ברית מס 38- על מראכש ועוד


ברית מס' 38-בעריכת מר אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר-השפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש

תרומה שלכם תאפשר לנו להוציא את הגיליון הבא

אשר כנפו

 

פרופ' הרב משה עמאר

השפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש

תקנות חכמי מרכש להיתר אשה שניה

מגורשי ספרד בשנת רנ״ב (1492) שהתיישבו במרוקו, הם עלו בכמותם ובאיכותם על היהודים המקומיים [התושבים], תוך כשני דורות הצליחו להטמיע בתוכם את היהודים המקומיים ולהנחיל להם מסורות ומנהגים שנהגו ביהדות ספרד. אם כי מקובל לחשוב שהשפעת המגורשים על יהודי מרוקו התרכזה בעיקר בערי החוף, בעיר פאס ובערים הסמוכות לה, כי אליהן הגיעו מגורשים רבים.

רבים חושבים שהשפעה זו של המגורשים לא הגיעה לעיר מרכש וסביבותיה. למרות שגם במרכש חי ופעל קהל מגורשים, ועד היום אחד מבתי הכנסיות המרכזיים בעיר נושא את שמו: 'צלאת לעזאמה' – בית כנסת של הלועזים, כלומר דוברי ספרדית. קהל המגורשים נהג כמנהג ספרד, בעוד מרבית הקהילה נהגה במסורת התושבים.

להנחה זו מצאו אסמכתא בתשובה שכתב רבי יהודה בן עטר לחכמי ארץ ישראל, בשבעה לתמוז התפ״ז(1727), וז״ל:

נדרשתי אני החתום מטה לכתוב ולחתום, איך הוא המנהג בארצות המערב לפי תקנת ק״ק המגורשים מקאשטילייא, במי שהיה נשוי עם אשתו בכתובה למנהג הנז', ומתה האשה בחיי הבעל והניחה לו ממנו וממנה זרע של קיימא זכרים או נקבות. שקודם כל דבר יפרע כל החובות אשר עליו בשטר ובעל פה, ואח״כ יחלוק עב הזרע ההוא כל מהנמצא לו, תחת כפת המרום קרקע וטלטל, ומאי דאתקרי נכסי, מחצה לו ומחצה לזרע. ואם יש זכרים ונקבות, יובן בלתי נשואות הנקבות, תטול הנקבה חלק כזכר…. ככל המנהג והתקנה שנהגו ותקנו ביניהם קהלות פאס המגורשים מקאשטילייא, וגרירי אבתרייהו כל ארצות המערב, חוץ מתאפיילאלת ואגפיה. ובמראכש יש ויש כל משפחה כמנהגה, דהיינו אותם שהם מזרע הק״ק המגורשים, עושים כמנהג הנז', ושאר משפחות יש שעושין כמנהג המגורשים גם כן, ויש שעושין כתובה כדת. אבל כל שאר ארצות המערב, פאס ותיטוואן ואלקאצר וכל הגליל ההוא, ומכנאס וצפרו, כולם כאחד עושים כמנהג המגורשים….. 

כלומר, לפי התקנות שתיקנו המגורשים בפאס, יש לראות את בני הזוג עם נשואיהם כשותפים לענייני עזבון. ולכן בפטירתו של אחד מהם זה שנותר בחיים מקבל מחצית מכל הרכוש המשותף, והמחצית השניה עוברת לשאר היורשים. לאמור אשה שהתאלמנה זכאית למחצית הרכוש המשותף. לכן האלמנה אינה זכאית לגבות כתובתה או להתפרנס מהעזבון. כמו כן הבנות הרווקות יורשות כמו הבנים, והבנות הרווקות אינן זכאיות להתפרנס מהעזבון, זכויות המגיעות להן לפי ההלכה.

