הד'ימים – בני חסות – בת – יאור


הג'יהאד נגד ישראל-דימים בני חסות-בת יאור

 

בסעיף 9 נאמר:הדימים

המאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשיחרור פלשתינה. מכאן שהוא האסטרטגיה הכוללת ולא שלב טאקטי בלבד…

חשיבותו של המאבק המזוין שוב הודגשה בסעיף 2 של ״חמש־עשרה ההחלטות״ של המועצה־הלאומית־הפלשתינאית, בכינוסה במרס 1977 בקאהיר. בהתאם לדיני הג׳האד, מקנה השתלטות על שטחים בכוח־הזרוע את מלוא הבעלות על הארץ לכובשים. רשאים הללו להרוג את התושבים, לגרשם, או לעשותם מס־עובד (לשעבר חלק מן הפַּיְאְ): מותר להחריב את מקומות הפולחן, או לאסור על שיפוצם ועל הקמת בניינים חדשים. קיצורו של דבר: אם המלחמה היא ג׳האד,הרי הכיבוש בכוח־ הזרוע מקנה לכובשים זכויות מוחלטות על נכבשים, ואילו חוזה של כניעה מחייב את המנצחים לקיים את התנאים שהוסכמו.

ממש כמו שבעבר נשאו המוסלמים ככלל באחריות לג׳האד, כך גם כל הערבים נדרשים להשתתף ככלל בג׳האד למען הערבים הפלשתינאים:

מנקודת־המבט הערבית, שיחרורה של פלשתינה הוא חובה לאומית קַוְּמִי), בנסיון להדיפת התוקפנות הציונית והאימפריאליסטית נגד המולדת הערבית ובמטרה להדיח את הציונות מפלשתינה. מלוא האחריות לכך מוטלת על האומה הערבית — עמים וממשלות כאחד — שחיל־החלוץ לה הוא העם הערבי הפלשתינאי. משמע שחייבת האומה הערבית לגייס את כל יכולתה הצבאית, האנושית, המוסרית והרוחנית כדי לקחת חלק פעיל, יחד עם העם הפלשתינאי, בשיחרורה של פלשתינה. חייבת היא, ובמיוחד בשלב המהפכה הפלשתינאית המזוינת, להציע ולספק לעם הפלשתינאי כל עזרה אפשרית וכל תמיכה חמרית ואנושית, ולהעמיד לרשותו את האמצעים והאפשרויות שבכוחם יוכל להמשיך במילוי תפקידו החלוצי במהפכה המזוינת, עד לשיחרור מולדתו. (אמנת אש״ף, סעיף 15).

הסעיפים 4, 9 ו־10 של חמש־עשרה החלטות אש״ף (קאהיר, 1977) חוזרים ומאשרים טיעון זה.

דיני הג׳האד אוסרים על טבח נקיים אך מתירים הם את שפיכת דמיהם של לוחמים, מורדים ואנשים מסוכנים. משעה שהמנוצחים מקבלים עליהם את דין המנצחים רשאים הם לחיות תחת חסותם כד׳ימים. הבחנה זו מופיעה גם באמנה הפלשתינאית: הציונים יומתו או יגורשו, אבל היהודים שיורשו להישאר ויקבלו עליהם את דיני הערבים ייסבלו.

מטרת הג׳האד היתה לשים קץ לעצמאות המדינית והצבאית של האומות הכופרות. כעבור זמן חנקה הד׳ימה גם את שאיפותיהם התרבותיות והחברתיות. סעיף 12 של ההסכם מיום 6 במאי 1970, שעליו חתמו כל הארגונים הפלשתינאיים המשתייכים לאש״ף, הציע קו דומה לזה:

לכן מטרתה של המהפכה הפלשתינאית לחסל את הישות הזאת [ישראל] בכל המישורים — המדיני, הצבאי, החברתי, האיגודי והתרבותי — ולשחרר את פלשתינה כליל.

הקריאה לג׳האד, שחזרה והושמעה ב־ 1981, מאשרת את הדבקות במושג זה וחושפת אחד משרשי הסיכסוך הישראלי־הערבי. הואיל והישראלים נחשבים בהכרח עדה דתית בלבד, ממילא אין לקבל את סגולותיהם כלאום: שטח־ארץ הקשור לתולדות עברם, מערכת חקיקה, לשון ותרבות משלהם.

תעודות

דברי משפטנים

  1. ג׳ האד

הג׳האד הוא מצוה שקיומה על־ידי אחדים יש בו כדי לפטור ממנה אחרים. אנו [המאלכּיים, אחת מארבע האסכולות בהלכה המוסלמית — המתרגם] גורסים כי מוטב לא לפתוח בפעולות־איבה עם האויב קודם שייקרא לקבל עליו את דת אללה, אלא אם כן הקדים האויב ותקף תחילה. הברירה לפניהם לקבל את דין האסלאם או לשלם את מס־הגולגולת (ג׳זיה), ואם אין — תוכרז עליהם מלחמה. את הג׳זיה אפשר לקבל מהם רק אם הם מחזיקים בשטח־ארץ שנוכל לאכוף עליו את חוקינו. אם אין לאל־ידינו להשיגם, אין לקבל מהם את הג׳זיה אלא אם כן יבואו אל תוך שטחנו. ואם אין — נילחם בהם. חטא גדול הוא לברוח מפני האויב אם שווה הוא למוסלמים במספרו או פחות מהם, אך אין איסור על כך אם רב הוא מהם. חובה היא להילחם באויב בראשות כל מנהיג, בין שהוא ירא־שמיים ובין שהוא חוטא. אין איסור על הריגת לא־ערבים שנלקחו בשבי, אך אין להמית איש לאחר שניתן לו אמאן(חסות). אין להפר הבטחות שניתנו להם. אין להמית נשים וטף, ויש להימנע מהריגת נזירים ורבנים, אלא אם כן לקחו חלק בקרב. גם נשים מותר להמית אם לקחו חלק בקרב. אמאן שנתן הדל במוסלמים חובה על [מוסלמים] אחרים לקיימו. גם נשים ועולי־ימים רשאים לתת אמאן אם משמעותו נהירה להם. אולם דעה אחרת גורסת כי יש לו תוקף רק אם אישרו האמאם. האמאם ישאיר לו חמישית מן השלל שלקחו המוסלמים במהלך המלחמה ואת ארבע החמישיות הנותרות יחלק בין אנשי־הצבא. מוטב שתיערך החלוקה על אדמת האויב.

אבן אבי זייד אל־קירוואני(נפי 966), אל־רסאלה, עמי 163

בקרב עדת המוסלמים מלחמת־המצוה היא מצוה של החוק הדתי, מפני שקריאת האסלאם להצטרף אליו כוללת ומקיפה והכל נדרשים להצטרף לאסלאם, בין מרצון ובין מאונס. לכן היו תפקידי הח׳ליפות והמלוכה באסלאם מאוחדים ביד אחת, כי המחזיק במשרה זו הקדיש את כוחו לשני התפקידים גם יחד. אבל הדתות האחרות, חוץ מן האסלאם, אין קריאתן להצטרף אליהן כוללת, ובהן אין מלחמת־המצוה מצוה דתית אלא לשם התגוננות בלבד. על כן בדתות אלו אין ההנהגה המדינית של המלוכה כלל מעניינו של האיש העומד בראש ענייני הדת. בדרך־מקרה הגיעה המלוכה לידי מי שהגיעה, ומטעם שאיננו דתי, כפי שחייבה הנאמנות השבטית, שמטבעה גלומה בה — כפי שכבר אמרנו — השאיפה למלוכה. שהרי בני הדתות הללו אינם מחויבים להתגבר על אומות אחרות, בדומה לבני עדת האסלאם, אלא הם נדרשים לקיים את דתם בקרב אנשיהם בלבד.

לפיכך יכלו בני־ישראל במשך ארבע־מאות שנים אחרי מות משה ויהושע שלא להתעניין בשום דבר מענייני המלוכה אלא לדאוג רק לקיום דתם. (עמי 168)

אחרי־כן נחלקו הנוצרים בדתם ובאמונותיהם בדבר המשיח והיו לכיתות ולאגודות, וכל כת ביקשה את תמיכתו של אחד ממלכי הארצות הנוצריות. במשך הדורות הופיעו בכל כת בנות־כיתות חדשות. לבסוף נתגבשו שלוש כיתות שהן כיתותיהם העיקריות (האחרות אינן ראויות לתשומת־לב), ואלו הן: המלכיתים, היעקוביתים והנסטוריאנים […] לדעתנו, אין כדאי לנו לזהם את דפי הספר הזה במסירת דעותיהם האפיקורסיות. ידועות הן היטב בכללותן. כולן כפירה הן. דבר זה נאמר במפורש בקוראן האציל. לא לנו להתדיין או להתווכח עמהם בדברים הללו. להם [הבחירה בין] קבלת דין האסלאם, תשלום מס־הגולגולת, או מיתה. (עמי 172 וגר)

אבךח׳לדון (נפי 1406), אקדמות למדע ההיסטוריה

 

הד'ימים -בני חסות-יהודים ונוצרים בצל האסלאם

הדימים

האופי הערבי של הארץ טבוע בעצם חוקיו של הג׳האד: הואיל והכיבוש עשאָה פַיְאְ (ז.א. ״לקוחה מעם כופר״), חייבת היא להישאר בתוך דאר אל־אסלאם. מדינת־ישראל הוקמה על אדמת פַיְאְ זו, וממילא הריהי בלתי־חוקית.

לענין זה כדאי לצטט מהכרזתו של אחמד בן־בלה:

אני ערבי, ופלשתינה נוגעת לא רק לפלשתינאים אלא לכל הערבים. אפילו ישלימו הערבים בסופו של דבר מאונס עם פתרון כלשהו, לעולם לא ישלימו עם קיומה של מדינת־ישראל.

אמירתו זו של אלג׳ירי, שהתגורר בפאריז, באשר לזכותו כערבי בישראל מבוססת על הממד האימפריאליסטי של הג׳האד והשליטה הערבית על כל הארצות שנכבשו במלחמה מעמים לא־מוסלמים והוכללו בזמן מן הזמנים בדאר אל־אסלאם.

הואיל וספרד, יוון, מדינות הבלקאנים וארמניה אף הן היו פעם שטחי פַיְאְ, הרי על־פי אותו הגיון אף הן יש לראות בהן ישויות בלתי־חוקיות. אם נניח לישראל, מגלה הצהרה זו את הדבקות באידיאולוגיה המחייבת מלחמת־תמיד נגד דאר אל־חרב כולו, שגזרה עליו להיעשות אדמת פַיְאְ

עמדת אש״ף בענין האופי ה״ערבי״ המובהק של לבנון עולה בקנה אחד עם תפיסה זו.

 ב־30 בנובמבר 1975 הכריז ערפאת בדמשק:

מלחמת־האזרחים בלבנון לא תמה ושפיכות־הדמים תימשך. בלבנון אנו נלחמים להצלת אפייה הערבי של הארץ. בשם המהפכה הפלשתינאית והתנועה הלבנונית הלאומית והמתקדמת אני מכריז שכל שעל של אדמה ערבית יישאר ערבי ושלבנון תישאר ערבית.

אבו־איאד (סגנו של ערפאת) דיבר מפורשות עוד יותר ב־1976:

בארץ הזאת אנו מקבלים רק את צבא־לבנון הערבי… הדרך לפלשתינה עוברת את לבנון… היא עוברת את עינטורא ועיון־סמעאן [מעוזים נוצריים] והיא חייבת להגיע לג׳וניה [מרכזם של הנוצרים].

אסטרטגיה כלל־עולמית זו של ג׳האד היא שהעניקה לסיכסוך הישראלי־הערבי המקומי את הממד הכלל־עולמי שלו, שהרי אין ישראל אלא נקודת־מוקד לדאר אל־חרב. הסתעפויותיו של הסיכסוך סייעו לחורבנה של לבנון. הטרור, שלכתחילה כוון נגד ישראל, הגיע אל המערב, ובתמיכתן של ברה״ם וקבוצות ניאו־נאציות מקומיות הפך שם להיות רשת בינלאומית כבירה החותרת תחת אשיות הדמוקרטיה. פעולות־טרור חסרות־הבחנה נגד אזרחים ישראלים פשטו לאירופה ומעבר לה, והפילו קרבנות יותר ויותר בקרב אזרחים ״חַרְבִּים״, בעוד מנהיגיה של חזית הג׳האד ממציאים נשק וחסות לפידאיון ושיכירי־חרב.

הג׳האד נגד ישראל הצמיח מסע־אדירים של אמצעי־תגמול כלכליים, איומים וסחטנות נגד המערב, שהושפל ונאלץ להסתבך בעל כרחו בסיכסוך לא־לו. כך התפתחו בארצות המערב טרור קנאי, סחטנות מתמדת וחיסול חשבונות פניס־כנופיתיים — שכולם מיובאים ממשטרים רודניים ואינם מתיישבים עם המוסדות הדמוקרטיים — והעמידו בסכנה את חופש־הביטוי. עתה כמקודם, מקומה הבולט של ישראל באסטרטגיה העולמית של הג׳האד יש בו כדי לשמש אות־אזהרה. כפי שהוטעם בפרק הראשון, נתפס גורל היהודים בחצי־האי ערב כאב־טיפוס למחוקקים וחכמי־דין מאוחרים יותר ביחסיהם עם שאר לאומים. אם לא תיגנז האידיאולוגיה של הג׳האד, עלול הקו שנוקטים הערבים כיום כלפי ישראל להיעשות נורמה לגבי אומות אחרות. כנגד זה עלה בידי ממשלות או עמים מוסלמיים שהסתלקו מן הגיהאד לכונן יחסים עם ישראל ושאר לאומים. הצטרפותו של סאדאת למדיניות כוללת זו של פתיחות, של שינוי תוך כדי דינאמיקה של שלום, היא שהיתה המניע לרציחתו על־ידי קבוצת מוסלמים אדוקים שאכן התקראה בשם ג׳האד.

תעודות

דברי משפטנים

  1. ג׳ האד

הג׳האד הוא מצוה שקיומה על־ידי אחדים יש בו כדי לפטור ממנה אחרים. אנו [המאלכּיים, אחת מארבע האסכולות בהלכה המוסלמית — המתרגם] גורסים כי מוטב לא לפתוח בפעולות־איבה עם האויב קודם שייקרא לקבל עליו את דת אללה, אלא אם כן הקדים האויב ותקף תחילה. הברירה לפניהם לקבל את דין האסלאם או לשלם את מס־הגולגולת (ג׳זיה), ואם אין — תוכרז עליהם מלחמה. את הג׳זיה אפשר לקבל מהם רק אם הם מחזיקים בשטח־ארץ שנוכל לאכוף עליו את חוקינו. אם אין לאל־ידינו להשיגם, אין לקבל מהם את הג׳זיה אלא אם כן יבואו אל תוך שטחנו. ואם אין — נילחם בהם. חטא גדול הוא לברוח מפני האויב אם שווה הוא למוסלמים במספרו או פחות מהם, אך אין איסור על כך אם רב הוא מהם. חובה היא להילחם באויב בראשות כל מנהיג, בין שהוא ירא־שמיים ובין שהוא חוטא. אין איסור על הריגת לא־ערבים שנלקחו בשבי, אך אין להמית איש לאחר שניתן לו אמאן(חסות). אין להפר הבטחות שניתנו להם. אין להמית נשים וטף, ויש להימנע מהריגת נזירים ורבנים, אלא אם כן לקחו חלק בקרב. גם נשים מותר להמית אם לקחו חלק בקרב. אמאן שנתן הדל במוסלמים חובה על [מוסלמים] אחרים לקיימו. גם נשים ועולי־ימים רשאים לתת אמאן אם משמעותו נהירה להם. אולם דעה אחרת גורסת כי יש לו תוקף רק אם אישרו האמאם. האמאם ישאיר לו חמישית מן השלל שלקחו המוסלמים במהלך המלחמה ואת ארבע החמישיות הנותרות יחלק בין אנשי־הצבא. מוטב שתיערך החלוקה על אדמת האויב.

אבן אבי זייד אל־קירוואני(נפי 966), אל־רסאלה, עמי 163

בקרב עדת המוסלמים מלחמת־המצוה היא מצוה של החוק הדתי, מפני שקריאת האסלאם להצטרף אליו כוללת ומקיפה והכל נדרשים להצטרף לאסלאם, בין מרצון ובין מאונס. לכן היו תפקידי הח׳ליפות והמלוכה באסלאם מאוחדים ביד אחת, כי המחזיק במשרה זו הקדיש את כוחו לשני התפקידים גם יחד. אבל הדתות האחרות, חוץ מן האסלאם, אין קריאתן להצטרף אליהן כוללת, ובהן אין מלחמת־המצוה מצוה דתית אלא לשם התגוננות בלבד. על כן בדתות אלו אין ההנהגה המדינית של המלוכה כלל מעניינו של האיש העומד בראש ענייני הדת. בדרך־מקרה הגיעה המלוכה לידי מי שהגיעה, ומטעם שאיננו דתי, כפי שחייבה הנאמנות השבטית, שמטבעה גלומה בה — כפי שכבר אמרנו — השאיפה למלוכה. שהרי בני הדתות הללו אינם מחויבים להתגבר על אומות אחרות, בדומה לבני עדת האסלאם, אלא הם נדרשים לקיים את דתם בקרב אנשיהם בלבד.

לפיכך יכלו בני־ישראל במשך ארבע־מאות שנים אחרי מות משה ויהושע שלא להתעניין בשום דבר מענייני המלוכה אלא לדאוג רק לקיום דתם. (עמי 168)

אחרי־כן נחלקו הנוצרים בדתם ובאמונותיהם בדבר המשיח והיו לכיתות ולאגודות, וכל כת ביקשה את תמיכתו של אחד ממלכי הארצות הנוצריות. במשך הדורות הופיעו בכל כת בנות־כיתות חדשות. לבסוף נתגבשו שלוש כיתות שהן כיתותיהם העיקריות (האחרות אינן ראויות לתשומת־לב), ואלו הן: המלכיתים, היעקוביתים והנסטוריאנים […] לדעתנו, אין כדאי לנו לזהם את דפי הספר הזה במסירת דעותיהם האפיקורסיות. ידועות הן היטב בכללותן. כולן כפירה הן. דבר זה נאמר במפורש בקוראן האציל. לא לנו להתדיין או להתווכח עמהם בדברים הללו. להם [הבחירה בין] קבלת דין האסלאם, תשלום מס־הגולגולת, או מיתה. (עמי 172 וגר)

אבךח׳לדון (נפי 1406), אקדמות למדע ההיסטוריה

הד'ימה הפלשתינאית- הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

הד'ימה הפלשתינאיתהדימים

התסריט שלאחר הג׳האד (השמדתה של ישראל) חייב לשתול את הערבאות בארץ-ישראל ולאסור על כל ביטוי של לאומיות עברית, בהתאם לסעיף 12 באמנת אש״ף. הד׳ימה הפלשתינאית תהפוך את האזרח הישראלי החפשי שיורשה להישאר בארץ לד׳ימי יהודי, שקיומו ייסבל אך ורק במסגרת הלאומנות הערבית:

מטרת המאבק הפלשתינאי היא שיחרורה של כל פלשתינה, שבה יהיו כל האזרחים שווי־זכויות־וחובות במסגרת שאיפותיה של האומה הערבית לאחדות ולקידמה (סעיף 5, הסכם ה־6 במאי 1970).

צורה זו של סובלנות, שתוענק במסגרת השאיפות הלאומיות הערביות, יש בה כדי להזכיר את הד׳ימה המסורתית שהאומה מואילה להעניקה:

אדמת פלשתינה תקיא מתוכה כליל את כל אשר עליה מלבד בני פלשתינה, ולא יישאר איש מלבד הערבים, למען יחדשו את תפארת מולדתם ויטהרוה משרידי היהודים, והיא תישאר ארץ הערבים למען הערבים.

מושגי הטומאה והחלאה הקשורים בד׳ימי מואצלים על הישראלים. הנוכחות הישראלית על רחבת הר־הבית — מקומם של מסגד אל־אקצא וכיפת־הסלע, כמוהם בקברות האבות העבריים בחברון — לצנינים היא בעיני כלל הערבים־המוסלמים,  שהרי בכך דת הד׳ימי היהודית מסיגה כביכול את גבולה של דת האסלאם השלטת. בהצהרה שהשמיע נציג אש״ף בכינוס של אונסק״ו בפאריז ב־1970 נאמר כי הנוכחות הישראלית מחללת את קדושת המסגדים במקומות הללו. כלום היו אלה געגועים לימים שבהם היה המוות ענשם של ד׳ימים שהעזו להיכנס לתחומי המקומות הקדושים לאסלאם? דוברו של אש״ף לא הסתפק בהבעת השקפה דתית זו אלא הכריז שהנוכחות הישראלית (משמע היהודית) מטמאת את פלשתינה כולה. אין כל מקום לטעות כאן בזיקה אל המסורת ואל אב־הטיפוס של היהודי: רעיון דתי זה של טומאה הוא שחייב את גירושם של שבטי היהודים והנוצרים מאדמתה הטהורה של ערב במאה השביעית. אותה תפיסה חלה אפוא על ״האדמות הערביות של פלשתינה״, על־פי גירסת האידיאולוגים של המדינה הפלשתינאית החילונית והדמוקרטית שלעתיד־לבוא.

ההגבלות שהוטלו מאז ומתמיד על רכושם של ד׳ימים כדי להקל על התיישבות ערבית־מוסלמית דומות הן לאלו שאש״ף מבקש להטילן על שטחי ״פלשתינה הערבית״ (המנדט הבריטי על או־ץ־ישראל), ואכן מ־1948 עד 1967 לא היו יהודים, ותהי נתינותם אשר תהיה, רשאים אפילו לבקר בתחומיה של ממלכת ירדן. אש״ף אוסר איסור גמור על חופש התנועה וההתיישבות של יהודים ישראליים בירושלים, ביהודה ובשומרון, בגליל ובארץ־ישראל ההיסטורית כולה — שסוערבו בתוקף הג׳האד והד׳ימה. הואיל ולשיטתו של אש״ף היהדות אינה אלא דת שאין לה סממנים לאומיים, הרי בהכרח איסור זה מקורו דתי טהור ולפיכך אינו מתיישב כלל עם העקרונות החילוניים־הדמוקרטיים שאש״ף מנפנף בהם. אם היו הפרעות שנערכו ביהודי העולם הערבי שוב ושוב במאה הזאת רק גילוי של ארחות־התנהגות עתיקי־ימים, הרי הריגתם של יהודים בארץ־ישראל המנדטורית היתה יותר בבחינת שלוחה של מלחמות המאה הי״ט נגד היוונים ושאר עמי הבלקאנים ונגד הארמנים: אותה השקפה אידיאולוגית הניעה את צאצאי המתיישבים המוסלמים בארץ־ישראל לנהוג ממש כדרך שנהגו אבות־אבותיהם כשעמדו בפני מצבים דומים. הטרור הערבי בישראל והטרור נגד יהודים וציונים בעולם כולו אף הוא אינו אלא מהדורה חדשה של הזכות להרוג בלא הבחנה בד׳ימיס ובָחַרְבִּים המתמרדים, ואילו הכפירה הערבית בזכות קיומה של ישראל כמוה ככפירה העות׳מאנית בלאומיותם של היוונים, עמי הבלקאנים והארמנים.

הלאומנות הערבית ומעמד הד׳ימי – הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

הלאומנות הערבית ומעמד הד׳ימי%d7%94%d7%93%d7%99%d7%9e%d7%99%d7%9d-0001

למרות מניעיה השונים והמרובים ומקורותיה המגוונים, ואפילו הקוסמופוליטיים, הלאומנות הערבית כיום היא תנועה מדינית החותרת לחדש את ההגמוניה הערבית על-פי דוגמת הממלכה הערבית-המוסלמית של הח׳ליפים — ממלכה שקמה מכוח סיערוב של אדמות הד׳ימים ושיעבודם של העמים הילידים. מבחינה רעיונית והיסטורית קשורה אפוא הלאומנות הערבית במושגי הג׳האד והד׳ימה. ולפי שהערבאות משמשת כלי לערכי האסלאם, אין מקום לתמוה על כך שהלאומנות הערבית ופן-אסלאם חופפים הם ופעמים מתנגשים, בגלל השוני ברכיביהם. בספטמבר 1968, בוועידה הרביעית של האקדמיה לחקר האסלאם, שנערכה באוניברסיטת אל־אזהר שבקאהיר, חזרו והכירו במעמדו הקיים־ועומד של הד׳ימי.

וכך אמר שם חכם־דת אחד דגול:

אפשר לומר שהם נתינים שאינם מוסלמים, ולפיכך עלינו לדאוג להם. בקבוצה זו מונים את היהודים, הדרים בכמה מדינות מוסלמיות שראשיהן, יחד עם בעלי־שררה שבהן, מזכים אותם בידידותם ומגוננים עליהם מפני המוני המוסלמים. אך למגיניהם של היהודים אנו אומרים כי הללו בהכרח הם ד׳ימים, שמעלו באמנה שעל־פיה ניתנה להם חסות… האנשים האלה הפרו את בריתם והפרו את התחייבויותיהם. בתנאים אלה איך נוכל לקיים את חובתנו ולהגן עליהם?

הנה, אם על־פי השריעה עדיין נחשב היהודי בחזקת ד׳ימי בחברה הערבית של זמננו, הרי בהכרח אותה הלכה עצמה מחייבת שגם הנוצרי הוא ד׳ימי: ואם כך הוא, הרי אי־אפשר שיהיו שווים בזכויותיהם למוסלמים.

תהליך האוסמוזיס בין הערבאות לאסלאם, שעליו מדבר אחמד בן בלה, אינו מבשר דווקה עתיד של חירות וזכויות שוות לנוצרים ה״ערבים״. הם קיוו בזמנו לגלות צורה של טמיעה שטחית בדמוקרטיה ערבית חילונית, שעדיין לא באה לעולם, אך במדינה מוסלמית אף לא ייחשבו ערבים, שהרי מאז־ומתמיד אין ערבי יכול להיות אלא מוסלמי (ראה תעודה 3).

נשיא לוב, הקולונל קדאפי, הכריז ב־1980, בתשובה על שאלה בדבר גורלם של עשרת מיליוני הנוצרים היושבים בארצות ערביות:

  1. הנוצרים הלכו בדרך־לא־דרך וחובה עליהם לשנות את ארחותיהם, במידה שבאמת־ובתמים הם ערבים.
  2. אבל אין ספק ביחס לזהותם הערבית. —אם כך, הם חייבים להתאסלם.

אולם, אם לא יאבו להמיר את דתם, הרי ההיסטוריה הערבית־המוסלמית כבר פתרה את הבעיה הזאת: היא תמציא להם את המעמד המסורתי, הבדוק־והמנוסה, של ד׳ימים.

הערכים המסורתיים של ה״אומה״, החוזרים ומונחלים במסגרת הלאומנות הערבית, מנציחים אפוא בעת החדשה את הסתירה בין השאיפות התרבותיות והלשוניות של העמים הטרום־ערביים לבין הפן־אסלאם. המאבק נטוש על צדדים שונים של חיי־הדת כגון חופש הפולחן, מעמדם של בניינים דתיים, עריכת תהלוכות, שימושם של פעמוני כנסיה, עשיית־נפשות, המרות־דת, כפירה־בעיקר, נישואי־תערובת וזכויות־ירושה, וכן על שאלות של שוויון בפני החוק ואפשרויות תעסוקה.

לא כאן המקום לעמוד בפירוט על נחשול האלימות ששטף את כל המזרח הקרוב והתיכון ואת המגרב לאחר מלחמת־העולם השניה. שנאת־הזרים, שבאה לאחר הדה־קולוניזאציה, הפיחה חיים חדשים במסורות הישנות של הד׳ימה, שבאו על ביטוין בלשון הלאומנות הערבית החדשה, שלגביה התבטאה מחיקת התוצאות המשפילות של הקולוניאליזם האירופי בעיקר בביטול החירויות והזכויות שהשיגו קיבוצי הד׳ימיס בעבר, בתחומי הדת והתרבות, הודות להתערבותה של אירופה. הד׳ימה המוסלמית התחלפה עתה בד׳ימה הערבית.

האומה המוסלמית נעשתה אומה ערבית, ואילו הקיבוצים הלאומיים המזרחיים הטרום־ערביים שבו־הופיעו בקיבוצים לאומיים של ד׳ימים. הסיכסוך הישראלי־הערבי נתן פורקן לשנאה הכבושה, שקודם־לכן נבלמה משך זמן קצר בלבד על־ידי הקולוניאליזם האירופי. אם תחילה היתה מתפרצת לפרקים כמין קדחת חוזרת, הנה בשלהי שנות ה־30 הגיעה לשיא והעירה בהמונים מחדש תוקפנות עתיקת־ימים נגד הד׳ימים. בגלל שרשים אלה בפסיכולוגיה של המוני־העם, היה גילוי זה מדכדך כל־כך בתפוצתו הנרחבת בעולם הערבי כולו. היו ממשלות — במארוקו, בתוניסיה — שניסו לשים סכר לנחשול הקנאות העממית, אולם בלוב, מצרים, סוריה ועיראק הסיתו השלטונות עצמם את האספסוף, שדמאגוגים כבר שילהבו אותו ממילא.הלאומנים הערבים, שהתירו את רצועת הרגשות הקיבוציים האלה, דיברו בלשון                     השנאה והבוז של דורות־עברו, אך הואיל והרדיפות האלו הבאישו את ריח ארצותיהם                                                                           

ברחבי תבל, חזרו אחרי־כן וביקשו להגשים את העקרונות של מָווארדִי (ראה תעודה                         

5). רוב היהודים, שכל רכושם נלקח מהם, אולצו, באמצעי־כפייה בלתי־רשמיים בעיקרם, לצאת את הארצות הערביות. מאוכלוסיה של קרוב למיליון נותרו כיום   20,000 בלבד — מהם כ־5,000 בסוריה, שבה עודם מוחזקים כבני־ערובה. כך נעלמו כמעט לגמרי מן המזרח התיכון ואפריקה הצפונית הקהילות היהודיות הטרום־מוסלמיות, שהואשמו בהתמרדות נגד הד׳ימה הערבית.

הבדלים ניכרים יש כיום במצב המיעוטים הדתיים במדינות המוסלמיות. בטחונם וחירויותיהם מתחזקים ככל שנחלשת שליטת הדת או הלאומנות הערבית על הפוליטיקה. כך אירע במיוחד בתורכיה שלאחר מוצטפא כמאל אתאתורך (1923 והלאה). באיראן בימי השאה ריזה פהלוי ובנו מוחמד ריזה(1978-1925), ובאחרונה, סמוך לסוף תקופתו של סאדאת, ככל שניתקה מצרים מן המעגל הערבי ונקטה קו ריפורמיסטי שהלם יותר את תולדותיה, את האינטרסים שלה ואת התפיסות המודרניות של קיום־צוות בשלום בין לאומים. אי־היציבות המאיימת במחצית השניה של המאה ה־20 על ארצות אלו יש בה כדי להזכיר אותן תקופות של מאבק, במיוחד במאה הי״ט, שבהן נפתלו כוחות התמורה והקידמה המוסלמיים עם המגמות המסורתיות, העוינות כל חידוש. כבעבר כך גם בעתיד יהיו גורל העדות הלא־מוסלמיות ומידת התוקפנות של מניעי הג׳האד תלויים בשאלה איזה משני הצדדים האלה יכריע את הכף.

במצב הנוכחי כל הנסיונות לחילון הלאומנות הערבית, שנעשו על־ידי הנוצרים שבדאר אל־אסלאם — אלה הנתונים בסכנה בלתי־אמצעית, אלה הצפויים עוד יותר מישראל לירידה למעמד של ״ד׳ימיות״ — נראים אוטופיים. דבר זה ברור היה בתכלית למן ראשיתו של הסיכסוך הלבנוני הממושך, שבו התקיף אש״ף — כחוד־החנית של הלאומנות הערבאית — את המארונים בשם הערבאות. אש״ף, הרואה עצמו חלוץ הערבאות, מציב לעצמו כשליחות את המאבק נגד כל תנועת־שיחרור לא־ערבית במזרח הקרוב. כך נמצא, מצד שני, שהנוצרים־הלבנונים והישראלים נמשכו זה אל זה בכוחם של קשרים עתיקי־ימים, שנותקו רק מחמת חולשתם של שני הקיבוצים האתניים האלה והסתגלותם למצבים שאיימו עליהם בכליה.

האומה הערבית והמדינה הד׳ימית: ישראל-הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

האומה הערבית והמדינה הד׳ימית: ישראל

בהקשר ההיסטורי של המזרח מסמלת ישראל את השיחרור הלאומי המוצלח של ציביליזציה ד׳ימית. על אדמה שסוערבה על-ידי הג׳האד והד׳ימה שבו-קמו לשון, תרבות, גיאוגרפיה, טופוגראפית (ערים מקראיות) ומוסדות לאומיים טרום-מוסלמיים, תוך כדי עירעור על אלף ושלוש־מאות שנים שבהן החריבה הד׳ימה את הדפוסים התרבותיים, החברתיים והמדיניים של האוכלוסיה היהודית הילידית ושקדה על ההתיישבות הערבית לרעת הזכויות הלאומיות היהודיות. ״כוונתנו להילחם לבל תיעשה מולדתנו הפלשתינאית אנדאלוסיה חדשה״, – לה מונד ( פאריז ) 20-21 בינואר 1974 – כך הכריז ב־1974 אבו־איאד, השני לערפאת בסולם־הפיקוד של הפת״ח. ההשוואה בין אנדאלוסיה לפלשתינה לא היתה דבר של מה־בכך, שהרי שתיהן כאחת סוערבו ואחרי־כן הופקעו מסוערובן על־ידי תרבות טרום־ערבית. זאת ועוד: הואיל ובדרך־כלל היו היהודים הד׳ימים הנדכאים ביותר, הרי התחדשותה של ישראל על אדמתה המופקעת־מסיערובה היתה השפלה גדולה עוד יותר לאומה,כמו שאמר נאצר ב־1953:

בתולדות האנושות אין עוד אח ודוגמה לשואת פלשתינה.

וב־1955 הוסיף ואמר:

די לך שתזכיר את פלשתינה וממילא אתה מזכיר לכל ערבי — לא כי, לכל בן־חורין — את הפשע הבינלאומי הגדול ביותר שנעשה אי־פעם בדברי־ימי האדם.

יתר על כן, היה חשש שישראל אולי תיעשה דוגמה לקיבוצים לאומיים אחרים של ד׳ימים ששרדו עדיין בשטחים שנכבשו על־ידי הג׳האד, ובכך תשוב הערבאות ותידחק אל מולדתה הקדומה בחצי האי־הערבי:

מטרתה של מדינת־ישראל הנפשעת היא להביא לידי כך שהערבים יעקרו לחצי־האי ערב, מולדתם הראשונה מלפני 2,000 שנה.(!)

כתב עבדאללה אל־תל ב־1964, ובכך הודה במובלע בהתפשטות הערבית, שאכן החלה במאה השביעית.

דברים מפורשים יותר אמר נאצר ב־1959:

אינני יכול לדבר על הלאומנות הערבית בלי שאדבר על ישראל, שכּן קיומה ורעיונה של ישראל מאיימים על הלאומנות הערבית בפלשתינה ומכוננים על מקומה את הלאומנות הציונית, הגוררת אחריה התפשטות וחיסול הלאומנות הערבית באיזור.

עבד אל רחמאן אל־בזאז, פרופיסור למשפטים באוניברסיטת בגדאד ומי שהיה ראש־ממשלה בעיראק, הסביר ב־1961 איך התנועה הלאומית היהודית מעמידה בסכנה את ערכי הערבאות:

הסכנה הגדולה שבישראל טמונה בעובדה שהיא מגלמת איום רעיוני על הלאומנות שלנו, ומערערת על עצם קיומנו הלאומי באיזור כולו. קיומה של ישראל שם לאל את אחדותה של מולדתנו, את אחדותה של אומתנו ואת אחדות הציביליזציה שלנו, המקיפה את כלל האיזור האחד הזה. יתר על כן, קיומה של ישראל הוא עירעור משווע על תורת־החיים שלנו ועל האידיאלים שאנו חיים למענם, והיא שמה חיץ מוחלט לערכים ולמטרות שאנו שואפים אליהם עלי־אדמות.

ועוד הכריז ב־1961 ערבי פלשתינאי בשם פאיז א. צאייג:

מלבד המאבק המדיני יש ניגוד פילוסופי ורוחני יסודי בין שתי התנועות הלאומיות המתרוצצות. אפילו אפשר היה ליישב את כל המחלוקות המדיניות הרי מבחינה רוחנית ורעיונית היו שתי התנועות, הציונות והלאומנות הערבית, נשארות עולמות נפרדים — השרויים ב׳ספירות־לשון׳ נפרדות ואינם מסוגלים להידבר או לקיים דו־שיח של ממש.

ממש כמו שהיו הד׳ימים נחשבים תת־אנושיים כך גם התנועות הלאומיות הד׳ימיות נחשבות בגדר תת־לאומיות. אחמד שוקיירי, מי שעמד בראש צבא־השיחרור־הערבי לפני מלחמת־ששת־הימים, סיכם דעה זו ב־1961 על בימת האו׳׳ם:

הציונות גרועה מן הפאשיזם, מכוערת מן הנאציזם, נתעבת מן האימפריאליזם, מסוכנת מן הקולוניאליזם. הציונות היתה צירוף של כל הפגעים האלה. תוקפנות והתפשטות היו מניעיה.

בדומה לזה נאמר באמנת אש״ף:

הציונות היא תנועה מדינית הקשורה קשר אורגאני לאימפריאליזם הבינלאומי והמנוגדת לכל פעולה למען שיחרור ולתנועות המתקדמות בעולם. מטבע־בריאתה היא תוקפנית, שוחרת־התפשטות וקולוניאלית במטרותיה, ופאשיסטית בשיטותיה. (סעיף 22)

השאם ג׳איט, סופר תוניסי, ניגש ישר לענין: ישראל חוזרת ומעמידה בסימן־שאלה את האופי המוגמר של הסיערוב והאיסלום שבאו בעקבות הכיבוש הערבי.

הקלון כצורך

במסגרת האומה מילא ביזוּיו של הד׳ימי צורך מעשי. הדיאלקטיקה הפנימית של הכוח והכיבוש חייבה את השפלתו של המנוצח, זו ההצדקה לשליטת־יחיד של המנצחים על המידות הטובות ועל הזכויות. בשלב הקולוניזציה שבא לאחר-כך(הד׳ימה) היה הרע — שהוצג בפומבי לעיני כל על־ידי קלונו של הד׳ימי — מחזק על־דרך הניגוד את עצמתה ואחדותה של האומה. במאבקי המזרח התיכון של ימינו הרע — הוא המדינה הד׳ימיח, הפסולה והמושחתת מעיקרה, כמו שהיו בזמנו האוכלוסיות שנדונו לשיעבוד — ממלא תפקיד כיוצא בזה.

כיום שנאתה של חזית־הסירוב לישראל לובשת ממדים מדהימים עד כדי כך שאחדים מגילוייה מזכירים את התקנות הקפדניות והמדוקדקות באשר לצורתה ולצבעה של הנעל הימנית של הד׳ימי להבדילה מנעלו השמאלית, באשר לארכם ורחבם של שרווליו, צורת חגורתו ואוכפו, תספרתו, וכל אותם פולחני־יומיום מפורטים ומשפילים שנועדו להמיט חרפת־תמיד עליו ועל אשתו, ילדיו, שפחתו, בהמתו, ואפילו על בני־משפחתו המתים.

הגידופים שממטירים הערבים תמיד על ישראל והיהודים בזירות בינלאומיות מחדשים את המסורת העתיקה של הכפשת הד׳ימי. ישראל היא השעיר־לעזאזל, שבצווארו תלוי קולרם של כל הפגעים שבאו על העולם הערבי ועל שאר אזורים ברחבי תבל. ישראל היא מושא ללעג ולשימצה ממש, כמו שהיו אונסים פעם את הד׳ימי ללבוש בגדים בזויים. אכן, כיום ישראל מסמלת את הבידוד, השנאה והביזוי שהיו מנת־חלקם של קיבוצי הד׳ימים בעבר. המיאוס והסלידה שישראל מעוררת בעולם הערבי, עד כדי הימנעות מכל מגע אנושי עמה, מנציחים את ההתנהגות המסורתית של האומה כלפי הד׳ימימ, שכיום הם במקרה הישראלים אלא שמחר יוכלו להיות המארונים או כל קיבוץ לאומי אחר שהג׳האד חרץ את גורלו. גדולה מזו: עצם המונחים שנזקקים להם ביחס לישראל (חוצפה, יוהרה, עונש) הם מלות הבוז הקלאסיות המשמשות לגינוי שאיפת־החירות של הד׳ימי.

יצירת השנאה

השנאה היא, בעצם, דלק וחומר־הסקה לג׳האד, ובלעדיה אי-אפשר היה להתמיד בו אף לא לקיימו. באין אותה שנאה משלהבת ומסנוורת היה החרב, נחשב בעיני המוסלמי איש כערכו-הוא. ההשתלטות על השגרירות האמריקאית בטהראן ב-1979 הוכיחה בעליל מה-גדול כוחה של שנאה להביא לידי פעולה: העולם נדהם לנוכח ההתפרצות של התקף-שנאה היסטרי, מתוזמר לצרכים מדיניים. הטכניקה של התקשורת ההמונית בימינו מעניקה לשנאה ממד חדש, אוניברסאלי. סכומי-עתק מושקעים בהפצתה ובניצולה של השנאה למדינת-ישראל בעולם כולו. האנטי-ציונות, ״אופיום ההמונים״ של חזית הג׳האד, מחדירה את רעלה לתחומי החינוך, התרבות והאינפורמציה. בבימות בינלאומיות יכול העולם כולו לחזות כיום בתיעול השנאה המסורתית לדאר אל־חרב אל האפיק הישראלי, שכן ישראל היא שמעמידה בפני חזית הג׳האד את התביעה להכיר בעקרון השוויון, דו-השיח והזכויות הלאומיות הלגיטימיות של הזולת.

אב־הטיפוס של הד׳ימי בלאומנות הערבית החדשה-בת יאור

אב־הטיפוס של הד׳ימי בלאומנות הערבית החדשההדימים

אב־טיפוס ומעמד

אם מעמדו של הד׳ימי נובע ממערכת חוקים מיוחדת, הכוללת חוקים מוגדרים כהלכה, הרי אב־הטיפוס של הד׳ימי מצוי בתחום הפסיכולוגיה הקיבוצית והוא משקף מעמד זה כפי שהוא נראה בעיני האומה. אם נצרף לנו עתה אחד־לאחד את גורמי־היסוד במעמדו של הד׳ימי ממילא יצטייר לפנינו אב־הטיפוס של הד׳ימי. הג׳האד זו מלחמת־ההתפשטות שתכליתה לאסלם שטחים שאינם מוסלמיים, הוא האסטרטגיה להורדת עם נכבש לדרגה של עם ד׳ימי. אבדן המולדת גוזר על המנוצחים להשלים עד־עולם עם גורלו של לאום ק־בלי־ארץ. הברירה לפניהם להישאר כנסבלים במולדתם או, כשהם צפויים לסכנת השמד, לנוס ולגלות ממנה. העם המשועבד, כיון שנשללו זכויותיו המדיניות ונאסר עליו לשאת נשק, נעשה אפוא חדל־אונים! לשונם, תרבותם וערכיהם של הפולשים הופכים להיות לחס־חוקו, וכך עם־הארץ והיישוב העירוני משנים את אפיים. הזהות הלאומית נמחקת כליל, והלאום גופו יורד לדרגת דת נסבלת.

יכולים אנו אפוא לסכם ולומר שמעמד הד׳ימי הוא מעמד קיבוצי העובר בירושה. הוא מאפיין את הקיבוץ המנוצח הנחשב נחות־דרגה מבחינה מוסרית ולפיכך הוא נדון לאזלת־יד. עם זאת אין הזכות לחיות נשללת ממנו: הכובש משלים עם קיומו, מתוך מדיניות של סובלנות דתית ובשל היתרונות שהוא מפיק מכך. יחס א־סימטרי זה בין מנצחים למנוצחים הוא העומד ביסודו של חוזה־הסובלנות. האַבהנות (פאטרנאליזם) מתקיימת כל זמן שניצולו של הד׳ימי כדאי, ודבר זה מחייב שהד׳ימי יישאר נחות ומקופח. הסובלנות מתבטלת אם הד׳ימי מתמרד, או אם הוא מנסה להשיב לו את אדמתו ואת עצמאותו — או אם הוא מתקומם על השיעבוד המשפיל הנכפה עליו ורוכש לו זכויות וזכויות־יתר השמורות אך־ורק לקיבוץ המנצח. אותה ״חוצפה״ —על־פי המונח המשמש בדק־־כלל להגדרתן של קלקלות אלו — באה להמיר את היחס הא־סימטרי, ששימש ערובה לקיומו של הד׳ימי, ביחס של שוויון. מעתה והלאה שוב אין רכושו וחייו מוגנים, ואפשר להמיתו על־פי דין. אפשר לבטל את חוזה־הסובלנות גם אם השליט מחליט באורח חד־צדדי להפסיק את ה״חסות״ שלו. בשני המקרים האלה האיום התלוי־ועומד, שהושעה זמנית על־ידי ה״חסות״, נעשה עתה בר־מימוש. עדות הד׳ימים, שמעמד הנחיתות דוחק אותן לקרן־זווית, משמשות גם שעירים־לעזאזל. מתוך שהורחקו מחברה שלא נהגה בהם סובלנות אלא על־מנת לנצלן ולהשפילן יותר, הריהן נעשות קרבנותיו של כל סיכסוך. בזמנים של אי־יציבות מתירים את רצועתם של יצרים אכזריים ורגשי־כֶשֶל מדיניים וכלכליים, וכך מגיעים הדברים לידי מעשי שוד וטבח.

טומאה וסחי דבקים ממילא למעמדו של הד׳ימי. סלידה פיזית זו מביאה לעונש־מוות על יחסי־מין בין הד׳ימים לנשים מוסלמיות. הרצון לצמצם את המגעים עם קיבוץ הנחשב טמא מבחינה תיאולוגית משמש מניע לחוקים מדוקדקים ורבים־מספור בענין מלבושיהם, הפרדתם ומסעיהם של הד׳ימים ולכל שאר הגזירות הנגזרות עליהם בתחומי הדת והחברה.

סיכום חטוף זה מעלה קווים כלליים לאב־הטיפוס של הד׳ימי. במישור המדיני והקיבוצי הוא מציג לאום שארצו סוערבה על־ידי הג׳האד, תהליך מלחמתי שמבחינה תיאולוגית הוא מחייב את טיהורה של אותה ארץ מן החטא. במישור המיטאפיזי הד׳ימי מסמל את הרע, את שחיתותו של הכופר המכחיש את עליונות אמונותיו של הכובש ומעדיף את דתו שלו הפחותה. את מחיר עקשנותו הוא משלם בכך שהוא הולך בגולה, או משלים במולדתו שלו עם מעמד מושפל, עלוב ומתרפס — ובכך הוא מכפר על קיומו המביש בכניעה לתנאיו של ״חוזה א־סימטרי״. יש וגורמים מדיניים חולפים שמים קץ למעמדו של הד׳ימי על־ידי שהם מבטלים את היחס הא־סימטרי, אך אב־הטיפוס לא ימוגר בהכרח, שהרי אין קיומו תלוי בחוק הכתוב והוא שרוי בנשמתו של הקיבוץ, ומשם הוא יכול לפרנס את האידיאולוגיה. אב־הטיפוס, שעתה הפך להיות דבר נזיל ומופשט — מופת ודוגמה — שואב את כוחו הכפייתי מן העבר: תוך שהוא מנפה ומארגן את הגורמים המדיניים שבהווה, הוא חותר להתגשם מחדש בצירוף־מסיבות הולם שלעתיד־לבוא. כך אב־הטיפוס משמר את היכולת לשוב ולברוא את המעמד בעתיד, אפילו מעמד זה מבוטל זמנית מכוחם של מצבים היסטוריים חולפים, כגון מרידתו המוצלחת של הקיבוץ המדוכא או גירושו. אב־הטיפוס, אפילו התרוקן מתכנו, מוסיף להתקיים במבנה הרעיוני המיוחד לו, שייעודו לפתח ולנפות אותם גורמים שסופם לממשו בעתיד. אב־הטיפוס מעצב את המעמד שאינו אלא גילומו במציאות. יש קשר־גומלים דיאלקטי בין אב־הטיפוס למעמד! האחד מחזק את משנהו.

בתקופתנו היחס הדינאמי הזה בין אב־הטיפוס לבין גילומו במציאות בא לידי גילוי ברור במלחמות שבין ישראל לערבים, שפרצו, מצד אחד, בשל רצונה של האומה לחדש מצב נושן על־ידי סיערובה של ישראל — ומן הצד השני, בשל התנגדותם של הישראלים. כאן אנו רואים נסיון לשוב ולתת משמעות אקטואלית להישגים הראשונים של הג׳האד והד׳ימה. אב־הטיפוס נותן אותותיו אפילו בשימושי־הלשון: עצם ההכרזה על האופי הערבי של ארץ־ישראל משתמע ממנה שהיהודים הם בהכרח עם ד׳ימי, שאחת דתו להשלים עם ריבונות ערבית במולדתו. על־פי הגיונה של ההיסטוריה הערבית, ״פלשתינה ערבית״ ו״מעמד־הד׳ימי היהודי״ הם מושגים נרדפים. הם משקפים שני צדדים שונים של אותה מציאות עצמה. המונחים ״פלשתינה ערבית״, או אף ״פלשתינה״—זה האחרון שאול, כמובן, מן האימפריאליזם הרומאי — מרמזים על מימושו של מעמד־הד׳ימי של היהודים לכשתבוא שעת־הכושר.

אם שוב יביא מעמד זה לידי התפרקות לאומית, ייאלצו היהודים, כמו שכבר אירע להם בעבר, לתור להם מקלט בקרב שאר אומות כדי להישאר בחיים. כך שוב יצטרפו יחד הגורמים המוליכים לגלות, רדיפות והשפלה בהתאם לאב־הטיפוס של הד׳ימי, שלאחר היותו יעד מופשט — גם אם הוא מרווה את האידיאולוגיה — יתגשם בחיי־המעשה. אפשר להבחין באב־הטיפוס של הד׳ימי גם בקריאות החוזרות־ונשנות לג׳האד, בקביעה שארץ־ישראל היא ערבית, ובצורה מוחשית ובלתי־אמצעית יותר — בהצהרות איךספור של מנהיגים דתיים או מדיניים מוסלמיים הקובעות, במרומז או במפורש, כי מעמד הד׳ימי חובה הוא על העם היהודי בתוך דאר אל־אסלאם. גלוי־וברור שמושגי אב־הטיפוס והמעמד הד׳ימי אינם נהירים לא למוסלמי הממוצע ולא להכרה העממית הערבית. הואיל והם נישאים בזרמי ההיסטוריה ועוברים מתת־המודע הקיבוצי אל הניסוח המדיני הברור, הריהם מוצאים להם ביטוי מגוון במשלים ובדיבור העממי, בספרות, במשפט, במנהגים, במסורת, בפסיכוזות הקיבוציות ובאידיאולוגיה המדינית. עיון בקרתי בזכויותיה של ישראל לריבונות לאומית יחייב ממילא לא רק את היפוכם הגמור של הערכים הערביים בני־זמננו אלא גם פירוש מחודש לאימפריאליזם הערבי, על־פי קווים אוניברסאלים ולא, כמו עד כה, במושגים של אפוס ערבי. מטעמים שונים, ובכללם מוסכמות חברתיות ותרבותיות והיעדרו של חופש־הביטוי, לא ניסתה האינטליגנציה הערבית מעולם בחינה־שבדיעבד כגון זו. תחת זאת ניסו ״לרענן״ את דפוסי־המחשבה המסורתיים כדי לסגלם למסיבות ההיסטוריות המשתנות. אשר להתנהגותן הנכנעת, ולפעמים המתרפסת, של עדות הד׳ימים — שהיא תוצאה מאיומים גלויים, הפלייה ואי־בטחון — הריהי נובעת מתפקידן הכפול כשעיר־לעזאזל ובךערובה.

אב־הטיפום של הד'ימי בתודעה הערבית-הפלשתינאית

אב־הטיפום של הד'ימי בתודעה הערבית-הפלשתינאיתהדימים

הרבה והרבה ספרים שעניינם בגזענות אנטי-יהודית, אנטי-כושית ואנטי-ערבית בחברות מערביות חושפים את רישומיהם הנפסדים של אבות-טיפוסים קאריקאטוראליים בתודעה הקיבוצית. הוכח שתיקונם של היחסים בין מדכאים למדוכאים — על דרך האמאנציפאציה, התבוללות או אף השיחרור הלאומי, כמו אצל הערבים שחיו במשטר קולוניאלי — אין בו בהכרח כדי לטשטש את הדימוי הדימונולוגי הדבק בקבוצות המקופחות. נהפוך הוא: האמאנציפאציה של קיבוצים שהופקעו מאנושיותם מעלה צורות חדשות של פסיכוזות קיבוציות חולניות. אכן, ככל שהמציאות מורחקת מן הדימוי המסורתי, כך יובלט אב־הטיפוס ביתר הדגשה כדי לגשר על הפער המכאיב בין הזיה למציאות. הנה כך, ככל שהישראלים מתרחקים מדימוי הד׳ימי היהודי, כך הקאריקטורה שלהם מזוועת יותר ויותר. כך מדכאיהם מתאמצים להתאים את המציאות להזיה.

בידוע שלעתים קרובות מרידתו המוצלחת של הנכבש מותירה צלקות בנפשו של הכובש. שאיפת־נקם, שנאה, תשוקת־השמדה — ״רצח־ממלכה״ כשהדברים אמורים במדינה — אלו מבטאות את מבוכתו ואזלת־ידו של המדכא נוכח התמרדות קרבנו. שוויון זכויות לצד שהופקע מאנושיותו משפיל את הקיבוץ השליט, שהואיל ונגזלה ממנו עליונותו הוא מבקש למצוא פורקן לרצוךהשליטה שלו בהזיות־דמים. רפלקסים אלה נותחו בהרחבה בספרים שעניינם בתופעת הגזענות. העקרונות הכלליים האלה מופיעים בשני מישורים במאבק הישראלי־הערבי. מצד אחד, הם משפיעים על עמדותיהם הקיבוציות של הערבים כלפי הציונות וכלפי שרידי היהודים בעולם הערבי; מצד שני, ובמישור כאוב הרבה יותר, יש בהם כדי לתרץ את יחסם של הערבים הפלשתינאים לציונות. בו־בזמן שבפזורה היהודים עומדים עמידת מיעוט דתי כלפי הסביבה הרי בארץ־ישראל עמידתם, שעוצבה על־ידי 4,000 שנות היסטוריה, עודנה — ולעולם תהיה — עמידתו של עם שנגזלה ממנו הטריטוריה הלאומית שלו, וזאת בלי הבדל מה הפער הדמוגרפי שנוצר כתוצאה מן הדיכוי. בארץ־ישראל היתה אפוא ההפלייה גדולה יותר בשל הממד המדיני: הנישול הטריטוריאלי. ספק אם היתה עוד אומה שבאורח שיטתי כל־כך הושפלה ונעשקה מביטויה הלאומי(דמוגרפיה, היסטוריה, לשון ותרבות) כשארית היהודים במולדתם. הפיכתה של ארץ־ישראל לארץ ״נקיה מיהודים״ שיקפה את כוונתו המדינית של הכובש להתבסס במקום לצמיתות ולאכוף את ערכיו לעולם־ועד. הסיבה למדיניות מעין זו היא שלערבים לא היה כל ספק ביחס לייעוד ההתפשטות שלהם, שעליו היתה תהילתם. היטב הם יודעים שגם ארץ־ישראל וגם עם־ישראל מוזכרים לעתים קרובות בקוראן, ומתוך ספרי־הקורות המוסלמים ושאר מקורות הריהם מעורים בתולדות הכיבוש ומהלכו. יודעים הם גם כי העיר היחידה שהקימו בארץ־ישראל היתה רמלה, וכי הערים, האדמות והמטעים שעליהם השתלטו היו שייכים לאחרים. מן הקוראן, החדית׳ והאגדות הערביות (ומחזונו של ההיסטוריון אבן־ח׳לדון, בן המאה הי״ד) גם ברי להם כי באחד הימים עתידים היהודים לשוב למולדתם.

הרדיפות על התושבים ילידי ארץ־ישראל סייעו לביסוס חדירתם של הזרים ואילצו את עם־ישראל ללכת בגולה. אולם בעת החדשה חל שינוי קיצוני במצב, שבעבר יפה היה לכובש. חולשת השלטון המרכזי העות׳מאני איפשרה לממשלות אירופה לפרוש חסותן על הלא־מוסלמים. הודות להתפתחות העתונות וכלי התקשורת והתובלה החדישים התארגנה הציונות כתנועה מגובשת וכלל־עולמית לשיחרור לאומי. הטכנולוגיה המודרנית היתה משקל־שכנגד לפחיתות המספרית. השתנו הזמנים: הנדידות האזוריות הקטנות של יהודים שבי־ציון — שעד אז נוטרלו על־ידי רדיפות, גירושים ושחיטות שהיו לפעמים מנת־גורלם של ניצולים הבאים בשעריה של ארץ־ישראל — לבשו צורה של תנועת־הגירה גדלת־ממדים, שסופה שאכן הביאה לכינונה של מדינה יהודית עצמאית.

הקשר היסטורי זה יש בו כדי להסביר את ההשפעה הטראומאטית שהשפיעה התקדמותה של הציונות על תודעת הערבים בארץ־ישראל. במישור הדימוי הקיבוצי אין התנהגותם של יהודי אירופה הולמת את אב־הטיפוס של הד׳ימי, שמחיקת צלמו האנושי אוששה והצדיקה את הרגשת העליונות והשררה של האומה. עלייתו של הד׳ימי לדרגה של שוויון עם מדכאו היתה בעיניו של הלז ביזוי משפיל, לפי שבכך ירד לדרגת קרבנו־לשעבר, אשר בו ראה מאז ומתמיד את פסולת־החברה, אדם הראוי רק להיסבל. מבחינה מדינית זיעזעה מרידת הד׳ימים את התודעה המדינית הערבית, לפי שחזרה והעמידה בסימן־שאלה את הלגיטימיות של הריבונות הערבית על השטחים שנכבשו בג׳האד וחישבה לערער את יסודות הלאומנות הערבית. אין אפוא כמעט תמיהה בדבר שהצדדים השונים האלה מחריפים בתודעתם של הערבים־הפלשתינאים, המעורבים במישרים בבחינתו הטריטוריאלית של המאבק. כאשר עם ד׳ימי, שזכה ליהנות מן הד׳ימה, משיב לו שטח שנעשה ערבי מכוח הג׳האד, נראה הדבר כמין שואה בממדים קוסמיים. הספרות האנטי־ציונית של הערבים־הפלשתינאים משקפת לפרטי־פרטים את התפיסה הערבית של הד׳ימי ושל גורלו. יש ויש מקום לשאול אם מחמת הטיכסוּס הפוליטי אין גם לבנון מדינה ד׳ימית.

סובלנות או דיכוי ? 

משטר הד׳ימה כלום סובלני היה או מדכא? הבל יהיה זה להשיב על כך על דרך המופשט, שכן כגילוי של ציביליזציה יחידה-במינה יש להעמידו בהֶקשר ההיסטורי שלו, לרבות צירופי-המסיבות הכלכליים והמדיניים. את צדדיו החיוביים והשליליים, את השינויים שחלו בפירושיו ובמימושו במקומות ובזמנים שונים, יש להעריך מתוך השוואה לשאר משטרים של התפשטות ושליטה בתקופתו-הוא. לא זו תכליתו של חיבור זה, שלא בא אלא לבדוק את המשטר הזה ולעיין בו מנקודת-המבט של קרבנותיו. אין ספק שפירוש ההיסטוריה מזווית-הראייה של הקיבוץ השליט יעלה תמונה אחרת לגמרי. הנה כי כן, היו שטענו כי השלטון הערבי־המוסלמי הבטיח הגנה לבני-חסותו, ועל כך אפשר להשיג ולומר כי מעיקרה התבטאה הגנה זו בשליטתו של צבא-כיבוש על אוכלוסיה שפורקה מנשקה. אמת, בכך נמנע גישומו של איוּם, אבל איום זה בא, אחרי הכל, מן הקיבוץ השליט בעצמו, שהרי נבע מזכויות שנטל לעצמו על-פי חוקי המלחמה והנצחון שלו.

טיבה דו־המשמעי של סובלנות זו כרוך בסיבוכים שבזיקתה למשטר יחיד־ במינו של מלחמת־תמיד, שנצטיירה כמערכת־יחסים יחידה שבגדר האפשר בין עמים — מערכת־יחסים המוגדרת רק על־פי קווים דתיים. במערכות תיאולוגיות הנטולות תפיסה מעין זו היה העימות בין עמים או מדינות עקוב־דמים לא פחות ומלוהט קנאות דתית לא פחות, אך מאחר שהמלחמה לא נחשבה בהן חובה דתית — חלק בלתי־נפרד מן היחסים בין הבריות — יכלו מערכות אלו גם להסתגל לקיום־צוות פלוראליסטי ולפתחו, במסגרת של שוויון והשלמה הדדית עם זכויות הזולת, ולא לפתח דווקה קיום־צוות של שליטה וסובלנות. מסגרת זו של מלחמת־דת תמידית ואוניברסאלית היא המשווהלסובלנות המוסלמית את אפייה המיוחד.

אכן, ההגנה שהעניק הנביא ל״עמי־הספר״, האיסור שהטיל על כפייה בענייני האמונה הדתית, עודדו בכל הדורות זרם של סובלנות דתית, ששימש בלם חשוב לקנאות בימי אופל ומשפטים־קדומים. די לנו שנזכיר כאן את הצד הזה החיובי והתמידי במעמדו של הד׳ימי, צד המציג אותו באור בהיר יותר.

לא מעטים הם הטוענים כי הד׳ימה נשארה בבחינת מצע מופשט ורק לעתים רחוקות הוגשמה הלכה־למעשה. מתוך בדיקתם והשוואתם של מסמכים רבים ממקורות שונים נגיע בהכרח למסקנה שדעה אוטופית זו שואבת השראתה מן האפולוגטיקה, ואין לה ולמציאות ההיסטורית ולא־כלום כמעט. באחרונה יש אף הגורסים שהד׳ימים לא סבלו הרבה משפל־מעמדם. זהו טיעון סובייקטיבי וגזעני דומה לזה הבא ללמד זכות על העבדות בטענה שעבדים סובלים פחות מבני־חורין מחוסר חירות וכבוד־עצמי.

כנגד זה, אין להכחיש שהכיבוש הערבי־המוסלמי היה בו, בעיקר בראשיתו, משום שיפור ניכר לעומת השלטון התיאוקרטי הביזנטי. אכן, התקופה שקדמה לכיבוש הערבי עמדה בסימן ההכשר החוקי והרשמי שנתנה הכנסיה היוונית־האורתודוקסית לרדיפות הדתיות. השלטון המוסלמי, שבא לאחר שלטון־העריצות הביזנטי הקנאי, ואשר ייחד מקום, ולו אך נחות, ל״דתות־ההתגלות״, היה אפוא בגדר התקדמות ניכרת לגבי אותה תקופה. עצם הרעיון של עמים שונים הדרים בכפיפה אחת(ולו גם במצב של אי־שוויון), כמו גם מתן מימשל־עצמי, משקפים סובלנות שנעדרה מן התיאוקרטיה היוונית־האורתודוקסית. לכן אפשר לומר שבראשיתה, בטרם תסתאב בהדרגה על־ידי אימוץ מנהגיה ודיניה של ביזנץ, יכלה הד׳ימה להשתבח במעלות הרבה. לפי חדית׳ אחד אמר הנביא: ״כל שיהרוג בן־חסות לא יריח ריחו של גן־עזץ״, ואילו עומר בן אל ח׳טאב אף הוא אמר על ערש־מותו:

ממליץ אני לפניכם על העמים שאמנת אללה מגינה עליהם, כי ברית נביאכם פרושה עליהם; והם יכלכלו את משפחותיכם.

משטר זה, שהוא מדכא ואבהני בעת־ובעונה־אחת, שתוך כדי שימורם (או איבונם) של עמי הד׳ימהאף עשה בהם שמות, כיום, מכּוח מבנהו הדתי, הוא מצטייר כמכשול העיקרי לכינונם של יחסי שוויון בין הקיבוצים או הלאומים של בני הד׳ימה ובין הסביבה המוסלמית. אותו גורם דתי עצמו, שבזכות התייחסותו לרצון האל היה בעבר מחסה ומגן, נעשה כיום אבן־נגף, שהרי על־פי הפירוש הדתי מעמדו של הד׳ימי חייב להתקיים עד סוף כל הדורות. אין לנו אלא לקוות שהוגי־דעות מוסלמים ימציאו פירוש חדש לכתובי המסורת ויצליחו לבטל או לתקן את מושגי הג׳האד והד׳ימד.

הערת המחבר : בזמנים שונים ובמקומות שונים קמו באסלאם הוגי־דעות אשר נתנו פרשנות בעלת אופי מוסרי למושג הג׳האד. כך מסבירה תנועת האחמדיה שהג׳האד עניינו מאבקו של האדם נגד היצר הרע.

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור – הפונדאמנטאליזם

הפונדאמנטאליזם

אין חיבור זה מתיימר לנתח את המצב בהווה, שמטבע־הדברים הוא נזיל ומשתנה בלי הרף, אבל דוגמה אחת די בה להעיד על דרכי־המחשבה המסורתיות. האסלאמיזציה הנוכחית של המשטר המדיני באיראן, שאחת מתוצאותיה היתה ניתוק היחסים עם ישראל, מאשרת עד כמה האנטי־ציונות מושרשת בערכים המוסלמיים של הג׳האד והד׳ימה. האומה סובלת את היהדות כדת, אך היא מתנגדת לציונות, שהיא תנועת השיחרור הלאומי והטריטוריאלי של העם היהודי. הבחנה זו מתרצת את הסתירה שלמראית־עין בין האנטי־ציונות להשלמתם המוצהרת של יריבי הציונות עם היהדות, בנאום שנשא ב־16 באוגוסט 1979 מנה האיאתוללה ח׳ומייני במנין אויבי האסלאם את ישראל וארצות־הברית ואת כל אותן המדינות שאינן משתתפות ביום־הזדהות מיוחד עם הפלשתינאים. והוא הוסיף ואמר:

ראוי לממשלות העולם לדעת שאי־אפשר להביס את האסלאם. עתיד האסלאם לנצח בכל ארצות תבל וסוף האסלאם ותורת הקוראן להשתרר על העולם כולו.

לאור נסיון העבר מותר לנו להניח כי מלים אלו מצביעות על כוונה להפיץ את הג׳האד, וממילא את מעמד הד׳ימי, ברחבי העולם כולו. הנה כי כן רשאים אנו גם לראות בסיכסוך הלבנוני ובסיכסוך הישראלי־הערבי בבואה לפולמוסים רעיוניים העשויים להשפיע על כל באי־עולם, בפרט בזמן שבו הפונדאמנטאליזם המוסלמי מחדש ימיו כקדם. התפתחות זו של הזמן האחרון בשום־פנים איננה בגדר חידוש רעיוני מהפכני. מאז־ומתמיד הפונדאמנטאליזם המוסלמי הוא קו של קבע בהיסטוריה. פעמים הוא מיטשטש ופעמים מתבלט, אך לעולם הוא שב ומופיע בתקופות של מתח חברתי ומדיני, שבהן פשוטי־עם נמשכים אל מנהיגים דתיים המקרינים כאריזמה ומעוטרים הילה של קדושה.

הפונדאמנטאליזם המוסלמי של זמננו מבטא את חריפות המתחים והמבוכה בחברות דתיות־מסורתיות תחת לחץ המודרניות, את משבר־הערכים ואת הלחצים הנובעים מן המעבר וההסתגלות המחודשת. במשטרים סמכותיים, האוסרים על כל צורה של אופוזיציה מדינית, הדת משמשת אפיק וחיפוי לכוחות שונים ומנוגדים התובעים תמורות סוציו־מדיניות. במצרים של שנות ה־20 למאה הזאת ובאיראן של השנים האחרונות נזון הפונדאמנטאליזם, שביטא מורת־רוח בהמוני־העם, מלהט דתי שמרני; אך במקרה של איראן אף שילב את הטאקטיקה של המפלגה הקומוניסטית עם שאיפותיה של אינטליגנציה בת־המעמד־הבינוני שנתמערבה והיא נושאת נפשה לתיקונים.

להוציא את המניעים האלה, הפונדאמנטאליזם חותר להשיב את הקוראן ואת הסונה על מכונם כמקור־סמכות יחיד לשיפוט ולמימשל בארצות האסלאם. אולם השיבה לאורתודוקסיה חמורה מחייב תחילה לטהר את החברה המוסלמית מן החקיקה הזרה — כלומר, מכל החוקים השאולים מדאר אל־חרב. אכן, כל בעיות הנחשלות וכל הכשלונות המדיניים נזקפים לחובתן של השפעות־חוץ, שהביאו עונש־ממרום על ראש האומה שסטתה מדרך־הישר. דחייתו של המערב באה על צידוקה בתיאורו של דאר אל־חרב במונחים של גנאי ודופי כגון חמדנות, קולוניאליזם, אימפריאליזם, ציונות, אויב האנושות, בכור־שטן וכיו״ב.

באיראן הפיחו כוהני־הדת מהפכה נגד השאה הפרו־מערבי וליבו את הקנאות הדתית כאמצעי לתפיסת השלטון. דלותם ובערותם של ההמונים היו שמן על גלגליה של התקוממות, שאנשי־הדת ניצחו עליה והדריכוה. נחשול הפונדאמנטאליזם המוסלמי גרף את משטרם של בית־פהלוי, שמאז שנות ה־20 ניסו לחולל מודרניזציה באיראן. במצרים ניסה סאדאת לקנות את לבם של הפונדאמנטאליסטים כדי לחלוש על התנועה מבפנים, אולם הקו שנקט כלפי דאר אל־חרב (לרבות ישראל, לאחר הסכמי קמפ־דייויד), והחזון האמיץ של מדיניות מתקדמת, כוללת־כל, המשוחררת מכבלי הדת, זיכו אותו — בדומה לפהלוים ולמנהיגים התורכים הנאמנים לרעיונותיו של אתאתוּרךּ — בתואר ״אויב האסלאם״.

אולם הפונדאמנטאליזם מסמל לא רק את דחיית המערב וערכי המדע והטכנולוגיה שלו לפי שהוא מקיף גם את תקוותיהם וסבלותיהם של המוני המוסלמים. לכן מעלים אותו על נס כדרך לגאולתה של האומה, שהציביליזציה המערבית השחיתתה והחלישתה. לפי גירסה זו, עתידים עמי האסלאם להשיב להם את בכורתם האבודה אם אך יגשימו בזמננו־אנו אותם עקרונות מן המאה השביעית שעליהם התבססו כוחו ותפארתו של האסלאם בעבר — תפארת הקשורה בג׳האד, כמו גם בסיפוח שטחים, בשלל־מלחמה, בשוד תרבויות מנוצחות ובצבירת עתודות־ענק של כוח־אדם מאפריקה, המזרח התיכון, אירופה והודו. דחיית המערב ופסילתו, יחד עם געגועים אל עצמה המיוסדת על כיבוש, מסייעים להפוך את הפונדאמנטאליזם המוסלמי לכלי ומשענת לג׳האד.

אין דברים אלה באים למעט מערכם של שאר גורמים חברתיים, מדיניים וכלכליים. צרכי האנרגיה של העולם, הבאים לידי ביטוי בגשמי־נדבות של פטרודולרים, מעוררים הרגשת־התעלות המזכירה את ימי־השׂיא של הח׳ליפים הראשונים. ההמצאות של דאר אל־חרב שופעות ובאות אל רחבי חצי־האי הערבי. עמלם של מאות־מיליונים הופך להיות זהב שחור העומד לרשותם של שומרי־האמונה ונוטרי־מכורתו של הג׳האד. על העצמה הכלכלית הזאת, פרי השליטה על מקורות אנרגיה, מתוסף כוח פוליטי. בתוקף היפוך מוזר של ההיסטוריה, כל הלחצים, האיומים, הפקודות וה״ענשים״ המונחתים על מדינות אירופה הסוררות מזכירים את הלחצים הדיפלומאטיים שהפעילה אירופה על הממלכה העות׳מאנית במאה הי״ט. סכומי־עתק מוקצבים ל״אלה שצריך לקנות את לבותיהם״ (שכיום הם קרויים ״שדוּלות״): פוליטיקאים, עתונאים, אינטלקטואלים ואנשים פרטיים — העשויים להזכיר פקידים, מושלים ומנהיגים ד׳ימים שלפני אלף ושלוש־מאות שנה רדו מטעם הח׳ליפים בהמוני העמים הנכבשים תוך שהם עמלים להעשיר את כוחות הג׳האד שבמרוצת הדורות העתידים היו, על־ידי גלי הגירה, להפוך את התרבויות המזהירות ביותר מאוכלוסיות־רוב נדכאות לדתות נסבלות. כיום יגיע־כפיהם של מיליוני חרבים, הממוחזר לפטרודולרים, נעשה מכשיר אדיר לשליטה מדינית על אותו דאר אל־חרב עצמו.

להבנת דאר אלחרב ודאר אלאסלאם…להלן קישור לויקיפדיה…

 

Les dhimmis, des sujets à part-Source : Reinhart Dozy, Recherches sur l’histoire et la littérature de l’Espagne

pendant le Moyen Age, Paris, 1881

Younes Messoudi

Les dhimmis, des sujets à part

Minoritaires dans les pays musulmans, juifs et chrétiens ont bénéficié jusqu’au XIXe siècle du statut de dhimmi. Leur présence en terre d’islam était ainsi protégée, mais aussi réglementée et assujettie au paiement d’un impôt élevé .

Dhimmi ! Un mot à consonance arabe qui rappelle un statut aujourd’hui disparu et qui existait autrefois dans les pays musulmans. Son origine, sa fonction et sa finalité ont été étudiées par les orientalistes de tous bords. De nos jours, la vigueur de l’islam aidant, certains en ont profité pour remettre à flot ce mot en désuétude. Ils se mettent à fantasmer, telle Gisèle Littman-Orebi, alias Bat Ye’or, qui théorise depuis plusieurs décennies sur le retour de la « dhimmitude » dans une Europe qui serait devenue l’Eurabie, un espace qui serait gouverné par les musulmans après l’imposition de l’islam par les immigrés. Après l’assassinat de 77 personnes en juillet 2011 par le terroriste norvégien d’extrême-droite Anders Behring Breivik, la police a retrouvé chez lui les écrits théoriques sur l’Eurabie de Bat Ye’or, dont les travaux sont jugés de manière quasi unanime par la communauté scientifique comme partisans et peu fiables.

On appelle dhimmis ou ahl dhimma les chrétiens et les juifs qui vivaient en tant que minorités dans les Etats musulmans. Leur présence en terre d’islam n’était pas seulement tolérée, elle était codifiée par des textes de loi qui protégeaient et réglementaient cette présence. Il faut dire que des trois religions du Livre (islam, christianisme et judaïsme), seul l’islam a codifié juridiquement la présence des suiveurs des autres Ahl Al Kitab (gens du Livre) sur ses territoires. On ne trouve pas d’équivalent de dhimmis dans les Etats régentés par des princes chrétiens ou juifs.

« L’archétype de l’opprimé »

Pour autant, les dhimmis n’étaient pas considérés comme des citoyens à part entière. En échange du paiement d’un certain impôt, la dhimma, et du renoncement à pouvoir prétendre être les égaux en droit du citoyen musulman, les dhimmis pouvaient vivre sans grands soubresauts et même, dans certains cas, en harmonie avec le reste de la population locale. Chaque croyance vivait séparée des autres et cantonnée dans son monde et ses traditions. Les musulmans, qui se considéraient chez eux, vivaient là où ils voulaient, c’est-à-dire partout. Les chrétiens et les juifs étaient parqués dans des quartiers spécifiques et séparés également. L’émanation de ces quartiers, celle qui est la plus proche historiquement, est le mellah, appelé ghetto en Europe. L’historien américano-israélien Bernard Lewis définit le statut de dhimmi comme l’« archétype de l’inférieur et de l’opprimé », mais il rappelle que l’islam, contrairement aux autres religions, a octroyé une protection juridique aux Ahl Al Kitab. Même si cette protection pouvait être considérée comme une « apartheidisation » des deux autres religions, elle avait le mérite d’exister.

Le mot dhimma apparaît avec la naissance et l’expansion de l’islam. On retrouve sa trace dans une lettre envoyée à un gouverneur par Omar Ibn Al Khattab, le deuxième des quatre califes dits « bien guidés » (khoulafae al rachidoune). Le mot a été retrouvé plus tard à Séville, dans Al-Andalus, au XIIIe siècle, dans un texte juridique, une sentence signée par un homme de loi musulman. La condition de dhimmi a traversé les âges et les siècles. Jusqu’au début du XXe, il y avait des dhimmis, surtout juifs, dans certains pays musulmans. La question fondamentale est la suivante : en terre d’islam, ces trois religions ont-elles coexisté pacifiquement ? Il n’y a pas de réponse exacte, mais on peut néanmoins avancer que cela dépendait des époques et des pays. Toutefois, il est historiquement établi qu’une certaine symbiose culturelle a uni musulmans et juifs, ce qui n’était pas le cas entre musulmans et chrétiens. Après la conquête arabe, la chrétienté a mieux résisté à l’expansion de l’islam au Moyen-Orient. Elle a par contre été balayée en Afrique du Nord, où la deuxième religion après l’islam était assurément le judaïsme.

Les juifs, mieux « arabisés »

La « dhimmitude », pour reprendre ce néologisme controversé aujourd’hui, a concerné particulièrement les juifs dans les Etats du Maghreb (Maroc, Algérie et Tunisie), ainsi que leurs coreligionnaires au Moyen-Orient qui étaient unis par leurs chaînes avec les Arméniens, les Grecs et les autres croyances chrétiennes de l’Empire ottoman, comme par exemple les coptes d’Egypte. Toutefois, chrétiens ou juifs, dans le cocon de la « dhimmitude », étaient égaux en droit et traités de la même manière et par le prince et par la population musulmane. C’est que l’islam, contrairement à une idée répandue, n’oblige personne à changer de religion pourvu que ce soit un adepte d’une religion monothéiste et « révélée ». C’est-à-dire le christianisme et le judaïsme, auxquels l’islam accorde sa protection parce qu’il considère ces deux religions comme « divines », même s’il minimise leur « divinité ». Il n’empêche, Jésus et Moïse sont considérés par les musulmans comme des prophètes à part entière. Même le sabéisme, une secte judéo-chrétienne aujourd’hui quasiment disparue, est considérée par les premiers théologiens musulmans comme faisant partie des Ahl Al Kitab. Les Sabéens, qu’il ne faut pas confondre avec les habitants du royaume de Saba, sont cités à plusieurs reprises dans le Coran.

Bernard Lewis, qui est l’un des historiens à s’être le plus intéressé à l’histoire du judaïsme en terre d’islam, estime que les juifs, contrairement aux chrétiens, ont partagé les valeurs des sociétés musulmanes dans lesquelles ils vivaient. Ils se sont « arabisés ». Certes, cette symbiose ne signifiait pas la coexistence pacifique qu’on met en avant aujourd’hui pour des raisons politiques ou idéologiques, mais les juifs en terre d’islam vivaient apparemment beaucoup mieux que leurs coreligionnaires en Occident. Un autre spécialiste du judaïsme, l’Américain Norman Stillman, considère que les juifs ont connu leur apogée durant les siècles du Haut Moyen-Age, entre 900 et 1200. Une époque dorée de l’islam qui était alors en plein essor économique, auquel les juifs ont pu participer et dont ils ont pu bénéficier. Le Bas Moyen-Age marquera une détérioration de la situation des dhimmis, due en partie au déclin du monde arabe.

Les dhimmis étaient tenus de s’habiller différemment des musulmans. Ils devaient porter des signes distinctifs sur leurs vêtements. C’est un calife de Bagdad qui introduisit au IXe siècle le signe jaune pour les dhimmis, un distinctif qui fut repris par les Occidentaux pour marquer les juifs. Dans les bains publics, un dhimmi était obligé de porter un signe qui le différenciait d’un musulman. Leurs montures et leurs armes, quand ils avaient le droit d’en utiliser, devaient également se démarquer de celles des musulmans.

Et leurs constructions étaient sévèrement réglementées. Leurs églises et synagogues, par exemple, ne devaient pas être plus hautes que les mosquées. Selon le bon plaisir des princes musulmans, sultans ou émirs, les dhimmis rencontraient plus ou moins de difficultés pour construire de nouveaux lieux de culte. La seule tolérance dont ils bénéficiaient était la restauration de leurs anciens lieux de prière.

Méprisés mais pas détestés

Mais la différence majeure entre un dhimmi et un musulman résidait dans les taux d’impôts dus à l’Etat, excessivement élevés dans le cas des juifs et des chrétiens. Et dans la vie de tous les jours, signale Bernard Lewis, l’humiliation subie par ces deux catégories de population protégée était généralisée. « Tous les musulmans, même les enfants, sont libres de les insulter, de les frapper, ou de leur lancer des pierres. Aucune réplique, aucune défense ne sont possibles, car frapper ou insulter un musulman est considéré comme une offense capitale ». Une offense dont la punition est généralement la mort. Ce qui n’empêche pas le même Lewis de reconnaître que « la situation des non-musulmans en islam au Moyen Age et sous les Ottomans était certainement meilleure que celle des non-chrétiens et des hérétiques dans l’Europe médiévale », martyrisés ou brûlés par l’Inquisition en raison de leurs croyances. Le dhimmi était certes un citoyen de second ordre, mais c’était un citoyen tout de même.

On sait aujourd’hui qu’aucun métier ne lui était interdit, qu’il pouvait se déplacer librement dans l’espace géographique musulman, à l’exception de La Mecque et certains autres lieux saints de l’islam. La violence à son égard « était rare et peu commune », selon Lewis. Il était considéré comme ennemi de l’islam seulement quand il prêtait assistance aux Croisés ou aux Mongols qui envahirient l’espace géographique musulman. Lewis assure n’avoir trouvé que « peu de traces de sentiments hostiles, profondément enracinés, comparables à l’antisémitisme du monde chrétien », ce qui n’empêchait pas un certain mépris pour les dhimmis. Mais entre brûler un homme à cause de ses croyances religieuses comme cela se passait en Europe et le mépriser seulement, il y a un monde, une différence fondamentale de traitement dû à un citoyen, fusse-t-il de deuxième ordre.

Révolution industrielle et des esprits

Ce qui ne veut pas dire qu’il n’y avait pas d’exception à la règle. Mais cela restait une exception. Le ministre, littérateur et théologien andalou Ibn Hazm (Abou Mohammed Ali Ibn Hazm Zahiri Al Andaloussi, 994-1064) a produit une littérature polémique violemment antijuive qui a fait des ravages dans la population musulmane d’Al-Andalus de l’époque, mais il n’a pas fait d’émules, ou très peu. Dans la littérature anti-dhimmi, on trouve seulement le poème anti-juif d’Abou Ishaq qui a contribué à déclencher des émeutes qui se sont soldées par un massacre de juifs à Grenade en 1066. Un pogrom qui, de l’avis de Bernard Lewis, reste extrêmement rare dans l’histoire des relations entre musulmans et dhimmis.

Finalement, ce n’est qu’au XIXe siècle que ce mariage de raison, et d’obligation, a commencé à s’effriter lentement. En 1856, le sultan ottoman a ouvert la voie à la révolution des esprits en signant un firman (décret impérial) historique par lequel il libérait les dhimmis de leurs chaînes et en faisait les égaux de ses sujets musulmans. C’était une abolition pure et simple des restrictions imposées aux dhimmis. Paradoxalement, cette révolution n’a pas plu à certains sujets de deuxième ordre du sultan. Certains Grecs protestèrent contre cette libéralisation en arguant que juifs et chrétiens se retrouvaient désormais sur le même pied d’égalité. Un fait intolérable pour un chrétien qui, à l’époque et jusqu’à récemment, estimait que les juifs étaient responsables de la crucifixion de Jésus-Christ.

Mais les transformations économiques et industrielles qui révolutionnaient le XIXe siècle européen étaient en train de transformer les esprits. Les juifs européens, jusque-là victimes de toutes sortes de tracasseries, d’humiliations et de pogroms, se retrouvèrent dans une meilleure situation sociale que leurs frères des pays musulmans, dorénavant soumis aux appétits territoriaux des puissances européennes. La « dhimmitude » disparaissait peu à peu de l’espace méditerraneo-européen, au profit d’une imposition : le colonialisme, où le citoyen musulman devenait « l’indigène », le citoyen de deuxième ordre face au colon.

C’était déjà le cas en Algérie, depuis 1830, date de l’occupation du pays par la France. Une situation qui s’aggrava avec le décret Crémieux de 1870, qui octroya d’un coup la nationalité française à 35 000 juifs algériens. L’arabe musulman, qui n’était plus maître de son pays ou n’allait plus l’être, devenait ainsi une sorte de dhimmi d’un genre nouveau, celui de l’Européen.

Le poème qui a fait un massacre

Le massacre des juifs de Grenade en 1066 est considéré par les historiens comme le premier pogrom en Europe. Si, comme le signale l’historien Bernard Lewis, les pogroms ont été relativement rares dans les pays musulmans, celui-ci fut tout de même sanglant. Le 30 décembre de cette année-là, une foule de musulmans se déploya dans la ville, força les portes du palais royal et assassina le vizir juif Joseph Ibn Nagrela en le crucifiant. Puis elle dirigea sa fureur vers les juifs grenadins. Les historiens estiment que la majorité de la population juive fut exterminée. Plus de 1500 familles juives passèrent de vie à trépas en une seule journée, c’est-à-dire presque 4000 âmes. Si le poème d’Abou Ishaq n’était pas la cause principale de ce massacre, il y contribua fortement.
« Ne croyez pas que c’est trahir la foi que de les tuer
C’est trahir la foi que de les laisser continuer
Ils ont rompu notre contrat
Comment seriez-vous coupables contre de tels violateurs
Comment peuvent-ils avoir un pacte
Quand nous sommes obscurs et qu’ils sont élevés
Maintenant nous sommes les humbles
Comme ni nous avions tort et eux raison !
Ne tolérez pas leurs méfaits
Car vous êtes garants de ce qu’ils font
Dieu veille sur son peuple
Et le peuple de Dieu l’emportera »
Abou Ishaq.

Source : Reinhart Dozy, Recherches sur l’histoire et la littérature de l’Espagne pendant le Moyen Age, Paris, 1881

Younes Messoudi

הפונדאמנטאליזם- בת יאור- הד'ימים – בני חסות

הצדדים החברתיים העגומים ביותר של הפונדאמנטאליזם המוסלמי מצויים בקצה השני של הסולם החברתי — בעניות המנוולת המעוותת את חברות העולם השלישי, שהשפעת המודרניות עשתה בהן שמות. במערב הטכנולוגיה היא רק אחד הגילויים של התפתחות תרבותית הדרגתית, של תהליך בקרתי שבגלל עצם חירותו הוא עוסק בחשבון נפש בלתי־פוסק. אך כאשר אותה טכנולוגיה מיובאת לעולם השלישי, תלושה ממקורה, מוצאת מהקשרה התרבותי וחסרה אותו הצבר של שכבות־תרבות שרק בזכותו אפשר להטמיעה ולהשתלט עליה חלקית, או־אז טכנולוגיה זו הופכת להיות כוח בלתי־תלוי שעצמתו מכשפת ומשחיתה את בעליו, תוך שהיא גוזרת על העניים והנבערים משטר־תופת של ניצול האדם וכליונו. מיליוני אנשים חסרי־תקוה נמחצים ונדרסים על־ידי המנמק הלא־אנושי של טכנולוגיה מבחוץ, הנעשית מכשיר של דיכוי. בעיני תת־הפרולטריון שצמח תוך כדי תהליך זה מצטייר אפוא המערב ככוח משפיל ומדכא, המביא קלון על האדם ושוחק את כבודו־העצמי ואת ערכי הדת והמוסר המסורתיים שלו וממיר אותם בתת־תרבות מבחוץ. העניים ונמוכי־הרוח, שמצוקה שאין לה קץ לכאורה מביאתם לידי ייאוש, נוהים כסומים־בארובה אחר הדוקטרינרים הדתיים שקמו משורותיהם, היודעים את צרותיהם, דוברים בלשונם ומנפנפים לפניהם בהבטחת חידושה של תפארת העבר והגאולה הדתית. הבטחה זו מצודדת פי־כמה בגלל אותו מַן של פטרודולרים שמקבלים המנהיגים הכאריזמטיים האלה, מס־פלאים הנגבה מדאר אל־חרב ומוענק על־ידי ראשי־מדינה מוסלמים המבקשים לרכוש את הכוחות העממיים האלה לצדם, תוך שיזכו בכפרת עוונותיהם הדתיים שלהם. מוטב שיבקשו נתיניהם את רחמי אללה ולא יפנו אל המארקסיזם־לניניזם.

הכוחות הטמונים ביסוד הפונדאמנטאליזם המוסלמי מופיעים במישורים שונים. מבחינה תרבותית צץ הפונדאמנטאליזם ועולה מן העימות הטראומאטי עם המערב, שבעקבותיו באה דחיית תת־התרבות החמרנית שלו, המצטיירת כמשטר של דיכוי המזווג עם ניכור תרבותי. במישור הסוציו־מדיני, חיזוקו של הלהט הדתי מעמיד חומה כנגד חדירת הקומוניזם בקרב ההמונים, המתייסרים בפגעי הנחשלות, גם יש בו כדי לעכב את מסע האימפריאליזם הסובייטי. תפארת ההיסטוריה המוסלמית יכולה גם לשמש דגל גאה לעיליתות נבוכות ואכולות מפח־נפש, ההולכות שבי אחר מיקסמי־שווא של תור־זהב אגדי, שעד היום יש המתאבלים מרה על מיגורו על־ידי הקולוניזציה האירופית. כל כמה שהכוחות האלה שונים ומנוגדים — ובלי הבדל מה מניעיהם החברתיים, המדיניים או הכלכליים ומה שיעור קיטובם על־ידי המאבק בין מזרח למערב — כל הזרמים האלה שואבים ליכוד ואוריינטציה מן ההקשר האנושי, מן המירקם ההיסטורי והדתי שממנו הם קמים ועליו הם מתנגשים או מתאחדים. המרד נגד השאה, למשל, היו לו שרשים סוציו־כלכליים עמוקים, אך הוא חתר גם למגר שליט שנחשב מזלזל בדיני האסלאם. יהיו אשר יהיו הכוחות (ברה״מ, אש״ף, לוב?) שהנחו ממרחקים את רציחתו של סאדאת הפרדמערבי, תא־הטרור שהיה מעורב במעשה נקרא ״ג׳האד״, ומטרתו היתה להמית את הבוגד־באסלאם ולהחיש את חידוש הח׳ליפות. הנה כי כן, הכל נעשה, מוסבר ומוצדק בלשוךמונחיה של הדת. יש מקום לשאול אם היתה זו דרך מדינית בלתי־נמנעת או שמא היה בהיסטוריה רגע גורלי שבו יכלו המאורעות להתנהל במתכונת אחרת. אם אמנם היה רגע כזה, ודאי חל בתקופת ההכרעה בין נתיב המלחמה לנתיב השלום עם ישראל. גלוי־וברור הוא שהסיכסוך הערבי־הישראלי הוא שנתן לג׳האד את מסגרתו המדינית. סירובן של הממשלות הערביות לשלב את הפליטים הערבים באומה — כפי שנעשה תמיד בעולם בכל מקום שנערכו בו חילופי־אוכלוסים— וניצולם של אלה ככלי־נשק נגד ישראל הפכו את מחנות־הפליטים לחממות של פ׳ידאיון אש״פיים לוחמניים שכל מעייניהם במלחמה, ואשר אגב כך נזקקו לסיוע מברית־המועצות והקלו על חדירתה של זו לעולם הערבי. הממשלות הערביות, שבויות מעשיהן שלהן, שקצרה ידן לעשות מלחמה כמו גם לעשות שלום, לא צימצמו את הסיכסוך אלא עשאוהו בינלאומי כדי לאלץ מדינות אחרות, בדרך איומים ולחצים, לשתף פעולה בהשמדתה של ישראל (אשר 60% מיושביה הם צאצאי ד׳ימים, והם עצמם ילידי־הארץ או פליטים מארצות ערביות). אוניברסאליזציה זו של הסיכסוך היא הטומנת בחובה את זרעיו של ג׳האד גרעיני, תוך שממשלות ערביות בלתי־יציבות אוגרות מחסנים של כלי־נשק משוכללים. בגלל ממדיו החובקים זרועות עולם נעשה כיום הסיכסוך הישראלי־הערבי מקרה־בוחן.

אנו הערבים רצוננו להיות. אולם אין אנו יכולים להיות אלא אם כן האחר איננו. בן בלה

כמה מנהיגים ואנשי־רוח בני־זמננו התמודדו עם האתגר הזה באומץ־רוח. במחצית השניה של המאה העשרים, מכל־מקום, המיעוט הליבראלי ברוב הארצות המוסלמיות חש עצמו חסר־אונים מול גאות הפונדאמנטאליזם והטרור האינטלקטואלי — הפושט והולך מן המזרח גם לאירופה — ובצדם מגמה מטעה ואפולוגטית המבקשת לא לפלס דרך לתיקונים ולשינויים על־ידי ניתוח וביקורת עצמית אלא להצדיק את העמדות המסורתיות.

רוצים היינו לראות את בני האינטליגנציה הערבית, הזריזים כל־כך למתוח ביקורת על הסתירות בדמוקרטיות האירופיות, כשהם שוקדים לנצל את כשרונותיהם למען שיחרור עמיהם שלהם מן המשפטים־הקדומים של העבר. הדמוקרטיות המערביות, אשר להן מפלגות־אופוזיציה משלהן, אינן זקוקות להנחיות ולשיעורים בדמוקרטיה מאזרחיהם של משטרים רודניים. מוטב היה אילו קיבלו עליהם בעלי־מוסר אלה את שליחותם ההיסטורית, כל כמה שהיא מסוכנת, שעיקרה הוא גאולת עמיהם שלהם מעול דיכוי, דלות ובערות. מהפכות, חופש וקידמה הם התוצאות המוגמרות של ביקורת־עצמית והכרת האחריות לכשלונות וטעויות. כדי לעקור את הדלות, השחיתות, הבערות, את היעדר החופש ואת הטרור האינטלקטואלי, יש להבין קודם־כל ששרשיהם של כל אלה נעוצים במוסדותיה של החברה הנתונה! אין טעם להטיל את האחריות לקיומן של מכשלות אלו על כוחות־חוץ או לתלות את הקולר במיתוס הקרוי אימפריאליזם, קולוניאליזם, קאפיטאליזם, ציונות או ״בכור־שטך. התנערותם של מיליונים וכבודם־העצמי מחייבים שכוחות השלום והחירות יכריעו את כוחות החושך והשנאה, אלה שנשמת־אפם מלחמת־נצח ונקם ודרכיהם דרכי הטרור הבינלאומי. ה״יאוש״, המשמש בדרךכלל כסות לפשע ולאלימות, אין בו משום תירוץ, שהרי הרבה קיבוצי־אנוש שוחרי־שלום — ובכללם הד׳ימים — יש להם הצדקה הרבה יותר להינקם על סבלותיהם בעבר או בהווה. אם אין הם נזקקים לאלימות עיוורת, הרי זה מפני שלמדו ממנהיגיהם כי תלאה, מצוקה ופורענויות מן העבר דין הוא שישמשו איזו מטרה מוסרית וחברתית, ואגב כך יעמיקו תחושה של ערבות הדדית אנושית לדורות־יבואו.

מצער הוא למצוא שמדינאי ערבי מכובד כבן־בֶלָה סומך ידיו על רציחתם של מנהיגים שאין דעתו נוחה ממדיניותם, כפי ששכיח היה בימי הממלוכים: או למצוא אותו מצדיק — לאחר שתפתחנה מדינות ערביות כלי־נשק גרעיניים משלהן — מלחמה גרעינית להשמדתה של ישראל:

אם אין כל פתרון אחר, תהיה־נא מלחמה גרעינית, ובכך ייגמר הענין, אחת־ועד.

גילוי פומבי כזה של תוקפנות והפקרות מוסרית שרשיו נעוצים בשאננות מונוליתית, שלא ידעה נקיפות־מצפון מעודה, באשר לטראגדיה של הד׳ימים. עמדה זו נובעת מאי־ידיעה בהיסטוריה ומפסילה גמורה של עמים לא־ערביים או לא־מוסלמיים, שסבלותיהם וזכויותיהם אינם זוכים לשימת־לב כלשהי. פאראדוקס הוא זה שמנהיגי הערבים מסרבים להכיר בישראל כלאום, אף־על־פי שמדינת־ישראל יש לה לשון, היסטוריה, מסורת, ספרות, מערכת משפטית ומוסדות דמוקרטיים משלה. קצת מן הגורמים האלה חסרים בארצות הערביות, ובעוד הרבה ארצות. סירוב זה להכיר בישראל כלאום נובע מן העובדה שהכרה מעין זו משתמע ממנה שעמה של ישראל יש לו זכות על מולדתו ההיסטורית. יש להדגיש כי הנשיא סאדאת יזם מדיניות ערבית מהפכנית, שהעידה על מאמץ להבין את סכנותיה של התקופה הגרעינית ואת הערכים האוניברסאליים של הריבונות הלאומית. עצם חריפותה של התגובה מצד חזית־הסירוב על יזמתו האמיצה מוכיחה מה־גדול הוא כוח־ההתמדה שיידרש כדי לשנות אידיאולוגיות מדיניות בנות אלף ושלוש־מאות שנה. עם זאת, ההתרועעות הספונטאנית בין עמי מצרים וישראל מלמדת כי הנדיבות הטבועה במהותם של בני־אדם יש בה כדי להתגבר על טעויותיהם של משטרים וממשלות.

הערות המחברת: בראיון משנת 1982, שאותו הזכרנו כאן לעתים קרובות, חוזר בן־בלה על דעותיהם הרגילות של ערבים, שלהבדיל מן הנצרות הרי האסלאם נקי ממשפט־קדום גזעני וכי תמיד נהג ״יפה״ במיעוטיו. נוח לו לשכוח את התהליך שהוריד קיבוצי־רוב לשעבר לדרגת מיעוטים. בלי שנתעכב על המופרך שבהשוואות כוללניות כגון אלו, מעניין לציין שארצות המערב מניחות למיעוטים לחקור ולעסוק באין מפריע בקורותיהם שלהם — ובכך הן מאפשרות להם להעמיק את ידיעתם בהיסטוריה זו— ואילו בעולם המוסלמי אין זכר לחופש אקדמי מעין זה. בכך מתחזק הבטחון־העצמי המוסלמי, וקל יותר להעלות קביעות שאץ להן שחר.

משעה שהשיגו עצמאות לארצותיהם נקטו ראשי־המדינות הערבים (פרט למוחמד החמישי וחסן השני, מלכי מארוקו, וחביב בורגיבה, נשיא תוניסיה) צעדי־עקיפים לגירוש היהודים מארצותיהם או להחזקתם כבני־ערובה. השיטות שהשתמשו בהן היו החרמה שרירותית של נכסיהם, הפלייה מדינית, כלכלית וחברתית, השפלה בכוונה־תחילה, מאסר וגרימת סבל פיזי, וצווי־גירוש והוצאה־להורג בלא משפט.

במישור ההתנהגות הקיבוצית, פרעות־הדמים המרובות שנעשו בקהילות היהודיות שבמזרח ובצפון־אפריקה מצביעות על התפקיד שמילאו כשעירים־לעזאזל בעולם ערבי שהקולוניזציה והשליטה של המערב התסיסוהו. במחקרו על פרעות 1945 בלוב בודק ה. א. גולדברג את מנגנוניו של פולחן־הדמים, שממנו נרקמת סמליותו של השעיר־לעזאזל. מנגנונים אלה פעלו בצורה זהה כמעט בכל רחבי העולם הערבי. ראה גולדברג, פוגרום טריפולי.

יסודות פסיכולוגיים: קלונו ואצילותו של הנדכא האני־העליון של הקבוצה השלטת-בת יאור

יסודות פסיכולוגיים: קלונו ואצילותו של הנדכא

האני־העליון של הקבוצה השלטת

כל המשטרים האימפריאליסטיים מבקשים צידוק לעצמם בטענה שהם נושאים ב״שליחות ציביליזאטורית״ המוטלת על עם עליון שנצחונותיו הם עדות להתקדמות הטוב, הצדק והמידות הטובות עלי־אדמות. מעשי־הנבלה הקשורים בכיבושים — שחיטות, החרמות, הגליות ואמצעי־דיכוי — מושתקים, או שהם מושמטים מסיפורי־הקורות. בזרועות פתוחות כביכול מקבלים העמים הנכבשים את מצעד־הנצחון של האמת. ההיסטוריה עצמה נעשית אפוס המצדיק את יתרון־זכויותיהם של המנצחים ומעלה אותו על נס. אגדות מייחסות למנוצחים מקיאבליות דמיונית, המבליטה את המידות הטובות הבדויות של המנצחים: הללו מוצגים כגיבורים ישרים ונדיבי־לב.

הדיכוי המתנהל באין מפריע, בתוקף החוק וכוח־הזרוע, מפתח אצל קבוצת־הרוב דפוסי־התנהגות הנקבעים על־ידי המסורת, המנהגים וההיסטוריה. לא נחזור כאן על ניתוחיהם של סוציולוגים שהתמחו בחקר התנהגותם של קיבוצים שליטים ונשלטים. לצורך עיון זה די לנו שנעלה מספר רעיונות בנוגע לסימני ניוון שאפשר להבחין בהם אצל קיבוצי ד׳ימים.

אך תחילה ראוי לומר שאי־אפשר לקרוא את ההיסטוריה של עמי הד׳ימים בגרסות החלקיות שמציגה העדה המנצחת. עלינו לזכור שהאומה שפטה את התנהגותם של הד׳ימים בהתאם לערכיה שלה: אם ירכוב ד׳ימי על סוס הרי יש בכך משום רברבנות, אם ילבש לבוש לבן או ירוק יש בכך משום חוצפה. הנה כי כן חובה עלינו לפרש את ההאשמות נגד הד׳ימים לאור הערכים והאיסורים של החברה המאשימה. זאת ועוד: לעתים קרובות השנאה והקנאה, המבצבצות ועולות מתוך התיאורים, מעוררות ספק במהימנותן של העובדות, הואיל ועצם החזרות התכופות על חטאי הד׳ימים —בוגדנות, ערמומיות, עשירות, מונופולים כלכליים, הפרת הד׳ימה — באות לכאורה לשמש אמתלות לענשים, מה־גם אם נזכור שהעדה המנצחת השאירה לעצמה את הזכות לבטל את הד׳ימה כל־אימת שיהיה הדבר נוח לה. דו״חות הקונסולים מן המאה הי״ט מביאים גרסות ופירושים מנוגדים לאותן עובדות עצמן. חובה עלינו להיזהר בפירוש הכתובים האלה, שהרי זכור לנו כי נמנעה מן הד׳ימיס הזכות להעיד בשבועה בבתי־דין מוסלמיים דתיים. יתר על כן, עקרון הענישה הקיבוצית, שלפיו העדה כולה אחראית לעבירותיו של אחד או אחדים מבניה, גם אם לא תמיד ננקט הלכה־למעשה, הרי הוסיף עוד יסוד של אי־בטחון למצבם. אין כוונתנו לרמוז כאן שהד׳ימים היו מצוינים במידות טובות יותר מכובשיהם. הואיל וטבע האדם אחד הוא בכל מקום, היו מעלות וחסרונות דומים מצויים בשתי הקבוצות. אף־על־פי־כן, בעיני המנצחים התבטא חטאם הראשי של הקיבוצים המנוצחים בכך שהיו יורשי התרבות, המדעים, הקרקע והאוצרות של הארצות שמכוח הכיבוש נבלעו בדאר אל־אסלאם. הואיל והטראגדיה שלהם מדינית היתה בעיקרה, הרי בלי חשש שנסתור את עצמנו נוכל לקבוע כי האסלאם כדת התייחס בסובלנות ל״עמי־הכתב״. לאמיתו של דבר, סתירה זו עצמה, בין הסובלנות הדתית המוסלמית — שתכופות כל־כך היא מופיעה בהיסטוריה ביחס לדתות־ההתגלות — ובין הדיכוי המדיני, היא שאיפשרה ללאומים הד׳ימיים להתקיים, ולו אך מכוח תהליך של התאבנות.

הערת המחברת: ההפרדה המשתמעת מדברי המחברת בין האסלאם כדת לבין המערכת המדינית המדכאה שבמסגרתה חיו הדימים עשויה להטעות. האסלאם הוא מערכת הלכתית כוללת־כל; הוא חוקת המדינה כשם שהוא מסדיר את יחסי האדם עם ריבונו וכשם שהוא קובע בדיוק בחוקים מוגדרים היטב את מעמדם של הלא־מוסלמים במדינה המוסלמית. במסגרת חוקת־המלחמה שלו, המערכת המדינית בכל מדינה מוסלמית ראתה עצמה אחראית להוצאתו של החוק לפועל, ובכלל זה חוקי הד׳ימה. כפי שהראתה המחברת בפרקים הקודמים, חוקי הד׳ימה מבוססים היו על שלילת זכותם של העמים הד׳ימיים והפיכתם לנסבלים, כלומר תלויים בחסדיו של השלטון המוסלמי ובמידת החומרה שבחר ליישב בה את חוקי הד׳ימה. הדיכוי המדיני של הד׳ימים הוא, אפוא, פועל־יוצא של פירוש החוק הדתי ואינו נפרד ממנו.ע"כ

ניכורו של הד׳ימי

לעתים קרובות היתה הרמה המוסרית והאינטלקטואלית של העדות הד׳ימיות תלויה במנהיגיהן. אם היו הללו בורים ומושחתים, היתה העדה המדוכאה כבר ממילא שוקעת בבינוניות וקופאת על שמריה. התפקיד המכריע שמילאו המנהיגים ניכר במיוחד בתקופות של שמד, כשהיו ההמונים המהססים הולכים בעקבות אלה הנושאים באחריות להנהגת העדה ולהגנת ערכי־הרוח שלה. אולם גם מצבם של הנכבדים לא היה נטול דו־משמעות. הנכבדים, שהיו מתווכים בין המוני הד׳ימים לבין השלטונות המוסלמיים המנצלים אותם, נעשו לעתים קרובות סוכני הדיכוי ומשענתו דווקה בגלל זכויות־היתר שנתלוו לתפקידיהם. מעמדם זה, שאיפשר להם להתעשר, ביסס את שליטתם על עדתם. נכבדים אלה מסורים היו פי-כמה לשליטים מפני שיוקרתם וקיומם הרופס תלויים היו בגחמותיו של העריץ. הואיל והכירו באחריות הרובצת עליהם אך גם הושפעו מן האינטרסים המעמדיים שלהם, הרי על-ידי ששימרו את מנגנון הדיכוי הבטיחו את קיום עדותיהם עד שהבשילו התנאים לאכיפת האמאנציפאציה על־ידי מעצמות אירופה. ביטולה של הד׳ימה איפשר את שיחרורם של הכוחות שפעלו נגד מימשל־העריצות של הנכבדים ונגד השליטה הרוחנית של כלי-קודש חשוכים, וכך הגיעו הדברים לידי משבר־זהות בקרב מיעוטים שלא הוטמעו על־ידי האומה.

כוחם הכלכלי של הנכבדים, הילתם הרוחנית של החכמים ואיומיהם של כלי־הקודש כל אלה בצירופם סייעו לקיים את ליכודו של הקיבוץ. אולם לעתים קרובות היתה הסתאבותו של קיבוץ מבוזה מביאה לידי עריקות בקרב המשכילים.

המשכיל הד׳ימי, שנמשך אחר תרבות־הרוב, שבעת־ובעונה־אחת השפילתו ולא נתנה לו דריסת־רגל בתוכה אף הכשילה את שאיפותיו — ואשר בתוך כך גם נמעך על־ידי כוח־שלטונם של הנכבדים בעדה — נפל, במקרים קיצוניים, קרבן לעיוותי־אופי אישיים וקיבוציים הקשורים בשנאה־עצמית. תופעה זו נתגלתה בעיקר לאחר 1860, מאז החלה האמאנציפאציה של העדות הנוצריות, ויש בה משום הסבר חלקי להכרעתם הערבית של משכילים נוצרים.

ה״המרה״ של הנוצרים המזרחיים לערבאות תוצאות רבות היו לה. היא ניתקה אותם מן ההיסטוריה הנכבדה שלהם מלפני האסלאם, והורידתם לרמת הכובשים הערבים־הבדווים, אשר להם הנחילו את הציביליזציה שלהם. מאחר שבכך ויתרו על ההיסטוריה שלהם, על לשונם ותרבותם, נעשו עמים תלושים, מרוסקי־אברים, כרותי־זכרון. הקשרים המסורתיים, התרבותיים והדתיים שגיבשו את הסולידאריות והאחדות של ציבורי הד׳ימים הנוצריים התפרקו. על הפאלימפסֶסט המחוק הזה צמחו מיתוסים. תוך שהם מתחפשים לערבים,נלחמו הנוצרים למען הזכויות הערביות שלהם ולא על זכויות־האנוש שלהם כנוצרים. משך תקופת הקולוניזציה הנוצרית הצליחו רבים מהם לתפוס מקומות רבי־השפעה בתרבות או בפוליטיקה כערבים, הנלחמים לעצמאות לאומית(ערבית), אבל בכך לא ביססו את זכויות הציבורים הנוצריים שלהם להוציא את לבנון. היהודים בחרו בדרך אחרת. רק לעתים רחוקות היה להם חלק בפן־ערביות, ולפיכך לא מילאו שום תפקיד פוליטי, ואף־על־פי־כן הוקאו מתוך האומה. לסיכום, אפשר לומר שלאחר אלף ושלוש־מאות שנה של תלאות והשפלות הסתיים הנסיון היהודי־הנוצרי בדאר אל־אסלאם בכשלון.

מתוך ויקיפדיה:

פַּלִימְפסֶסְט (בכתיב לועזי: Palimpsest; במקור דרך לטינית מייוונית: פַּלִימְפּסֶסְטוֹס, παλίμψηστος‏, παλιν – שוב, ψαω – מוחק) הוא מגילתקלף כתובה, בדרך כלל מימי הביניים, שנמחק או גורד ממנה הכתוב הקדום, ונכתב תחתיו טקסט חדש. הכתוב הנוסף נכתב אם משום חיסכון ומחסור במגילות קלף, ואם משום הקשר בין מה שנכתב בעבר לבין מה שנכתב מאוחר. ייתכן גם שעל גבי הכתוב הקדום נכתב רובד חדש יותר של פרשנות או הרחבה.

הפלימפססטים הם מקורות מעניינים וחשובים לגילויים בפלאוגרפיה, חקר כתבי היד העתיקים, משום שהם מביאים כמה סוגי כתב על אותה יריעת קלף עצמה. בפלימפססטים מסוימים ניתן להיעזר גם בחקר הפרשנות, שינויי נוסח וחילופי גרסאות.

ובהשאלה, פלימפססט הוא סמל לכתוב רב רובדי, רב שכבתי, שבו החדש מתרבד על הקדום. וגם להפך, מגילה מחוקה, שהמקור נמחק ממנה על ידי כתובים חדשים.

דלת־העם, המדוכאה ביותר, מטבע־הדברים היתה עשויה ביותר להתלונן על הדיכוי מצד הנכבדים מבית ומצד הקבוצה השלטת מחוץ. אך כל דחייה של המבנה המידרגי בעדה פנימה, הנחוצה לשיחרורה הגמור, היתה מצריכה מחשבה מדינית ואירגון מדיני. במצבו וסביבתו של הד׳ימי לא די שהיה הדבר בגדר הנמנע, אלא גם היה בו משום התאבדות. התקוממות בתוך העדה היתה עלולה לשמש עילה למעשי־תגמול קיבוציים אלימים מצד המוסלמים, שהרי הד׳ימים נסבלים היו רק בשל התועלת שהביאו לאומה. משטר הניצול שפעל באמצעות הנכבדים — אותו משטר עצמו ששימש ערובה לגביית מסים ולתשלומי־כופר — הוא גם שהבטיח את קיומן של העדות. מרד נגד הנכבדים לחיסולם של מסי־העושק עלול היה באותה עת לתת היתר חוקי לחיסולם הפיזי של הד׳ימים ולהחרמת רכושם. חקר העדות הד׳ימיות שידגיש את התבססותם הכלכלית של הנכבדים, אלה משתפי־הפעולה המיוחסים עם המשטר, יהיה בו אפוא משום התעלמות מתנאי־קיומם הממשיים של ההמונים. תנאי הסביבה גם הם מנעו כל אפשרות של מרד. היעדרם של בתי־דפוס, מיעוטן של הדרכים, סכנותיו של מסע ממקום למקום ואיבתה של הסביבה — כל אלה הדגישו את בידודן הגשמי והרוחני של מובלעות הד׳ימים מעוטות־האוכלוסים, שפזורות היו

על־פני שטח עצום וחסרות־מגן, ועמדו בפני כוח־הזרוע והחוק כאחד. ועל כל אלה יש להוסיף את הניגודים בין העדות השונות עצמן, שנתפלגו מחמת רגשי־שנאה כיתתיים שטופחו בקפידה על־ידי השלטון — אם לא לובו על־ידיו.

הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-התסמונת של הד׳ימי

התסמונת של הד׳ימי

בעולמם הנפשי הפרטי והקיבוצי של הקבוצות המדוכאות יצרו אלף־ומאתיים שנות השפלה טיפוס משותף של ניכור: תסמונת הד׳ימי. אצל הפרט הצטיינה תסמונת זו בטישטוש גמור של צלם־האדם. היחיד, שהשלים בנפשו עם קיום צמחי בלבד, חש רגש של חלישות ואזלת־יד, פועל־יוצא ממצב קבוע של אי־בטחון, כניעות ובערות. מהיותו מושפל ומופלה־לרעה הפנה כנגד הקיבוץ שלו שנאה חדורת בוז, טרוניה והרס־עצמי, ששיעור עָצמתה משתנה היה בהתאם לשיעור רצונו להתבולל בתוך הרוב. עד היום אפשר להבחין בסוג זה של ניכור בצורה חריפה אצל המיעוטים השוליים של האומה.

תכונות־היסוד של תסמונת הד׳ימי טמונות בפסיכולוגיה של תהליך מחיקתו של הצלם האנושי. הד׳ימי, כיון שנדון לקיום תת־אנושי בתנאים המסייעים לניוונו הגשמי והרוחני, הריהו רואה עצמו ומקבל עצמו כנחות־דרגה. הואיל וברי לו שאם יתקומם יהיה צפוי לעונש־מוות, אין לו ברירה אלא להשתלב במשטר, או, במלים אחרות, להיעשות ביודעים כלי חורבנו שלו. חירות זו של היחיד הפועלת נגד עצמה הריהי הצד הטראגי ביותר של הניכור.

כדבריו של פילוסוף צרפתי בן־זמננו: ״החוזה הלא־סימטרי… הוא אחד המקורות העיקריים לניכור״. בסמליות של הג׳זיה ולא דווקה במס גופו (גם המוסלמים שילמו מסים כבדים, אך מסוג אחר) יש לראות את שורש ניכורו של הד׳ימי. המנוצח חייב היה לשלם למנצח בעד הזכות להוסיף ולהתקיים במולדתו, ופרי עמלו לא די ששולם למדינה אלא נועד למימון הג׳האד ולביסוס הישגיו. משמע שהד׳ימי עבד למען השלטון המדכא אותו, ולמען העדה שלא נתנה לו דריסת־רגל בתוכה (תעודה 3, הליכי־קרב).

ברחבי הממלכה העות׳מאנית בוטלה הג׳זיה ב־1855 — יחד עם החוק שאסר על הד׳ימים לשאת נשק. על מקום המם הזה בא מס אחר, בדל, שאותו שילמו הלא־מוסלמים לבדם ובעל־כרחם חלף השירות בצבא. אך בעוד שלגבי המוסלמים היתה זו בגדר ברירת־מס, הנה לנוצרים וליהודים היה התשלום חובה והיה נקבע על־פי שומת רכושו של הפרט. לכן כאשר ביקשו הנוצרים תושבי דמשק שיגייסום לצבא וסירבו לשלם בדל, שבו ראו תחליף לג׳זיה, ראו בהם רִעאיא מרדנים שקיפחו את זכותם להגנה, ודבר זה הוא שהביא — יחד עם גורמים נוספים — לשחיטות של.1860

עוד גורם־יסוד בתהליך של מחיקת צלם־אנוש היה זכותו הגמורה של המנצח לחתוך חיים ומוות למנוצח. זכות זו, הגם שאפשר למדי להבינה בלהט הקרב, הונצחה בימות שלום מדור לדור. הד׳ימי, שניצל ממוות, חייב היה שוב ושוב לפדות את נפשו בתשלומי ממון ובמעשים של כניעה למדכא, שהואיל והִשְׁעָה באורח זמני גזר־דין של מיתה היה חושב עצמו רחב־לב (ראה תעודה 19). נוצר מעגל־קסמים שמכוחו נחשב המדכא צדיק וסובלני, ככל שהיה המדוכא מאבד צלם־אנוש ומקפח את ערכו כבן־אדם. בסופו של דבר, משנעשה המדכא שופט, קם וניצל את זכותו לחסל את קרבנו, ששוב לא עמד בו הרצון להתנגד.

הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986 –עמ'126-125

הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986- הרחקת הד׳ימי מן ההיסטוריה

 

הרחקת הד׳ימי מן ההיסטוריה

במישור הקיבוצי באה תסמונת הד׳ימי לידי גילוי במחיקת תולדותיו, תרבותו וקיומו המדיני של עם, מחיקה זו היא פועל־יוצא מאימוצו או גזילתו של העבר הד׳ימי על־ידי הקיבוץ המנצח, הרואה עצמו יורש חוקי לכל הציביליזציות שקמו בשטחים הכבושים. אכן הפקעת צלם־אנוש ומחיקתו יש קשר דיאלקטי ביניהן, שהרי קיבוץ תת־אנושי אין לו מקום בהיסטוריה של המין האנושי. שחיקתו של העבר הד׳ימי לא מקרה היא אלא יש בה משום ביטוי לעקירת ההיסטוריה של העמים הד׳ימיים. גילגולו של קיבוץ ממעמד אנוש לתת־אנוש מנחיל לקבוצה השלטת את המורשה התרבותית — ציביליזציה, אמנות ומדע — של הקבוצה הנשלטת, שבגלל מחיקת צלמה האנושי פקעו זכויותיה. הורדה זו של יורשיה החוקיים של תרבות למעמד של עבדים נרצעים, שמטעמי כדאיות כלכלית הם נסבלים על־ידי הקבוצה העליונה, מחסלת את העוררים היחידים העשויים לתבוע להם את הזכויות שנוטלים החמסנים לעצמם. מחיקת צלם־האדם של הד׳ימי מחייבת אפוא בהכרח את מחיקתו גם במישור ההיסטוריה והגיאוגרפיה. האימפריאליזם התרבותי מצדיק את האימפריאליזם הטריטוריאלי; התרבות, שקבוצת־הרוב תפסה לה מונופול עליה, רוקנה אותה ממשמעותה ועשאתה נכס פוליטי, הופכת להיות מכשיר נוסף של שררה וניכּור.

 הסיכסוך הערבי־הישראלי מדגיש את הטאקטיקה הזאת. התעמולה האש״פית המותאמת לכלי־התקשורת המערביים מכוונת, על־ידי סילוף סימאנטי, להחליף בהיסטוריה את היהודים בערבים־פלשתינאים. תהלוכת־המסכות של ערבים (או ״פלשתינאים״) המציגים עצמם כ״יהודים״ מעבירה לידיהם את הזכויות ההיסטוריות של ישראל ואת היתרונות או האהדה שנרכשו לאחר 4000 שנות קיום ותלאה. על־ידי שהוא חומס מן היהודים את עברם (ז.א. תחבולת ההחלפה), אש״ף מורידם לדרגה של קבוצה תלושה, נטולת־ממשות, שלכל היותר היא ראויה לסובלנות בלבד מצד הערבים.

במסיבת־עתונאים שקיים ב־2 בספטמבר 1983 באו״ם בז׳נבה, לאחר שנאם ב״ועידה לשאלת ארץ־ישראל״, הצהיר יאסר ערפאת:

אנו היינו תחת שלטון האימפריאליזם הרומאי. אנו שלחנו לרומא דייג פלשתינאי בשם פטרום הקדוש, והוא לא די שכבש את רומא אלא כבש גם את לבות העם.

אנו ידענו איך לעמוד כנגד האימפריאליזם והכיבוש. ישוע הנוצרי היה הפ׳ידאי הפלשתינאי הראשון שחגר את חרבו בדרך שבה הפלשתינאים נושאים כיום את הצלב שלהם (תרגום סימולטאני של האו״ם מערבית).

הנה כך, לצורך המאבק הערבי־הפלשתינאי מתגלגל ישוע הנוצרי בדמותו של פ׳ידאי — על (ז.א. לוחם־אסלאם) פלשתינאי, ויאסר ערפאת מקושר במישרים אל מייסדה של הנצרות.

יתר על כן: כל הקשור לתרבות נעשה מונופול של האומה. כל הצטיינות רוחנית מצד הד׳ימים סופה שנחשבה שחצנות. כדי שנוכל להעריך אל־נכון את הבזיון שבמעמד הד׳ימי חובה עלינו לשוב ולשבץ את המונח ״השפלה״ במערכת־הערכים של החברות הערביות, שהכבוד תופס בה מקום ראשון־במעלה. חוק השתיקה שנאכף על קבוצה מסוימת, הנחשבת נחותה מבחינה מוסרית, אף הוא היה גורם חשוב בהסתאבותם הפסיכולוגית של הד׳ימים. הסירוב לקבל את עדותו של הד׳ימי נגד מוסלמי בבית־דין דתי קובע עמדה וחושף מתכונת נפשית האפיינית לשתי הקבוצות. קבוצת הד׳ימים, ששוב לא היה בידה להתגונן, הועמדה במצב של בת־ערובה הצפויה לכל עלילת־שווא. היה זה מצב של חלישות מתמדת, שעודד התרפסות וחנופה. לאחר האמאנציפאציה ציינו קונסולים אירופיים עד כמה הד׳ימים מפחדים לעמוד על זכויותיהם ולפעמים אפילו לנצח בערכאות, שהרי ״התחצפות״ מצד הד׳ימי יכלה להביא עליו עונש־מוות. (ראה תעודות 35 ו־52).

בעיני הקבוצה השלטת היה סירוב זה לקבל את עדותו של הד׳ימי בבית־דין סמל לסירוב גדול יותר — סירוב להקשיב, ליצור מגע, להחליף דעות; קיצורו של דבר: סמל לכפירה בסבל הזולת ובזכויותיו. מניעת חופש־הדיבור דנה את העד לשתיקה. עינוי זה, פסילה זו של עדות, מועברים מן הפרט אל הכלל ומונצחים בזמן. שהרי היסטוריה מהי אם לא עדותו של עם בהמשך הדורות, עדות שעליה מבוססות זכויותיו. מחיקת ההיסטוריה שלו מבטלת את זכויותיו, וכך ניתן לו לפירוש הרשמי של המאורעות להיעשות אפום שבו יישמע רק קול אחד בלבד.

הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986 הרחקת הד׳ימי מן ההיסטוריה עמ' 127-26

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר