ברית מס 24 – סיפורה של חברת נוער


ד״ר דן מנור אגאדיר:״אחות קטנה״ של קהילת מוגדור-ברית 24 – קיץ תשס"ה-העורך: אשר כנפו

ד״ר דן מנור

אחות קטנה – קהילת אגדיר

זיכרונות ורשמים מימי ילדות ונעורים

אגדיר של שנות הארבעים למאה שעברה, כפי שזכורה לי בעודי עול ימים, הייתה עיר פיתוח שבה ניכר היטב רישומה של קהילה אירופית בת שלושה לאומים.

הצרפתים כחלק הארי של הקהילה, שמתוקף משטר הפרוטקטורט ריכזו בידיהם את המינהל של כל המוסדות העירוניים, עובדה שהעניקה להם זכות בכורה בענפי הכלכלה, התרבות והחברה; וכך הפכו לבעלי מונופול על כל שטחי החיים.

אנשי מעמד שביניהם השתכנו בעיר החדשה שנוסדה עוד לפני שבני גילי ואני יצאנו לאור העולם. עיר זו הבנויה בסגנון אירופי, כשהיא טובלת בים של צמחיה ססגונית, שוכנת על מישור רחב המשתרע דרומה לרגלי העיר הישנה והגבנונית, ובה מרוכזים רוב המוסדות הציבוריים, מרכזי התעשייה ובתי מלאכה. בפאתיה הדרומיים והמזרחיים שוכנים מחנות צבא, שהגדולים ביניהם הם, מחנה הלגיון ומחנה חיל האוויר.

הספרדים והפורטוגזים, שלמרות השוני בשפתם, קשה להבחין ביניהם בשל הדמיון הרב באופיים, בהתנהגותם ובחזותם. הם היו פחות מהוקצעים בחזותם, ופחות מנומסים בהרבה מן הצרפתים. רובם ככולם עסקו בדיג, והתופעה הבולטת בהווי שלהם הייתה, ישיבה בחברותא, בין הערביים, סמוך לפתח הבית, כשהם צולים דגים על האסכלה=(גריל ). זהו מעין פולחן ערבית מלווה באכילה, שירה ושתיית יין, וכשמגיעים לגילופין, שומר נפשו ירחק מהם. הצעירים הצטיינו בענפי ספורט שונים, במיוחד בכדורגל. הסטיגמה על נחיתותם הייתה כה שכיחה, עד שהשם ספרדי, או פורטוגזי, הפך לכינוי מעליב. רבים מביניהם הגיבו בעוינות גלויה כלפי היהודים, ובכך שמרו על המורשה הרוחנית של אבותיהם.

האיטלקים שהיו מיעוט קטן בקהילה, עסקו במקצועות שונים, והיו בעלי מזג פחות לוהט מזה של הספרדים. משום כך זכו ליחס של מיעוט מכובד. (בנו של אחד מהם למד יחד עם ילדי ישראל בבית ספר של חברת כי״ח, ונטמע במרוצת הזמן בקרב הצעירים היהודיים ).

קהילה אירופית זו, הטביעה את חותמה בכל שטחי החיים, ושוותה לעיר אופי של פרובינציה אירופית. אך למען האמת יש להעיר מייד, שאין מדובר כאן בתרבות קלאסית של תיאטרונים, קונצרטים ואופרות, אלא בתרבות קלילה של שעשועים ובידור, כבתי קולנוע, קברטים, חוף רחצה בעל מלתחות משוכללות, שסמוך להם ניצב קאזינו מפואר המבשם את האווירה במוסיקה לריקודים. לפני שאוסיף עוד פריט אחד מפיתויי החיים של תרבות זו, עלי להתנצל אם יש בכך משום הפרת מוסכמות. כוונתי לבית בושת שנחנך על טהרת הבשר הצרפתי (la boîte de nuit), להבדיל מן ה bordel המקומי, שכל אנין נפש מדיר את רגליו ממנו. תיאור הקהילה האירופית נחוץ כאן עקב השפעתה על הקהילה היהודית, שהזינה את מטען חוויותיי וזיכרונותיי, ועליה אני עומד להתמקד כאן בשל מבניה החברתי המיוחד, ובשל התמורות שפקדו אותה, כשכוונתי העיקרית היא להקדיש את הדברים לזכר רבים מבניה שנספו ברעידת אדמה.

לבד מציבור קטן של יהודים (כחמש עשרה משפחות ) חסרי כל השפעה, הידועים כצאצאי הקהילה העתיקה של אגדיר, הרי הקהילה בשנות הארבעים הייתה בנויה מפסיפס של מהגרים מערים שונות. אין כמעט עיר שלא היה לה נציג בקהילה. בלטו במיוחד היהודים מאלז׳יריה בנטייתם להתגדר באזרחותם הצרפתית, בני קהילת פס ביהירותם כצאצאי אצולה (שלא נותר ממנה דבר), בני קהילת סאפי הידועים בטוב לבם ובצניעותם, בני קהילת תארודנט החרוצים והערמומיים; והכפריים (השלוחים),שהיו השכבה הנחשלת, מבחינה מודרנית בלבד, שהרי היו ביניהם תלמידי חכמים, וגם סוחרים ממולחים.

ברם, רוב בניינה ומניינה של הקהילה היו בני מוגדור, שברובם הגיעו ל-אגדיר עוד בשנות העשרים והשלושים, ואחרים הוסיפו לזרום גם בשנות הארבעים. אלה היו, בעיקר,צעירים רווקים שביקשו לשווק את עצמם כמשכילים. אכן, כגודל מספרם בקהילה כן הייתה מידת השפעתם בה. מכל קבוצות המהגרים שמנינו לעיל הם היחידים שהצליחו לעצב את פני הקהילה בתרבותם העשירה. אציין רק אחדים מיסודותיה החשובים:

א-הפיוט ולחניו השונים, הן בתפילות שבת ויום טוב, והן באירועים משפחתיים, כגון:ברית מילה, בר מצוה וחופה.קולם הערב של בני מוגדור היה לשם דבר, והם מלאו תפקיד של פייטנים ושליחי צבור בכל בתי הכנסת של אגדיר. אחד מהם היה פייטן בבית הכנסת שבו התפללתי. מיתרי קולו הצטיינו ברטט ענוג המצלצל כליווי של גיטרה, ואף שעבר כבר את גיל הבינה, הוא היה צעיר ברוחו ובעל חוש הומור. ובין הדברים היפים שנחרתו בזיכרוני היה קולו הערב.

ב-מנהגים משולבים בפעילות תרבותית, כגון:מקהלת נערים בתלבושת תכלת לבן שהוכשרה כמקהלת זמר בטקס ברית מילה, על פי ספרו של ר׳ יוסף כנאפו ז״ל, יליד מוגדור, או כחבורת שושבינים המלווה בשירה את חתן בר מצווה מביתו לבית הכנסת. מקהלת נערים זו בניצוחו של הפייטן דוד אביחצירא ז״ל מבני מוגדור מרעיפה הילה רבת רושם על הטקסים האלה.

ג-תזמורת אנדאלוסית המופיעה במיוחד בטקסי חולין כמו טקס החינה,האירוסין, או במסיבת חולין של החתונה (לפראזה).

ד-נימוסים והליכות. הדוגמה הבולטת בעניין זה היא קבלת אורחים על גינוניה המיוחדים. למשל: חזרות קבועות על המשפט: ״ברוך הבא״, תוך חיבוקים ונשיקות. קטעי משפטים המביעים שמחה על בואו של האורח, ובו בזמן גם קובלנה על ביקורו שכה בושש להגיע, ותקווה שהביקור לא יהיה קצר. אחרי זה באות השאלות לשלום האורח ובני ביתו, והמהדרין מוסיפים לגלות עניין בכל פרט מחייו של האורח-הכול כיד הכישרון הטובה על המארחת, שהיא הדמות המרכזית במחזה. כל הגינונים האלה מנעימים את האווירה, ומפיגים את מבוכתו של האורח.

יש, כמובן, הבדל בין קבלת אורח מתאכסן לקבלת אורח הסר לביקור ידידותי של כמה שעות. מכל מקום הגינונים בשני המקרים הם כה מהוקצעים, עד שמאן דהוא עלול להניח שהם נלמדים באיזו אולפנה לנימוסים והליכות.

ה-הלשון. הערבית יהודית של יהודי מוגדור היא אותה לשון של כל יהודי מרוקו, אך מבטאם שונה במקצת מזה של קהילות אחרות. הוא נשמע כמתפנק ורכרוכי עד כדי עידון. למשל, הם מבטאים את האותיות :ז׳,ס,צ,ש בקצה הלשון כשהשינים הדוקות. את האות: ק׳ מבטאים כמו ל, ואת החולם מבטאים כמו חיריק, או יותר נכון כמו האות u בצרפתית. ״רבי יעקב (yakuv) הם נוטים לבטא את השמות בהקטנה: משה=(מוישה), מאיר=(מויאיר) כאס (כוס)= כוייס וכד׳.

יהודי מוגדור אהבו את שפתם הערבית יהודית, התגאו בה וראו בה ביטוי ליהדותם. גם אלה שידעו צרפתית על בורייה, העדיפו לדבר בלשונם היהודית בכל תחום הנוגע ליהדות. הם השתמשו בה כשפת קודש עממית, לעומת הצרפתית שהוחזקה אצלם כלשון חולין.

אם כן, כל היסודות האלה, לרבות אחרים שלא פורטו כאן, כמו ההומור,סיפורי מעשיות, התבשילים ועוד, הפכו לנחלתה של קהילת אגדיר, במידה כזו, שיהיה נכון להגדיר אותה:״אחות קטנה״ של קהילת מוגדור. אלא שהגדרה זו נכונה אך ורק לגבי צביונה היהודי.

אכן, חרף טמיעתם המוחלטת של יהודי אגדיר בתרבות יהודי מוגדור, הרי המגע בין תרבות זו המושרשת היטב במסורת ישראל, לבין הציביליזציה האירופית, הסיט יהודים רבים, בעיקר הצעירים, לכיוון האירופאיזציה שתוארה קודם; ובכך החל תהליך חילוניותה של הקהילה שהונע על ידי שלושה גורמים, והגיע לשיאו בשנות הארבעים. הגורמים הם:

1-בכל ערי מרוקו הייתה שכונת מגורים יהודית, לרוב של פשוטי העם, הידועה בשם מללאח. זו הייתה מעין חממה בעלת אוטונומיה דתית, סמויה מעין זר, שבה היהודי נהנה מזיו המאורות שביהדות, וחש את התענוג שבשבתות, במועדים ובמאורעות חגיגיים שונים. חזותו הבלויה והעלובה של המללאח לעומת החיים שהתנהלו בתוכו על פי המסורת, מזכירים את המשל של בת הקיסר על: ״חוכמה מפוארה בכלי מכוער״, אף שמדובר כאן במסורת ובפולקלור, ולא בחוכמה.

אולם, בעיר אגדיר לא היה מללאח כזה, ואף לא שכונה יהודית מיוחדת ופרושה משאר בתי המגורים. לנוכח השכנות העל- אתנית בין כל אזרחי העיר, השתדלו היהודים להסתיר כל מה שביהדותם עלול לעורר עליהם לעז, או גיחוך. לפיכך ההדוניזם האירופי חדר לכל בית יהודי באין מעצור.

הדוניזם

(ז') נהנתנות, רדיפת הנאות, רדיפת תענוגות, התענגות על מנעמי החיים, רדיפת החיים הטובים; תורה הטוענת כי התענוג הינו תכלית חיי האדם ובשל כך ישתדל תמיד ליהנות ולמנוע מעצמו כאב.

 

2-בין המהגרים היהודים ל-אגדיר בשנות הארבעים, ואף לפני כן, הגיעו רווקים וגם רווקות ללא מסגרת משפחתית, שהייתה עשויה להכביד על מעוף חירותם.

3-רוב המהגרים היהודים מערים שונות, ולאו דווקא ממוגדור, היו בעלי השכלה צרפתית שסללה להם את הדרך לפקידות זוטרית ובכירה כאחד, וביניהם היו גם בעלי מלאכה, כחייטות שהייתה בין המלאכות המכובדות כעיצוב אופנה בימינו, מכונאות רכב, חשמלאות, ספרות ועוד. אם כן, כל זה- ידיעת צרפתית יחד עם מיומנות בתחום העשייה, שהייתה אז מוחזקת כידע טכני מתקדם, הפך את המהגרים האלה לכוח פעיל בפיתוחה של העיר. רוב המשרות הפקידותיות אוישו על ידי יהודים. כמעט כל הפקידים בחברת הנסיעות הגדולה הידועה בשם:-S.a.t.a.s . היו יהודים, לרבות מנהל החברה(בן סימון). ההלצה על ״בית כנסת״ של לה סאטאס עדיין מהדהדת באוזני.

אכן, התערותם של היהודים בכלכלת העיר הייתה כרוכה בפריקת עול הדת, שאחד מגילוייה החמורים, (מבלי להתייחס להליכה בגילוי ראש ולהשחתת הזקן והפאות), היה חילול שבת. כל אלה שעבדו במוסדות שונים ובחברות מסחריות נאלצו לעבוד בשבת, ומספרם מגיע כמעט לשבעים אחוזים. אותו פייטן שהזכרתי לעיל היה המנצח הראשי בשירת הבקשות הנערכת בליל שבת אחר חצות, כאשר בבוקרו של שבת היה משכים לעבודה בדואר. ואף שליח ציבור אחד של ימים נוראים עבד בשבת, וחסך את חופשתו השנתית לימים נוראים. המנהיגות הרוחנית, שהייתה נטולת סמכות ממילא, לא העזה לצאת בגלוי נגד חילול שבת, אלא יצאה ידי חובה באמרה הידועה:״ אנוס רחמנא פטריה״, ובכך העניקה הכשר גם לאלה שחללו שבת לשם תענוג. היו אף צעירים שהתהדרו בחילול שבת כסימן למודרניזם. ירא שמים אחד (יעקב כהן ז״ל) שנטל לעצמו זכות להוכיח בשער, כשהוא מאיים בחזות קשה על בואם הקרוב של הנאצים, הפך לחוכא ואיטלולא גם בפי השמרנים במקצת.

מובילי התפקרות זו היו יהודי אלזי׳ריה (עשר משפחות בסך הכול) שראו בעצמם צרפתים לכל דבר, ובצדק. הם דברו צרפתית בלבד, משום שערבית מוחזקת אצלם כשפה נחותה שאינה תואמת את מעמדם. עקב התדמית ששיוו לעצמם כאנשי המודרניזם והקדמה, זחה דעתם לפרוץ כל גדר, כעישון בשבת ואכילת מאכלים אסורים, לרבות חמץ בפסח; אף שהתפקרות זו לא נבעה מאידיאולוגיה כלשהי, פוליטית, או חברתית. אולם, לשבחם ייאמר, שחרף התפקרותם הם היו חדורי רגש לאומי, ונשאו את נס לאומיותם בגאווה. הם ביטאו זאת, לא רק בהזדהותם הרבה עם גורל אחיהם שהיו נתיני המלך (נתינות עגומה, לתפ״צ), אלא גם ברגש האחווה שפעם בלבם. מפאת התערותם בקרב הקהילה הם הפכו דגם לחיקוי בקרב הצעירים, שרובם המכריע היו בנים ונכדים להורים ממוצא מוגדורי. אותם אבות וסבים שנולדו והתחנכו בקרב קהילה עתיקת יומין קשורה בטבורה ליהדות, שממנה יצאו רבנים ידועי שם, כר׳ חיים פינטו, ר׳ אברהם קוריאט, ר׳ יוסף כנאפו ואחרים, אותם הורים שהביאו עמם ל-אגדיר תרבות יהודית עשירה ופיוטית, צופים עתה בבניהם הממירים תרבות זו בתרבות של הדוניזם וגינונים חיצוניים, המטשטשים כל סימן הטבוע בחותם הדיוקן היהודי.

ד״ר דן מנור

אגאדיר:״אחות קטנה״ של קהילת מוגדור-ברית 24 – קיץ תשס"ה-אשר כנפו-עמ'41

ד״ר דן מנור אגאדיר:״אחות קטנה״ של קהילת מוגדור-ברית 24 – קיץ תשס"ה-אשר כנפו

לפנינו כאן תמונה של פני הדור באווירה המודרנית של שנות הארבעים, כשהתיאור מתייחס רק לגילאי חמש עשרה עד ארבעים בערך: נשים, גברים רווקות ורווקים. כולם גלויי ראש ומגולחי זקן ופאות. אישה כסוית ראש יוצאת מגדר נשים מודרניות, ומכתירים אותה בכינוי ״אימא״, רחמנא ליצלן, אף אם היא צעירה. כולם לבושים במיטב האופנה בת התקופה הידועה בשם ״זאזו״. בנות מייפות את חזותן בכל מיני אביזרים ועדיים בהתאם לאופנה, מצייצות בצרפתית, מתחנחנות ומצחקקות מתוך משובת נעורים, כדי למשוך תשומת לב של בחורים קשוחי מבט, תפוחי תספורת וזקופי בלורית כמו תפילין של ראש לרבנו תם. כך הוא המראה בשבת בין הערביים – שעות הבילוי של האירופים. המעמד החברתי בקרב הדור הצעיר נקבע על פי אמות מידה כדלהלן:

  • ידיעת צרפתית. כל שאינו דובר צרפתית, נחשב כבן הדור הישן, או כשלוּחְ בן כפר, אף אם הוא בעל מקצוע, או בעל רכוש. צעיר כזה יתקשה מאד למצוא נערה מודרנית שתיענה לחיזוריו. אחד מנכבדי הקהילה, שלעתים פולט מפיו דברי חוכמה, ציטט את דברי רבן גמליאל: ״כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה״, והוסיף: ״לו חי רבן גמליאל בדורנו היה אומר, כל מלאכה שאין עמה תורה (והכוונה לצרפתית) סופה בטלה.
  • טיב המקצוע. ה – Comptable, (מנהל חשבונותן) הוא המכובד ביותר. אחריו בא המכונאי, שמעמדו באותה תקופה דומה למעמד של טכנאי מתקדם בימינו, ועל פי הדירוג הזה ממוקם החייט, הספר וכן הלאה, כשבתחתית הסולם עומד הסוחר הקמעונאי.
  • מיומנות בריקוד. והכוונה, כמובן, לריקודים סלוניים. בתחום זה יש תחרות גדולה. ככל שבחור רוקד על פי הסגנון והקצב כן גדל חינו בעיני המין היפה. והרוקד סווינג=(בוגי בוגי) -זוכה להערצה יותר מכולם. בחור אחד בשם נסים, זכה לתואר :״נסים סווינג״ משום שהטיב לרקוד בוגי בוגי כמו כושי אמריקאי.
  • היחס למסורת ולדת. חילול שבת, ראש גלוי, השחתת הזקן והפאות, שהוזכרו קודם, היו תופעה מקובלת גם בקרב אבות המשפחה שנטו להראות כשמרנים. תופעה זו הייתה רק פן אחד של הציביליזציה. נוסף על כך היו צעירים שקלטו בבית הספר, ובדרכים אחרות, ניצנים פסבדו מדעיים של ספקנות בכמה אמונות חשובות, כגון: ספקנות בבריאה, בתורת הגמול, בחיי עולם הבא וכד׳; ובכך מצאו צידוק להתנהגותם. יש שביטאו ספקנות זו בתום לב, מעין הפגנת ידע, ויש שביטאו אותה כדי לשוות לעצמם תדמית של אפיקורוס להכעיס. אך הסימן המובהק ביותר למודרניזם היה הלעג לאמונות תפלות. קיצורו של דבר, זהו ציבור חילוני כהגדרת ימינו. קהילת אגדיר שהוגדרה קודם כאחות קטנה של קהילת מוגדור, יאה לה כעת הכינוי:״אחות קטנה וסוררת״.

ברם, לא רק המנהיגות הרוחנית, כאמור, העלימה עין מן התופעה הזאת, אלא גם ההורים שביניהם היו עדיין שומרי מסורת, כאלה שמוצאם ממוגדור. הם עצמם עמדו נבוכים וחסרי אונים לנוכח ההשפעה האירופית. המציאות, כנראה, אילצה אותם לגלות עמדה סלחנית. היו אף הורים שרוו נחת מהצלחה של הבת, או הבן, על פי הקריטריונים שצוינו לעיל. מאידך גיסא, הכבוד להורים לא נפגם כל עיקר, אך זה היה כבוד מתוך אהבה, ולא מתוך מרות כפויה. לא היה שום מורא אב, ולא נשיקת יד כביטוי לסמכות תקיפה של האב. היחסים בין אבות לבנים תאמו להפליא את האמרה העתיקה:״תפארת בנים אבותם״.

פוליטיקאים שונים קובלים, שלא בצדק, כי הציונות החילונית כאן בארץ ערערה את סמכות ההורים בקרב עדות המזרח. לי אין שום מושג על סמכות ההורים בקרב כל בני עדות המזרח, אולם, ממה שראו עיני וקלטו אזני בקרב קהילתי מפריך את הסיפור על הסמכות הבלתי מעורערת של ההורים. הייתי עד ראייה ושמיעה בכמה מקרים שבהם צעירים בני ארבע עשרה-חמש עשרה, לא שעו כלל לעצת הוריהם, ועשו כרצונם, כשהאם לרוב מצדדת בזכותם. סמכות ההורים הייתה בעלת ערך רק בכפרים, שעליהם פסחה הציביליזציה. אך בקרב העירוניים היא רפתה עם התערערות ערכי המסורת.

הנה שלושה מקרים הממחישים את פקיעתה של סמכות ההורים. מדובר בשלוש נערות שכל אחת מהן ניהלה רומן עם גוי(צעיר צרפתי), והציגה אותו להורים כחתן לעתיד. ההורים השלימו בצער כבוש, וניסו לשדל את הבחורים להתגייר.

אחד מהם הסכים, האחר סירב בשני המקרים נערכו נשואי תערובת ללא שום הד שערורייתי, מלבד העובדה שהחתן פוטר ממשרתו כקצין משטרה. הבחורה השלישית עזבה את העיר עם בן זוגה מחשש שתכתים את שם אביה הרב.( זו הייתה דודתי ז״ל, שבימים אלה נוצר קשר עם בניה החיים בפריס). גם פולחן הצדיקים, שרבים רואים בו תופעה אופיינית ליהודי מרוקו, נחשב בעיני צעירים אלה כאמונה תמימה של הדור הישן. אומנם גם הצעירים ביקרו לעתים ״בזיארות״(הילולות), אך לשם הוללות יותר מאשר לשם הילולא. ההילולא של ר׳ כליפא בן מלכא-הצדיק של אגדיר, לגבי הצעירים, הייתה מעין פיקניק לכל דבר. ברם, התהליך הזה של סקולריזציה על כל תופעותיו, לא טשטש אף לא תו אחד מדיוקנה הלאומי של הקהילה. אומנם הצעירים גילו נהייה שלוחת רסן אחר פיתויי החיים, אך לכדי התבוללות לא הגיעו, כפי שמעידות התופעות הבאות:

ו. למעט צרפתיזציה של שמות פרטיים, כגון: קלוד, רוברט, ג׳יל, ריימונד, דניז וכד', הרי שם המשפחה נשאר על כנו. איש לא נפתה לשנות את שם משפחתו, או לשוות לו צליל אירופי, כפי שנהגו היהודים באירופה. שם המשפחה היה סימן ההיכר הבולט של היהודי.

  • אווירה קודרת האפילה את שמי הקהילה לשמע הטבח ביהודי אירופה בימי מלחמת העולם. גם אותם צעירים פורקי עול היו חדורי רוח נכאים ותחושת השפלה, לנוכח השמחה לאיד בקרב המוסלמים. היו כאלה שהטיחו דברים כלפי מעלה, וכאלה שהעזו להתגונן נגד אלימות פיזית מצד המוסלמים.
  • אף שלא היה מללאח באגדיר הייתה קרבה נפשית בין כל אנשי הקהילה, שיסודה בתודעה על גורל משותף. איש לא גילה סימנים של התנכרות, או התנערות מאחיו היהודים, על מנת לחמוק מתחושת ההשפלה שהציפה את כל הקהילה עקב מצבם של היהודים בתקופת המלחמה.
  • אותם צעירים מתפקרים, שעליהם ריחפה סכנת התבוללות, נטו לבקר בבית כנסת כמקום מפגש חברתי בימי החגים ובמאורעות חגיגיים שונים. בביקורים מסוג זה הם ביטאו את רגש ההזדהות עם בני עמם.
  • לא היה אף לא צעיר אחד, (למעט הצעירות), ויהיה זה הסורר ביותר, שלא ידע תפילות של מועדים שונים, או לא ידע לקרוא בספרי קודש. לפי התרשמותי, יש לזקוף זאת לזכותה של תרבות בני מוגדור, שהפכה את הריטואל היבש והמאובן לריטואל פיוטי שוקק חיים.
  • כאשר התפרסמו בעיתונות היומית הצרפתית פרטים על תנועות המרי בארץ ועל פעולותיהם, חדרה רוח ציונית ללבם של צעירים רבים, והחלו לערוך כנסים, שבהם נתנו פורקן לרגש הלאומי, חרף ההתראה מצד פרנסי הקהילה. הכנסים נערכו בביתו של גביר אחד(יעקב אוחיון ז״ל), ובראשותו של צעיר בשם נפתלי בן שושן ז״ל, שהשתתף בסמינר ציוני בארץ. סיפוריו של צעיר זה על המאבק לכינון מדינה יהודית הלהיבו את הצעירים, ובקיץ של שנת ארבעים ושמונה חמקו בחשאי מן העיר שלושה צעירים. היו אלה הסנוניות הראשונות שעלו מאגדיר לארץ.

כל התופעות הללו הן מסימניו המובהקים של הרגש הלאומי הבולם את ההתבוללות.

ד״ר דן מנור

אגאדיר:״אחות קטנה״ של קהילת מוגדור-ברית 24 – קיץ תשס"ה-אשר כנפו-עמ'43

אגאדיר:״אחות קטנה״ של קהילת מוגדור-ברית 24 – קיץ תשס"ה-אשר כנפו

 הקהילה המוסלמית

משפטים אחדים על היחס בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה המוסלמית, שהיא בעלת הבית. התערותם של היהודים בציביליזציה, ומגעם הרצוף עם האירופים בתחומים שונים, הצמיחו קרבה בין שתי הקהילות. צרפתים ממעמדות שונים הוזמנו כאורחים לאירועים משפחתיים של חבריהם היהודים, ויחסי רעות נרקמו בין כמה צעירים משני הצדדים, אף שהמטען האנטישמי לא פורק כלל מלב הצרפתים, אלא שזו הייתה אנטישמיות עטויה באצטלה של נימוסים, להבדיל מן האנטישמיות הבוטה של בני חצי האי האיברי. לעומת זאת בין היהודים למוסלמים שררה התבדלות גמורה, למעט המגע בתחומים אחדים, כמו המסחר הקמעוני שהיה נחלת יהודים מעטים, בעיקר, מבין הכפריים, או המגע בתחום משק הבית, בין מוסלמית כמשרתת לבין בעלת הבית היהודייה. הצעירים משתי הקהילות גילו עוינות זה כלפי זה, ויחסי רעות ביניהם היו בבחינת טאבו.

הסיבות לרתיעה הדדית זו היא, בודאי, נושא למחקר סוציולוגי, ולא לכתיבת זיכרונות. לפיכך אציין רק כמה תופעות שנקלטו בזיכרוני בתחום זה.

  • הקהילה המוסלמית הייתה שמרנית מאד, וניהלה את אורח חייה על פי ערכי הדת, במיוחד בתחום הצניעות. נערות כנשים כלואות בבית, ואלו היוצאות לרחוב הן עטויות בלבוש מסורתי מכף רגל ועד ראש, גם הגבר המוסלמי שומר בקנאות על חזותו המסורתית, מדיר את רגליו מבתי שעשועים הפורצים את גדר הצניעות, ואינו מוצא שום עניין בריקודים סלוניים, המנביטים לרוב ניצנים של היכרויות בין שני המינים. בתת-הכרתו הוא בז בעצם למודרניזם האירופי.

מובן מאליו, שסלידתם של המוסלמים מן המודרניזם הציבה מחסום בינם לבין היהודים, שברובם השתלבו בציביליזציה המודרנית. (למען האמת היו מוסלמים אחדים מן העשירון העליון שלא עמדו בפני פיתויי החיים, וניסו להשתלב באווירה הליברלית של האירופים, בעיקר, מתוך חמדת בשרים שבערה בהם למראה המחשוף של הנשים האירופיות והיהודיות כאחד. לנוכח מעמדם כעתירי הון הם מצאו סיפוק לתאוותם בחברת כמה צרפתיות, שבעליהן התכוונו להפיק תועלת מכך).

התקרבותם של היהודים לצרפתים התפרשה על ידי המוסלמים כמריו של עבד כלפי אדוניו. והצעיר היהודי הדובר צרפתית במקום ערבית העלה את חמתם עד להשחית. לפיכך ניסו להזכיר ליהודי את מעמדו הנחות בכמה דרכים, כגון: האגדה בדבר מוצאם של היהודים מעצמות יבשות-(וולאד ז׳יפה). הם אף מצאו קשר בין האגדה לבין הכינוי juif. הם טיפחו תודעה על הדימוי של היהודי כרפה אונים, שאינו מסוגל להגן על עצמו; וכינוי יהודי בשם חמור היה שגור בפי כל מוסלמי.

אך הגורם המשפיל ביותר היה תחולת ההלכה המוסלמית על היהודים, (למעט בעלי אזרחות זרה). כל היהודים בעלי אזרחות מרוקנית (שהייתה חסרת כל משמעות פוליטית), חייבים להישפט בבתי הדין המוסלמיים, וכשהם ניצבים בפני נציגי החוק חלים עליהם כל גינוני הכבוד לפי ההלכה, ביניהם החובה לדבר רק ערבית. היה מקרה של יהודי שדיבר צרפתית, לתומו, ונענש במלקות. מבחינה זו שפר חלקם של בעלי אזרחות זרה, בעיקר אזרחות צרפתית, כמו יהודי אלג׳יריה. יהודי שנקלע לחילופי דברים עם מוסלמי הוא נזהר מאד לבל תיפלט מפיו קללה כלשהי, כי כל קללה למוסלמי תתפרש כגידוף כלפי הדת הגורר עונש פיזי.

היהודים הגיבו בהתעלמות מכוונת, והבליגו על כל גידוף מחשש של העמדה לדין בפני שופט מוסלמי (הפאשה) על כל ההשפלה הכרוכה בה. כשהנוער היהודי נמצא מחוץ לבית הוא דיבר רק צרפתית, אם על מנת לטשטש את זהותו, ולפעמים גם כדי להכעיס. בעצם אפשר להבין, שההתעלמות וההבלגה, שהצעירים נקטו, נוסף על חזותם האירופית, עוררו תסביך נחיתות בקרב המוסלמים.

כל הגורמים האלה ביצרו את חומת ההתבדלות בין שני הלאומים, ולא נמצא שום גורם שעשוי לבקוע בה סדק כלשהו. אפילו השפה הערבית המדוברת בפי היהודים תובלה בכמה מילים עבריות, שהיו זרות לערבית המדוברת בפי המרוקאים, ולא זו בלבד, אלא היא הייתה מנוגנת בניואנסים שעוררו גיחוך בקרב המוסלמים, ולא כאן המקום לפרט. אפילו המוסיקה האנדלוסית נתפסת בעיני יהודים רבים כמורשת אבות, ולא כתרבות משותפת בין שני הלאומים. בעצם כל מה שהיה טבוע בחותם האסלאם היה זר לרוחו של היהודי. אף על פי כן, יש להודות, שבצד אווירה זו של עוינות הדדית נפרשה, לעתים, אווירה של פיוס. היו יהודים, בעיקר בני הדור הישן, או הכפריים, שהתייחסו למוסלמים כאל בעלי הבית, ונמנעו ככל האפשר מכל התנהגות מכעיסה. בתמורה לכך הם זכו ליחס הוגן כיאות לבעלי קרבה אתנית = (בני דוד). גם הרבנים זכו ליחס של כבוד מצד המוסלמים.

יצרי תקף עלי לספר על מאורע אחד שאליו נקלענו אבי ז״ל ואני. מעשה שהיה כך היה. אבי ביקש ממני להתלוות אליו לתפילת מנחה בבית הכנסת. אף שאני, כשאר בני גילי, פרקתי מעלי את עול התפילות, ואבי ז״ל מודע לכך, צייתי כהרגלי להיענות לבקשותיו של אבי ז״ל, שלו אני חב את השכלתי התורנית. בדרכנו נתקלנו בהתאספות של בודדים, רובם יהודים צעירים. לפשר הדבר, סיפר אחד מהם, בנימה של הנאה, על יהודי אלז׳ירי ששבר את אפו של מוסלמי בקטטה שפרצה ביניהם. המשטרה הצרפתית שהוזעקה למקום (מדובר באזרח צרפתי), העלתה את היהודי לרכבה, והסתלקה כשהיא מותירה את הפצוע שרוע ברחוב. למראה קהל הנאספים שהולך ורב, מיהרו הצעירים היהודים לעזוב את המקום. בין רגע הוקפנו בהמון זועם, שחש פגיעה בגאווה הלאומית למראה הפצוע.

אף שידעתי כי אבי על פי חזותו היהודית, אינו היעד לנקמת ההמון, אחזתני בכל זאת חרדה בשל לבושי האירופי, ובשל צבעי הבהיר, מכל שכן כאשר חשתי במבטים זועמים הננעצים בי. עד שאני שוקל איך לחמוק מן המקום הדהד קול אחד מן הטבעת השלישית למעגל שהקיף אותנו: ״אלחזן(כינוי קבוע לרב), בוא הנה״, כך פנה בעל הקול לאבי, והניף את ידו כסימון למקום. אבי שמלמל כל הזמן את הכתוב:״אל תשטפני שבולת מים וגו׳ ״, זקף את מבטו, והכיר מייד את האיש, שלא אחת ניהל עמו שיג ושיח בענייני דת. אבי בירך אותו בחיוך רחב, והחל לצעוד לעברו, מבלי להרפות מיידי. ההמון פינה לו דרך כמחווה של כבוד, עד שעמד על ידו של האיש.

״ראה לאן הגענו, א- אלחזן״, פנה האיש לאבי כשהוא מורה בידו על הפצוע. ״יהודי מכה את אדונו המוסלמי״, הוסיף במנוד ראש, והסה את ההמון בתנועת יד כמצפה למענה. אבי שהבין מייד כיצד עליו להגיב, נקט את עצת החכם המקראי: ״מענה רך ישיב חימה״, ופתח בדברי שבח על יחסם האדיב של המוסלמים כלפי היהודים. דיבר על יהודי מרוקו כנתינים של המלך ירום הודו – (מעין אזהרה סמויה לזועמים), ולא נתיני צרפת כדוגמת היהודי התוקף, ורקח את דבריו בדברי מוסר המשותף לשתי הדתות-(בקיאות בספר ״חובות הלבבות״, כדרכו של רב מרוקאי).

בקיצור הדברים עשו את שלהם, ומבטי הזעם שונו למבטי פיוס חייכניים, כשקריאות כמו:״זה היהודי שלנו״, ״היהודי האמיתי, ברכת אלוהים עליו, וקללת אלוהים על הכופרים.״(הם התעלמו, כמובן, מחזותי כיהודי כופר}, נשמעו מכל עבר. תוך כך ניצלתי את האופוריה, וחמקתי מן המקום. כך השתחררתי מן הנטל של סמיכות מנחה לערבית, הכרוך בהליכה לבית כנסת. אך לדעת אבי, כפי שגילה לי יותר מאוחר, החמצתי חידוש בתורת הקבלה מפי רב ידוע שהגיע מאזור סוס. היום לאחר שנים כה רבות הבנתי, שהמוסלמי ההוא שהיה דתי מאד, ובקי בתורת האסלאם, ביים בתבונה רבה את כל המחזה שתואר על מנת למנוע פוגרום ביהודים. אלה היו פניה של קהילת אגדיר כמיעוט יהודי בין האוכלוסייה האירופית הנהנתנית, לבין האוכלוסייה המוסלמית השמרנית; וכפי שהשארתיה בעוזבי את העיר בשנת ארבעים ותשע לשם עלייה לארץ, כן הוסיפה לנהל את אורח חייה על פי המסורת כאחות של קהילת מוגדור, ובו בזמן גם כקהילה חילונית תוך זיקה לציביליזציה האירופית, מבלי ליטול חלק כלשהו במאבקם של המרוקאים לעצמאות מדינית. כך עולה מסיפוריהם של בני העלייה ההמונית בשנות החמישים המוקדמות.

ברם, מסיפוריהם של העולים בסוף שנות החמישים מצטיירת הקהילה בתמונה שונה לגמרי מזו שתוארה קודם. הללו קושרים את מצבה של הקהילה לתמורה הכללית שחלה במרוקו עם המרת שלטון החסות בעצמאות מדינית. מאורע היסטורי זה הטביע את חותמו, לא רק על אגדיר המוסלמית, אלא גם הקהילה היהודית, שפניה שונו מן הקצה אל הקצה

ארשום כאן תמציתו של דו-שיח בין עולה משנת חמישים ותשע לבין גיסו שעלה בשנת חמישים ושתיים. בהתחלה החליפו ביניהם זיכרונות על חוויותיהם באגדיר של תקופת הפרוטקטורט, וכשמיצו את כל זיכרונותיהם, נתבקש העולה לספר על אגדיר שעזב לפני כחודשים. הוא המהם במנוד ראש כשעל פניו מבט נוגה, והחל לתאר את אווירת השיממון שאפפה את העיר לאחר שנתרוקנה מן האירופים. הוא דיבר על הקברטים מתקופת משטר החסות שערכו בכל מוצאי שבת מופעי פלמנקו, ובמשך כל הלילה ניגנו מוזיקה לריקודים שעוררה התלהבות רבה, ועם חילופי השלטון הפכו למועדוני זמר מצרי מתבכיין, ולהופעות של ריקודי בטן, כשהצופים (מרוקאים בלבד) מעשנים נרגילות, ושותים תה מתובל בנענע(הוא הדגיש את המילה ״נענע״ בעקימת החוטם). בתי קפה, הוסיף, הומים ממין זכר בלבד. הנשים מקומן בבית, נקבה מגרה בהופעה אירופית היא בבחינת:״בל ייראה ובל יימצא״, והרחוב עטוי אווירה מאקברית. הוא חתם את דבריו בהברה: ״אה״, ובתנועת יד של ביטול כמביע ייאוש.

אני שהאזנתי דומם כל העת, ניצלתי את השהות בת הרגע, ושאלתי אותו על הקהילה. ״שלוחים״, ענה לקונית, ושהה כדי הצתת המקטרת שאחז בידו כל העת, ולאחר שפלט מפיו ענן קטורת שהתפשט בכל החדר, ניאות לפרט.

יהודים רבים עזבו את העיר בעקבות האירופים, מי לצרפת, מי לקנדה ומי לארץ, ולא רק משום שפוטרו ממשרותיהם לטובת המקומיים, אלא גם משום שלא נוח להם לחיות תחת שלטון האסלאם. בו בזמן החלה ההגירה מאזור סוס. כל הכפריים העתיקו את מושבם לאגדיר בתקווה שהתיישבותם בה תחיש את עלייתם לארץ, כהבטחת שליחי הסוכנות.

מכאן ואילך החל לתאר את מה שנראה לו כהתנהגות פרימיטיבית של ״השלוחים״ כלשונו. כמו חוסר היגיינה, בורות בגינוני השולחן, אכילה בידיים, גיהוק רועש אחרי האוכל וכד׳; ובנימה אירונית הוא תאר בפרוטרוט את אמונותיהם התפלות שבמרכזן הלחש והכישוף(״שחור״). מארחו שמכיר אותי נזהר מלגלות לו את מוצאי הכפרי, לבל יביך אותו.

אורח חייהם הדתי, לפי תיאורו, מושפע מאד מחסידות חב״ד, ששליחיה מצאו בכפריים יעד נוח לתורתם, ויסדו בעיר ישיבה. בהבעת השתוממות, כפרי של חוסר הבנה וחוסר סובלנות, הוא מנה אחד לאחד את כל מנהגי חב״ד המוכרים לנו כאן בארץ. אך התופעה שעוררה בו סלידה יותר מכל היא הצניעות הקפדנית בתחום היחס שבין שני המינים.

הוא לא פסח, כמובן, על מנהגיהם ״המוזרים״ כלשונו, כמנהגי החגים ואירועים אחרים. ״הם קלקלו את הכול״ חתם לבסוף את דבריו, כשכוונתו, לפי התרשמותי, לעיוות פניה של קהילת אגדיר כאחות של קהילת מוגדור מבחינה תרבותית.

מכל הנאמר כאן עולה, שקהילת אגדיר היא בת שני פנים:

הפן החילוני של טרום מרוקו הריבונית, כשהתופעה המאפיינת את אורח חייה של הקהילה הייתה, מיזוג התרבות היהודית של בני מוגדור עם התרבות האירופית.

הפן הדתי של בתר מרוקו הריבונית, הן כתוצאה מן הגירת האוכלוסייה הכפרית השמרנית לאגדיר, והן כתוצאה מתהליך ריאקציוני שהתרחש במדינה כולה עם הסתלקות האירופים.

כאשר פקדה רעידת אדמה את אגדיר בשנת 1960, וקברה תחתיה רבים מבני הקהילה, היה מי שהתיימר לראות באסון הזה עונש על חטאי הקהילה בעבר. אולם, מאחר שדרכי האל נסתרות, הרי יש מקום גם לטענה, שהקב״ה שפך את זעמו, דווקא, על עושי רצונו.

בטקס הזיכרון שנערך לקהילת אגדיר באוניברסיטת בן גוריון, בחודש אדר של שנת תשס״ב, נכחו רבים מאותם ותיקים בני הקהילה החילונית של שנות הארבעים. רובם ככולם בני גיל הזהב, ומעלה. אך היו ביניהם גם צעירים אחדים, מהם נולדו באגדיר בשנים שלאחר הפרוטקטורט, ומהם נולדו כאן בארץ. מן הקהילה הכפרית לא הגיע איש, כנראה לא נוח להם ליטול חלק בטקס חילוני.

כתום הטקס ניגש אלי זוג בגיל העמידה לערך. הגבר הושיט את ידו לעברי בחיוך לבבי מבויש: ״אני אשכנזי, לא אליכם״, הפטיר בהלצה ידועה, ״נשוי לבת אגדיר״. ״יבושם לך״, עניתי אף אני בהומור, ולחצתי את ידו בחביבות. לאחר שהביע את התרשמותו החיובית מן הטקס, הוא אותת לאשתו שתגולל את סיפורה. היא נולדה באגדיר להורים כפריים, באותו לילה גורלי שבו זועזעה אגדיר, נסעה עם בני משפחתה לעיירה תיזנית לחוג חתונה משפחתית, והיא אז תינוקת בת שלוש(״נס מן השמיים״, כדבריה). בשנת ששים וארבע עלתה כל המשפחה לארץ. היא עשתה את כל לימודיה עד תעודת הוראה במוסדות בני עקיבא. ההיכרות עם בעלה החילוני עוררה התנגדות מצד הוריה, אך היא נישאה לו למורת רוחם. לרגע חשבתי שתם הסיפור, אך בעלה חש בחוסר סבלנות שהסתמנה על פני, ונטל את רשות הדיבור להבהיר את מה שנראה לו כעיקר.

מדבריו על התנהגות הוריה ועל אורח חייהם הכפרי, שאין צורך לפרט כאן, הבנתי, שגמלה בלבו דעה על קהילת אגדיר כקהילה נחשלת, ממש כאותו רושם שהותירו בזמנו העולים מהרי אטלס; משום כך הוא היסס לבוא לטקס שבו יראה רק אנשים מסוגו של חמיו. אלא שבטקס הוא הופתע לראות אנשים אחרים לגמרי (בשיחות הוצגו בעלי השכלה אקדמית בתחומים שונים, ובאוזניו שמע שיחות בצרפתית, שהייתה מעבר לאופקם של חמיו וחמותו). הדבר עורר את סקרנותו לדעת, אם חמיו הוא הנציג האמיתי של הקהילה, או האנשים היושבים כאן. הסברתי לו במאור פנים, אך בקיצור רב, את מה שאמור לספק את סקרנותו.

ד״ר דן מנור

אגאדיר:״אחות קטנה״ של קהילת מוגדור-ברית 24 – קיץ תשס"ה-אשר כנפו-עמ'47

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר