ברית מס 38- על מראכש ועוד


ברית מס' 38-בעריכת מר אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר-השפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש

תרומה שלכם תאפשר לנו להוציא את הגיליון הבא

אשר כנפו

 

פרופ' הרב משה עמאר

השפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש

תקנות חכמי מרכש להיתר אשה שניה

מגורשי ספרד בשנת רנ״ב (1492) שהתיישבו במרוקו, הם עלו בכמותם ובאיכותם על היהודים המקומיים [התושבים], תוך כשני דורות הצליחו להטמיע בתוכם את היהודים המקומיים ולהנחיל להם מסורות ומנהגים שנהגו ביהדות ספרד. אם כי מקובל לחשוב שהשפעת המגורשים על יהודי מרוקו התרכזה בעיקר בערי החוף, בעיר פאס ובערים הסמוכות לה, כי אליהן הגיעו מגורשים רבים.

רבים חושבים שהשפעה זו של המגורשים לא הגיעה לעיר מרכש וסביבותיה. למרות שגם במרכש חי ופעל קהל מגורשים, ועד היום אחד מבתי הכנסיות המרכזיים בעיר נושא את שמו: 'צלאת לעזאמה' – בית כנסת של הלועזים, כלומר דוברי ספרדית. קהל המגורשים נהג כמנהג ספרד, בעוד מרבית הקהילה נהגה במסורת התושבים.

להנחה זו מצאו אסמכתא בתשובה שכתב רבי יהודה בן עטר לחכמי ארץ ישראל, בשבעה לתמוז התפ״ז(1727), וז״ל:

נדרשתי אני החתום מטה לכתוב ולחתום, איך הוא המנהג בארצות המערב לפי תקנת ק״ק המגורשים מקאשטילייא, במי שהיה נשוי עם אשתו בכתובה למנהג הנז', ומתה האשה בחיי הבעל והניחה לו ממנו וממנה זרע של קיימא זכרים או נקבות. שקודם כל דבר יפרע כל החובות אשר עליו בשטר ובעל פה, ואח״כ יחלוק עב הזרע ההוא כל מהנמצא לו, תחת כפת המרום קרקע וטלטל, ומאי דאתקרי נכסי, מחצה לו ומחצה לזרע. ואם יש זכרים ונקבות, יובן בלתי נשואות הנקבות, תטול הנקבה חלק כזכר…. ככל המנהג והתקנה שנהגו ותקנו ביניהם קהלות פאס המגורשים מקאשטילייא, וגרירי אבתרייהו כל ארצות המערב, חוץ מתאפיילאלת ואגפיה. ובמראכש יש ויש כל משפחה כמנהגה, דהיינו אותם שהם מזרע הק״ק המגורשים, עושים כמנהג הנז', ושאר משפחות יש שעושין כמנהג המגורשים גם כן, ויש שעושין כתובה כדת. אבל כל שאר ארצות המערב, פאס ותיטוואן ואלקאצר וכל הגליל ההוא, ומכנאס וצפרו, כולם כאחד עושים כמנהג המגורשים….. 

כלומר, לפי התקנות שתיקנו המגורשים בפאס, יש לראות את בני הזוג עם נשואיהם כשותפים לענייני עזבון. ולכן בפטירתו של אחד מהם זה שנותר בחיים מקבל מחצית מכל הרכוש המשותף, והמחצית השניה עוברת לשאר היורשים. לאמור אשה שהתאלמנה זכאית למחצית הרכוש המשותף. לכן האלמנה אינה זכאית לגבות כתובתה או להתפרנס מהעזבון. כמו כן הבנות הרווקות יורשות כמו הבנים, והבנות הרווקות אינן זכאיות להתפרנס מהעזבון, זכויות המגיעות להן לפי ההלכה.

בעוד בעיר מרכש המשיכו התושבים לנהוג בענין זה כפי ההלכה, לאמור שהאלמנה זכאית להתפרנס מהעזבון כל ימי אלמנותה לפי אותה רמה שבה חיתה עם בעלה. וזה מגביל אותה שלא תוכל להתחתן שנית. לחילופין יכולה לגבות כתובתה מהעזבון ואז יכולה להתחתן אם תרצה. וכן הבנות הרווקות אינן יורשות, אבל זכאיות להתפרנס מהעזבון עד לבגרותן או עד לנשואיהן. ואז מגיע לכל אחת מהן בתור שלה עשירית מהעזבון, להכנת נדוניה לנישואיה. אם כי הוא מציין שגם חלק מהתושבים נגרר אחרי המגורשים גם בענין זה:

'המגורשים, עושים כמנהג הנז'. ושאר משפחות [של התושבים] יש שעושין כמנהג המגורשים גם כן, ויש שעושין כתובה כדת'.

אולם עדות זו עוסקת רק במנהגי הכתובה, אולם כשמתבוננים לעומק רואים, שבשאר הנושאים השפעת המגורשים התפשטה על כל קהילת מרכש מגורשים ותושבים, הן בנוסח התפילה ובמנהגיה, שהם כמו שהביאו המגורשים, כולל ברכה על הלל בראשי חודשים בימים שלא גומרים בהם את ההלל; הוספת פיוטים בתפילה; בכשרות הבשר, המגורשים הביאו את המנהג להתיר בבדיקה את הריאה שיש בה סרכות שאין שתי קצוותיהן יוצאות מהריאה, לאחר פולמוס עז וחריף בינם לבין התושבים בפאס, הם הצליחו להחדירו לכל מרוקו. גם לקהילת מרכש חדר מנהג זה ונהגו לפיו הלכה למעשה עד לחיסולה של גולת יהודי מרוקו בעלייתה לארץ ישראל.

השפעת המגורשים בדיני אישות

גם בדיני אישות מוצאים הרבה מנהגים שמקורם במגורשי ספרד שחדרו גם לקהילת מרכש. כמו המנהג להשביע את החתן מתחת לחופה 'שלא ישא אשה אחרת עליה כי אם על פי התקנה החדשה הנהוגה בזמן הזה' תנאי זה מופיע בכתובות שהן כמנהג התושבים של יהודי מרכש עד לימינו. למרות שמצויין 'התקנה החדשה הנהוגה בזמן הזה', אין המדובר בתקנה שתיקנו חכמי מרכש בדורות האחרונים, אלא בתקנה קדומה שנעשתה במרכש, והיא מוזכרת בתיקון שנעשה בתקנה זו בשלהי המאה הי״ז, כפי שיובא בהמשך.

כלומר, גם השימוש לפתרון בעיות שהזמן גרמא באמצעות התקנת התקנות שהנהיגו חכמי המגורשים בפאס, חדר לקהילת מרכש. ואכן חכמי מרכש תיקנו תקנות רבות ובהן גם תקנות נועזות בדיני אישות. אך תקנות אלו, לא השתמרו בקובץ כמו תקנות פאס, והן פזורות בכתבי יד ולכן אינן ידועות.

הערת המחבר: על הפולמוס ראה: ר' חיים גאגין, עץ חיים, פולמוס בין מגורשי ספרד לתושבי העיר פאס סביב נפיחת הריאה. ההדיר מכתבי-יד משה עמאר, בצירוף הערות מבוא ומפתחות, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת-גן תשמ״ח; משה עמאר, 'פולמוס הנפיהה בפאס במאה הט״ז ותוצאותיו בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה', בתוך מ' בר אשר ואחרים עורכים: פאס וערים אחרות במרוקו – אלף שנות יצירה', הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן תשע״ג עמי 277-300.

