הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986-הציונות המזרחית

הטישטוש המתמיד של הממד המזרחי של הציונות סייע לטיפוח המיתוס שלפיו ישראל מוגדרת כמדינה קולוניאלית שמקורה מערבי — שאפילו הקמתה לא היתה אלא תגובה על תופעת הנאציזם. כך נמצאת ישראל מוגדרת במסגרת מערבית־טהורה, בניגוד לעובדות ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והדמוגרפיה שלה. בלי לכפור אף כהוא־זה בדינאמיקה המיוחדת לציונות האירופית ובהישגיה החיוניים, אין שום דבר יכול לשנות מן העובדה שגורלה של ישראל הוכרע על־פי חוקי הג׳האד וכי עם־ישראל התנסה בכל צרותיו של לאום המנוצל, מושפל ונחשב זר ונכרי בכל מקום. יורשיו חזרו כיום לאו־ץ־אבותיהם, ומיד לאחר שהשיבו להם את עצמאותם בנו את הריסות ארצם בכוח שרידיה של אומה מדולדלת, תוך שהם יוצרים מוסדות דמוקרטיים ואחדות לאומית שהרבה מדינות בנות־זמננו יכולות להתקנא בהם. נוכח כיבוש זה של חירות המתגלם במדינת־ישראל שתיקתם של הד׳ימים היא בבחינת אנומאליה מזעזעת. העיליתות חולות־השיכחה של יהדות־המזרח מעולם לא פנו אל העמים הערביים בקריאה להכיר בזכותה של ישראל לחיי חופש וכבוד, לאחר דורי־דורות של דיכוי וניצול. מעולם לא תבעו להן מה שרשאי כל לאום ולאום לתבוע, לרבות עמים שאינם יורשיו של עבר כגון זה: את הזכות לחיי־דרור במולדת משלהם (ודבר זה אין לו ולא־כלום לאנטישמיות המערבית ולנאצים). הסיבה היא שהד׳ימי אינו יכול לחשוב במושגים של זכויות, והוא מסתפק במושגים של הכרת־טובה וסובלנות. מחלת־שיכחה היסטורית זו היא שגרמה לציונות שתתפרש כתנועה אירופית־טהורה, הגם שאין היא אלא נהר שבו מתמזגים ומתאחדים כל הזרמים של לאום שהגלות פוררתו וגזרה עליו ריסוק־אברים. בשל חסרון זה עצמו גם נמנע כל דו־שיח עם מנהיגים ערביים, שנוח להם לייחס את מצבם הנוכחי של הפליטים הערביים מאו־ץ־ישראל לאנטישמיות האירופית ולנאצים, בו־בזמן שהעניין הוא פועל־יוצא מטראגדיה עתיקת־ימים הרבה יותר. רק כאשר ייאותו מנהיגי הערבים להתפנות לטיפול בנושא הד׳ימי, אפשר יהיה למצוא פתרונות המכבדים את זכותו של כל אחד משני הצדדים ואת העובדות הנובעות מן ההיסטוריה.

מצבה הנוכחי של ישראל יש בו כדי להדגים את קיומו זה הערטילאי של הד׳ימי. מדינת־ישראל מחוקה ממפות הערבים ואין היא מוזכרת בפרטיכלים ובדו״חות של גופים בינלאומיים שבהם חזית הג׳האד נהנית מרוב אוטומאטי. מדיניות זו מנציחה את הנוהג להוציא מן ההיסטוריה את עמי הד׳ימים, אלה יורשי הציביליזציות של המזרח הקדמון. תהליך זה של מחיקה — שהסופר נאיפול קרא לו ״הריגת ההיסטוריה״  — הצמוד לכיבוש ולזכויות שקנו להם הערבים־המוסלמים בעקבותיו, מוסיף לפעול פעולתו עד עצם היום הזה. די יהיה לנו במספר דוגמות ברורות מאליהן: ירושלים הופכת אל־קֻדְס, חברון קרויה אל־חַ׳לִיל, יהודה ושומרון (ששמותיהן מעידים על ראשיתן העברית) מוסו1ת כ״ הגדה המערבית״ (של הממלכה הירדנית ההאשמית). באיראן מחק שלטונו של ח׳ומייני את כל העבר שמלפני האסלאם, ואפילו את שמותיהם של אתרים ארכיאולוגיים.

במרוצת הדורות הביאו כל הגורמים האלה בצירופם לידי החזרת העמים הד׳ימיים למצב של תינוקות מבחינה מדינית — כלומר, למצב שבו אין הם נושאים בשום אחריות כלפי גורלם ההיסטורי הקיבוצי. מאורעות הזמן הזה בלבנון הבליטו את הדפוסים הכיתתיים הפיאודליים של המארונים ואת המחלוקות בין המנהיגים הנוקטים, במפולג, את קווי־המדיניות של נכבדים ד׳ימים, בנקאי הערבאות. אפשר להצביע על התנהגות דומה במצבים דומים בעבר אצל נכבדים ארמנים ויהודים, ובמאה הי״ט אצל יוונים. בישראל העמדה הא־פוליטית של המוני יהודים יוצאי־המזרח היא חלק מן התסמונת הד׳ימית. מבחינה זו התוקפנות הפוליטית של ״הערבים הפלשתינאים״ (שרבים גם רבים בהם יוצאי־חלציהם של מתנחלים מוסלמים שבאו במאה הי״ח והי״ט מדרום־מזרח אירופה או מן הקווקאז) אפשר להשוותה לשתיקתם של ישראלים ממוצא מזרחי, היכולים לא רק לטעון לזכויות־בכורה על ארץ־אבותיהם אלא גם להוכיח שבארצות הערביות — שבהן נוצלו בעבר ואותן נאלצו לעזוב — קדמו קהילותיהם לכיבוש הערבי. ניגוד משווע

זה בין תוקפנות מכאן לשתיקה ד׳ימית מכאן משקף את ההבדל בין המורגלים בשליטה לאלה שגדלו על מסורת של ניצול, הכנעה ואֵלם.

עמדה זו נבעה בעיקר מן הדיכוי מצד הקבוצה השלטת, אך במידה ידועה נבעה גם מן המבנה הפנימי של העדות. אין כאן מקום להכללות, אך דומה כי בכמה מצבים היסטוריים הרי־גורל לא התרוממו המנהיגים בעלי־הממון, מורי־דרך ״מטעם״ לעדות הד׳ימיות, לגובה הגבורה, האומץ וכוח־הסבל שגילו בני־עמיהם. תלות־הניכור בהגנה מבחוץ, ההסתלקות מאחריות בגלל היעדר חירות מדינית, ההזדקקות לתפקיד כלכלי מסורתי שהתפתח בתנאים של דיכוי — שעודן מתקיימות בקבוצות ד׳ימיות כצורות אחרות של שיעבוד שבא בירושה מן העבר — כל אלו הן סימנים אופיניים לקבוצות שלא הגיעו לבגרות מדינית, או שלא הגיעו לריבונות לאומית במלוא מובן המלה. מתולדות הד׳ימים לקבוצותיהם השונות והמדוכאות הרינו למדים שהעריצות השרישה ליקויי התנהגות, ואלה מצדם הצדיקו את הדיכוי בעיניו של העריץ. דרך־החשיבה המתבטאת בייחוס אופי מזיק או נפסד לקבוצה מסוימת על־מנת לשמר מונופול על מידות תרומיות ולהצדיק מימשל־עריצות היא דבר המנוגד להגיון. ראוי לציין שאם גם מכמה בחינות מצבם של הד׳ימים מזכיר מצב של עם משועבד הריהו טראגי לאין שיעור יותר מזה.

הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986–הציונות המזרחית-עמ' 131