הורים וילדים בהגות חכמי צ.א. א.ב.


הורים וילדים בהגות חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

מעוברת גרושההורים וילדים

היו מקרים שבעלים גירשו את נשותיהם בעודן מעוברות, לפי תשובה בשנת תרפ״ב(1922) (כלפון משה הכהן, ׳שואל ונשאל׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ לי).

במועצת הרבנים השלישית במרוקו שהתקיימה בשנת תש״י (1950), עלתה הצעה כי אם אשה גורשה בהיותה מעוברת, על בעלה לשלם לה ״בהסעדת הפרנסה לזמן העיבור כפי ראות עיני הבית דין״. ההצעה אושרה והוחלט כי ״יקצבו לשיעור ההסעדה הנזכרת חצי שומת המזונות הראוים לה״ (מ. עמאר, תש״ם, עמי 272).

לאחר שהתקבלה ההחלטה הנ״ל, היה מעשה באשה ששמונה ימים לאחר שהתגרשה הרגישה שהיא בהריון מבעלה. היא תבעה מגרושה דמי מזונות למשך כל ימי העיבור, כי אינה יכולה לעבוד, והוריה עניים. וכן לאחר הלידה האב חייב בפרנסת בנו. הבעל טען שמא התעברה ממישהו אחר. ר׳ משה ויזגאן דחה את טיעונו, ובאשר למזונות – החכם התייחס לתקנה הנ״ל שאם נתגרשה שלא מרצונה, על הבעל לשלם רק חצי מזונות לגרושה מעוברת (׳ויגד משה׳, סי׳ ו).

אמונות עממיות

חכם שכיהן בגאבס שבתוניסיה ובסוף ימיו בטריפולי כתב כמה פרטים מתחום האמונה העממית בקשר להריון, ולדבריו המנהגים מבוססים על ״חכמי הטבע״, למשל, כדי להתעבר עליה להיות שמחה:

אין האשה מתעברת אלא אם כן תהיה שמחה, כי הצער לאשה מכוץ האם שלה ואינה יכולה לקבל ולד, כמו שכתבו חכמי הטבע וסמניך ״אם הבנים שמחה״. ועל כן יזהר האדם בכבוד אשתו שאם לא יכבדנה תתעצב ודרך טבע שלא תתעבר.

הנחה זו סבירה, אבל יש פרט נוסף שגם הוא הסתמך על חכמי הטבע: לדבריו, אם היא מעוברת בזכר מרגישה בו לאחר מא ימים ואילו בנקבה ״אינה מרגשת כי אם לאחר פא יום, כך כתבו חכמי הטבע״ (יצחק חי בוכובזה, ׳לחם לפי הטף׳, דף מו). היתה אמונה שיש אפשרות להריון מעבר לתקופה הרגילה. ר׳ כלפון משה הכהן כתב על נשים שאמרו על יבמה שהיא מעוברת יד או טו חודשים, ״אלא שהעובר ישן ועל ידי איזה תרופות הוא מתעורר״ (׳שואל ונשאל/ ח״ו, אהע״ז, סי׳ קמד).

לשמירת האשה המעובדת היו אמצעים מיסטיים שונים. ר׳ רפאל אוחנא כותב שהיא ״צריכה שתשמור פיה בימי עיבורה שלא לאכול דברים המטמטמים את לב התינוק״(׳מראה הילדים/ דף סה ע״א). נשים פגיעות בתקופה זו כמו בעת הלידה, ועליהן להישמר מפני מזיקים ושדים (בילו, תשמ״ב, עמי 111-110). היתה אמונה שעליה להימנע מפגישה עם אנשים בעלי מום, או בעלי צורה לא נורמלית, מחשש שהולד יהיה פגום. אם היא רואה בעל כורחה אדם כזה, עליה לירוק על הארץ. לא הזכירו פירות שאינם מצויים בשוק, שמא תתאוה להם ולא תשיגם, וכתוצאה מזה תינזק. נמנעו מלהביאה למצב של רוגז, מחשש שמא תפיל עוברה (דוד עובדיה, ׳קהלת צפרו/ ג, עמי 83-81).

על כך נשאל ר׳ יוסף משאש: ״האם יש ממש בדברים אלו, או רק שיחת נשים זקנות״?

בתשובתו לקזבלנקה בטבת תשי״ז הסתמך בין השאר על ״גלינוס היוני הקדמון״, והחכם שמע דעתו של ״רופא מומחה שכן היא דעת איזה רופאים גם מהאחרונים״. אבל יש שלא חשו ויש גם מלעיגים (׳אוצר המכתבים/ ח״ג, סי׳ אלף תקץ).

עלייה לקברי צדיקים. בחודש התשיעי להריון היו נשים במרוקו שעלו לקברי צדיקים, וביקשו שהלידה תעבור בשלום וללא צער. כך נהגו בצפרו גם בימינו, כשהאשה התקרבה לחודש התשיעי, היתה עולה בימי חול המועד (א. מיוסט, 2000, עמי 95-94).

לפי מחקר סוציולוגי על יוצאי מרוקו במושב בישראל, נשים אינן מכריזות שהן בהריון. אבל הבטן הנפוחה היא מוצג חזותי שניתן להפגינו בהערכה. המבט של השכנות חשוב לאשה בהריון. בתקופה זו נשקפות לאשה סכנות שונות באמצעות שדים. להברחתם עושים הגברים במשפחה מעגל מיסטי כשהם מניפים חרבות סביב האשה לשמירתה.

אצל היהודיות בהרי האטלס, האשה בהריון חייבת להישמר מפני עין הרע ושדים. לשם כך היא נושאת קמיע מיוחדת על הצואר או בחגורה לשמירת התינוק שלא תפיל אותו. בעת ההריון חייבים לתת לה כל מזון שהיא מבקשת, והיא היתה עובדת עד עת הלידה.

הפלות

הפלות עלולות להיגרם כתוצאה מהתרגשות. במכתב מקהילת פאס לחברת כי״ח ביא אדר תר״ם (מרס 1880) עליה חתמו שמונה חכמים ותשעה פרנסים, מסופר על המצוקות שפגעו בקהילה ובקהילות אחרות. בין השאר נזכר כי יהודי זקן בשם אברהם אלעלוף נשרף, ובעקבות זאת אירעו פרעות ביהודי פאס. ההתרגשות גרמה לנשים להפיל, ״מחרדת מות ובלהות צלמות הפילו כמה הרות גם מנכבדי ארץ״ (א. בשן, תשנ״ב, עמי 219; הנ״ל, תשנ״ו, עמי 288-287).

נשים היו לעתים מפילות ולדן, אבל חכם במרוקו בן המחצית השנייה של המאה ה־19 טוען כי ״דרוב נשים יולדות ולד של קיימא״ (שלמה בירדוגו, ׳אם למסורת׳, דף כט ע״א).

אשה המפילה – עילה לגירושין. רמב״ם בהלכות אישות, פרק טו, הל׳ יב כתב: ״הפילה מונה מיום שהפילה, אם הפילה וחזרה והפילה שלוש פעמים הוחזקה לנפלים ושמא לא זכה להבנות ממנה ויוציא ויתן כתובה״. ר׳ שלמה אבן דנאן בן המאה ה־20, כותב על אב שרצה לגרש את אשתו בעודה מעוברת, וכדי להתחמק מתשלום דמי הנקה, טען ״שמא לא תלד אותו חי כשאר הילודים שרוב נשים מעוברות מפילות״. זו קביעה סוביקטיבית, וקשה לקבוע על פי דבריו אם אמנם יש יסוד מוצק להנחתו. אבל עצם העלאת טיעון כזה אומרת שהיו מקרים כאלה. במקרה הנידון, היה זה תירוץ כדי להתחמק מתשלום (׳אשר לשלמה׳, דף קלו ע״ב, אות יו״ד סי׳ ג).

הורים וילדים בהגות חכמי צפון אפריקה-אליעזר בשן

הפלה גרמה להגבלות על חיי הנישואיןהורים וילדים

אשה שהפילה נפל ״ומאותו זמן נשתנו עליה סדרי בראשית״, ולא יכלה לחיות חיי אישות עם בעלה, כפי שכתב ר׳ שלמה אצבאן(׳ויאסוף שלמה׳, יור״ד, סי׳ יא).

הפלות חוזרות עלולות לגרום למשבר בחיי הנישואין, ודרישה על ידי הבעל לשאת אשה אחרת. ר׳ משה שתרוג, שכיהן בתוניס בשנות ה־20 של המאה ה־20, נשאל על:

מי שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ואין לו בנים ממנה, אבל האשה ההיא הפילה פעמים, ועכשו קרוב לשתי שנים הפילה בחדש ששי לעיבורה, וגם הבעל מודה, רק שרוצה לישא אשה אחרת וליתן לראשונה גט, ומה שיש לו קצת מכתובתה הוא נותן והשאר יהיה עליו חוב עד שימצא לידו… האשה אומרת שיתן לה כתובתה או יתן לה ערב שישלם לה מזונותיה ומדור לעצמה, ואחר כך ישא אשה אחרת (׳ישיב משה׳, סי׳ ה). 

בשנת תרפ״ז(1927) נשאל ר׳ כלפון משה הכהן על אשה שהיתה נשואה מעל עשר שנים ולא ילדה, ובעלה רצה לשאת אשה אחרת. ״ואשתו אומרת שמקרוב הפילה ויש נשים שאמרו שראו אותה קודם שהפילה שיש לה הריון״. הבעל מכחישה. השאלה האם סומכים על הנשים כדי למנוע מהבעל לשאת אשה אחרת. תשובת החכם כי עדותו עדיפה, וכיון שהוא מצווה על מצות פריה ורביה, עליו להציע לאשתו לבחור בין נשיאת אשה נוספת ובין גירושין (׳שואל ונשאל׳, ח״ב, אהע״ז, סי׳ ה).

עקרות כתוצאה מהפלה. מעשה באשה בקזבלנקה במאה ה־20 שבחודשיים לאחר נישואיה נאלצה לעבור ניתוח באברי הלידה כתוצאה מהפלה, ונמסר לבעלה כי תישאר עקרה לכל ימי חייה. הבעל דורש לגרשה, כי היתה חולה כבר לפני נישואיו עמה, ונשא אותה בטעות. ר׳ משה מלכה פסק שהבעל רשאי לגרשה, אבל חייב לפרוע לה כתובתה (׳מקוה המים׳, ח״א, סי׳ מא).

מקרה דומה נדון על ידי ר׳ שלום משאש: מעשה בבתולה שנישאה, ואחרי שלושה-ארבעה חודשים התעברה והפילה. היא נאלצה לעבור ניתוח להסרת אברי הלידה, וכתוצאה מזה נמנע ממנה להיכנס להריון. לדברי הרופא, המחלה היתה לה עוד לפני נישואיה. ר׳ שלום משאש פסק שאם ירצה לגרשה, חובתו לפרוע לה כל מה שהתחייב בכתובה והתוספת, ולאחר מכן לישא בת בנים (׳תבואות שמ״ש׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ קב).

לפי חכם ממרוקו, המפילה נפל נוהגת כאשה שילדה ולד של קיימא, אם ילדה זכר – טמאה ארבעים יום, ואם נקבה – שמונים יום. כך ענה ר׳ שמואל מרצייאנו בקזבלנקה בשנת תשי״א (1951) (׳ויען שמואל׳, יור״ד, סי׳ י).

הבא אחרי נפל־בכור לנחלה. ר׳ יוסף ברבי מג׳רבה [רבו של ר׳ כלפון משה הכהן] כתב, שאם האם הפילה תוך שלושה חודשים וניכרת צורת הוולד, הבא אחריו בכור לנחלה. אבל תינוק שנולד לט׳ חודשים ונפטר, אין הבן שנולד מתענה תענית בכורות, כי התינוק הראשון היה בכור (׳בן פורת יוסף׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ לה).

ימי הטומאה אחרי לידת נפל. ר׳ כלפון משה הכהן ענה בכסלו תרצ״א (1931) על השאלה כמה זמן יושבת אשה לאחר לידת נפל, לפי המנהג בג׳רבה. תשובתו: ״פשוט שעיקר המנהג פה בנפל אינו אלא כא יום״ (׳שואל ונשאל׳, ח״ב, יור״ד, סי׳ עז: בח״ג יור״ד, סי׳ רלא, ענה לשאלה דומה, כי אין הבדל אם הפילה זכר או נקבה: וכן בח״ז, יור״ד, סי׳ קסד, בהזכירו את הדין בשו״ע יור״ד, סי׳ קצד. אגב הוא כותב כי: ״מנהגי ארג׳יל [אלג׳יר] רובם ככולם כמנהגנו״. 

אשה שהפילה האם מתענה בערב פסח? ר׳ רחמים חי חויתה הכהן שירש את תפקידו של ר׳ כלפון משה הכהן בג׳רבה, דן באשה שהפילה בהיותה בחודש השישי להריונה, ואחר כך ילדה בת, האם היולדת מתענה בערב פסח. תשובתו חיובית (׳שמחת כהן׳, ח׳׳ז, או״ח, סי׳ כב).

הפילה מרצון

אם יש סכנה לאם או לתינוק – מותר לאם להפיל. ר׳ יהודה עייאש שמע על נשים

שמתעברין והן אינן רוצין לילד עוד ולא ירצו בעיבורן באותו זמן וקצת מהם אם יארע שיתעברו בימי ההנקה חוששין לעין הרע או לסכנת הולד היונק ועושין רפואות וסמים הידועים אצלם להפיל התינוק ויהיה נפל. יש לדקדק אם יש חשש איסור בזה. החכם הגיע למסקנה כי כיון שיש לחוש לסכנת הוולד היונק – ״מותרת לשתות סם המפיל״ (׳בית יהודה׳, ח״א, סי׳ יד).

אשה שהרתה לזנונים, פנתה למיילדת נוכרית לקבלת תרופה להפלת ולדה, לפי מקור משנת תקס״ד (1804) (דוד עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, מס׳ 426).