בעוד בעיר מרכש המשיכו התושבים לנהוג בענין זה כפי ההלכה, לאמור שהאלמנה זכאית להתפרנס מהעזבון כל ימי אלמנותה לפי אותה רמה שבה חיתה עם בעלה. וזה מגביל אותה שלא תוכל להתחתן שנית. לחילופין יכולה לגבות כתובתה מהעזבון ואז יכולה להתחתן אם תרצה. וכן הבנות הרווקות אינן יורשות, אבל זכאיות להתפרנס מהעזבון עד לבגרותן או עד לנשואיהן. ואז מגיע לכל אחת מהן בתור שלה עשירית מהעזבון, להכנת נדוניה לנישואיה. אם כי הוא מציין שגם חלק מהתושבים נגרר אחרי המגורשים גם בענין זה:

'המגורשים, עושים כמנהג הנז'. ושאר משפחות [של התושבים] יש שעושין כמנהג המגורשים גם כן, ויש שעושין כתובה כדת'.

אולם עדות זו עוסקת רק במנהגי הכתובה, אולם כשמתבוננים לעומק רואים, שבשאר הנושאים השפעת המגורשים התפשטה על כל קהילת מרכש מגורשים ותושבים, הן בנוסח התפילה ובמנהגיה, שהם כמו שהביאו המגורשים, כולל ברכה על הלל בראשי חודשים בימים שלא גומרים בהם את ההלל; הוספת פיוטים בתפילה; בכשרות הבשר, המגורשים הביאו את המנהג להתיר בבדיקה את הריאה שיש בה סרכות שאין שתי קצוותיהן יוצאות מהריאה, לאחר פולמוס עז וחריף בינם לבין התושבים בפאס, הם הצליחו להחדירו לכל מרוקו. גם לקהילת מרכש חדר מנהג זה ונהגו לפיו הלכה למעשה עד לחיסולה של גולת יהודי מרוקו בעלייתה לארץ ישראל.

השפעת המגורשים בדיני אישות

גם בדיני אישות מוצאים הרבה מנהגים שמקורם במגורשי ספרד שחדרו גם לקהילת מרכש. כמו המנהג להשביע את החתן מתחת לחופה 'שלא ישא אשה אחרת עליה כי אם על פי התקנה החדשה הנהוגה בזמן הזה' תנאי זה מופיע בכתובות שהן כמנהג התושבים של יהודי מרכש עד לימינו. למרות שמצויין 'התקנה החדשה הנהוגה בזמן הזה', אין המדובר בתקנה שתיקנו חכמי מרכש בדורות האחרונים, אלא בתקנה קדומה שנעשתה במרכש, והיא מוזכרת בתיקון שנעשה בתקנה זו בשלהי המאה הי״ז, כפי שיובא בהמשך.

כלומר, גם השימוש לפתרון בעיות שהזמן גרמא באמצעות התקנת התקנות שהנהיגו חכמי המגורשים בפאס, חדר לקהילת מרכש. ואכן חכמי מרכש תיקנו תקנות רבות ובהן גם תקנות נועזות בדיני אישות. אך תקנות אלו, לא השתמרו בקובץ כמו תקנות פאס, והן פזורות בכתבי יד ולכן אינן ידועות.

הערת המחבר: על הפולמוס ראה: ר' חיים גאגין, עץ חיים, פולמוס בין מגורשי ספרד לתושבי העיר פאס סביב נפיחת הריאה. ההדיר מכתבי-יד משה עמאר, בצירוף הערות מבוא ומפתחות, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת-גן תשמ״ח; משה עמאר, 'פולמוס הנפיהה בפאס במאה הט״ז ותוצאותיו בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה', בתוך מ' בר אשר ואחרים עורכים: פאס וערים אחרות במרוקו – אלף שנות יצירה', הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן תשע״ג עמי 277-300.

