מורשת יהדות מרוקו

הציונות המזרחית

עם ד׳ימי לא די שאין לו היסטוריה, אין לו אפילו זכות להיסטוריה. שיכחה קיבוצית זו משפיעה על הכל ללא הבדל. במחקר זה בחרנו לייחד את הדיבור על יהדות המזרח בגלל מאורעות הדור הזה, שהבליטו צד זה שבבעיה.

בגלל שיכחה זו לא הובן המאבק הלאומי של ישראל לעצמאות מעולם ולא הוסבר במלוא הֶקשרוֹ ההיסטורי והגיאוגרפי. מאחר שהזכרון הקיבוצי נשאר נחלת הענף האירופי בלבד של העם היהודי, חסרים אנו ראייה כוללת של מאמצי העם בדרך לעצמאות. הוספת הממד המזרחי יהיה בה כדי להשלים את הסיפור האירופי, ובכך תתקבל תמונה שלמה יותר של התהליך ההיסטורי כולו. או־אז תופיע הציונות מלוא שיעור־קומתה האמיתי, כשאיפת הפזורה כולה לשיחרור לאומי, הגם שהצליחה למצוא ביטוי ולפעול תוך חירות רק בנקודת־מפנה אחת מסוימת בהיסטוריה, מחוץ לדאר אל־אסלאם. הנה כך נראה את תפקידו ופעילותו של הענף האירופי בציונות בפרספקטיבה היסטורית־גיאוגרפית חדשה.

העובדה שהמאבק הציוני התנהל בעיקר באירופה ובאמריקה, וכן הבורות בכל הנוגע למעמדו של הד׳ימי ולהוצאותיו(אי־בטחון, פחד ושתיקה), עודדו את נטיית הערבים לדון את הציונות לגנאי כתנועה שכל־כולה מערבית. אגב כך טושטשה המציאות המדינית־התרבותית, שאכן חייבה שתהיה התנועה מערבית בלבד. עוד בשלהי המאה הי״ט הכריז הסולטאן העות׳מאני כי לא יניח לארץ־ישראל להיעשות ״ארמניה שניה״. ברור היה שגילויים מעורפלים של לאומיות בקהילות היהודיות הדלילות והמבודדות שבממלכתו רחבת־הידיים יימחצו בחמת־זעם גדולה עוד יותר מזו שניתכה על גילויי הלאומיות הארמנית, שהיא עצמה אורגנה וחומשה על־ידי רוסיה השכנה. המאבקים עקובי־הדמים בין השלטון העות׳מאני לנתיניו הנוצרים האירופים השואפים לעצמאות לאומית, ולאחר־מכן רצח־העם שנעשה בארמנים, שיכנעו את יהודי דאר אל־אסלאם — שלמעשה היו נטולים כל הגנה של מעצמה אירופית — כי החופש יעלה להם ביוקר. לכן לא קמו יהודי המזרח כציונים פעילים לא באורח רשמי ולא בגלוי, אף שבתקופת־הביניים של הקולוניאליזם האירופי חשו עצמם בטוחים קצת יותר. המאורעות שלאחר־כך עתידים היו להדגיש עד כמה היו נוחים לפגיעה, כאשר ברוב הארצות הערביות העצמאיות נעשתה הציונות פשע חמור ביותר. אולם היו גם צורות אחרות של פעילות, מוסוות או מחתרתיות.

אמת שכמה מצדדיה של הציונות במערב — האמאנציפאציה של היהודים והמערכה נגד ההתבוללות — לא היו בנמצא במזרח ובאפריקה הצפונית. אבל ״פרשת דרייפוס״ איננה תנאי יחיד־ומיוחד להתססתן של שאיפות לשיחרור לאומי, ו״פרשה״ כגון זו ממילא היתה בגדר הנמנע במזרח, שהרי מעולם לא היה יהודי יכול לשמש כאן כקצין־מטה צבאי חשוב. יתר על כן, בארץ מוסלמית לא היה יכול להתחולל קרע מוסרי כגון זה שנתייסרה בו צרפת מחמת הרשעת־שווא של יהודי, נוצרי — או אף מוסלמי. לפיכך אין לבסס את חקר הציונות בתוך דאר אל־אסלאם על קני־מידה מערביים, וכנגד זה יש להפנותו לבדיקת היסודות ההיסטוריים והמדיניים במערכת־היחסים בין אומה לד׳ימי, על גילגוליה ושלבי התפתחותה. לפיכך לא היה שיחרורה של ארץ ד׳ימית, הכפופה לדיני הכיבוש בדרך הג׳האד, יכול לבוא אלא מחוץ לדאר אל־אסלאם — כמו שאירע במקרים אחרים, בפרט אצל הארמנים — ואכן זה היה התפקיד שמילאה יהדות אירופה ביחס לארץ־ישראל. גידולו של היישוב העברי בארץ־מולדתו העתיקה וזכויותיו לבעלות על הארץ — שנאסרה תחת השלטון הערבי־המוסלמי — אפשריים היו רק מכוחו של משטר הקאפיטולאציות. בגלל חוזים אלה שנחתמו בין הסולטאנים העות׳מאניים לממשלות אירופה, יכלו רק יהודי אירופה לגשת לשלב הזה הראשון והחיוני במאבק הציוני. מאמציו של הסולטאן לעצור את שיבת היהודים לאו־ץ־ישראל העלו חרס בחלקם, משום שעכשיו יכלו יהודי אירופה להתלונן שההגבלות או הסייגים באשר לסיוריהם או ישיבתם באו־ץ־ישראל(ובאשר לרכישת אדמות שם) הם בבחינת הפלייה דתית נגד יהודים, דבר שלא היה לו זכר בקאפיטולאציות. יהודי המזרח — בין נתינים עות׳מאניים ובין זולתם — לא יכלו להשתמש בטענה זו ותמיד נמנעה מהם הכניסה לארץ, בפרט סמוך לשלהי המאה שעברה. אכן, מעמדם השולי של ד׳ימים וההגבלות על שיבתם לאו־ץ־אבותיהם הם אשר שיוו — בתוך שאר גורמים — את האופי האירופי־בעיקרו לשלב הראשון של העלייה הציונית לארץ־ישראל. הטישטוש המתמיד של הממד המזרחי של הציונות סייע לטיפוח המיתוס שלפיו ישראל מוגדרת כמדינה קולוניאלית שמקורה מערבי — שאפילו הקמתה לא היתה אלא תגובה על תופעת הנאציזם. כך נמצאת ישראל מוגדרת במסגרת מערבית־טהורה, בניגוד לעובדות ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והדמוגרפיה שלה. בלי לכפור אף כהוא־זה בדינאמיקה המיוחדת לציונות האירופית ובהישגיה החיוניים, אין שום דבר יכול לשנות מן העובדה שגורלה של ישראל הוכרע על־פי חוקי הג׳האד וכי עם־ישראל התנסה בכל צרותיו של לאום המנוצל, מושפל ונחשב זר ונכרי בכל מקום. יורשיו חזרו כיום לאו־ץ־אבותיהם, ומיד לאחר שהשיבו להם את עצמאותם בנו את הריסות ארצם בכוח שרידיה של אומה מדולדלת, תוך שהם יוצרים מוסדות דמוקרטיים ואחדות לאומית שהרבה מדינות בנות־זמננו יכולות להתקנא בהם. נוכח כיבוש זה של חירות המתגלם במדינת־ישראל שתיקתם של הד׳ימים היא בבחינת אנומאליה מזעזעת. העיליתות חולות־השיכחה של יהדות־המזרח מעולם לא פנו אל העמים הערביים בקריאה להכיר בזכותה של ישראל לחיי חופש וכבוד, לאחר דורי־דורות של דיכוי וניצול. מעולם לא תבעו להן מה שרשאי כל לאום ולאום לתבוע, לרבות עמים שאינם יורשיו של עבר כגון זה: את הזכות לחיי־דרור במולדת משלהם (ודבר זה אין לו ולא־כלום לאנטישמיות המערבית ולנאצים). הסיבה היא שהד׳ימי אינו יכול לחשוב במושגים של זכויות, והוא מסתפק במושגים של הכרת־טובה וסובלנות. מחלת־שיכחה היסטורית זו היא שגרמה לציונות שתתפרש כתנועה אירופית־טהורה, הגם שאין היא אלא נהר שבו מתמזגים ומתאחדים כל הזרמים של לאום שהגלות פוררתו וגזרה עליו ריסוק־אברים. בשל חסרון זה עצמו גם נמנע כל דו־שיח עם מנהיגים ערבייםA, שנוח להם לייחס את מצבם הנוכחי של הפליטים הערביים מאו־ץ־ישראל לאנטישמיות האירופית ולנאצים, בו־בזמן שהעניין הוא פועל־יוצא מטראגדיה עתיקת־ימים הרבה יותר. רק כאשר ייאותו מנהיגי הערבים להתפנות לטיפול בנושא הד׳ימי, אפשר יהיה למצוא פתרונות המכבדים את זכותו של כל אחד משני הצדדים ואת העובדות הנובעות מן ההיסטוריה.

הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986–הציונות המזרחית-עמ' 130

הטישטוש המתמיד של הממד המזרחי של הציונות סייע לטיפוח המיתוס שלפיו ישראל מוגדרת כמדינה קולוניאלית שמקורה מערבי — שאפילו הקמתה לא היתה אלא תגובה על תופעת הנאציזם. כך נמצאת ישראל מוגדרת במסגרת מערבית־טהורה, בניגוד לעובדות ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והדמוגרפיה שלה. בלי לכפור אף כהוא־זה בדינאמיקה המיוחדת לציונות האירופית ובהישגיה החיוניים, אין שום דבר יכול לשנות מן העובדה שגורלה של ישראל הוכרע על־פי חוקי הג׳האד וכי עם־ישראל התנסה בכל צרותיו של לאום המנוצל, מושפל ונחשב זר ונכרי בכל מקום. יורשיו חזרו כיום לאו־ץ־אבותיהם, ומיד לאחר שהשיבו להם את עצמאותם בנו את הריסות ארצם בכוח שרידיה של אומה מדולדלת, תוך שהם יוצרים מוסדות דמוקרטיים ואחדות לאומית שהרבה מדינות בנות־זמננו יכולות להתקנא בהם. נוכח כיבוש זה של חירות המתגלם במדינת־ישראל שתיקתם של הד׳ימים היא בבחינת אנומאליה מזעזעת. העיליתות חולות־השיכחה של יהדות־המזרח מעולם לא פנו אל העמים הערביים בקריאה להכיר בזכותה של ישראל לחיי חופש וכבוד, לאחר דורי־דורות של דיכוי וניצול. מעולם לא תבעו להן מה שרשאי כל לאום ולאום לתבוע, לרבות עמים שאינם יורשיו של עבר כגון זה: את הזכות לחיי־דרור במולדת משלהם (ודבר זה אין לו ולא־כלום לאנטישמיות המערבית ולנאצים). הסיבה היא שהד׳ימי אינו יכול לחשוב במושגים של זכויות, והוא מסתפק במושגים של הכרת־טובה וסובלנות. מחלת־שיכחה היסטורית זו היא שגרמה לציונות שתתפרש כתנועה אירופית־טהורה, הגם שאין היא אלא נהר שבו מתמזגים ומתאחדים כל הזרמים של לאום שהגלות פוררתו וגזרה עליו ריסוק־אברים. בשל חסרון זה עצמו גם נמנע כל דו־שיח עם מנהיגים ערביים, שנוח להם לייחס את מצבם הנוכחי של הפליטים הערביים מאו־ץ־ישראל לאנטישמיות האירופית ולנאצים, בו־בזמן שהעניין הוא פועל־יוצא מטראגדיה עתיקת־ימים הרבה יותר. רק כאשר ייאותו מנהיגי הערבים להתפנות לטיפול בנושא הד׳ימי, אפשר יהיה למצוא פתרונות המכבדים את זכותו של כל אחד משני הצדדים ואת העובדות הנובעות מן ההיסטוריה.

מצבה הנוכחי של ישראל יש בו כדי להדגים את קיומו זה הערטילאי של הד׳ימי. מדינת־ישראל מחוקה ממפות הערבים ואין היא מוזכרת בפרטיכלים ובדו״חות של גופים בינלאומיים שבהם חזית הג׳האד נהנית מרוב אוטומאטי. מדיניות זו מנציחה את הנוהג להוציא מן ההיסטוריה את עמי הד׳ימים, אלה יורשי הציביליזציות של המזרח הקדמון. תהליך זה של מחיקה — שהסופר נאיפול קרא לו ״הריגת ההיסטוריה״  — הצמוד לכיבוש ולזכויות שקנו להם הערבים־המוסלמים בעקבותיו, מוסיף לפעול פעולתו עד עצם היום הזה. די יהיה לנו במספר דוגמות ברורות מאליהן: ירושלים הופכת אל־קֻדְס, חברון קרויה אל־חַ׳לִיל, יהודה ושומרון (ששמותיהן מעידים על ראשיתן העברית) מוסו1ת כ״ הגדה המערבית״ (של הממלכה הירדנית ההאשמית). באיראן מחק שלטונו של ח׳ומייני את כל העבר שמלפני האסלאם, ואפילו את שמותיהם של אתרים ארכיאולוגיים.

במרוצת הדורות הביאו כל הגורמים האלה בצירופם לידי החזרת העמים הד׳ימיים למצב של תינוקות מבחינה מדינית — כלומר, למצב שבו אין הם נושאים בשום אחריות כלפי גורלם ההיסטורי הקיבוצי. מאורעות הזמן הזה בלבנון הבליטו את הדפוסים הכיתתיים הפיאודליים של המארונים ואת המחלוקות בין המנהיגים הנוקטים, במפולג, את קווי־המדיניות של נכבדים ד׳ימים, בנקאי הערבאות. אפשר להצביע על התנהגות דומה במצבים דומים בעבר אצל נכבדים ארמנים ויהודים, ובמאה הי״ט אצל יוונים. בישראל העמדה הא־פוליטית של המוני יהודים יוצאי־המזרח היא חלק מן התסמונת הד׳ימית. מבחינה זו התוקפנות הפוליטית של ״הערבים הפלשתינאים״ (שרבים גם רבים בהם יוצאי־חלציהם של מתנחלים מוסלמים שבאו במאה הי״ח והי״ט מדרום־מזרח אירופה או מן הקווקאז) אפשר להשוותה לשתיקתם של ישראלים ממוצא מזרחי, היכולים לא רק לטעון לזכויות־בכורה על ארץ־אבותיהם אלא גם להוכיח שבארצות הערביות — שבהן נוצלו בעבר ואותן נאלצו לעזוב — קדמו קהילותיהם לכיבוש הערבי. ניגוד משווע

זה בין תוקפנות מכאן לשתיקה ד׳ימית מכאן משקף את ההבדל בין המורגלים בשליטה לאלה שגדלו על מסורת של ניצול, הכנעה ואֵלם.

עמדה זו נבעה בעיקר מן הדיכוי מצד הקבוצה השלטת, אך במידה ידועה נבעה גם מן המבנה הפנימי של העדות. אין כאן מקום להכללות, אך דומה כי בכמה מצבים היסטוריים הרי־גורל לא התרוממו המנהיגים בעלי־הממון, מורי־דרך ״מטעם״ לעדות הד׳ימיות, לגובה הגבורה, האומץ וכוח־הסבל שגילו בני־עמיהם. תלות־הניכור בהגנה מבחוץ, ההסתלקות מאחריות בגלל היעדר חירות מדינית, ההזדקקות לתפקיד כלכלי מסורתי שהתפתח בתנאים של דיכוי — שעודן מתקיימות בקבוצות ד׳ימיות כצורות אחרות של שיעבוד שבא בירושה מן העבר — כל אלו הן סימנים אופיניים לקבוצות שלא הגיעו לבגרות מדינית, או שלא הגיעו לריבונות לאומית במלוא מובן המלה. מתולדות הד׳ימים לקבוצותיהם השונות והמדוכאות הרינו למדים שהעריצות השרישה ליקויי התנהגות, ואלה מצדם הצדיקו את הדיכוי בעיניו של העריץ. דרך־החשיבה המתבטאת בייחוס אופי מזיק או נפסד לקבוצה מסוימת על־מנת לשמר מונופול על מידות תרומיות ולהצדיק מימשל־עריצות היא דבר המנוגד להגיון. ראוי לציין שאם גם מכמה בחינות מצבם של הד׳ימים מזכיר מצב של עם משועבד הריהו טראגי לאין שיעור יותר מזה.

הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986–הציונות המזרחית-עמ' 131

המשמעות הקיומית של מעמד הד׳ימי

העיון בתעודות שלהבא — מועט־שבמועט מתוך שפע החומר המצוי בעין — יש בו גם כדי להביך. איך יכלו קיבוצי־אנוש לשרוד לאחר דיכוי שכזה, גם אם (כפי שהטעמנו) לא בכל מקום ולא בכל זמן הופעל באותה צורה ובאותה דרגה? בתיאור מצבם של היהודים בהרי־האטלס של מארוקו ב־1901 העלה סופר צרפתי את הסברה הבאה:

תמיהה היא שתחת שלטון־עריצים מעין זה יכול היה עם לשמר ללא פגם את האמונה שהביאה עליו את הייסורים האלה. עדיין יכול אתה לצייר לך בדמיונך את השנאה המפעמת את הכובשים בעמדם מול התנגדותם של עלובים אלה ואת השחיטות החוזרות־ונשנות שעשו בהם שפטים."

אין ספק שהבעיה מורכבת מכדי שנוכל להמציא לה מענה משביע־רצון במסגרת המחקר הזה. לכל היותר יכולים אנו לנסות ולהעמיק בה על־ידי שנציג אותה בצורת שאלה.

קודם־כל יש מקום לשאול אם אמנם הדברים אמורים בקיום, או שמא שארית־הפליטה הנוכחית של אותן אוכלוסיות פורחות־לשעבר של המזרח הקדמון אינה אלא אוד עשן ששרד ממדיניות רצחנית, שיור המעיד על חדלון ולא על המשכיות. יש היסטוריונים המגדירים שרידים אלה כתרבויות מאובנות. לשון ״רצח־עם״ אין משמעה חיסול פיזי דווקה אלא גם עריקת ציבורים גדולים של נוצרים וזורואסטרים, שהרי אין להעלות על הדעת שבלי לחצים מבחוץ יהיה עם נוטש את תרבותו שלו מרצונו החפשי וממיר אותה בזו של הכובש. מחמת השתיקה האופפת את שתי המאות הראשונות לכיבוש הערבי־המוסלמי נאלצים אנו להסתפק בהשערות.

כלום אפשר לטעון שהיתרונות העצומים שנפלו בחלקם של הכובשים, בחומר ובכבוד, היו מן הסיבות העיקריות לנהירה ההמונית אל האסלאם? יש לזכור כי המרות־דת המוניות באו תמיד לאחר תקופות של רדיפות קשות. מכאן שלשון ״רצח־עם״ מרמזת על כליונו הפיזי או התרבותי של קיבוץ, בלי הבדל מה אמצעי־הכפירה המופעלים נגדו. חטיפת ילדים והמרת־דתם הכפויה של ילדים נוצרים (דֶבְשְִׁירְמֶה) הן דוגמות לכפייה שאינה כרוכה בשמד פיזי.

מתוך האינטרנט:
דבשירמה שיטת ה"איסוף" כבסיס קבוע לגיוס חיילים. ילדים נוצרים מתוך האוכלוסיה הנכבשת בסטטוס עבדים, עברו הכשרות נרחבות, אוסלמו, ולאחר מכן הופכים לעמוד השדרה של המערכת

אם אמנם היתה כאן שרידה, אפשר למוֹד אותה בשתי אמות־מידה: כמותית ואיכותית. הצד הכמותי נוגע בשימור תכונותיו האפייניות של עם: היסטוריה, לשון, ספרות, חוק ומשפט, והכרתו של לאום בעברו כמו גם בשאיפותיו־לעתיד. הרבה גורמים קובעים את שיעור הניכור שפקד כל אחת מן הקבוצות. העדה הקופטית והלאום הארמני, למשל, רואים עצמם מאוחדים על־ידי תרבות והיסטוריה המיוחדות להם, בעוד היוונים־האורתודוקסים מגדירים עצמם כמיעוט דתי בלבד. העמים הלא־מוסלמיים היחידים במזרח התיכון שהשיבו להם את עצמאותם המדינית בדורותינו הם ישראל, ובמידה ידועה — הנוצרים הלבנונים; אך בעוד שבישראל קמה העברית לתחייה כלשון הלאומית, הלבנונים עודם מדברים בלשון כובשיהם הערבית. תחייתה הלאומית המוצלחת של ישראל יש לה שלושה טעמים עיקריים: זכרון היסטורי, שימורם של מוסדות דתיים־לאומיים, ופיזור הגלות. יכול אדם לגלגל בהשערות בנוגע לגורמים שבתנאים יוצאי־דופן כאבדן הטריטוריה הלאומית וכפיפות למעצמה זרה איפשרו לקבוצות מקומיות טרום־ערביות לשמור על תודעה אתנית כלשהי. הנושא רחב ומורכב כל־כך, והתנאים שונים כל־כך בכל מקרה בפני עצמו (המארונים בהר־לבנון, למשל, הוסיפו להחזיק בנשקם, ומעולם לא התייחסו אליהם כאל ד׳ימים), לא נוכל אלא להעלות כאן סברות אחדות, תוך שנכיר בקיומם ובחשיבותם העליונה של גורמי ליכוד וסולידאריות פנימיים.

קשרים עדתיים

בקרב העדות היה הליכוד הקיבוצי פועל־יוצא ממבנה מוצק שקישר את בני העדה בתחושה של ערבות הדדית, שאף זכתה להכרה מטעם השלטונות. מוסדותיה השונים של הקהילה דאגו לצרכי דת, חינוך, צדקה ובריאות. תשלום הג׳זיה בשעת הצורך בשביל הזקנים, החולים והנזקקים, כמו גם היטלים מיוחדים והכסף הדרוש לכופר־נפשם של אנשי הקהילה — בני־ערובה יהודים ונוצרים — שולמו מקופת הקהילה. חלוקת מזון, מעות, לבוש, וטיפול רפואי חינם לנזקקים, זקנים, אלמנות ויתומים, אף הם סופקו ממקור זה עצמו, ששימש גם למתן סיוע לעוברי־דרכים ולקהילות השרויות בצרה.

מורכבים יותר היסודות בתחום הפסיכולוגיה הקיבוצית. דומה כי שנים מהם מכריעים במשקלם. רעיון הגאולה באמצעות הסבל, המובע בעצמה כה רבה בספרות הנבואית שבמקרא ולאחר־מכן באוונגליון, היה בבחינת מקלט רוחני ליהודים ולנוצרים, אף שבמישורים שונים השפיע על כל מיעוט ומיעוט. ספק אם בעיניהם של שני קיבוצי ד׳ימים אלה היה שלטון־העריצות, שהושג וקוים בכוח הנשק, נראה עליון על הערך הרוחני של תרבותם־הם, שאותה הוסיפו לטפח למרות הדיכוי לצורותיו — ובפרט אמורים הדברים ביהודים, שתרבותם נשארה חיונית יותר. הד׳ימים נשענו על הכרה פנימית שעליבותם, הכפויה מבחוץ, לא די שאינה גורעת מכבודם אלא היא חרפה למי שאכפו אותה, והם הפיקו מגורלם ממד של רוחניות ועצמה שחיזק את כוח־ההתנגדות המוסרי שלהם וכיוון את חייהם. במרוצת הדורות ודאי ראו עצמם בחינת התגלמות חזונו הצורב של ירמיהו הנביא:

כח יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם, כִּי נָטַל עָלָיו.

  כט יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ, אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה.  

ל יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי, יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה.

(איכה ג, 30-28)

הרעיון המעודד של תקומת המושפלים והנדכאים, האפייני כל־כך לספרות המקראית, פירנם את התנגדותם הסבילה של הד׳ימים במרוצת הדורות והעניק להם זהות רוחנית עמוקה, למרות החילוקים התיאולוגיים שבינם לבין עצמם. החכמים הם שקיבלו עליהם את הנחלת המורשה הלאומית: דת, לשון, היסטוריה. אך בגלל השפלתם וביזוים של נציגי הדתות הנקלות החלו החכמים לסמל בהדרגה, בעיני אותם ד׳ימים השואפים להתבולל בתוך הרוב, את המשך קיומו המביש של מצב שנוא.

הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986– המשמעות הקיומית של מעמד הד׳ימי- עמוד 134

תוחלת משיחית

הגורם השני בשמירת־הקיום — שהוא המרכזי והמהותי ביותר בלאומיות היהודית — היה הציפייה לביאת המשיח. בני־ישראל, שדורות על דורות ראו עצמם בחינת אסירי־ציון או עם גולה, לא זזו מתקוותם לשוב למולדתם המשוחררת. שיבת־ציון זו היתה חלק מחזון של שלום־עולם שבו יכון סדר חדש ברחבי תבל, שיעביר ממשלת־זדון מן הארץ ויביא גאולה לגולים, למושפלים ולנרדפים. היעדרה של לאומיות משיחית בקרב הנוצרים היה אחד הטעמים לעריקות, הן בקרב ההמונים הן בצמרת, כשם שהוא אחד הטעמים למבוכה ולאכזבה בקרב המשכילים הנוצרים בימינו.

המארונים, כזכור, קובעים להם מקום משלהם. בזכות מצבם הגיאוגרפי עלה בידם לעמוד בפני הפולש. המשטר הפיאודלי שלהם, הנשק שברשותם וקשריהם עם אירופה, זיכו אותם במידה של ליכוד ואוטונומיה ונטעו בהם תחושה של שליחות דתית, כמגינים על שאר מיעוטים נוצריים מפני הדיכוי המוסלמי. היו שניסו לתרץ תופעה זו של שרידה או עינויי־תמיד — לא קל הוא להחליט מה המונח ההולם כאן יותר — בטענה שרק לעתים רחוקות מומשה ברית־עומר. אין זה אלא נסיון אקדמי נימוסי להתחמק מן הבעיה, נסיון שמניעיו מפוקפקים למדי. אין ספק שקצת מן הד׳ימים ניסו לשחד פקידים של הרשות, ובכך נפטרו ממיגבלות הד׳ימה, אך הללו באו על ענשם מיד לאחר שנתפסו. שהרי כיצד נפרש לנו את הדקדקנות המתמדת שקבעה בפרטי־פרטים את נחיתות־דרגתם של הד׳ימים אם לא נראה בה ביטוי לעקשנותם הנחושה והקודחת של שליטים המתנקמים בילידי־הארץ, שלמרות כל ההשפלה שבאה עליהם סירבו להכיר בעליונות מנצחיהם? היו שגרסו כי העובדה שד׳ימים אכן שימשו במשרות חשובות היא הוכחה לסובלנות ולהגנה שזכו בהן הד׳ימים לעדותיהם השונות במסגרת האומה. אך לא די שמעמדם של כמה נכבדים לא שיקף את מצבו של הרוב אלא שגם זכויות־היתר שלהם הן עצמן היו מנוגדות לחוקים ולמנהגים. מבחינה זו מאלפת דעתו של הפילוסוף הד׳ימי המהולל, רבי משה בן מימון, הוא הרמב״ם, שהיה רופא בחצר הווזיר של צלאח אל־דין בסוף המאה הי״ב (ראה תעודה 94).

ההיסטוריה וחוקי האסלאם מפריכים את האמירה שרדיפות המוסלמים על יהודים ונוצרים היו פרי הקולוניזציה האירופית והציונות. לאמיתו של דבר, האיבה נגד דאר אל־חרב תופסת מקום מרכזי בג׳האד ובהתפשטות המוסלמית ברחבי העולם. אין גם שחר להסיק מהיעדרן של עדויות אירופיות שכל שנות ההיסטוריה עד למאה ה־19 היה מצבם של הד׳ימים היהודים והנוצרים טוב יותר. עובדה היא שהרשת הדיפלומטית שהתפתחה במאה ה־19 בד־בבד עם הקידמה הכלכלית והטכנולוגית הקלה על התקשורת והתחבורה; מכאן שפע של דיווחים מאת אירופים שניצבו מול מסורותיה של חברה אחרת. מחסור בחומר כשלעצמו עדיין אינו נותן היתר להכללות בנוגע לתנאי החיים. עליית עצמתו של המערב החריפה מתחים שכבר היו קיימים או ספונים, אן לא היא שיצרה אותם.

אכן, עיקרו של ענין ניטשטש בכך. הדראמה האנושית של הד׳ימי הובלעה בנימוק שרגיל היה ממילא להשפלה ולסבל עד כדי כך ששוב לא חש בהם. לשון אחר: כוח־עמידתו של המדוכא מוכיח כביכול את סובלנותו של המדכא. עמדה זו, המקבלת כדבר המובן־מאליו את זכותה של קבוצה אחת לשלוט בזולתה (שליטה המוגדרת כסובלנית ולפיכך ראויה להכרת־טובה רק מפני שהנשלטים הם בחזקת תת־אנוש), מנוגדת מעיקרה לאידיאולוגיה שביסוד התמרדותם של המדוכאים. דווקה על הזכות הזאת ועל המוסר הזה, המחלק את האנושות לשליטים ולמדוכאים, קם כאן העירעור. המדוכא המתמרד לא די שאינו מודה לשליט על סובלנותו אלא הוא כופר בזכותו של זה לשלוט בו. הד׳ימי אינו מבקש לקבוע את שיעור האושר האפשרי במסגרת הדיכוי אלא לפרוץ את המסגרת ההיא ולעמוד על שוויונם של כל באי־עולם. אין אנו צריכים לחפש גדולה ספרותית, היסטורית או מדעית בעברן של עדות הד׳ימים, גם אם נמצא אותה זעיר־פה זעיר־שם, שהרי עדות אלו הודחו מן ההיסטוריה ונדחקו לשבילי־עבדות של ניצול ומסכנות. תרומתם של הד׳ימים לדברי־ימי־עולם לא התבטאה במימוש מפואר של עצמה וכוח־הזרוע. אדרבה: דומה שאת הגדולה אנו מוצאים בענוותם ובסבלותיהם של עמים נדכאים ובאותן שתיקות ממושכות של ההיסטוריה המכסות על מערות־קבריהם של לאומים. כל כמה שתרומה זו צנועה ומכאיבת־לב, בכל־זאת הריהי בעלת משקל משלה לפי שהיא מלמדת לנו פרק בביסוס המשפטי של הד׳ימה ודבר זה מביא אותנו אפוא לידי מחשבה על צורת התנגדות שענוות־סבילותה היה בה מן הגבורה.

אכן, מוצאים אנו אצל הד׳ימים את כל העיוותים שמצמיח הדיכוי: התרפסות, תאוות־בצע, רמאות, ערמומיות וכל כיוצא באלו, אבל היו אלה האמצעים היחידים שבהם יכלו להחזיק מעמד. המשטר שהניב התנהגות מעין זו ראוי לגנאי יותר מקרבנותיו.

אחרית־דבר

עיקר הרע בניכור הוא השיכחה  אם בחלק הראשון של חיבורנו הקדשנו שימת־לב לצדדים שונים במעמדו של הד׳ימי היה זה מתוך הכרה שהעבר קובע את מקומו של ההווה ונוסך עליו אור. תחילה העלינו קווים לניתוח מעמדו של הד׳ימי, לא כהיסטוריה אלא כמצב היסטורי. מן הד׳ימי כפרט עוברים אנו, בעת החדשה, אל המדינה הד׳ימית — שהיא קרבן לאותן אידיאולוגיות ועמדות. הפרובלימטיקה של מיעוט העשוק מזכויותיו מועברת אל המישור הלאומי: העמים הערביים כופרים בזכויות הלאומיות של המדינה הד׳ימית. בסיומו של עיון זה ברי לנו כי לא הקפנו באמת את השאלות המתבקשות מן ההיסטוריה של הד׳ימים: שאלות להיסטוריון החוקר את מערכת־היחסים בין מנצח למנוצח, שאלות לסוציולוג הבודק את התוצאות הנובעות מדחיקת־רגליו של קיבוץ הנרדף ומושפל על־ידי רוב נוגשני, ולבסוף הירהורים המתבקשים אצל פילוסוף משרידתה של חירות־הרוח, זה גרעין מעמדו של הד׳ימי. ודאי לא נגזים אם נאמר כי מעמד הד׳ימי הוא העונש שגוזר השליט על הזולת, זה הדוחה את ערכיו ומגלם בכך חירות־רוח החלטית. הואיל ולא תיתכן היסטוריה בלי רציונאליזציה, וכל רציונאליזציה משתמע ממנה צידוק (או סופיות כלשהי), רשאים אנו לשאול מהם, בחשבון אחרון, המשמעות או הצידוק בגורל של סבל ותלאה. מימרתו של הפילוסוף ג׳ורג׳ סנטיאנה תשמש לנו סוף־פסוק: ״אלה שאינם יכולים לזכור את העבר נדונים לחזור עליו״.

אם תוכל ההיכרות עם עבר־יגונים זה להניע עמים ששחטו זה את זה בעבר לבנות יחד עתיד של שלום תוך כדי כיבוד־זכויות הדדי, או־אז תימצא משמעות־מופת לגורלם של הד׳ימים, לכשיוצג בפני מצפונו של עולם. הבה נקווה כי מחקר זה, חרף ליקוייו, יעורר את המלומדים להתעמק יותר במשמעותו של גורל זה.

הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986– המשמעות הקיומית של מעמד הד׳ימי-