ד״ר דן מנור אגאדיר:״אחות קטנה״ של קהילת מוגדור-ברית 24 – קיץ תשס"ה-אשר כנפו

לפנינו כאן תמונה של פני הדור באווירה המודרנית של שנות הארבעים, כשהתיאור מתייחס רק לגילאי חמש עשרה עד ארבעים בערך: נשים, גברים רווקות ורווקים. כולם גלויי ראש ומגולחי זקן ופאות. אישה כסוית ראש יוצאת מגדר נשים מודרניות, ומכתירים אותה בכינוי ״אימא״, רחמנא ליצלן, אף אם היא צעירה. כולם לבושים במיטב האופנה בת התקופה הידועה בשם ״זאזו״. בנות מייפות את חזותן בכל מיני אביזרים ועדיים בהתאם לאופנה, מצייצות בצרפתית, מתחנחנות ומצחקקות מתוך משובת נעורים, כדי למשוך תשומת לב של בחורים קשוחי מבט, תפוחי תספורת וזקופי בלורית כמו תפילין של ראש לרבנו תם. כך הוא המראה בשבת בין הערביים – שעות הבילוי של האירופים. המעמד החברתי בקרב הדור הצעיר נקבע על פי אמות מידה כדלהלן:

• ידיעת צרפתית. כל שאינו דובר צרפתית, נחשב כבן הדור הישן, או כשלוּחְ בן כפר, אף אם הוא בעל מקצוע, או בעל רכוש. צעיר כזה יתקשה מאד למצוא נערה מודרנית שתיענה לחיזוריו. אחד מנכבדי הקהילה, שלעתים פולט מפיו דברי חוכמה, ציטט את דברי רבן גמליאל: ״כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה״, והוסיף: ״לו חי רבן גמליאל בדורנו היה אומר, כל מלאכה שאין עמה תורה (והכוונה לצרפתית) סופה בטלה.
• טיב המקצוע. ה – Comptable, (מנהל חשבונותן) הוא המכובד ביותר. אחריו בא המכונאי, שמעמדו באותה תקופה דומה למעמד של טכנאי מתקדם בימינו, ועל פי הדירוג הזה ממוקם החייט, הספר וכן הלאה, כשבתחתית הסולם עומד הסוחר הקמעונאי.
• מיומנות בריקוד. והכוונה, כמובן, לריקודים סלוניים. בתחום זה יש תחרות גדולה. ככל שבחור רוקד על פי הסגנון והקצב כן גדל חינו בעיני המין היפה. והרוקד סווינג=(בוגי בוגי) -זוכה להערצה יותר מכולם. בחור אחד בשם נסים, זכה לתואר :״נסים סווינג״ משום שהטיב לרקוד בוגי בוגי כמו כושי אמריקאי.
• היחס למסורת ולדת. חילול שבת, ראש גלוי, השחתת הזקן והפאות, שהוזכרו קודם, היו תופעה מקובלת גם בקרב אבות המשפחה שנטו להראות כשמרנים. תופעה זו הייתה רק פן אחד של הציביליזציה. נוסף על כך היו צעירים שקלטו בבית הספר, ובדרכים אחרות, ניצנים פסבדו מדעיים של ספקנות בכמה אמונות חשובות, כגון: ספקנות בבריאה, בתורת הגמול, בחיי עולם הבא וכד׳; ובכך מצאו צידוק להתנהגותם. יש שביטאו ספקנות זו בתום לב, מעין הפגנת ידע, ויש שביטאו אותה כדי לשוות לעצמם תדמית של אפיקורוס להכעיס. אך הסימן המובהק ביותר למודרניזם היה הלעג לאמונות תפלות. קיצורו של דבר, זהו ציבור חילוני כהגדרת ימינו. קהילת אגדיר שהוגדרה קודם כאחות קטנה של קהילת מוגדור, יאה לה כעת הכינוי:״אחות קטנה וסוררת״.

ברם, לא רק המנהיגות הרוחנית, כאמור, העלימה עין מן התופעה הזאת, אלא גם ההורים שביניהם היו עדיין שומרי מסורת, כאלה שמוצאם ממוגדור. הם עצמם עמדו נבוכים וחסרי אונים לנוכח ההשפעה האירופית. המציאות, כנראה, אילצה אותם לגלות עמדה סלחנית. היו אף הורים שרוו נחת מהצלחה של הבת, או הבן, על פי הקריטריונים שצוינו לעיל. מאידך גיסא, הכבוד להורים לא נפגם כל עיקר, אך זה היה כבוד מתוך אהבה, ולא מתוך מרות כפויה. לא היה שום מורא אב, ולא נשיקת יד כביטוי לסמכות תקיפה של האב. היחסים בין אבות לבנים תאמו להפליא את האמרה העתיקה:״תפארת בנים אבותם״.

פוליטיקאים שונים קובלים, שלא בצדק, כי הציונות החילונית כאן בארץ ערערה את סמכות ההורים בקרב עדות המזרח. לי אין שום מושג על סמכות ההורים בקרב כל בני עדות המזרח, אולם, ממה שראו עיני וקלטו אזני בקרב קהילתי מפריך את הסיפור על הסמכות הבלתי מעורערת של ההורים. הייתי עד ראייה ושמיעה בכמה מקרים שבהם צעירים בני ארבע עשרה-חמש עשרה, לא שעו כלל לעצת הוריהם, ועשו כרצונם, כשהאם לרוב מצדדת בזכותם. סמכות ההורים הייתה בעלת ערך רק בכפרים, שעליהם פסחה הציביליזציה. אך בקרב העירוניים היא רפתה עם התערערות ערכי המסורת.

הנה שלושה מקרים הממחישים את פקיעתה של סמכות ההורים. מדובר בשלוש נערות שכל אחת מהן ניהלה רומן עם גוי(צעיר צרפתי), והציגה אותו להורים כחתן לעתיד. ההורים השלימו בצער כבוש, וניסו לשדל את הבחורים להתגייר.

אחד מהם הסכים, האחר סירב בשני המקרים נערכו נשואי תערובת ללא שום הד שערורייתי, מלבד העובדה שהחתן פוטר ממשרתו כקצין משטרה. הבחורה השלישית עזבה את העיר עם בן זוגה מחשש שתכתים את שם אביה הרב.( זו הייתה דודתי ז״ל, שבימים אלה נוצר קשר עם בניה החיים בפריס). גם פולחן הצדיקים, שרבים רואים בו תופעה אופיינית ליהודי מרוקו, נחשב בעיני צעירים אלה כאמונה תמימה של הדור הישן. אומנם גם הצעירים ביקרו לעתים ״בזיארות״(הילולות), אך לשם הוללות יותר מאשר לשם הילולא. ההילולא של ר׳ כליפא בן מלכא-הצדיק של אגדיר, לגבי הצעירים, הייתה מעין פיקניק לכל דבר. ברם, התהליך הזה של סקולריזציה על כל תופעותיו, לא טשטש אף לא תו אחד מדיוקנה הלאומי של הקהילה. אומנם הצעירים גילו נהייה שלוחת רסן אחר פיתויי החיים, אך לכדי התבוללות לא הגיעו, כפי שמעידות התופעות הבאות:

ו. למעט צרפתיזציה של שמות פרטיים, כגון: קלוד, רוברט, ג׳יל, ריימונד, דניז וכד', הרי שם המשפחה נשאר על כנו. איש לא נפתה לשנות את שם משפחתו, או לשוות לו צליל אירופי, כפי שנהגו היהודים באירופה. שם המשפחה היה סימן ההיכר הבולט של היהודי.

• אווירה קודרת האפילה את שמי הקהילה לשמע הטבח ביהודי אירופה בימי מלחמת העולם. גם אותם צעירים פורקי עול היו חדורי רוח נכאים ותחושת השפלה, לנוכח השמחה לאיד בקרב המוסלמים. היו כאלה שהטיחו דברים כלפי מעלה, וכאלה שהעזו להתגונן נגד אלימות פיזית מצד המוסלמים.
• אף שלא היה מללאח באגדיר הייתה קרבה נפשית בין כל אנשי הקהילה, שיסודה בתודעה על גורל משותף. איש לא גילה סימנים של התנכרות, או התנערות מאחיו היהודים, על מנת לחמוק מתחושת ההשפלה שהציפה את כל הקהילה עקב מצבם של היהודים בתקופת המלחמה.
• אותם צעירים מתפקרים, שעליהם ריחפה סכנת התבוללות, נטו לבקר בבית כנסת כמקום מפגש חברתי בימי החגים ובמאורעות חגיגיים שונים. בביקורים מסוג זה הם ביטאו את רגש ההזדהות עם בני עמם.
• לא היה אף לא צעיר אחד, (למעט הצעירות), ויהיה זה הסורר ביותר, שלא ידע תפילות של מועדים שונים, או לא ידע לקרוא בספרי קודש. לפי התרשמותי, יש לזקוף זאת לזכותה של תרבות בני מוגדור, שהפכה את הריטואל היבש והמאובן לריטואל פיוטי שוקק חיים.
• כאשר התפרסמו בעיתונות היומית הצרפתית פרטים על תנועות המרי בארץ ועל פעולותיהם, חדרה רוח ציונית ללבם של צעירים רבים, והחלו לערוך כנסים, שבהם נתנו פורקן לרגש הלאומי, חרף ההתראה מצד פרנסי הקהילה. הכנסים נערכו בביתו של גביר אחד(יעקב אוחיון ז״ל), ובראשותו של צעיר בשם נפתלי בן שושן ז״ל, שהשתתף בסמינר ציוני בארץ. סיפוריו של צעיר זה על המאבק לכינון מדינה יהודית הלהיבו את הצעירים, ובקיץ של שנת ארבעים ושמונה חמקו בחשאי מן העיר שלושה צעירים. היו אלה הסנוניות הראשונות שעלו מאגדיר לארץ.

כל התופעות הללו הן מסימניו המובהקים של הרגש הלאומי הבולם את ההתבוללות.

ד״ר דן מנור

אגאדיר:״אחות קטנה״ של קהילת מוגדור-ברית 24 – קיץ תשס"ה-אשר כנפו-עמ'43