ריבוי נשים ביהדות

מבחינה הלכתית היהדות אינה אוסרת ריבוי נשים. אך חכמי ישראל במרוצת הדורות, ראו בריבוי נשים פגם מוסרי גדול ונגע המערער את שלום הבית בתא המשפחתי. וכמאמרם במשנה: 'מרבה נשים מרבה כשפים' (אבות פ״ב מ״ז). רבנו גרשום מאור הגולה (נפטר ב-1028), מיוחס לו החרם הנהוג ביהדות אשכנז, על כל מי שישא אשה על אשתו. למרות שחרם זה לא התקבל בפזורה הספרדית מזרחית, הרי במרבית הקהילות הנהיגו החכמים תנאי בכתובה בו התחייב החתן שלא לשאת אשה על אשתו ללא הסכמתה. היו מקומות שתיקנו תקנות בענין זה, כמו שהציע רבי יוסף קארו: 'טוב לעשות תקנה בחרמות ונידויים על מי שישא אשה על אשתו'. גם במקומות שלא נהגו בתנאי זה, ריבוי נשים היה נדיר ולו מהסיבה הכלכלית, שרוב בני אדם לא יכלו לעמוד בנטל של פרנסת שתי נשים וילדיהן.

ברית מס' 38-בעריכת מר אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמארהשפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש

ברית מס' 38-בעריכת מר אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר-השפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש

תקנה למניעת ביגמיה בפאם

המגורשים שהגיעו לפאס הנהיגו להשביע את החתן מתחת לחופה: 'שלא ישא אשה אחרת על אשתו וגם שלא יוציאנה לעיר אחרת ללא הסכמתה', ואם ירצה לשאת אשה על אשתו או לעבור לגור בעיר אחרת, עליו לגרש את האשה ולפרוע לה את כתובתה.

תקנה זו מנעה מגברים רבים לשאת אשה שניה גם במקרים שאין לזוג ילדים, או לייבם את אשת אחיהם. כי לא לכל אחד היתה האפשרות לגרש את הראשונה ולפרוע לה את כתובתה. מילכוד זה הביא זוגות רבים למות ערירים בלי להשאיר להם זכר ושארית. כמאה שנה לאחר הנהגת תקנה זו בפאס, רבו הערעורים עליה מצד זוגות שלא נפקדו בבנים והם דרשו לבטלה או להכניס בה תיקונים.

הערת המחבר: הצלחתי לאתר מספר תקנות מחכמי מראקש ובע״ה הן יפורסמו במקום אחר. רבי אברהם קוריאט, בחיבורו'ברית אבות', ליוורנו תרכ״ב, דף עט טור ג, העתיק תקנות מחכמי מראקש. הוא כנראה סיכם את תוכן התקנות שהיו לפניו, או שהוא העתיק הסיכום ממי שקדם לו.ע"כ

ואכן בשנים שנ״ג-שנ״ט (1599-1693) הענין נדון בפני חכמי פאס, והחלטתם היתה בשלבים. בשנת שנ״ג החליטו לגבי הנישאים מכאן ואילך אם תיפול להם יבמה יכולים לייבם. וכן אם לא יהיה לאיש זרע (בן או בת) לאחר עשר שנות נשואים, יוכל לקחת אשה נוספת ללא הסכמתה של הראשונה ולא יחוייב לגרש את הראשונה ולשלם לה את כתובתה. תקנה זו היתה רק על להבא, כלומר לנישאים מכאן ואילך. היא לא פתרה את בעייתם של הנשואים כבר ללא ילדים, החכמים נימקו זאת שהם לא יכולים לבטל את השבועה שנשבע החתן מתחת לחופה למפרע 'כי לא מצאו לתקן מה שעבר, כי מי יוכל לתקן את אשר נעשה בשבועת בשי״ת'. ואכן הערעורים המשיכו להשמע מצד הזוגות הנשואים מכבר. ואכן בשנת שנ״ט התכנסו החכמים שנית והחליטו לתקן תקנה שתחול למפרע גם על הזוגות שנישאו קודם התקנה. הם גם פירשו זרע, הכוונה לבן זכר.

תקנת חכמי מרכש לגבי אשה שניה

בתקנה שנתקנה במרכש בשנת התנ״ט (1699) בענין היתר לשאת אשה שניה. היא מזכירה תקנה שתיקנו חכמי מרכש בדורות קודמים:

ואע״פ שכבר נתעוררו על זה הראשונים נ"נ,[נוחי נפש] ותקנו התקנה הנהוגה היום בישראל כיום, והוא שאם שהה האדם עם אשתו ו' שנים משעה שהיא ראויה לילד ולא קיים מצות פ״ו, ימלך באשתו אם תרצה לקבל צרת הצרה מוטב, ואם לאו יפרע לה החצי מן הכתובה הכתובה עליו ואחייב ישא.

 

מציטוט זה ניתן להסיק שגם במרכש נהוג היה להשביע החתן מתחת לחופה שלא ישא אשה אחרת עליה. וגם שם התעוררה אותה תרעומת, מצד זוגות שלא נפקדו. וחכמי מרכש שדנו בבעיה החליטו שלאחר שש שנות נשואין הבעל יוכל לשאת אשה שניה גם ללא הסכמת הראשונה, ויצטרך לגרש אותה וישלם לה מחצית מסכומי כתובתה. כלומר, אם לא ישלם מחצית הכתובה לא יוכל לשאת אשה שניה.

דומה שרצונם לומר, יפרע לה חצי כתובתה ויגרשנה. ולא רק שייחד לה שווה ערך לחצי כתובתה בלי לגרש.

דומה כי קבעו 'שש שנים' כי הם רוב מהעשר שנים שחז״ל קבעו שאם: 'נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – יוציא ויתן כתובה, שמא לא זכה להבנות ממנה'." דבריהם נאמרו לחובת הבעל שכופין אותו לגרש. ודברי חכמי מרכש בתקנתם נאמרו לטובת הבעל, שאם האשה לא ילדה תוך שש שנים, הרי רובו ככולו, וסביר להניח שהיא עקרה ולא תלד גם אחרי כן. לכן אם הבעל דורש לשאת אשה שניה, יש להענות לתביעתו גם אם עברו רק רוב העשר שנים.

חכמי מרכש בתקנתם מדגישים: 'ו' שנים משעה שהיא ראויה לילד ולא קיים מצות פ״ו', כלומר ספירת השש שנים תתחיל רק מזמן שהאשה היתה ראויה ללדת, לכן אם נישאת קטנה שאינה ראויה ללדת שנות קטנותה אינן מהמנין. וכנראה הסתמכו על רש״י ז״ל, בפירושו לתורה, בפסוק ויצחק בן־ששים שנה בלדת אתם (בראי כה, כו). כתב: 'בן ששים שנה – עשר שנים משנשאה עד שנעשית בת שלש עשרה שנה וראויה להריון, ועשר שנים הללו צפה והמתין לה כמו שעשה אביו לשרה, וכשלא נתעברה אחר זמן זה התפלל'. וזה שונה ממה שפסקו חכמי פאס, שהעשר שנים הן מיום הנשואין גם אם נישאת בעודה קטנה. באשר לדברי רש״י ז״ל, חכמי פאס סברו שרש״י פרשן ולא פוסק. ואפילו על פירושו לתלמוד כתבו הפוסקים, כי הוא מפרש ולא פוסק.

ההדגשה ולא יקיים מצות פ״ו', נראה שרצו לומר שצריכים להיות לו ממנה בן ובת כדי לקיים מצות פרו ורבו. גם זה שונה מתקנות פאס, ששמה הדגש הוא על 'זרע זכר', משמע אפילו בן יחיד מספיק לענין זה.

תקנה שניה של חכמי מרכש

במרוצת הזמן התברר לחכמי מרכש שהתקנה של קודמיהם לא פתרה את הבעיה, כי ישנם גברים שאין באפשרותם לפרוע אפילו מחצית הכתובה. כמו כן ישנם גברים גם אם יש להם במה לפרוע, אינם רוצים לפרוע לה כתובתה, מאחר שהם חושבים שמן הדין זכאים לשאת אשה שניה. וכתוצאה מכך זוגות רבים מתים ערירים. לשם כך כונסו חכמי מרכש בשנת התנ״ט לדון בבעיה כפי שהם מתארים אותה:

מ"מ [מכל מקום]בראותינו אנו ח"מ רעה [בבני] אדם שאין ידם משגת לפרוע החצי מן הכתובה למי שאינה רוצה לקבל צרת הצרה, ויש שיש ספק בידם לפרוע, אינם רוצים לגרש מכמה סיבות שאין להאריך בהם, והיא אינה רוצה לקבל צרת הצרה, ומפני זה עמה ימות ואצל יקבר לא נין א ולא־נכד בעמו ומה יעשו ליום [פקדה] שצריכים אתן את הדין.

כלומר מתוך דאגה לעתידו של עם ישראל הם מחליטים להתערב כדי לתקן את המצב. כי ריבויים של בני ישראל מקרב את הגאולה, כי אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. ומניע זה בא במפורש בתקנות פאס: 'שבעון זה לבד יתעכב קץ המשיח,.

לכן הסכמנו הסכמה גמורה והיא עז״ה, שכל מי ששהה עם אשתו עשר [שנים] ולא קיים מצות פ״ו, הרשות בידו לישא אחרת עליה בחייה מדעתה ובין שלא מדעתה [וא"צ] לימלך בה כלל, והוא דאפשר למיקם בספוקייהו.

ואם רצה לישא אשה אחרת עליה בתוך [העשר] שנים ולא רצתה לקבל את צרת הצרה, יפרע לה כתובתה במושלם אע"פ שלא קיים מצות פ״ו.

בתקנה החדשה יש דברים שהם לטובת הגבר, ויש שמטיבים עם האשה לעומת המצב הקודם. לטובת הגבר לאחר עשר שנות נישואין אם אין לזוג לפחות בן ובת, הבעל רשאי לשאת אשה שניה ללא קבלת הסכמתה, ובלי שיתחייב לגרש אותה. וזה בתנאי שיכול לפרנס את שתי נשים.

טובת האשה שהבעל יצטרך להמתין עשר שנים תמימות. ובתוך הזמן הזה אם ירצה לשאת אשה שניה ללא הסכמתה, יצטרך לפרוע לה כל סכי כתובתה במושלם. הם מוציאים מכלל זה מקרים שהיו לאשה שלוש הפלות או קברה שלושה מילדיה, במקרים אלו יהיה מותר לבעל אפילו בתוך עשר שנות נישואין לשאת אשה שניה ללא הסכמתה וללא שיתחייב לגרשה. התקנה מוסיפה:

ואם שהתה עמו עשר שנים אע"פ שהיו לה בנים ומתו א"צ להמתין אלא עשר שנים [מזמן] הנשואין. ואפילו היא עכשיו מעוברת א"צ להמתין, אלא אחר העשר הנז' ישא אשה אחרת בין מדעתה [ובין]שלא מדעתה.

ברית מס' 38-בעריכת מר אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמארהשפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש

עמוד 11

ברית מס' 38-בעריכת מר אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר-השפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש

לא ברור מדברי התקנה הנ״ל, האם ספירת עשר השנים מתחילה מיום הנישואין, אפילו אם האשה היתה קטנה ולא ראויה ללדת. או דילמא התקנה נסמכת על מה שנאמר בתקנה הראשונה שהספירה מתחילה רק מיום שהאשה ראויה ללדת.

התקנה סייגה את ההיתר לשאת שתי נשים רק למי 'דאפשר למיקם בספוקייהו', זה תואם את ההלכה. וההגדרה של סיפוקיהו היא צרכים מנימאלים, כמו שמפורש בשולחן ערוך: ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה, כופין אותו להוציא. וכתב בית שמואל: משמע אם יש לו יכולת ליתן לה לחם אין כופין אותו ליתן גט בשביל לפתן ושאר דברים.

מעניין שהם לא מזכירים התקנה שנתקנה בעיר פאס בשנים שנ״ג-שנ״ט. דומה שהם לא הכירו אותה בגלל המרחק הגיאוגרפי, ויתכן שהם הכירו אותה ולמעשה הם הלכו בעקבותיה.

בתקנה מופיעה הוראה לסופרים המשביעים את החתן לפני החופה שיציינו תוכן תקנה זו בכתובה, ועל פיה ישבע:

והשבועה שהשביעוהו הסופרים לחתן בעת הנשואין, תהיה עז״ה שלא ישא אחרת עליה [אלא] אחר עשר שנים משעה שהיא ראויה לילד ולא קיים מצות פ״ו. וכל כתובה שיכתבו הסופרים מכאן ולהבא יכתבו בה לא ישא אשר אחרת עליה זולתי ע"פ תקנה של עשר שנים והתנאים הכתובים בה.

הסאנקציה המוזכרת נגד מי שינסה לחבל בתקנה הוא חרם ונידוי. זה לכאורה מראה על חולשת ההנהגה לעומת הסאנקציות המוטלות בתקנות פאס. שבהן לבד מהנידוי מוזכרים גם עונשים גופניים וכספיים, כולל מאסר בפועל.

התקנה מציינת שהיא תקפה היא רק לגבי זוגות הנישאים מיום קבלת התקנה ואילך. זוגות שנישאו קודם עליהם לפנות לבית הדין אשר ידון בכל מקרה לגופו.

בתקנה השניה מוזכרים שמות החכמים המתקנים ותאריך קבלתה. בעוד התקנה הראשונה המוזכרת בתוך התקנה השניה 'שכבר נתעוררו על זה הראשונים נ"נ, [נוחי נפש] ותקנו התקנה הנהוגה היום בישראל כיום', לא מצויץ שמות החכמים המתקנים ולא תאריך קבלתה. סביר להניח 'מהביטוי הראשונים נ"נ', נראה שמדובר בתקופה קדומה הרחוקה מזמן התקנה השניה, ויש לשער שזה היה בראשית המאה הי״ז או בשלהי המאה הט״ז.

כמו כן מתוך התקנה הראשונה ניתן להסיק, כי המנהג להשביע החתן הוא קדום הרבה יותר. ולפי זה יתכן שהונהג בדור הגירוש או בדור הסמוך לו.

יישום התקנה בספרות ההלכה של חכמי מרכש

דומה כי התקנות הנזכרות בענייני ההיתר לשאת אשה שניה, לא היו ידועות גם לחכמי הדורות המאוחרים שפעלו במרכש. מאחר שהם לא מזכירים אותן גם כשהם דנים בנושאים שנדונו בתקנה. והסיבה לכך כי יצירותיהם של חכמי מרכש רובם הגדול לא השתמר וכך הוא גם גורל תשובותיהם עד למחצית המאה הי״ח, לכן גם חכמי הדורות האחרונים לא הכירו אותם ולא יכלו להעזר בהם.

שאלה זו של נשואי אשה שניה בגלל עקרות היא שכיחה וסביר שנדונה פעמים רבות בבתי הדין גם בעיר מרקאש. ואכן בתשובות רבי דוד צבאה, מחכמי מרכש במאה הי״ט, נדונה שאלה זו פעמיים שלוש. בשלהי שנת תקפ״ח נדונה השאלה לגבי אדם שרוצה לשאת אשה על אשתו, בנימוק שעברו עשר שנים ולא נפקדו בזרע של קיימא. ופסק 'שיכול לישא עליה ובתנאי שיכול למיקם בסיפוקייהו בלחם לבד'

הוא לא הזכיר תקנות חכמי מרכש בנושא. כמו כן הוא דן שם באיש הנשוי כשמונה שנים ואשתו הפילה ארבעה פעמים, ורוצה לשאת אשה עליה. ובתשובה מסיק שזו הוחזקה שמפילה הריונותיה, ולכן מותר לו לשאת אשה שניה. ומחזק דבריו מתוך דיוק בלשון התקנות בפאס. ואינו מזכיר תקנת חכמי מרכש הנ״ל, שבהן בא הדבר מפורש שיכול לשאת אשה שניה.

רבי אברהם קוריאט העתיק בחיבורו 'ברית אבות', תקנות מחכמי מרכש. הוא כנראה סיכם את תוכן התקנות שהיו לפניו או שהוא העתיק הסיכום של מי שקדם לו. הוא מזכיר תקנה בענין נשואי אשה שניה:

עוד תיקנו שמי שרוצה לישא אשה על אשתו כגון שאין לו בנים, צריך ליחד לראשונה כתובתה, אם יש לו, עכ״ד.

הוא לא מזכר פרטי התקנה ולא את תוכנה ולא תקופת הנשואין, ומכאן שגם הוא לא היו לפניו התקנות כלשונן. כמו כן לא ברור מדבריו, האם יתחייב לגרש האשה הראשונה או רק להבטיח זכויותיה של האשה הראשונה, בכך שמייחד לה את שווי כתובתה, כדי שלא ישתעבדו עם רכושו של הבעל לאשה השניה או לבעלי חובות.

לסיכום:

מהאמור ניתן להסיק כי נוהג שבועת החתן מתחת לחופה, שלא ישא אשה אחרת על אשתו ללא הסכמתה, כלומר צמצום הביגמיה בקהילה היהודית שהובא למרוקו על ידי המגורשים מספרד, התפשט גם בתוך הקהילה היהודית במרכש בדור הגירוש או בדורות הסמוכים לו. כמו כן הבעיות שהתעוררו ביישומו בעיר פאס, התעוררו גם בקהילת מרכש, ובשני המקומות, החכמים התמודדו איך להקהות את העוולה שנגרמה בעקבותיו. ומכאן שהשפעת מגורשי ספרד התפשטה בכל הקהילות הגדולות במרוקו, גם במקומות שלא הגיעו מגורשים בכמויות גדולות. דומה שתקנות אלו לא היו ידועות לחכמי מרכש במאה הי״ט.

 

נספח

התקנה שנתקנה בעיר מרכש בשנת תנ״ט (1699),להיתר לשאת אשה שניה

נתפס מטופס אחד, תקנה אחת שתיקנו חכמי מרכש יע״א מילה במלה:

לפי שראינו אנו ח"מ שערורה גדול'[שערוריה] בדורינו זה, והוא שכמה בני אדם הם מתים בעונות בלא בנים ואע״פ שכבר נתעוררו על זה הראשונים נ"נ, ותקנו התקנה הנהוגה היום בישראל כיום, והוא שאם שהה האדם עם אשתו ו' שנים משעה שהיא ראויה לילד ולא קיים מצות פ״ו, ימלך באשתו אם תרצה לקבל צרת הצרה מוטב,ואם לאו יפרע לה החצי מן הכתובה הכתובה עליו ואחייב ישא.

מ"מ בראותינו אנו ח"מ רעה [בבני] אדם שאין ידם משגת לפרוע החצי מן הכתובה למי שאינה רוצה לקבל צרת הצרה ויש שיש ספק בידם לפרוע אינם רוצים לגרש מכמה סיבות שאין להאריך בהם, והיא אינה רוצה לקבל צרת הצרה, ומפני זה עמה ימות ואצל [אצלה] יקבר לא נין לו ולֹא־נֶכֶד בְּעַמוֹ ומה יעשו לעם [פְּקֻדָּה] שצריכים ליתן את הדין.

  1. לכן הסכמנו הסכמה גמורה והיא עז״ה, [על זו הדרך] שכל מי ששהה עם אשתו עשר [שנים] ולא קיים מצות פ״ו, הרשות בידו לישא אחרת עליה בחייה מדעתה ובין שלא מדעתה [וא"צ] לימלך בה כלל, והוא דאפשר למיקם בספוקייהו. ואם רצה לישא אשה אחרת עליה בתוך [העשר] שנים ולא רצתה לקבל את צרת הצרה, יפרע לה כתובתה במושלם אע"פ שלא קיים מצות פ״ו. ואם [היו] לה ג' נפילים [שלוש הפלות] או שמתו לה ג', [משום ששלשה הוי חזקה, וכאילו הוחזקה שהיא מפילה הריונותיה וגם בהריונות הבאים היאתפיל. וכנ״ל אם הוחזקה שבניה מתים.]יש לו רשות לישא אחרת בין מדעתה בין שלא מדעתה בתוך [עשר] שנים. ואם שהתה עמו עשר שנים אע"פ שהיו לה בנים ומתו א"צ להמתין אלא עשר שנים [מזמן] הנשואין. ואפילו היא עכשיו מעוברת א"צ להמתין, אלא אחר העשר הנז' ישא אשה אחרת בין מדעתה [ובין] שלא מדעתה. והשבועה שהשביעוהו הסופרים לחתן בעת הנשואין, תהיה עז״ה שלא ישא אחרת עליה [אלא] אחר עשר שנים משעה שהיא ראויה לילד ולא קיים מצות פ״ו. וכל כתובה שיכתבו הסופרים מכאן ולהבא יכתבו בה לא ישא אשר אחרת עליה זולתי ע"פ תקנה של עשר שנים והתנאים הכתובים בה. ולפי שראינו אנו ח"מ שיש בזה מצוה רבה ותועלת גדולה לישראל [-],ההתרשלות בזה הוא עון גדול. לכן הסכמנו הסכמה גמורה בכח הורמנותא דמלכא [-]ובכת תורתו הקדושה, שכל מי שיקום ויערער ויבטל ההסכמה הנז' בכח שאלמות וכיוצא, הרי הוא בגזרת נח״ש [נידוי חרם שמתא.] לא־יאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ וְרָבְצָה בּוֹ כָּל־הָאָלָה הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר תּוֹרָת הַ' וְהִבְדִּילוֹ הַ' לְרָעָה. וְשֹׁמֵעַ לִי, יִשְׁכָּן-בֶּטַח;    וְשַׁאֲנַן, מִפַּחַד רָעָה.. ובעזרת ה' יתקיים מקרא שכתוב וּרְאֵֽה־בָנִ֥ים לְבָנֶ֑יךָ    שָׁ֝ל֗וֹם עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃.
  2. וכל לנושאים מכאן ולהבא, אבל הנשואים כבר תקנה זו ימלכו בב״ד, והם יורו להם מה יעשו כמו שהוא מוסכם אצלנו ונגמר כל זה בשנת לְהַחֲיוֹ״ת אֶת־נַפְשִׁי [על פי בראשית יט, יט. שנת תנ״ט(1699).] לפ״ק במראכש יע״א ושו״ק ע"כ [ושריר ובריר וקיים עד כאן.] טופס התקנה המי. וחתומים עליה החכמים השלמים:

כמוהר״ר יצחק דלויה תמ"ך [תהיה מנוחתו כבוד. רבי יצחק דילויה, מחכמי מראקש המפורסמים, רוב תלמידי חכמים במחצית הראשונה של המאה הי״ח נמנו על תלמידיו, חכמים מופלגים בנגלה ובנסתר. הוא נפטר בחודש מנ״א התע״א, והיעב״ץ כתב עליו קינה. ראה עת לכל חפץ, דף צד ע״ב; מלכי רבנן, דף עד טור א.]

 וכמהור״ר דוד בנבנשתי נר״ו, נטריה רחמנא ופרקיה. רבי דוד נמנה על חכמי מראקש במחצית הראשונה של המאה הי״ח, עליו ראה מלכי רבנן, דף כה טור א.

 וכמוהר״ר אהרן הלוי בן צפת תמ"ך  תהיה מנוחתו כבוד. רבי אהרן הלוי בן צפת, נמנה על חכמי מראקש במחצית הראשונה של המאה הי״ח, עליו אין לנו פרטים רבים.

וכמוהר״ר יהודה

ברית מס' 38-בעריכת מר אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמארהשפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש

עמוד 17 – סיום המאמר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 187 מנויים נוספים

אוגוסט 2022
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר