הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986- המשמעות הקיומית של מעמד הד׳ימי-

תוחלת משיחית

הגורם השני בשמירת־הקיום — שהוא המרכזי והמהותי ביותר בלאומיות היהודית — היה הציפייה לביאת המשיח. בני־ישראל, שדורות על דורות ראו עצמם בחינת אסירי־ציון או עם גולה, לא זזו מתקוותם לשוב למולדתם המשוחררת. שיבת־ציון זו היתה חלק מחזון של שלום־עולם שבו יכון סדר חדש ברחבי תבל, שיעביר ממשלת־זדון מן הארץ ויביא גאולה לגולים, למושפלים ולנרדפים. היעדרה של לאומיות משיחית בקרב הנוצרים היה אחד הטעמים לעריקות, הן בקרב ההמונים הן בצמרת, כשם שהוא אחד הטעמים למבוכה ולאכזבה בקרב המשכילים הנוצרים בימינו.

המארונים, כזכור, קובעים להם מקום משלהם. בזכות מצבם הגיאוגרפי עלה בידם לעמוד בפני הפולש. המשטר הפיאודלי שלהם, הנשק שברשותם וקשריהם עם אירופה, זיכו אותם במידה של ליכוד ואוטונומיה ונטעו בהם תחושה של שליחות דתית, כמגינים על שאר מיעוטים נוצריים מפני הדיכוי המוסלמי. היו שניסו לתרץ תופעה זו של שרידה או עינויי־תמיד — לא קל הוא להחליט מה המונח ההולם כאן יותר — בטענה שרק לעתים רחוקות מומשה ברית־עומר. אין זה אלא נסיון אקדמי נימוסי להתחמק מן הבעיה, נסיון שמניעיו מפוקפקים למדי. אין ספק שקצת מן הד׳ימים ניסו לשחד פקידים של הרשות, ובכך נפטרו ממיגבלות הד׳ימה, אך הללו באו על ענשם מיד לאחר שנתפסו. שהרי כיצד נפרש לנו את הדקדקנות המתמדת שקבעה בפרטי־פרטים את נחיתות־דרגתם של הד׳ימים אם לא נראה בה ביטוי לעקשנותם הנחושה והקודחת של שליטים המתנקמים בילידי־הארץ, שלמרות כל ההשפלה שבאה עליהם סירבו להכיר בעליונות מנצחיהם? היו שגרסו כי העובדה שד׳ימים אכן שימשו במשרות חשובות היא הוכחה לסובלנות ולהגנה שזכו בהן הד׳ימים לעדותיהם השונות במסגרת האומה. אך לא די שמעמדם של כמה נכבדים לא שיקף את מצבו של הרוב אלא שגם זכויות־היתר שלהם הן עצמן היו מנוגדות לחוקים ולמנהגים. מבחינה זו מאלפת דעתו של הפילוסוף הד׳ימי המהולל, רבי משה בן מימון, הוא הרמב״ם, שהיה רופא בחצר הווזיר של צלאח אל־דין בסוף המאה הי״ב (ראה תעודה 94).

ההיסטוריה וחוקי האסלאם מפריכים את האמירה שרדיפות המוסלמים על יהודים ונוצרים היו פרי הקולוניזציה האירופית והציונות. לאמיתו של דבר, האיבה נגד דאר אל־חרב תופסת מקום מרכזי בג׳האד ובהתפשטות המוסלמית ברחבי העולם. אין גם שחר להסיק מהיעדרן של עדויות אירופיות שכל שנות ההיסטוריה עד למאה ה־19 היה מצבם של הד׳ימים היהודים והנוצרים טוב יותר. עובדה היא שהרשת הדיפלומטית שהתפתחה במאה ה־19 בד־בבד עם הקידמה הכלכלית והטכנולוגית הקלה על התקשורת והתחבורה; מכאן שפע של דיווחים מאת אירופים שניצבו מול מסורותיה של חברה אחרת. מחסור בחומר כשלעצמו עדיין אינו נותן היתר להכללות בנוגע לתנאי החיים. עליית עצמתו של המערב החריפה מתחים שכבר היו קיימים או ספונים, אן לא היא שיצרה אותם.

אכן, עיקרו של ענין ניטשטש בכך. הדראמה האנושית של הד׳ימי הובלעה בנימוק שרגיל היה ממילא להשפלה ולסבל עד כדי כך ששוב לא חש בהם. לשון אחר: כוח־עמידתו של המדוכא מוכיח כביכול את סובלנותו של המדכא. עמדה זו, המקבלת כדבר המובן־מאליו את זכותה של קבוצה אחת לשלוט בזולתה (שליטה המוגדרת כסובלנית ולפיכך ראויה להכרת־טובה רק מפני שהנשלטים הם בחזקת תת־אנוש), מנוגדת מעיקרה לאידיאולוגיה שביסוד התמרדותם של המדוכאים. דווקה על הזכות הזאת ועל המוסר הזה, המחלק את האנושות לשליטים ולמדוכאים, קם כאן העירעור. המדוכא המתמרד לא די שאינו מודה לשליט על סובלנותו אלא הוא כופר בזכותו של זה לשלוט בו. הד׳ימי אינו מבקש לקבוע את שיעור האושר האפשרי במסגרת הדיכוי אלא לפרוץ את המסגרת ההיא ולעמוד על שוויונם של כל באי־עולם. אין אנו צריכים לחפש גדולה ספרותית, היסטורית או מדעית בעברן של עדות הד׳ימים, גם אם נמצא אותה זעיר־פה זעיר־שם, שהרי עדות אלו הודחו מן ההיסטוריה ונדחקו לשבילי־עבדות של ניצול ומסכנות. תרומתם של הד׳ימים לדברי־ימי־עולם לא התבטאה במימוש מפואר של עצמה וכוח־הזרוע. אדרבה: דומה שאת הגדולה אנו מוצאים בענוותם ובסבלותיהם של עמים נדכאים ובאותן שתיקות ממושכות של ההיסטוריה המכסות על מערות־קבריהם של לאומים. כל כמה שתרומה זו צנועה ומכאיבת־לב, בכל־זאת הריהי בעלת משקל משלה לפי שהיא מלמדת לנו פרק בביסוס המשפטי של הד׳ימה ודבר זה מביא אותנו אפוא לידי מחשבה על צורת התנגדות שענוות־סבילותה היה בה מן הגבורה.

אכן, מוצאים אנו אצל הד׳ימים את כל העיוותים שמצמיח הדיכוי: התרפסות, תאוות־בצע, רמאות, ערמומיות וכל כיוצא באלו, אבל היו אלה האמצעים היחידים שבהם יכלו להחזיק מעמד. המשטר שהניב התנהגות מעין זו ראוי לגנאי יותר מקרבנותיו.

אחרית־דבר

עיקר הרע בניכור הוא השיכחה  אם בחלק הראשון של חיבורנו הקדשנו שימת־לב לצדדים שונים במעמדו של הד׳ימי היה זה מתוך הכרה שהעבר קובע את מקומו של ההווה ונוסך עליו אור. תחילה העלינו קווים לניתוח מעמדו של הד׳ימי, לא כהיסטוריה אלא כמצב היסטורי. מן הד׳ימי כפרט עוברים אנו, בעת החדשה, אל המדינה הד׳ימית — שהיא קרבן לאותן אידיאולוגיות ועמדות. הפרובלימטיקה של מיעוט העשוק מזכויותיו מועברת אל המישור הלאומי: העמים הערביים כופרים בזכויות הלאומיות של המדינה הד׳ימית. בסיומו של עיון זה ברי לנו כי לא הקפנו באמת את השאלות המתבקשות מן ההיסטוריה של הד׳ימים: שאלות להיסטוריון החוקר את מערכת־היחסים בין מנצח למנוצח, שאלות לסוציולוג הבודק את התוצאות הנובעות מדחיקת־רגליו של קיבוץ הנרדף ומושפל על־ידי רוב נוגשני, ולבסוף הירהורים המתבקשים אצל פילוסוף משרידתה של חירות־הרוח, זה גרעין מעמדו של הד׳ימי. ודאי לא נגזים אם נאמר כי מעמד הד׳ימי הוא העונש שגוזר השליט על הזולת, זה הדוחה את ערכיו ומגלם בכך חירות־רוח החלטית. הואיל ולא תיתכן היסטוריה בלי רציונאליזציה, וכל רציונאליזציה משתמע ממנה צידוק (או סופיות כלשהי), רשאים אנו לשאול מהם, בחשבון אחרון, המשמעות או הצידוק בגורל של סבל ותלאה. מימרתו של הפילוסוף ג׳ורג׳ סנטיאנה תשמש לנו סוף־פסוק: ״אלה שאינם יכולים לזכור את העבר נדונים לחזור עליו״.

אם תוכל ההיכרות עם עבר־יגונים זה להניע עמים ששחטו זה את זה בעבר לבנות יחד עתיד של שלום תוך כדי כיבוד־זכויות הדדי, או־אז תימצא משמעות־מופת לגורלם של הד׳ימים, לכשיוצג בפני מצפונו של עולם. הבה נקווה כי מחקר זה, חרף ליקוייו, יעורר את המלומדים להתעמק יותר במשמעותו של גורל זה.

הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986– המשמעות הקיומית של מעמד הד׳ימי-