הורים וילדים בהגות חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

מעוברת גרושה

היו מקרים שבעלים גירשו את נשותיהם בעודן מעוברות, לפי תשובה בשנת תרפ״ב(1922) (כלפון משה הכהן, ׳שואל ונשאל׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ לי).

במועצת הרבנים השלישית במרוקו שהתקיימה בשנת תש״י (1950), עלתה הצעה כי אם אשה גורשה בהיותה מעוברת, על בעלה לשלם לה ״בהסעדת הפרנסה לזמן העיבור כפי ראות עיני הבית דין״. ההצעה אושרה והוחלט כי ״יקצבו לשיעור ההסעדה הנזכרת חצי שומת המזונות הראוים לה״ (מ. עמאר, תש״ם, עמי 272).

לאחר שהתקבלה ההחלטה הנ״ל, היה מעשה באשה ששמונה ימים לאחר שהתגרשה הרגישה שהיא בהריון מבעלה. היא תבעה מגרושה דמי מזונות למשך כל ימי העיבור, כי אינה יכולה לעבוד, והוריה עניים. וכן לאחר הלידה האב חייב בפרנסת בנו. הבעל טען שמא התעברה ממישהו אחר. ר׳ משה ויזגאן דחה את טיעונו, ובאשר למזונות – החכם התייחס לתקנה הנ״ל שאם נתגרשה שלא מרצונה, על הבעל לשלם רק חצי מזונות לגרושה מעוברת (׳ויגד משה׳, סי׳ ו).

אמונות עממיות

חכם שכיהן בגאבס שבתוניסיה ובסוף ימיו בטריפולי כתב כמה פרטים מתחום האמונה העממית בקשר להריון, ולדבריו המנהגים מבוססים על ״חכמי הטבע״, למשל, כדי להתעבר עליה להיות שמחה:

אין האשה מתעברת אלא אם כן תהיה שמחה, כי הצער לאשה מכוץ האם שלה ואינה יכולה לקבל ולד, כמו שכתבו חכמי הטבע וסמניך ״אם הבנים שמחה״. ועל כן יזהר האדם בכבוד אשתו שאם לא יכבדנה תתעצב ודרך טבע שלא תתעבר.

הנחה זו סבירה, אבל יש פרט נוסף שגם הוא הסתמך על חכמי הטבע: לדבריו, אם היא מעוברת בזכר מרגישה בו לאחר מא ימים ואילו בנקבה ״אינה מרגשת כי אם לאחר פא יום, כך כתבו חכמי הטבע״ (יצחק חי בוכובזה, ׳לחם לפי הטף׳, דף מו). היתה אמונה שיש אפשרות להריון מעבר לתקופה הרגילה. ר׳ כלפון משה הכהן כתב על נשים שאמרו על יבמה שהיא מעוברת יד או טו חודשים, ״אלא שהעובר ישן ועל ידי איזה תרופות הוא מתעורר״ (׳שואל ונשאל/ ח״ו, אהע״ז, סי׳ קמד).

לשמירת האשה המעובדת היו אמצעים מיסטיים שונים. ר׳ רפאל אוחנא כותב שהיא ״צריכה שתשמור פיה בימי עיבורה שלא לאכול דברים המטמטמים את לב התינוק״(׳מראה הילדים/ דף סה ע״א). נשים פגיעות בתקופה זו כמו בעת הלידה, ועליהן להישמר מפני מזיקים ושדים (בילו, תשמ״ב, עמי 111-110). היתה אמונה שעליה להימנע מפגישה עם אנשים בעלי מום, או בעלי צורה לא נורמלית, מחשש שהולד יהיה פגום. אם היא רואה בעל כורחה אדם כזה, עליה לירוק על הארץ. לא הזכירו פירות שאינם מצויים בשוק, שמא תתאוה להם ולא תשיגם, וכתוצאה מזה תינזק. נמנעו מלהביאה למצב של רוגז, מחשש שמא תפיל עוברה (דוד עובדיה, ׳קהלת צפרו/ ג, עמי 83-81).

על כך נשאל ר׳ יוסף משאש: ״האם יש ממש בדברים אלו, או רק שיחת נשים זקנות״?

בתשובתו לקזבלנקה בטבת תשי״ז הסתמך בין השאר על ״גלינוס היוני הקדמון״, והחכם שמע דעתו של ״רופא מומחה שכן היא דעת איזה רופאים גם מהאחרונים״. אבל יש שלא חשו ויש גם מלעיגים (׳אוצר המכתבים/ ח״ג, סי׳ אלף תקץ).

עלייה לקברי צדיקים. בחודש התשיעי להריון היו נשים במרוקו שעלו לקברי צדיקים, וביקשו שהלידה תעבור בשלום וללא צער. כך נהגו בצפרו גם בימינו, כשהאשה התקרבה לחודש התשיעי, היתה עולה בימי חול המועד (א. מיוסט, 2000, עמי 95-94).

לפי מחקר סוציולוגי על יוצאי מרוקו במושב בישראל, נשים אינן מכריזות שהן בהריון. אבל הבטן הנפוחה היא מוצג חזותי שניתן להפגינו בהערכה. המבט של השכנות חשוב לאשה בהריון. בתקופה זו נשקפות לאשה סכנות שונות באמצעות שדים. להברחתם עושים הגברים במשפחה מעגל מיסטי כשהם מניפים חרבות סביב האשה לשמירתה.

אצל היהודיות בהרי האטלס, האשה בהריון חייבת להישמר מפני עין הרע ושדים. לשם כך היא נושאת קמיע מיוחדת על הצואר או בחגורה לשמירת התינוק שלא תפיל אותו. בעת ההריון חייבים לתת לה כל מזון שהיא מבקשת, והיא היתה עובדת עד עת הלידה.

הפלות

הפלות עלולות להיגרם כתוצאה מהתרגשות. במכתב מקהילת פאס לחברת כי״ח ביא אדר תר״ם (מרס 1880) עליה חתמו שמונה חכמים ותשעה פרנסים, מסופר על המצוקות שפגעו בקהילה ובקהילות אחרות. בין השאר נזכר כי יהודי זקן בשם אברהם אלעלוף נשרף, ובעקבות זאת אירעו פרעות ביהודי פאס. ההתרגשות גרמה לנשים להפיל, ״מחרדת מות ובלהות צלמות הפילו כמה הרות גם מנכבדי ארץ״ (א. בשן, תשנ״ב, עמי 219; הנ״ל, תשנ״ו, עמי 288-287).

נשים היו לעתים מפילות ולדן, אבל חכם במרוקו בן המחצית השנייה של המאה ה־19 טוען כי ״דרוב נשים יולדות ולד של קיימא״ (שלמה בירדוגו, ׳אם למסורת׳, דף כט ע״א).

אשה המפילה – עילה לגירושין. רמב״ם בהלכות אישות, פרק טו, הל׳ יב כתב: ״הפילה מונה מיום שהפילה, אם הפילה וחזרה והפילה שלוש פעמים הוחזקה לנפלים ושמא לא זכה להבנות ממנה ויוציא ויתן כתובה״. ר׳ שלמה אבן דנאן בן המאה ה־20, כותב על אב שרצה לגרש את אשתו בעודה מעוברת, וכדי להתחמק מתשלום דמי הנקה, טען ״שמא לא תלד אותו חי כשאר הילודים שרוב נשים מעוברות מפילות״. זו קביעה סוביקטיבית, וקשה לקבוע על פי דבריו אם אמנם יש יסוד מוצק להנחתו. אבל עצם העלאת טיעון כזה אומרת שהיו מקרים כאלה. במקרה הנידון, היה זה תירוץ כדי להתחמק מתשלום (׳אשר לשלמה׳, דף קלו ע״ב, אות יו״ד סי׳ ג).