מעשה באשתו של יוסף חיון בפאס שהיתה בהריון, והפילה כתוצאה ממגע ידה של אשה על כתפיה. בעלה של האשה שהפילה תבע את האשה שגרמה להפלה. בפסק דין שכתב ר׳ ש״י אביטבול בפאס בשנת תקס״ו (1806), פטר את האשה הנאשמת, באשר אין הגיון בכך שהנחת יד גורמת להפלה, והתורה אמרה ״ונגפו אשה הרה״(שמות כא, 22) ופירש רש״י: ״אין נגיפה אלא לשון דחיפה והכאה… ואפילו אם היתה הכאה גמורה על כתפה אינה כלום״. ודוקא אם היכה אותה על בטנה ולא על שאר איברים. החכם ציטט את הרמב״ם בהל׳ חובל ומזיק, פרק רביעי הל׳ א: ״הנוגף את האשה ויצאו ילדיה אף על פי שלא נתכון – חייב לשלם דמי ולדות לבעל ונזק וצער לאשה״. משמע נגיפה המוציאה ילדיה ולא נגיפה אחרת, ועוד בזמן הזה אין דנים אלא בשבת וריפוי. אבל במקרה הנדון אין לא שבת ולא ריפוי. ר׳ ש״י אביטבול היה בצפרו כשאירע המעשה, והתברר שהאשה בהריון גרמה לעצמה את ההפלה כי התרגשה על לא דבר (׳אבני שי״ש׳, ח״ב, סי׳ יו״ד).

הלידה, שמירת היולדת והתינוק,הורים וילדים בהגות חכמי צ.א. אליעזר בשן

באמונה העממיתהורים וילדים

באלג׳יריה היתה אמונה עממית כי ״נשים ההולכות בחודש השמיני למרחץ היא מסוכנת להפיל״ (שלמה זוראפה, ׳שער שלמה׳, סי׳ קמח). סגולה לאשה שלא תפיל נזכרת בתלמוד מס׳ שבת, דף סו ע״ב, וכן על ידי חכמי המגרב. לפי עדותה של אשה שעלתה ממרוקו, היה נהוג שם לתת לרווק לקשור חגורה סביב בטנה של האשה ההרה, ולנעול את החגורה במנעול. כל זמן שהמנעול סגור, נשאר גם הרחם סגור, והיא לא תפיל את ולדה. לקראת הלידה פתח הבחור את המנעול, ואז מוכנה האשה ללידה.

כשאשה הפילה היתה המשפחה עוברת לבית אחר כדי להתרחק מהרוח הרעה או מעין הרע.

בין היהודיות שחיות במהרה. לפי ממצאים מאמצע המאה ה־20. מספר ההפלות היה גבוה, שניים מכל ילוד חי היו נפלים, ואלה נקברים בחלקה מיוחדת בבית הקברות. לפיכך התפתחו שם סגולות נגד הפלה.

פרק ז: הלידה, שמירת היולדת והתינוק,

פטירת יולדות בעת הלידה או אחריה

הקלת הלידה

במרוקו היו נוהגים לתת צדקה או לעשות מעשה של מצוה, תוך אמונה שהדבר יקל על יסורי היולדת.

שליח ארץ ישראל ר׳ שלמה משה סוזין שביקר במרוקו בשנת תרמ״ו (1886) תיקן בקהילות פאס וצפרו הצבת קופה לרחל אמנו ״דהיינו שכל אשה יולדת בעת שבתה על המשבר תידור סך מה לשם רחל אמנו לפדיון נפשה, ומינה פקידים על זה לקבץ הנדרים הללו ולהניחם עד עת בוא הרב השד״ר של ירושלים״.

בעקבות ההצלחה ״שנתמעט קושי הלידה״, הוסכם על ידי חכמי מכנאס לאמץ נוהג זה לפיו ״כל יולדת זכר מנשי העשירים והבינוניים תתן ביד הפקיד שיוכשר בעיני הרב סך מסוים״. המטרה ״כדי למעט קושי הלידה״. חתומים על התקנה 12 חכמי מכנאס. כנראה שמיתת רחל אמנו בעת לידתה יעד אותה להגן על היולדות. התקנה חודשה שוב בשנת תרפ״ב (1922) בעקבות שליחותו של הרב אברהם פינטו.

 

באמונה העממית היו סגולות למקשה לילד

לפי ר׳ רפאל משה אלבאז: ״למקשה לילד קח עפר הנמצא תחת מפתן הבית או בתוכו ותשים בסמרטוט של צמר על טיבורה ויצא הולד מיד, ותכף תסירהו״.

בקהילת דבדו היה נהוג שאם היולדת התקשתה בלידה, קראו לתינוקות של בית רבן שעמדו מחוץ לחדר היולדת, ואמרו פרקי תהלים. הגברים היו קוראים את פרשת העקדה, והנשים היו עומדות ליד מזוזת הבית בתפילה ובתחנונים (א״ר מרציאנו, תשמ״ז, עמי 103).

במכנאס היו שמים את מקלו של ר׳ חיים משאש על בטנה של היולדת. בקהילת תיטואן היה נהוג לשים את המקל והאבנט של ר׳ יצחק אבן ואליד, ובוואזאן את האבנט של ר׳ עמרם בן דיוואן, שליח ארץ ישראל שנפטר בשליחותו וקבור בקרבת מקום. האמינו שהדבר מועיל ללידה (בן שמחון, תשנ״ד, עמי 34).

בצפרו היו נוהגים עוד בדורות האחרונים לומר תפילה מיוחדת להקלת הלידה שנקראה ״פדיון״. השם ניתן לתפילה כנראה, כי האמינו שעל ידה פודים את היולדת מקשיי הלידה. אם עדיין לא ילדה, היו עושים ״פדיונות״ נוספים. ר׳ דוד עובדיה כותב על פסוקים שאומרים בעת פדיון נפש ליולדת ביניהם ״יענך ה׳ ביום צרה״ (וזהלים כ, 2), כי במזמור זה יש תשעה פסוקים כנגד תשעת ירחי לידה. וצ' אותיות כנגד צ׳ צעקות האשה. בעת חבלי הלידה היו בני הבית נוהגים לומר את הפיוט ״עת שערי ציון להפתח״. בהוצאת השליה היו אומרים את הפסוק ״וירדו כל עבדיך אלה״ (שמות יא, 8) (עובדיה, ׳נתן דויד/ עמי תלט).

בכמה קהילות, ביניהן צפרו, היו מזמינים את המלמד, ויחד עם אחרים היו קוראים פרקי תהלים ותפילות מיוחדות. בשקית קטנה היו ממלאים מטבעות נחושת שיצאו מכלל שימוש, ובשבת – במקום מטבעות – ממלאים בפולים. המלמד היה מסדר את המטבעות או הפולים בערימות כמספר האותיות של שם היולדת, אחר מצרף הכל לערימה אחת, ושוב מחלקם לערימות קטנות (א. מיוסט, 2000, עמי 20-19, 142).

כמו כן היה נהוג שאם צירי הלידה קשים, בעלה, אביה וקרובים אחרים קוראים תהלים, בעיקר מזמור פרק כ: ״יענך ה׳ ביום צרה״ וגו׳. הנשים מדליקות נרות, עומדות ליד המזוזה ומתפללות בערבית יהודית לשלומה. היו מביאים חפצי קודש מבית הכנסת כמו ספר תורה, פרוכת, או מפתח של בית הכנסת (י. בן עמי, תשנ״ב, עמי 68).

הנשים התנגדו בדרך כלל לתרופות המזרזות את הלידה (נ״מ שיטרית, 1983, עמי 125).

האם מותר לזרז את הלידה באמצעים רפואיים? הרב יוסף שרביט דן בשאלה זו לגבי יולדת המתייסרת מכאבים ומצירי הלידה, האם מותר להזריק לה תרופות לזירוז הלידה. תשובתו חיובית (׳ארחות יושר׳, ח״ג, יור״ד, סי׳ ח).

אמצעים להקלת הלידה. החיד״א כותב, ״כשיושבת על המשבר יאמר יב פעמים מזמור ׳יענך ה׳ ביום צרה׳״ (תהלים, פרק כ, ׳סנסן ליאיר׳, דף סב ע ״ב).

ר׳ כלפון משה הכהן ציטט תפילתו של החיד״א בלשון זו:

ותפקוד בזרע של קיימא זרע קדש לכל חשוכי בנים והיושבות על המשבר מעמך ישראל תוציאם מאפילה לאורה ויצא הולד בשעה טובה ובלא צער ושום נזק לא ליולדת ולא לילדיהן ואל ימשול אסכרה ושדין לכל ילדי עמך ישראל (׳בני משה׳, דף ח ע״ב). אשתו של ר׳ יעקב בן שלום כהן, מחבר ׳זרע השלום׳, ג׳רבה תרפ״ח, הצטיינה בחכמה ובצדיקות. וסגולה ללידה קלה היתה, שהיא ישבה למראשותיהן של היולדות, וקראה בעל פה את ספר יונה (ה. כהן, תשל״ח, עמי 117).

לפי עדותה של אשה שעלתה ממרוקו, היה נהוג שם שהיולדת שוכבת על מזרון המונח על הארץ (ר. פטאי, תשי״ג, עמי 268).

אשה שעלתה ארצה בשנות ה־50 של המאה ה־20 מאחד הכפרים בסביבות מראכש, סיפרה כי אחרי הלידה שכבה במיטה שלושה חודשים לשם מנוחה, ופינקו אותה. לכבוד הלידה שחטו שלושה כבשים, עופות, ואפו עוגות. המשתה נמשך שבעה ימים (י. כלפון-סטילמן, תשמ״ג, עמי 65). עד הזמן החדש ילדו הנשים במדינות המגרב בדרך כלל בבית. עוד במאה ה־20 היה נהוג שנשים היו יולדות בבית באמצעות מיילדת.

במאה ה־20 עלה מספר הנשים שילדו בבית היולדות, לפי מקור ממוגדור בשנת תש״ח (1948) (אהרן בן חסין, ׳מטה אהרן׳, אהע״ז, סי׳ טו).

לידה בבית הורי היולדת- הורים וילדים בהגות חכמי צפון אפריקה אליעזר בשן .

לידה בבית הורי היולדתהורים וילדים

היו יולדות שהעדיפו ללדת בבית ההורים, באשר היולדות שנישאו בגיל נמוך, היו חסרות ביטחון, והן ציפו מאמותיהן שיסייעו בטיפול בהן ובתינוק. אבל הדבר עלול היה להתנגש עם רצון הבעלים, ועם הנוהג המקובל. אמהות אחרות היו באות לבית היולדות, כדי לסייע להן בעת הלידה.

ר׳ ישראל זיתון שכיהן בתוניס, דן בשנת תרס״ג (1903) בזוג שהלך לבית אמה כי רצתה ללדת שם. היא חלתה לאחר הלידה, אולי כתוצאה מהלידה. לאחר מכן פרץ סכסוך בין הבעל לחמותו, והבעל עזב את הבית. הוא רצה להחזירה לביתו והחמות סירבה. נוסף לכך דרשה שישלם לה הוצאות הטיפול הרפואי, והוא סירב, כי אמר: ״מי הרשה אותם להוציא?״ תשובת החכם, כי אינו חייב להחזיר את ההוצאות, ואין הבדל בין מזונות לרפואה. לשתי המטרות אינו חייב לשלם, אם לא הוסכם על כך מראש (׳משפט כתוב׳, אהע״ז, סי׳ לט).

ר׳ כלפון משה הכהן כתב שלוש תשובות בהקשר לרצונה של היולדת ללדת בבית אמה. בתרפ״ו(1926) כתב: ״מנהג רוב אנשי העיר שהאשה יולדת בבית בעלה ורק מעט מן המעט יולדות בבית אביהן אצל אמן וברצון הבעל״. ומביא כראייה את השו״ע אהע״ז, סי׳ עד, ס״ק ט: האומר לאשתו אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך ואחיך ואחיותיך שומעין לו, ותהיה היא הולכת להם כשאירע להם דבר ותילך לבית אביה פעם אחת בחדש ובכל רגל ולא יכנסו הם לה, אלא אם אירע לה דבר כגון חולי או לידה. וגם הסברה מוכיחה כך שהבנים ברשותו, וכן הבעל מצטער אם אשתו אינה בביתו ודינה כמורדת, כל שכן זו שהלכה זמן רב לפני לידתה מבית בעלה. החכם מבין שהאשה רוצה ללכת לבית אמה מפחד הלידה, וביחוד לאחר שאמה סירבה לבוא לבית חתנה, והיולדת היא באנוסה. לכן מציע החכם ״להשתדל בדרכי שלום ככל האפשר בזה״ (׳שואל ונשאל/ ח״ז, אהע״ז, סי׳ מח).

בתשובה לאירוע שהתרחש בתרצ״ג(1933) כתב: ״לפי המנהג רוב נשי העיר ככלן מתרפאות או יולדות בבית בעליהן״. הדברים נכתבו בעקבות רצונה של יולדת ללכת לבית הוריה לקראת הלידה, והבעל התנגד, והציע לממן את הוצאות הסעתה של החותנת לביתו. החכם צידד ברצונו של הבעל (שם, ח״ו, אהע״ז, סי׳ מח, סד). בשנת תרצ״ו(1936) כתב תשובה דומה בעקבות מעשה באשה:

שבעת מחלתה ולידתה רוצה להיות רק בבית אמה באמרה שאמה זקנה ולא תוכל לבא אצלה, ובעלה רוצה שתתרפא ותלד רק בביתו, ושאם אמה רוצה לבוא אצלה הוא מסכים. ואמה אומרת שאינה רוצה לבוא לבתה, ואם תרצה בתה תבוא לביתה.

החכם ציטט את הדין באהע״ז, סי׳ עד, ס״ק ט, והגיע למסקנה דומה כפי שהזכרנו לעיל. רק אם הבעל אינו משלם הוצאות הלידה, היא רשאית ללכת לבית אמה וללדת שם (שם, ח״ב, אהע״ז, סי׳ ט).

הוצאות הלידה חלות על הבעל, אולם לא תמיד היה הבעל מודע לחובה זו. בעקבות תביעת אשה מבעלה שישלם הוצאות אלה, פסק ר׳ כלפון משה הכהן בשנת תרפ״ה (1925), כי עליה להישבע על אמיתות ההוצאה שהוציאה למטרה זו, ועל הבעל לשלם לה (שם, ח״ב, אהע״ז, סי׳ מט). החכם הנ״ל נשאל בשנת תער״ב (1912) האם על האב והאם לברך מיד עם הלידה או אחרי שעות או ימים, אם לא ידעו בעת הלידה שעליהם לברך. הוא מספר על נסיונו, כי גם בעת שנולד לו בן, לא בירך מיד, כי התינוק היה ״מעולף״, ורק אחרי כחצי שעה כשעסקו ״בהתעוררותו נתעורר תהלה לאל״, ואז בירך. מסקנתו שחייבים לברך גם לאחר זמן, אבל יש מנהגים שונים בנדון (שם, ח״ו, או״ח, סי׳ כג).

כשהאשה חשה צירי לידה היה הבעל קורא למיילדת, המכונה במקורותינו ״חכמה״. מקצוע שהמומחיות של העוסקות בו היתה עוברת מאם לבתה. מומחיותן של המיילדות היהודיות במרוקו הגיעה גם לארמונות הסולטאנים. משום דרכי שלום מותר ליילד נוכרית, וכן נוכרית תיילד יהודייה.

מקור משנת תקס״ד (1804) מספר על אשה שהרתה לזנונים, פנתה למיילדת נוכרית, כדי לבקש תרופה להפיל עוברה (דוד עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, מס׳ 426).

תפקידה העיקרי של המיילדת הוא להדריך את היולדת לפני הלידה ואחריה, בין השאר לדבר אתה בלחש, לעודדה, להוציא את התינוק, לחתוך הטבור, לרחוץ אותו ולהלבישו. מכשיר העזר היחיד ליולדת היה אבנט תלוי בקורה. היולדת היתה מחזיקה באבנט ולוחצת עד שהתינוק נולד.

המיילדת היתה לרוב אשה בשנותיה המתקדמות ולה חכמת חיים, נסיון, תבונה, יכולת השפעה ונועם הליכות. דעתה היתה מקובלת, ואנשי המקום היו נוטים לה יחס מיוחד ומוקירים אותה.

המיילדת בודקת את האשה. יעב״ץ כתב על בעל שלאחר נישואיו טען שאשתו אינה ראויה לבעילה כי רחמה צר, ״והיתד¡ נבדקת כמה פעמים על ידי נשים בקיאות״, וחוות הדעת שלהן היו סותרות. החכם קיבץ ״שבע נשים זקנות ובקיאות ובכללן את מוצא נשים המילדות העבריות״. כולן הגיעו למסקנה ״שהיא סתומה וחתומה ואטומה״. ורשאי הבעל לגרשה ללא תשלום כתובתה (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ שם).

אם מיילדת נקראה ללידה בלילה, היתה לוקחת אתה מלח וחומרים אחרים המבריחים את השדים (י. בן עמי, תשכ״ט, עמי 6).

במכנאם כשתכפו הצירים, נקראה המיילדת לבית. סדין לבן הפריד בין מיטת היולדת לשאר הנוכחים, עליו ניתלו דפי שמירה וקמיעות. בעת הזאת התכנסו הגברים במשפחה ואצל השכנים, וקראו תהלים. כשנולד התינוק – פתחו הנשים בקריאות שמחה. המיילדת היתה אומרת בערבית: השבח לה׳ שגאלת אותי, כך תגאל ותושיע את ישראל מהגלות ויהי רצון שיגדל ילד זה לתורה ולמעשים טובים. ויביא מזל להוריו ולכל ישראל ויזכה לחופה.

לריפוי עיניו של התינוק, היתה המיילדת שורפת את הפתילים של נרות החנוכה, ואת הפיח עירבבה עם צבע שחור, מורחת על חוט מכסף ושמה על עיני התינוק. היתה אמונה כי מאור הנרות שומר על מאור עיניו של התינוק (ר. בן שמחון, תשל״ג, עמי 14).

המיילדת נהגה לבקר את התינוק במשך שמונה ימים מעת לידתו[ה] להחלפת תחבושות על הטבור.

היולדת היא כמו חולה שיש בה סכנה – הקלות-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה

היולדת היא כמו חולה שיש בה סכנה – הקלות%d7%94%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%a2%d7%96%d7%a8-%d7%91%d7%a9%d7%9f

האשה מוגדרת בהלכה כחולה ״ומחללין עליה השבת״(שו׳׳ע או״ח, סי׳ של, ס״ק א).

הקלות לגבי תעניות. היולדת נקראת במקורותינו גם ״חיה״. מונח זה נזכר בהקשר לדינים והקלות מהן נהנית היולדת כמו האשה בהריון והחולה (פתחיה בירדוגו, ׳נופת צופים/ סי׳ קמג).לפי הדין בשו״ע או״ח, סי׳ תקנד, ס״ק ו: ״חיה כל ל׳ יום וכן חולה שהוא צריך לאכול, אין צריך אומד אלא מאכילין אותו מיד דבמקום חולי לא גזרו רבנן״.

אם היולדת רוצה להתענות בט׳ באב והתינוק יסתכן, יש לשאול שלוש נשים או מיילדות במקום רופא, האם תתענה. כך נהוג בג׳רבה (׳שואל ונשאל׳, ח״ז, או״ח, סי׳ לח. באשר לדין, החכם ציטט את שו״ע הנ״ל). וכך פסקו גם חכמי מרוקו. ביניהם ר׳ מרדכי קורקוס: ״יולדת תוך ג׳ ימים לא תתענה כלל״ (׳גדולת מרדכי׳, דף קג).

ר׳ כלפון משה הכהן נשאל האם יולדת שילדה בד׳ באב, מתענה בט׳ באב. החכם ציטט את הדין הנ״ל בשו״ע, והוסיף: ״וכן מותר לרחוץ ידיה ורגליה ולהחליף בגדיה ובגדי התינוק…״ (׳שואל ונשאל׳, ח״ח, או״ח, בי׳ ע). (פרטים נוספים בנושא זה הובאו בפרק הקודם, על האשה בהריון).

 החכם הנ״ל נשאל על יולדת ביום ראשון של השבוע בשבעה לחודש ־תשרי בחצות היום, ויום כיפור חל ביום רביעי, האם היא מתענה או לא. תשובתו מתבססת על השו״ע או״ח, סי׳ תריז, ס״ק ד: ״יולדת תוך ג׳ ימים לא תתענה כלל, מג׳ עד ז׳ אם אמרה צריכה אני – מאכילין אותה״, לפי הכלל ״ספק נפשות להקל״, ואינה צריכה להתענות (׳שואל ונשאל׳, ח״ח, ל־־ו, סי׳ פז).

המיילדת מוסמכת במקום הרופא. החכם מג׳רבה נשאל האם צריכים לשאול רופא אם מותר לאשה להתענות בט׳ באב כאשר יש חשש שכתוצאה מזה יסתכן התינוק. תשובתו שלילית ״כי פה אי ג׳רבה אין רגילים בזה וגם יש הרבה הוצאות״. הוא ציטט חכם הכותב כי ״הנשים פה הם במקום רופא״, ולדבריו, ומכל מקום צריכים להביא ג׳ נשים או מילדות שיש להם מדע ועסק בזה (שם, ח״ז, או״ח, סי׳ לח).

בתשובות החכם נזכרת אשה שהתקשתה בלידתה, עברה ניתוח ואחר כך לקחה תרופות (שם, ח״ג, יור״ד, סי׳ שמג).

בטריפולי, לפי דבריו של ר׳ מרדכי הכהן, היו המיילדות עובדות ללא תעודה כלשהי, והן רכשו את המקצוע ממיילדות ותיקות. לא היה רגיל שרופא נוכח בעת הלידה, או מטפל ביולדת.

באלג׳יריה נהוג כשנולד בן ראשון, אבי היולדת נותן לבתו בגדים לתינוק ומעות, או רק מעות במקום הבגדים (שלמה זוראפה, ׳שער שלמה; סי׳ קטז).

בתוניס נהגו לקראת הלידה לכבד את אבי התינוק ב״פתיחה״ של ארון הקודש והוצאת ספר התורה. הוא היה קורא בספר יונה (ש. מייזליש, תשמ'ח, עמי 108

במקור חיצוני. אנגלי שביקר במרוקו בסוף המאה ה־19 כותב כי הופתע מחוסר הדאגה לנשים יולדות בין אם הן ספרדיות, יהודיות או אירופיות. הדבר התבטא במחסור באחיות וברופאים. לילידים שיטות משלהם שהן כה ברבריות עד כי פלא איך האם והתינוק שורדים (148 .Macnab, 1902,

אצל היהודיות החיות בין הברברים, היולדת עומדת או יושבת על הרצפה בעזרת שתי נשים, ומחזיקה חבל היורד מהתקרה של הבית לפי ממצאים משנות ה־60 של המאה ה־20 על הנשים היהודיות שחיו בסהרה, רוב הנשים יולדות בביתן בעזרת מיילדת  .Briggs,

שמירת היולדת והתינוק

יולדת זקוקה לשמירה שבעה ימים. ר׳ כלפון משה הכהן נשאל בשנת תרפ״ח (1928) ״עד כמה נקראת חיה [יולדת] לענין השימור״. החכם פתח בדברי רב יהודה בברכות דף נד ע״ב: ״אמר רב יהודה שלשה צריכין שימור ואלו הן חולה חתן וכלה במתניתא תנא חולה, חיה, חתן וכלה״. התשובה היא כי כמו חתן וכלה שבעה ימים כך גם יולדת. וראייה משו״ע או״ח סי׳ תריח, שהיולדת עד שבעה ימים לאחר הלידה, אם אמרה צריכה אני – מאכילין אותה, מכאן ואילך הרי היא כשאר אדם. אמנם לגבי ט׳ באב כתב השו״ע בסי׳ תקנ״ד, ס״ק ו: ״חיה כל שלושים יום וכן חולה שהוא צריך לאכול״.

החכם משווה את היולדת לחולה. הטעם לשמירת החולה והיולדת ״כי החולה דעתו קצרה עליו לרוב מחלתו וגם כן פן יטעה ויאכל וישתה מה שאינו ראוי לו לבריאותו״.

שמירה מפני מזיקים. החכם גם התייחס לצד המיסטי. לדעתו עיקר השמירה צריכה להיות מפני המזיקין(׳שואל ונשאל׳, ח״ז, או״ח, סי׳ מו). נהוג שבחדרה של היולדת תולים צעיפים בצבעים שונים, שמטרתם לגרש את השדים (שושן הכהן, ׳פרח שושן׳, עמי שסח).

דאגה חומרית ליולדות. דומה שאמצעי השמירה המיסטיים תפשו מקום חשוב יותר מהדאגה החומרית ליולדת. ואולי על רקע זה כתב ר׳ כלפון משה הכהן על החשיבות בדאגה מעשית ליולדות העניות, אם כי ציין שיש חברות הדואגות ליולדות:

וראוי גם כן בקהלות הקדש להשגיח על היולדות ולהעמיד אנשים של צורה העומדים על הפקודים להיות משגיחים בצרכי היולדות שאם הם עניים ימציאו להם די צרכם ואם הם צריכים לרופא ימציאו להם רופא. וכן על זה הדרך ובזה יש הצלת ב׳ נפשות מישראל, היולדת והולד. וכבר בכמה מקומות יש חברות מיוחדים למטרה זו ואשריהם״. וכן ישגיחו על זה לשאול לקרובים וכיוצא אם צריכה היא לכסות ומלבוש, כי היולדת צריכה לחום יותר משאר נשים.

בהמשך הוא מותח ביקורת על אלה החושבים כי היולדת אינה צריכה כרים וכסתות בעת הלידה ואחריה, ואינם נותנים לה אותם, כי חושבים שהיולדת מטמאה אותם. לדעתו ״הוא שטות כי אין לנו טומאת מגע כזה בזמן הזה״ (׳דרכי משהי, פרשת תזריע, דף לא).

הלידה, שמירת היולדת והתינוק – אליעזר בשן

הורים וילדים-אליעזר בשן

יולדות עולות לקברי חכמים. ר׳ דוד מועטי דן בשאלה האם יולדת לפני שתמו ארבעים יום ללידת זכר מותר לה להיכנס ״לבית קברות אל מקום הקברות של הרבנים לבקש רחמים״. התשובה חיובית (׳אשר לדוד׳, אהע״ז, דף לה, ע״א).

יתומה חולה לאחד לידה הולכת לבית דודה. הבעלים לא ידעו לטפל בתינוק וביולדת. זו חיפשה בית בו תוכל להיעזר בנסיון, וביחוד כשהיא או התינוק חולים. ר׳ דוד צבאח כתב בעיר מאזאגאן בשנת תרצ״א (1931) על אשה שסמוך ללידתה

נפלה בחולי רע וכשראתה עצמה חולנית וצריך לה מי שיטפל בה ובבנה הקטן אזי הלכה לבית דודה אחי אמה שהוא היה אפוטרופוס עליה זה שמו שמעון אביטבול. שתשב שם ימים אחדים שיטפלו בה הוא ואשתו ותמצא מנוח לפי שעה.

הבעל התנגד ואמר שהוא ישכור לה ״אשה כשרה שתטפל בה ובבנה ויביא לה רופא ויוליכנה לקברי צדיקים להשתטח לבקש רחמים על רפואתה״.

דודה סירב להיענות לבעל באומרו כי היא תמצא מנוח רק אצלו ״כי הוא גדלה כאב וגם היא בת אחותו ויש לו רחמנות עליה כרחם אב על בנים וגם אשתו יש לה רחמנות עליה כאם על בתה ולכן תשב הנערה אצלם ימים עד שתבריא״. החכם נוטה לדעתה (׳שושנים לדודי, אהע״ז, סי׳ כח).

סגולות לשמירת התינוק. במרוקו היו כותבים על נייר שמות הקודש ותולים בפתח הבית ועל הוילון. וכן תולים חוט ועליו תלוי ראש תרנגול וככרות לחם. וכן מושחים על ידו של התינוק משחה לשמירה. בימינו יש ניירות מודפסים עם מזמורים ושמות קדושים. סביב מיטת היולדת תולים חוט לשמירה (יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳, עמי קלו).

נהגו לתלות מעל המשקוף של הדלת צורת כף מנחושת שסימלה את המספר חמש כנגד חמשת החושים של המסתכל בעין הרעה. במשך היום עד החשכה היתה היולדת משמיעה צלילים תוך הקשה בכף או במזלג על החרב המונחת לפניה, כדי לבלבל את השדים. והיתה אומרת: ״המלאך הגואל אותי מכל רע״.

התינוקות היו ישנים עם האמהות וצמודים לגופן. וגם כשנגמלו עמדו תחת שמירת האמהות. ואם היו ילדות גדולות בבית הן היו שומרות על אחיהן או אחיותיהן הקטנות.

לשמירת התינוק, ״קח מילת נער קטן שעדיין אינו יודע וישים בפי הילד הנולד״ (רפאל אוחנא, ׳מראה הילדים׳, דף קד).

על מיטת היולדת היו פורשים סדין לבן ששימש חיץ בינה ובין החוץ, כדי למנוע הסתכלות בתינוק וסביבתו, נגד עין הרע, ועליה נתלו דפי שמירה, הכוללים פסוקים ולחשים. על מצחו של התינוק ובין שתי עיניו היו מציירים חמש נקודות שחורות נגד עין הרע והיו שענדו על ידי התינוק סרט שחור.

בתיטואן, לפי דיווח של שליח כי״ח בשנת 1889, הכניסה לחדר הלידה סגורה במשך כל הלילה, בחדר סמוך ישנים בני המשפחה השומרים על התינוק מפני המזיקים (המליץ, כט, תרמ״ט, גל׳ 94, עמי 3).

בצפרו נהגו להתכנס בבית היולדת ל״סדר״ הכולל אמירת פרקי תהלים, ברכת כהנים, פיוטים כמו ״בר־יוחאי נמשחת אשריך שמן ששון״ (ד. עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, ג, עמי 86-84).

תחדיד. אחד האמצעים לשמירת התינוק היה טקס ה״תחדיד״. לפי המנהג בקהילות מכנאס, פאס וצפרו, מדי ערב עם תום הביקורים קרוב לחצות הלילה נסגר חדר היולדת, ובעל הבית החזיק בידו חרב ארוכה עטופה, מחשש עיני הגויים. הקיף את החדר בחרב ועושה כאילו עורף ראשים ומגרש שדים ומזיקים תוך אמירת ״ויהי נועם ה׳ אלקינו״(תהלים צ, 17) שלוש פעמים והמשיך באמירת ״יושב בסתר עליון״ (תהלים צא, 1). הדבר נמשך עד אחר ברית המילה. והנוכחים היו אומרים את הפסוק ״ויהי נעם ה׳ אלקינו עלינו ומעשי ידינו כוננה עלינו״ (תהלים צ, 17). ההנחה היתה שהשד מפחד ממתכת חדה.

לפי זכרונות מצפרו היה נהוג כי במקרה של ברק ורעם, היולדת שמה את תינוקה על ברכיה ופורשת עליו את שערותיה, כדי שלא ישמע ולא ייבהל (א. מיוסט, 2000, עמי 209).

במשך ארבעים יום מהלידה היולדת אינה מנחמת אבלים, ואינה הולכת לבית הקברות.

אם שתי יולדות נפגשות תוך ארבעים יום מלידתן, אינן מדברות זו עם זו. ואם צריכות לדבר, עליהן לשתות מים. כשהיולדת יוצאת מהבית ומשאירה את התינוק, נהגו לשים ספר תהלים תחת ראשו. ויש שנהגו לשים באופן קבוע ספר תהלים ליד התינוק. ר׳ יוסף בן נאיים הכותב על כך מסופק אם יש שורש למנהגים אלה או שהן מנהגי ״נשים בורות ריקי הדעת, והאמת הוא שומר פתאים ה׳״(׳נוהג בחכמה׳, עמי צט; א. ביטון, נתיבות המערב, עמי 136).

קמיעות. נהגו לתלות למראשותיה של היולדת קמיעות בצורת דפי נייר שעליהם כתובים שמות שונים לשמירה. היו שנהגו לשרטט בעטרן עיגול סביב למיטת היולדת כדי שהמזיקים לא יעברו ולא יזיקו לה. היו שהביאו צמח קוצני ותולים בפתח חדר היולדת. הדביקו גללי פרה על הקיר שלידו שוכבת היולדת. כותבים על נייר אדם וחוה ושמות מלאכים, כדי לגרש את הלילית ההורגת את הילדים, וכן היו שנהגו לשים בחדר היולדות בפינות החדר כתבים מיוחדים בהם כתובות המלים: ״אדם וחוה לילית״ ועוד שמות של מלאכים. כותבים את מזמור קכא בתהלים עם שמות האבות והמלאכים.

נהוג במרוקו כי כל שבעת הימים עד הברית שומרים על היולדת שלא תישאר לבדה בחדר, וכל הלילות מניחים נר דלוק. תולים על פתח הבית ולפני היולדת ניירות ועליהם רשומים פסוקים ושמות קדושים לשמירתה. שמים סכין תחת ראשה של היולדת והתינוק, על צרור של עשבים שחוקים לשמירה מהמזיקים.

אין מוציאים תינוק בלילה. הן נזהרות לא להוציא תינוקות בלילה אפילו לחצר מבית לבית, ואם מוציאות מכסות אותם היטב ולא מוציאות אותם תחת הלבנה משום הפסוק: ״יומם השמש לא יככה וירח בלילה״(תהלים קכא, 6).

ר׳ דוד עובדיה, הביא ראיות מדברי חכמים ראשונים כמו ר׳ אברהם אבן עזרא ואחרים על התקדים למנהג זה (׳קהלת צפרו׳, ח״ג, עמי 86, ד, עמי קה־קי).

היו מרחיקים קישואים ואבטיחים שהתינוק לא יריחם (עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, ח״ג, עמי 352; א. ביטון, תשנ״ח, 151-150).

פסוקים לשמירת התינוקות בעריסה. לדברי ר׳ רפאל אוחנא ״בימי חכמים קדושים״ היו אומרים את הפסוק: ״ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן אפוא זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש״ (בראשית מג, 11) (׳מראה הילדים׳, דף יח ע״ב). נהגו לבקר בשבת אצל התינוק הנולד והנימוק הוא מיסטי, כי הוא אבל על תורתו ששכח. הדבר מבוסס על האמונה שבהיותו במעי אמו ידע את כל התורה, ובלידתו שכח אותה (יצחק אבן תאן, ׳ליצחק ריח׳, ח״ב, דף יא ע״א, אות מם, סי׳ י).

בדברו, כשהשאירו את התינוק לבדו בבית, היו מניחים סכין תחת הכרית שלו לשם שמירתו(א״ר מרציאנו, תשמ״ז, עמי 109).

ביקורת על המנהגים-אליעזר בשן

ביקורת על המנהגיםהורים וילדים-אליעזר בשן

נהגו להשכיב תינוק במיטת האם או להניח סכין, לאחר שהאם טבלה, ובעלה אינו יכול לקרב אליה מסיבה כלשהי(יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה/ עמי ער). ר׳ דוד עובדיה כתב: ״ולא ידעתי מה טעם למנהג זה״. אבל מצא במקורות שונים כי ״יש חשש סכנה לטבול אם אין בעלה בעיר משום חשש דיבוק רוח הטומאה ומזיקין (ד. עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, ד, עמי קו).

אם תינוק חולה במחלת האבעבועות, עוטפים אותו בבגד אדום, סוגרים את הבית והחלונות, פורשים וילון בפתח הבית, אין יוצא ואין בא. ר׳ יוסף בן נאיים הכותב זאת הוסיף: ״וכל זה מילתא בלא טעמא [דברים חסרי טעם] ושומר פתאים ה׳״ (תהלים קטז, 6).

אץ מעבירים תינוק על שולחן. האמהות נזהרו לא להעביר תינוק על שולחן שאוכלים עליו ״וגם זה בכלל ההזיות שיש בידם״. לדברי ר׳ יוסף בן נאיים היו מנהגים שמקורם בכללי שמירה הגיוניים. לא הוציאו תינוק בלילה שמא יתקרר, ולכן גם מכסים אותו. אינם מניחים בגדים שטוחים בחוץ, כדי שלא יתקררו, וכשילבישום לתינוק שלא יתקרר גופו. ושלא ישכון עליהם עוף משום נקיות שלא יטנפום ולא ישאירו חידקים [בלשונו מיקרובין]. אשר לשולחן, יש חשש שמא התינוק יטיל מים על המאכלים שעל השולחן. כשכיבסו בגדי התינוק ושטחום על הגג, היו נזהרים שלא יגע בהם עוף השמים. לדברי ר׳ יוסף בן נאיים: ״הנשים דעתן קלה וחושבין בכל זה שיש ניחוש ומשום השטנים והקליפות, והמה בורחים מזה כבורח מפני הנחש, ודברי הבל בפיהם״.

אין מכבסים את בגדי היולדת שלבשה בעת הלידה, וגם במה שקינחו את דם לידתה. ר׳ יוסף בן נאיים כותב שראה חכם בפאס ״שהיה נשמר מזה אפילו כשילדה בתו לא הלך לבקרה, ואמר שפעם אחת זלזל בזה וחלה חולה [י] גדול, והאמת שומר פתאים ה׳״. לדעתו, זו אמונה טפלה. ר׳ יוסף בן נאיים הכותב על המנהגים העממיים לשמירת התינוק מעיר ״מלבד שאין לו יסוד כלל בתורה הנהו עוד הבל וסכלות״ (׳נוהג בחכמה׳, עמי נט, ק-קא; א. ביטון, תשנ״ח, עמי 150).

לפי מחקר על הפולקלור של יהודי מרוקו, לשם הגנת התינוק מפני שדים, רוחות רעות וכוחות שטניים, נעשים המעשים האלה: בחדר התינוק תולים מספריים, מסרק, צורת ידיים. וכן ממליחים ראשו של תרנגול ותולים אותו מעל הדלת יחד עם חמש עוגות יבשות מסודרות בצורת זר.

וכל זה נשאר עד שהתינוק בן 7 או 8 חודשים. החוקר הוסיף כי אמהות יהודיות פונות גם לקדושים מוסלמים להגנת תינוקותיהן. הן הולכות אליהם בלוויית אשה מוסלמית, מביאות בעל חיים, כסף ונרות, ומניחות את התינוק על קבר הקדוש (131,151 .F. Legey 1935, pp; ר. בן שמחון, תשנ״ד, עמי 43).

לפי האמונה העממית כשתינוק נולד, נולד גם כפילו השד, המלווה אותו, והתינוק נתון לסכנת התקפה על ידי השד. התינוק פגיע במיוחד עד ברית המילה (י. בילו, תשמ״ב, עמי 120-116).

בלוב היו כותבים ״שמירות״ ונזכרים בהן שמות האבות והאמהות, ומציירים מגן דוד או יד מחומשת (פ. זוארץ, תש״כ, עמי 391).

המנהג אצל יהודי תוניס ששומרים על התינוקות מעינו של הינשוף ובמשך 40 ימים מעת לידתו לא היו מוציאים את התינוק החוצה (מ. דואק, זמזל״ט, עמי 66).

חגירת התינוק בחגורה. לפי מקור חיצוני: ל. אדיסון L. Addison ), 1703-1632) למד באוקספורד, התמנה ב־1660 לכומר צבאי בדונקירק וב־ 1662 לאותה משרה בטנג׳יר. שם פגש יהודים, ולאחר כעשר שנים, כשחזר לאנגליה, כתב שבעה ספרים. באחד מהם הוא כותב כי נהוג אצל היהודים במרוקו לחגור את התינוק בחגורה, וכך נוהגים ללכת גם בבגרותם לבית הכנסת (88 .12.(1675, p

אצל היהודים הכפריים בהרי האטלס היה נהוג כי כשנולד תינוק היו עוטפים אותו בבד. ידיו נקשרו כדי למנוע ממנו לגרד בפניו ובעיניו, וגם רגליו נקשרו עד הברכיים. נגד עין הרע תולים על הקיר צורת יד מעל מקום משכבו של התינוק, וכן על הקיר של הבית. התינוק היה צמוד לאמו

.(Willner 1961, p. 222)

פטירת יולדות בעת הלידה או אחריה-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה-אליעזר בשן

פטירת יולדות בעת הלידה או אחריההורים וילדים-אליעזר בשן

התנאים הסניטריים בעת הלידה בבתים שלא תמיד הצטיינו בניקיון, וכן חולשתן של הנשים שילדו ילדים לעתים במרווחי זמן קצרים, גרמו לפטירות של היולדות בעת הלידה או זמן מה אחריה, ולעתים גם התינוק נפטר.

ר׳ שלמה בן שמעון דוראן שחי באלג׳יר במאה ה־15 נשאל על ראובן שנשא אשה ״וילדה לו בן ונפטרה לבית עולמה״(שו״ת רשב״ש, סי׳ רף). חכם מאלג׳יר בשם ר׳ דוד בן שמואל מועטי כתב: ״בענין א׳ שמתה אשתו בליל ח׳ ללידתה בן זכר, שיקברו המת ויקבל עליו אבלות ויאכל ההבראה ואחר כך יעשו המילה״ (׳אשר לדוד׳, יור״ד, דף כז ע״א).

בספרותם של חכמי מרוקו מצויות עדויות על נושא זה מן המאות ה־18 וה־19: אשה בשם ג׳אמילא, אשת ר׳ מרדכי בן עובדיה, שהתקשתה בלידתה הראשונה וחשה שהיא הולכת למות, השאירה צוואה אצל שני החכמים אפרים מונסונייגו ועמנואל מנסאנו ביום יח לחודש אלול תק״ז (1747). חילקה את רכושה בין קרוביה היורשים ובין סכום ממנו יקנו החכמים ספר תורה עם תכשיטיו ״למנוחת נפשה״. אישרו את הצוואה החכמים יעקב אבן צור ושמואל אלבאז(יעב״ץ, ׳מוצב״י/ ח״ב, סי׳ נב). המשורר ר׳ דוד בן חסין בן המאה ה־18 חיבר קינה על אשתו של שאר בשרו ר׳ יקותיאל בירדוגו שנפטרה מחמת הלידה והניחה בן זכר:

הפיוט המלא מתוך הספא " תהלה לדוד " אפרים חזן ודוד אליהו –אנדרה – אלבאז

131 – הה לאשה – קינה קוננתיה על אישה יראת ד' של שאר בשרי החכם השלם הדיין המצויין כבוד הרב הגדול רבי יקותיאל סירדוגו נר"ו שמתה מחמת לידה והניחה בן זכר. סימן אני דוד בן חסין חזק

 

הה לאשה פתאום בא עתה / ויהי בהקשותה בלדתה

 

אֵבֶל זה מאד קשה / כל ימותַי לא אֶנְשֶׁה

אַסְחֶה בדמעתי ערשי אמסה / לספד לצרה ולבכּותה

 

נשמע במרה קול מר וקול נהי / צעקה גדולה ותהי

אל נדוד יונה תמה אחת היא / לאמה ברא ליולדתה

 

יחרד לבבי חֲרָדָה / אל אשה נאוה וחסודה

מאיש נעוריה נפרדה / ולא יסף עוד לדעתה

 

דִּמוּ לִרְפּאֹתָהּ ולא נרפאתה / ויהי בצאת נפשה כי מתה

לשחת קראה אבי אתה / לָרִמָּה אִמָּהּ וְאֲחוֹתָהּ

 

יקוד אש בלבבי יוקד יבער / בשמעי קול בִּכְיַת הַנַּעַר

אל שדי אמו פיהו יפער / לשכב אצלה להיות אתה

 

דודים נוּדּו וספדו עליה / וזכרו כשרון מעשיה

בְּאַקְרוֵּיי אַתְנוּיֵּי בְּנָהָא / זרע קדש מצבתה

 

במקום גילה ששון זו מילה / קול נהי קולן קינה ויללה

צלמות חשך ואפלה / נהפכה לאבל שמחתה

 

נאספו בה כל מדות טובות / מאליפות מרבבות

נרות מצוה מביתה לא כבות / וברכה מצויה בעסתה

 

חסין קדוש ישלם פעלה / ויפיל בנעימים חֶבְלָהּ

וגם רב שלום ילוה לה / וישים כבוד מנוחתה

 

חזק צור אל גדול ונורא / קבל אותהּ מזבח כפרה

ובצרור החיים צרורה / תהיה נפשה רוָּחּה ונשמתה

 

ביאורים לשיר

על הפסוק ביש׳ כח, ו. 19. חסין קדוש: כינויים לקב״ה. חבלה… וגורלה: ישים חלקה בנעימים בגן עדן, על-פי תה׳ טז, ו. 20. ישלם… שלמה: יתן לה שכר מושלם על מעשיה הטובים, על-פי רות ב, יב.

  1. בא עתה: הגיע זמן פטירתה. ויהיה בהקשותה בלדתה: על־פי בר׳ לה, יז, בתיאור מות רחל כשילדה את בנימין. 2. לא אנשה: לא אשכח את המקרה המצער הזה. 3. אסחה… אמסה: ארטיב ואמלא בדמעותי, על-פי תה׳ ו, ז. ולבכותה: חידוד לשוני, על-פי בר׳ כג, ב ׳לספד לשרה ולבכותה׳. 4. נשמע קול במרה: על פי יר׳ לא, יד ׳קול ברמה נשמע׳. צעקה גדולה ותהי: שיעורו ׳ותהי צעקה גדולה׳ על-פי שמי יב, ל. 5. אל נדוד: על התרחקותה והסתלקותה. יונה… ליולדתה: על-פי שה״ש י, ט. 6. יחרד… חרדה: על-פי בר׳ כז, לג. נאה וחסודה: על-פי כתובות יז ע״א, ושם בשבח הכלה. 7. ולא… לדעתה: על-פי בר׳ לח, כו. 8. לרפאתה ולא נרפאתה: על-פי יר׳ נא, ט. ויהי… מתה: מחמת לידתה, על-פי בר׳ לח, יח והשווה שורה 2. לשחת… ואחותה: על-פי איוב יז, יד. כשרון מעשיה: על-פי קה׳ ד, ד. 13. באקרויי אתנוייבנהא: בלימוד ובשינון לבניה, בדאגתה לכך שילמדו תורה, על פי ברכות יז ע״א. זרע קדש מצבתה: על-פי יש׳ ו, יג. וכאן עניינו שבניה משמשים לה כמצבת קודש. 14. במקום… ויללה: במקום השמחה וברית המילה לרך הנולד נשמעים קולות האבל על מות אמו. 15. נהפכה לאבל שמחתה: על דרך ׳שמחה לתוגה נהפכה׳ (מו״ק כה ע״ב). 16. מאליפות מרבבות: על-פי תה׳ קמד, יג, וכאן ביטוי לריבוי מדות טובות של הנפטרת. נרות… בעיסתה: כדרך שמתאר המדרש (בר״ר, ס, טז) את אוהל שרה ורבקה וציין בכך, כי הקפידה הנפטרת בשלוש המצוות שבגללן נשים מתות בשעת לידתן (שבת לא ע״ב). 18. חסין: כינוי לקב״ה, על־פי תה׳ פט, ט. ישלם פעלה: על-פי רות ב, יב ותזכה לחלקה בגן עדן. ויפל בנעימים חבלה: יהיה לה חלק טוב ונעים בגן עדן, על-פי תה׳ טז, ו. 19. רב… מנוחתה: על-פי תפילת האשכבה בנוסח הספרדים. 20. מזבח כפרה: קבל מותה כקרבן המכפר על כלל ישראל כמות הצדיקים, על-פי מ״ק כח ע״א; זהר אחרי מות דף נו, ע״ב. 21. ובצרור… נפשה: על-פי שמ״א, כה, כט. נפשה רוחה ונשמתה: על־פי החלוקה המשולשת של הנפש בספר הזוהר ח״א רה ע״ב.

אירוע ברבע הראשון של המאה ה־19: אשתו של יחייא לכרייף מתה סמוך ללידתה לאחר שילדה בת, והיה ספק אם תחיה הבת אחר אמה שלושים יום. בנושא זה דן ר׳ יעקב בירדוגו ממכנאס, בהקשר לחלוקת הרכוש עם יורשיה (׳משפטים ישרים׳, ח״א, סי׳ כו).

בטקסט ללא תאריך, בכתב ידו של הרב עמור אביטבול מצפרו נכתבו הדברים הבאים, ויש להניח כי הוא מבכה את אשתו:

בהלקח ממני עיני אשה יראת ה׳ נאה וחסודה… כי נהפכו עליה ציריה חבלי יולדה ויהי אך יצא יצא ולדה ממעיה באו ימי פקודתה עקב לשלייתה. יאבד יום ילדה בו והלילה אמר הורה ועזבה ביתה ומכון שבתה לזאת יחרד לבי… (דוד עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, מס׳ 255).

במקור משנת תקצ״א (1831) מדובר על ״בתו של ראובן נשואה לשמעון ותקש בלדתה ואחר ילדה בת ומתה מחמת לידה״ (שלמה אביטבול, מנחת העומר׳, אהע״ז, סי׳ כא; באותו ספר: ״ר׳ מכלוף אסולין כשנולד לו בן תכף מתה אשתו מסעודה״ (שם, אהע״ז, סי׳ יו״ד).

ר׳ ידידיה מונסונייגו כתב על ״תינוק אחד שמתה אמו בתוך עשרה ימים ללידתו והניקתו אחותה״ (׳דבר אמת׳, אהע״ז, סי׳ קלד).

אשתו של ר׳ רפאל חיים משה בן נאיים נפטרה בשבט תרמ״ג(1883), שלושה ימים לאחר שילדה זכר (בהקדמה לספרו ׳פטר רחם׳). החכם דרש בפקידת השלושים לאשה שנפטרה שלושה ימים לאחר שילדה בן ביום טו כשבט תרמ״ג (׳פטר רחם׳, דף צב ע״א).

אשתו של ר׳ מרדכי עמאר בן שלום, יליד תרמ״ח (1888) ממכנאס, ילדה בן ונפטרה מיד אחרי לידתה (בהקדמתו של ר׳ אברהם עמאר לספר ׳דברי שלום ואמת׳, עמי 52).

בג׳רבה נפטרה יולדת בהיות תינוקה בן חודש (כלפון משה הכהן, ׳שואל ונשאל׳, ח״ב, אהע״ז, סי׳ לו).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה

פטירת האם והתינוק

פטירת האם לאחר הלידה עלולה להשפיע על בריאות התינוק וכוח הישרדותו, ולעתים נפטר התינוק לאחר אמו. כך אירע בלוב במאה ה־19 ״אלמנה נישאת לבעל שני ונתעברה וילדה, ומחמת קושי הלידה מתה אחר שלשה או ד׳ ימים והבן שילדה גם הוא מת אחר ג׳ או ד׳ ימים אחרים״ (אברהם אדאדי, ׳ויקרא אברהם׳, אהע״ז, סי׳ כד).

במחצית השנייה של המאה ה־18 או תחילת ה־19 דן ר׳ רפאל בירדוגו במעשה בו היולדת נפטרה והתינוק חי עשרים יום לאחר הלידה והיה ״יונק כשאר הבריאים ומת״(׳משפטים ישרים׳, ח״ב, סי׳ צד).

״דרוש שדרשתי על אשה שמתה היא ובנה שעת לידתה רח״ל [רחמנא ליצלן] והיתה בת חשובים״ (חיים אליהו שטרית, ׳מלל לאברהם׳, ח״ב, דף רעט, ע״ב-רפג).

על יולדת שנפטרה, וזמן קצר אחריה נפטר התינוק לפני שמלאו לו 30 יום, כתב ר׳ יצחק אבן דנאן (׳ליצחק ריח׳, ח״ב, דף עב, ע״ב, סי׳ יב). במחצית השנייה של המאה ה־19 אירע במרוקו שאשה שהתעברה מבעלה השני וחלתה חוליה ובעת לידתה ילדה בן זכר והמיילדת אמרה כי גמרו שערו וציפורניו אלא שיש ספק אם שלמו חדשיו. ותכף ללידתו נפטרה האשה וחי הבן אחריה כמו ד׳ ימים ומת גם הוא (שלמה בירדוגו, ׳די השב׳, אהע״ז, סי׳ י, דפים יא ע״ב-יב ע״א).

תמותת תינוקות וילדים, מספר הילדים למשפחה וריבוי סבעי

עד הזמן החדש היתה תמותת התינוקות והילדים גבוהה, בגלל תנאי המצוקה, מחסור במזון ובתרופות.

למרות זאת קבע החכם במרוקו, בן המחצית השנייה של המאה ה־19, כי ״רוב נשים יולדות ולד של קיימא״. (שלמה בירדוגו, ׳אם למסורת׳, דף כט, ע״א).

הדיונים בספרות התשובות, המוסרת מידע על פטירת תינוקות, עוסקים בשני נושאים:

 א. האם מתאבלים על תינוק:

ב. האם על האם להתייבם.

בנושא הראשון היו חלוקים בני ארץ ישראל עם בני מזרח [בבל]. האחרונים אינם מתאבלים על תינוק עד שיהא בן ל׳ יום, ובני ארץ ישראל אפילו הוא בן יומו הרי הוא כחתן שלם (מ. מרגליות, תרצ״ח, עמי 75, 94).

על פי הדין: ״תינוק כל שלשים יום ויום שלשים בכלל אין מתאבלים עליו אפילו גמרו שעריו וצפרניו, ומשם ואילך מתאבל עליו״ (שו״ע או״ח, סי׳ תקכו, ס״ק ט. לפי השו״ע, יור״ד, סי שעד ס״ק ח, ובס״ק ט: ״יש מי שאומר דתאומים שמת א׳ מהם תוך שלשים יום והשני חי ומת אחר ל׳ יום – אין מתאבלין עליו״).

בספרות התשובות מצויות עדויות על תינוקות שנולדו מתים, אחרים שנפטרו כעבור זמן, בגילים שונים.

במקור ממרוקו מהמחצית הראשונה של המאה ה־18 מסופר על אשה שנשואה קרוב ל־17 שנים ויש לה רק ילד בן שלוש, וכי ״היא יולדת וקוברת״. לא ברור אם נולדו ללא רוח חיים, נפטרו מיד לאחר הלידה או כעבור זמן (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ רד).

נולדו תינוקות מתים. בתשובות יעב״ץ מדובר בתינוקת שנולדה לשמונה חודשי הריון ״ומצאוה מתה״, כלומר נולדה כשהיא מתה (שם, ח״א, סי׳ רסג).

ברבע הראשון של המאה ה־19 נדון מעשה ביהודי שנהרג על ידי ליסטים ״והניח אשתו מעוברת… ותקש בלדתה ילדה בת מתה״. השאלה היתה האם יכולה להתיבם לאחי בעלה או שאין דינה אלא לחלוץ. הדין הנ״ל בשו״ע אהע״ז סי׳ קנו, ס״ק ד, בהקשר ליבום, צוטט גם כאן (יעקב בירדוגו, ׳עדות ביעקב׳, אהע״ז, סי׳ פח). במאה ה־19 היה מעשה בצפרו באדם בשם יצחק אסבאג שנפטר בעת שאשתו היתה בהריון, והיא ״ילדה בת מתה״(רפאל משה אלבאז, ׳הלכה למשה׳, אהע״ז, סי׳ לט).

שאלה דומה נשאל ר׳ שלום משאש, על ג׳אמילא אלמנת אברהם בן דוד ״שנהרג מקרוב על ידי לסטים בדרך הליכתו לאהלי קדר… ובן אין לו והניח אשתו הנזכרת מעוברת ויש לו אח… ותקש בלדתה, ילדה בת מתה שלמה בשערה ובצפרניה, אם יכולה להתיבם״. החכם ציטט את השו״ע אהע״ז, סי׳ קנו, ס״ק ד, שצוטט לעיל, ולפי זה היא פטורה מיבום כנ״ל (׳דברי שלום׳, אהע״ז, סי׳ ז).

ר׳ רפאל אנקאווא דן במצב בו נפטר בעלה של האשה בהריון, ״וכשכלו ימי עיבורה ילדה יליד מת קודם שיצא לאויר העולם״(׳תועפות ראם׳, סי׳ צח).

תינוקות שנולדו טרם זמנם או חלשים ונפטרו כעבור זמן קצר

אלה היו פגיעים במיוחד, באשר התנאים המיוחדים הדרושים לפגים עדיין לא היו ידועים. יעב״ץ כתב על אשה שילדה תינוקת לשבעה חודשים וחי הוולד 19 ימים ונפטר (׳מוצב״י׳, ח״ב, סי׳ קלד). המיילדת נקראה כאשר תינוק נפטר ומסרה חוות דעתה: ״אשת מימון עמאר שילדה אחר מות בעלה ולד, והעידה המילדת וכל העומדים שפתח עיניו ופעה ומת ושהיה שלם בשערו ובצפרניו ודאי שהחיה [המיילדת] נאמנת״(פתחיה בירדוגו, ׳נופת צופים׳, סי׳ קמג: וכן שלמה בירדוגו, ׳די השב׳, אהע״ז, סי׳ י).

חכמי מכנאס ממשפחת בירדוגו דנו בחיבוריהם בנושא זה

ראובן שנפטר ללא בנים ״והניח אשתו מעוברת וילדה ולד שנגמרו סימניו ובצאתו מרחם אמו היה בו קצת חיות והיו הנשים עושין לו סימנים להחיותו ותכף פקח עיניו ומת״(מימון בירדוגו, ׳לב מבין׳, הלכות יבום, סי׳ קנד).

לאשה נולד בן ולאחר הלידה נפטרה האם, ״והיה הבן מתנוונה והולך בתוך שלושים יום ומת לאחר שלשים יום״(רפאל בירדוגו, ׳משפטים ישרים׳, ח״א, סי׳ שלד). ר׳ פתחיה בירדוגו כתב על משפחה בה אחרי מות האב ילדה אשתו תינוק, שנפטר לאחר שלושה חודשים (׳נופת צופים׳, סי׳ שכג).

במאה ה־20 מסר חכם על קטן שחי אחרי אמו שישה עשר יום ונפטר (שלמה הכהן אצבאן, ׳ויאסוף שלמה׳, חו״ם, סי׳ סז). תינוק נפטר מיד אחרי מילתו בכפר איליג׳ (מ. בוגנים, 1999, עמי 15).

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה-אליעזר בשן-בתשובות של חכמי אלג׳יר

בתשובות של חכמי אלג׳יר

ביום השמיני ללידתו נפטר התינוק (שו״ת רשב״ש, סי׳ תקיג). החכם דן בנולד ״שלא נשתהה שלושים יום״, והשואל כתב ״שחייבים הקרובים להתאבל עליו״ (שם, סי׳ תקכב).

לבתו של ר׳ יוסף נולדה תינוקת שנפטרה בסוף ל׳ יום מלידתה, וציוה לחתנו לנהוג אבלות, והשואל שמע שאין ראוי לנהוג אבלות, אם הילוד לא השלים שלושים יום, ואבי התינוק בדעה שיש לנהוג אבלות גם בתינוק כזה. החכם ענהו:

ומה שאמרת שאמר לך שמדין תורה הוא חייב אבלות בתוך שלושים אינו אמת שאפילו לאחר שלושים לא מצינו אבלות מן התורה אלא יום אחד, יום מיתה וקבורה כדעת הגאונים ז״ל ולרבותינו הצרפתים ז״ל אין אבלות כלל מדאוריתא אפילו יום מיתה וקבורה (רשב״ש, סי׳ רעה). צוטט על ידי ר׳ דוד מועטי בלשון זו:

שמי שלא שהה שלשים יום אפילו היה אביו כהן אינו מטמא לו שכל שלא שהה שלשים יום – הוא נפל ואין מטמאין לנפלים (׳אשר לדוד׳, דף כא ע״א).

ר׳ שלמה זוראפה, בן המחצית הראשונה של המאה ה־19, דן בשני מקרים בהם תינוקות נפטרו תוך ל׳ יום מעת לידתם. בשניהם עלה הנושא בהקשר להנחה שהוא נפל. במקרה הראשון המסקנה מהנחה זו כי חייב הבעל להחזיר המתנות שקיבל מאבי הכלה ללידת התינוק (׳שער שלמה/ סי׳ קטז). בשני, השאלה האם הולד נחשב כנפל שאין אמו צריכה לשבת שבעה לזכר, ״כחומרא שנוהגין כאן״. המסקנה ״אזלינן [נוהגים] בתר רובא [לפי הרוב], ורוב המתים בתוך ל׳ יום נפלים הם״(שם, סי׳ קמח). חכם אחר באלג׳יר בן המאה ה־19, דן בנושאים הנוגעים לתמותת תינוקות: תינוק שמת תוך שלושים יום, האב קורע ומתאבל עליו (דוד מועטי, ׳אשר לדוד׳, דף יח ע״ב).

שאלה: האם נוהגת אנינות [אבלות טרם קבורה] בילד שמת בתוך ל׳ יום ללידתו, תוך שהוא מצטט ממקורות הלכתיים. תשובתו: כיון שאין חיוב לקבור נפל, לכן אין נוהגים בו אנינות (שם, דף כד ע״ב).

ר׳ סעדיה שרביט במוסתגאנם [באלג׳יריה] כתב לר׳ יוסף משאש על אשה שאחרי מות בעלה ילדה זכר, וחי שמונה שעות ומת (׳אוצר המכתבים׳, ח״ב, סי׳ אלף לו).

חכמי תוניס וג׳רבה

בתוניס דן ר׳ ישראל זיתון במעשה הבא: האב נפטר בעוד אשתו מעוברת, היא ילדה בן ונפטר. ״וקבלו עדות מן המיילדת שהבן יצא לאויר העולם חי ורק שתכף פרכס ומת״(׳משפט כתוב/ אהע״ז, סי׳ צח).

בג׳רבה נולדו תאומים בחודש השמיני להריון, אחד מת והשני חי ארבעה חודשים ומת. ״האם מתאבלים על זה השני״. בנושא זה דן ר׳ סאסי הכהן, ובתשובתו ציטט את שו״ע יור״ד, סי׳ שעד ס״ק ח, ט. מסקנתו שבמקרה הנדון מתאבלים עליו(׳זרע דוד׳, יור״ד, סי׳ טל, דף עה ע״ב-עו ע״א).

ר׳ כלפון משה הכהן נשאל על אשה שילדה בת, ולאחר עשרים יום נפטרה התינוקת (׳שואל ונשאל׳, ח״ז, יור״ד, סי׳ קסג).

החכם נשאל על אשה שילדה תינוק חי ״ולא נתקיים שלשים יום״. השאלה כמה זמן מתאבלת עליו. החכם ענה כי ״לא נהגו לחלק ביולדת בין נתקיים שלשים ללא נתקיים״ (שם, ח״ג, סי׳ רי).

יהודי שעלה ממרוקו וחי בארץ בדורנו, כותב כי להוריו היו 20 ילדים ומחציתם נפטרו סמוך לעת לידתם (נ. קריספיל, 1997, עמי 38).

הסיבות למוות

בדרך כלל לא מפורטת במקורות הרבניים מהי סיבת המוות של ילדים או בוגרים, ולכן לא ברור מאיזו מחלה סבלו הנפטרים. במקורות דלהלן הדבר שונה:

ר׳ דוד מועטי בן המאה ה־19 באלג׳יר נשאל על ידי אדם שבתו נישאה, ״ומת בעלה והיתה מעוברת וילדה בת וחייתה כא יום ומתה מחמת שיצאתה לה מורסא כנגד ראש לבה והרופא פקע אותה באזמל ועל ידי כך מתה״ (דוד מועטי, ׳אשר לדוד׳, אהע״ז, דף מח, ע״א).

חכם אחר באלג׳יר באותה תקופה כתב על ״בת שמתה כשהיא קטנה בזמן היניקה… ושאלו לרופאים ואמרו שמחמת שלא היה לה חלב מספיק״ (מרדכי גיג, ׳מגן דוד׳, אהע׳ז, סי׳ יד).

תמותת ילדים בגילים שונים

סכנה של פטירה בגילים שונים נשקפה לילדים לאחר שבגרו, כתוצאה ממחלות ומגפות.

ר׳ יהודה עייאש מאלג׳יר דן באדם שהיה נשוי יג שנים, ובניו נפטרו, ולא כתוב באיזה שלב בחייהם. נשארה רק בת אחת בגיל 7-6 ״ועיניה כהות ולפום אומדנא דמוכח ולפי ההנחה הסבירה] שאין מזור למחלתה, והאשה עדיין היא ראויה לילד״. הוא רצה לשאת אשה שנייה, והחכם התנגד. את פסק דינו אישרו שני החכמים יצחק שוראקי ובנימין דוראן נוסף לר׳ יהודה עייאש בשנת תצ״ה או ת׳׳ק (1735 או 1740). (׳בית יהודה/ אהע״ז, סי׳ ה).

ילד נפטר בגיל שלוש בערך כפי שנכתב בתשובות יעב״ץ (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ רד).

שני ילדים נפטרו בגיל שנתיים. במחצית הראשונה של המאה ה־18 חי במרוקו אדם בשם יצחק אסייאג שנפטר, והניח בן בגיל שנתיים וכן ״עובר במעי אמו והניקתו ב׳ שנים וימותו גם שניהם״ (חיים טולידאנו, ׳חק ומשפט׳, סי׳ קעג).

בסימן אחר בספר הנ״ל מדובר על ילדה שנפטרה בגיל ״כבת שבע״ (שם, סי׳ שא).

פטירת בנים ללא קביעת גיל

במקורות נזכרות פטירות של בנים בהקשר לדיני אבלות. בתשובות ר׳ חיים הכהן מטריפולי:

״עובדה הוה באחד שמת לו בן והיה לו בן אחר מחוץ לעיר שיעור מהלך חצי יום… ולאחר עבור ג׳ ימים בא לעיר אביו וכשהגיע לשער העיר שמע במיתת אחיו״ (׳דבר המשפט׳, סי׳ מא).

חכם בתוניס בן המאה ה־18 כתב על יהודי שנשא נערה וגירשה, כי מצא נאה הימנה, אחר כך נישאה לאיש אחר ושהתה עמו תשע שנים וילדה בנים ומתו(נהוראי ג׳רמון, ׳יתר הבז׳).

מעשה באשה בג׳רבה במאה ה־20 שבמשך יותר מעשר שנים ילדה בנים ונפטרו. לא נאמר באיזה גיל, אבל יש להניח כי כולם נפטרו בעודם תינוקות (כלפון משה הכהן, ׳שואל ונשאל׳, ח״ב, אהע״ז סי׳ נב).

מקדים במרוקו של בנות שנפטרו לאחר מות אביהן. ר׳ פתחיה בירדוגו נשאל בהקשר לדיני ירושה על ״ראובן שמת והניח אחריו שתי בנות קטנות ושוב תכף ומיד מתו הבנות אחריו״(׳נופת צופים׳, סי׳ לח).

חכמי פאס דנו בשנת תר״י(1850) בשני זוגות: הילדים של הזוג האחד נפטרו זה אחר זה, אחד מהם הגיע לגיל 13. היא מפילה או קוברת את ילדיה, ונחשבת משכלת שלוש פעמים. ובמשך 13 שנה לא ילדה. אשה אחרת ילדה במשך עשר שנים שתי נקבות ושני זכרים, ומתו שתי הנקבות ואחד מהזכרים. בשני המקרים רצה הבעל לשאת אשה שנייה. חתומים על פסק הדין ר׳ ראובן סירירו, ר׳ ידידיה מונסונייגו, ר׳ עמור אבוטבול ור׳ עמרם אלבאז (׳דבר אמת׳, אהע״ז, סי׳ נ, נא).

בזכרונות על צפרו בזמן החדש מסופר על אשה שילדה בנים זכרים וקברה 6 תינוקות (פוני כלפון, תשמ״ח, עמי 158).

אדם אחר סיפר כי היו לאמו 14 לידות, מתוכן שרדו רק שמונה (מיוסט, 2000, עמי 5).

על פי עדותו של יהודי שעלה ממרוקו נולדו לסבתו כעשרה ילדים שכולם נפטרו לפני הגיעם לגיל בר־מצוה (אלהרר, 2001, עמי 52).

אשה שעלתה מבני מלאל בשנות החמישים של המאה ה־20 נישאה בגיל 12, ילדה 8 ילדים ומהם נפטרו שלושה. אשה אחרת סיפרה כי מ־12 לידות נפטרו לה 6 ילדים ממחלות, בגילים משבוע עד שלוש שנים (כלפון־סטילמן, תשמ״ג, עמי 65-63).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה—2005

פטירות במשפחות של חכמים במרוקו

לר׳ יעקב אבן צור נולדו 17 ילדים, ונשאר אחד לאחר שהאחרים נפטרו (מ. עמאר, תשמ״א, עמי 99; א. שטאל, תשנ״ג, מס׳ 632).

ר׳ יעקב בירדוגו קבר שבעה בנים בחייו, מתוך שמונה שנולדו לו. הוא מזכיר זאת בשיר שכתב: ״יסדתיו בעת צר לי משיכול בנים רח״ל [רחמנא ליצלן] ואת שבעת המזבחות ערכתי״ (׳קול יעקב׳, דף י ע״ב! יוסף בן נאיים, ׳מלכי רבנן׳, דף קח ע״א).

ר׳ דוד, נכדו של ר׳ יעקב אביחצירא מתפילאלת, לא הניח בנים כי אם בנות. ״נולדו לו כמה בנים ומתו בקטנותם, וכל ימיו השתדל להקים זרע קדש בן זכר״. נשא בת כהן בתקוה שתלד לו בן. אמנם נולד אבל גם הוא מת אחרי פטירתו של הרב (שם, דף כז ע״ב).

ר׳ ישועה בן מסעוד עובדיה מצפרו כתב בחיבורו האוטוביוגרפי כי: ״לדאבון לב הייתי מוליד וקובר רחמנא ליצלן עד אשר רחם עלי ה׳ יתברך ונתן לי בנים יקרים ובנות הגונות״ (׳צבא ימי׳, בהקדמה ל׳תורה וחיים׳, תשל״ב, עמי 27).

בנו של החכם בנימין כרייף נפטר בגיל 11 (יוסף אלמאליח, ׳תקפו של יוסף׳, ח״א, סי׳ נז).

אב״ד פאס בסוף המאה ה־19, רפאל אהרן אבן צור, שכיהן גם כראש החברה ״דובב שפתי ישנים״, שכל את בתו וארבעה בניה וחתנו שלום קדוש, ושני בניו בקדחת הטיפוס (בהקדמת ר׳ רפאל אהרן בן שמעון לחיבורו של יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, נא אמון תרס״ג).

אשתו הראשונה של ר׳ מרדכי עמאר שנפטר בתשי״ח (1958) הלכה לעולמה אחרי שילדה בן שנפטר בגיל שנתיים. החכם נשא אשה אחרת ונולדו לו שמונה בנים ושלוש בנות. בנו הבכור נפטר בגיל ארבע (בהקדמת אברהם עמאר לספרו של ר׳ שלום עמאר, ׳דברי שלום ואמת/ עמ׳ 53-52).

ר׳ משה מלכה ממרוקו (יליד 1911) העיד כי אמו שכלה במחלת אבעבועות 14 ילדים והוא היה הילד היחיד ששרד.

בג׳רבה ר׳ רחמים חי חויתה כתב בהקדמה לספרו, כי בשנת תרצ״ג (1933) נפטר בנו כבן שש. וברווח של שנתיים בין תרצ״ו לתרצ״ח נפטרו בנו ובתו(׳שמחת כהן/ חלק ה, עמ׳ 11־12).

להורי הרב בן ציון הכהן יליד ג׳רבה [תרנ״ב או תרנ״ח] נולדו כמה תינוקות, ואלה שנולדו לפניו נפטרו מספר ימים לאחר לידתם (הילדה כהן, תשל״ח, עט׳ 123).

מנהגים במרוקו בקשר לתינוקות וילדים שנפטרו

קבורתם. כפי שכתב ר׳ יוסף בן נאיים ״כשמת ילד ראשון לאדם מוציאין אותו בחיק תחת זרועותיהם בגלוסקמא״ [נסר לוח רחב]. וכך תינוק מבן שלושים יום עד גיל שנה. ואם נפטר תינוק מבן יב חודש ואילך מוציאים את גופתו במיטה. הנימוק לנוהג זה כפי שאמרו לו אנשי חברה קדישא רמז ״שלא ישנה פעם אחרת באבלו ולא יקבור עוד בן אחר״ (׳נוהג בחכמה/ עט׳ קעב).

קבורת כף עם הנפטר. כאשר נולדו תאומים או תאומות ונפטר אחד מהם, היו משפחות במרוקו שנהגו לקבור ״עמו הכף שמגישים בו הקדירה, ואומרים שזאת הכף הוא אחיו, קוברין אותו עמו שלא יחפש על אחיו״. היות ושניהם כגוף אחד, חוששים כי כשמת אחד ימות גם השני.

ר׳ יוסף בן נאיים הכותב על המנהג, מצא סמך לזה ממדרש שיר השירים. אבל אינו מיחס משמעות למנהג, כדבריו ״מילתא בלא טעמא״ [דבר חסר טעם] (שם, עט׳ קג, רכג).

אמצעים וסגולות למניעתה של תמותת התינוקות

עשיית ספר תורה. אירוע שהיה בשנת חלק״ת (1778):

ראובן שמת בחיי יעקב אביו והניח ילד קטן הצריך לאמו ושוב מת גם הילד. וכראות יעקב שמת גם הזרע שהניח ראובן בנו נכמרו רחמיו על ראובן בנו לעשות לו סגולה… ועשה ספר תורה על שם ראובן בנו מהנכסים שירש מהילד הנזכר… והכניסו לבית הכנסת במקום שהיה מתפלל בה ראובן בנו (התשובה בשנת תקע״ג, 1813) (ש״י אביטבול, ׳אבני שי״ש/ ח״א, סי׳ נד). להתפלל על קברי צדיקים ולהביא את התינוק לקבר. עוד במאה ה־20 היתה תמותת תינוקות גבוהה. ר׳ אברהם ריוח כתב בעיר זטאט בשנת תרצ״א (1931) על האירוע הבא: זוג בא לפניו והבעל טען שהוא נשוי 14 שנים עם אשתו אסתר סויסא

ומיום שנשאה מה שהיתה יולדת היתה קוברת רחמנא ליצלן, ונלאה להיות מגלגל עמה ולעשות לה רפואות וסגולות. גם הוליכה להשתטח על קברי הצדיקים זיע״א לא פעם ולא שתים ועכ״ז [ועם כל זה] לא עלתה ארוכה ומרפא למחלתה… (׳ויען אברהם/ אהע״ז, סי׳ כט).

ר׳ יעקב בירדוגו שנפטרו לו שבעה בנים בחייו, הוביל את בנו יחידו יליד תקצ״ב (1832) בהיותו בן טו חודשים להשתטח על קבר צדיק (יוסף בן נאיים, ׳מלכי רבנן׳, דף קח ע׳׳א).

אשה שתינוקותיה נפטרו עלתה לקבר צדיק וגם קראה שם התינוק שנולד לה חיים או גם בערבית יעיש, כדי שהתינוק יחיה (י. בן עמי, תשמ״ד, עמ׳ 270; א. שטאל, תשנ״ג, מס׳ 627).

במרוקו היה נהוג כי מי שבניו מתים מוכר את הבן הנולד לחברה קדישא ומתנה עמם שאם יגיע הבן לנישואין, יחזור האב ויקנהו בסכום גבוה יותר ממה שקיבל. והטעם למנהג: החשש שמא נגזר על האב שימותו בניו, ״מוכרו לאחר לומר שהוא יהיה אביו מעתה ולא יקרא עוד שמו עליו״ (יצחק אבן תאן, ׳ליצחק ריח׳, ח״ב דף יא, סי׳ יג).

מנהג אחר לשם מניעת מיתת בנים: כשנולד לו בן, המיילדת מביאה עציץ נקוב בכלי חרס שבור. המחצית השבורה תתן כנגד הרחם. וכשהתינוק יוצא ממעי אמו, מוציאה את התינוק מתוך העציץ (יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה/ עמ׳ קלד).

במקור קבלי: ״המוריד דמעות ביום הכיפורים על מיתת בני אהרן, אין בניו מתים בחייו״(רפאל משה אלבאז, ׳עדן מקדם/ עט׳ קנט).

יציאה מאותה עיר. החכם הנ״ל כותב בהסתמך על ספר חסידים כי ״מי שמתים בניו אין לו להיות עוד באותה מדינה [עיר]. ואם יצא למדינה אחרת ומתו – הרי צריך קמיעה״ (שם, אות בית, דף נ ע״א).

סגולה לקיום הבנים. לפי חכם אחר מצפרו: ״יעשה טס משולש״… ויכתוב אותיות לקוחות ללא סדר מפסוקים מסוימים ״ויתלה על הילד עד שיגדל״ (דוד עובדיה, ׳קהלת צפרו/ מס׳ 663).

לפי האמונה העממית, אשה שבניה מתים אומרים עליה שהכפיל שלה הוא שד [או שדה] אחר שרודף אותה והורג את ילדיה מכעס או מקנאה. עליה לפייסו. לכן תינוק לא יישאר בחדר ללא השגחה (י. בן עמי, תשכ״ט, עט׳ 4).

על סיבות מיסטיות לאם שילדיה מתים כתב ר׳ רפאל אוחנא, בין השאר כי ״נתקנאה לה חבירתה לאחר זמן ומקודם היתה אוהבת אותה״(׳מראה הילדים/ דפים כב־כג); סגולות כדי שבניה לא ימותו: שם דף טו ע״א סי׳ לג; רפאל משה אלבאז, ׳עדן מקדם/ עמ׳ רלח.

בתוניס היו אמצעים מיסט״ם

בגלל החשש מפני תמותת התינוקות, היו נשים שנדרו נדר לתלות עגיל באזניו של הבן שעתיד להיוולד, שישאר אתו במשך ימי חייו. העגיל אמור לשמש מחסום מפני ״תיאבונו״ של מלאך המוות לתינוקות. היו אמהות שהשתטחו על קבר צדיק ונדרו, שאם יוולד בן בריא יעלו אתו כל שנה לקבר. אחרות ״מכרו״ את הבן מיום היולדו לשכנה שדאגה להאכילו. כך יוטעה מלאך המוות (מ. דואק, תשל״ט, עמ׳ 32).

מקור חיצוני: כפי שכתב צרפתי שביקר במרוקו בתחילת שנות ה־40 של המאה ה־19, מעשרה ילדים נפטרו שישה (142 .Rey, 1844, p).

על תמותת תינוקות במרוקו בסוף המאה ה־19 כתב מקנאב (,Macnab 27 .1902, p).

בין היהודים שחיו בכפרים שבהרי האטלס תמותת התינוקות היתה גבוהה, ומשום כך לא קוימו דיני האבלות. זה הממצא של סוציולוגים שפעלו שם בשנות ה־50 של המאה ה־20 (227 .Willner, 1961, p).

מספר הילדים למשפחה וריבוי טבעי

נשים ילדו בדרך כלל ילדים רבים. אבל התמותה הפחיתה את מספר הילדים שנשארו בחיים עד גיל הבגרות. מספר הבנים והבנות נזכרים בספרות התשובות ובמקורות אחרים עד המאה ה־20, לעתים בגיל מבוגר בהקשר לירושה וכדומה (פרטים בנספח 1). מספר הילדים שנולדו היה בוודאי גבוה יותר, כך שלא ניתן להסיק כמה ילדים נולדו בפועל. לפי מקורות חיצוניים מהמאה ה־18 ואילך היו ליהודים משפחות גדולות.

רופא אנגלי שסייר בצפון אפריקה בשנות ה־80 של המאה ה־18, כתב כי למשפחה יהודית בעיר רבאט היו שמונה אחיות (,1794 ,Lempriere 35 .p). שליח העיתון הבריטי ׳טיימס׳ שנשלח לסקירת המערכה הצבאית של ספרד במרוקו ב־1860, כתב על אם יהודייה בתיטואן שהניקה את ילדה השמיני (231 .Hardman, 1860, p). גרמני שביקר במגרב בשנות ה־70 של המאה ה־19 כתב כי היהודים פורייםCorning' 1880' p/140

לפי דיווח של מיסיונר אנגליקני שפעל במרוקו בשנות ה־90 של המאה ה־19, סיפר לו יהודי שהוא אב לשמונה ילדים (135 .Report, 1893, p). בזמן החדש, עם השיפור בתזונה ובשירותי הבריאות במרוקו, פחתה תמותת התינוקות, ומספר הילדים במשפחה היהודית במרוקו היה מן הגבוהים בהשוואה לארצות אחרות (85.Shokeid, 1986, p).

במקורות היהודיים מהמאות ה־19 וה־20 מצוי מידע על משפחות בנות 6 עד 13 ילדים. במקרה חריג מסופר על 20 ילדים, אבל חלק מהם נפטרו (נספח 1).

אומדנים על מספר הילדים. לפי אומדנים על מספר היהודים במכנאס במאות ה־18 וה־19 היו 5.3 נפש למשפחה. בהתחשב בתמותת תינוקות וילדים היו כ־3 ילדים בממוצע למשפחה (135 .Deshen, 1983, p).

לפי הערכות בשנות ה־50 של המאה ה־20, משפחה כללה 4־6 ילדים למשפחה, ולעתים אף למעלה מזה (פוירשטיין, תשכ״ג, עמ׳ 61-60). מבין העולים ממרוקו לארץ מספר הילדים הממוצע היה 4.79. לעומתם בקרב אלה שהיגרו לצרפת היה מספרם רק 3.88. ההבדל נבע מאופי המהגרים, באשר לצרפת היגרו האינטלקטואלים והאמידים (86 .Shokeid, 1986, p).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה—2005-עמ' 119-115

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה-2005-הנקה

אחוז הילדים עד גיל 14

לפי מפקד שנערך ב־1936, אחוז הילדים במשפחות יהודיות במרוקו עד גיל 14 היה 44.9 שהוא הגבוה ביותר מבין 22 ארצות. המפקדים נערכו בין השנים 1938-1925. אחוז הילדים הנמוך ביותר היה בגרמניה ובאוסטריה – 7.9% ב־1939 (לשצ׳ינסקי, 1954, עמ׳ 136). לפי מפקד שבדק את מספר הילדים למשפחה אצל יהודי מרוקו ב־1936, התברר כי ל־56.1% מכלל המשפחות היו שלושה ילדים ומעלה; 42.3% מהילדים היהודים נמצאו במשפחות בנות 5 ילדים ומעלה. משום כך עלה מספרם הכולל של היהודים במרוקו מ־81,315 בשנת 1921 ל־161,942 בשנת 1936. כלומר גידול כמעט פי שניים במשך 15 שנים (שם, עמ׳ 133).

לפי פרסום משנת 1951, המספר הממוצע של נפשות במשפחה יהודית במרוקו היה 6.5, כמעט פי שניים מזה שבעיר פיטסבורג בארצות הברית. מספר הלידות בשנה היה 39 לכל אלף נפשות. לעומת 13 פטירות לכל אלף. נטו הגידול היה 26 לאלף נפשות בשנה. להשוואה, בקנדה הגידול הוא רק 10.6 נפשות לכל אלף. הודות לכך חל גידול במספר היהודים במרוקו (6-7 .S. Ch., The American Review, 1951, pp).

פרק ט: הנקה

בעבר היה נהוג להניק כל תינוק, וראו בכך את הערובה להתפתחותו. רק בדורות האחרונים, עם המצאת תחליפים לחלב אם, היו תינוקות שלא ינקו כלל. בפרק זה יתוארו פרטים שונים בנושא, כפי שניתן להסיק ממקורות ההלכה, התשובות והמנהגים הנהוגים אצל יהודי צפון אפריקה.

ההנקה נידונה בתלמוד ובהלכה בהקשרים שונים, ביניהם בקשר להלכות פאה, בהן יש התחשבות במיניקות עניות הבאות לקחת פאה לכלכלתן, הקלות בהתחשב במצבה המיוחד של המניקה כמו למעוברת, וכן בקשר לדיני שבת. אבל לרוב בהקשר לחובה של האם להניק, והמחויבות של האב כלפי המניקה כשיש משבר בנישואין, מורדת, גירושין או אם שהתאלמנה.

הנקת התינוק על ידי האם היא מהחובות שחלות עליה כלפי בעלה, כפי שהוגדר במשנה כתובות פרק חמישי משנה ה, וכן על ידי גאוני בבל כמו ר׳ יהודאי גאון בהלכות קצובות (ב״מ לוין, עורך, ׳אוצר הגאונים׳, כתובות, עמ׳ 169), וברמב״ם הלכות אישות פרק כא, הל׳ ז, בין שש המלאכות שהיא חייבת לעשות לבעלה.

במסגרת החובות של הבעל כלפי אשתו נקבע בהלכה, שצריך לתת לה מזון שתי סעודות בכל יום, וכן ״אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין״. מוסיף הרמ״א: ״ואם היתה מניקה נותנין לה יין״ (שו״ע, אהע״ז, סי׳ ע, ס״ק ס­

עד מתי מניקה האם את ילדיה, והאם יש הבדל בין תינוק זכר לנקבה?

לפי המשנה בגיטין פרק שביעי משנה ו, בתלמוד דף עה ע״ב: שתי שנים ור׳ יהודה אומר שמונה עשר חודש, ללא הבדל בין זכר לנקבה. בבריתא כתובות דף ם, ע״א, לפי דברי ר׳ אליעזר שתי שנים. ואילו רבי יהושע אמר ״אפילו ארבע וחמש שנים״. כלומר ללא הגבלת זמן.

לפסוק בבראשית כא, 8 ״ויגדל הילד ויגמל״, מפרש רש״י: ״לסוף כד חודש״. גמילה היא השלב בו התינוק מפסיק לינוק. רש״י כתב זאת בהסתמך על דברי חכמים בגיטין עה. בהלכה: רמב״ם הלכות גירושין פרק יא, הלכה כו: ״כמה זמן היניקה כד חודש, חוץ מיום שנולד בו ומיום שנתארסה בו״.

בשו״ע אהע״ז סי׳ פב: ״נדרה שלא להניק את בנה – כופין אותה ־מניקתו עד שיהיה בן כד חודש, אחד זכר אחד נקבה״. בסעיף הדן בגרושה

– תקופת ההנקה היא כד חודש. וכן באשר למעוברת ולמינקת חבירו, מותר לו לשאתה עד שיהיה הולד בן כד חודש (שו״ע, אהע״ז, סי׳ יג, ס״ק יא). בשו״ע, יור״ד, סי׳ פא, ס״ק ז: ״ותינוק יונק עד סוף ד שנים״. כלומר זוהי תקופת ההנקה המירבית לבריא ולחולה.

בספרותם של תכמי צפון אפריקה מכרו תקומות שונות, מהן קצרות ומהן ארוכות

ר׳ יהודה עייאש מאלג׳יר כותב על אלמנה שבסוף ״יט חודש ללידת הולד גמלתו״ (׳בית יהודה׳, אהע״ז, סי׳ יה).

במרוקו כד חודשי יניקה. ר׳ יעקב אבן צור כתב בתשרי תק״ה (1744) על אשה שהניקה ב׳ שנים (מוצב״י, ח״ב, סי׳ לב). וכך גם ר׳ יעקב בירדוגו ממכנאס (׳שופריה דיעקב׳, אהע״ז, סי׳ פה), ור׳ חיים טולידאנו (׳חק ומשפט׳, סי׳ קעג, דף נה ע״א).

בספר התקנות של קהילת פאס שנערך על ידי ר׳ אברהם אנקאווא, מופיע הסעיף הבא:

כשתשאר האשה מעוברת באלמנות או תהיה מינקת את ולדה שתהיה ניזונית מראש ממון ותהיה מחוייבת האשה הנזכרת להניק את בנה ארבע ועשרים חדשים (׳כרם חמר׳, ח ״ב, סי׳ יו״ד).

גם ר׳ משה מלכה, בן המאה ה־20, כותב על כד חודשי יניקה (׳מקוה המים׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ סז).

לעומת זאת, בתשובות ר׳ ש״י אביטבול מסופר על אם שבשנת תקנ״ג (1793) גמלה את תינוקה ואת זה של אחותה, אחרי יד חודש ״וממסמסת להם בביצים וחלב ומיני קמחים״, כלומר, הוסיפה לתינוק מזון אחר(׳אבני שי״ש׳, ח״א, סי׳ לד. הביטוי ״ממסמסת ליה בביצים וחלב״ מבוסס על יבמות מב, ע״ב).

ר׳ רפאל חיים משה בן נאיים כתב על אשה שגמלה תינוקה אחרי עשרה חודשים (׳רחמים פשוטים׳, אהע״ז, דף טו).

לדברי הרב דוד עובדיה מצפרו, תקופת ההנקה המקובלת היא שנה וחצי. הוא הסתמך על דברי ר׳ ש״י אביטבול הנ״ל (אבני שי״ש, ח״א, סי׳ לד). הוא הוסיף שנשים רבות גומלות ילדיהן בגיל שנה. לעומת זאת, ״נשים המחבבות ילדיהן ומפנקות אותם היו מאריכות את תקופת ההנקה״. וכפי שאביו של הרב עובדיה סיפר לו, בצלא [׳חדר׳] היו ילדים בגילים שש עד שבע שאמותיהם המשיכו להניקם בהיותם בנים יחידים (דוד עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, ח״ג, עמ׳ 88, 352).

לפי חוות דעת רפואית. ר׳ שאול אבן דנאן מציג עמדה מודרנית. הוא כותב כי ״יפה לעשות זמן ההנקה על פי רופא לפי מצב בריאות היונק והמינקת, דעת רבותינו, מעשים בכל יום״. הוא רואה בדבר נורמה מקובלת במאה ה־20 (׳שנה שאול׳, דף פג, ע״א, סי׳ ה).

נסים קריספל שעלה ממרוקו מספר על אמו שילדה עשרים ילדים, הניקה ללא הפסקה, וילדיה נגמלו בגיל שלוש. הוא עצמו ינק מעל שנתיים (1997, עמ׳ 38)

בג׳רבה היו האמהות מיניקות ללא הגבלת זמן. הן האמינו כי ככל שתקופת ההנקה ארוכה יותר, כן ייטב לתינוק (חדאד, תשל״ט, עמ׳ 24).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה—2005-עמ' 123

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו – הבחנה בין זכר לנקבה-2005

תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו – הבחנה בין זכר לנקבה

לפי תקנות המגורשים בקהילת פאס, שעברה שני שלבים, האב חייב לשכור מינקת ״הן לבנו הן לבתו עשרים חדש״. בהמשך נאמר כי חל שינוי ״ראינו לתקן שההנקה לנקבה תהיה שמונה עשר חדש ולזכר עשרים חדשים״. חתומים על התקנה שני חכמים (׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ כו, דף ה ע״א).

וכך מופיע בנוסחאות אחרות של התקנה בנידון: ואם מתה האשה, הבעל חייב להשכיר [לשכור] מינקת לבנו עד עשרים חודשים ולבתו עד יח חודשים. נראה דזה דוקא אם מתה היא, אבל אם מת הבעל, צריכה להניק לבן כד חודש ולבת יח חודש (רפאל בירדוגו, ׳תורות אמת׳, דף פג, ע״א).

אם מתה האשה והניחה ולד קטן שעדיין צריך לינוק, מכריחים בית הדין לאב להשכיר [לשכור] לו מינקת עד שיהיה הולד זכר בן עשרים חדשים והנקבה בת שמונה עשר חדשים (יעקב בן מלכא, ׳נר מערבי׳, סי׳ לב).

ר׳ חיים משאש הביע תמיהה על ההבחנה בין תקופת ההנקה לבן לעומת הבת, כי הדבר מנוגד לתלמוד (׳לקט הקמח׳, דף קעו).

נימוק להבחנה בין זכר לנקבה. רחל אשתו של ר׳ דוד צבאח נתנה טעם להבחנה זו בעקבות תשובה שהשיב בתרצ״ד (1934): ״הזכר בשביל שהוא נימול ויוצא ממנו דם המילה לכן הוא חלוש, וצריך כד חודשים לינק כדי להבריא, לא כן נקבה לא חסרה כלום לכן די לה ביח חודשים, ואמרתי לה יישר כחך״(׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ פו, דף מג ע״ב).

החכם שלח את ספרו לר׳ יוסף בן נאיים, שמצא תשובה זו. הוא שיבח את חוכמתה של אשת ר׳ דוד צבאח, והוסיף נימוק אחר והוא: כי הנער לומד תורה והיא מתשת כוחו של אדם, לכן הוא צריך לינוק זמן ממושך יותר (׳שארית הצאן׳, ח״א, סי׳ ח, סג). הנקה של יח חודש נזכרת במשנה גטין פרק ז, משנה ו, כדעתו של ר׳ יהודה, לעומת דעת חכמים שגרסו שתי שנים, אבל ללא הבחנה בין זכר לנקבה.

האם אלמנה מניקה רשאית לעבור לעיר אחרת. על כך חלוקות הדעות בין שני חכמי שלוניקי המובאים על ידי ר׳ יצחק אבן דנאן, ״אם מת הבעל תוך זמן ההנקה והאלמנה רוצה ללכת לעיר אחרת, אין כופין אותה שתשב באותה העיר״. כך דעתו של ר׳ יוסף בן לב, ח״א כלל יא סי׳ נה, לעומת הרשד״ם [ר׳ שמואל די מדינה] בתשובותיו ח״א, סי׳ קכג: ״דכופין אותה לשבת באותה העיר עד זמן ההנקה״. בסיום תשובתו הוא כותב:

ואל תתמה שהרי אשה זו משועבדת להנקת הילדה הזאת ואינה יכולה להינשא מפני חשש שלא תעכור חלבה… כ״ש [כל שכן] שנעכבנה שלא תצא מן העיר אשר הילדה עומדת שם. והיא ג״כ אדעתא דהכי [בהנחה זו] נישאת מתחלה לילך שם להניק בניה ובנותיה. וכמו שבחיי בעלה לא היה יכולת בידה לומר לו שתוציא אותה משם (יצחק אבן תאן, ׳ליצחק ריח׳, דף טו,ע״א, אות ה).

קרובות משפחה מניקות

נשים שהניקו שני תינוקות. בתשובות ר׳ ש״י אביטבול מדובר על גרושה שהניקה את בתה ואת בן אחותה כי לא מצאו לו מינקת (׳אבני שי״ש׳, ח״א, סי׳ לד).

לפי פסק דין בשנת תמ״ר (1880) אשה גרושה הניקה את בתה ואת בן חברתה (יעקב בירדוגו, ׳עדות ביעקב׳, אהע״ז, סי׳ כח).

לפי מקור בשנת ישיש״ו(1866) תינוק אחד שמתה אמו תוך עשרה ימים ללידתו, והניקתו אחותה (ידידיה מונסונייגו, ׳דבר אמת׳, אהע״ז, סי׳ קלד).

סבתא הניקה נכדתה כשהאם נפטרה. אם האם נפטרה, אם אמה היתה מניקה את נכדתה. ״הבת הנז[כרת] לא הכירה אמה מעולם כי אם אמה שהיתה מניקה אותה ותהי לה לאומנת״(יעב״ץ, ׳מוצב״י׳ ח״א, סי׳ קסח).

מקורות נוספים על סבתא שהניקה את נכדתה: יוסף בירדוגו, ׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ פח. כך גם בגאבס שבתוניסיה כשהאם המניקה התגרשה, מסרה את התינוק לאמה להניק: (כלפון משה הכהן, ׳שואל ונשאל׳, ח״ב, אהע״ז, סי׳ ל, דף קח ע״ב).

תשלום דמי הנקה לאלמנה. בית דין בהרכב ר׳ יהודה בן עטר, יעקב אבן צור ור׳ שלום אדרעי דן בגובה התשלום להנקת תינוק שאביו נפטר, לאחר שבא כוחו של יתום מאב בא לבית הדין בקשר לשכר ההנקה שיש לשלם לאמו של תינוק. האם טענה שהסכום שקצבו לה להנקת התינוק בן שמונה חודשים, המתחיל ״להתחנך לאכול דגן וביצים וכיוצא״, אינו מספיק.

בפסק דין שנכתב באייר תצ״ב (1732) התחשבו החכמים לא רק בדמי ההנקה, אלא גם בהוצאות הכרוכות בהכנת מזון, כמו ביצים ולביבות עשויות מדגן ושמן ובורית, ״כי התינוק חלוש״. גובה התשלום נקבע עד חג הסוכות, ואחר כך ידונו מחדש. לא נאמר כאן מי ישלם לה (מוצב״י, ח״א, סי׳ קפז).

שכירת מיניקות

כתוצאה מחולשה פיסית של היולדת, מחסור בחלב, תמותת נשים בעת הלידה, או זמן קצר אחריה, נאלצו הבעלים למסור את התינוק לקרובה, או למינקת שכירה שתיניק את התינוק במקום האם. יש אזכורים במקורותינו כי הנקת תינוק שאינו של האם הביולוגית היא מעשה חסד, וכי קיים קשר רגשי בין התינוק ובין המינקת. במדרש תנחומא, מהד׳ באבער דף נח ע״ב: ״תחילתה של תורה חסד ואמצעיתה חסד, מנין? שנאמר ׳ותמת דברה מינקת רבקה׳ (בראשית לה, 8). כיון שמתה מה כתיב [באותו פסוק] ׳ויקרא שמו אלון בכות׳. והיה יעקב יושב ובוכה עליה״.

היו גם מיניקות שתבעו שכר על ההנקה והדבר לגיטימי. חכמי צפון אפריקה דנים במקרים כאלה. ר׳ שלמה אביטבול מצפרו דן במעשה זה: מכלוף אסולין כשנולד לו בן תכף מתה אשתו מסעודה בת ר׳ אהרן שלוש, ואמה, אשתו של ר׳ אהרן, היתה מניקה את הילד הנולד. השאלה שעלתה האם עליו לתת שכר הנקה. התשובה חיובית (׳מנחת העומר׳, אהע״ז, סי׳ יו״ד).

אשה באלג׳יריה במאה ה־19 אם לארבעה בנים, היתה מניקה בעצמה, וגם שכרה מינקת כי לא הספיק החלב שלה. בעלה נפטר ״והניח אשתו מעוברת ואחר מיתתו ילדה בן והניקה אותו מעט ימים, ומכח שהיתה חולה שכרה לה מינקת״ (מרדכי גיג, ׳מגן דוד׳, אהע״ז, סי׳ יד).

משאלה שנשאל ר׳ יוסף בירדוגו ניתן ללמוד שהיו נשים עשירות ומפונקות שהיה להן חלב, ובכל זאת שכרו מינקת. ״בדבר אשה שלא הניקה מעולם אלא על ידי מינקת כמו שרגילין בני משפחתה להיותם עשירים״ (׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ יז).

אשה פנויה הניקה. ר׳ שלמה בירדוגו כתב על ״אשה אחת פנויה המשיכה חלב מדדיה על ידי סמים ותרופות כדי להניק בן איש אחד שמתה אמו״ (׳די השב׳, אהע״ז, סי׳ ט).

אם האם חולה על הבעל לשכור מינקת. כך כתב ר׳ דוד צבאח, בהקשר לבעל שאמר כי ״כל זמן שאשתו חולנית יביא הבן אצלו לשכור לו מינקת כי מתפחד פן יהיה ניזוק ממה שיונק מדדי אמו, פן חס ושלום תדבקנו החולי של אמו״. אבל הדבר מחייב חוות דעת של רופא, שיאשר כי החלב שלה מזיק לתינוק (׳שושנים לדוד/ אהע״ז, סי׳ כח, דף יג ע״א).

יתום מאם מי ישכור לו מינקת – האב או אם אמו? ר׳ משה טולידאנו דן בתינוק שמתה אמו ורוצה אם אמו לגדלו בחיקה ותשכור לו מינקת. ואביו אומר אין לך רשות בבני, אני אגדלנו ואשכור לו מינקת. החכם הסתמך על שאלה זהה שנשאל הרשב״ץ (תשב״ץ, ח״א, סי׳ מ), ומסקנתו שהאב קודם לאם אמו(׳השמים החדשים׳, הלכות גיטין, דף לא ע״ס, סימן ד. ראו גם ידידיה מונסונייגו, ׳דבר אמת׳, סי׳ קלד).

בפסק דין שנכתב על ידי ר׳ שלמה בן שטרית בשנת תרל״ח (1878) מדובר באם שנפטרה והשאירה בת קטנה יונקת. בחלוקת הנכסים בינו ובין יורשיה ממשפחתה, מופיעות ההוצאות לשכירת מינקת, נוסף להוצאות קבורה ותכריכים שיש לנכות, לפני שמחלקים את הרכוש (׳עדות ביעקב׳, חו״ם, סי׳ קיד).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו – הבחנה בין זכר לנקבה-2005-עמ' 126

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר