משה שוקד-שלמה דשן-דור התמורה-שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה-קודש וחול בעלייה לרגל למירון
ניתוח הקווים הדומים בהתנהגות שתי קבוצות עולי־הרגל מרוממה תואם את הגישה הרווחת במחקר האנתרופולוגי, המייחסת לחגים ולטקסים תפקיד חשוב בקיום אחדותה ובהגברת ליכודה של החברה. בעלייה־לרגל של אנשי רוממה למירון היו שלוש משמעויות לגבי מצבם החברתי:
(א) שילובם של עולי מרוקו בבני עדות אחרות בחברה הישראלית הרחבה, שבה יוצאי צפון־אפריקה ואשכנז (דתיים ולא־דתיים כאחד) מזוהים בדרך כלל כשתי קבוצות הנבדלות זו מזו מבחינות חברתיות ותרבותיות רבות;
(ב) פגישתם המחודשת וחיזוק הקשרים בין בני עדת יוצאי מרוקו, אשר התפזרו בכל רחבי הארץ;
(ג) השכנת אווירת רגיעה, ולו גם זמנית, בקהילת תושבי רוממה, ויצירת יחסים נינוחים בין יריבים, שהיו שרויים בדרך־כלל בסכסוכים מרים.
נעבור עתה לניתוח התצפיות, שנערכו על שתי קבוצות עולי־הרגל כמייצגות דפוסים שונים של התנהגות. כבר בשלבי תיכנון הנסיעה למירון התנהגו בני ביטון אחרת מבני סבאג. אף כי לוי לא היה אמיד פחות מעזיז, תיכננה חבורת בני סבאג חגיגה מפוארת הרבה יותר. הכנות משפחת סבאג היו נושא לשיחה ברוממה, והיה בהן כדי להרשים מכרים וזרים מבין עולי־הרגל במירון. הם הביאו אתם למירון עז חיה לשחיטה, והקימו אוהל בולט משמיכות ושטיחים במקום מרכזי, שבו עוברת דרכם של אלפי הנכנסים והיוצאים מחצר קבר רשב״י. משום כך היתה להם הזדמנות לראות ולהיראות על־ידי מרבית מכריהם שבאו למירון.
לעומתם, חבורתו של לוי בחרה לה מקום חניה בפינה מרוחקת ממרכז ההילולה, ולכן יכלו הם לפגוש את מכריהם רק כאשר עזבו את מקומם ויצאו להסתובב בקרב החוגגים. אך ההבדל בין שתי הקבוצות התבלט במיוחד בדרך שבה בחרו לקיים את מנהג כיבוד הקהל במאכל ובמשקה. בני סבאג הופיעו במיטב בגדיהם במרכז החגיגות לאור היום, ופנו אל הקבוצה הנבחרת בין הנאספים במירון; ואילו בני ביטון בחרו בחצר האחורית של הקבר, מקום שסביבתו היתה מוזנחת ועלובה למראה, והמסתופפים בו היו מדלי הקהל. לדבריהם, הם נתכוונו לקיים את המצווה של שיתוף העניים במזונם. בני ביטון ראו בפגישה הבלתי־צפויה עם החסיד האשכנזי בתום יום החגיגות אות וסימן שכוונתם נתקבלה, ועלייתם לרגל צלחה.
אין ספק שגם לבני סבאג וגם לבני ביטון היו מניעים דתיים וכן שאיפות להכרה ולהערכה חברתית על הישגיהם החומריים. מניעים אלה חברו יחד בקביעת התנהגותם בעת העלייה־לרגל. עם זאת ראינו שוני בסגנון ההתנהגות; בני סבאג הפגינו פאר וניסו לפנות אל קבוצות חברתיות חדשות, ואילו בני ביטון ביטאו צניעות בכל מעשיהם בשעת החגיגות. העלייה למירון איפשרה לכל אחת מהקבוצות לבטא, לתבוע ולחזק את תדמיתה העצמית הנבדלת מבחינה מוסרית וחברתית, אותה תדמית שהתבלטה לעינינו גם בסגנון־ההתנהגות השונה בבתי־הכנסת ברוממה. וכך איפשר אותו אירוע מצד אחד ביטוי לאחווה בין אנשי הקהילה, ואילו מצד שני סיפק הזדמנות להדגשת ההבדלים החברתיים שביניהם.
בעקבות חוקרים המסבירים את הפעילות הטקסית באמצעות בחינת היחסים החברתיים שבין משתתפיה, נוכל להבין טוב יותר את ההתנהגות בה צפינו במירון, לאור מכלול היחסים ודרכי־ההתנהגות של אנשי רוממה בתחומי־חיים שונים. כבר עמדנו על התחרות הממושכת בין שתי הקבוצות המשפחתיות ברוממה, שמהן התארגנו חבורות עולי־הרגל. ההבדלים החברתיים והכלכליים, שהבחינו בין שתי המשפחות במרוקו, הלכו וניטשטשו בישראל. בני ביטון השיגו באח שוויון במשלח־יד, במשאבים כלכליים, בזכויות ועמדות פוליטיות עם בני סבאג, אשר במרוקו עלו עליהם בעושרם ובכוחם. אך שתי הקבוצות שאפו לעלות זו על זו במעמדן, ומשום כך התמידו בתחרות על צבירת יוקרה בתחומי־חיים שונים, הן בקהילה והן מחוצה לה.
התחרות המקובלת, שמצאה ביטוי בהצבת מטרות דומות או במניעת הצלחה מכל צד, בתחומי הכלכלה, הפוליטיקה והדת, הביאה תכופות את שני הצדדים לרמת־הישגים שווה. דפוס תחרותי זה הצמיח תהליך מתמיד של השוואת הישגים אשר יצר גם חוסר ביטחון לגבי הבדלי המעמד. כדי להגיע להישג בר־קיימא, היה עליהם לפרוץ את מעגל השוואת ההישגים, דבר שניתן לעשותו על־ידי שימוש בדרכי־פעולה חדשות לחלוטין, או בהצבת מטרות חדשות לתחרות. וכך, במקום להתאמץ כדי להידמות למתחריהם, שינו כמה מאנשי רוממה (ובני ביטון — ראשונים) ממנהגיהם והשתדלו להפגין דווקא את השוני, מכל מקום בכמה מדפוסי הפעילות הדתית. חידוש זה באורח ההתנהגות ראינו כשוני של סגנון בלבד, שכן לא היתה כאן בחינה־מחדש של הערכים והסמלים הדתיים הבסיסיים. יצירת סגנון חדש פירושה בחירה מיוחדת, מתן משמעות חדשה והרגשתם של מוסכמות וסמלים מסוימים מתוך מכלול המושגים הדתיים והתרבותיים הנתונים. ניתן להניח, כי בתנאים מסוימים עשוי אמנם סגנון חדש לחולל תהליך התפתחות של מערכת אמונות ודעות וכללי התנהגות חדשים לחלוטין. כך, למשל, עשויה ההתנגדות של ההנהגה המסורתית והקהילה השמרנית לסגנון החדש לשמש גורם, הממריץ את חסידי הסגנון החדש להתגבש במסגרת של כת דתית נבדלת.
גמישותם וריבוי משמעויותיהם של סמלים ונורמות מהווים מאפיין חשוב בדתות אוניברסאליות, הקובעות את התנהגותם של יחידים ושל קבוצות המצויים בעמדות חברתיות, כלכליות ואישיות נבדלות זו מזו, במערכת של תנאים ונסיבות המשתנים בהתמדה.
מערכת דתית המשותפת למשל לעניים ולעשירים, לנבערים ולמשכילים, חייבת לספק מגוון רחב של צידוקים, גירויים ותגמולים, שיתאימו למאמינים השונים. בשל רבגוניות בסיסית זו בין בני־אדם, משמש התחום הדתי קרקע נוחה לפיתוח דפוסים שונים גם בקרב קבוצות ואומות, שהן לכאורה הומוגניות וריכוזיות. המישור הדתי סיפק לאנשי רוממה הזדמנות מיוחדת־במינה לפרוץ את מעגל־ הקסמים של השוואת הישגיהם, מכיוון שכאן נמצאה להם הלגיטימציה האידיאולוגית החיונית לסיגולה של דרך חדשה למדידת הישגיהם. לשני סגנונות־ ההתנהגות השונים, שאותם אימצו שתי הקבוצות, היו שורשים במסורת היהודית. הספרות התורנית העשירה מספקת תפיסות שונות, ולעתים אף מנוגדות, לגבי אורח ההתנהגות הרצוי בתחום היחסים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. אף קני־מידה שונים לה להערכת מצב קיומו היומיומי של האדם. כך, למשל, נמצא במקורות שבחים לעניים ולענווים על עליונותם המוסרית, הן בחיי החולין והן בהתנהגותם הדתית; אך נמצא גם שבחים לעשיר על נדיבותו ועל מידת הפאר שבה הוא עובד את הבורא. בני ביטון מצאו סימוכין דתיים להתנהגותם הצנועה, אשר הדגישה את השוויון בין בני־האדם ואת כללי המוסר המסורתיים, באותה מידה שבני סבאג מצאו סימוכין להתנהגותם, שהדגישה נדיבות, תרומות מרשימות ועבודת האל בהדר. בעוד בני סבאג ראו בפזרנותם משום שמחה ועבודת האל בכבוד הראוי לו, גינו בני ביטון התנהגות זו כראוותנית. לעומת זאת, שעה שבני ביטון ראו עצמם כמצניעי־לכת ועושי צדקה לשמה עם החלכאים והנדכאים, התייחסו בני סבאג להתנהגותם כחסכנית ודלה.
ניתן היה לראות את הדפוס החדש של יחסי־התחרות גם בצביון הפעילות בבית־ הכנסת של בני ביטון. הקמתו של בית־כנסת זה, שנבעה לכאורה מתקרית על רקע סכסוך אישי, הפרידה למעשה בין שתי הקבוצות וצימצמה את המגע ביניהן. תופעה זו אובחנה בבירור במקום ניטרלי, במירון, שם ביטאו הקבוצות את יריבותן בצורה גלויה אך בדרכי שלום, ולא באמצעות סכסוכים ופירוד, כפי שמורגלים היו בכפרם. ייתכן שהיה קל יותר לבני סבאג לבחור באורח־חיים של פזרנות וראווה, ולבני ביטון לעומתם — בצניעות ובענווה, כיוון שבעבר היו בני סבאג אמידים יותר. עם זאת, נראה שנסיבות הקיום גם הן כפו על הצדדים את הבחירה באורחות־התנהגות מנוגדים, הן בהימצאם בסביבה מוכרת(רוממה) והן בהימצאם במקום זר(כמו מירון). בשני המקומות צפו בהם יוצאי אסאמר(הן תושבי רוממה והן תושבי מקומות אחרים בארץ) וכן אנשים נוספים, שהיו מודעים לחלוקה המעמדית שהיתה קיימת באסאמר. בני סבאג נדחפו לקיים אורח־חיים ראוותני ופזרני, כדי להוכיח שלא ירדו ממעמדם. לעומת זאת, בני ביטון, בהעדיפם אורח־חיים צנוע ומרוסן, הדגישו את העובדה שאף־על־פי ששיפרו את מעמדם הכלכלי לא אימצו להם דרכי־התנהגות של ראווה והידור; אילו בחרו בני ביטון להפגין את עושרם, היו נראים לעיני כול כעשירים חדשים המתיימרים להופיע כבני מעמד גבוה יותר. התפתחותן של מוסכמות התנהגות שונות בין הקבוצות בתחומי־ חיים הקשורים לערכי המסורת והדת(כגון מקומן ותפקידיהן של הנשים) הוסיפה להבחנה הנראית לעין כול — פזרנות לעומת צניעות — מימד עמוק יותר של פער בערכים ובאורחות־חיים.
תחרות בתחום הפעילות הדתית מוכרת גם בחברות אחרות ובדתות אחרות. כך, למשל, תושבי מרביתם של הכפרים במאלטה נחלקים לשתי קבוצות של מאמינים הסוגדים לקדושים שונים. התחרות והמחלוקת בין קבוצות אלו מתבלטת בקביעות ביום החגיגה השנתית, הנערכת לכבוד כל אחד מהקדושים. בחגיגות אלו משתדלת כל אחת מקבוצות המאמינים לעלות על חברתה בתפארת הטקס שהיא עורכת ולהעיב בכך על הישגי מתחרתה. בדפוס זה של תחרות המוליך להשוואת הישגים, אין אף צד מהצדדים מצליח להגיע לידי יתרון קבוע על פני הצד שכנגד. לעומתם, אנשי רוממה, שבתחומים רבים של התנהגות פוליטית פעלו בדומה לקבוצות המתחרות במאלטה, אימצו לעצמם שיטת־תחרות ששמה קץ למעגל של השוואת הישגים, לפחות בתחום הדת.
בשלב זה של מחקר אין לנו עדיין תשובה על השאלה באילו תנאים תרבותיים וחברתיים מתפתחת תחרות המוליכה להשוואה מתמדת של הישגים, ובאילו תנאים מתפתח סגנון חדש, היוצר מסלולים נפרדים לביטוי הישגים. הבחנה זו עשויה לסייע בניתוח התפתחותן של כיתות ותנועות חדשות במסגרת הדתות הגדולות, ובמיוחד של אלו המאופיינות במגמות של פרישות. ניתן יהיה לפתח השערות בדבר התנהגותן של קבוצות, שהצליחו להגיע לעמדות כלכליות וחברתיות חשובות, אך המתחרות עדיין על הכרה חברתית בקבוצות המבוססות הוותיקות. מכיוון שקבוצות העילית הוותיקות מצוידות באמצעים, והן בעלות מיומנות ובקיאות רבה יותר בגינוני ההתנהגות המעניקים יוקרה בתחומים שונים, ובכללם תחום הדת, עשויות הקבוצות השאפתניות החדשות לבחור באחת משתי אפשרויות: להתחרות על יוקרה בתחומים שונים באמצעות תהליך המוליך להשוואת הישגים וגם להסתכן בגינוי על התנהגות של ׳עשירים חדשים׳; או לנסות ולבסס סגנון־התנהגות חדש וקנה־מידה שונה למדידת יוקרה. תחום הדת, המצטיין בגמישות וריבוי משמעויות של סמלים ונורמות, עשוי במיוחד לספק הזדמנויות ותנאים להתפתחות כזאת. גם בדת היהודית חל תהליך של היווצרות כיתות, כמו תנועת החסידות וענפיה השונים, למן המאה השמונה־עשרה (כץ, תשי״ח). אך בניגוד להתפתחויות מקבילות בנצרות ובאיסלאם, הוליכו תנועות אלו רק לעתים רחוקות מאוד לפירוד מכריע בדת ובקהילה היהודית; אפשר משום שברוב התקופות לא היתה ביהדות הירארכיה רבנית מרכזית רשמית, וכן משום שלפירוד דתי ביהדות לא יכולות היו להיות תוצאות פוליטיות וביטויים במונחים של כוח חילוני, כפי שאנו מוצאים, למשל, בתנועות דתיות מוסלמיות(אוונס־פריטצ׳רד, 1949). עם זאת, ייתכן שכמה מהתנועות והקבוצות החדשניות ביהדות גם הן התפתחו בדפוסי התהליך, אשר תואר בפרק זה.
הקדשנו פרק זה בעיקר לתיאור השתקפותן של תמורות עמוקות ביחסים החברתיים בקרב בני קהילה אחת, ואשר התחוללו זמן קצר אחרי שעזבו את הרי האטלס. אך ראוי לדון ולהדגיש את מקומה של העליה לרגל למירון במסגרת הווי החיים הדתיים שנדון בפרק הקודם. חגיגות ל״ג בעומר, ובמיוחד הטקסים במירון, מילאו במידת מה את החלל שנוצר בעולמם הרוחני של יוצאי מרוקו. הרבנים שהגיעו עמם ירדו ממעמדם, ואת קברי הצדיקים שנהגו לפקוד בהילולות השנתיות ובהזדמנויות אחרות, השאירו מאחור. אין זה מפתיע שהערצת רשב״י, שהיתה מסורת חשובה גם במרוקו, תפסה מקום מרכזי בעולם האמונה ובחיי הטקס של יוצאי צפון־אפריקה עם בואם לארץ. אולם הערצת רשב״י ומסורת הביקורים במירון לא פחתו גם בשנים המאוחרות יותר (שנות ה־80 וה־90) כאשר מפת העליות לרגל לקברי צדיקים הלכה והתגוונה וכאשר חלה התאוששות מרשימה במעמד המנהיגות הדתית של יוצאי מרוקו.
משה שוקד-שלמה דשן-דור התמורה-שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה-קודש וחול בעלייה לרגל למירון