא או כפי שנקרא בפי הירושלמים עזרא יוחנן ובמאמרנו ייקרא יוחנן. לדעתי נחקרו די ביוגרפיות על מערבים בא״י ולכן מאמרנו בא לבחון ביוגרפיה של אחד מבני המערבים הירושלמים שחיו בתקופה רבת תהפוכות בהיסטוריה של העם היהודי קרי מעבר משלטון עותימאני לשלטון בריטי, מלחמת העולם הראשונה, ומלחמת העולם השנייה (1947-1875). המחקר ברובו נעשה על פי שיטת המחקר ההיסטורי בעל פה באמצעות עדויות של מכריו ובני משפחתו של יוחנן.

בראיונות עם עזרא יעקב ובהלול רות ילדיו של יוחנן, נאמר לי שככל הידוע להם משפחת עזרא התיישבה בירושלים עוד במאה ה-18, כאשר המשפחה הגיעה מצפון אפריקה לירושלים העתיקה.

גאון משה דוד בספרו יהודי המזרח ציין שתי דמויות ממשפחת עזרא: האחת אליהו בן דוד עזרא שהיה מחכמי ורבני ירושלים ומגואלי אדמת בריכת ממילא עליה נבנתה שכונת מחנה ישראל ביוזמתו של הרב בן שמעון. אליהו בך דוד גר בממילא בגפו, יש לציין שבתקופתו במאה-19 היציאה מחוץ לחומות ירושלים העתיקה הייתה בגדר של סכנה ועל כן זקני הערבים בירושלים שאליהו היה מצוי בחברתם כבדו את אומץ ליבו על כך שהוא דר מחוץ לחומות. הדמות השנייה שגאון הזכיר היא: דוד בן אליהו(1937-1877) מילידי ירושלים. דוד רכש את השכלתו בבית ספר "כל ישראל חברים", בלימודיו רכש את מקצוע חטוב העץ והשתלם באומנות פיסול באבן, בצדפה ובנחושת. דוד היה האומן הראשון בירושלים שעסק באומנות זו עוד לפני שנוסד בית הספר לאומנויות בצלאל. דוד קיבל עבודות אומנות ממנזרים, כנסיות ומבנים של נוצרים בא״י, כן קנה לו שם של מומחה בהכנת כתובות אומנותיות ובקישוט מבנים, בנוסף ניהל את בית החרושת של שטראוס נתן בתחומים הקשורים לאומנות בכסף, צדפות ועלי זית ושמש בתור מנהל בית ספר תלפיות בתחום עבודות העץ.

הערת המחבר:על המערבים עלייתם והתיישבותם בא״י במאה ה-19 ראו בהרחבה: בן יעקב מיכל, עלייתם והתיישבותם של היהודים המערביים(יהודי צפון – אפריקה) בארץ – ישראל במאה הי״ט, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים 2001 ; ברנאי יעקב, העדה המערבית בירושלים (1918-1830)״, עבודת גמר לתואר מ.א, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשל״א. עמאר משה, הרצאת פתיחה בכנס בינלאומי בנושא פאט אלף שנות יצירה, חוברת סקירה לאלף שנות עלייה ממרוקו לארץ – ישראל, אוניברסיטת בר – אילן, רמת – גן 2004, עמ׳ 16-1.

ראו ראיונות עם: בהלול רות, 10.6.07, טבריה, רות נישאה בדצמבר 1947, לקרוב משפחתה בהלול שמואל ממשפחה מערבית טבריינית ומשנה זו רות מתגוררת בטבריה. רות רכשה את השכלתה במוסדות החינוך בירושלים: בית הספר מעלה ובבית הספר של מיסיון סנט ג׳וזף. מ-1955 רות שמשה כמזכירה ראשית בבית משפט השלום בטבריה. רות חברה ספר אודות דיוקנה האישי הכולל שירים, סיפורים וציורים בין הסיפורים ישנם סיפורים אודות ההיסטוריה המשפחתית והאישית של רות; בן עזרא יעקב (ז׳אק): 22.10.06, נתניה, נולד בירושלים ב-1930, גדל והתחנך במוסדות העיר: במיסיון, בכי״ח ובגימנסיה העברית את השכלתו האקדמאית רכש באוניברסיטה העברית בתחום מנהל העסקים ובמהלך חייו שמש בתור איש עסקים. ע.כ

לדברי יעקב, הקורטיזיו(בלדינו: החצר של סבו), הייתה בסמיכות לדאר אל חוסיינים – חצר משפחת חוסייני, שאחד מבניה חאג' אמין אל חוסייני – הידוע בעריצותו ושנאתו ליהודים, הפך לימים למופתי של ירושלים. רות ויעקב הוסיפו שבביקור בעיר העתיקה לאחר שחרור ירושלים (1967), הם נפגשו עם מוסלמי ממשפחת חוסייני שדבר אתם וקלט שהם בני המקום, הם שוחחו עמו ונודע להם שאכן הכיר היטב את יוחנן ואף בשכנות עם משפחתו של יוחנן, המוסלמי הוסיף שליוחנן קראו חנא.

רות סברה שמשפחתה מספר דורות בא״י וכנראה המשפחה הגיעה למצרים בגרוש ספרד ומשם לא״י ואילו יעקב סבר שהמשפחה הגיעה במאה ה-18 מאלגייריה למצרים ולא״י.

יוחנן היה נכדו של אליהו שגאון הזכיר ובנם של יעקב ווידה – מעולות מרוקו במאה ה-19. יוחנן נולד ב-1875 בירושלים, התחנך במוסדותיה המסורתיים של העיר ובגיל 13 עם הגיעו למצוות, החל לעזור בפרנסת משפחתו. יוחנן היה רחב אופקים ובשל סקרנותו החל לקרוא ספרים שמצא במנזרים השונים וכך החל לרכוש מספר שפות: יידיש, פולנית, אנגלית וצרפתית מלבד השפות שהכיר מילדותו כמו השפה העברית, הערבית הפלשתינאית, המוגרבית והלדינו.

יוחנן כדברי יעקב היה הרפתקן – adventurer ובגיל 21 החליט לתור בעולם הגדול, ב- 1896 הגיע לאמריקה ובשלב מסוים נטל חלק בבניית תעלת פנמה החוצה את מיצר פנמה והמחברת בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט. העבודה בתעלה החלה ב-1880 עד 1889 ולא הושלמה, ב-1904 התחדשה בניית התעלה שהסתיימה ב-1914. בשנים הללו היה יוחנן באמריקה ונראה מהעדויות שיוחנן כהרפתקן חיפש עבודות מזדמנות מסוג עבודות כפיים שהרפתקנים ומהגרים יכלו למצוא לרוב. יוחנן שינה את שם משפחתו מאבן עזרא לעזרא וגם הוסיף לשמו העברי הפרטי את שמו הלועזי גיון ולכן שמו המלא נהפך ליוחנן גיון עזרא.

לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), חזר יוחנן לירושלים, אשתו הראשונה זוהרה נפטרה בעקבות מחלה בצעירותה וילדיהם עברו לגור בנחלת ציון עם סבם. ב-1922 התחתן יוחנן שנית עם דרעי רחל ממכנס (1967-1900), להם נולדו חמישה ילדים, ביניהם רות ויעקב. רחל עלתה לירושלים בצעירותה ובעת מלה״ע הראשונה גורשה עם משפחתה למצרים בשל נתינותם הזרה, לאחר המלחמה הם שבו לירושלים ורחל החלה לעבוד אצל משפחת ולירו אחת המשפחות העשירות והמפורסמות בירושלים, בבית ולירו רחל הכירה את יוחנן. במפקד האוכלוסייה שנערך בירושלים ב-1939 על – ידי הועד הלאומי הגיעו הפוקדים לביתו של יוחנן בנחלת ציון. מרשימת המפקד נראה כי ליוחנן היו חמישה ילדים: ארבע בנות:

פנינה, שולמית, רות ועליזה והבן יעקב, כן צוינה אשתו השנייה רחל שזהותה הייתה: מערבית ילידת מרוקו. יוחנן צוין בתור מערבי יליד ירושלים ובעל נתינות צרפתית. במפקד צוינו גם בניו של יוחנן מאשתו הראשונה שגרו בשכונת נחלת אחים: בנו אברהם שהיה נשוי לאליאונורה יהודייה ממוצא תורכי ויצחק שהיה נשוי ללאה שמוצאה גם מתורכיה, בניו הוגדרו כמערבים ובמשלוח ידם צוינו כעוסקים בתחום האינסטלציה יחד עם אביהם.

יוחנן מטבעו אהב לעסוק בכל מיני תחומים. אחד התחומים היה הקולנוע וב-1914 הצטרף לקבוצה של יזמים ששם חברתם:'Cosmo Pictures Corporation' מקליפורניה, הם תכננו להפיק סרט הדן בתקומה של העם היהודי בארצו, באנגלית נקרא הסרט 'Judarael', אבל מעילה בחברת ההפקה קוסמו ב—1921 הביאה לקריסה של החברה והסרט לא ראה אור. מפרוספקט של חברת קוסמו נראים פרטים ביוגרפים נוספים אודות יוחנן. להלן דברים הנוגעים לתפקידו בחברה ובכישוריו:

Mr. John Ezra, late of France, is of great value to the Cosmo Pictures Corporation. He is a man of wide experience and has successfully handled many big financial enterprises. In producing of the first big picture, "Judarael," he will be of inestimable value, having been born in Jerusalem and knowing the customs and languages of the people. He possesses valuable properties n the Holy City and in the surrounding country. He speaks eight languages fluently and will be most important, In the first picture, as an interpreter and casting director. He has been prominent as an amusement manager n the Orient and is very close to the Jewish, Syrian, Arabic, Egyptian and Italian people that will participate in the production of "Judarael." His knowledge of Jerusalem, Egypt and Italy will be of tremendous worth to the company operating over here.

ב-1921 יוחנן ראה צורך בהספקת מים לתושבי ירושלים, לדעתו, מקורות המים בירושלים שבעיקרם סופקו מבורות מים וממעיינות היו דלים ועל כן יוחנן העלה יוזמה להפיק מים מעין פארה – ואדי קלט ובשנות ה-30 ממעיינות ראש העין לירושלים. הבריטים סרבו בתחילה ליישם את התוכנית עקב בעיות מימון, אך בסופו של דבר הם קבלו את התוכנית ויוחנן שמש מ-1926 כקבלן הראשי של הנחת קווי צינורות המים לירושלים.

משתי תעודות שיש בידי יעקב, נראה כי מעסיקי יוחנן בקו צינור המים היו מרוצים מעבודתו. למעשה זאת הייתה הפעם הראשונה בה ניסו להביא מים לירושלים באמצעות צינורות מים בתקופת המנדט הבריטי. פועליו של יוחנן היו ערביי הסביבה ויהודים – ביניהם יהודים מערבים־מוגרבים מירושלים כמו אפללו דוד (?) ואזולאי עקיבא (1984-1913), שלימים הפך למנהל עבודה אצל יוחנן ובשלב מאוחר יותר למפקח על קו צינור המים באזור לטרון, שער הגיא סריס – שואבה, מ-1969 עד 1978 שמש אזולאי כסגן ראש עיריית ירושלים ומ-1978 עד 1984 כנשיא ועד העדה המערבית בירושלים.

חברתו של יוחנן הניחה גם צינורות למערכת הביוב בירושלים, מכיוון שירושלים קלטה שפכים בתוך בורות ספיגה והיה צורך בהתקנת ביוב חדיש. בור השפכים של יוחנן היה בחדר קטן בנחלת ציון שמקומו הטופוגרפי היה בשלוחה המערבית של שכונת נחלת ציון, יוחנן הקים מערכת ניקוז לשפכים עם משאבה משוכללת ובכך הצליח לשמור על איכות הסביבה בביתו. לימים, בור הספיגה הפך לתיאטרון פרגוד הירושלמי.

לדברי יעקב, משפחתו נהגה להתפלל בבית הכנסת אהליאב בנחלת ציון. בית כנסת זה הוקם על ידי סבו שהיה מראשוני שכונת נחלת ציון. יוחנן היה גבאי בית הכנסת בו התפללו בצוותא מגוון עדות ישראל כמו חלבים, כורדים, ספרדים, מערבים ואשכנזי אחד, נוסח התפילה הספרדי – ירושלמי היה הדומיננטי בבית – הכנסת.

יוחנן שמש כראש ועד השכונות והיה מבין האנשים שעזרו להשכין שלום בין זוגות נשואים. בזכות קשריו עם השלטונות הבריטים – בשל היותו קבלן ידוע – עזר לתושבי השכונה בבקשות שונות מהשלטון.

הוואי שכונת נחלת ציון בתקופת המנדט נצבע במגוון האוכלוסייה היהודית שגרה בה ובמפגשים חברתיים שהתקיימו ביניהם. רות ספרה שאחד המפגשים החברתיים היה קשור ברכבו של יוחנן – למעשה חמורו המפורסם. בשיחה עם ירושלמים וותיקים נודע לי שאכן, חמורו של יוחנן היה מפורסם ביותר. להלן עדותה של רות ביחס לבהמת המשא של יוחנן:

החמור הלבן של יוחנן אבי היה גזעי והובא במיוחד עבורו ממצרים ע״י ידידו הטוב ד״ר קורקידי רופא ירושלמי. באותם זמנים היה נהוג לסרס את החמורים אך החמור לא סורס בגלל היותו גזעי, לימים ביקש החלבן התימני סירי משכונת נחלת ציון מאבי להרביע את אתונו ע״י החמור, אבי הסכים בתנאי שאם ייוולד עייר זכר את טכס הפדיון יעשה אבי. ואכן נולד עייר זכר לכבוד האירוע נערכה חגיגה מפוארת והיתולית מאוד בנחלת ציון ברחבה על יד בית הכנסת ספרדי לאירוע הגיעו המון רב מכל העדות, התימנים עם הפחים, הכורדים עם חלילים ותופים, האשכנזים עם הכינורות

ועדות אחרות ניגנו בעוד ומצלתיים את החמור האתון והעיר קישטו בזרי פרחים ובסרטים, כאשר הקהל רוקד מסביבם ומתפקע מצחוק. אירוע זה לא נשכח שנים רבות לאחר מכן.

יוחנן היה פעיל בוועד העדה המערבית בירושלים בהתנדבות ובשכר על עבודותיו המקצועיות. בדרך כלל, ביצע עבודות אינסטלציה עבור הנכסים של ועד העדה המערבית. ב-1947, העיד בפני ועד חקירה שהגיעה לא״י, באותה שנה נפטר ולא זכה לראות בהקמת מדינת ישראל.

יוחנן נקבר בסמוך לעץ חרוב בהר הזיתים בירושלים. יעקב סיפר שאביו רצה מקום קבורה הסמוך להר הבית וליד עץ, כדי שפוקדי קברו יוכלו לשבת בניחותא. לדבריו, אביו היה הנפטר האחרון שנקבר בהר הזיתים. בתקופת ירושלים החצויה בין ירדן לישראל (1948- 1967), יעקב כחייל השקיף באמצעות משקפת על קבר אביו, כאשר ב- 1967 לאחר שחרור ירושלים משפחתו של יעקב מצאה את מצבת אביהם ואת עץ החרוב שגדל. יוחנן ומשפחתו הם עדות לאחת המשפחות המערביות – מוגרביות הוותיקות בא״י בכלל ובירושלים בפרט, אליה השתוקק להגיע ולשכון בתוכה העם היהודי ובתוכו היהודים המערבים.

ישנם מבני עולי צפון אפריקה – שהגיעו בעלייה הגדולה של 1948 ובעליות המאוחרות יותר ואף עד ימינו – שלא ידעו והכירו את עולי המגרב שהגיעו לא״י בדורות קודמים ועל כן מאמרנו בא להוכיח ולהוסיף ידיעות היסטוריות על עולים אלה, השתרשותם בא״י ותרומתם ליישוב היהודי בא״י.

 ביבליוגרפיה: תמונות ותעודות

אוסף עזרא יעקב: תמונת בית המלאכה של יוחנן עזרא ובניו, שתי תעודות מ – 1926 ו 1933 ופרוספקט חברת קוסמו מ – 1921.

ראיונות:

מראיין: עובדיה משה עזרא יעקב(זיאק): 22.10.06, נתניה. בהלול רות לבית עזרא, 10.6.07, טבריה.

הארכיון הציוני מרכזי בירושלים:

מפקד האוכלוסייה בירושלים תרצ״ט (ספטמבר 1939), מספר חטיבה ותיק 14/22.

ספרות:

בהלול רות, דיוקו אישי. שירים סיפורים וציורים. ללא מקום ותאריך.

בן יעקב מיכל, עלייתם והתיישבותם של היהודים המערביים (יהודי צפון – אפריקה) בארץ – ישראל במאה הי״ט, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית. ירושלים 2001.

ברנאי יעקב, "העדה המערבית בירושלים (1830 – 1918)". עבודת גמר לתואר מ.א. האוניברסיטה העברית. ירושלים תשל״א.

 גאון משה דוד, יהודי המזרח. ב, ירושלים תרצ״ח, עמי 739 – 740.

עמאר משה, הרצאת פתיחה בכנס בינלאומי בנושא פאס אלף שנות יצירה. חוברת סקירה לאלף שנות עלייה ממרוקו לארץ – ישראל. אוניברסיטת בר – אילן, רמת – גן 2004. אתר באינטרנט:

www.pancanal.com

משה עובדיה

לתולדות דמויות מערביות בירושלים: תולדותיו של' אבן

עזרא יוחנן מבני המערבים – מוגרבים בירושלים

מתוך ברית מספר 27 בעריכת מר אשר כנפו

עמ' 101-99

ד"ר יגאל בן־נון

אוניברסיטת פריס 8

בחינה מחודשת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של ממרוקו

מתחילת שנות החמישים נחלקה ההנהגה בישראל ושליחיה במרוקו בנושא הערכת מידת הסכנה לחיסולה הפיזי של יהדות מרוקו ולהצדקת הצלתה המיידית. להכרעה בסוגיה זו הייתה זיקה ישירה לנושא הפעלת כללי סלקציה כדי לברור מי זכאי לעלות לישראל ומי לא על-פי קריטריונים שהשתנו מעת לעת. תומכי ההצלה המיידית שצפו כליה ליהודים כאשר מרוקו תקבל את עצמאותה תמכו בביטולה של הסלקציה כיוון שמדובר בשעת חירום. לעומתם טענו הגורמים שסברו שאין נשקפת סכנה מיידית ליהדות זו שלאור המצב הכלכלי הקשה בישראל, יש קודם להכשיר את הקרקע לקליטתם של היהודים ושהכשרה זו תתבצע גם בישראל וגם במרוקו. ללא קשר לויכוח ענייני זה, צצו התבטאויות נגד עצם עלייתם של יהודים מצפון- אפריקה מתוך עמדות שאין מנוס אלא לכנותן גזעניות שטענו שעולים אלה עלולים להשפיע לרעה על אופייה של החברה הישראלית ועל רמתה התרבותית. למרות תחושת הצורך "להציל" את יהדות מרוקו בטרם פורענות, ניסחו נציגי הסוכנות היהודית בקפידה סידרה של מגבלות על הגירת משפחות לישראל שהונהגו בנובמבר 1951. הנהגת הקהילה היהודית במרוקו נפגעה בעיקר מן העובדה שמגבלות הסלקציה לא הונהגו בעבר כאשר רוב ההגירה לישראל הגיעה מאירופה אלא רק בתקופה בה כ- 71% הגיעו מארצות ערב.

סוגיית הסלקציה כה מורכבת וטעונת משקעים רגשיים, עד שנוטים לשכוח שהמדובר לא בוויכוח על נושא אחד ויחיד, סלקציה כן או לא, אלא במספר ויכוחים שחצו את ההנהגה ואת הציבור בישראל. קשה יהיה אם כך לערוך אבחנה פשטנית בין"הטובים" לכאורה שהתנגדו לסלקציה לבין"הרעים" שתמכו בה. סוגיה זו טמנה בתוכה מספר מחלוקות: האם להגדיר את העלייה ממרוקו כ״עליית הצלה" או שאין צפויה ליהדות זו כליה פיזית ורוחנית אחרי העצמאות. האם יש להעלות בכל מחיר כמות גדולה של יהודים ממרוקו למרות הקשיים לספק להם עבודה ודיור או שיש לווסת את ההגירה לפי צרכיה הכלכליים של ישראל ויכולתה לקלוט אותם. האם להפריד בין מרכיבי המשפחה, הבריאים לעומת הבלתי נחוצים, על פי מידת תועלתם לישראל או שאין לפורר משפחות ולעורר התמרמרות. האם יהודי מרוקו תורמים לחוסנה ולביטחונה של החברה הישראלית או שהם מהווים סכנה לבריאותה הפיזית, הנפשית והתרבותית ולכן יש להימנע מלהעלותם. האם מוצדק להעלות ילדים ונוער לישראל אף בהסכמת הוריהם למרות שהורים אלה נשארים במרוקו. אלה חלק מן הוויכוחים שנכללו בסוגיה זו וחצו את הנהגת המדינה. אין מדובר אם כך בשני מחנות מנוגדים, אלא במספר מחלוקות שחצו בין המתווכחים, כל פעם באופן שונה בהתאם לנושא הוויכוח. אישים אחדים שבתקופה מסוימת תמכו בסלקציה המבוססת על עקרונות סוציאליים או בריאותיים התנגדו לה בתנאים אחרים. במקרים רבים עמדותיהם של הנוגעים בדבר נקבעו בהתאם לתפקיד עליו היו ממונים. כך שבמקרים רבים אנשי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית היו נגד הסלקציה בתוקף תפקידם והממונים על הקליטה, הדיור, הבריאות, העבודה או האוצר בתוך משרדי הממשלה תמכו בה במידה זו או אחרת.

באופן סכימטי ניתן לומר שמערכת הטיעונים בעד הסלקציה יכולה לנבוע משני מניעים. האחד שלילי ומבוסס על הדעה שיהדות מרוקו תפגע בחוסנה של החברה הישראלית ובתרבותה. השנייה חיובית ומעריכה שלא צפוייה סכנה מיידית ליהדות זן ולכן אין צורך לקיים פעולות חפוזות להעלאת משפחות כאשר המדינה אינה מסוגלת לספק להם דיור נאות ועבודה. יש לציין ששליחים אחדים של המסגרת במרוקו, ובראשם מפקדם שלמה יחזקאלי, דיווחו מיד אחר העצמאות שיהדות זו חייה את ימי ”תור הזהב“ מבחינה כלכלית וחברתית ושהשליחים שמונו לטפל בהגנה העצמית נותרו ללא עבודה. כמו כן רבים ממתנגדי הסלקציה בעבר שואלים את עצמם היום האם היה מוצדק שמשפחות יהודיות ימסרו את ילדיהן הרכים בשנים לידי מחלקת עליית הנוער. השאלה צצה מחדש עקב הפרסומים על מבצע Mural שהפעילה המסגרת באמצעות דוד ליטמן באוגוסט 1961.

כבר בשנת 1949, הפנה חבר הנהלת הסוכנות מטעם התנועה הרוויזיוניסטית, מאיר גרוסמן, את תשומת הלב לבעיית יכולתה של המדינה לקלוט מהגרים חדשים בזמן שאין היא מסוגלת לפתור את בעייתם של שוכני מחנות העולים הקיימים: "כאשר בשנת העצמאות הראשונה עלו ארצה 000 160 יהודים, נומק הדבר בצרכי המלחמה ובצרכי הבנייה של המדינה הצעירה. אך עתה נמצאים במחנות הקליטה כארבעים אלף עולים ולמרות זאת נמשך זרם העלייה, מבלי שהעולים יהיו בטוחים באפשרות קליטתם בארץ". _ נימוקיו של גרוסמן התבססו על שיקולים ענייניים הקשורים ליכולתה של ישראל לקלוט בצורה נאותה מהגרים חדשים לכן הציע לעודד רק הגירה של צעירים ובעלי הון שלא יהוו מעמסה על כתפי המדינה כדי לא להפוך את העלייה לקללה.

בימי הצנע של ראשית המדינה, ביוזמות של מנכ״ל משרד הבריאות דר' חיים שיבא ובתמיכתם של כל שרי הממשלה הנוגעים בדבר, הוחלט להחמיר את כללי הוויסות בתחום הבריאותי. ב-18 בנובמבר 1951, כאשר מאגר ההגירה היחידי לישראל היה צפון־אפריקה, קבעה הנהלת הסוכנות היהודית באופן רשמי את כללי ויסותה של ההגירה שהפכו למדיניות הסלקציה ושיתפו במדיניותם זו את כל הגורמים שהיו מעורבים בהגירתה של יהדות מרוקו. כללי ויסות אלה התייחסו לכל המדינות מהן יכולים לצאת יהודים באופן חופשי ולכן ניתן לברור בהן את המועמדים להגירה. על פי כללים אלה שמונים אחוז מן העולים צריכים להיות נערים, חלוצים בגרעיני התיישבות, או משפחות בהן גילו של המפרנס אינו עולה על 35. אם מפרנסים אלה אינם בעלי מקצוע או בעלי הון שיספיק לרכוש דירה באופן עצמאי, על המפרנסים להתחייב מראש בכתב לעבוד בעבודה חקלאית במשך שנתיים. אישורי העלייה יינתנו רק למי שנמצא בריא מבחינה רפואית לאחר בדיקה שתיערך על-ידי רופא מישראל. שאר העשרים אחוז מכלל המהגרים יוכלו להיות בני יותר מ-35 אך בתנאי שיתלוו למשפחות שהמפרנס בהן הוא צעיר ובעל כושר עבודה, או שיש להם משפחה בישראל שמוכנה לקלוט אותם. מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית תברר עם משפחות אלה בישראל את נכונותן לקלוט את קרוביהן ורק לאחר מכן יינתן להן אישור כ״עולים נדרשים". כאשר התעוררו חילוקי דעות בין נציגי הסוכנות היהודית לבין נציגי הממשלה בנושא כללי הסלקציה, הדבר הובא להכרעה ב״מוסד לתיאום" בו השתתפו ראש הממשלה ושרי האוצר, הבריאות והעבודה וכן יו״ר ההנהלה וראשי מחלקות העלייה, הקליטה והגזברות של הסוכנות היהודית.

כתוצאה מהפעלת כללי הסלקציה, רשמה שנת 1953 מאזן שלילי בתחום ההגירה ממרוקו מכיוון שמספרם של החוזרים למרוקו היה גבוה יותר ממספרם של היהודים שיצאו ממרוקו לישראל. בשנת 1952 ירדו מישראל למרוקו 130 1 יהודים בגלל קשיי קליטה ושלושים אלף בקשות הגירה הוגשו מישראלים לשלטונות האמריקאים. עקב השפל בהגירה, יצא יושב ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, דר' יצחק רפאל לקזבלנקה באוקטובר 1952 ובדק אפשרות להקים שירות רפואי במקום, באחריות מחלקתו, כיוון שהגיע למסקנה שהמחלות שמהן סבלו מסורבי העלייה לא היו חשוכות מרפא. משרד הבריאות התנגד להצעה.

בחודש מרס 1953, הודיע יצחק רפאל לנציגו זאב חקלאי בקזבלנקה שלאחר התייעצות עם ראשי משרד הבריאות, סוכם להנהיג מספר הקלות בכללי הסלקציה. הוחלט להקים מרכז רפואי במרסיי בו יטופלו מהגרים שהגיעו מכפרים במרוקו בהם לא קיימים שירותים רפואיים, ולטפל במחלות אחרות במרכזים רפואיים בקזבלנקה. ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית דיווח במוסד לתיאום על מכתבו הזועם של זאב חקלאי המזהיר מפני סגירת שערי היציאה ממרוקו. רפאל טען שנשקפת סכנה ממשית לחייהם של היהודים במרוקו העצמאית בגלל שהם נראים בעיני המרוקאים כגורם פרו-צרפתי. במקביל, קיימת נטייה בקרב המשכילים היהודים להתבולל באוכלוסייה המרוקאית לקראת עצמאותה של המדינה. למרות זאת, עקב מצבה הכלכלי הקשה של ישראל, התנגדו שר החוץ משה שרת ושרי הפנים והבריאות, ישראל רוקח ויוסף סרלין, לראות בעליה ממרוקו"עלית מצוקה", המחייבת ביטול הפעלת כללי הסלקציה.

במחצית השנייה של שנת 1953, הוחלט להזמין את נציג משרד הבריאות דר' אליעזר מתן לסיור במרוקו כדי לתכנן את הטיפול במחלות כבר בתוך מרוקו. בסיור זה, שארך תשעה ימים והוקדש לסיורים בכפרי הדרום, נטלו חלק זאב חקלאי ודר' יצחק רפאל שסייר בפעם השנייה במרוקו ונפגש עם יורדים במרכש. אחרי הביקור ובעקבות לחציהם של מנהיגי התנועה הציונית במרוקו להעלאת מאה אלף יהודים לפני עצמאותה של המדינה, התחדשה ההגירה ההמונית. בסוף שנת 1953, ערכו ש״ז שרגאי וברוך דובדבני סיור ארוך בקרב הקהילות היהודיות בדרום מרוקו כדי לברר למה נפסקה ההגירה היהודית באותה שנה. התברר שהדבר נבע מן הקשיים הכלכליים בישראל, מהגברת ההגירה יהודית ממזרח אירופה, מן הדיווחים על קשיי הקליטה שהגיעו לקהילה היהודית במרוקו וגם מן הסלקציה שהנהיג משרד הבריאות בישראל. הורים שגילם היה מעל ל-35 אף תבעו להחזיר מיד את ילדיהם שנשלחו לישראל במסגרת עליית הנוער מכיוון שאין להם סיכוי להגר לישראל בגלל גילם הקשיש.

ד"ר יגאל בן־נון-בחינה מחודשת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של ממרוקו-חוברת ברית מס' 27

שני נושאים אפיינו את הוויכוח בנושא הסלקציה. האחד מידת הסכנה הפיזית אליה צפויים יהודי מרוקו המחייבת לפנות אותם בכל מחיר, והנושא השני מידת יכולתה של מדינת ישראל לקלוט כל יהודי או כל משפחה יהודית המגיעה ממרוקו. המגבלות הסוציאליות והבריאותיות וכן הפעלתם של עקרונות אלה על בודדים ולא על משפחות היו האמצעים שנבחרו כדי להגביל את ההגירה. ישומן של מגבלות אלה רק על חלק מן המהגרים לישראל ואופן קליטתם של העולים מצפון־אפריקה, הולידו תחושות קיפוח קשות שליוו את החברה הישראלית במשך זמן רב.

המחנה הפוליטי האקטיביסטי בראשותו של ראש הממשלה בן־גוריון ולצדו אלה שעיסוקם בעלייה, גרסו שאין לדעת מה יעשו המרוקאים בעתיד ולכן יש להוציא במהירות האפשרית כל יהודי שרק ניתן להוציא מארצות ערב. נשאלה השאלה בדבר נחיצותו במרוקו של מבצע "הצלה" כה דרמטי, כה דחוף ובהיקף כה גדול, בזמן שמדינת ישראל כלל לא הייתה ערוכה להתמודדות אתו. ניתן להעריך אחרת את מידת הסכנה הצפויה לקהילה היהודית במרוקו העצמאית. כמו כן ניתן להבחין שהערכת מצב זהה הופעלה על-ידי ממשלת ישראל והסוכנות היהודית לגבי רוב הקהילות היהודיות בעולם ובמיוחד אלה שחיות בארצות ערב. תפיסת עולם זו היא שהדריכה את פעולותיהם של נציגי ישראל במרוקו וגם את דרכי עבודתם שהועתקו מדגמים קודמים שהיו נהוגים בקהילות יהודיות באירופה.

נחום גולדמן נשיא ההסתדרות הציונית העולמית העריך אחרת את הסכנה שארבה ליהדות מרוקו וטען שאין חובה לסיים את עליית יהודי מרוקו עד שנת 1955 ושהיציבות הכלכלית של המדינה קודמת. במקביל התפתח ויכוח חריף בסוכנות היהודית בין ש״ז שרגאי ראש מחלקת העלייה לבין דר' גיורא יוספטל ראש מחלקת הקליטה, כאשר הראשון לחץ להגדיל את מכסת העולים לשנה והשני מיתן את תאבונו בגלל המחסור באמצעים לשיכונם וליצירת מקורות פרנסה חדשים. אך 130 1 היהודים שחזרו מישראל למרוקו בשנת 1952 עשו זאת לא רק בגלל שלא הצליחו למצוא פרנסה אלא גם בגלל אווירת האפליה והקיפוח ששררו בישראל ובאו לידי ביטוי בסדרת מאמריו של העיתונאי עמוס אילון. המצב הכלכלי בישראל היה כה קשה שגולדמן הציע להחזיר מאה אלף יהודים מארצות ערב לארצות מוצאם, הצעה שגונתה על-ידי הנהגת הסוכנות.

ב-26 ביולי 1954 קיימו ראש הממשלה משה שרת, שר האוצר לוי אשכול, שר הפנים ישראל רוקח ושרת העבודה גולדה מאיר יחד עם אנשי הסוכנות היהודית משה קול וגיורא יוספטל, המופקדים על עליית הנוער ועל הקליטה, דיון כללי בנושא הסלקציה בקרב יהודי מרוקו ותוניסיה. התגלו חילוקי דעות בין המשתתפים הזהירים שדרשו הקפדה על כללי הסלקציה לבין תומכי העליה בכל מחיר. גיורא יוספטל הציע לבחור את העולים על פי יכולתם להתקיים באזורים חקלאים ובאזורי פיתוח. שר הפנים רוקח הוסיף אחריו: "עלינו לאפשר למקסימום יהודים לעלות אך עלינו להיות נחרצים ולפעול רק בקרב יהודים בריאים". גולדה מאיר הוסיפה אזהרה: "על ועדות הסלקציה לומר רק את האמת וכל האמת לעולים בפוטנציה, שאין עבודה בעיר ושיסעו ישר מן הנמל לכפר ולא לכפר כפי שהם מכירים במרוקו ובתוניס אבל בכפר כמו אצלנו. אם הם מסכימים הם יכולים לבא. אם לא הם יכולים להישאר שם. אני חוששת לעתים שבגלל רצוננו להעלות מספר גדול ביותר של עולים שנשכח לומר להם את כל מה שעלינו לומר להם. אז הם באים לכאן ולא מעוניינים ללכת למושבים כיוון שלא הכינו אותם לכך. למה עלינו לדבר כאן על משפחות שלמות? יש ילדים, יש נערים שאנו יכולים להעלות. יש לנו בהם צורך אך זו בעיה כספית."

בשלב זה הוסיפה גולדה מאיר נימוק מפתיע לטיעוניה: "עד שילדים ונערים בריאים וחזקים יגיעו מארה״ב ומדרום אפריקה עלינו להביא את הנוער הזה […] אני מסכימה שיש לשמור על קריטריונים חברתיים ואחרים אך אי אפשר לערבב עליית משפחות עם עליית ילדים ונוער. אפילו אם יש ילדים חולים הזקוקים לטיפול רפואי יש להפרידם מן העלייה של המבוגרים. אני מוכנה לומר זאת בכל האכזריות. אם יש למשל זקן עיוור יש צורך לנטוש אותו אם הוא לבד […] אבל אם יש אתו ילד בן 7, 8 או 13 שנה, בריא או חולה במחלה נרפאת למה לנטוש גם אותו?". _"שאלה זו מיותרת ענה אחד המשתתפים. אנחנו לא יכולים להוציא ילדים ללא משפחותיהם". גולדה קטעה אותו: "אולי כן אולי לא […] עלינו להתאמץ להוציא את הילדים כי אני משוכנעת שכאשר יהיו שם מהומות לא יהיה עם מי לדבר. אפילו במקרה זה אני אומרת: לזקן יהודי עיוור אין תיקווה. אך אינני יכולה לומר שילד או נער שנילווה אליו צריך לנטוש אותו מבלי שנשתדל להפריד ביניהם. זה לא בעיה. זה הסיכוי היחידי להביא יהודים לישראל. לא כולם מקרי סעד[…] צריך לשמור על הקריטריונים של הסלקציה ולהיות נחרדים כלפי אלה שאין להם שום סיכוי להיקלט ולקיים את עצמם כאן. אך יש להשתדל ככל האפשר להציל את הדור הצעיר ולכך יש למצוא כסף".

משה קול העניק פירוש נוסף משלו לקריטריוני הסלקציה: "יש הורים רבים זקנים או נכים שיש להם ילדים רבים. הניסיון מלמד שאנו יכולים לרפא את הילדים אך הבעיה היא שהם לא יבואו אם לא נבטיח להם שגם ההורים יעלו אפילו […] מאוחר יותר. עלינו לתת להם הבטחה חד משמעית שאחרי זמן מה ההורים יבואו בעקבות הילדים. אנחנו יכולים להשתדל למצוא מקום עבורם שם. לא ניקח תינוקות אך צעירים וצעירות שיבואו לכאן לשלוש ארבע שנים, ישרתו בצבא ויביאו אחר כך את ההורים שלהם. בלי זה אי אפשר יהיה להפריד ביניהם. ביקרתי במרוקו פעמיים ואמרו לי שיש להתייחס לילדים אלה כאל יתומים שההורים שלהם בחיים. אם היו יתומים לא הייתה בעיה. היינו מביאים אותם […] במקרה חירום היינו מביאים ללא ספק את כולם מבלי להפריד את הנוער". משה שרת סיכם את הדיון בהודעה שוועדות הסלקציה לא יביאו לארץ משפחות המסרבות להתיישב במושבים.

דיון זה משקף גם את מורכבותה של סוגיית הסלקציה. לכאורה המחנות נחלקו בין"אנשי החזון" בראשותו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון לבין "אנשי המעשה" בו מצויים אנשים פרגמאטיים יותר כגון שר האוצר אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות היהודית לוי אשכול, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות גיורא יוספטל, מנכ״ל משרד הבריאות דר' חיים שיבא ודר' אליעזר מתן. ראשי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית יצחק רפאל ואחריו ש״ז שרגאי, שאנשיהם ברוך דובדבני, זאב חקלאי, עמוס רבל, חיים טלמור ויצחק בן־שמש פעלו במרוקו להעלאת היהודים, תמכו בביטול מגבלות הסלקציה בעיקר מתוך נאמנות לתפקידם והואשמו על-ידי יריביהם ברצון להפגין פעילות ולהתהדר בהצלחות. אך חילוקי הדעות לא היו כה משמעותיים. למעשה בדיון זה, בו הושמעו לעתים נימוקים קשים באכזריותם, נחשף באופן חד יחסה של כל ההנהגה הישראלית, ללא הבדל גישות, לתא המשפחתי של האוכלוסייה אותה שיוועו להביא לישראל. רוב הדוברים תמכו למעשה בפירוקו של תא משפחתי זה כדי לברור מתוכו את הגברים הבריאים, את הילדים ואת הנוער ולהשאיר במרוקו את ההורים עד שהמדינה תהייה מסוגלת להעלותם. מובן שגורלן של משפחות מצוקה אלה שנאלצו להישאר במרוקו ללא הדור הצעיר והבריא לא העסיק כלל את ראשי המדינה. המשימה של הגדלת האוכלוסייה הבריאה שתתמודד מול הסכנות הביטחוניות האורבות מבחוץ ותפטור את הבעיה הדמוגראפית הייתה לעקרון מקודש שהנחה במודע או שלא במודע את כלל מעשיה של ישראל באותה תקופה.

בקיץ 1954, גם דר' גיורא יוספטל ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית ערך סיור במרוקו כדי לבדוק את הרקע הפסיכולוגי לקשיי היקלטותם של יוצאי מרוקו בישראל. בשובו לישראל, הוא הגה את רעיון הכוונת יהודי האטלס ישירות מן האנייה אל הכפרים החקלאיים באזורי הפיתוח של חבלי התענך ועמק לכיש. בישיבות של המוסד לתיאום שהתקיימו בהשתתפותו של שר האוצר לוי אשכול, נאבק יוספטל על הקמת חוות חקלאיות שינוהלו על־ ידי צעירים יוצאי מרוקו. גם יוספטל הפרגמטיסט והזהיר המליץ להעלות ארבע מאות צעירים ממרוקו ללא בני משפחותיהם, אפילו אם יהיה צורך להפריד בין הורים לילדים או בין בעל לאישתו. צעירים אלה יהוו לדבריו כוח אדם זול בגלל שהם לא יצטרכו לפרנס את משפחותיהם. הרעיון לא התקבל על-ידי שאר המשתתפים. בישיבה הותקף יוספטל על־ידי יהודה ברגינסקי ממפ״ם, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, שטען שלא מתקבל על הדעת שיהודים יפרדו מהוריהם כמו אצל אסקימוסים ו״יפקירו את הזקנים שאין בהם תועלת".

ד“ר יגאל בן־נון-בחינה מחודשת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של ממרוקו-ברית27

עמוד

יהודה גרינקר מנהלל יחד עם אחיו יצחק התמסרו לחיפוש יהודים שעסקו בחקלאות הכפרי האטלס. בחלק מסיוריו בכפרים התלווה אליו דר' אליעזר מתן ממשרד הבריאות כדי לדאוג להקפדה על כללי הסלקציה בתחום הבריאות. ב-24 בפברואר 1955 הצליח גרינקר לארגן גרעין ראשון של 57 משפחות עובדי אדמה מן הכפר איית-בוגמז שהועבר למחנה הכשרה "חרובית" בחבל לכיש שהקימו מאוחר יותר את מושבי עוצם ואיתן. ארבעה ימים לאחר מכן קיבל מכתב משר האוצר אשכול שהודיע לו למתן את התלהבותו "ולעשות כל מאמץ להשתחרר במרוקו מהמטען של מיקרים סוציאליים הנספחים לאנשי הכפרים. אין אני צריך להדגיש הקשיים הנגרמים הן לכפרים הקולטים והן למדינה, בהבאת מקרים אלה ארצה". בספטמבר 1955 סייע גרינקר להקמתו של גרעין "שובה" בראשותו של ויקטור פרץ, עם יותר משבעים משפחות בגילאים צעירים שחלקם הם בוגרי בית-הספר החקלאי של כי״ח במְרָכּש. הגרעין הקים בחודש מרס 1956 את מושב דבורה בחבל תענך. בסך הכול הצליחו האחים גרינקר להוציא למרות קשיי הסלקציה 553 13 יהודים מ-87 כפרים באטלס.

ההדגשות הן של אלי פילו ולא של המחבר

את מחאתם של יהודי הכפרים נגד מדיניות ההפרדה הסלקטיבית בין בני משפחה ביטאו תושבי אחד הכפרים במכתב שנשלח למשרדי הסוכנות היהודית בירושלים ובו נכתב: "על דעת בית דין של מעלה ובית דין של מטה, אנו מבקשים ממעלתכם להעלות אותנו, 150 יהודים בין 80 אלף ערבים. כבר ביקרו אצלנו הציונים ורשמו אותנו, אך לבסוף רצו להעלות רק את הבחורים הבריאים ונשארנו דואגים על הזקנים והזקנות. איך יישארו בין הגויים ואין מי שידרוש עליהם רחמים. קחו אותנו לעבדים וכל מה שתוציאו עלינו ועל עלייתנו, תנכו מעבודתנו ומלחמנו בבואנו לישראל". במכתב אחר ציין מועמד לעליה: "ובכן ביקרו אצלנו השליחים ואמרו בשמם של המדינה, הסוכנות והראשים: הוצא נוציאכם אל אניות הישועה, בתנאי שתעזבו את הזקנים ואת החלשים, בתנאי שאיש ואיש יבזה את אביהו וזקנו ואח יבגוד באחותו, אם היא גיבנת או צולעת, כי זה יסוד מוסד אשר על-פיו ניתקן ונערך תקציב העלייה".

החל מחודשי הסתיו 1955, החלה ההנהגה בישראל להגמיש את כללי הסלקציה ולעשות כל מאמץ כדי להוציא מספר רב ככל האפשר של יהודים לקראת סגירת שערים צפויה. ב-5 במאי 1955 שיגר ש״ז שרגאי לנציגו במרוקו עמוס רבל ולראש תנועת המושבים יצחק קורן את כללי הסלקציה החדשים. על פי כללים אלה תינתן זכות קדימה לעליה ממרוקו לאנשי הכפרים ולארגונים התיישבותיים מערי השדה. כמו כן בכל מקרה שמשפחות לא אושרו לעלייה, יועברו משפחות אלה לערים הגדולות, על חשבון הג'וינט. על-ידי כך יחוסל הכפר כולו ולא יוותרו בו יהודים. ארגוני ההתיישבות יקבלו כמחצית העולים. במקביל ביצעו גיורא יוספטל ונציג הג'וינט בפריס תיאודור בקלמן סיור במרוקו, בסוף חודש מאי, והגיעו למסקנה שלמרות השינויים המדיניים הצפויים במדינה אין הצדקה לראות בעליה ממרוקו "עליית הצלה" ולכן יש להשאיר את כללי הסלקציה בתוקף. יחד עם זאת, הורגשה תנועת מעבר מן הכפרים בדרום לקזבלנקה והגברת קצב היציאות. לכן נחום גולדמן הציע בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית לפתוח מחנה מעבר נוסף במרסיי. באותה תקופה החלו גם לצוץ הרעיונות הראשונים להוצאת יהודים באופן בלתי לגלי. למזלן של משפחות המהגרים, רוב פעילי העלייה במרוקו הפרו את הוראות הממשלה ואפשרו איחוד משפחות.

לנימוקים הענייניים בדבר יכולתה של ישראל לקלוט את המהגרים בממדים כה גדולים ובדבר יכולתן של משפחות ממרוקו שהגיעו ללא מפרנס, להיקלט בישראל, התלוו נימוקים נוספים שחצו את הקווים בין אנשי המעש לאנשי החזון. באופן מעשי החיץ עבר גם בין מחלקת העלייה מצד אחד לבין קואליציה בין משרד הבריאות ומחלקת הקליטה. מדובר בוויכוח מקביל בדבר מידת הסכנה המיידית אליה צפויים יהודי מרוקו אותה אימצו באופן אוטומטי כל מתנגדי הסלקציה וזעקו זעקות רמות על המהומות שעלולות להתרחש במדינה אחרי עצמאותה ועל הפגיעות הצפויות ליהודים. כמובן שאין קשר בין ההערכות בנושא זה לבין הוויכוח אם יש לקיים את הסלקציה אם לאו.

בעיה נוספת הייתה הגדרתה של הסלקציה. בזמן שחלק מתומכי הסלקציה הבין אותה כך שאין להביא לישראל רק מקרי סעד שלא ניתן בשלב זה לטפל בקליטתם ויש להעלות רק משפחות עם מפרנס, תמך חלק שני בסלקציה הפוכה, שיטה שכונתה בפי השלטונות המרוקאים בשם "הפרדת השמנת" (écrémage) בו פיצלו באופן אכזרי משפחות, לקחו מן המשפחה את הנערים במסגרת עליית הנוער, לקחו את מפרנס המשפחה, והותירו במרוקו את הוריו הקשישים. גישה זו בולטת בדבריה של גולדה מאיר ובפעולותיהם של אחדים מן העוסקים בעליית הנוער כגון יאני אבידוב וגם של דוד בן־גוריון שראה בעליה מאגר של נערים "המאיישים שמונים אחוז מכלל חיילי חיל הרגלים בצבא".

לחצם של נציגי הסוכנות היהודית במרוקו ושל נציגי המוסד מאוחר יותר לקיומה של הצלה בהולה, עם סלקציה או בלעדיה, גרם בסיכומו של דבר לזעזוע דמוגראפי בתוך הקהילות היהודיות במרוקו ויצר פסיכוזה ובהלת יציאה שהרסה את הרקמה החברתית בתוך הקהילה במרוקו והחריפה את קשיי הקליטה הכלכלית והחברתית בישראל. לעומתם, הפליגו תומכי הסלקציה, בעיקר ממשרד הבריאות, בתיאוריות המבוססות על סכנות גנטיות או על הטפה גזענית שלא היה להן קשר לנושא. מאוחר יותר, הזהיר דר' שיבא שהעלאת חולים ממרוקו עלולה לפגוע גנטית בכושרו האינטלקטואלי של העם היהודי בעתיד. הוא גם טען שהעלייה מצפון־אפריקה מקפחת ביודעין את ילידי הארץ שנפגעו במלחמה, מכיוון שאין באפשרותו של משרד הבריאות אמצעים מספיקים כדי לטפל בשתי הקבוצות. כך הצליח דר' שיבא לבטל במוסד לתיאום, החלטה שהתקבלה בהנהלת הסוכנות היהודית לאשר הגירתם של 6000 יהודים ממרוקו ותוניסיה במסגרת "עליית חירום". כדי לנסות לשכנע את נציג משרד הבריאות בנחיצות הוצאתם של היהודים ממרוקו, הזמין נציג המוסד לעליה ב' יאני אבידוב את דר' שיבא למרוקו.

בשובו לישראל הכריז שיבא: "העץ אולי נראה רענן אך שורשיו רקובים". אך הנזק הממשי היה בהפעלת הסלקציה האינדיבידואלית שגרמה להרס משפחות ולהגברת תחושת הקיפוח שנבעה מהפעלת הסלקציה בתקופת ההגירה מארצות ערב ובוויכוח הציבורי שהתנהל בישראל.

יש לציין שלצד הוויכוח הענייני בדבר מידת הסכנה אליה צפויים יהודי מרוקו ומידת יכולתה של ישראל לקלוט כל יהודי שמעוניין לצאת ממרוקו, התלוו לוויכוחים, דיונים בסוגיות נלוות שהן פועל יוצא מההגירה ממרוקו אך אין הן קשורות ישירות להגירה. הכוונה בעיקר לסוגיית החרדה מן האיזון הדמוגראפי-תרבותי הבין־עדתי הקשור למהותה של התרבות הישראלית המתהווה. בעיני אחדים, תרבות זו נמצאה בתקופת ההגירות הגדולות במצב של התגוננות על עצם קיומה כאשר איימו עליה באופן ממשי או באופן סמוי סכנות שכונו בשם "לוונטיניזציה" והיטמעות בתת-תרבות האופיינית למדינות האזור. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד במאמריהם של קלמן קצנלסון, אריה גלבלום ועמוס אילון. למרות שהוויכוח בסוגיות אלה לא היה זר להנהגה היהודית במרוקו לא נראה שהדבר השפיע על דבקותם של היהודים ברעיון עזיבת מרוקו.

לאחר מעשה ניתן לומר שבסוגיה זו טעו ראשי המדינה בהערכותיהם ובמדיניותם ובפעילותם במספר תחומים. הטעות הראשונה קשורה לפאניקה המלאכותית שיצרו אחדים מן השליחים בדבר סכנת הכליה הצפויה ליהודים מן השלטון החדש במרוקו. שליחים אלה מצאו תמיכה לעמדותיהם אצל חלק גדול מראשי המדינה שהאידיאולוגיה של עם עולם נרדף תמיד עיצבה את תפיסת עולמו. ברור היה ששלטונות מרוקו החדשה לא רק שלא התנכלו ליהודים אלא שלמרות המהומות שזעזעו את המדינה ואת אוכלוסייתה בראשית עצמאותה, תמיד חסו הצדדים על היהודים ולא פגעו בהם כלל. כמו כן, התגלה הפער בין התפיסות של חסידי רעיון קיומה של אנטישמיות אוניברסאלית ועל-זמנית לבין מצב עובדתי של תור זהב חברתי-כלכלי שנפתח בפני כל השכבות החברתיות של יהודי מרוקו עקב נטישת הצרפתים את המדינה. מצד שני טעו נציגי ישראל בכך שיש להביא יהודים ויהי מה לישראל כדי להתגבר על החרדה הדמוגרפית מול האויב השכן ובכדי להגביר את בטחונה של המדינה. באותם ימים, החברה הישראלית וכלכלתה כלל לא היו מסוגלים לספק צרכים בסיסיים לאוכלוסייה חדשה בתחום התעסוקה, הבריאות והחינוך, דבר שלא רק פגע בחוסנה החברתי של המדינה באותה עת אלא גם גרם למשברים נפשיים, לתחושות עמוקות של קיפוח ולטראומות שלא נרפאו גם אחרי זמן רב. אך טעותם החמורה של קברניטי המדינה קשורה לפגיעה ברקמה החברתית על־ידי הרס התא המשפחתי במסגרת הסלקציה האינדיבידואלית, דבר שלא איחר לתת את אותותיו השליליים בריכוזי העולים ממרוקו. יחד עם זאת, למרות הקשיים והשגיאות, הצליחה מדינת ישראל לגרום למהפך דמוגראפי בישראל בזכות תוספת של יותר ממאתיים אלף יהודים מצפון־אפריקה ולחזק בכך את חוסנה החברתי, הכלכלי והתרבותי.

ד"ר יגאל בן־נון-בחינה מחודשת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של ממרוקו-ברית27 –סיום המאמר

ד״ר שלמה אלקיים

ובכן העניים והאביונים מבקשים מים

פיוט לעצירת גשמים מתוך "כף נקי" (כ״י) לר' כליפא גן מלכא.

רבי כליפא מלכא, הצדיק של אגדיר

רבי כליפא בן מלכא נולד בעיר סאפי בסוף המאה ה־17. עוד בהיותו ילד התייתם מאביו ומאמה בנעוריו נסע ללמוד בפז בישיבתם של ר׳ יהודה בן עטר ור׳ שמואל הצרפתי, והם קירבוהו ועודדו אותו. הוא הכיר להם טובה ומזכיר תקופה זו בערגה.

דברי מבוא

ב״ברית" 21 (אביב תשס״ג) פרסמנו שיר מפרי עטו של ר' כליפא בן מלכא (להלן רכב״ם) מתוך "כף נקי", כתב יד יחיד מאוסף גינזבורג שבספריה הלאומית ע״ש לנין במוסקבה. לכבודו של הסופר – המחנך עורך "ברית", ידידי מר אשר כנפו. אנו מפרסמים כאן לראשונה פיוט לעצירת גשמים, "ובכן העניים והאביונים מבקשים מים" מתוך אותו כתב היד. מוצאו של פיוט זה מן העיירה אופראן השוכנת בדרום מזרח מרוקו בפתח הסהרה. עיירה זו זכתה שאשר העמיד לה יד ושם בקרב קהילות ישראל. מאמרים רבים, שראו אור ב״ברית" ובבמות אחרות, הקדיש לה אשר. הגדיל עשות ברומן מפרי עטו"התינוק מאופראן". אופראן ניצבת במלוא הדרה ותפארתה; אנשיה צדיקים ותמימים, אך הם חוו את חוויית עלילת הדם ועמדו בה בגבורה. מסורותיה, בעיקר מסורות שבע״פ, מעמידות אותה בשורה אחת עם קהילות ישראל שאגדה ומציאות אופפות אותן.

"כף נקי" לר' כליפא בך מלכא (המאה הי״ז-י״ח)

"כף נקי" הוא אוצר בלום של הליכות ומנהגים, עיוני תפלה ודברי שירה, חקירות לשוניות וענייני מסורה. הוא משמר מסורות עתיקות של בני מרוקו בקריאת התורה ובהפטרות. כמו״כ הוא מכיל ידיעות הסטוריות על מאורעות שהתרחשו בדרומה של מרוקו. מצויים ממנו שני עותקים. האחד מצוי במכון לתצלומים ולכ״י שבבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים ומספרו 1006 8°, והשני באוסף גינזבורג מסי 315. כה״י מאוסף גינזבורג מקיף כ-180 עמודים בכתב רש״י שהיה נהוג בצפון אפריקה.

חיבורו של ר״כ בן מלכא, לבד מן השימוש שעשה ב״סידור התושבים", מזכיר נוסחאות תפלה ועניינים אחרים שהתהלכו במקומות רבים במרוקו: בתאפיללת וסביבותיה, במרקש ובעמק הסוס, בקהל אופראן ובקהל דרעא ב״מתא סאלי" ובטיטואן. אין צריך לומר שנוסחאות אלה נעלמו וזכרם בא ב״כף נקי" בלבד.

הגהותיו של הרב בן מלכא מבוססות על'שלשה עקרונות ובלשונו"תחת שלש יסודות – דייק בלישנא וגדר השיר… וחכמה בישישים… בשלשתם יצטרפו ויתבררו, יעלו הקמשונים יסורו הזימי והיגי…" ההקפדה על שלושת היסודות – דיוק בלשון, גדר השיר ומסורות קדמונים – מבטיחה את זיכוך התפלה מן ה״קוצים" שדבקו בה. לצורך זה הוא עורך השוואה בין נוסח הסידור המודפס לבין נוסח הסידורים הקלאסיים: סדר רב עמרם גאון, סידור רס״ג ונוסח התפלות של הרמב״ם, ומאידך גיסא הוא מקביל את נוסחאותיו לנוסחאות המובאות באבודרה״ם, בטור ובבית יוסף, בסידורי אשכנז ורומא ובסידורי הספרדים לסוגיהם לרבות "הספרדים של פראנקייה". הוא פונה בשאלות לתלמידי חכמים במרוקו ומחוצה לה. הוא מנצל את שהותם של שדרי״ם מא״י כדי לעמוד על עניינים שנותרו ב״צריך עיון". הוא מתיעץ עם שליחי ציבור בעלי "מסורות מהימנות" וכיוצ״ב. מלבד בעלי מסורה מביא המחבר את המקורות שמהם שאב את ידיעותיו כגון ספר צחות וספר מאזנים לראב״ע, ספר ההרכבה ושירי הדקדוק ל״הבחור" אור תורה לר' מנחם לונזאנו והליכות שבא לר' שלמה בן אלמולי, מקנה אברהם לר' אברהם די בלמש ולוית חן לר' עמנואל בן יקותיאל, ועוד הרבה. כללו של דבר: אופיו השיטתי של "כף נקי" ותוכנו הפרשני – שכלתני מצביע על קיומו של חוג משכילים שפעל במרוקו במקביל לתלמידי חכמים, למקובלים ולפייטנים. חוג זה עסק בחקר שיטתי של נושאים עיוניים־פילולוגיים. החיבור פורש בפנינו חומר עשיר של מקורות וחיבורים הגותיים המצביעים על היקף הפעילות האינטלקטואלית הרבה, ששררה בחברה היהודית במגרב, שהעלום בה (בתקופה הנדונה) רב על הגלוי.

מסתבר שרכב״ם חיבר חיבורים נוספים. החיד״א ור״י בן נאיים (ראה בהמשך) ידעו רק על קיומו של חיבור נוסף בשם 'רך וטוב'. אך מסתבר שהוא חיבר גם: א־אזנים לתורה "על הסימנים לקצת כללי דינים" (כף נקי, מה.ע"ב), ב-מעשה נערות "על קצת חרוזים לקחת מוסר השכל" (שם, שם), שני חיבורים אלה נתאחדו ל'פל״ח' – פרפראות לחכמה. שהוא החלק השני של חיבורו הכולל, כף נקי. ג- קול רנה "וראיתי להעתיק פה [אחרי תיאור החלום שבו נקרא 'אסף']. קצת שירים מקונטריס קול רנה שיסדתי, אפס קצהו תראה שנים שלש לדוגמא, (שם, נו. ע״ב) פיוט אחד מקובץ זה, 'לאל עליון נורא, הודפס בסוף 'קריאי מועדי, ליוורנו תרפ״ו. ד-'קול עציג' "ובמהדורה קמא כתבתי במקום זה שתי קינות שיסדתי על פטירת אשתי בזמן המגפה לתצ״פ [לא תקום צרה פעמים], מהקונטריס שעשיתי וקראתי אתו קול עציב […], לעת כזאת השמטתי אותם מחלק זה שאינם מדרך ההגה" (שם, לב.ע"ב). ה­-משובה נצחת "קצת מהויכוחים שנתוכחתי עם מי שאינו ב״ב [בן ברית] (שם, פה. ע״א), כמו״ב הוא ערך אנתולגיה בספרות המוסר הכוללת: אגרת המוסר להרמב״ן, מגיד מישרים לר״י קארו, פרק עשרה הילולים לבעל השלייה, ספר הישר לרבנו תם, קערת כסף לר' יוסף האזובי, השיר 'מוסר השכלי לרב האי גאון ושני החיבורים – אורח מישור וספר זיכרון לבני ישראל – לר״י חאגיז: "אשר על כן עשיתי מכולם [מכל החיבורים דלעיל] קונטריס אחד מהם לקרות קבע בכל יום" (שם, מד. ע״ב). ומדבריו נראה שכתב חיבור על התפשטות השבתאות במרוקו: "וכמו אנשי אמונת שבתי צבי ואחרים אחריו ששגגתם עלתה זדון כמסופר בספר ציץ נובל למהרי״ש [ר' יעקב ששפורטש] […] הגם שרבים רצו אחר אמונתו במערב כאשר כתבתי באריכות מעניינו" (ס.ע"ב).

ג. מקומו של הפיוט "ובכן העניים…״ ב"כה נקי".

הפיוט שלפנינו מובא בחלק השני מתוך חמשת החלקים המרכיבים את "כף נקי". חלק זה מכונה בפי רכב״ם פל״ח – פרפראות לחכמה והוא כולל שני חיבורים: א. אזנים לתורה – עיונים ודיונים בדברי תורה והלכה. ב. מעשה נערות – דברי שיר, פיוטי תוכחה ופיוטים מלוקטים. וכן הרבה מכתמים: אמרות חכמה ומוסר ופתגמים מחורזים על סימני הלכות מתוך שולחן ערוך לר' יוסף קארו. המכתמים שאובים מנסיון החיים של המחבר ומחוויותיו האישיות. עפ״י עדותו של המחבר הם נלקטו או חוברו בצעירותו, (מכאן השם – מעשה נערות) והוא שב וכינסם לעת זקנתו.

התוודעותו של רכב״ם לעיירה אופראן ידועה לנו ממקומות נוספים ב״כף נקי" כגון זה. בסמוך להגהות חלק הסליחות לחודש אלול ולתפלות הימים הנוראים מציין רכב״ם:

וטרם אעבור להגיה הסליחות ותפילות ימים נוראים רה״ש ויה״כ [ראש השנה ויום הכיפורים] אגלה אוזן ידידי הקורא, שקודם שעסקתי בהגה [= בהגהה] זה רציתי לעמוד על נוסחאות הישנים והבאתי קונטרסים ישנים מארץ אופראן ומארץ אלכתאוה בארץ דרעא, שאומרים הם מגורשי ארץ תוואת […] עם שאומרים שבארץ תוואת הנ' [זכרת] היה שם קהל גדול מגירוש בית שני עד שנתגרשו עוד על ידי הצורר וכו' והיו מתנהגים ע"פ הגאונים ובפרט רבנו חושיאל ורבנו חננאל ורבנו נסים גאון ותלמידיהם (כף נקי לג. ע״א).

בדרך אגב למדים אנו על דרכו המיוחדת של רכב״ם החותר ללא לאות לצורכי מחקריו- הגהותיו להשיג עדים נאמנים ועתיקים ומסורות תפילה ונוסחאותיה, שהילכו בזמנו במקומות מרוחקים בפאתי הסחרה. אנו גם יוצאים נשכרים מן הידיעות ההסטוריות של יישובים אלה ובתוכם אופראן.

ד. הפיוטים לעצירת גשמים

פייטני מרוקו, שהרבו בפיוטים מכל הסוגים ולכל המעגלים: תפילה, השנה וחיי אדם, היחיד והחברה, מיעטו בפיוטים לעצירת המטר ופיוטי הודייה לירידת הגשמים, על אף שמרוקו ידועה כבצורות קשות שפוקדות אותה לעתים תכופות, על כל פנים מעט מאוד מפיוטים מסוג זה הגיע לידינו. מכאן חשיבותו של הפיוט המוצג כאן לראשונה.

פיוט זה "ובכן העניים והאביונים מבקשים מים" מופיע תחת הסיווג מוסתגיאב, מונח ערבי שפירושו המילולי: מענה.

בראש השיר מובא קטע מפסוק מקראי – העניים והאביונים מבקשים מים (ישעיה י.ב), שמשמש כרפרין. לאמור: ענייה אחרי כל מחרוזת. בפיוט שבע מחרוזות בנות ארבעה טורים בלתי שקולים. הטור הרביעי בכל מחרוזת הוא שבר פסוק מקראי. שלושת הטורים הראשונים שבכל מחרוזת חורזים זה בזה, והטור הרביעי הוא שבר פסוק המסתיים במילה "מים", שהיא גם המילה שמסיימת את הרפרין"ייעודו של פיוט זה הוא שאילת גשמים, שה' ירחם על בניו המשחרים את פניו, שלא יגוועו. הפייטן פותח את שירו מתוך דברי ירמיהו על הבצורת הקשה שפגעה בארץ יהודה" היש בהבלי הגוים מגשימים (ירמיה יד. כב). ככלל הבצורת ותוצאותיה, שנמשכה יותר משנה בזמנו של ירמיה היא העומדת ברקע הפיוט שלנו. הפייטן מצייר את התנהגותם של יושבי הארץ ואת התנהגותו של החי, שנתייגע לשוא לחפש עשבים. הם ישבו כאבלים חפויי ראש ברחובות ולא נותר להם אלא להתפלל לה' שיוריד להם גשם.

הערת המחבר

זכורים לי מימי ילדותי מעמדים ליליים, שקיימו אנשי עירנו, תארודנט, בשנות בצורת. במעמדים אלה נהגו לקיים סדר לימוד מיוחד, שכלל תפילות מיוחדות, דרשת הרב ופנייה להקב״ה שיפתח את אוצרות השמים וימטר על הארץ, וכן הרבו לתקוע בשופר כדי לעורר רחמים. א״א ר׳ יצחק אלקיים ע״ה מסר לי שמעמדים אלה התקיימו בעצה אחת עם שלטונות העיר. בשנת תש״ז(שנת 2000 למניינם) השתתפתי בכנס חוקרים במרקש שבמרוקו. אותה שנה שנת בצורת היתה שלטונות מרוקו הכריזו על עצרות תפילה בימי ששי(למוסלמים) ובשבת (ליהודים). בסמוך לתפילת מוסף של שבת קיימה הקהילה סדר ״תיקון הגשם״ במלואו, כפי שנהוג בשמיני עצרת.

וּבְכֵן הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים מְבַקְשִׁים מַיִם

הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁימִים בִּלְתְּךָ צוּרִי

גּוֹלֶה עֲמֻוקּוֹת מִנִּי-חֹשֶׁךְ הַאֵיר אוֹרִי

צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְּשָׂרִי 

5-בְּאֶרֶץ צִיָּה לֶעָיֵף בְּלִי מַיִם

וּבְכֵן הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים מְבַקְשִׁים מַיִם

רָחֵם עַל עַם שׁוֹחֲרֶיךָ עַל מָיִם

עוֹשֶׂה אֶרֶץ בְּכוֹחוֹ וִימִינוֹ טָפְחָה שָׁמַיִם

הַהוֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם

חַלָּמִישׁ לַמַּעְיְנוֹ מָיִם

וּבְכֵן הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים מְבַקְשִׁים מַיִם

10 נִבְהֲלוּ עַמֶּךָ מֵרוֹב יְגוֹנֵיהֶם

לְשַׁחַר פָּנֶיךָ נָפְלוּ פְּנֵיהֶם

וְאַדִּירֵיהֶם שָׁלְחוּ צְעִירֵיהֶם

הָלְכוּ עַל גֵּבִים וְלֹא מָצְאוּ מַיִם

וּבְכֵן הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים מְבַקְשִׁים מַיִם

שָׁבוּ בּוֹשִׁים וְנִכְלָמִים

15 חַנּוּן נִקְרֵאתָ בַּעַל הָרַחֲמִים

שׁוּב לְמַעַן עֲבָדֶיךָ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמִים

פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם

וּבְכֵן הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים מְבַקְשִׁים מַיִם

יוֹדוּךְ כִּי זוּלָתְךָ אָיִן

עֵת יִרְאוּ רוּחַ וְעָנָן וְגֶשֶׁם אָין

20 וּתְשַׂמְּחֵם בִּישׁוּעָתְךָ עַיִן בְּעַיִן

בָּרְחוֹבוֹת פַּלְגֵי מַיִם

וּבְכֵן הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים מְבַקְשִׁים מַיִם

שׁוֹבָה אָז וְרָחַם עַל עֲבָדֶיךָ

שׁוֹפְכִים לֵב מוּל כִּסֵּא כְּבוֹדְךָ

שְׁלַח מְבַשֵּׂר לְעַם חֲסִידֶיךָ

25 לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם

וּבְכֵן הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים מְבַקְשִׁים מַיִם

1. 1. ובכן… מים(ישעיה י.ב). 2. היש… מגשימים(ירמיהו יד. כב). 3. גולה וכוי כינוי לה עפ״י איוב יב. כה. -5 4. צמאה … מים תהלים סג. ב. 6. עם שוחריך כינוי לעם ישראל עפ״י משלי ז. טו: "יצאת לקראתך לשחר פניך ואמצאך". 7. וימינו טפחה שמים עפ״י ישעיה מח. יג: "ידי יסדה ארץ וימיני פחה שמים". 9-8. ההפכי… למעינו מים (תהלים קיד. ח.). 10. נבהלו… יגוניהם עפ״י תהלים קז. לט: "וישחו מעצר רעה ויגון". 11. לשחר וכוי שיעור הכתוב בשתי החחזות: מחמת יגונם וצרתם בשל הבצורת נפלו פניהם. לא עמד להם הכוח לשחר את פניך, להקדים ולבקש על צרתם. 13-12. ואדיריהם… ולא מצאו מיס (ירמיה יד. ג) בשינוי קל: "באו" וכוי"לא" וכוי. השינוי ל״תיקון לשון הכתוב ולפישוטה. במקור "באו על" תמורת "באו אל" כמו״כ חסרה מילת הניגוד: "אבל", או ווי החיבור להבעת הניגוד. שיעור החרוזות בפיוט הוא המנהיגים שלחו את שליחיהם לגבים – גומות וסלעים בסדקים – כדי להביא מים, אך השליחים חזרו וכליהם ריקים ומשום כך: 14. שבו כושים ונכלמים עפ״י"בשו והכלמו וחפו ראשם" (שם, שם). 15. חנון וכוי עפ״י תהלים מד. כב: "כי הוא יודע תעלומות". תעלומים לצורך החרוז. 17. פלג וכוי תהלים סה. משמעו בהקשרו בפיוט: אתה ה' יודע תעלומות עשה למען עבדים שהפלג הגדול (על משקל הררי אל) יימלא מים. 18. יודוך וכוי עפ״י שמואל ב, ז. כג – כה.. 19. עת… רוח מלכים ב' ג. יז: "לא תראו רוח ולא תראו גשם". וענן וגשם אין עפ״י משלי כה. יד: "נשיאים ורוח וגשם אין". 20. ותשמחם וכוי. צירוף של "כי שמחתי בישועתך" (שמואל א' ב. א) ו״עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (ישעיה ב. ח). 21. ברחובות וכוי משלי ה. טז. 22. שובה… עבדיך עפ״י דברים ל.ג: "ושב… את שבותך ורחמך". 23. שופכים… כבודך עפ״י איכה ב. יט: "שפכי כמים לבך נכח פני הי". 24. שלח… חסידך עפ״י תהלים עט. ב: "בשר חסידיך לחיתו ארץ". 25. לא… למים עמוס ח. יא.

בבית שפחת אלפסי במראכש

ד״ר שלמה אלקיים

ובכן העניים והאביונים מבקעים מים

ברית 27

אמנון אלקבץ

הגאויות והעוטפונות בעיר צפרו "לחמלאת די צפרו"

המחזות של שיטפונות איומים הפוקדים ארצות רבות ברחבי העולם, והמוצגים לעינינו מעל מרקעי הטלוויזיה, הנזקים החמורים באובדן חיי-אדם, וההפסד הכלכלי הרב הנלווה אליהם, מזכירים לנו אסונות טבע דומים ממחוזותינו הלא כל כך רחוקים. דוגמה בולטת אותה אני רוצה להביא כאן היא, אותם שיטפונות נוראיים שפקדו לעתים תכופות את העיר צפרו שבמרוקו, והיו מנת חלקה במשך שנים רבות. אעמוד במיוחד על השיטפונות הגדולים של שנת תר״ן(1890) ושנת תש״י(1950), אשר אודותם יש בידינו תיעוד מפורט בכתב, ע״י רושמי העתים.

העיר צפרו יושבת במרכז צפון מרוקו, על תוואי הדרך המרכזית מטנגייר שבצפון, אל מרחבי הדרום, כ-28 ק"מ דרומית לעיר המחוז פאס (לשעבר בירת מרוקו). בגלל שפע מימיה, שימשה צפרו בעבר מקום מנוחה לשיירות הנוודים מהמדבר אל תוך הארץ, והייתה קצה גבול "בלאד למכזן" (השלטון המרכזי, בניגוד ל״בלאד שיבא" שתחת השלטון השבטי). כמו כל עיר עתיקה, גם מתיישביה הראשונים של צפרו, איוו את מקום מושבם בסמוך למקורות-מים, על שתי גדותיו של "וואד אגאי"(ouwed agay), או בלשון התושבים "וואד סוק" (נחל השוק) או"וואד אליהודי", על שום מגוריהם של היהודים בסמוך לתחתית הוואדי.

"וואד אגאי" הוא אחד מיובליו האיתנים ורבי העוצמה של "נהר סבו" (ouwed sebou), מנהרותיה הצפוניים הגדולים והארוכים של מרוקו. הנהר חוצה בדרכו את העיר פאס, ובמורדותיה הדרומיים, נפרד ממנו "וואד אגאי". מימיו זורמים בעוצמה אל תוך בקעה בפיתולים (meandres) רבים ועקומות ברך (courbes) רבות. בדרכו דרומה, חולף על פני "סידי חראזם"(Sidi hrazem – על שם "מרבוט"- קדוש מוסלמי, זהו כפר תיירותי יפהפה, בו בוקעים מעיינות מינראליים חמים בעלי תכונות מרפא, בטמפרטורה של 34 ‘c. המים נמכרים גם כמים מינראליים מתוקים לשתיה, ומומלצים לחולי מעיים, כליות וכבד, לתיירים ולכלל תושבי מרוקו).

מקומה הגיאוגרפי של צפרו, נמצא בקצה "עמק הסייס", זהו אחד מאזוריה החקלאיים הפוריים, הגדולים והיפים של מרוקו. האזור טובל כל השנה בירוק החקלאי עם בוסתני- מטעי-פרי רבים. מעל העמק שבדרומה של העיר, בשיפוליה הצפוניים של שרשרת הרי האטלאס התיכוניים (moyen Atlas), מתנשא "גיבל-עבד" (jbel abed), מהגבוהים שבשרשרת ההרים, ומזכיר בחורף משהו מהאווירה האלפינית של מרכז אירופה, עם שלגים רבים, אשדות ומפלי-מים הגולשים מגובה של כ-40 מטר. כאן גם מקום מושבו של "יער הארזים"(foret de cedres) המפורסם והמרשים, הנושק לעיר. צפרו עצמה יושבת על כמה מגבעותיו בגובה של כ-850 מ' מעל פני הים. אקלימה מאוד נוח, נעים, ואווירה נקי במרבית ימות השנה. כיום נחשבת לאחת מערי הנופש במרוקו, ואוכלוסייתה מונה קצת יותר מ- 50000 תושבים.

העיר משופעת במטעי דובדבן, על כן נערך בה כל שנה "פסטיבל הדובדבן" המרוקני, פסטיבל צבעוני מאוד המושך אליו תיירים רבים (בדומה ל״פסטיבל פריחת הדובדבן" ביפן). עם זאת, צפרו נחשבת כעיר שקטה ונינוחה, בניגוד לשאר ערי מרוקו "הקולניות". בחלקת אלקים קטנה זו, בתוך ה״גן־עדן", איוותה לה את מקום מושבה קהילה יהודית עתיקת יומין, שמרביתה הצטופף בתוך ה״מלאח", שכונה בפי המוסלמים "קסר אל-כופרי" (מצודת הכופרים). פרט לרובע המלאח, היו בעיר עוד שני רובעים גדולים לאוכלוסיה המוסלמית, "המדינה" (העיר העתיקה), והעיר החדשה שנבנתה במעלה ההר, גבוה יותר. לעיר היו שלושה שערי כניסה עיקריים: "באב תנסב", "באב זמעילה" ו״באב מרבה".

הקהילה היהודית מנתה בסוף שנות החמישים, מעט יותר מארבעת אלפים יהודים, והיא מוזכרת ב״מפקד האוכלוסין" שנערך בשנת 1879 ע״י ההיסטוריון היהודי איזידור לאב, עורך המאגזין "Revue des etudes Juives". בסקר זה הוא מונה 542 בתים של יהודים, המתגוררים במלאה בתוך 5 סמטאות, בהן מצטופפות 2168 נפשות. (הסקר הובא בתוך "אגרת יחס פאס" שנכתבה ע״י ר' אבנר-ישראל הצרפתי). למרות הצפיפות והעוני החומרי, הצמיחה קהילה זו מתוכה רבנים גדולים וידועים. על רבניה של צפרו נמנים ר' רפאל-משה אלבאז (הרמ״א), זצ״ל, איש אשכולות ואחד מחכמיה הגדולים של יהדות מרוקו. הרמ״א נולד בשנת תרפ״ג(1823), ונפטר בשנת תרנ״ו(1896), ללא ילדים, בהותירו אחריו 21 ספרים (עליהם היה אומר שהם "ילדיו"). ספריו עוסקים במגוון רחב של נושאים, כמו שירה, פרשנות המקרא, דרשנות, היסטוריה, מתמטיקה, אסטרונומיה, פילוסופיה ועוד. מקצת ספריו המפורסמים הם: "כסא מלכים" (ההיסטוריה של המלכים, החל ממלך מלכי המלכים הקב״ה, דרך תולדות חייהם של מלכי יהודה וישראל, וכלה במלכי אומות העולם). "באר-שבע" (על שבעה מיני חוכמות ומדעים שבעולמנו), ועוד. נזכיר גם את ר' שאול ישועה, ר' יהודה אלבאז, ר' יהושע זיכרי, ר' ראובן אעייני ורבים אחרים. (על כל אחד מרבניה של צפרו, ניתן לכתוב ביבליוגרפיה שלימה). איזור זה בו צמחה והתפתחה קהילה יהודית מפוארה זו, היה ידוע בעבר גם כמוכה פורענויות של שיטפונות נוראיים שגבו קורבנות בנפש, כמעט מדי שנה בשנה.

אני רוצה להביא כאן תיאורים מפי שני עדי ראיה לתקופתם, לשניים מהשיטפונות החמורים שידעה העיר, בהפרש של כ־60 שנה ביניהם. אסונות טבע אלה, נחרטו בזיכרון הקולקטיבי של תושבי העיר, היהודים והמוסלמים כאחד, שאז האחדות היהודית-הערבית לשיקום מהיר של העיר, קדמה לכל מחלוקת אחרת.

עדות ראשונה מסוף המאה הי״ט, מובאת ע״י ר' רפאל-אהרן בן־שמעון (רב״ש), במבוא לספר השירים "עת לכל חפץ" לר' יעקב אבן־צור מפאס. אף כי היה זה אסון נוראי לקהילה היהודית בצפרו, הרי תיאורו של רב״ש הוא תיאור סוריאליסטי, בו הוא מתאר שלב אחר שלב את השיטפון, מהתקדרות השמים והתעבות העננים, ועד לדממה שלאחר שוך הסערה וגילוי ממדי האסון. המספר, ר' רפאל-אהרן בן-שמעון,הוא בנו של ר' דוד בן־שמעון(רדב״ש), אשר נולד ברבאט שבמרוקו בשנת תקפ״ו(1826), היה חכם גדול בתורה ומורה הוראה שהעמיד תלמידים רבים, מהם שימשו ברבנות. בשנת תרי״ד (1854), בהיותו כבן 28 שנים, עלה לארץ ישראל יחד עם אשתו ושלושת ילדיו, רפאל-אהרן(שהיה אז כבן 6), יקותיאל ומסעוד- חי(חיותו). יחד אתם עלתה קבוצה גדולה מתלמידיו-מעריציו. את מקום מושבו קבע בעיר העתיקה בירושלים, כיתר העולים לא״י בעת ההיא.

רדב״ש היה למנהיגה הרוחני של עדת המערבים בירושלים, ועמד בראש בית-הדין של העדה עד יומו האחרון. היה הראשון למנות את "שבעת טובי-העדה" כוועד ל״עדת המערבים". הקים "תלמוד תורה" וישיבה לבני העדה. מהיותו עשיר מופלג, היסבו רבים לשולחנו, נשא בעול מיעוטי היכולת וכונה בפי כל"אבי היתומים ודיין האלמנות".

במהלך שנות פעילותו, רבו העליות ממרוקו, נוצרה צפיפות רבה בעיר העתיקה, ובשנת תרכ״ו (1866), בנה את השכונה הראשונה שמחוץ לחומות העיר, היא שכונת "מחנה ישראל" (כיום נקראת "ממילא" או "שכונת המערבים"). בלב השכונה, בנה בית כנסת על שמו וקראו בית-כנסת "צוף־דבש" (דב״ש – דוד בן־שמעון), בו עבר לפני התיבה, תוך שימור נוסח ומנהגי יהדות מרוקו, להם היה קנאי. בית כנסת זה קיים עד ימינו אלה. רדב״ש גם כתב ספרים רבים, ובהשראת עיר מושבו, ירושלים, קרא לספריו על שם שערי העיר, כמו"שער החצר", "שער המטרה", "שער הקדים", "שער המפקד" ועוד. הוא נפטר ביום ד', ח״י כסלו התר״מ(3.12.1879), והוא כבן נ״ד שנים.

בנו בכורו של רדב״ש, ר' רפאל-אהרן בן־שמעון (הרב״ש), עשה את לימודו במחיצת אביו ביוצקו מים על ידיו, ונעשה לגדול בתורה, אך טבעי היה שיעמוד תחת אביו בראש העדה. בשנת תרמ״ח (1888), ידעה ירושלים מצוקה כלכלית, והרב״ש נשלח כשד"ר (שלוח דרבנן) למרוקו, לגיוס כספים לכוללות העדה. בשובו משליחותו זו, הביא עמו להדפסה בירושלים, באין בית דפוס עברי במרוקו, את ספר התפילה היחיד ששרד בידי"התושבים" בפאס, הוא ספר "אהבת הקדמונים", ששימש את החזן העובר לפני התיבה, בבית הכנסת של יעב״ץ. בשנת התר״ן (1890), שב הרב״ש בשליחות שנייה כשד"ר למרוקו, ובאמתחתו מספר עותקים של סידור התפילה "אהבת הקדמונים", אותו הספיק להדפיס בירושלים. הספר עשה רושם רב על הקהילה היהודית במקום, או אז, פנו אליו והתחילו להציג בפניו כתבי-יד מיצירותיהם ומיצירות רבותיהם בפרשנות לתורה, בפסיקה, בשירה וכדי, תוך בקשה להדפסתם. כתבי-היד נמצאו אצורים בארגזים ובמגירות מתבלות, או שמונחים בפינות חשוכות, והעש מכרסם בהם.

נפעם מגודל היצירה ומתוכנה, הצטער הרב״ש על את אשר ראו עיניו. אוצר בלום זה, שנעטף בקורי־עכביש, עמד לרדת לטמיון ולתהומות הנשייה. לפיכך, ראה כצורך מיידי להציל לפחות חלק מכתבי־היד. במעמד זה פנה אל נכבדי העדה, והעמידם על חובתם היהודית המוסרית להירתם לשימורם של כתבי-היד והוצאתם לאור. לשם כך הקים בפאס את חברת "דובב שפתי-ישנים", במטרה להוציא לאור את יצירותיהם של חכמיה, ועמד בראשה, יחד עם הראב״ד ר' רפאל אבן־צור, עמו יצר קשרי ידידות ואהבה, ואף היה מלווה אותו בסיוריו בכפרי הסביבה.

באחד הסיורים האלה לעיר צפרו, הצטרף אליו ר' רפאל אבן־צור יחד עם בנו ר' שלמה. בעודם שוהים בביקור, נקלעו לאחד השיטפונות הנוראיים שידעה העיר מעודה. את חוויית השיטפון שחזו עיניו ותוצאותיה, מתאר בן־שמעון בהקדמתו לספר השירים "עת לכל חפץ" לר' יעקב אבן־צור. בדבריו הוא מספר על נדרו של ר' שלמה שנלווה אליו, שעם פדות נפשו מהשיטפון, הוא יממן מכספו, הוצאת ספרי מור זקנו, ר' יעקב אבן־צור. את הספר הדפיס בנא- אמון(אלכסנדריה), בשנת התרנ״ג (1893), לאות תודה לקב״ה על התשועה והפדות בהנצלו משיטפון זה.

אמנון אלקבץ-הגאויות והשטפונות בעיר צפרו "לחמלאת די צפרו"  המשך…..

תיאורו של הרבי רפאל אהרן בן שמעון (רב"ש), שהיה עד לשטפונות, בזמן שליחותו מירושלים לארצות המגרב כשד"ר של הקהילה המערבית בירושלים…ראה את התיאור גם בספר של הרב שלמה דיין " חכמי המערב בירושלים"

מפאת אורכו של תיאור השיטפון, אביא כאן (בדילוגין), מדבריו של הרב״ש בהם הוא מספר בזו הלשון:

"…על כל תגמולוהי עלי לטובה, אשר לא נתנני טרף לשיני מים זדונים. ביום הוגה ה' בחרון אפו העיר המהוללה צפרו יע״א (יעזרה א-ל), ליל שבת קודש ז״ך לחדש אייר התר״ן (17.5.1890)… לחזרתי לצפרו, לא היה לי שום עסק ולא היה בדעתי לשוב, כי נחוץ אנוכי לעשות דרכי הלאה לפורטוגל, ומאת ה' היה הדבר, ונשלחתי ע״י ר' רפאל אבן- צור, לחלות פניו לעמוד עלי לשלחני שנית לצפרו. כאב את בן ירצני מיום ראני פנים בראשונה. לרוב אהבתו וענוונותו, לא נתנני ללכת לבדי, ויעטרני רצון בבואו עמי לצפרו, לבית אכסנייתי(אצל מארחו, ר' שמואל בן־חמו), ואתנו גם בנו היחיד, ר' שלמה ועם עוד אנשי-סגולה… בעליצות נפש עברנו את השני ימים ומחצה הראשונים. כי אור יום השישי לפנות בוקר, הוכרח כבי הרב רפאל, יצ״ו, לחזור להיכל כבודו(פאס)… ועזב אתי לחברה את בנו ר' שלמה, עד אחר השבת קודש, בע״ה, ונשוב לפאס.

אכן, רגעי הששון והשמחה ההמה, התעופפו חיש קל, ועל מקומם באו אנחה ותלאה איומה אשר השביתו כל זכר למו. האדם, בשגם הוא מבחר הבריאה כולה, כי רק אליו חלק ה' חכמה, בינה ודעת להשכיל… אך יש מגרעת אשר תתאים אותו עם בהמות שדי, הלא היא חסרון ידיעתו במסתרי ומצפוני העתיד. האדם הוזה, שוכב בחיק הזמן, ושנתו ערבה לו, עד אשר המקרה יעוררהו מתרדמת מצבו, ובהקיצו, והנה רגלו לכודה בפח. נשכיל לדעת כי המגרעת הזאת אשר בעינינו היא לחסרון… כרוכה בעצמה לטובת האדם. כי לו הייתה עין בשר רואה למרחוק, והאדם ידע את הצפוי לבא עליו, הלא הפחד והחרדה ידכאוהו כעש, גם בינתו תסתר, ואולי גם פתיל חייו ינתק בלי מועד. כך, הייתה השחתת הבריאה כלה ונחרצה, והאלוקים עשה שיראו מלפניו, והסתיר מעיניהם את זאת, למען ישאו לבם אל א־ל בשמים…

כאשר חזרנו מללוות את כב' הרב אל נוהו, נכנסנו אל מקום משכן היהודים הנקרא אלמלאח"… ויהי כנטות היום, השמים התקדרו בעבים, ועננים כבדים ושחורים יפיקו זוועה ובלהות, וחרדת מוות. הגשם החל לרדת בכוח עצום נורא, ופני השמים יפילו חרדה על לב יותר אמיץ… ונבוא אל בית הכנסת של כב' המארי דאתרא, כמוהר״ר רפאל משה אלבאז יצ״ו. הגשם ירד כנחל שוטף, ונבואה לבית ה', ולבנו מלא מורא ופחד. קול הגגות המקלחים מימיהם ארצה היה כקול רעם, כנהמת־ים עת ירומו משברי גליו. בגגות התלכדו המים יחד, ויתוועדו לזרם אחד כביר, מזיתו טרף, להביא על העיר שואה… ובעודנו משוחחים זה עם זה, לפתע פתאום צווחה הקיפה את העיר. הו הו נשמע מכל פינה. צעקת שבר ויליל בכל רחובותיה, תרועת מוות וחרדת אלו-הים. הנהר הסובב את העיר, שטף בתוך העיר, ויטביע במצולות מימיו בתים רבים אשר עקרם מיסוד בנינם כקליפת אגוז, ויוליכם למקום ציה ואבדון, ובהם גם נפש אדם. ובדרכו עשה שמות גדולות. את גשר האלמלאח שעל פני הנהר, הרס, ולא הניח בו אבן על אבן. הנחל בוקע את העיר לשתים, וסובב לצד מזרחה עד התלכדו עם הנחלים הגדולים אשר בארץ. ולריבוי הגשם שהיה ביום הזה, נתקבצו מימיו וירדו בכוח ממורד ההרים, ויכסו את הבתים והחצרות אשר בחלק התחתון של העיר. ויגברו המים יותר משמונה מטר. אור הירח קדר, ובכל העיר איש לא ראה תמונת רעהו, רק שומע קול אנחתו. ומרגע לרגע קול הצעקה הוסיף להתגדל, עד כי דמתה העיר למקום מספד. אני ור' שלמה נשארנו בבית הכנסת כבולי עץ, כי הדרך נגדר בעדנו מזרם המים אשר מילא את הרחוב התחתון. קולות הצווחה ואוסף העם ברחוב, הוסיפו עוד מגור בלבנו, דמנו קפא בעורקיו, ופנינו חוורו כלבנת השלג.

כשוך חמת המים הזדונים, ידענו, לדאבון לבנו, כי תבוסת העיר הייתה שלימה. כל החצרות שבחלק התחתון שבעיר הבנויים על יד הנחל, מלאו מים מהמסד עד הטפחות, וישימו קץ לחיי כל הנפשות השוכנים בהם. ומים שבאו אל קרבם, קנו להם שביתה שם, וישימו מחנק לנפשות יושביהן. ועוד מעט והנה המגידים כמלאכי איוב באו. זה בא ואומר כי בחצר פלוני נחנקו פ' ופ'. ועוד זה מדבר ואחר אומר כי בחצר פלונית נחנקו כל שכניה, לא נמלט איש, ועוד… וימס לבבנו, ויהי למים. ונאמר, אהה אלוקים הכלה את עושה לעיר מהוללה, קריה עליזה צפרו? אנא ה' ברוגז רחם תזכור. ונבכה בכי תמרורים בליל שבת קודש אשר הפך לליל צלמוות. כל נשים מקוננות ויודעי הספד, לא יכילו את שברה של הקהילה, ומי יבכה לנפשות טהורות אשר היו יושבים על שולחנם בליל שבת המנוחה. וכרגע היו בתיהם קברם למנוחת עולם? אוי למשפחות שלימות אשר עלה הכורת עליהם ויטרוף באפו האב והאם והבנים גם יחד, וישמיד כל זכר למו. גם כל עזבונם ומרכולתם וכל כלי ביתם, הכל אבד. כל סחרם במסחר השמן־זית, התערבב בעבטיט אשר הביא זרם המים. נוסף על צרתם, רשעת הגויים הפראים ועריצים, אכזרי הלב, בראותם שטף הנהר, וביודעם כי שבת היום, והיהודי לא יבוא, היו פותחים חנויות היהודים שבעבר השני, וגוזלים את סחורתם לעיני כל, ובלי פחד, ואין מורא הממשלה עליהם, ואיש זרוע, לו הארץ.

בחצי הלילה קמה הסערה לדממה. קול המספד ונהי התמרורים אשר בכל החצרות שיש שם מת, פילח את כליותינו ואפס כוחנו לסבול עוד. כאור הבוקר יום השבת, היה יום מר ונמהר. בוקר היום הודיע את האבדון אשר עשה ליל החולף. רעדה ופלצות אחזונו בהשקיפנו על פני הכיכר אשר מחוץ לאלמלאח. כל הבתים והחנויות אשר נהרסו, שמו מרחב למבט עין באין מעצור. הכיכר דמה לגיא ההריגה. מלא פגרי אדם, בקר וצאן.

אור היום הודיע מספר הנטבעים, ויהיו תשעה וארבעים נפש (מלבד עשרות רבות של ערבים), כולם כמעט צעירי ימים. ה' יחונן עפרם… ארון אחר ארון מובאים בית מועד לכל חי. בזה האם ושני ילדיה הרכים בין צידיה. בארון השני אב ושני בניו, בשלישי וברביעי משפחה שלימה אשר אבד כל זכר לה. ככה היה היום ההוא מן בוקר עד לילה". עד כאן תיאורו של ר' רפאל-אהרן בן־שמעון.

לאחר שניצל מהשיטפון בליל בלהות זה, מתפנה ר' רפאל בן־שמעון לקיים את הבטחתו לר' שלמה אבן־צור, שניצל יחד עמו, ולקיים את נדרו להביא לדפוס את כתבי מור זקנו, ר' יעקב אבן־צור (יעב״ץ). תחילה חשב שאת כתבי־היד יביא לבית הדפוס בשובו לירושלים, אלא שבשנת תר״ן (1890), עם תום שליחותו במרוקו, ובדרכו חזרה לציון, נקרא ע״י נשיאות קהילת יהודי מצרים, ובראשם, רבם הראשי, ר' יום־טוב ישראל, שהגיע אז לגבורות, פרש ועלה לא״י, לעמוד בראש המנהיגות הרוחנית, ולקבל על עצמו את תפקיד הרב הראשי למצרים.

 אמנון אלקבץ-הגאויות והעוטפונות בעיר צפרו "לחמלאת די צפרו" 2/3