גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

בא כוחנו, חבר מרכז " החלוץ " בפולין, וחבר נשיאות המשרד הנ"ל, נלחם בכל כוחו נגד הגזירה. וכך, בעוד הוויכוחים נמשכים, חלף המועד לנסיעתנו ברכבת המהירה לטרייסט, להגיע לאונייה המפליגה אחת לשבוע לארץ ישראל.

הייתה גם אונייה אחרת, כעבור ימים אחדים, שאמורה הייתה להפליג מצרים. לבסוף נכנעה הנשיאות והסכימה להרשות את עלייתנו בתנאי שנתחייב בכתב שלא נבוא בטענות נגד התנועה הציונית, אם ניפגע בדרך לארץ או בכניסה אליה. מיהרנו לרכבת.

יצאנו בשעות הצהרים ועמנו שלושה שליחים מארץ ישראל, שחזרו אז לארץ. נכנסנו דחופים ובהולים לקרון והתערבנו בין שאר הנוסעים . משהצצנו מבעד לחלון ראינו שאלפי אנשים עומדים על הרציף ומריעים לכבודנו.

העריכות את מספר המלווים על הרציף הצר בעשרות אלפים. משיהו דחק בי שאשא נאום בפני הנאספים, אך לא נמצאו מלים. הקהל צעק ושר ונשים ניגשו לחלונות הקרון שלנו והמטירו עלינו ממתקים. וכך חזר המחזה בכל תחנות הביניים עד לגבול.

בתוך הקרון הביטו בנו הנוסעים, רובם גויים, בתערובת של תימהון והערצה. פועל רכבת אמר לחברו : " הם נוסעים להילחם ". למען האמת לא עשינו כלל רושם של לוחמים. מפוזרים היינו ודחוקים בין הנוסעים. מבולבלים מן ההתפתחות המהירה של המאורעות. זכורני, חברה אחת, שלא הספיקה להכין לה מזוודה, ישבה ולידה על הספסל חבילה עטופה במטפחת ראש גדולה.

לפני הגבול הצ'כי, התברר שדרכונה של אחת מאתנו לא היה רשום על שמה. לא יכולנו להגניבה את הגבול בשם זר, כי היה לה סימן היכר מיוחד – עין אחת כהה ועין אחת בהירה. בכל זאת הצלחנו לקחתה עמנו עד וינה, ושם, לפי עצת המרד הארצישראלי שבמקום, נשארה והמתינה לדרכונה.

שהינו יום אחד בווינה, לילה אחד ברכבת – ואנחנו בטרייסט. צעדנו קילומטרים אחדים, חפצינו על גבינו, עם הפקיד המקומי של המשרד הארצישראלי, שלא דיבר אלא איטלקית, והובלנו לאיזה מקום לארוחת בוקר, כוס קפה ופרוסת לחם לבן שלא השביעונו.

חיש מהר עלינו באונייה. היו בה שתי מחלקות בלבד " מחלקה ראשונה ומחלקת תיירים. אנו היינו נוסעי סיפון, דבר זול ולא נוח, ובלי מזון. הסתדרנו על מכסה הבד של פתחת מחסן הסיפון, והבנות המעטות שבינינו, התחילו לטרוח בהכנת ארוחת הערב.

בצאתנו לדרך צוידנו בסל נצרים גדול מלא אוכל. משפחתנו אותו מצאנו נקניק טרף, זול, רך, ונוח להתקלקל. אכלנו ממנו פעמיים ביום, ושטנו אותו אל קרבנו במים חמים חינם מדוד הקיטור של האונייה. היינו שוכבים לישון אחר חצות, משסיימו הנוסעים את טיוליהם על הסיפון. 

הערת המחבר.

 בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים.

לא יכולנו לפרוש כלי מיטה והסתפקנו בשמיכות קלות. ב-5 לפנות בוקר היו הסיפונאים, שוטפי הרצפות, מעירים אותנו. במשך כל ימי הפלגתנו לארץ לא התרחצנו ולא החלפנו בגדים. אחדים מאתנו הגיעו לארץ כשעורם מגורה ב " חררה ".

החיים באונייה התנהלו כסדרם : חגיגות והופעות. אנו הורשינו להיכנס לאותם אירועים ולפעמים ערכנו חגיגה לעצמנו, שרנו ורקדנו ומשכנו אלינו קהל צופים. פעמיים ביום היינו אצים אל לוח המודעות שבאונייה, להיוודע על הנעשה בארץ.

החדשות היו מזעזעות. הארץ הייתה אחוזת אש : מאות הרוגים יהודים, בתים הרוסים, פרדסים שרופים. לפעמים היה נדמה לנו שאין לנו לאן לנסוע, שלא נמצא איש ולא נמצא דבר על כנו. באחד הימים הוזמנו אל יוסף שפרינצק שנסע עמנו באונייה – שלושת השליחים החוזרים ואנוכי.

התכנסנו בתאו ושוחחנו. לא היה בידו כל ידיעות נוסף על מה שקלטה האונייה ברדיו. וכך דיברנו סתם והשתדלנו לעודד והתעודד. שפרינצק היה אז ראש מחלקת העלייה של ההנהלה הציונית. באחת השיחות אמר בפתוס :

" עכשיו נחוצה עלייה, עלייה גדולה, נדרוש מהאנגלים לתת לנו להעלות בזמן הקרוב 100 איש ! " זה הכל ? תמהנו. מינימליזם שכזה הייתי מאוכזב.

אונייתנו הייתה אוניית פאר ושטה צעד אלכסנדריה שלושה ימים וחצי. שם התחילו תלאותינו. עברנו לאוניית משא והפלגנו בה לפורט סעיד. שהינו יממה וחצי והאונייה הוטענה מלט. היינו אפופים ערפל של אבק מלט. הנקניק שהיה מזוננו היחיד החל להבאיש.

רצינו לזרוק אותו לים, אך הפועלים הערבים קנו אותו מידינו ואנו קנינו בתמורה ענבים. באלה ובמעט לחם ניקודים הגענו כעבור יומיים ליפו. פקידי משרד הבריאות עלו על הסיפון וחששו להתקרב אלינו, מחשש מחלות מדבקות.

על כבש האונייה, עמד מלח בריטי חמוש, במדים לבנים ומגוהצים מאוניית הוד מלכותו " אסקס ". הלא קרא אלינו במבטא אנגלי : " בואו, בואו, והורה לנו לרדת.

עלייתי שלי לארץ הייתה אופיינית לתמונה הכללית. נמצאנו אז בראשית חורבן כלכלתם של יהודי פולין. עלייה מבוהלת של עשרות אלפי יהודים מפולין החלה בשנת 1925. מרבית העולים היו חסרי אמצעים, מקצתם בעלי אמצעים מוגבלים, ביסודם לא היו אנשים עובדים. הם לא רצו לעבוד עבודה גופנית ולשנות את אורח חייהם.

בשל אי היקלטותם של עולים אלה בארץ, נסגרה העלייה לשלוש שנים בהתערבותו של גורם זר, של ממשלת המנדט. עם פתיחת הסדק בחומת ההסגר לעלייה קטנה, מחודשת, לא ראה התנועה הציונית ליהודי פולין לעלות.

להיפך, אנשי נשיאות המשרד הארצישראלי ובהם מנהיגי התנועה הציונית שם, במקום לחוש בדופק ההיסטורי, במקום לקרוא לעם להתעודד ולהתארגן, במקום לקרוא לצעירים להגשים אישית ולעלות – חששו מאשון או מפגיעה שמא יצטרכו לשלם דמי נזיקין.

קם אז מולנו כוח עוין לנו ולמפעלנו בארץ – הערבים – שחרתו על דגלם את סיסמת השמדתנו.

הפרידות המסוערות והנהדרות של המוני יהודי פולין שליוו אותנו בתחנות הרכבת, היו ביטוי להרגשה עמוקה בנפש העם לגודל המומנט ההיסטורי, ולהזדהות. אך ללא הגשמה עצמית, ללא קריאה של הנהגת התנועה הציונית לא נעורו ההמונים לתזוזה.

אנו, בני התנועה החלוצית, ידענו את המוטל עלינו – לעול. ורק מעטים, בשולי התנועה, לבם נפל בקרבם והם נשארו מאחור. לקח הדברים שאירעו אז, בשנת 1929, נרשם בלבנו.

300 הסרטיפיקטים נוצלו כולם והחלוצים נקלטו רובם בתנועה הקיבוצית ובכיבוש העבודה. שוב ניתנה אז מכסה זעומה של רישיונות עלייה לחצי השנה הבאה, וכך נמשך הדבר כשנתיים. אפשר לומר בוודאות שלולא נקלטה העלייה החלוצית בעבודות כיבוש, לא הייתה נקלטת כליל.

להנהלה הציונית לא היו אז תקציבים להתיישבות, לארץ לא הגיע הון פרטי. ערכה של העלייה הזעומה הנ"ל לא נמדד על פי ממדיה, כי אם לפי עצם קיומה. נכבשו אז לעבודה עברית מקצועות אחדים בסקטור הממשלתי והפרטי, ומאז נשארו בידי יהודים.

השלטון המנדטורי הביט בתמיהה על התופעה הבלתי מובנת לו : מדי חצי שנה מגיעים לארץ מאות יהודים והם נקלטים בלא עזרת השלטון ובלא סיוע של המוסדות היהודיים. כיבוש העבודה הוא שפתח המשך לעלייה, עד שהגיעו זמנים יותר טובים.

בשנת 1932 התחילה עליית יהודי גרמניה. ראשוני העולים היו יהודים שהגישו שהקרקע בוערת תחת רגליהם ושם שאפו לבנות להם בית במולדת החדשה. עולים אלה הין אמידים יותר, היו בהם בעלי מקצוע וסוחרים, והפעילות הכלכלית בארץ גברה.

מכסות העלייה החלו לגדול משי חצי שנה. מאידך, בארצות מזרח אירופה, החלה הכלכלה היהודית להתמוטט, ובמקומות אחדים, בעיקר בפולי, היו התפרצויות אלימות נגד היהודים. הפרעות ביריד בעיירה הקטנה פשיטיק, סימלו את התגברות האנטישמיות וחוסר האחיזה ליהודים במזרח אירופה. בשנים, 1933 – 1934, הגיעו ממדי העלייה להיקף שלא חלמנו עליו לפני כן.

אך בשנת 19356 בא שינוי לרעה. אטליה הפאשיסטית תקפה את חבש, והעבירה לשם מאות אלפי חיילים דרך תעלת סואץ. כתוצאה ממלחמת איטליה – חבש התחוללו שינויים גדולים במצב הפוליטי באירופה ובעולם כולו.

הפאשיזם והנאציזם קמו בכוח רב בזירה הבינלאומית, הערבים, שהתעוררות לאומנית פקדה גם אותם, ראו סיכויים חדשים. האנגלים עמדו בפני שינוי ערכים ומבנים פוליטיים חדשים. הם מצאו פתרון בפיוס הערבים על חשבון העלייה היהודית. העלייה צומצמה באופן קיצוני ובד בבד עם זאת החלה אבטלה.

התמורה בממדי העלייה בשנים ההן הביאה להתפתחות חשובה פנימית אצל היהודים. קליטה רבה של עולים ללא עזרת השלטונות וללא תקציבים נוספים מההון הלאומי, יחד עם כניסת הון פרטי מסוים הוכיחו שגם בלא מימון מובטח מראש, תיתכן קליטת יהודים בארץ.

באון שנים שמעתי מפי אליהו גולומב ף דווקא בשנים שמגיעה עלייה גדולה לארץ, עלינו לעשות פעולות נוספות, להביא בעצמנו יהודים לארץ, נגד רצונם של בעלי הבתים האנגלים. עלינו להרגיל אותם לממדים גדולים יותר של עלייה.

ואכן, אז באו לעולם שתי האוניות הראשונות, הבלתי לגאליות, בקיץ 1934 – " וולס " ו-" וולס 2 ". כיודע ניסיונה של " וולס 2 " נסתיים בכישלון, והעולים שעל סיפונה לא הגיעו ארצה. בכך נגרם ז גם הפסד כספי גדול למבצעים – " החלוץ " בפולין : והוא איבד כל אפשרות להמשיך בפעולות של העלייה הבלתי לגאלית במשך שלוש שנים…..

במשך חודשים אחדים נטלתי חלק בניסיון בלתי שגרתי – להפעיל את " וולס 2 " על אנשיה ולהביאה לארץ.