ריבוי נשים ביהדות

מבחינה הלכתית היהדות אינה אוסרת ריבוי נשים. אך חכמי ישראל במרוצת הדורות, ראו בריבוי נשים פגם מוסרי גדול ונגע המערער את שלום הבית בתא המשפחתי. וכמאמרם במשנה: 'מרבה נשים מרבה כשפים' (אבות פ״ב מ״ז). רבנו גרשום מאור הגולה (נפטר ב-1028), מיוחס לו החרם הנהוג ביהדות אשכנז, על כל מי שישא אשה על אשתו. למרות שחרם זה לא התקבל בפזורה הספרדית מזרחית, הרי במרבית הקהילות הנהיגו החכמים תנאי בכתובה בו התחייב החתן שלא לשאת אשה על אשתו ללא הסכמתה. היו מקומות שתיקנו תקנות בענין זה, כמו שהציע רבי יוסף קארו: 'טוב לעשות תקנה בחרמות ונידויים על מי שישא אשה על אשתו'. גם במקומות שלא נהגו בתנאי זה, ריבוי נשים היה נדיר ולו מהסיבה הכלכלית, שרוב בני אדם לא יכלו לעמוד בנטל של פרנסת שתי נשים וילדיהן.

ברית מס' 38-בעריכת מר אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמארהשפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש

ברית מס' 38-בעריכת מר אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר-השפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש

תקנה למניעת ביגמיה בפאם

המגורשים שהגיעו לפאס הנהיגו להשביע את החתן מתחת לחופה: 'שלא ישא אשה אחרת על אשתו וגם שלא יוציאנה לעיר אחרת ללא הסכמתה', ואם ירצה לשאת אשה על אשתו או לעבור לגור בעיר אחרת, עליו לגרש את האשה ולפרוע לה את כתובתה.

תקנה זו מנעה מגברים רבים לשאת אשה שניה גם במקרים שאין לזוג ילדים, או לייבם את אשת אחיהם. כי לא לכל אחד היתה האפשרות לגרש את הראשונה ולפרוע לה את כתובתה. מילכוד זה הביא זוגות רבים למות ערירים בלי להשאיר להם זכר ושארית. כמאה שנה לאחר הנהגת תקנה זו בפאס, רבו הערעורים עליה מצד זוגות שלא נפקדו בבנים והם דרשו לבטלה או להכניס בה תיקונים.

הערת המחבר: הצלחתי לאתר מספר תקנות מחכמי מראקש ובע״ה הן יפורסמו במקום אחר. רבי אברהם קוריאט, בחיבורו'ברית אבות', ליוורנו תרכ״ב, דף עט טור ג, העתיק תקנות מחכמי מראקש. הוא כנראה סיכם את תוכן התקנות שהיו לפניו, או שהוא העתיק הסיכום ממי שקדם לו.ע"כ

ואכן בשנים שנ״ג-שנ״ט (1599-1693) הענין נדון בפני חכמי פאס, והחלטתם היתה בשלבים. בשנת שנ״ג החליטו לגבי הנישאים מכאן ואילך אם תיפול להם יבמה יכולים לייבם. וכן אם לא יהיה לאיש זרע (בן או בת) לאחר עשר שנות נשואים, יוכל לקחת אשה נוספת ללא הסכמתה של הראשונה ולא יחוייב לגרש את הראשונה ולשלם לה את כתובתה. תקנה זו היתה רק על להבא, כלומר לנישאים מכאן ואילך. היא לא פתרה את בעייתם של הנשואים כבר ללא ילדים, החכמים נימקו זאת שהם לא יכולים לבטל את השבועה שנשבע החתן מתחת לחופה למפרע 'כי לא מצאו לתקן מה שעבר, כי מי יוכל לתקן את אשר נעשה בשבועת בשי״ת'. ואכן הערעורים המשיכו להשמע מצד הזוגות הנשואים מכבר. ואכן בשנת שנ״ט התכנסו החכמים שנית והחליטו לתקן תקנה שתחול למפרע גם על הזוגות שנישאו קודם התקנה. הם גם פירשו זרע, הכוונה לבן זכר.

תקנת חכמי מרכש לגבי אשה שניה

בתקנה שנתקנה במרכש בשנת התנ״ט (1699) בענין היתר לשאת אשה שניה. היא מזכירה תקנה שתיקנו חכמי מרכש בדורות קודמים:

ואע״פ שכבר נתעוררו על זה הראשונים נ"נ,[נוחי נפש] ותקנו התקנה הנהוגה היום בישראל כיום, והוא שאם שהה האדם עם אשתו ו' שנים משעה שהיא ראויה לילד ולא קיים מצות פ״ו, ימלך באשתו אם תרצה לקבל צרת הצרה מוטב, ואם לאו יפרע לה החצי מן הכתובה הכתובה עליו ואחייב ישא.

 

מציטוט זה ניתן להסיק שגם במרכש נהוג היה להשביע החתן מתחת לחופה שלא ישא אשה אחרת עליה. וגם שם התעוררה אותה תרעומת, מצד זוגות שלא נפקדו. וחכמי מרכש שדנו בבעיה החליטו שלאחר שש שנות נשואין הבעל יוכל לשאת אשה שניה גם ללא הסכמת הראשונה, ויצטרך לגרש אותה וישלם לה מחצית מסכומי כתובתה. כלומר, אם לא ישלם מחצית הכתובה לא יוכל לשאת אשה שניה.

דומה שרצונם לומר, יפרע לה חצי כתובתה ויגרשנה. ולא רק שייחד לה שווה ערך לחצי כתובתה בלי לגרש.

דומה כי קבעו 'שש שנים' כי הם רוב מהעשר שנים שחז״ל קבעו שאם: 'נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – יוציא ויתן כתובה, שמא לא זכה להבנות ממנה'." דבריהם נאמרו לחובת הבעל שכופין אותו לגרש. ודברי חכמי מרכש בתקנתם נאמרו לטובת הבעל, שאם האשה לא ילדה תוך שש שנים, הרי רובו ככולו, וסביר להניח שהיא עקרה ולא תלד גם אחרי כן. לכן אם הבעל דורש לשאת אשה שניה, יש להענות לתביעתו גם אם עברו רק רוב העשר שנים.

חכמי מרכש בתקנתם מדגישים: 'ו' שנים משעה שהיא ראויה לילד ולא קיים מצות פ״ו', כלומר ספירת השש שנים תתחיל רק מזמן שהאשה היתה ראויה ללדת, לכן אם נישאת קטנה שאינה ראויה ללדת שנות קטנותה אינן מהמנין. וכנראה הסתמכו על רש״י ז״ל, בפירושו לתורה, בפסוק ויצחק בן־ששים שנה בלדת אתם (בראי כה, כו). כתב: 'בן ששים שנה – עשר שנים משנשאה עד שנעשית בת שלש עשרה שנה וראויה להריון, ועשר שנים הללו צפה והמתין לה כמו שעשה אביו לשרה, וכשלא נתעברה אחר זמן זה התפלל'. וזה שונה ממה שפסקו חכמי פאס, שהעשר שנים הן מיום הנשואין גם אם נישאת בעודה קטנה. באשר לדברי רש״י ז״ל, חכמי פאס סברו שרש״י פרשן ולא פוסק. ואפילו על פירושו לתלמוד כתבו הפוסקים, כי הוא מפרש ולא פוסק.

ההדגשה ולא יקיים מצות פ״ו', נראה שרצו לומר שצריכים להיות לו ממנה בן ובת כדי לקיים מצות פרו ורבו. גם זה שונה מתקנות פאס, ששמה הדגש הוא על 'זרע זכר', משמע אפילו בן יחיד מספיק לענין זה.

תקנה שניה של חכמי מרכש

במרוצת הזמן התברר לחכמי מרכש שהתקנה של קודמיהם לא פתרה את הבעיה, כי ישנם גברים שאין באפשרותם לפרוע אפילו מחצית הכתובה. כמו כן ישנם גברים גם אם יש להם במה לפרוע, אינם רוצים לפרוע לה כתובתה, מאחר שהם חושבים שמן הדין זכאים לשאת אשה שניה. וכתוצאה מכך זוגות רבים מתים ערירים. לשם כך כונסו חכמי מרכש בשנת התנ״ט לדון בבעיה כפי שהם מתארים אותה:

מ"מ [מכל מקום]בראותינו אנו ח"מ רעה [בבני] אדם שאין ידם משגת לפרוע החצי מן הכתובה למי שאינה רוצה לקבל צרת הצרה, ויש שיש ספק בידם לפרוע, אינם רוצים לגרש מכמה סיבות שאין להאריך בהם, והיא אינה רוצה לקבל צרת הצרה, ומפני זה עמה ימות ואצל יקבר לא נין א ולא־נכד בעמו ומה יעשו ליום [פקדה] שצריכים אתן את הדין.

כלומר מתוך דאגה לעתידו של עם ישראל הם מחליטים להתערב כדי לתקן את המצב. כי ריבויים של בני ישראל מקרב את הגאולה, כי אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. ומניע זה בא במפורש בתקנות פאס: 'שבעון זה לבד יתעכב קץ המשיח,.

לכן הסכמנו הסכמה גמורה והיא עז״ה, שכל מי ששהה עם אשתו עשר [שנים] ולא קיים מצות פ״ו, הרשות בידו לישא אחרת עליה בחייה מדעתה ובין שלא מדעתה [וא"צ] לימלך בה כלל, והוא דאפשר למיקם בספוקייהו.

ואם רצה לישא אשה אחרת עליה בתוך [העשר] שנים ולא רצתה לקבל את צרת הצרה, יפרע לה כתובתה במושלם אע"פ שלא קיים מצות פ״ו.

בתקנה החדשה יש דברים שהם לטובת הגבר, ויש שמטיבים עם האשה לעומת המצב הקודם. לטובת הגבר לאחר עשר שנות נישואין אם אין לזוג לפחות בן ובת, הבעל רשאי לשאת אשה שניה ללא קבלת הסכמתה, ובלי שיתחייב לגרש אותה. וזה בתנאי שיכול לפרנס את שתי נשים.

טובת האשה שהבעל יצטרך להמתין עשר שנים תמימות. ובתוך הזמן הזה אם ירצה לשאת אשה שניה ללא הסכמתה, יצטרך לפרוע לה כל סכי כתובתה במושלם. הם מוציאים מכלל זה מקרים שהיו לאשה שלוש הפלות או קברה שלושה מילדיה, במקרים אלו יהיה מותר לבעל אפילו בתוך עשר שנות נישואין לשאת אשה שניה ללא הסכמתה וללא שיתחייב לגרשה. התקנה מוסיפה:

ואם שהתה עמו עשר שנים אע"פ שהיו לה בנים ומתו א"צ להמתין אלא עשר שנים [מזמן] הנשואין. ואפילו היא עכשיו מעוברת א"צ להמתין, אלא אחר העשר הנז' ישא אשה אחרת בין מדעתה [ובין]שלא מדעתה.

ברית מס' 38-בעריכת מר אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמארהשפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש

עמוד 11

ברית מס' 38-בעריכת מר אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר-השפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש

לא ברור מדברי התקנה הנ״ל, האם ספירת עשר השנים מתחילה מיום הנישואין, אפילו אם האשה היתה קטנה ולא ראויה ללדת. או דילמא התקנה נסמכת על מה שנאמר בתקנה הראשונה שהספירה מתחילה רק מיום שהאשה ראויה ללדת.

התקנה סייגה את ההיתר לשאת שתי נשים רק למי 'דאפשר למיקם בספוקייהו', זה תואם את ההלכה. וההגדרה של סיפוקיהו היא צרכים מנימאלים, כמו שמפורש בשולחן ערוך: ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה, כופין אותו להוציא. וכתב בית שמואל: משמע אם יש לו יכולת ליתן לה לחם אין כופין אותו ליתן גט בשביל לפתן ושאר דברים.

מעניין שהם לא מזכירים התקנה שנתקנה בעיר פאס בשנים שנ״ג-שנ״ט. דומה שהם לא הכירו אותה בגלל המרחק הגיאוגרפי, ויתכן שהם הכירו אותה ולמעשה הם הלכו בעקבותיה.

בתקנה מופיעה הוראה לסופרים המשביעים את החתן לפני החופה שיציינו תוכן תקנה זו בכתובה, ועל פיה ישבע:

והשבועה שהשביעוהו הסופרים לחתן בעת הנשואין, תהיה עז״ה שלא ישא אחרת עליה [אלא] אחר עשר שנים משעה שהיא ראויה לילד ולא קיים מצות פ״ו. וכל כתובה שיכתבו הסופרים מכאן ולהבא יכתבו בה לא ישא אשר אחרת עליה זולתי ע"פ תקנה של עשר שנים והתנאים הכתובים בה.

הסאנקציה המוזכרת נגד מי שינסה לחבל בתקנה הוא חרם ונידוי. זה לכאורה מראה על חולשת ההנהגה לעומת הסאנקציות המוטלות בתקנות פאס. שבהן לבד מהנידוי מוזכרים גם עונשים גופניים וכספיים, כולל מאסר בפועל.

התקנה מציינת שהיא תקפה היא רק לגבי זוגות הנישאים מיום קבלת התקנה ואילך. זוגות שנישאו קודם עליהם לפנות לבית הדין אשר ידון בכל מקרה לגופו.

בתקנה השניה מוזכרים שמות החכמים המתקנים ותאריך קבלתה. בעוד התקנה הראשונה המוזכרת בתוך התקנה השניה 'שכבר נתעוררו על זה הראשונים נ"נ, [נוחי נפש] ותקנו התקנה הנהוגה היום בישראל כיום', לא מצויץ שמות החכמים המתקנים ולא תאריך קבלתה. סביר להניח 'מהביטוי הראשונים נ"נ', נראה שמדובר בתקופה קדומה הרחוקה מזמן התקנה השניה, ויש לשער שזה היה בראשית המאה הי״ז או בשלהי המאה הט״ז.

כמו כן מתוך התקנה הראשונה ניתן להסיק, כי המנהג להשביע החתן הוא קדום הרבה יותר. ולפי זה יתכן שהונהג בדור הגירוש או בדור הסמוך לו.

יישום התקנה בספרות ההלכה של חכמי מרכש

דומה כי התקנות הנזכרות בענייני ההיתר לשאת אשה שניה, לא היו ידועות גם לחכמי הדורות המאוחרים שפעלו במרכש. מאחר שהם לא מזכירים אותן גם כשהם דנים בנושאים שנדונו בתקנה. והסיבה לכך כי יצירותיהם של חכמי מרכש רובם הגדול לא השתמר וכך הוא גם גורל תשובותיהם עד למחצית המאה הי״ח, לכן גם חכמי הדורות האחרונים לא הכירו אותם ולא יכלו להעזר בהם.

שאלה זו של נשואי אשה שניה בגלל עקרות היא שכיחה וסביר שנדונה פעמים רבות בבתי הדין גם בעיר מרקאש. ואכן בתשובות רבי דוד צבאה, מחכמי מרכש במאה הי״ט, נדונה שאלה זו פעמיים שלוש. בשלהי שנת תקפ״ח נדונה השאלה לגבי אדם שרוצה לשאת אשה על אשתו, בנימוק שעברו עשר שנים ולא נפקדו בזרע של קיימא. ופסק 'שיכול לישא עליה ובתנאי שיכול למיקם בסיפוקייהו בלחם לבד'

הוא לא הזכיר תקנות חכמי מרכש בנושא. כמו כן הוא דן שם באיש הנשוי כשמונה שנים ואשתו הפילה ארבעה פעמים, ורוצה לשאת אשה עליה. ובתשובה מסיק שזו הוחזקה שמפילה הריונותיה, ולכן מותר לו לשאת אשה שניה. ומחזק דבריו מתוך דיוק בלשון התקנות בפאס. ואינו מזכיר תקנת חכמי מרכש הנ״ל, שבהן בא הדבר מפורש שיכול לשאת אשה שניה.

רבי אברהם קוריאט העתיק בחיבורו 'ברית אבות', תקנות מחכמי מרכש. הוא כנראה סיכם את תוכן התקנות שהיו לפניו או שהוא העתיק הסיכום של מי שקדם לו. הוא מזכיר תקנה בענין נשואי אשה שניה:

עוד תיקנו שמי שרוצה לישא אשה על אשתו כגון שאין לו בנים, צריך ליחד לראשונה כתובתה, אם יש לו, עכ״ד.

הוא לא מזכר פרטי התקנה ולא את תוכנה ולא תקופת הנשואין, ומכאן שגם הוא לא היו לפניו התקנות כלשונן. כמו כן לא ברור מדבריו, האם יתחייב לגרש האשה הראשונה או רק להבטיח זכויותיה של האשה הראשונה, בכך שמייחד לה את שווי כתובתה, כדי שלא ישתעבדו עם רכושו של הבעל לאשה השניה או לבעלי חובות.

לסיכום:

מהאמור ניתן להסיק כי נוהג שבועת החתן מתחת לחופה, שלא ישא אשה אחרת על אשתו ללא הסכמתה, כלומר צמצום הביגמיה בקהילה היהודית שהובא למרוקו על ידי המגורשים מספרד, התפשט גם בתוך הקהילה היהודית במרכש בדור הגירוש או בדורות הסמוכים לו. כמו כן הבעיות שהתעוררו ביישומו בעיר פאס, התעוררו גם בקהילת מרכש, ובשני המקומות, החכמים התמודדו איך להקהות את העוולה שנגרמה בעקבותיו. ומכאן שהשפעת מגורשי ספרד התפשטה בכל הקהילות הגדולות במרוקו, גם במקומות שלא הגיעו מגורשים בכמויות גדולות. דומה שתקנות אלו לא היו ידועות לחכמי מרכש במאה הי״ט.

 

נספח

התקנה שנתקנה בעיר מרכש בשנת תנ״ט (1699),להיתר לשאת אשה שניה

נתפס מטופס אחד, תקנה אחת שתיקנו חכמי מרכש יע״א מילה במלה:

לפי שראינו אנו ח"מ שערורה גדול'[שערוריה] בדורינו זה, והוא שכמה בני אדם הם מתים בעונות בלא בנים ואע״פ שכבר נתעוררו על זה הראשונים נ"נ, ותקנו התקנה הנהוגה היום בישראל כיום, והוא שאם שהה האדם עם אשתו ו' שנים משעה שהיא ראויה לילד ולא קיים מצות פ״ו, ימלך באשתו אם תרצה לקבל צרת הצרה מוטב,ואם לאו יפרע לה החצי מן הכתובה הכתובה עליו ואחייב ישא.

מ"מ בראותינו אנו ח"מ רעה [בבני] אדם שאין ידם משגת לפרוע החצי מן הכתובה למי שאינה רוצה לקבל צרת הצרה ויש שיש ספק בידם לפרוע אינם רוצים לגרש מכמה סיבות שאין להאריך בהם, והיא אינה רוצה לקבל צרת הצרה, ומפני זה עמה ימות ואצל [אצלה] יקבר לא נין לו ולֹא־נֶכֶד בְּעַמוֹ ומה יעשו לעם [פְּקֻדָּה] שצריכים ליתן את הדין.

  1. לכן הסכמנו הסכמה גמורה והיא עז״ה, [על זו הדרך] שכל מי ששהה עם אשתו עשר [שנים] ולא קיים מצות פ״ו, הרשות בידו לישא אחרת עליה בחייה מדעתה ובין שלא מדעתה [וא"צ] לימלך בה כלל, והוא דאפשר למיקם בספוקייהו. ואם רצה לישא אשה אחרת עליה בתוך [העשר] שנים ולא רצתה לקבל את צרת הצרה, יפרע לה כתובתה במושלם אע"פ שלא קיים מצות פ״ו. ואם [היו] לה ג' נפילים [שלוש הפלות] או שמתו לה ג', [משום ששלשה הוי חזקה, וכאילו הוחזקה שהיא מפילה הריונותיה וגם בהריונות הבאים היאתפיל. וכנ״ל אם הוחזקה שבניה מתים.]יש לו רשות לישא אחרת בין מדעתה בין שלא מדעתה בתוך [עשר] שנים. ואם שהתה עמו עשר שנים אע"פ שהיו לה בנים ומתו א"צ להמתין אלא עשר שנים [מזמן] הנשואין. ואפילו היא עכשיו מעוברת א"צ להמתין, אלא אחר העשר הנז' ישא אשה אחרת בין מדעתה [ובין] שלא מדעתה. והשבועה שהשביעוהו הסופרים לחתן בעת הנשואין, תהיה עז״ה שלא ישא אחרת עליה [אלא] אחר עשר שנים משעה שהיא ראויה לילד ולא קיים מצות פ״ו. וכל כתובה שיכתבו הסופרים מכאן ולהבא יכתבו בה לא ישא אשר אחרת עליה זולתי ע"פ תקנה של עשר שנים והתנאים הכתובים בה. ולפי שראינו אנו ח"מ שיש בזה מצוה רבה ותועלת גדולה לישראל [-],ההתרשלות בזה הוא עון גדול. לכן הסכמנו הסכמה גמורה בכח הורמנותא דמלכא [-]ובכת תורתו הקדושה, שכל מי שיקום ויערער ויבטל ההסכמה הנז' בכח שאלמות וכיוצא, הרי הוא בגזרת נח״ש [נידוי חרם שמתא.] לא־יאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ וְרָבְצָה בּוֹ כָּל־הָאָלָה הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר תּוֹרָת הַ' וְהִבְדִּילוֹ הַ' לְרָעָה. וְשֹׁמֵעַ לִי, יִשְׁכָּן-בֶּטַח;    וְשַׁאֲנַן, מִפַּחַד רָעָה.. ובעזרת ה' יתקיים מקרא שכתוב וּרְאֵֽה־בָנִ֥ים לְבָנֶ֑יךָ    שָׁ֝ל֗וֹם עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃.
  2. וכל לנושאים מכאן ולהבא, אבל הנשואים כבר תקנה זו ימלכו בב״ד, והם יורו להם מה יעשו כמו שהוא מוסכם אצלנו ונגמר כל זה בשנת לְהַחֲיוֹ״ת אֶת־נַפְשִׁי [על פי בראשית יט, יט. שנת תנ״ט(1699).] לפ״ק במראכש יע״א ושו״ק ע"כ [ושריר ובריר וקיים עד כאן.] טופס התקנה המי. וחתומים עליה החכמים השלמים:

כמוהר״ר יצחק דלויה תמ"ך [תהיה מנוחתו כבוד. רבי יצחק דילויה, מחכמי מראקש המפורסמים, רוב תלמידי חכמים במחצית הראשונה של המאה הי״ח נמנו על תלמידיו, חכמים מופלגים בנגלה ובנסתר. הוא נפטר בחודש מנ״א התע״א, והיעב״ץ כתב עליו קינה. ראה עת לכל חפץ, דף צד ע״ב; מלכי רבנן, דף עד טור א.]

 וכמהור״ר דוד בנבנשתי נר״ו, נטריה רחמנא ופרקיה. רבי דוד נמנה על חכמי מראקש במחצית הראשונה של המאה הי״ח, עליו ראה מלכי רבנן, דף כה טור א.

 וכמוהר״ר אהרן הלוי בן צפת תמ"ך  תהיה מנוחתו כבוד. רבי אהרן הלוי בן צפת, נמנה על חכמי מראקש במחצית הראשונה של המאה הי״ח, עליו אין לנו פרטים רבים.

וכמוהר״ר יהודה

ברית מס' 38-בעריכת מר אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמארהשפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש

עמוד 17 – סיום המאמר

ברית מספר 38 בעריכת מר אשר כנפו ד״ ר אלישבע שטרית המאבק על עיצוב דמותה של קהילת מרכש בשלהי שלטון הפרוטקטורט.

ד״ ר אלישבע שטרית

המאבק על עיצוב דמותה של קהילת מרכש בשלהי שלטון הפרוטקטורט

ערב הפרוטקטורט הצרפתי סבלה החברה היהודית של מרכש מבעיות פנימיות שונות ובראשן: צפיפות דיור קשה; מצוקה כלכלית של שכבות נרחבות, שנזקקו לתמיכה מהקופה הציבורית, מספר גדל והולך של פושטי יד מחוסרי קורת גג, תנאים תברואתיים והיגייניים ירודים, שגרמו להתפשטות חוזרת של מחלות ומגפות, עזובה גדולה בקרב ילדים בגלל מחסור בכיתות לימוד ועוד.

בעיות אלו החמירו עוד יותר תחת השלטון הצרפתי, כי בעשור הראשון שלאחר הכיבוש הוכפלה כמעט האוכלוסייה היהודית. בשנת 1912 היא מנתה 15,000 נפש ב 1924 25,000 נפש. הגידול הדמוגראפי המואץ נבע בראש ובראשונה מהגירה בלתי פוסקת מכפרי המחוז אל העיר. למרות הגידול באוכלוסייה המשיכו כל היהודים, עשיר כעני, לחיות בין חומות המלאח עד למחצית הראשונה של שנות השלושים, וכאשר החלו לצאת ממנו הם התפרסו רק בשכונות הצמודות לו ולא עברו להתגורר בעיר האירופית, הנמצאת במרחק 4 ק"מ מהעיר העתיקה. לפיכך, המשיך המלאה לשמש כעיר יהודית לכל דבר ובה בעת נותרה הקהילה צמודה לנורמות מסורתיות ושמרניות וסגורה במידה רבה מפני תמורות הזמן.

משנת 1884 שלט ביד רמה ישועה קורקוס. תחת השלטון המוסלמי הצליח ישועה להחניק כל סממן של אופוזיציה לשלטונו. לפיכך, עורר הכיבוש הצרפתי בקרב מתנגדיו, ובהם קומץ קטן של אישים מתמערביס או"נאורים", כפי שהם מכונים במקורות, ציפייה שהשלטון החדש יעודד ויתמוך יצירת הנהגה חדשה שתפעל לקידום הקהילה ברוח המודרנה. אולם, כל הניסיונות, ובכלל זה הרפורמה בארגון הקהילות שהנהיגו הצרפתים ב 1918 ולפיה ניתן היה לשנות את ההרכב האישי של חברי ההנהגה נכשלו משום שישועה, שהיה "בנקאי חצר אמיתי" ונחשב למנהיג היהודי החשוב במרוקו בחילופי המאות, נהנה מתמיכה מוחלטת של תהאמי אל גלאויי – המושל המוסלמי הכול יכול של מחוז הדרום ויד ימינם של הצרפתים במרוקו, מאהדה רבה של המרשל ליוטה ומיוקרה בקרב הציבור הרחב, על כן המשיך למשול בסמכותיות רבה עד ליום פטירתו, בדצמבר 1929 והיה כבן מאה שנים.

בכל ימי ישועה התנגדה ההנהגה בראשותו לכל רפורמה שעלולה הייתה לשנות את האופי השמרני של המלאה, לפגום בכוח השליטה של ההנהגה על ההמונים ולפגוע באינטרסים הכלכליים של העילית המסורתית. הנה כמה דוגמאות בולטות: פעם אחר פעם הכשילו בעלי הבתים, בתמיכת ההנהגה, הקמת שכונה יהודית חדשה מחוץ למלאה, כי ככל שעלה הביקוש על ההיצע, כך עלו דמי השכירות והמרווחים העיקריים היו כמובן בעלי הבתים וכך כותבים היהודים בסוגיה "וכל אחד ואחד להנאת עצמו הוא דורש", כותבים היהודים. דוגמא אחרת: יהודי מרכש נהגו לזרוק את האשפה בסמיכות לבית העלמין. במהלך הדורות נוצרה במקום גבעת זבל שנישאה לגובה של 4.5 מטר והשתרעה על 3.5 דונם. המקום הפיץ ריחות צחנה והיה מדגרה נוחה להפצת מגפות. משנת 1913 ביקשו הצרפתים לסלק את המפגע התברואתי ולהקים על המקום שיתפנה שירותי היגיינה למען הקבצנים שהצטופפו במקום, אבל הקהילה סירבה בתקיפות ליוזמה, בין היתר בגלל שהשטח היה בבעלותה. השוק ובית המטבחיים גם הם היו מקור לזוהמה וללכלוך ששרו במלאח. בשנת 1926 הציעו הצרפתים לעשירי הקהילה להשתתף בבניית שוק חדש מחוצה לו. העשירים ובראשם נשיא הקהילה היו בעלים של חנויות רבות ורעיון העתקת המרכז הכלכלי אל מחוץ למלאח פירושו היה לדידם הפסד רווחים ואיבוד שליטה על רבים מהסוחרים הזעירים, לכן סירבו להצעה. אי לכך, נמסרה הבנייה לתעשיין יהודי יליד תיטואן בשם יוסף ישראל. ישראל בנה בקרבת המלאח שוק גדול מקורה ומודרני, אבל בהוראת הצרפתים נותר השוק סגור, כי פתיחתו עוררה מהומות אלימות ברחובות המלאח. ובתחום החינוך: אמנם, כבר בשנת 1900 נוסדו בקהילה בתי ספר של כי״ח, אבל עד ראשית שנות השלושים לא חל גידול במספר הלומדים והוא נשאר נמוך מאוד יחסית לגודל הקהילה (בין 150- ל 200) וזאת משום שההנהגה סירבה להגדיל את תמיכתה בבתי הספר והיא גם הצרה את הפעילות של האגודות החדשות, כמו 'אגודה לעזרה בלימודים' (l’Aide Scolaire) או איגוד בוגרי כי״ח ( Association des Anciens Elèves), שפעלו למען קידום החינוך המודרני וחיזוק תופעת ההתמערבות בקהילה. ובה בעת שמרה ההנהגה מכל משמר על החינוך המסורתי בתלמודי התורה והוא נותר גבוה עם 1,400 ילדים. אחרי פטירת ישועה בחרה העילית הוותיקה והשמרנית בבנו מרדכי (1885- 1944) לתפקיד נשיא.

אם קיוו החוגים המתמערבים, שמרדכי(היה צעיר יחסית בן 44 וידע צרפתית) יהיה קשוב יותר מאביו לתמורות הזמן החדש הרי שהקדנציה הראשונה שלו כנשיא הוכיחה להם שמה שהיה הוא שיהיה. אולם, בניגוד לימי ישועה, חוגים אלה כבר לא חששו להביע בגלוי את מורת רוחם לקראת הבחירות לחידוש הועד לשנים 1932- 1934 הם הצליחו להכניס ארבעה חברים- כולם בוגרי החינוך הצרפתי. בראש הקבוצה עמד סלומון קורקום בנו של מאיר (מענף אחר של משפחת קורקוס) שנמנה עם הדור החדש של העילית המסורתית ונבחר למזכיר הוועד. החברים החדשים המריצו את נשיא הקהילה לקדם פרויקטים לשיפור תנאי החיים. יוזמות כמו רכישת קרקע להקמת אגף יהודי בבית החולים הצרפתי (הבנייה מומנה ע״י יהודים עשירים: רוטשילד וגלדיס), או הקמת מוסד חינוכי ל 500 ילדים בביתו של ישועה קורקום התקבלו בהסכמת כל חברי הוועד ובברכתם. לעומת זאת, יוזמות שעמדו לפגוע באינטרסים של העילית הכלכלית נדחו על הסף. אלא שבניגוד לעבר הצעירים לא נרתעו מלהיאבק על עמדותיהם. הדוגמה הבולטת לכך הוא המאבק על פתיחת השוק החדש שנבנה, כמו שצוין לעיל, במחצית השנייה של שנות העשרים ומאז נותר סגור.

את הנושא העלה לדיון סלומון קורקוס, אבל נדחה ברוב קולות. אי לכך, החליט המזכיר הנמרץ לפעול "מעל לראשי" המתנגדים ושיגר מכתב ארוך לראש העיר הצרפתי ובו הציג רפורמות שיש להנהיג במלאח למען קידום החברה היהודית ושיקומה. וכך פותח סלומון את מכתבו לראש העיר: "אינני מדבר בשם וועד הקהילה, שבה אני משמש כמזכירה, אני מדבר בשם עצמי ואני בטוח שאני מביע את ההרגשה הכללית של כל האוכלוסייה היהודית של מרכש[…] אני מעז לכתוב לך ולומר בקול רם את מה שכל העולם בקהילה שלנו חפץ לומר, אבל שותק, לאחר שתיאר את תחלואי המלאח ופירט את הרפורמות שהוא מציע מפציר סלומון בראש העיר ומבקש ממנו: "אנו מעדיפים שהרפורמות ייעשו במהירות האפשרית […] אני מרשה לעצמי, אדוני, לקרוא לרגשות שלך למען עניינינו ולתמיכתך היקרה למען כמה רפורמות שאני רואה אותן כדחופות וחיוניות ביותר למען שיפור תנאי החיים וההיגיינה של המלאה".

 ראש העיר בא בעצמו למלאח ביום שישי דווקא, היום העמוס והצפוף ביותר כדי לבדוק מקרוב את המצב והשתכנע מהטענות שהעלה סלומון במכתבו. בעקבות הסיור הביא את סוגיית פתיחת השוק להצבעה בפני המועצה העירונית העליונה של מרכש, שבה השתתפו גם ארבעה נציגים יהודים. ההצעה אושרה ברוב של שישה עשר נגד שניים (נשיא הקהילה מרדכי קורקוס וגיסו אברהם שגם היה אחיו הבכור של סלומון). המתנגדים לא השלימו עם ההחלטה שהתקבלה ובצר להם פנו לתהאמי אל גלואיי- המושל המוסלמי הכל יכול של מרכש ודרום מרוקו, ובלחצו נאלצו הצרפתים לחזור בהם מהחלטתם. השוק נותר סגור וסלומון נאלץ להתפטר מהוועד.

למרות הכישלון של החוגים המתמערבים, הייתה "פרשת השוק" ציון דרך חשוב בתולדות הקהילה. כי הנושא הפך זירה למאבק בין חוגים שמרניים לבעלי דעות רפורמיסטיות, כאשר כל צד מגייס את העיתונות הצרפתית והיהודית ליצירת דעת קהל אוהדת לעמדתו. ['האחדות מרוקנית' L'Union Marocaine, צידד בעמדת סלומון קורקוס ואילו 'העתיד המאוייר' L'Avenir Ilustré צידד בנשיא הקהילה]. המאבק גם סימל את היציאה של חלקים מהחברה היהודית מהאדישות ומהפסיביות שהיו מנת חלקם שנים ארוכות והם החלו לשגר מכתבים לעיתונים ובהם הביעו את מורת רוחם מההנהגה. יתר על כן, הכישלון המריץ את הצעירים לפעול ביתר נחרצות למען שינוי פני ההנהגה ובבחירות לחידוש הוועד לשנים 1934- 1936 הם הגדילו את ייצוגם והפכו לרוב. סלומון, שנאלץ להתפטר חזר לוועד כשהוא מחוזק בחברים לדעה שבחרו בו לגזבר הקהילה.

אמנם מרדכי קורקוס שב ונבחר לנשיא, אבל החברים החדשים לא השלימו עוד עם תרבות השלטון הדיקטטורי שלו ודרשו ממנו להעלות כל נושא לדיון פתוח ולקיים הצבעה גלויה על כל נושא. התוצאה הייתה: ברוב קולות החברים החדשים אושרו פרויקטים להם התנגדה ההנהגה השמרנית שנים ארוכות, ובראשם: פתיחת השוק החדש וסילוק הר הזבל- שנחשב לאירוע חשוב עד כי הוזכר בעיתון הצרפתי Le Sud Marocain: יאחד המונומנטים ההיסטוריים של המלאח, שעמד במקום 400 מאות שנים', ההישגים המריצו את חוג המתמערבים להסתער ביתר נחרצות לקראת חידוש הוועד לשנים 1936- 1938.

ברית מספר 38 בעריכת מר אשר כנפו ד״ ר אלישבע שטרית המאבק על עיצוב דמותה של קהילת מרכש בשלהי שלטון הפרוטקטורט.

עמוד 22

Brit No 38-Joseph Dadia-Aghmat-Redacteur:Asher Knafo

Joseph Dadia

Aghmat

Avant-propos

En janvier 1988, j’ai voulu écrire l’histoire de la ville de Marrakech et du quartier où habitaient les Juifs, quartier appelé Mellah, et cela sur plusieurs cahiers de classe. Et je trouve dans le premier cahier, sur une page, en gros titre le mot AGHMAT. Je ne savais rien sur Aghmat, terme que je découvris pour la première fois.

J’essaierai de rapporter ce que j’ai écrit sur cette cité, en tentant de mettre de l’ordre dans ma monographie. A cette époque, j’écrivais les textes dans l’ordre où je les lisais au fur et mesure des ouvrages que je consultais.

C’est avec émotion que je reproduis en avril 2021 ce que j’ai écrit en

1988.

Je découvris Emile Laoust, auteur que je ne connaissais pas. Il écrit : « La ville d’Aghmat existait au début de l’époque musulmane longtemps avant la fondation de Marrakech. En réalité deux agglomérations portaient ce nom : Aghmat Ailan, belle, riche et exclusivement peuplée de Juifs, et Aghmat Warika, distante de quelques kilomètres de la précédente, à proximité de Tasghimout, « nom d’un plateau voisin et d’une forteresse almohade ». Cf. Emile Laoust : Contribution à une étude de la toponymie du Haut Atlas, Revue des Etudes Islamiques, Années 1939, Cahiers III-IV. – 1940 Chiers I-II.

Le 2 mai 1901, l’écrivain Edmond Doutté séjourna à Aghmat, terme qu’il écrit Ar’mat : « Nous dirions, si nous étions musulmans : les saints du pays ne nous laissent pas partir, manière élégante et religieuse d’exprimer que l’on se plait dans un endroit». Il ajoute: «Ar’mat correspond évidemment à l' Ar’mat Ourika des auteurs arabes. Ourika désigne une petite tribu dont Ar’mat fait partie. Le mot Ar’mât se prend en deux sens. Dans le sens large c’est un vaste espace tout en cultures et en vergers, pour la plupart entourés de murailles : jardins, petits champs d’orge, maisons, tout cela est confondu dans un grand désordre et l’étendue ainsi occupée par ce groupement humain paraît disproportionnée à son importance actuelle. Dans le sens étroit, Ar’mat est un lieu où on retrouve nettement quelques vestiges de la prospérité de l’ancienne capitale du H’oûz. Ce mot de prospérité ne doit pas nous faire illusion : il est probable que la capitale des anciens rois d’Ar’mât, que vainquirent les Almorávides au onzième siècle, n’était qu’un village de masures berbères et fut embellie dans la suite. … Un vestige intéressant de l’ancienne Ar’mât, est un h’ammâm ou bain maure, encore assez bien conservé. Les habitants disent qu’Ar’mat fut détruite sept fois et sept fois relevées de ses ruines.

Les habitants d’Ar’mat ajoutent que d’Ar’mat à Marrakech c’était autrefois une succession ininterrompue de moulins et, dans leur fierté provinciale, ils iraient jusqu’à dire que Marrakech n’est qu’un ancien faubourg d’Ar’mat qui a éclipsé la cité mère. […]

Il y a un passage que je souhaite citer, car il m’intéresse : « Il y a sous Ar’mât un souterrain où coule une sâguia qui prend naissance entre Ar’mât et Ourika et qui passe devant la Médersa […] Ce canal souterrain va jusqu’à Marrakech et même au-delà ».'

Nfis et Aghmat (sic), premières métropoles du Sud Marocain, se construisirent au contact de la montagne et de la plaine : grands marchés d’échanges entre deux régions complémentaires, ces centres anciens s’étaient tous installés dans le dir (piémont, poitrail).

Nfis a disparu.

Aghmat n’est plus qu’une bourgade en 1937.

Il existe encore un lieu dit Mellah El Yahoud.

Au 11eme siècle, Aghmat et Fès participent au trafic caravanier transsaharien, qui aboutit aux ports atlantiques et méditerranéens.

A l’origine, bourgade rurale berbère qui a grandi, Aghmat possède un port : Kouz à l’embouchure du Tensift, avec relations suivies avec l’Espagne.

Agouz est la Couz d’Al- Bekri., port d’Aghmat la Juive.

D’après moi, une canalisation souterraine reliait Aghmat au Tensift. Et de là, sur de petites embarcations, les juifs pouvaient atteindre sur l’Atlantique le lit dit Agouz. D’où l’échange avec les juifs d’Espagne qui arrivaient par mer à Agouz.

Des juifs de Kairouan, chassés par les musulmans de la ville déclarée ville sainte, sont venus habiter Aghmat.

Cette présence juive est attestée par des livres écrits par des Rabbins : Zachariah Ben Judah Aghmati a rédigé à Aghmat, en 1190, le commentaire des traités talmudiques de Baba Quamma, Baba Mesi’a et Baba Batra.

Professeur Haïm Zafrani nous apprend que « c’est le monarque Saadien, Ahmed Ed-Dahabi (1578-1603) qui invita les juifs d’Aghmat à venir s’établir à Marrakech et il semble que le mellah situé à proximité du palais du sultan ((Qsar-elbadi’i’) date de cette époque. La capitale du Sud marocain fut aussi, pendant de longs siècles, un foyer de diffusion de la science juive pour les régions du Sous, de l’Atlas et des villes de la côte méridionale de l’Atlantique. »

Les Chananéens, indique Armand Loth dans Histoire d’Israël, possédaient quatre sanctuaires :

Mogador, Safí, Guisser et Ghmat.

Ces villes nous ramènent au Moghreb.

Mogador, qui en arabe est Soueïra, a été bâtie au 17eme siècle, sur les plans d’un architecte français

Mais le nom est plus antique.

Safi est l’un des ports du Maroc, où François Berger croyait qu’on découvrirait un temple de Poséidon, magnifique Neptune qui fit présent à son peuple de la vigne et de l’olivier, plantes initiatiques.

L’une des portes de Fès s’appelle Guissa et Guissa fut fondée d’après la tradition, par une tribu hébraïque.

Ghmat fut le siège d’un royaume juif.

Je le savais. Et cela est signalé aussi par Maurice Privât, auteur du livre « Venus au Maroc »

Les Documents Secrets Paris, 1934, page 30 et page 190.

Bocano Emero a été autrefois l’une des sept provinces du Royaume du Maroc et Aghmat sa Capitale, et ce, avant que les Lemtouna eussent bâti Maroc.

Abu Téchifien établit son siège dans Aghmat. Son fils Iosef, dès l’entrée de son règne, méprisait Aghmat qui était dans les montagnes, plus précisément sur les hauteurs de Tasghimout.

Aghmat, « la seconde cité Maroc »,    « où des jardins admirablement arrosés produisent encore quantité de raisins et autres fruits savoureux, servait de caverne aux loups et renards et de niches aux corbeaux. Déjà résumée chez Marrnol, cette page est réduite à trois lignes par Dapper qui n’en retient pas moins l’essentiel : des « bêtes féroces » dans des «jardins délicieux » – en somme un paradis presque retrouvé ».

El-Bekri  consacre plus d’une page à Aghmat : « Le nom d’Aghmat est porté par deux villes situées chacune dans une plaine. L’une s’appelle l'Aghmat des Ilan, et l’autre l' Aghmat des Ourika. Le chef de ces peuples réside dans cette dernière ville, et c’est là que descendent les marchands et les voyageurs ; car il n’est permis à aucun étranger d’habiter Aghmat Ilan. Une distance de huit mille sépare les deux villes. On y voit une petite rivière, qui coule du midi au nord et dont l’eau est saumâtre ; elle se nomme Taghîroiit. Tout autour d’Aghmat Ourika, s’étendent des jardins et des forêts de dattiers. Ce canton est très grand ; il est occupé par des tribus masmoudiennes, qui demeurent dans des bourgs fermés (cosour) et dans les lieux où elles parquent leurs bestiaux. Une grande abondance règne dans ce pays et tout y est à bon marché. On y porte de la ville de Niffis de grosses pommes, dont on peut acheter pour un demi-dirhem de quoi charger un mulet. Nous devons cependant ajouter que l’air de cette contrée est malsain ; que les habitants ont tous le teint jaunâtre, et qu’il s’y trouve beaucoup de scorpions, dont la piqûre est mortelle. On y tient plusieurs marchés, qui sont très fréquentés ; dans celui d’Aghmat, qui a lieu chaque dimanche, on vend toute espèce de marchandises et d’effets de ménage. En ce jour, on tue et on consomme plus de cent bœufs et mille moutons. Autrefois, à Aghmat, les habitants se transmettaient entre eux la charge d’émîr ; celui qui en avait exercé les fonctions pendant un an était remplacé par un autre que le peuple choisissait dans son sein. Cela se faisait toujours par suite d’un arrangement à l’amiable ; c’est, du moins, ce que rapporte Mohammed ibn Youçof le Cairouanite. Le ribat de Couz, situé sur l’océan environnant, sert de port à Aghmat.

Brit No 38-Joseph Dadia-Aghmat-Redacteur:Asher Knafo

Page 42

Brit No 38-Joseph Dadia-Aghmat-Redacteur:Asher Knafo

Abu Ubayd Abd Allah ibn Abd al-Aziz ibn Muhammad al-Bakri ou Abu Ubayd al-Bakri, au 19eme siècle transcrit El-Bekri (Huelva 1014-Cordoue 1094), géographe, historien et botaniste de L'Hispanie musulmane (Andalousie). Fils de l’émir de la taïfa de Huelva et Saltes. Il a passé la majeure partie de sa vie à Cordoue où il est décédé. (Adapté de Wikipédia). Le passage que je cite est tiré de son livre Description de l’Afrique septentrionale, traduit par Mac Guckin De Slane, Librairie d’Amérique et d’Orient Jean Maisonneuve, Paris, 1965, pages 291-293.

Idrîsî : « La ville d’Aghmat Warika est au nord et au pied de la montagne, au milieu d’une vaste étendue de sol excellent, couvert de végétation et de plantes et sillonné par l’eau qui coule à droite et à gauche. Des sources coulent sur toute son étendue jour et nuit. Autour de la ville, il y a des jardins entourés de murs et de vergers remplis d’arbres touffus. Son site est un des plus magnifiques au monde, ses alentours sont riants et son sol fertile. L’eau y est douce et l’air salubre. Une rivière peu considérable, qui traverse la ville, y arrive du midi et en ressort au nord. Elle fait tourner des moulins dans lesquels on moud le blé. On fait entrer ses eaux dans la ville, le jeudi, le vendredi, le samedi et le dimanche ; les autres jours de la semaine, on les détourne de la ville pour arroser ses jardins et ses terres et aucune eau ne passe alors par celle-ci. Nous l’avons vu faire plus d’une fois. La ville d’Aghmat est entourée par l’Atlas comme nous l’avons dit. La fonte des neiges a lieu vers la fin de l’hiver, et la neige descend alors le long de la montagne et, fondue, coule jusque dans Aghmât. Il arrive que la rivière gèle au milieu de la ville à tel point que les enfants peuvent la traverser à pied : elle est tellement gelée qu’elle ne se rompt pas ; nous avons été plusieurs fois témoins de ce type d’hiver. Les habitants d’Aghmât sont des Hawwâra, ce sont des Berbères qui le sont devenus par suite de leur voisinage avec ceux-ci. Ils sont riches et ce sont des commerçants à l’aise. Ils se rendent dans le pays des Noirs avec un grand nombre de chameaux chargés de tonneaux de trésors de cuivre rouge et de cuivre coloré, de tissus, de vêtements de laine, de turbans, de manteaux, de différents types de chapelets en verre, en nacre et en pierre, de divers genres d’épices, de parfums et d’ustensiles en fer forgé, il n’y a pas un homme qui n’y envoie ses serviteurs et ses esclaves et qui ne dispose de caravanes de cent, quatre- vingts ou soixante-dix chameaux chargés. Durant la domination des Mulathamûn (les Almorávides), il n’était pas des gens plus riches et dans une meilleure situation que les habitants d’Aghmât. Aux portes de leurs maisons, ils plaçaient des symboles indiquant l’importance de leurs richesses. Ainsi et à titre d'exemple, celui qui possédait quatre mille dinars qu’il gardait chez lui et quatre mille qu’il investissait dans son commerce, élevait à droite et à gauche de sa porte deux colonnes qui montent jusqu’au toit. Leurs maisons étaient construites en briques cuites et en adobe et le plus souvent en argile. Lorsqu’une personne passait devant une maison et qu’il voyait des colonnes ainsi dressées autour des portes, il les comptait et évaluait, d’après leur nombre, qu’elle était la somme d’argent amassée par le propriétaire de la maison. Il pouvait, en effet, y avoir derrière la porte quatre ou six colonnes, c'est-à-dire deux ou trois pour chaque battant. A l’époque où nous rédigeons cet ouvrage, la plupart de ces trésors ont disparu, car les Masmûda ont porté atteinte à ce que ces habitants possédaient par la grâce de Dieu. Malgré cela, ils restent riches, disposent de nombreux biens et ne se départissent ni de leur fierté ni de leur arrogance. On est fort incommodé, dans cette ville, par les scorpions qui piquent souvent les habitants, les blessant et, parfois les tuant. On trouve à Aghmât diverses espèces de fruits et différents types de bêtes. Toutes les denrées alimentaires y sont vendues à bas prix. Au nord d’Aghmât, à douze milles, on trouve Marrakech fondée au début de l’an 470H (1062), par Yûsuf b. Tâshfiîn, sur une terre qu’il avait achetée cher à des habitants d’Aghmat et qu’il choisit pour être le lieu de sa résidence et celle de ses proches. Cette ville est dans une plaine et le seul relief alentour est le petit mont d’Ijalliz (Guéliz), dont on extrait des pierres pour construire le palais du prince des Musulmans, ’Alî b. Yûsuf b. Tâshfiîn, surnommé « la Demeure de pierre » (Dâr al-Hajar). Comme le site de la ville ne renferme pas de pierres si l’on exclut ce mont, les maisons sont en argile, en adobe et en pisé de terre.

Ces citations sont très intéressantes. Mais tous ces auteurs font semblant d’ignorer la présence juive très ancienne dans cet endroit. Les Juifs qui y vivaient étaient riches et habitaient de belles maisons avec un rez-de- chaussée et un étage. Ils avaient pignon sur me et vivaient très indépendants des populations d’alentour.

Il y a quelques années, j’ai été avec Martine à Aghmat. Je me suis assis sur une pierre, et je voyais de l’autre côté de l’oued la trace de deux cités dont l’une juive. Ce qui est important pour moi à signaler, c’est qu’il y avait un passage souterrain qui débouchait sur Tensift. De là, les juifs arrivaient à une sorte de port sur l’Océan Atlantique. Ce port servait de point de rencontre entre les Juifs d’Aghmat et les Juifs d’Espagne. Ils se rencontraient pour échanger des informations et des documents.

Lorsque les Almorávides ont débarqué au Maroc, ils ont atterri à Aghmat. Les Juifs ne voulaient pas de leur voisinage, et ils leur conseillent d’acheter plus loin un terrain appartenant à une Masmouda. C’est ce qu’ils ont fait. Et c’est Marrakech.

Je m’arrête là, et c’est l’essentiel.

Fait à Kervenic, pour la présente édition, Mercredi 12 mai 2021

Correspondant à Roche-‘Hôdèche Sivâne 5781.

ANNEXE

Henri Terrasse dans son ouvrage «Villes Impérialesdu Maroc» (Arthaud. 1937 – page 56) nous éclaire ce passé prestigieux :

«Ce pays démesuré, à la fois écla­tant et sombre, fut lent à trouver sa capitale, comme si sur ces vastes espa­ces, l'homme ne savait trop où s’accro­cher et se maintenir. Aux limites mêmes du désert saharien, les villes naquirent et disparurent avec une déconcertante facilité, sansjamais pouvoir étendre bien loin leur influence, ni avôir le temps de fonder des traditions. Pourtant, le Siul marocain était, lorsque l’islam s 'y éta­blit, un pays de sédentaires. Ses premiè­res métropoles : Nfis. Aghmat, se contruisirent au contact de la montagne et de la plaine : grands marchés d’échan­ges entre deux régions complémentai­res, ces centres anciens s’étaient rôtis intallés dans le Dir. Grâce aux eaux descendues des hauteurs, s'étend au pied de l ׳Atlas un long ruban de terres ferti­les qui forment un véritable bocage mé­diterranéen. Nfis a disparu ; Aghmat n’est plus qu’une bourgade. Mais des témoins plus récents nous permettent de restituer très exactement ce que furent ces premières agglomérations urbaines. Demnat au milieu de ses jardins, de ses oliviers, avec le lacis étincelant de ses seguias, offre l'image réduite de ce que ׳ furent ces capitales rurales, grands ; marchés sans murailles. Toutes ! berbères, elles rayonnaient seulement sur une partie du Haouz et quelques vallées. »

Aghmat correspond à l’Aghmat Ourika des auteurs arabes. Ourika désigne une petite tribu dont Aghmat fait  partie. Le mot Aghmat a deux sens. ; Dans le sens large, c’est un vaste espace tant en culture et/ou vergers, pour la ; plupart entourés de murailles. Dans le  sens étroit. Aghmat est le lieu où on retrouve nettement quelques      vestiges de la prosperite de l'ancienne capitale du Haouz.

Figuiers, amandiers, trembles, gre­nadiers verdissaient en bosquets dans les jardins d'Aghmat. Les ondes vives dévalant de l'Atlas murmuraient en rus.

Mon imagination me transporte souvent dans l’antique Aghmat, où vi­vaient ceux des miens dans le bonheur et l’opulence, dans un cadre féerique de vie où sc mêlaient aux chants des oiseaux les mélodies de la prière et de l’étude. Heureux temps engloutis sous les dé­combres d'une ville en ruine, auréolée de gloire légendaire, que l’Histoire fi­nira un jour par raconter.

Marrakech fut pendant de longs siècles un foyer de diffusion de la science juive pour les régions du Sous, de l,At­las et des villes de la côté méridionale de l'Atlantique.

H Joseph DADIA

Brit No 38-Joseph Dadia-Aghmat-Redacteur:Asher Knafo

Page 45

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
יוני 2024
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר