דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן


תמורות במעמדם של רבני מרוקו המסורתיים – משה שוקד

דור התמורה

כל הגברים ברוממה, צעירים וזקנים ללא יוצא מן הכלל, נכחו בשבתות ובחגים בעת התפילה בבתי הכנסת, אלא אם כן היו רתוקים למיטת חוליים. אולם בימי חול השתתפו רק מעטים בתפילות הציבור באופן סדיר. היו אלה בדרך כלל זקנים, שעסקו בגידול צאן ולא היו בעלי משקים, והם באו לבית הכנסת השכם בבוקר בדרכם למרעה. להם היתה גם האפשרות להשתתף באופן סדיר בתפילות מנחה וערבית, שכן סיימו את עבודתם בשעות אחר הצהריים. אני משער שרוב הגברים המבוגרים ברוממה, שלא היה בידם להשתתף בתפילה בציבור, התפללו בביתם. למד אני זאת מנסיעותינו המשותפות, שבהן נהגו אנשי רוממה להניח תפילין ולהתפלל בבתי מארחינו. אף שבימי חול היתה הנוכחות בבתי הכנסת מועטת, הרי בראש חודש גדל מספרם של המתפללים, ובתוכם צעירים רבים. באופן כללי לא חלה בארץ ירידה ניכרת בשיעור הנוכחות בבתי הכנסת בהשוואה למרוקו, שם נהגו רבים מבני הקהילה לנדוד לרגל מלאכתם במשך ימות השבוע בין כפרי המוסלמים שבסביבה. לעתים אף נשארו ללון במקום עבודתם כל ימות השבוע, ושבו לבתיהם רק בשבתות ובחגים.

בשבתות, בחגים (להוציא יום כיפור) ובתפילות הערב התחלקו אנשי רוממה בין שני בתי הכנסת שבכפר. לעומת זאת, בתפילת שחרית התקיים רק מניין אחד בבית־ הכנסת המרכזי, שהשתתפו בו גם מתפללים מבית הכנסת השני, מאחר שבשעת־ בוקר מוקדמת זו לא ניתן היה לקיים שני מניינים נפרדים. הרצון להתפלל במניין דחק את רגשות האיבה, ששררו בין מתפללי שני בתי הכנסת. גם ביום כיפור התאחדו כל המתפללים לתפילה בציבור, בהעמידם את קדושת היום מעל לסכסוכי החולין. הם הסבירו זאת באמירה: ׳ברוב עם הדרת מלך.

הערות המחבר :  לצורך התפילה והקריאה בתורה בבית־הכנסת נחוצים לכל היותר שלושה ספרי־תורה.

הזכות לעלייה לתורה בימי שבת וחג מלווה הרמת תרומה לקרנות בית־הכנסת. מנהג זה, הנפוץ בבתי־כנסת רבים, נקרא ׳מכירת מצוות׳.

הסיבות להתפלגות של קבוצה גדולה של מתפללים מבית־הכנסת המרכזי, והקמת בית־הכנסת של משפחת ביטון כשנת 1965, נעוצות בתחרות ששררה בין בני סבאג לבין בני ביטון.

אולם השלווה לא שררה אף לא באחד משני בתי הכנסת שבכפר. בבית הכנסת המרכזי הדהדו תכופות מריבות קולניות על דרך ניהול התפילות והקריאה בתורה. עילה לכך היו האשמות שהוטחו כלפי הרב על אי יכולתו לשמור על הסדר במהלך התפילה ולהנחות את קהל המתפללים, או האשמות כלפי מספר מתפללים קשישים שהתעקשו להנחות את התפילות ואת הקריאה בתורה, בלי לשתף את יתר המתפללים. בשני בתי הכנסת של רוממה לא היה חזן קבוע. מתפללים שונים, זקנים וצעירים כאחד, נהנו מהזכות להנחות חלקים מהתפילה. הרב המקומי, שהיה גם מורה בבית הספר, עודד את השתתפותם של ילדים בקריאת התפילות, אף־על־פי שלעתים קרובות לא הוכשרו הללו לכך וגרמו להפרעות. נושא מתמיד למחלוקת היה אברהם סבאג הקשיש, אשר במרוקו היה איש אמיד, רב השפעה, ועמד בראש הקהילה. אף שכעת היה רועה דל ובריאותו רופפת, אלה שעבדו אצלו והיו כפופים לו, עדיין נטרו לו טינה. הוא התעלם בבית הכנסת מתהפוכות הגורל שהביאוהו לארץ המובטחת, ובאותה עת נישלו אותו מנכסיו, מעוצמתו ומזכויותיו. הוא קבע את מקומו על ספסל הבימה, יחד עם הרב, הגבאי והאורחים החשובים. כמקובל בבתי כנסת ספרדיים, יושב קהל המתפללים סביב קירות האולם כשהבימה במרכזו. אברהם סבאג נוהג היה לקרוא את התפילה בקול ולעלות לתורה בכל עת שירצה בכך, תוך התעלמות מרצונם של המתפללים מקבוצות משפחה אחרות. אפילו בניו וקרוביו, שכרגיל הגנו על שגיונותיו של הזקן, ניסו לפעמים לשכנעו להטות אוזן לתלונותיהם של המתפללים האחרים, אולם לשווא. ההתמרמרות הגיעה לשיאה באותן הזדמנויות, שבהן הכעיס אברהם את ירמיה אמזלג, אשר היה אחד מעובדיו באסאמר ואיכר מצליח ברוממה, שגם הוא קבע את מקום ישיבתו על הבימה. בעוד אברהם נשאר אדיש למחאותיו של ירמיה, התעקש האחרון שלא לוותר על זכותו להשתתף בהנחיית התפילה.

התחרות על הנחיית התפילה, תחרות שבה נטלו חלק צעירים וזקנים כאחד, יצרה בליל־קולות צורמני, שפגם במהלך התפילה והביא תכופות לידי התפרצות כללית של תלונות והאשמות קולניות הדדיות. הרב שימש מטרה מתמדת לביקורת ולהטחת האשמות, ולא רק בגלל אי־הסדר ששרר בעת התפילה. הוא גונה, למשל, על שקנה בכספי התרומות לבית־הכנסת ספרי־קודש לשימושו בלבד. בהזדמנויות שונות נטל חלק במריבות עם כמה מאנשי קהל המתפללים, כגון עזיז, בנו הבכור של אברהם סבאג, שבו פגע באחד החגים כשטען נגדו כי הוא שואף לעשיית מצוות ׳רק לשם הגאווה ולא לשם שמים׳. הרב המשיך לעקוץ את עזיז בהטיפו לו, שדווקא משום שהוא חקלאי אמיד ובעל טרקטור עליו להצניע לכת בבית הכנסת. בהמשך הוויכוח, שבו נטלו חלק בני דודיו של עזיז שיצאו להגנתו, הגיבו הללו בלשון חריפה. בלהט המחלוקת אף שמט אחד מהם את כובעו של הרב ודחפו מעל הבימה. בית הכנסת היה גם מקום לוויכוחים סביב בעיות הקשורות בהנהלת הכפר וסביב שאלות חקלאיות. כך, לדוגמה, בעת תפילת השבת הזהיר אחד החקלאים המצליחים את בעלי העדרים הפוגעים במטע הכפר, ואף הצביע על מתיישבים מסויימים. הללו דחו בזעם את האשמותיו.

בבית הכנסת של משפחת ביטון הופרעו התפילות בעיקר על ידי התפרצויותיו של דוד ביטון, שהיה שוחט ומנהיג קהל המתפללים. לשביעות רצונם של רוב אנשי בית הכנסת, שמר דוד בקפדנות על המשמעת בעת התפילות. בניגוד לבית הכנסת המרכזי התנהל הטקס בבית הכנסת של בני ביטון בסדר מופתי, דבר המסביר את סובלנותו של קהל המתפללים כלפי יחסו הנוקשה וחוסר אדיבותו של דוד. עם זאת לא סלחו באי בית הכנסת לדוד את יחסו הפוגע כלפי דודו הקשיש. באחד החגים, שבו חל גם יום הזיכרון לסבתו, ניסה דוד למנוע ממנו לקרוא את ההפטרה בנימוק שאין הוא מסוגל לכך. הקהל המופתע הביע התנגדות נמרצת לכוונתו של דוד, וכפה עליו לאפשר לאיש לקרוא את ההפטרה. בעקבות תקרית זו הדירו כל המתפללים את רגליהם מבית הכנסת במשך שבועות אחדים, ושבו אליו רק לאחר שדוד ביקש בפומבי את סליחת דודו, אשר מצדו פנה אל המתפללים וקרא להם לשוב אל בית הכנסת. אולם היו מתפללים שלא נענו לקריאה, והמשיכו להתפלל בבית־ הכנסת המרכזי.

תמורות במעמדם של רבני מרוקו המסורתיים- משה שוקד ושלמה דשן

%d7%93%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a8%d7%94בני רוממה, לרבות אלה שהיו מעורבים בהפרעות במהלך התפילות, הביעו מורת־ רוח מהתנהגותם הדתית והמוסרית של הדיוטות ומנהיגים כאחד, וניסו לתקן פגמים אלה. על אף הפגיעות ברב הרבו המתפללים להזמינו לסעודות בבתיהם, אפילו אלה שביזוהו בבית־הכנסת. נוסף על כך, בעת ששימש בתפקיד של שוחט נהגו לפצותו בנתחי־בשר גדולים מכפי המצופה. הרב מצידו מיהר להפיס את דעתם של מתנגדיו, לסלוח למעליביו ולהשלים עמם. דוגמה אחרת: עזיז סבאג העלה תרומות נדיבות לבית־הכנסת, פרש חסותו על תלמידי־חכמים שבאו להתארח בכפר, ועלה לבימה לדרוש בזכות אחדות ואחווה. לקראת חג השבועות ציין בדרשתו, שבשעה שניתנה התורה למשה, הקב״ה אמר למשה שעם ישראל ׳יהיו שפה אחת׳, כלומר שעליהם להיות מאוחדים. ביום הכיפורים ביקש ירמיה את סליחת אברהם מבאג על התפרצויותיו נגדו, בנוכחות בני הקהילה כולה שהתכנסה בבית־הכנסת המרכזי (לפירוט המאורע, ראה שוקד, 154-151:1971). מתפלל אחר שהיה מעורב תכופות בהפרעות התוודה באוזני, שהללו הצועקים בקול רם אפשר שהם דווקא בעלי ׳לב נקי׳, כלומר טובי־לב ונקיי־כפיים(אין ספק שבדבריו התכוון לעצמו). אף שהוא לא השתתף בחוג קריאת הזוהר, הציע לערוך מסיבה לחברי החוג(ביניהם היה הרב) עת סיימו מחזור קריאה, ותיכננו חגיגה לכבוד המאורע. לאחר שפגע בדודו הקשיש, מצאו את דוד ביטון בשעות הלילה בבית־הכנסת, כשהוא ממרר בבכי. אף נאלצו פעם לשאתו לביתו לאחר שחש ברע בעת שהתפלל בבית־הכנסת המרכזי, לשם עברו מתפללי בית־הכנסת של בני ביטון. עתה, משגילה דוד ענווה, שבר רוב המתפללים לבית־הכנסת שלו.

בני רוממה, שהצטערו על השיבושים שחלו בחיי הדת, הרבו להזכיר את הסדר המופתי ששרר בעת התפילה באסאמר שבמרוקו, בפיקוחם ובהדרכתם של מנהיגים נערצים. מהשוואת מאפייניהם ועמדתם של המנהיגים הדתיים ברוממה עם קודמיהם באסאמר מתבלטים הבדלים גדולים. רבה של רוממה, איש צעיר בשנות השלושים לחייו, היה ממוצא עירוני במרוקו. הוא נתמנה לכהונה זו על־ידי משרד הדתות (שאף שילם לו את שכרו) לאחר שבני רוממה התנגדו למינויים של שני מועמדים מקומיים בעלי הכשרה מעמראן. הללו היו הנציגים האחרונים שנותרו בכפר למנהיגות הדתית ממרוקו, מנהיגות שכללה ארבעה אישים נוספים: שניים נשארו עם קרוביהם ב׳אליאל׳(כפר בצפון הארץ, שבו שהו המתיישבים במשך כשנה עד שעברו לרוממה: ראה פרק ט״ו), ושניים שעלו לישראל מספר חודשים לפני שעלו שאר אנשי אסאמר, והתיישבו לבסוף בצפונית.

 כפי שכבר צוין לעיל בתיאור החיים בהרי האטלס (פרק ב), שונה היתה עמדת המנהיגות הדתית בחלק זה של הגולה מזו המקובלת באירופה. הקהילה היהודית באירופה, כפי שנתמסדה בשלהי ימי־הביניים, כללה ממלאי תפקידים בשכר לרבות כהונת הרב. העלייה לארץ ישראל בעשרות השנים שקדמו להקמת המדינה היתה ברובה מארצות אירופה, ורק מיעוטה מארצות הים התיכון. לפיכך אין תימה שחיי הדת בישראל נתארגנו על־פי הדפוסים שהיו מקובלים על יהודי אשכנז. לדוגמה: מוסדות הקליטה חילוניים כדתיים, הניחו שכהונת רב בשכר בכל מושב־עולים לא רק שאינו בניגוד לנוהג המקומי, אלא שהוא אפילו הכרחי. כהונת הרב היתה למעשה המשרה הראשונה במושב, שניתן היה להפקידה בידי אחד המתיישבים. קודם שבאו למקום, תיכננו אנשי רוממה לחלק את שלוש המישרות הציבוריות המרכזיות — מזכיר, קצין־ביטחון ורב — בין נציגי שלוש קבוצות המשפחה, שלפיהן התפלגו המתיישבים (סבאג, ביטון ומכלוף). אולם מוסדות ההתיישבות לא הסכימו לאייש מיד את תפקידי המזכיר וקצין־הביטחון במתיישבים מקומיים. לכהונת הרב, המשרה הפנויה היחידה, היו שני מועמדים שווים במעלותיהם, ממשפחות ביטון ומכלוף. כל אחת משתי המשפחות תמכה במועמד שלה, ואילו הקבוצה השלישית (בני סבאג) סירבה לאפשר לנציג של קבוצה אחת בלבד למלא תפקיד של מנהיגות, כל עוד לא יתמנו למשרות גם נציגי יתר המשפחות (ראה שוקד, 1971: 64-62). בני ביטון ובני מכלוף הגיעו בשלב מסוים להסכמה, שהצעיר מבין שני המועמדים ייגש לבחינות־ההסמכה של משרד הדתות ויתמנה באופן רשמי לכהונת הרב, אך בפועל יתחלקו שני המועמדים בתפקידים ובשכר של משרת הרב. תוכנית זו לא הוגשמה בעיקר בשל התנגדותם של בני סבאג. שני המועמדים, שאיבדו בהדרגה את תקוותם למצוא משרה מתאימה ברוממה, עזבו את המקום לאחר שנים אחדות ונתמנו לרבנים בכפרים, אחרים. עם עזיבתם, לא נותר   ברוממה מועמד מתאים למשרת הרב, ומשרד הדתות מינה לכהונה זו אדם מבחוץ. מאורעות אלה מעידים על הגורמים החיצוניים — מיסודה המינהלי של המנהיגות הדתית באמצעות מינוי רשמי של רב המועסק בשכר — שסייעו לערעור הארגון הדתי המסורתי של אנשי רוממה. מאז נותרו תושבי הכפר ללא מנהיגות דתית מקורית בעלת השפעה.

דור התמורה- תמורות במעמדם של רבני מרוקו המסורתיים – משה שוקד

 

assamarבהרי האטלס היתה זו המנהיגות הדתית הבלתי־רשמית, אשר כיוונה את החיים הדתיים ופיקחה על התנהגותו של הפרט. סמכותם של מנהיגים אלה התבססה על למדנותם שיצאה לה שם, על צדיקותם, ובמיוחד על זכות־אבות שלהם. לבולטים ביניהם ייחסו תכונות כריזמטיות, שאותן הביעו, למשל, בני הקהילה באמירה: ׳הם היו מדברים בשמים׳, כלומר חכמתם ויכולתם להתקשר עם הגורמים העליונים היו מעבר לתכונות אנושיות רגילות.  המנהיגים הדתיים החשובים באסאמר השתייכו לשתי משפחות, או אף למה שנראה היה כשתי ׳שושלות רבנים׳ — מבני מכלוף ואמזלג. בשנים שקדמו לעלייה, היו בכל אחת משתי המשפחות שני רבנים  פעילים ומכובדים ביותר, שאחד מהם צעיר מחברו. עם זאת השתתפו בהנהגת החיים הדתיים גם שתי דמויות בעלות חשיבות משנית: אחת מבני מכלוף והשנייה מבני ביטון, אשר עסקו בעיקר בשחיטה. שניים אלה היו אחר־כך המועמדים לכהונת הרב ברוממה, ועזבו את המושב כאשר מועמדותם נדחתה.

ארבעת הרבנים החשובים של אסאמר עלו כולם לישראל. לשני הקשישים ביניהם יוחסו תכונות כריזמטיות. אחד מהם, ממשפחת מכלוף, שהיה המנהיג הרוחני של אליאל, נפטר מספר שנים לאחר עלייתו. אחיו הצעיר ממנו נתמנה למשרת הרב של אליאל, אשר מרבית תושביה היו עתה עולים ממקומות שונים במרוקו ומאירופה המזרחית, ויוצאי אסאמר היו בה מיעוט קטן בלבד. המנהיג הנערץ השני היה ממשפחת אמזלג, והתיישב בצפונית זמן־מה לאחר עלייתו. הוא היה זקן מכדי שיוכל להסתגל לתנאי מוסדות השירותים הדתיים בישראל, ולכן לא נטל על עצמו מינוי רשמי. בדרך־כלל כינו אותו בשם־החיבה ׳רבי אל־עזיז׳, כלומר היקר. בהזדמנות אחת, שעה שתיארו בפני שניים מזקני רוממה את זכות־האבות של רבי אל־עזיז, העלו את הסיפור אודות סבו(רבי דוד אמזלג) ׳שהכה מכה גדולה׳ שיח׳ מוסלמי. יום אחד, כך סיפרו, עת עבר השיח׳ במקום, ראה את רבי דוד מרביץ תורה בתלמידיו. שאל השיח׳ את מלוויו: ׳מדוע עושה יהודי זה מהומה כה גדולה , חמתו של רבי דוד בערה בו, והוא קילל את המוסלמי שכוכבו יפול ארצה ויתרסק ואכן,למחרת היום נתקיימה הקללה והשיח׳ איבד את כל הונו. שמע אבותיו של רבי אל־עזיז היה מפורסם מזה דורות רבים. כשפגשתיו בחתונה, שבה השתתפו רבים מאנשי רוממה, סיפר לי שסב־סבו הזהיר את בני קהילתו טרם מותו, שלא יעקרו ממקום הולדתם עד שיתגלה מעיין תחת העץ שבקרבת בית־הכנסת. לאחר ימי דור, כאשר אמנם נתגלה מעיין במקום האמור, יצאו בני הקהילה והתפזרו בסביבה, וכך הוקמו אסאמר ויתר הקהילות היהודיות שבאותו אזור. זקן אחד מבני משפחת ביטון סיפר לי, שרבי אל־עזיז היה נוהג לסובב בקהילות היהודיות הסמוכות לאסאמר במשך ימות החול, אולם תמיד היה שב לביתו בערב שבת, אפילו היה במרחק של שמונה ימי מסע. כלומר, היתה לו קפיצת הדרך.

כאשר חלה ברוך מכלוף, לקחו גיסו לבית־החולים בעיר הקרובה, אולם הרופאים לא עלה בידם לאבחן טיב מחלתו ושלחוהו לביתו. השניים חזרו לרוממה, והגיס יצא לצפונית להתייעץ ברבי אל־עזיז. הרב גילה לו שברוך חלה, ׳כאשר פגע בטעות במישהו שאוהב אותו׳. הוא שלח לברוך קמיע, שענידתו תביא לו מרפא. כשסיפרו את הדבר לברוך, נזכר שבחצות ליל שבת שמע קולות מוזרים עולים מדיר הכבשים. הוא קם ממיטתו, יצא לדיר וחבט בכבשים עד שנרגעו. למחרת חלה. לכל אדם, המשיך ברוך, יש מתחת לאדמה כפיל בן־גילו. מהודעתו של אל־עזיז הבין ברוך, שעת חבט בכעסו בכבשים דרך על כפילו הדואג לשלומו. כששב ברוך לביתו, עקב כפילו הנפגע אחריו. כל מבט של הכפיל חדר לגופו של ברוך והכאיב לו כדקירת סכין. במקרה זה הוכיח עצמו רבי אל־עזיז לא רק כרואה נסתרות, אלא גם כבעל יכולת להתקשר עם רוחות שלא מן העולם הזה.

בין המספרים היו שהוסיפו, כי באסאמר היו רבנים נוספים חשובים כרבי אל־עזיז, ואפילו דגולים ממנו. הנערצים ביותר היו שני רבנים מבני מכלוף, שאחד מהם נפטר זמן קצר לפני העלייה לארץ, והשני נפטר באליאל. אך מאז פטירתם נותר רבי אל־עזיז נכבד מכל רבני אסאמר.

תמורות במעמדם של רבני מרוקו המסורתיים -משה שוקד-שלמה דשן

 אסאמאר

בעוד הרבנים הצעירים יותר, יוצאי אסאמר, התפרנסו בישראל ממשרותיהם כרבנים כפריים, כשוחטים וכד׳, נתמך רבי אל־עזיז בתרומות נאמניו שהשלימו את הקיצבות שניתנו לו ממשרד הסעד ומקרנות־עזרה מקומיות. רבי אל־עזיז היה היחיד שעבורו אספו בני רוממה תרומות גם בהיעדרו (התרמות לטובת תלמידי־חכמים נערכו במקרים אחרים רק בנוכחות מקבלי התרומות). רבי אל־עזיז נהג לעזוב את צפונית רק לעתים רחוקות, והוא לא ביקר ברוממה במשך כל הזמן ששהיתי במקום. על מעמדו המיוחד תעיד המגבית שנערכה למענו ביום הכיפורים בבית־הכנסת. רבי יוסף אמזלג, שני במידת פירסומו לאחר קרובו המבוגר יותר, התגורר אף הוא בצפונית. בדומה לרבי אל־עזיז הגיע לישראל מספר חודשים לפני עלייתם של אנשי רוממה. עם הגיעו נשלח לכפר שיושב על־ידי יוצאי הקהילות השכנות לאסאמר. אך הוא לא מצא תעסוקה מתאימה במקום, ולפיכך עבר לצפונית, שם הועסק כשוחט במשחטה המקומית. אנשי רוממה, אשר כיבדוהו מאוד, נהגו לבקרו בעיירה והזמינוהו לרוממה, שבה היה עושה ימי שבת או חג פעמים אחדות בשנה. בעוד רבי אל־עזיז, שלא היה בעל משרה, אספו בשבילו אנשי רוממה תרומות במזומנים, הרי את רחשי הכבוד לרבי יוסף הביעו בעקיפין. אחדים, מהם בעלי עדרים, הקדישו לו מדי שנה טלה, שגידלו במיוחד בשבילו עד שרבי יוסף החליט לשחטו או להמירו בטובין או בכסף. מן הראוי לציין, כי על אף שרבי אל־עזיז ורבי יוסף זכו להערצה כללית, לא נחשבו מעולם מועמדים למשרת הרב ברוממה, וזאת גם למרות שבצפונית התקיימו בצניעות רבה ולא היו קשורים לקהל־מתפללים קבוע. הסיפורים אודות רבני אסאמר המפורסמים משקפים את גדולתם המוסרית, את חכמתם ואת תכונותיהם העל־טבעיות. מלמדים הם גם אודות מעמדם של המנהיגים הדתיים בקהילות רבות אחרות במרוקו. כוחם להעניש גויים רשעים, יכולתם להתקשר עם העולם הנסתר והניסים שחוללו — הם נושאים שכיחים בסיפורי־עם יהודיים ממרוקו(ראה נוי, תשכ׳׳ד, ובמיוחד סיפורים 37,29,5 ו־50: חדד, תשל״ג ועוד).

 

ארגון החיים הדתיים של יהודי הרי האטלס היה שונה מאוד מזה של החברה הברברית־מוסלמית הסובבת. אולם התכונות הכריזמטיות של מנהיגים דתיים והופעתן במשפחות מסוימות, נמצא להן הקבלה מסוימת באופי המנהיגות הדתית של שכניהם הברברים, שהכריזמה אצלם היתה תכונה אישית העוברת בירושה. זכות אבות, שיוחסה לרבנים הדגולים של אסאמר, ניתן להשוותה למושג ה׳ברכה׳ (ברכה, בערבית), תכונת הקדושה המיוחסת למרבוט (הקדוש) המרוקאי ולצאצאיו. אולם הברכה אינה מתחלקת שווה בשווה בין כל צאצאיו. הללו שזוכים בה מוכיחים זאת ביכולתם לחולל נימים, והם המרבוטים האמיתיים (ראה גירץ, 50:1968). וכך מתאר גירץ את מהות הברכה: ׳ניתן להשוות את הברכה לעוצמה אישית מרוממת ומדריכה ולגדולה מוסרית. ברכה היא מתנת שמים, שבה משופעים המרבוטים׳ (שם, 44). בדומה לברכה, אף זכות־אבות הוא מושג שקשה להגדירו. נראה לי שמושג זה בא לתאר תכונה תורשתית של עליונות מוסרית, שנוכחותה בעולם נראית כמעשה נימים לאלה שאינם ניחנים בה.

 

בהשוואה לתכונות המנהיגות הדתית המיוחסות לרבי אל־עזיז ובני דורו, חסר היה הרב הממונה של רוממה סמכות מוסרית או גדולה דתית בעיני קהלו. הוא היה בחזקת עובד מדינה, בעל ידיעות בהלכה ובמנהגי הדת, אבל לא ניחן בזכות אבות או בכריזמה אישית. שני המועמדים המקומיים למשרת הרב, שעזבו את רוממה מספר שנים קודם־לכן, היו גם הם דמויות משניות בהשוואה לרבני אסאמר שבאליאל ובצפונית, על אף שבאסאמר נודעו השניים כשוחטים מוכשרים, ובהדרגה היו זוכים למעמד מכובד יותר. מאז עזבו השניים את המושב, קיבלו שני חקלאים מקומיים (דוד ביטון ואליהו סבאג) הסמכה לשמש כשוחטים והתחילו לטפח יומרות למנהיגות דתית. אף אחד מהם לא נהנה מזכות אבות. דוד, בנו של נפח עני באסאמר, גבר בשנות השלושים לחייו, התפרנס בצמצום מעבודתו כחקלאי. אביו הזקן זכה להוקרה ברוממה בשל צניעותו וטוב־לבו, אך לא נחשב לחכם בתורה. גם לשני אחיו הגדולים של דוד לא ניתנה האפשרות להתפנות ללימוד תורה, אך בישראל השתפר מצבם החומרי מאוד, ואחד מהם היה למנהיג בעל השפעה בקבוצת בני ביטון. שאיפותיו של דוד למנהיגות דתית תאמו את הציפיות החברתיות של משפחתו. אולם דוד, אף שהיה מוכשר ובקי בענייני הלכה ומנהג, תכונותיו האישיות הפריעו למימוש שאיפתו. מדי פעם היה מתפרץ בזעם, נוהג בחוסר אדיבות ופוגע אף בתומכיו. יום אחד סירב, ללא מתן הסבר, להמשיך לעסוק בשחיטה. התנהגות קאפריזית זו וכן התקרית עם דודו, פגעו קשה בתדמיתו בעיני ידידים ויריבים כאחד, והמעיטו סיכוייו לעמדת מנהיגות דתית. נוסף על כך, הופעתו החיצונית לא היתה מרשימה, וגם לא הצטיין במידת הכנסת אורחים. לא ניתן היה להשוותו אל הדמויות הנערצות של המנהיגים הדתיים במרוקו, שקצתם היו עדיין בין החיים בישראל.

אליהו סבאג, השוחט המוסמך השני, היה חקלאי מבוסס בגיל העמידה. אף שהיה בן לקבוצת המשפחה האמידה ביותר באסאמר, לא נודעו אבותיו בתכונות רוחניות נעלות, ולפיכך לא נהנה מזכות אבות. התנהגותו האדיבה והצנועה, התרחקותו מהמאבקים הפוליטיים, שבהם נטלו חלק קרוביו ואף עמיתו דוד ביטון, זיכו אותו בהוקרה רבה ברוממה. המתיישבים העדיפו את שירותי השחיטה של רבי אליהו, כפי שכינוהו, על שירותי הרב של רוממה. אולם רבי אליהו לא ניצל יתרון זה. כך, למשל, ביקרתי פעם אצל אחד המתיישבים, כאשר חזר בנו ובידו מחצית מנת הבשר ששלח אביו לרבי אליהו על ששחט לו כבשה. רבי אליהו סירב לקבל את נתח הבשר כולו, כיוון שסבור היה שניתן לו די והותר. האב עמד על דעתו והורה לבנו לחזור אל השוחט הענו עם יתרת הבשר. אף שרבי אליהו נהנה מאהדה רבה, לא היה בכך עדיין כרי להעמידו בדרגה אחת עם המנהיגות הדתית מאסאמר. וכך אמר לי אחד מזקני רוממה הנכבדים בהתייחסו בזלזול לשני השוחטים: ׳במרוקו לא נחשבו שניים אלה לחכמים. הם היו לחכמים רק בישראל. במרוקו היו בודקים אותם מלמעלה למטה, אבל כאן עבירה בעלמא׳. הלה לא חסך שבטו אף מן הרב, אם כי העריכו יותר מאשר את האחרים, שכן סבר כי הוא בקי בתלמוד שלימודו היה נדיר בהרי האטלס. השכלתו הדתית הרחבה יותר של הרב, אף שזכתה להכרה, לא היה בה עדיין כדי להעניק לו סמכות דתית, כשם שלשני המועמדים המקומיים, השואפים למשרה זו, חסרה היתה סמכות הנובעת מאישיותם או מזכות אבות. מכל האמור לעיל ברור, כי מתיישבי רוממה המשיכו להוקיר את המנהיגות הדתית המסורתית. וכיוון שכך, עלינו לברר את הסיבות שבגללן לא התיישבו רבני אסאמר ברוממה, אלא בקהילות אחרות שאוכלוסייתן התקבצה מעדות שונות וממקומות שונים. נוסף על כך, עלינו לברר אם העדרם מרוממה היה גורם יחיד להפרעות בבית־הכנסת. נדון תחילה בשאלה השנייה, שהתשובה עליה תסייע בהבהרת השאלה הראשונה.

חכם אברהם דהאן מקצת שבחו

חכם אברהם דהאן נולד לאמו איזה ולאביו רבי מאיר ביום ח' טבת בשנת תרע"ה (1915) בכפר אסאמר במחוז איית בולי בהרי האטלס במרוקו. משפחת דהאן מיוחסת לדוד המלך ונרמז בראשי תיבות שמם המקורי – אדהא"ן: אני דוד המלך אשר נמשחתי.

בשנת תרפ"ט (1929), בגיל 14, חכם אברהם דהאן נסע לעיר הגדולה מראכש ללמוד אצל חכם מכלוף אבוחצירא וחכמים נוספים. אצל חכם אבוחצירא השתלם במלאכת השחיטה והמילה. 

בשנת תרצ"ה (1935), בגיל 20, חכם אברהם דהאן נשא לאשה את סעדה לבית אזרד, אך היא נפטרה, ולא נולדו להם ילדים. בשנת תש"ז (1947), בגיל 32, נשא לאישה את זוהרה, אחותה של אשתו הראשונה.

חכם אברהם דהאן שימש כשוחט ומוהל, וגם קולו הערב עמד לו לשמש כחזן וכקורא בתורה. אך סרב לקבל שכר ממצוות אלו, לפרנסתו היה מלמד תורה את ילדי ישראל, והיה מכתת רגליו בין התלמודי תורה שהיו פזורים בכפרים באזור שבו גר. לימים, חכם אברהם דהאן התמנה לרב הכפר אסאמר, הכפר בו נולד וגדל. 

בשנת תשט"ז (1956) חכם אברהם דהאן דאג לעלות לארץ ישראל את כל בני קהילתו. למרות שחלקם התפזרו למקומות שונים, שמר על קשרים בין המשפחות, והמשיך להנהיגם גם בארץ.

חכם אברהם דהאן התיישב במושב מלאה בחבל התענך, וכיהן כרב המושב. בפועל שימש גם כרב המושבים הסמוכים: גדיש וניר יפה. חכם אברהם דהאן דאג לחינוך הילדים ולהקמת בית ספר המתאים לרוח המשפחות. כרב המושב נשא בעול יחד עם כל בני קהילתו בנטיעת עצים וחפירת תעלות במסגרת הקרן הקיימת לישראל.

חכם אברהם דהאן, זקן ושבע ימים, השיב את נשמתו לבוראו ביום ה' חשון בשנת תשס"ט (2009). כאות הוקרה לפועלו רב השנים, קראו בני קהילתו את בית הכנסת בישוב מלאה על שמו – 'מגן אברהם'. 

חכם אברהם דהאן כתב כמה חיבורים, אך ספרו היחיד שיצא לאור הוא 'זכרונות אברהם' – חידושים ודרשות.

מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראלמלמד שמידת הצדיקים להסתכל על הצד הטוב שבאדם.

'וירא ישראל את בני יוסף ויאמר: מי אלה?' – אמרו בתנחומא שיעקב אבינו ראה שעתיד ירבעם בן נבט לצאת מאפרים, ויהוא בן נמשי לצאת ממנשה, לכן אמר: מהיכן יצאו אלו – שאינם ראויים לברכה. 
'קחם נא אלי ואברכם' – הרי לנו מידת הצדיקים שמסתכלים על הצד הטוב שבאדם, ועל ידי כך יכולים הם להשפיע עליו רוחניות וגשמיות. ובוודאי שהיא ממידתו של השם יתברך שנאמר בו: 'ורב חסד'.
ואמרו חז"ל במסכת ראש השנה: שהקב"ה מטה כלפי חסד, כלומר גם אדם שנמצא בדינו שזכויותיו שווים לזדונותיו, זוכה הוא ליישב אצל הצדיקים.

זכרונות אברהם, פרשת ויחי עמ' 104-105, הוצאת המשפחה תשס"ט (2009)

מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראלמביא רמזים מהתורה ומתהילים לנוהגים במאכלי חלב בשבועות.

המנהג לאכול דברי חלב בחג השבועות רמוז בתורה: שכן התורה התחילה באות ב' – 'בראשית' וסופה ל' – 'לעיני כל ישראל' ואמצעיתה באות ח' – בפסוק: 'כל הולך על גחון'. 
דבר זה רמוז גם במה שאמר דוד המלך: 'להגיד בבוקר חסדך' – כלומר את השבח וההודיה להשם יתברך מבטאים אנו, גם ע"י שאנו אוכלים מאכלי חלב, לכבודה של תורה

זכרונות אברהם דרשה לחג השבועות עמוד 369 הוצאת המשפחה תשס"ט (2009)

מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפאמלמד השוויון שביקש דוד לא לשכוח הצדקה, אלא להודיע לעשיר.

'אם כסף תלווה את עמי את העני עמך' – מובא בתנחומא פרק ט' אמר דוד לפני הקב"ה: ריבון העולם, 'ישב עולם לפני א-להים' – כלומר תיישר עולמך בשווה שכולם יהיו בינוניים: לא חלק עניים, וחלק עשירים וחלק בינוניים. אמר לו הקב"ה: אם כן 'חסד ואמת מן ינצרוהו?!' – כלומר אם יהיו כולם עשירים או עניים מי יוכל לעשות חסד?! עד כאן לשון המדרש. 
לא שדוד שכח מצוות צדקה, אלא בא להודיע לעשיר: שכל מה שיש לעשיר, יש בו חלק לעני.

זכרונות אברהם פרשת משפטים עמוד 140 הוצאת המשפחה תשס"ט (2009)

מדברי הרב בעניין 'לימוד התורהמלמד בני התורה שלא לבטל אחרים, אדרבא אחריותם ללמדם.

חייב אדם להעריך את עצמו על היותו בן תורה, וכשמחתו של רב יוסף בחג השבועות שהיה שמח שמחה יתירה ואומר: אלמלא יום זה שגרם לי להיות חכם, כמה יוסף יש בשוק?! 
הערכה זו אמנם, אינה מצדיקה זלזול באחרים וביטולם, אדרבא היא מחייבת את בן התורה למלא את ייעודו הכללי – ולהשפיע עליהם. היא מטילה עליו אחריות כבדה. היא מחייבתו לקרב את הבריות לתורה בדרכי נועם. אין בהערכה זו שום רשות לרדיפת כבוד, ממון, או כל תועלת אחרת, יש בה רק דבר אחד – שמחה על הזכות שבחובה; הכרה כי באמצעותו יכולה התורה להילמד בישראל.

זכרונות אברהם, דרשה לחג השבועות עמ' ,365 הוצאת המשפחה תשס"ט (2009)

מדברי הרב בעניין 'מסורת אבותמלמד שחינוך הילד מביא לחיזוק ולהטבה במעשה ההורים.

ראו חכמים בלידת ילד זמן חיזוק גם בשביל ההורים. ביאת ילד לבית מביאה הטבה במעשה ההורים, כי כל הורה מעוניין שבנו יתחנך בחינוך טוב ומוצלח, והילד במשך הזמן הוא למעשה בבואה ואספקלריא למעשיהם של ההורים כדברי חז"ל: דברי התינוק בשוק – או של אביו או של אמו'. 
ומכאן המקור לברכה: 'ישמח האב ותגל האם' – כי הילד הוא שמחה בשביל האב, וגילה בשביל האם, כי שמחה מורה – על דבר תמידי וגילה – על דבר חדש במיוחד.

זכרונות אברהם דרשות לברית מילה עמוד 392 הוצאת המשפחה תשס"ט (2009)

מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמיםמלמד גדול השלום שאין העולם מתנהג אלא על פי השלום.

'לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום' – גדול השלום שניתן, שאין העולם מתנהג אלא על פי השלום, והתורה כולה שלום, שנאמר: 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'. 
בשחרית ובערבית – שואלים איש לרעהו לשלום, וכן כשבא אדם מן הדרך, ובערב חותמין את 'קריאת שמע' – בברכת 'השכיבנו אבינו לשלום' ובשבת חותמין – 'הפורס סוכת שלום עלינו ועל כל ישראל ועל ירושלים אמן', ותפילה חותמין – 'המברך את עמו ישראל בשלום', וגם ברכת כהנים מסיימת – בברכת השלום. וזה שאומר הנביא: 'בריתי היתה איתו החיים והשלום'

זכרונות אברהם, פרשת פנחס עמ' 233, הוצאת המשפחה תשס"ט – 2009

תמורות במעמדם של רבני מרוקו המסורתיים – משה שוקד-שלמה דשן

העדרם של המנהיגיםדור התמורה

העדרם של המנהגים הדתיים הנערצים יש בו משום תשובה חלקית בלבד לאי־הסדר במעמד התפילה. יש לשער, כי השינויים אשר חלו בתחומים אחרים של הארגון החברתי המסורתי מאז העלייה לארץ, תרמו לאי־סדר זה. הסכסוכים, אשר פרצו בין חברי שכבות שונות של הקהילה באסאמר, משמשים סימוכין לטענה זו. אף שבמרוקו שררה הבחנה ברורה בין האליטה הכלכלית והפוליטית לבין המנהיגות הדתית, נמנו האמידים בקהילה בין בעלי ההשכלה (לדוגמה: עזיז, בנו בכורו של אברהם סבאג, הוסמך בצעירותו לשחיטה, אף שלא התכוון לעסוק בכך). יתירה מזו: יחסים חברתיים הדוקים, שאף חוזקו בקשרי נישואין, חיברו בין בני סבאג לבין הרבנים מבני מכלוף ואמזלג. אין תימה, שאברהם סבאג וכמה מקרוביו(שהיו בעלי ספרי־תורה) וכן הרבנים המכובדים היו בין מנהיגי בית־הכנסת במרוקו. תיארנו את התנהגותו של עזיז סבאג, בנו־בכורו של אברהם, אשר נועד מנעוריו לרשת את מקום אביו כמנהיג הקהילה. במאמציו לקיים את מעמדו הקודם, תרם סכומים גדולים למצוות והתעלה בכך על מתחריו. הוא אף נהג להדגיש חסידות יתירה ולגלות נדיבות כלפי תלמידי־חכמים אשר ביקרו ברוממה. הוא חש תרעומת עמוקה כלפי הרב, אשר לא גילה יחס של כבוד למעמד המיוחד שבו זכו בני סבאג במרוקו. עזיז היה האיש שאותו גינו במיוחד על הכשלת התוכנית לפיצול משרת הרב בין מועמדי ביטון ומכלוף. דומה שבני סבאג, שהונהגו באותה תקופה על־ידי עזיז, התנגדו לתוכנית מפני שהמועמדים המוצעים (שהיו דמויות משניות במנהיגות הדתית באסאמר) לא היו קשורים לבני סבאג בקשרי־נישואין, או ביחסים חברתיים הדוקים אחרים. מועמדים אלה לא תאמו את הסדר המסורתי שנוצר באסאמר על־ידי מיזוג המנהיגות הדתית עם האליטה הכלכלית והפוליטית. עזיז סבאג סיפק עדות נוספת למערך החברתי שהיה קיים במרוקו, כאשר ביום הכיפורים ניהל את איסוף התרומות בשביל רבי אל־עזיז, שהיה מקורב לבני סבאג. יחסים וקשרים אלה של תלות הדדית אושרו בדבריו של רבי אל־עזיז, שעה שסיפר על חיי הקהילה במרוקו. לשאלתי, מי היו מנהיגי קהל המתפללים באסאמר, השיב בנימה פסקנית: ׳בני סבאג שהיו עשירים מאודי׳ מערכת היחסים שתיארנו מחזקת את ההבחנה, שבעוד האמידים ובעלי ההשפעה בחברה באסאמר תמכו בפרנסת המנהיגים הדתיים הנערצים, אלה סיפקו להם צידוק לעמדת העליונות שבה זכו.

בדיון בנושא הכריזמה פיתח אייזנשטדט את ההשערה, ש׳מקורות היוקרה, כמו גם הכבוד שרוחשים אנשים לאחרים, נעוצים לא רק בעמדותיהם הארגוניות(של כוח, כלכלה וכוי), אלא גם במידת קרבתם השונה לתחומים המהווים את המוקד המוסדי של הכריזמה, כלומר — סוגים שונים של מרכזים (פוליטי, תרבותי וכוי), ובמידת השתתפותם בתחומים אלו׳ (1968: 33). במסגרת ניתוח זה, הרי המנהיגים הדתיים של אסאמר העניקו לאמידים ובעלי־ ההשפעה גישה נוחה אל נושאי הכריזמה.

 בניגוד לעדויות מקהילות הרי האטלס, דיווחו של גולדברג (1972) על קהילה מסורתית שהגיעה בשלמותה מלוב, מלמד על מידה גבוהה של המשכיות חברתית ותרבותית.

 

מערך חברתי זה התפורר בישראל. האליטה הכלכלית והפוליטית במרוקו איבדה את מקורות כוחה ועליונותה על השכבות הנמוכות יותר. עם זאת, הללו שנמנו באסאמר עם השכבות הנמוכות ואשר בישראל השתפר מצבם, חתרו להשגת שוויון גם במונחים דתיים. וכך, למשל, דרש עתה ירמיה אמזלג, שהיה בין העניים וחסרי ההשפעה באסאמר, מעמד שווה לזה של מעבידו לשעבר, שהיה העשיר באנשי הקהילה. נישואי בנו לבתו של אברהם סבאג לא היוו בשבילו הוכחה מספקת לשינוי מעמדו, ולא פיצו אותו על עלבונות העבר. הוא שאף להוכיח בכל הזדמנות כי הוא בקי בהלכות התפילה לא פחות מאברהם, שניהל את קהל המתפללים באסאמר. בדומה לכך סימל בית־הכנסת שהוקם על־ידי בני ביטון והונהג על־ידי דוד, את השוויון והעצמאות שהשיגו ברוממה.

המנהיגות הדתית של הרי האטלס, שלא היתה מיומנת ובעלת צביון פורמלי כמו זו של יהדות תוניסיה, למשל, אלא נתאפיינה יותר בתכונות כריזמטיות והיתה משולבת באליטה הכלכלית, היתה שרויה במצוקה בשלבים הראשונים של ההתיישבות בארץ. הארץ המובטחת לא נתגלתה כמכניסה אורחים למנהיגות דתית זו. עם הגיעם התקבלו העולים על־ידי יהודים ששאפו לשחררם מתפיסת־העולם המסורתית שלהם, ולהחדיר בהם אידיאולוגיות חילוניות וגישה מדעית מערבית, ובמקרים אחדים אף גוון דתי־מסורתי ממקור אשכנזי. תחיית הלשון העברית לא רק שהסירה את המסתורין שבטקס הדתי, אלא גם חשפה את המגבלות שבהכשרה שקיבלו המנהיגים הדתיים במרוקו. מנהיגיה הדתיים של אסאמר לא התאימו לארגון שירותי הדת בישראל. יתר על כן, הם לא יכלו להסתמך יותר על שותפיהם הוותיקים, אשר עם עלייתם לארץ איבדו את מקורות כוחם, והיו נתונים בהתמודדות קשה לא רק עם התנאים הכלכליים החדשים, אלא גם עם בני קהילתם שהיו נחותים מהם בעבר. לפיכך מצאה עצמה המנהיגות הדתית חסרת אונים מול הנסיבות החדשות, חיצוניות ופנימיות כאחת, ללא יכולת לנקוט תגובה בת־משמעות ובעלת סמכות לגבי החוויות המטרידות שבהן התנסו בני קהילתם. נראה שהסביבה החדשה היתה בעלת השפעה מפוררת על המערך החברתי והדתי המסורתי של קהילות הרי האטלס(ראה גם ווילנר, 1969), אולי יותר מאשר על קהילות עולים מאזורים אחרים של צפון־אפריקה. זעזוע זה התרחש גם באותן קהילות של עולים מהרי האטלס, אשר מוסדות ההתיישבות העניקו להן עצמאות רבה יחסית בניהול ענייניהן הפנימיים. עם זאת, במספר כפרים שבהם היו יוצאי הרי האטלס מיעוט קטן מכלל האוכלוסיה, השתדלו הם למנות את מנהיגיהם הדתיים למשרת הרב המקומי. היה זה חלק ממאבקם עם יוצאי מקומות אחרים בתחרות החריפה על משאבים כלכליים ותפקידים ציבוריים." המנהיגים הדתיים של יוצאי אסאמר פרשו לסביבה שאוכלוסייתה רבגונית ואשר בה היו אפשרויות תעסוקה רבות יותר. אכן חלק מהם הסתגל, ובשלב מאוחר יותר הצליח להשתלב במשרות בארגון הדתי החדש. בהיותם רחוקים מקהילת־המוצא שלהם, עלה בידם גם להחזיר לעצמם קצת מבטחונם העצמי ומכבוד מעמדם הקודם. המרחק במקום ובזמן איפשר להם לטפל ביתר יעילות, ולהגיב באורח משמעותי יותר, לשינוי במצבם ובגורלם של בני קהילתם. כעת יכלו להיות נדיבי־לב כלפי האליטה הכלכלית והפוליטית הקודמת, בלי לסכן את מעמדם בעיני החקלאים המצליחים ובעיני חברי המושב בעלי ההשפעה. הם לא סיפקו עוד צידוק לעמדתם של העשירים ובעלי הכוח, ישנים או חדשים, והתרכזו בפתרון הבעיות הקיומיות שעמדו בפני קהל המאמינים בהם. עם השינוי שחל במצבם ובגורלם של כל תושבי אסאמר, היו עתה כולם שווים זה לזה ביכולת הגישה למנהיגיהם הדתיים, המצויים אמנם במרחק גיאוגראפי.

 אולם יחד עם שינוי זה נשבר הקשר המתמיד שהיה לבני הקהילה עם מוריהם הדתיים, אשר תיווכו בינם לבין עולם הרוחניות. הרב הממונה, כמו הטוענים למנהיגות דתית מבני המקום, חסרה היתה להם האיכות הרוחנית העשויה לקשרם עם עולם הקדושה. תושבי רוממה נאלצו לנסוע למרחקים, או להמתין לביקורים של אנשי־מעלה, אמיתיים או מתחזים (לעתים לא הצליחו להבחין ביניהם), כדי לחוש שוב בזוהר הרוחני של מנהיגי העבר. הפופולריות הגוברת של העליות־לרגל למקומות הקדושים כגון מירון (ראה פרקים ח, ט), קשורה כנראה גם היא לתחושת האובדן בתחום החיים הדתיים בקרב אנשי רוממה. בלעדי מנהיגות העבר נותרו המתיישבים ללא סמכות מוסרית, שתכוון את התנהגותו של הפרט בחיי הקהילה. ערעור הסדר המסורתי לא יצר אצל יוצאי הרי האטלס את הרגשת הנפילה הדתית האישית, בדומה לזו שראינו אצל יוצאי ג׳רבה שהתיישבו בערים (ראה פרק ו). בה במידה שיוצאי הרי האטלס חשו והביעו צער על החסרון הדתי (כפי שנתגלה בפיחותה של המנהיגות הדתית ובמצבו של בית־הכנסת), התנסו גם בחוויית התעלות דתית, אישית וקהילתית.

תמורה במעמדם של רבני מרוקו המסורתיים

דור התמורה

באי־הסדר ובמבוכה בחיי הדת ברוממה יש משום ביטוי לתהליך המעבר מן המערך הקהילתי המסורתי(המבוסס על יחסי תלות הדדית בין מנהיגי הדת — נושאי התכונות הכריזמטיות — לבין בעלי הממון וההשפעה) אל סדר חברתי שוויוני וחוקי, המבוסס על נושאי תפקידים בעלי הכשרה פורמלית, הנבחרים או הממונים בכל תחומי החיים, ובכללם תחום הדת. הרבנים שהיו נערצים באסאמר, אם כי לא היו לכאורה חלק מההיררכיה של קבוצות המשפחה, העניקו תמיכה מוסרית לשיטה חברתית, כלכלית ופוליטית בלתי־שוויונית באמצעות קשריהם ההדוקים עם בעלי הכוח. דומה כי הרחקת המנהיגות הדתית הישנה תרמה בדיעבד ליצירת איזון חדש ושוויוני במבנה היחסים החברתיים ברוממה. אך מעבר לכל, הרחקה זו נכפתה בשל אי־התאמתה של האליטה הדתית הישנה לדפוס הארגוני ולמאפייני התפקידים של שירותי הדת בישראל. רבני מרוקו נאלצים היו להתנסות בחוויה המביכה והמשפילה של בחינות כשירות. יתר על כן, אילו התיישבו ברוממה היו מתחרים זה בזה על איוש עמדת המנהיגות הפורמלית. תחרות זו עשויה היתה להיות חריפה באותה מידה כמו התחרות שהתמידה בין המתיישבים על שליטה במשאבים הכלכליים ועל מינוי למשרות מינהליות בארגון המושב. תחרות מעין זו היתה מהווה פגיעה קשה במעמדם ובכבודם של מנהיגי מרוקו. שילובם של כוחות מפרידים אלו עשוי להסביר את העובדה שרבני אסאמר לא נקראו למלא תפקיד ברוממה, אף־על־פי שלא נקלטו בהצלחה מרובה במקומות אחרים. החלל שנותר בהיעדרם המריץ את הדמויות המשניות של מנהיגות אסאמר ואת בעלי השאיפות החדשים, לתבוע לעצמם את כהונת הרב, שנעשתה עתה לאחת המשרות בארגון המושב. שינוי דתי הוא תופעה רב־ממדית. עמדנו כאן בעיקר על השינוי שחל במעמדה של המנהיגות הדתית, במעבר ממנהיג דתי נושא זכות אבות ותכונות אישיות נעלות לרב ממונה מטעם ארגון בירוקרטי. מחקרים נוספים בקהילות ועדות שונות, יאפשרו להגיע להכללות תקפות יותר לגבי התהליכים המתחוללים בקרב העולים בישראל בתחומי ההוויה הדתית והארגון הקהילתי.

פרק זה, בו תארנו את שקיעתם של המנהיגים הדתיים נושאי ׳זכות אבות׳, מלמד אולי יותר מכל אודות השינויים הדרמטיים שחלו בחייהם של יוצאי צפון אפריקה מאז עלייתם לארץ. מעת כתיבתו, על סמך תצפיות מסוף שנות ה־60, חל מהפך נוסף שהוביל להתעוררות ולחידוש של מסורות ומנהגים מחיי העבר. מתבלטות העליות לרגל וההילולות בקהל רב ליד קברי צדיקים ואתרי קדושים מצפון אפריקה שנפטרו בארץ (ובמיוחד בבא מאלי בנתיבות), או שהופיעו בחלום והוקצו לזכרם חדרי התייחדות(בצפת, בבית שאן ובמקומות אחרים). נאמנות לחצרות בניהם ונכדיהם של חכמים וצדיקים (כגון ר׳ ברוך אבוחצירא בנתיבות ור׳ אלעזר אבוחצירא בבאר־שבע), חזרה למלא פן חשוב בחייהם של דור העולים וצאצאיהם. אנשי

רוממה אותם הצגנו כאן מעורים כיום ברשת ענפה של עליות לרגל ובקשרים אישיים הדוקים עם דמויות בולטות נושאות ׳זכות אבות׳. כפי שכבר הוזכר במבוא, נמנעתי משילובו של פרק הדן בתופעה זו, בשל רגישות הנתונים מהשנים האחרונות הנוגעים למאורעות ולקשרי היום־יום שבין המנהיגים לבין קהל המעריצים שלהם.

קודש וחול בעלייה־לרגל למירון משה שוקד

קודש וחול בעלייה־לרגל למירון

משה שוקד

בספרות היפה וכן בספרות המדעית מקובל לעמוד על התפוררות המסגרות המסורתיות בקרב העולים ובני הדור הצעיר, ובמיוחד בעדת יוצאי מרוקו. כך, למשל, מרבים להדגיש את ההתרחקות מערכי הדת והמסורת, שבמקומם בא כביכול חיקוי שטחי של צורות תרבות ובידור מערביים. מחקרי מעיד שתיאורים אלו ניזונים לרוב מהסתכלות שטחית ומהיקש מן הפרט המגיע לכותרות אל חלק גדול מן הכלל, שדרך־חייו מתנהלת במסלולים אחרים. פרק זה מתאר קהילה של יוצאי מרוקו, שמתחולל בה תהליך יסודי של שינוי חברתי וכלכלי, ואף־על־פי־כן אין שינוי זה גורר בהכרח התרחקות מאורח־החיים הדתי. יתירה מזו: אנשי הכפר שאותו אתאר, מנסים לבטא את השינויים שחלים בהם דווקא באמצעות הפעילות הדתית. עצם המשיכה הגוברת בשנים האחרונות, בקרב יוצאי צפון־ אפריקה, לעליות־לרגל למקומות הקדושים, ובמיוחד לקבר רשב׳׳י במירון, מעידה על רבגוניות התגובה התרבותית למציאות החדשה בישראל. נפתח תיאורנו בדיון על הגישות המקובלות לחקר צמיחתן של תנועות דתיות חדשות.

סוציולוגים של הדת, הממשיכים במסורת התיאורטית של מאכס ובּר, נוהגים לחפש קשרים סיבתיים והתאמה של משמעות תכנית בין הופעתן של תנועות דתיות חדשות לבין תופעות מתחומים שונים של הקיום האנושי. גישה זו, הגם שתרמה תרומה חשובה להבנת תופעות דת וחברה, לוקה בהתעלמות מתחום פעולתו של הפרט. לכן ניתן, למשל, לזהות ולהסביר קשר והתאמה לוגיים בין אידיאולוגיה דתית מסוימת הדוגלת בפרישות לבין אתוס כלכלי ופוליטי השורר באותה חברה. עם זאת, התיאוריה המסבירה חפיפה זו אינה מספקת תשובה לשאלה מדוע מעדיפים בני החברה אידיאולוגיה מסוימת של פרישות על יתר האידיאולוגיות הניתנות לבחירה וכיצד מתבצעת בחירה זו. אין אנו יודעים, האם מונעים הם לבחירה זו בעיקר על־ ידי בעיות מוסריות או מטפיזיות של משמעות הקיום האנושי, או שמא נדחפים הם לבחירה זו דווקא מתוך שאיפות ואינטרסים שמקורם חברתי, כלכלי או פוליטי? התפתחות יחסי־הגומלין, שאותם מתארים סוציולוגים, בין התנהגות דתית לבין תופעות כלכליות ופוליטיות, תהיה מושפעת מאוד מאופיים של המניעים או המצבים, אשר הביאו לכלל אימוץ אותה אידיאולוגיה דתית. לכן, הבנה שלמה יותר של קשר והלימה אלה מחייבת גם מחקר של המניעים והמצבים, הפועלים על היחיד.(1)

ההשערה שאותה נעלה בפרק זה מדגימה כיצד מצבים מסוימים דוחפים אנשים לבחור באידיאולוגיה ובדרך חיים הנוטים יותר לפרישות, על אף שהיה בידיהם לבחור בדרך־־חיים אחרת. נראה כיצד אימוץ רעיונות של פרישות והסתפקות במועט, עשוי להיות כרוך בהתפתחות של מובחנות חברתית (דיפרנציאציה) והופעת רבדים חדשים, או בצמיחתן של שאיפות מנוגדות בקבוצות שונות בחברה. אין פירוש הדבר, שההבחנות והפערים הנוצרים בחברה מעודדים בהכרח את הקבוצות המקופחות לחפש משמעות וצידוק דתי לעמדה הנמוכה שבה הם שרויים. המקרה המתואר כאן משקף תופעה הפוכה, כשדווקא קבוצות שמצבן הכלכלי והפוליטי השתפר מאוד, בוחרות בסגנון של פרישות.(2) בהתאם לניתוח שיובא להלן, הרי אתוס של פרישות עשוי לשמש מערכת סמלית, המבטאת שינויים שחלו במבנה הדיפרנציאציה החברתית. מערכת סמלית זו משמשת אמצעי רב־עוצמה כדי להמשיך לפתח, או אף להחריף, את תהליכי השינוי החברתי והמתחים המתלווים אליהם.

הערות המחבר-1-השגה זו דומה לטענה, שאותה העלו המבקרים כלפי הוגי התיאוריה הפונקציונלית־ סטרוקטורלית, על שהללו לא כללו בגישתם את המימד המוטיבציוני. ראה למשל ברד־מייאר, 1955; הומנס ושניידר, 1955. ראוי להזכיר בהקשר זה גם מחקרים של גירץ, 1962 ; סריניבאס, 1966 ; לונג, 1968 ! ואבנר כהן, 1969, אשר תיארו קשר ישיר ובולט בין התנהגות דתית לבין אינטרסים ופעילויות כלכליות ופוליטיות.

2-תופעה זו מזכירה את תצפיותיו של סריניבאס לגבי תהליך הסנסקריטיזציה בהודו, שבו חברי קאסטות נמוכות מאמצים מנהגים של קאסטות גבוהות יותר.

בעת מחקרי הבחנתי כיצד ניסו אנשים מסוימים, באמצעות פעילותם הדתית, להפגין ולבסס את תביעותיהם למעמד חברתי מיוחד, שראו עצמם זכאים לו על סמך הישגיהם ועל סמך השינויים החברתיים שחלו מאז עלייתם. באחת הקבוצות נסתמנה הופעתם של דפוסי דבקות במסורת ושל מגמות של הסתפקות במועט וצניעות, שהתבלטו בתחומי־חיים שונים, אך במיוחד במישור ההתנהגות הדתית. ניתן להגדיר תופעה זו כסגנון־התנהגות חדש, שדרכו הקבוצה מייחדת ומדגישה סמלים מסוימים מתוך כלל הסמלים התרבותיים המקובלים על החברה כולה. בדרך זו מגדירה הקבוצה מחדש את חשיבותם היחסית של ערכים וכללי־התנהגות מסוימים, ושל המטרות שאליהן שואפים והאמצעים להשגתן. מבין המחקרים האנתרופולוגיים הקרובים לעניין שבו אנו דנים, ראוי במיוחד להזכיר כאן את מחקריהם של טרנר(1966), שאק (1968) ובויסאוון(1969). מחקרים אלה עמדו על התופעה של תחרות על השגת יוקרה בשעת טקסים דתיים. במקרים שאותם תיארו, לא הצליחו המשתתפים היריבים לאשר באמצעות הטקס הדתי את תביעותיהם להקצאה־מחדש של עמדות הכוח בחברה. לעומת זאת מעידות התצפיות של מחקרנו על תהליך המאפשר מתן ביטוי סמלי, במישור הטקסי, לשינויים שחלו במעמד החברתי של המשתתפים היריבים, תהליך המוליך גם לחידוש בצורה ובתוכן של הפעילות הדתית.

בדתות רבות הופיעו בזמנים מסוימים תנועות וכיתות של פרישות. ניתן להניח, שקצתן היו תנועות מקומיות ומוגבלות בהיקפן, ורק אחר־כך התפתחו ונעשו לתנועות המוניות. יהא זה מעבר לגבולות מחקר זה לעסוק בשאלה, מה הן הנסיבות ההיסטוריות המיוחדות הממריצות תהליך זה. אם כי אין להניח שהאירוע, שעליו נעמוד כאן, עשוי להתפתח לתנועה דתית רחבה, הרי שיש בו משום פתח להבנתם של כמה תכונות מבניות ותהליכים המקדמים התפתחותו של שינוי דתי.

קודש וחול בעלייה־לרגל למירון – משה שוקד- דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן

קודש וחול בעלייה־לרגל למירון

משה שוקד

בספרות היפה וכן בספרות המדעית מקובל לעמוד על התפוררות המסגרות המסורתיות בקרב העולים ובני הדור הצעיר, ובמיוחד בעדת יוצאי מרוקו. כך, למשל, מרבים להדגיש את ההתרחקות מערכי הדת והמסורת, שבמקומם בא כביכול חיקוי שטחי של צורות תרבות ובידור מערביים. מחקרי מעיד שתיאורים אלו ניזונים לרוב מהסתכלות שטחית ומהיקש מן הפרט המגיע לכותרות אל חלק גדול מן הכלל, שדרך־חייו מתנהלת במסלולים אחרים. פרק זה מתאר קהילה של יוצאי מרוקו, שמתחולל בה תהליך יסודי של שינוי חברתי וכלכלי, ואף־על־פי־כן אין שינוי זה גורר בהכרח התרחקות מאורח־החיים הדתי. יתירה מזו: אנשי הכפר שאותו אתאר, מנסים לבטא את השינויים שחלים בהם דווקא באמצעות הפעילות הדתית. עצם המשיכה הגוברת בשנים האחרונות, בקרב יוצאי צפון־ אפריקה, לעליות־לרגל למקומות הקדושים, ובמיוחד לקבר רשב׳׳י במירון, מעידה על רבגוניות התגובה התרבותית למציאות החדשה בישראל. נפתח תיאורנו בדיון על הגישות המקובלות לחקר צמיחתן של תנועות דתיות חדשות.

דפוסי תחרות וסגנונות דתיים

בפרק הקודם עמדנו על הקשר שבין היריבות בהווה בקרב תושבי רוממה לבין מערכת הריבוד החברתי שהיתה קיימת באסאמר, מקום מוצאם במרוקו. בעוד בני סבאג ניסו לשמור על המעמד הגבוה שנמנו עמו באסאמר, עמלו בני ביטון להגיע למעמד גבוה מזה שהיה להם בעבר. התחרות מצאה ביטוי בתחום הכלכלי, הפוליטי והדתי.

במסגרת התחרות הכלכלית השתדלו אנשי רוממה להשיג עבודות נוספות, להרחיב את משקיהם ולצבור נכסים וחפצי־בית. בני סבאג, במיוחד, הגדילו את היקף פעילותם המשקית מעבר למכסות המים, האדמה והגידולים שהוקצו להם. בני ביטון שאפו להשתוות לבני סבאג, כשגם הם פועלים להרחבת משקיהם ומנסים לעצור במידת האפשר את התפשטותם של בני סבאג על־ידי הפעלת חוקי המושב והעונשים הצמודים להם. שתי קבוצות־המשפחה התחרו ביניהן על רכישת ציוד למשק החקלאי ולבית־המגורים. לוי ביטון, למשל, אחד המנהיגים בקבוצתו, היה הראשון ברוממה אשר רכש טרקטור מגודל בינוני ואף הצטיין בהפעלתו. גם עזיז מבאג, בנו של המנהיג האחרון של קהילת אסאמר, שקל במשך זמן רב רכישת טרקטור בשותפות עם אחיו. אף כי לא גילה כשרון בהפעלת מכשירים מיכאניים, החליט לבסוף לרכוש לעצמו טרקטור גדול יותר מזה שבבעלותו של לוי ביטון. לוי התקין בביתו דוד־שמש. בשיחה עמי הודה שאין זו השקעה כדאית, אבל כיוון שרוב בני סבאג כבר התקינו בבתיהם דודי־שמש, לא יכול היה להימנע מרכישה זו.

התחרות המתמדת על עמדות־המפתח בארגון המושב(כגון מזכיר, מנהל הצרכניה, האחראי לשיווק התוצרת, הרב וכד׳) לא הביאה יתרון לשום קבוצה מהקבוצות היריבות. בני ביטון דחו בעקיבות את המועמדים של בני סבאג, ולהיפך. אף אחת משתי הקבוצות לא יכלה להסכים למועמדים שהציעה הקבוצה המתחרה למשרות הציבור, מתוך חשש שהסכמה כזו תתפרש כהודאה בעליונותה החברתית והפוליטית של מתחרתה. משום כך נמסרו רוב התפקידים הארגוניים ברוממה לאנשים שלא מבני המקום. באותם מקרים מועטים שבהם חייבו מוסדות ההתיישבות איוש תפקידים, או כאשר בתוקף הנסיבות נאלצו אנשי רוממה לבחור באחד מחבריהם לתפקיד כלשהו במושב, עמד הנבחר בפני התגרות תכופה ומשפילה מצד בני הקבוצה היריבה, שהסכימה למינויו רק בלית ברירה. כך פחתו ערכם ויוקרתם של התפקידים, שאותם מילאו אנשי המושב עצמם.

התחום הדתי שימש גם הוא זירה לתחרות בין קבוצות המשפחה. בעת התנחלותם ברוממה לא היו לבני ביטון ספרי־תורה משלהם, ואילו בני סבאג הביאו עמם שני ספרי־תורה, שאותם קיבלו בירושה. אחר־כך רכשו גם בני ביטון שני ספרים, ואולם בני סבאג הוסיפו שני ספרי־תורה חדשים על השניים שהביאו עמם. בשעת דרשה העיר הרב האזורי שעדיף היה אילו חדלו אנשי רוממה להוסיף ולרכוש ספרי תורה. הוא הבהיר שכבר מצויים במושב די והותר ספרים, ומתעורר הספק שמא רכישתם של אלה יותר משבאה לשם יראת־שמים באה לשם ראווה. משפחות סבאג וביטון התחרו ביניהן גם על גודל התרומות שהעלו לבית־הכנסת ולצורכי צדקה. במיוחד עזה היתה התחרות בשעת ׳מכירת המצוות׳, כשהעליות לתורה הוצעו לכל המרבה במחיר(ראה גם פרק טו).

התפתחות סגנון התנהגות חדש בתחום הדת, התפתחות שהיתה לה גם השפעה על דרכי התחרות בין המשפחות היריבות, קיבלה בשנת 1965 ביטוי דרמטי, כאשר בני ביטון פרשו מבית־הכנסת של המושב והקימו להם בית־כנסת חדש, אשר כונה ׳בית־הכנסת של הביטונים׳. קבוצת ביטון עזבה את בית־הכנסת המרכזי בעקבות סכסוך חריף שנתגלע בחג הפסח, כאשר נמנעה מאחד מבני ביטון, אשר באותו יום חל יום־השנה לפטירת אביו, הזכות לקריאת ההפטרה בלא שיעלה תרומה. בית־הכנסת החדש שוכן בצריף קטן בחצרו של דוד ביטון, הבקיא בתורה יותר מבני־משפחתו ואשר עמד בראש ההתארגנות החדשה. בית־התפילה החדש היה שונה מאוד מבית־הכנסת המרכזי בצורתו החיצונית, באווירה השוררת בו ובדרך ניהולו. בהשוואה לבית־הכנסת המהודר והמרשים, שנבנה ונתמך בכספי ציבור, בלט בית־הכנסת של הביטונים במבנהו הצנוע. בשל ממדיו הקטנים היתה בו הצפיפות רבה, ולכן גם לא הורשו הילדים להתרוצץ ולהרעיש. יתר על כן, לא ניתן לילדים להשתתף כשליחי־ציבור בקטעי תפילה, כפי שמקובל היה בבית־הכנסת המרכזי. מנהג זה של שיתוף הילדים בקטעי חזנות גרם תכופות למהומה בבית־ הכנסת המרכזי. בהשוואה לבית־כנסת זה, הצטיין בית־הכנסת של הביטונים במשמעת שגילה הקהל. המתפללים לא שוחחו ביניהם בעת התפילה, ודוד, מנהיג הציבור, נהג להעיר במהירות ובתקיפות כל אימת שהבחין בהפרעה. בולטת ביותר בחשיבותה היתה החלטתם של בני ביטון לבטל את מנהג ׳מכירת המצוות׳. הם ראו במנהג זה פסול מוסרי, מכיוון שקיפח את העניים על־ידי שמנע מהם זכות השתתפות שווה בעת התפילה, ומכיוון שהחדיר אווירת־תחרות שאינה הולמת בית־כנסת. במקום מנהג זה חילק דוד את העליות לתורה בין מתפללי בית־הכנסת על־פי סדר מסוים שעליו הקפיד לשמור, ואילו התרומות לבית־הכנסת ניתנו מעתה מרצון חופשי ולא כתמורה לכיבודים. תכופות נהגו המתפללים עם צאת השבת להודיע לו על כוונתם לתרום להוצאות בית־התפילה.

דבר זה נעשה בצנעה, ובדרך כלל לא ניתן לדבר פרסום. כתוצאה מכך הצטיינו התפילות בבית־הכנסת של בני ביטון בסדר מופתי, בצניעות ובפשטות. בני ביטון טענו בגאווה, כי בבית־הכנסת שלהם מתפללים מתוך כוונה בניגוד להתנהגות הפגומה השוררת, לדעתם, בבית־ הכנסת המרכזי. כיוון שכך, ראו הם את עצמם בעמדה מוסרית עדיפה על זו של קהל בית־הכנסת שממנו פרשו, ואשר מאז עזיבתם אותו עבר להנהגת משפחת סבאג. ואילו אנשי בית־הכנסת המרכזי הוכיחו את חסידותם ומסירותם ברחבות לבם, כשהם תורמים סכומים נכבדים בעת ׳מכירת המצוות׳, ונותנים נדבות גדולות לתלמידי־חכמים עניים ולשליחי ישיבות ומוסדות אחרים, שבאו לרוממה כדי לאסוף כספים. מובן שלא היה כל קנה־מידה אובייקטיבי, שלפיו היה אפשר לקבוע עליונות מוסרית של קבוצת בית־כנסת אחד על פני השנייה. זרים (אורחים, עובדי־חוץ בארגון המושב ונציגי מוסדות) שיבחו הן את בני ביטון והן את בני סבאג: את הראשונים על הסדר השורר בבית־תפילתם, ואת האחרונים על נדיבותם הרבה.

עמדת הרב של רוממה כלפי שתי הקבוצות היתה מסויגת: נוהג היה לשבח את בני סבאג על נדיבותם הרבה, אך היה מוסיף שאין זו ׳נדיבות לשם שמים׳, אלא לשם גאוותם הארצית. במיוחד מתח ביקורת על התנהגותם בבית־הכנסת, שגרמה תכופות לוויכוחים קולניים ולמריבות שהפריעו את סדרי התפילה. הוא הסביר את התנהגותם של בני ביטון, שפרשו מבית־הכנסת המרכזי, על רקע אופיים רודף־ המדנים וקנאתם בבני מבאג, ולא הסכים עם נימוקיהם שפרישתם נבעה ממניעים דתיים. מכל מקום, כדי לשמור על מעמדו כרב הקהילה כולה ועל עמדתו הניטרלית, נהג הרב להתפלל כפעם בפעם בבית־הכנסת של בני ביטון. בכך גם אישר, כי בני ביטון מקיימים בית־כנסת כהלכתו.

קודש וחול בעלייה לרגל למירון – משה שוקד

דפוסי־התנהגות שונים נתבלטו גם באירועים דתיים אחרים, שנערכו מחוץ לבית־הכנסת. באירועים אלה, כמו העלייה־לרגל למירון המתוארת כאן, שוב גילו הביטונים תכונות של צניעות, פשטות ודבקות במסורת, והפגינו יחס של שוויון בין המשתתפים כולם. לעומתם, ביטאו הסבאגים בהתנהגותם תכונות של שמחה, עליצות ואהבת־חיים, ומילאו את חובותיהם הדתיות באווירה של הידור, שפע ונדיבות.

בטרם נעבור לתיאור העלייה־לרגל למירון, ראוי להעיר שסגנונות־ההתנהגות השונים בתחום הפעילות הדתית השתקפו גם בתחום אחר של התנהגות מסורתית. שעה שבני סבאג עודדו את נשותיהם להשתלב בעשייה הכלכלית, המשיכו בני ביטון במידה רבה לנהוג לפי כללי המוסר המסורתיים, כאשר מנעו מנשותיהם יציאה רצופה לעבודה בחקלאות, על אף שוויתרו בשל כך על יתרונות כלכליים חשובים (ליתר פירוט ראה פרק יד).

השבוע השלישי בחודש אייר תשכ״ו היה גדוש פעילות. בכל אחד מערבי השבוע נערכו בבתי הכפר התכנסויות לתפילה ולסעודה לזכר רבי מאיר בעל הנס. רבי מאיר בעל הנס, שאותו מייחדת המסורת כחכם וצדיק שחי במאה השנייה לספירה והובא לקבורה בטבריה, הוא דמות נערצת. החגיגות הנערכות על קברו בטבריה מדי שנה בשנה בי״ד באייר פותחות סדרת כינוסים ושמחות, המגיעים לשיאם בהילולת רבי שמעון בר יוחאי ביום י״ח באייר, הוא ל״ג בעומר. זכר רשב״י משמש אף הוא מקור השראה ואמונה לחסידיו ופתח־תקווה לסובלים ולנדכאים. חולים ובעלי־מום מאמינים כי על קברו ימצאו מרפא. ילדים מובאים למירון לתספורתם הראשונה, ושערם הגזוז מוטל לתוך לפיד האש שעל גג הקבר. לתוך אותה האש מטילים עולי־הרגל אף חפצים שונים, כגון מטפחות וצעיפים, וכן נרות, כדי להזין את האש שלא תכבה. על מצבת הקבר זורקים הם מטבעות ונרות, הנאספים לאחר־מכן לצורכי צדקה ולתמיכה במוסדות דתיים.

עוד בראשית חודש ניסן פנה אלי לוי ביטון בהצעה, כי ביום ל״ג בעומר ניסע יחד במכוניתי למירון. לוי ביטון התבלט כאחד האיכרים המצליחים ברוממה, בעל טרקטור ואף בעל הכנסה צדדית מעבודת שמירה. היה חבר ועד המושב ומנהיג קבוצת בני ביטון. הישגיו הכלכליים וכוח השפעתו על הביטונים עשאוהו לאחת הדמויות החשובות בכפר. באותה הזדמנות סיפר לי לוי, כי מדי שנה נוהג הוא לעלות למירון. אמנם שנתיים קודם לכן, בל״ג בעומר, שוכנע להישאר בביתו כדי לזרוע מלפפונים. באותו יום כשיצא לעבודה נתרשל, ואחד מחלקי הטרקטור ניזוק. נוסף על כך, התקלקל גם המצבר החשמלי למחרת היום, והפסדו הסתכם ב־700 ל״י. מאז החליט להקפיד לעלות מדי שנה למירון בל״ג בעומר. לוי הציע כי נצא לדרכנו בחצות ליל י״ז באייר, כדי שנגיע למירון עם שחר ונוכל לבלות שם את יום ל״ג בעומר כולו, וכן את ליל י״ח באייר. לקראת יום ההילולה קנה לוי עז, שחט אותה, ואת הבשר המבושל לקחנו עמנו. בחבורתנו היו לוי, אחיו יואש ואמם, בעוד אשתו נשארה בבית לטפל בילדיהם הרכים. תחילה תיכנן לוי לכלול בחבורה גם את אחיו דוד, אבל הלה החליט לבסוף להקדים את נסיעתו ולהגיע למירון כבר בשבת שלפני ל״ג בעומר. בשעה 2 לאחר חצות, ערב ל״ג בעומר, יצאנו לדרכנו עמוסים בשמיכות, מזון, כלי־בישול וכלי־אוכל.

קבוצה מבני סבאג התכוננה גם היא לנסוע בל״ג בעומר למירון. קבוצה זו כללה את עזיז סבאג, בנו הבכור של המנהיג האחרון בקהילת אסאמר, אמו, יורם, בן־דודו מצד אביו יחד עם רעייתו ודודו ודודתו מצד אביו, שהיו גם הורי אשתו. אשת עזיז נשארה ברוממה לטפל בילדיהם. לצורך נסיעה זו שכרו בני סבאג מכונית שיכלה לשאת ציוד רב. שיחת היום במושב היו שתי הקבוצות הללו, שעשו הכנות ממושכות לנסיעה. אך בנוסף עליהם התכוונו גם מתיישבים אחרים לעלות למירון, אם לבדם ואם בחברת קרוביהם ממקומות אחרים בארץ.

בשעה שמונה בבוקר, כשהגענו למרגלות הר מירון, כבר היה שם קהל עצום, חוגג וצבעוני. בשמש הבוקר נתבלט המקום ביופיו, כשהוא טובל בשלל אוהלים צבעוניים. היתה זו ההתכנסות העליזה ביותר שראיתי מעודי בארץ; המקום הקדוש דמה ליריד חוגג. משהחנינו את המכונית, נטלנו את חפצינו ועלינו בעקבות שיירת עולי־הרגל לעבר מקום קברו של רשב״י. אמו של לוי הצטרפה אל יתר הנשים בהשמיעה את קריאות־השמחה הגרוניות המקובלות בקרב יהודי המזרח, ובכך נתנה ביטוי לשמחת החבורה כולה. סביבנו ראינו אנשים המברכים לשלום מכרים ומודעים מכל חלקי הארץ. עולי־הרגל נטו אוהלים, הכינו ארוחות, שחטו בני צאן, רקדו ושרו. לוי הוליך את חבורתנו לראש הגבעה, מעל לחצר הקבר הקדוש. מצאנו פינה שקטה ומבודדת, גדורה בגדר אבנים, מתחת לעץ חרוב, דבר שהקנה לנו תחושת פרטיות. הנחנו את חפצינו והתחלנו בהכנות לארוחת־הבוקר. סבורים היינו שנהיה לבדנו במקום זה, אך עד־מהרה הגיעה קבוצה נוספת של עולי־רגל, שביקשה להתחלק במקום חנייתנו. לוי הכריז כי במירון כולם מתקבלים בסבר פנים יפות, והזמין את הבאים, שהיו אף הם יוצאי מרוקו, להשתתף אתנו בארוחה. בתום הארוחה נשארה אמו של לוי במקום, ואילו אנו פנינו לעבר קבר רשב״י. קנינו נרות ופילסנו לנו דרך בתוך ההמון המצטופף בחצר, לעבר האולם שבו קבור רשב״י. בדומה לעולי־הרגל האחרים הטלנו גם אנו את נרותינו על מצבת רשב״י. לכשיצאנו פנינו לעבר המערות הפזורות בשטח; לפי המסורת, מצאו כאן חכמים מתקופת המשנה מחסה ואף נקברו בהן. בדרך חילק לוי נדבות לקבצנים, שהתגודדו בכניסה לאולם קבר רשב״י ובפתחי המערות. הלכנו לאיטנו, פוגשים ומברכים בדרכנו מודעים וקרובים, מספרים ושומעים על אלה שהגיעו למירון ועל אחרים שלא יגיעו בשנה זו.

הגענו למקום, שבו נטתה קבוצתו של עזיז סבאג את אוהלה. היה זה במרכז האזור ההומה ביותר שליד קבר רשב״י. למראה חניונם של בני סבאג ציין לוי, כי המקום שאנו בחרנו בו טוב יותר, כיוון שהוא מוגן על־ידי הקיר והעץ ולא נסבול מחום השמש הלוהטת בצהריים. הערה זו ביטאה כנראה את הרגשתו של לוי כי עזיז, שנטה את אוהלו במרכז ההילולה במירון, זכה ביתרון של ראווה. בשעת פגישתנו עסקו בני סבאג בהכנות לשחיטתה של עז, אשר הביאו אתם מרוממה. בעיני אנשי רוממה היה לשחיטה במירון ערך דתי גדול יותר מהבאת בשר שהוכן מראש להילולה. את השחיטה עמד לבצע שוחט מוסמך, בן לקבוצת מכלוף, שלפני שנים אחדות העתיק את מקום מגוריו מרוממה לאחד המושבים שליד מירון. לאחר שהייה קצרה בחברת בני סבאג המשכנו בטיולנו, כשאנו חוזרים מפעם לפעם למקום החניה כדי לנוח, לסעוד, או לרוות צמאוננו בתה חם. שוחחנו עם עולי־רגל חדשים שהגיעו למקום, עצרנו כדי להתבונן בחבורות של רוקדים ושרים, ולעתים אף הצטרפנו אליהם. בני רוממה שמחו להיקלע לפגישות חדשות ולהחליף דברים לא רק עם מיודעים ומכרים, אלא אף עם אחרים שלא פגשו בהם מימיהם. בין החוגגים במירון התבלטו שתי קבוצות עיקריות: יוצאי מרוקו וחסידים אשכנזים. אולם החוגגים מצפון־אפריקה מניינם היה עדיף. זקני העדה ניכרו בבגד המרוקאי המסורתי — ג׳לבה — כותונת ארוכה, לבנה או חומה. החרדים האשכנזים, אף־ על־פי שהיו מעטים לערך, מילאו את חצר הקבר ובניינו ונראו כשולטים במקום. הם התבלטו בבגד הקאפוטה ובשטריימל שעל ראשם. אחר הצהריים עמדנו והתבוננו בחצר הקדמית של הקבר, מנקודת־תצפית שמעל לחצר. החצר המתה מקהל שעשה את דרכו אל הקבר, כשעולי־רגל נעצרים בדרכם כדי לברך את מכריהם, לחלק נדבות לקבצנים ולהעלות תרומות לשליחי קרנות הצדקה והמוסדות הדתיים הרבים, שמילאו את המקום ובירכו את התורמים. מרביתם של שליחי־מצווה אלה היו אשכנזים. תוך התבוננות בקהל המתגודד בחצר, הבחין לוי לפתע בעזיז סבאג, שנראה הדור ושמח בבגדים חדשים וכיפת־קטיפה רקומה מעטרת את ראשו. עזיז סובב בקהל כשהוא מברך מיודעים וזרים לשלום, בעיקר מבין האשכנזים הממונים על המקום, מציע להם ללגום מבקבוק הקוניאק שהחזיק בידו, ומחליף עמם נשיקות על הלחי. פניו נראו נוהרים מן האווירה של אחווה ונדיבות ששררה בין העולים־לרגל. מיד זיהינו גם את יורם סבאג ואת אשתו, שהיו גם הם הדורים בלבושם. בדומה לעזיז החזיק גם יורם בקבוק קוניאק בידו, לצדו אשתו אוחזת בכוסות, ומציע לגימות לסובבים אותם. עזיז וחבריו הבחינו בנו ונופפו בידיהם בשמחה לעברנו. המשכנו להשקיף עוד דקות אחדות, ופנינו לחניוננו לסעודת הערב.

משה שוקד-שלמה דשן-דור התמורה-שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה-קודש וחול בעלייה לרגל למירון

בתום הארוחה החליט לוי, כי הגיע הזמן לחלק יין ובשר למתקבצים ליד הקבר, כמנהגם מדי שנה. הוא נטל בקבוק יין ובקבוק עראק, ואמו נשאה שקית ובה נתחי בשר מבושל. לוי, שצעד בראש הקבוצה, סיפר על מנהג מרוקו לשלוח מאכלים זה לזה בל״ג בעומר ולחלק לעניים מבשר הצאן שנשחט לחג. הערב ירד כשהגענו אל הכניסה האחורית של הקבר. לוי החליט לחלק את המאכל והמשקה בין הקבצנים והחלכאים, שישבו לאורך הקירות החיצוניים והתגודדו ליד הדלת האחורית, מצפים לנדבותיהם של היוצאים מאולם הקבר. הצענו ממזוננו גם לעולי־הרגל שעברו במקום. לוי הציע כוסיות יין או עראק מן הבקבוקים שהחזיק יואש, ואילו אמם חילקה את מנות הבשר. בני ביטון נהגו כאנשים הממלאים את חובתם, ולא ניכרו בהם סימני שמחה או הנאה, כפי שנתבלט בהתנהגותם של בני סבאג בחצר הקבר. אמנם לוי הביע באוזני את שביעות־רצונו על שמאמציהם לחלק את המזון עלו יפה, ולא עוד אלא שהיו אף מבקרים שביקשו ממנו לכבדם במשקה. נראה שיואש הבחין באווירה המדכאת שנבעה מריכוז האביונים, וכן מהצטברות הבוץ והלכלוך בחצר האחורית של הקבר בסוף יום החג. שכן בשעה שאמו ואחיו היו עסוקים בחלוקת המזון והמשקה, העיר לפתע שלדעתו אין זה נאה להבדיל בין יהודי ליהודי, נהנה הוא להתחלק במזונו עם כל היהודים, ובמיוחד עם העניים והסובלים. אין ספק שיואש התכוון להשוות את קבוצתנו לזו של בני סבאג, שבהם צפינו קודם־לכן, כשהם נוטלים חלק במרכז השמחה. בני סבאג כיבדו במשקה את האשכנזים, קבוצת המיוחסים במירון והחליפו ברכות ונשיקות עמם. בעוד בני סבאג היו לבושים

במיטב בגדיהם, ופנו אל הנכבדים שבקהל כאל שווים להם, יצאו בני ביטון בשעת־ערביים, בלי שטרחו להחליף את בגדיהם, ופנו אל המתגודדים בחצר האחורית. לא ניתן היה להעלות על הדעת, כי הקבצנים יסרבו לקבל את המאכל והמשקה המוצעים להם.

בתשע בערב לערך היינו מוכנים לפרוש לשינה, אך עתה התברר ללוי כי יהיה קר מדי לבלות את הלילה במקום שבו בחרנו, שלא היה בו מחסה של ממש מפני הרוח. התחלנו לתור אחר מקום־לינה חדש במורד הגבעה. מצאנו מדורה כבויה וחזרנו וליבינו את האש. משישבנו סביב האש, נהנים מן החמימות שהפיצה, התקרב אלינו אשכנזי זקן, הדור־מראה, עטור זקן ארוך ועוטה קאפוטה ושטריימל, שביקש בענווה את רשותנו להצטרף ולהתחמם ליד המדורה. לוי קיבל את פניו בלבביות רבה והציע לו מאכל ומשקה, אך האורח סירב בנימוס וביקש רק לחם ומים. מתוך ההערות והשאלות המועטות שהפנה אלינו, הסתבר כי אורחנו אשר עבר את שואת אירופה, היה אדם מלומד, בעל ידיעות מרובות, ובעל עין בוחנת בטבעם של בני־אדם. האורח הנעים את זמננו בדברי תורה ובסיפורים על מעשי צדיקים וחכמי קדם. בינתיים גדלה חבורתנו עם הצטרפותו של איש נוסף יוצא מרוקו, שהתקבל גם הוא על־ידי לוי בלבביות ונתכבד באוכל ובמשקה. גם הוא, כיואש ולוי, התייחס בכבוד רב אל האורח האשכנזי, והרבה לשאול שאלות מן התורה וההיסטוריה(כגון ׳כמה זמן עבר מזמן יציאת מצרים ?׳), שעליהן ענה האורח ברצון ובאדיבות. אך איש לא שאל שאלות אישיות הנוגעות לחייו בהווה של האורח האשכנזי. כאשר קם ללכת ביקש ממנו לוי את ברכתו. משמילא בקשה זו, הושיט לו לוי שטר־כסף, וזה נטלו ללא ערעור.

לאחר פרידתו של האורח סיפר לוי עד כמה שמח לפגישה עם החכם האשכנזי, וכי בשנה שעברה נקלע לחברתם חכם תימני, וגם אז זכו לברכתו. דומה שלוי ראה בפגישות אלו קשר עם העל־טבעי. האנשים הללו, שבהזדמנויות אחרות לא היו מעוררים סקרנות מיוחדת, הופיעו לפתע בל״ג בעומר במירון כשליחי ההשגחה. היה זה אפוא סיום מרגש ומבשר טוב ליום ההילולה, יום שסימניו היו אחווה ונדיבות.

הלילה היה קר מאוד ובקושי עצמנו עין. השכם בבוקר יצאנו לדרכנו חזרה לרוממה, אך לא לפני ביקור קצר אחרון בקבר רשב״י ובכמה מן המערות שבסביבתו. בדרכנו עצרנו בחיפה וביקרנו במערת אליהו הנביא. הגענו לרוממה בשעות־הצהריים המוקדמות. בני סבאג, שעזבו גם הם את מירון השכם בבוקר, המשיכו לטבריה כדי לבקר בקבר רבי מאיר בעל הנס, וחזרו לרוממה בשעת־לילה מאוחרת.

משמעות העליות לרגל

ננתח את התנהגות אנשי רוממה במירון משתי נקודות־מבט: האחת מתייחסת להתנהגותן של שתי קבוצות עולי־הרגל, בני ביטון ובני סבאג, כמשקפת תופעה זהה; ואילו השנייה בוחנת את ההבדלים בהתנהגות שתי הקבוצות במעמד דתי זה. נפתח בדיון בתכונות המשותפות לשתי קבוצות עולי־הרגל.

העלייה־לרגל למירון נתנה לאנשי רוממה הזדמנות לפגוש קרובים, ידידים ומכרים (יוצאי אסאמר ומקומות אחרים במרוקו, המפוזרים עתה ברחבי הארץ), שאותם לא ראו זה זמן רב. כאן יכלו גם לשמוע על רבים אחרים, שלא הגיעו למירון. חילופי הדברים נסבו על כל תחומי החיים — האישיים, החברתיים, הכלכליים והמקצועיים. היתה זאת הזדמנות להפגין הישגים, להתחלק בשמחה ולהשתתף בצער על כשלונות ואסונות. לצד חידוש קשרים ישנים, ניתן היה ליצור כאן גם קשרי היכרות וידידות חדשים. העדה המרוקאית בישראל מפוזרת ביישובים רבים ומרוחקים בקרב בני עדות רבות, ואנשיה שרויים בתנאים כלכליים וחברתיים שונים, המקנים להם אפשרויות שונות וגורל שונה. העלייה־לרגל למירון שימשה מעין טקס לליכודם־מחדש של יוצאי אסאמר, ואף של יוצאי מרוקו בכלל.

כינוסה־מחדש של קהילת יוצאי מרוקו היה רק אחת התוצאות הסמויות של העלייה למירון. האירוע זימן גם אפשרות לאנשי רוממה להיפגש ולבוא במגע כשווים אל שווים עם בני קבוצות אחרות בחברה הישראלית. פגישתם של יוצאי מרוקו עם החסידים האשכנזים היתה בחזקת עימות בין שתי קבוצות רחוקות מאוד זו מזו. אף כי שתי הקבוצות נאמנות במידה שווה לערכי היהדות המסורתית, הרי שונות הן זו מזו במנהגיהן ובאורחות־חייהן האישיים והחברתיים. נוכחותם הגדולה והבולטת של יהודי מרוקו במירון היתה שקולה כנגד הקבוצה האשכנזית הקטנה אך בעלת השררה. מרוקאים ואשכנזים, כמו בני קבוצות עדתיות אחרות, התערבבו יחדיו ועמדו זה מול זה כשווים. על רקע של אמונה משותפת, עליצות ונדיבות, נפלו מחסומים תרבותיים וחברתיים. דברי מתייחסים לאווירת השמחה והאחווה ששררה, שעה שבני סבאג התערבו בקרב האשכנזים בחצר הקבר, וכן לאהדה ולכבוד ההדדי שרחשו זה לזה בני ביטון והחכם האשכנזי, בפגישתם ליד המדורה.

אווירת הרגיעה ביחסים ההדדיים של בני רוממה היתה גם היא בעלת משמעות: ההתנהגות הידידותית במירון עמדה בניגוד בולט ליריבותם ברוממה. בכפר היו מנהיגי שתי הקבוצות עזיז סבאג ולוי ביטון יריבים קשים, שנהגו להפגין את טינתם ההדדית ללא מעצורים. זמן לא רב קודם־לכן המריץ לוי את אנשי המושב לתבוע את סילוקו של עזיז מעל חלקת אדמה שאינה בבעלותו, ואשר אותה עיבד ללא רשות. אף־על־פי־כן, במירון נהגו השניים זה בזה בנימוס, ואפילו באורח ידידותי. יואש, אחיו של לוי, אף כי היה אדם נוח לבריות, תמך בדרך־כלל בדעותיו החשדניות של אחיו כלפי אנשים שונים, ובגישתו הבלתי־מתפשרת למדיניות המושב. כאן, מכל מקום, נהג בלבביות רבה בכל אדם, לרבות עזיז. בלא כל סיבה ניכרת לעין סיפר, כי לו ולאביו יש ׳לב לבך, ואין הם נוטרים טינה לבני־אדם. בכך הבדיל את עצמו מאחיו, שהיה יריב נוקשה למתנגדיו. הוא המשיך והביע צער על שהתפרץ בזעם כלפי עזיז, שניסה להרחיב את שטח אדמתו. עתה הסתבר לו כי מתיישבים נוספים ברוממה ובמושבים אחרים מתנהגים באותו אופן, ולכן אין זה הוגן לתקוף ולהאשים את עזיז לבדו.

משה שוקד-שלמה דשן-דור התמורה-שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה-קודש וחול בעלייה לרגל למירון- עמ108-105

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר