ויהי בעת המללאח-יוסף טולדאנו-בנתיב לא ידוע מראשית התיישבות היהודים ועד הכיבוש הערבי
בנתיב לא ידוע
מראשית התיישבות היהודים ועד הכיבוש הערבי
עתיקות התיישבות היהודית במרוקו אינה מוטלת עוד בספק מאם כי נשתמרו ממנה עקבות מעטות ובתחום זה ההשערות מרובות יותר מן העובדות. אגדות מופלאות, עדויות מפתיעות, תגליות ארכיאולוגיות מרעישות, סיפורי עם שנשתמרו עד ימינו, קושרים מקדמה דנה את ארץ כנען עם אפריקיה, השם הקדמון של אפריקה הצפונית.
בחבל ארץ רחב ידיים זה שוכנת לה מרוקו בקצה המערבי, הרחק הרחק ממה שנחשב בימי קדם מרכז העולם. מערש התרבות, מהמזרח התיכון, נראתה תמיד מרוקו כקצה העולם המוכר שמאחוריו אין אלא הים האין סופי. על כך השם שנתנו לה הערבים " המגרב אל אקצה ", המערב הקיצון.
גבולות המדינה הענקית כאילו עוצבו על ידי הטבע כדי לשמור על אופיה הפראי והמבודד. במערב מאות קילומטרים של חוף בלי נקודות מחסה רבות ונוחות לשיט, מול האוקיאנוס האטלנטי. בצפון, מול חופי ספרד, הים התיכון שאינו מצליח להיות גשר למרות הקירבה. בדרום הים האכזר ביותר : ים החול של הסהארה, הגבול בין אפריקה הלבנה ואפריקה השחורה.
רק במזרח הטבע כאילו היסס ולא קבע ברמה החצי מדברית את קו ההפרדה עם מדינה השכנה, אלג'יריה. הגיאוגרפיה קבעה לא במעט ההיסטוריה, ועיצבה את אופיה המיוחד של המדינה, את מסורת ההסתגרות, הבדלנות, אהבת העצמאות גם אם במחיר התנתקות, שהיו תמיד מסימני ההיכר שלהמגרב.
מי הם התושבים הראשונים של צפון אפריקה, אותם ברברים שנתנו לחבל ארץ זה את שמו ההיסטורי, ברבריה ?. מעט מאוד ידוע לנו על מקורם וראשית התיישבותם. וחוק וידוע הוא כשאין להיסטוריה תשובות נחרצות, צומחות להן אגדות ובסיפורי מעשיות אלה לא נפקדה הנקודה היהודית. לפי אותם סיפורים, שהיו בעבר נפוצים הן בקרב היהודים והן בקרב עמי הארצות, מוצאם של הברברים…בארץ כנען.
לפי גרסה אחת חלק מתושבי ארץ כנען העדיפו מרצונם, בעת כיבוש יהושע, להעתיק את מקום מגוריהם לאיפריקיה. לפי גרסה שנייה לא מרצון אלא בכוח נושלו הכנענים ונאלצו למצוא מחסה באיפריקיה. ההיסטוריון הרומי מן המאה השישית, פרוקופיוס, יודע לספר שהפניקים שישבו מחידון עד מצרים, בראותם כי לא יכלו לעמוד בדרכם מערבה והגיעו עד עמודי הרקולס – עמודים אלה קיימים עד היום במיצר ג'יברלטאר .
לזכר מאורע זה הקימו מצבה עליה חרוט בלשון פניקית " אנו מאלה שברחו מפני יהושע בן-נון השודד ". מקום אנדרטה זו נע לפי המקורות מארץ הסוס במרוקו עד לוב והאי ג'רבה. בספרות העברית והערבית בימי הביניים הוכנס שינוי ולפיו הברברים – כנענים ברחו לא מפני יהושע אלא מפני צבא דוד : עד כאן רדף יואב בן צרויה שר הצבא אחרי הפלישתים.
השינויים בגרסאות מרמזים על מידת אמיתות כל הסיפור. אולם הן מוצאות חיזור בלתי צפוי במִלה שמסקרנת את החוקרים והיא " אמוזיג. זה השם שהברברים נותנים עד היום לעצמם והצליל השמי של השם ברור וגם מובנו הנובע ממיזוג והמרמז על יצירת האומה הברברית ממיזוג מספר עמים.
הפרופסור נחום סלוש, במחקרו המפורסם על ראשית ההתיישבות היהודית במרוקו, נותן למִלה מובן ומקור קרוב : הברברים – פלשתים בחרו לייחס את עצמם לגדול אויבי העברים : עמלק והמִלה אמוזיג היא רק שיבוש של עמלק.
מכל מקום דבר אחד נוכל ללמוד מאגדות אלה, והוא עתיקות יחסי הגומלין בין ארץ ישראל ואיפריקיה. אם נעזוב את תחום האגדה לתחום ההיסטוריה, נוכל לקבוע בוודאות שראשוני העברים הגיעו לחופי צפון אפריקה באוניותיהם של הסוחרים הפניקים, אנשי צור וצידון אשר ייסדו החל מהמאה האחת-עשרה לפני הספירה, שרשרת של נמלים לאורך חופי מאפריקה הצפונית בים התיכון והאוקיאנוס האטלנטי.
בתעודות קדומות מוזכר למשל שמו של נמל " שלה ", היא סאלי של ימינו, בו התנהל מסחר הזהב. בימי שלמה המלך היו כבר יחסי מסחר ראשונים ויש לשער שאותם ברבורים אבוסים שעבדי שלמה המלך הגישו לארוחות המלכותיות יום ביומו, היו עופות שהובאו מארץ הברברים. יחסי מסחר אלה קיבלו תנופה חדשה במאה השמינית לפני הספירה כאשר הפניקים הגבירו את אחיזתם בצפון אפריקה וייסדו את העיר קרתה על חוף תוניסיה של היום.
האימפריה הימית החדשה הייתה מודרכת אך ורק על ידי שיקולים מסחריים וצמצמה את אחיזתה לערי החוף מבלי לבקש לכבוש את פנים המדינות. מסיבה זו אפשר לדמיין שגם הסוחרים היהודיים הראשונים שהתיישבו בצפון אפריקה העדיפו את מרכזי המסחר, זאת אומרת הנמלים.
מספרם במרוקו היה קטן יחסית. אולם למרות זאת מתברר שהשפעת התרבות הפניקית הייתה הרבה יותר עמוקה והתפשטה גם הרחק מערי החוף. השפה הפניקית קנתה לה מרחב מחיה רחב ונשתמרה זמן ארוך לאחר נפילת האימפריה. בהשפעת קרתה נכנסה צפון אפריקה לתחום התרבות השמית ולפי מספר היסטוריונים דבר זה מסביר את ההצלחה שהייתה מאוחר יותר ליהדות בגיור חלק מהברברים.
במגרב מצאו היהודים תרבות שאינה זרה להם, אולי אחת הגלויות הקרובות ביותר למורשתם. אין לנו ידיעות ברורות, אולם יש להניח שמספרם של היהודים התחיל לגדול בחבל ארץ זו לאחר חורבן בית ראשון – 586 לפני הספירה -. ההבדל הוא שהפעם התגבורת הגיעה לא דרך הים, אלא דרך היבשה, דרך מצרים, לוב ותוניסיה.
על ריבוי זה נוכל אולי ללמוד בעקיפין ממסורת שבתלמוד ולפיה הגיעו עשרה שבטים לאיפריקיה : " עשר השבטים איפה הלכו ? מר זוטרא אמר לאפריקי " – מסכת סנהדרין. לא כל הקבנים הסכימו לקביעה זו, אבל אותה מחלוקת מלמדת שהיה ידוע על קיומן של קהילות יהודיות במגרב בימי קדם.
כיבוש וחורבן קרתה החדשה על ידי הרומאים 148 לפני הספירה, לאחר סדרת מלחמות ארוכות ביותר, פותח דף חדש בפני ההתיישבות היהודית. הסדר והשגשוג שמביאה האימפריה הידשה אשר הופכת את עמק צפון אפריקה לאסם התבואות של רומא, מושכים גולים יהודים במספרים עצומים למצרים ולוב, אולם גם קילוח קטן הגיע עד לקצה צפון אפריקה.
ויהי בעת המללאח
הפקס רומנה.
לא בנקל השליטה רומא את מרותה על הברברים כפי שמוכיח הפרופסור מרסל בן עבו בספרו " ההתנגדות הצפון אפריקאית לחדירה הרומית ". אולם לאחר ההתחלה הקשה הצליחה האימפריה להבטיח תקופה ארוכה של שקט ושגשוג כלכלי. אם בלוב ותוניסיה של היום יד השלטון הזר הייתה מורגשת בכל מקום, לא כך היה הדבר בקצה המגרב. הרומאים לא היו מעוניינים ליישב את הארץ אלא רק לשמור על גבולותיהם במזרח ובדרך לספרד.
נוכחותם הורגשה על כן רק באזורים מצומצמים בצפון, מסביבות פאס עד מיצר ג'יברלטאר. השפעתם התרבותית לא חדרה עמוקות ולא מחקה את העבר השמי – פניקי. אולם מספר חידושים שהוכנסו נקלטו יפה וביניהם עץ הזית, גידול החיטה ושיטות עיבוד מתקדמות. אחת המילם ששרדו מאותה תקופה עד ימינו היא " הקיסריה ", השוק המרכזי.
כבכל תקופת שגשוג ורגיעה, אנו עדים לגידול באוכלוסיה היהודית, בעיקר שרידי הקהילה מקרתה שהתפזרו מערבה. היהודים נהנו מחופש פולחן מלא כמו באזורים האחרים של האימפריה יהיו רשאים לשלם מס ולהעביר תרומות לבית המקדש בירושלים. גאוותם הייתה באזרחות הרומית שהוענקה להם. למרות שאין הוכחות משכנעות יש לשער שהיהודים ניצלו חופש זה כדי להפיץ את עיקרי אמונתם בין הברברים ולפי מקורות שונים, בהצלחה לא מבוטלת.
לפי מספר היסטוריונים היהדות היא שהכשירה למעשה השטח להצלחת הנצרות באפריקה הצפונית בדורות הבאים. לא כל המתייהדים קיבלו על עצמם כל עול המצוות והיו מתקרבים ליהדות בדרגות שונות. על בעיה זו נחזור ביתר פירוט בהמשך.
מספרם של היהודים בצפון אפריקה גדל מאוד לאחר חורבן בית שני – 701 לספירה -, במיוחד בלוב שם היו לגורם מדיני בעל תעמדה. לאחר נפילת מצדה ב – 73, ניסה אחד ממנהיגי הקנאים שברח ללוב, לעורר מרד נגד רומא בלבותו את רגשי המרירות של העם ושל הגולים, אולם נכשל בגלל הלשנת העשירים היהודים.
המרד היהודי האחרון ב – 115 שהתפשט מאלכסנדריה עד צלוב דוכא בדם ושבר סופית את מעמדה של יהדות זו ששרידיה התפזרו לכל עבר טיש לשער שחלקם המשיכו מערבה עד מרוקו. ברם, אם ההשפעה היהודית ירדה, נוכחותם לא פסקה כפי שמעידה התעמולה האנטי יהודית של ראשי הכנסיה באפריקה כמה דורות לאחר מכן.
על קיומו של קיבוץ משגשג במאה השלישית לספירה מעידות מספר תגליות ארכיאולוגיות. החשובה ביותר היא כתובת קבורה בלשון עברית שנתגלתה בראשית המאה בשרידי העיר וולוביליס.
" מטרונא בת רבי יהודה נח "
בשטח החורבות של אותה עיר נמצא גם נר ברונזה ומנורה טבועה בו. סבורים שהכתובת היוונית פירושה השם העברי שלום או שלם. לאחרונה נתגלו גם מה שחושבים לשרידי בית כנסת. גם בבית קברות בשלה ( סאלי ) נמצאה כתובת קבר יהודית. בשטח של תנז'ה נתגלו חרסים שטבועות בהם מנורות בעלות שבעה קנים.
בניגוד למזרח, הנוצרים הראשונים בצפון אפריקה לא היו יהודים אלא פגאנים ומתייהדים. ההצלחה המהירה של הנצרות באפריקה הצפונית מוסברת כאמור על פי מספר חוקרים על ידי החריש המוקדם שעשתה היהדות, אולם מסיבה זו דווקא חששו אבות הכנסייה מהתחרות היהודית. יש לזכור שאחר מגדולי הכנסייה בכל הדורות, אוגוסטינוס הקדוש, מוצאו מאלג;יריה, המאה החמישית., והעובדה שלאחר השתלטות האסלאם נמחק זכרה של הכנסייה לא צריכה להשכיח ההצלחה הגדולה והעצומה של הנצרות בקרב אוכלוסיית צפון אפריקה באותם הזמנים.
על כן כאשר הדת הנוצרית נהפכה בימי קיסר קונסטנטינוס – 380 – לדת הרשמית של האימפריה, פתחו אבות הכנסייה באפריקה ברדיפות כדי להצר את צעדי היהדות בקרב עובדי האלילים הברברים. נתפרסמו פקודות האוסרות עשיית נפשות ליהדות, נגד היהודים ונגד המתייהדים למחצה או לרבע הנקראים " יראי שמים ". אולם רדיפות אלה לא ארכו זמן רב כי בפתח עמדו הוואנדלים.
סובלנות הוואנדלים.
הכיבוש הוואנדלי – 430 – הביא בעקבותיו תקופה חדשה של הפוגה ורגיעה ליהודים ולכיתות הנוצריות הכופרות. הוואנדלים עצמם טעמו על בשרם את רדיפת הכנסייה הקתולית בגלל השתייכותם לכת האריאנים ונקמו את נקמתם בשריפות ספרי הכנסייה ובהחרמת רכוש אנשי הכמורה הקתולית.
לאחר כיבוש צפון אפריקה איימו הוואנדלים על רומט עצמהאולם נכשלו. שלטונם של הוואנדלים נמשך כמאה שנה עד אשר יורשי רומא במזרח, הביזנטים, בפקודת הקיסר יוסטין – 527 – עלו על אפריקה וכבשו את קרתיגני – 533 -, מה שפתח בפניהם הדרך הכיבוש מחדש של כל צפון אפריקה עד מיצר ג'יברלטאר.
חזרת הנוסח הקנאי ביותר של הנצרות פירושה היה רדיפות לגבי היהודים. הקיסר בהשפעת הכנסייה הוציא בשנת 535 פקודה האוסרת על היהודים ובני דתות אחרות לעשות נפשות לאמונותיהם, והמורה על הפיכת בתי הכנסת לכנסיות בכל רחבי צפון אפריקה ( הפקודה הוגבלה לצפון אפריקה ).
מאוחר יותר יצאה פקודה עוד יותר חמורה המוציאה את היהדות מחוץ לחוק ומחייבת את היהודים והוואנדלים להמיר את דתם לדת הקתולית. לגבי רבים הפיתרון היחידי היה נטישת הארץ ונדידה לארצות רחוקות או יותר קרובות כמו ספרד.
גזירות אלה לא כוונו רק נגד היהודים, הן פגעו בכל האוכלוסייה. השלטון הביזנטי במקום לפצח את הארץ עסק בשדידתה. הנרדפים חיפשו ומצאו להם מחסה בין שבטי הברברים החופשיים שהתייחסו אליהם באהדה. אפשרות זו למצוא מחסה בעת הרדיפות ואי יכולתו של השלטון המרכזי לרדוף אותם, מסבירה העובדה התמוה לכאורה שלמרות המצב הקשה מצאו דווקא יהודי ספרד בפרובינציה המאוריטניה טינגיאני – השם של מרוקו בעת ההיא – מקלט בפני רדיפת הכנסייה הנוצרית, בשנות 612 – 613 ו – 638 642.
אולם רדיפות אלה לא סיפקו את ראשי הכנסייה ובשנת 694 הועלתה האשמה חמורה נגד יהודי ספרד שנחשדו בקיום קשר עם אחיהם מאפריקה כדי למגר את שלטון הנוצרים בספרד. כישלון הקשר המדומה, סיפק עוד הזדמנות בידי הכנסייה להכביד את ידה על היהודים וראשיה התכנסו בטולידו כדי להוציא גזירות שוד ושמד נגד יהודי הממלכה אשר הביאו גלים חדשים של גולים למרוקו השכנה.
בואם של גולי ספרד העשיר בלי ספק יהדות מרוקו אשר בגלל ריחוקה הגיאוגראפי ואופיה המסוגר כפי שהסברנו, הייתה מנותקת ממרכזי התרבות היהודים. בגלל הרדיפות רובם גרו בכפרים בתוך השבטים הברברים ועסקו בחקלאות ובמלאכה.
הם היו רחוקים מחיי הרוח והפולמוסים שהתסיסו את היהדות כפי שמעיד הרב יעקב משה טולידאנו בספרו " נר המערב " " סופרים קדמונים סיפרו כי יהודי מאוריטניה בימים הקדומים ההם נבדלו בהרבה במנהגיהם ובאורחות דרכם, מיתר יהודי אפריקה ואסיה. עד ימי הרומאים והוואנדלים לא ידעו יהודי מאוריטניה דבר מההלכות שחודשו בבל ובארץ ישראל, והמשנה והתלמוד היו מוזרים להם, גם כן על ימי הפורים לא שמעה אוזנם.
והסיבה הזאת שהסבה להתבדלותם של יהודי מרוקו בתקופה ההיא, היא בעצמה הסיבה להעדר כל ידיעה על דבר מציאות אנשי שם וגדולי תורה בקרב יהודי מרוקו בימים הקדומים ההם, ועד כה לא נוגע אם היו במשך הימים ההם אנשי גדולי תורה ובעלי מדע ".
תקופת ההתבדלות זו תסתיים בסערה עם הכיבוש הערבי אשר פותח לרווחה את הארץ לזרמי התרבות, ומקץ מספר דורות תהפוך מרוקו מפרובינציה נידחת לאחד ממרכזי ומוקדי היצירה היהודית.
סוף הפרק הראשון מתוך הספר " ויהי בעת המללאח "
ויהי בעת המללאח. בצילה של פאס יוסף טולידאנו.
בצילה של פאס יוסף טולידאנו.
הדהירה הפנטסטית של האסלאם שזינקה מחצי האי ערב לא איחרה להתדפק על שערי צפון אפריקה ולהגיע עד קצה המערב. לא בנקל כבשה הדת החדשה את מדינות המגרב והכיבוש נמשך עשרות בשנים עד לסיומו המוצלח ששינה כליל את תולדות, אופי ותרבות מדינות אלה ובכך קבעה לדורות את גורל הקהילות היהודיות.
בסוף שנות השלושים של המאה השביעית, הגיחו שבטי ערב מן המדבר ויצאו לעולם הרחב בסיסמה המשולהבת , " אין אלוהים אלא אללה ומוחמד הוא שליחו ". לאחר השלמת כיבוש מצרים ב- 641, נפתחה הדרך מערבה ללוב, תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו. הפשיטה הראשונה בפיקודו של המצביא המהולל עקבא בן נאפע, עברה כמו סופה לאורך כל המגרב ונעצרה רק כאשר חיל הסוסים הערבי הגיע לגלי נים האטלנטי בסוף מערב ב-670.
אולם לאחר ההצלחה הראשונית נחלו הערבים כשלון חרוץ כאשר נסיך הנוצרי קוסילה ריכז סביבו צבא גדול ובאזור אלג'יריה, הביס צבא הכיבוש והרג את מפקדו. הפולשים הערבים נרדפו והונסו מעבר תוניסיה לכיוון לוב ומצרים. לאחר קבלת תגבורת יצאו פעם נוספת הערבים להתקפס שהסתיימה בתבוסה מוחלטת לכוחות הנוצרים-ברברים ולהריגתו של מנהיגם, קוסילה. בשנת 688. ואז התחולל המאורע שיותר מכל שלהב את הדמיונות, ספק עלילה הסורית, ספק אגדה : מרד הכאהנה.
מלכת האורס.
ההיסטוריונים הערביים כדי לפאר את ניצחונם, הגזימו אולי את תפקידה של אישיות מיוחדת זו, גם מלכה וגם חוזה, שאין דומה לה בכל תולדות המגרב. אין עוד ספק בקרב החוקרים באמיתות סיפור עלילותיה של המלכה היהודית, אם כי רבות האגדות שנרקמו סביבה, ובמקורות היהודיים אין זכר לקיומה.
לאחר שהביס את קוסילה ובני בריתו הביזנטים שעוד החזיקו בערי החוף של תוניסיה וכבש את קירואן ואת קרטאנגה, פנה המפקד הערבי חסאן אל-נועמאן מערבה ושאל : מי הו הגדול בין מלכי מהברברים ? וייגידו לו : הכהנה ובני עמה הג'ראוה.
שבט הג'ראוה השתייך לשבט הברברי הגדול של בני הזנאתה המתייהד או כפי דברי גדול ההיסטוריונים הערבים, אבן ח'לדון : וכן ייתכן שאחדים מבני שבט הברברים הללו האמינו בדת היהודית שקיבלו אותה מבני ישראל בזמן התרחבות ממלכתם לקרבת סוריה ושלטונם עליה, הוא יצא נגדה והגיע מסיאנה. אף היא יצאה לקראתו וילחמו בחוזקה. והמוסלמים נחלו מפלה בקרב והמון רבם מהם נהרג " . קרב זה התרחש כנראה בסביבות שנת 693.
הכאהאנה שלחה לחופשי את כל הערבים שנפלו בשבי כי לא הייתה מודרכת על ידי שנאה או נקמה אלא נלחמה למען שמירת עצמאות השבטים והמשך קיום חייהם החופשיים. בדרך זו קיוותה שהערבים לא יצאו למסע נקם חדש וכדי להוציא להם כל סיבה לשוב, היא הייתה סבורה שהערבים שבאו מהמדבר חמדו את ירק ועושר ארצה, היא החריבה את כל האזור הפורה המשתרע לאורך החוף על עריו שהוקמו במשך מאות בשנים על ידי הפניקים, הוואנדלים והביזנטים.
חורבן עצמי זה הרחיק ממנה את אוכלוסיית הערים המתורבתות יותר ויצרה חיץ בברית בין יושבי הערים, שרידי התקופה הביזנטית, והשבטים הברברים. כאשר ראו כך הערבים, לאחר חמש שנות המתנה, הם יצאו להתקפה נוספת שהסתיימה במות המלכה בקרב המכריע בהרי האורס ליד ביר הכאהאנה כנראה בשנת 698.
מסופר שלפני מותה היא יעצה לבניה להתאסלם ולהצטרף לערבים, מותה פתח סופית הדרך לכיבוש צפון אפריקה שהושלם חמעשה עם הצטרפות הברברים לערבים לכיבוש ספרד בשנת 711. אולם כאן נשאלת השאלה אם המלחמה שניהלה הכאהאנה נגד הערבים הייתה בעיקר מלחמתו של שבט יהודי או לפחות מתייהד, נגד הדת החדשה שרצו לכפות עליו ?. נראה שאין הדבר כך והתנגדות השבטים הברברים לא הייתה על רקע דתי, אלא כדי להמשיך בחייהם החופשיים ומשנאת כל שלטון זר יהיה אשר יהיה.
קשה להפוך את סיפורה של הכאהאנה לסמל ההתנגדות היהודית בצפון אפריקה לפלישה הערבית, כי אין עדויות אחרות להתנגדות מזוינת של היהודים לכיבוש הערבי. להיפך לאחר רדיפת הביזנטים נתקבלו הערבים כמשחררים. לפי מקורות נוצריים שיתפו פעולה היהודים עם הפולשים הערביים. לפי הרב טולידאנו ב " נר המערב " הערביאים שהתנהלו לראשונה, חיו עם היהודים ביחס ידידותי ונתנו להם לחיות באור ובמנוחה.
אין עדויות ממקורות יהודיים על אותה תקופה, אולם לפי המסורת היו אלה היהודים שעודדו את טאריק לפשוט על ספרד – על שמו נקראת המושבה ג'יברלטר, שיבוש של השם ג'בל טאריק ) כדי להציל את אחיהם מרדיפות הכנסייה ואלפי חיילים יהודיים השתתפו בכיבוש ספרד בהנהגתו של המצביא המהולל.
המפנה.
המלחמות במזרח על ירושת הנביא מוחמד הביאו בעקיפין למפנה קיצוני במעמד היהודים במרוקו וקבעו עד היום הזה את דפוסי הנוכחות היהודית במדינה.הכליף האגדי מבגדד, הארון אראשיד, שם קץ בשנת 791 למרד אחד מצאצאי הכליף עלי ( חתן הנביא מוחמד, אשר לקח את בתו פטימה ), מוחמד בן עבדאללה. אחד מששת אחיו, ושמו אידריס, הצליח לברוח משדה הקטל ומצא לו מקלט במצרים, אולם יד השלטון השיגה אותו והוא נאלץ לברוח מערבה עד שהגיע למגרב הקיצון והתיישב בין שבטי הברברים בצפון מרוקו באזור הרי הזרהון בו שוכנת העיר הרומית העתקיה וולוביליס ( וואלילי בערבית ). חלומו היה לנקום בשושלת העבסית ולשם כך רצה לבנות כוח מהשבטים הפראיים שזה עתה התאסלמו.
הוא בנה את אגדתו על ההתלהבות הדתית של המאמינים החדשים והשתמש בפנאטיות הדתית כדי להרחיב את בסיס שלטונו. הפתעתו הייתה גדולה בהגיעו למרוקו למצוא באזור הזרהון שבאים יהודים ונוצרים לצד שירדים של עובדי אלילים. תחילה ניסה להשפיע על השבטים היהודיים להצטרף אליו, אולם היהודים סירבו למרוד בעבסיים דורשי טובתם מכבר.
" בתחבולות תעשה לך מלחמה ", ומולאי אידריס הצליח במרמה לסכסף בין היהודים ונציב השלטון המרכזי, אבולאפיה, כפי שמסופר ב " נר המערב " " הם לחשו באוזני אבולאפיה כי היהודים התחברו אל אידריס והדיבה הזאת נכנסה בלב אבולאפיה, ומבלי לחכות לזמן מה, פקד על אנשי חילו להכות ביהודים והם עברו עד מהרה ויכו בחימה שפוכה את יהודי הערים האלה אשר בכיכר הצפוני של מחוז שאוויה.
גם את נשיהם וכל שללם בזזו להם. תרמית אידריס זאת אמנם כן הועילה לו, ובדמי האומללים ההם רכש את לב היהודים אשר חפצו לנקום בהעבסיים, ומבלי לדעת כי אידריס היה בעוכרם, נלוו אליו ויתעודדו להילחם איתו יחד נגד העבסיים. בראש צחנה יהודי גדול, עמד איש חיל ונשוא פנים, בנימין בן יהושפט בן אביעזר, נגיד עדת לודאליב, ויעורר את מחנהו כי יחרפו את נפשם לקחת נקם דם אחיהם…ושם התקרבו לבוא לתחנת חיל מוהאדי העבסיים : ואידרים והיהודים חנו בעמק אג'בלה ( מקום בין תיטואן וואזאן ).
והמלחמה ניטשה ביניהם ימים אחדים, במערכות רבות גברו האידריסים והיהודים וצעז ידם כי לחום נלחמו היהודים בגבורה ובחמת נקם, זאת הכיר גם שר צבא העבסיים, ולכן רצה לקרוע את היהודים מעל האידריסים, בזה הוא שלח למפקדי חיל היהודים כי אם יעמדו יד אחת במערכות האידריסים, יתגרה אז ביתר היהודים אשר עוד חיים בערי ממשלתו במזרח מרוקו….אך סוף סוף נשארו היהודים במערכה.
ירחים אחדים התנגשו פעם בפעם שתי המחנות ולרוב הייתה יד האידריסים והיהודים על העליונה ונפשות רבות נקרעו על ידי התגרות ההם מיד העבסיים, בכל זאת לא הקימו העבסיים את מחשבתם כנראה, להכות את היהודים בגלל היהודים האידריסים, אולי מפחד פן יעוררו עךיהם עוד יותר את חמת היהודים האידריסיים, ואולם כאשר באו האידריסיים והיהודים עד העיר מאדיונה ללכדה, עשו צזאת העבסיים בעורמה, ויציגו את היהודים יושבי מאדיונה מעל לחומה סביב, כי אם יחפצו יהודי אידריס להילחם יהיו יהודי מאדיונה המטרה לחיציהם.
כן בזה יכלו העבסיים לעצור בעד היהודים האידריסיים מלהילחם במאדיונה בראותם את אחיהם מוצגים לעינהם סביב החומה. גם האידריסים כאשר ראו היהודים נסוגו אחור, לא חפצו גם הם לגשת, אך אידריס הערום לא יגע רחם. ולכן הוציא קול בצחנה כי הרחק פרסאות אחדות נמצא מחנה אויב הקרב הבא לקראתם.
ויהי בעת המללאח..בצילה של פאס יוסף טולידאנו.
ועל ידי זה שלח חלק רב מחיל צבאו שבכללו נמנו כל היהודים האידריסים ללכת מול האויב המדומה ההוא אשר השמיע אדריס במחנה, כמובן רק הרחיקו יהודי אדריס ללכת, ואדריס עם החיל הנשאר הגיח על מאדיונה, ויהיו יהודי העיר שעל החומה הראשונים ליפול חללים. אז בגידה זאת בעם בריתו, שנודעה מיד אחרי כן בשוב היהודים האדריסים הוכיחה ליהודים לדעת את אדריס ומזימותיו.
אולם היה כבר מאוחר מדי. אדריס התחזק מספיק כדי לוותר על הברית עם היהודים ונהפך אויבם המושבע. בתערובת מרושעת של מרמה ושימוש בכוח הוא הצליח לשבור סופית את העצמאות המזוינת של היהודים ולשלול מהם את מעמדם הקודם של תושבים שווי זכויות.
טולידאנו
סופו היה גם כן מר – הוא מת מהרעלה על ידי אחד משליחי הארון אראשיד, אולם למרות שמלכותו נמשכה פחות משש שנים 188 – 793, הספיק פרק זמן זה להפוך על פיה העמדה היהודית במדינה כהגדרתו של הרב יעקב טולידאנו :
תבוסה נוראה, איומה ומשכללת הייתה התבוסה הזאת אשר בוסס אדריס את היהודים ארץ המערב במשך זמן קצר, תבוסה שלמה מדכאת נפש ומעציבה, תבוסה אשר אחריה לא נראה עוד אותם הרגשות של היהודים האדריסים, הלוחמים לבלי חת, ויהודי מרוקו נשארו לזחלנים, מקבלי מרות כל שלטון שיהיה, נפחדים ונמוגים וחברי אונים ".
תחת שלטונו של מולאי אדריס אולצו היהודים והנוצרים להתאסלם בכוח יותר מאשר בכל תקופה אחרת בתולדות המדינה. אלה שהשיגה ידם ברחו מתחום ממלכתו של המלך האכזר ומצאו להם מקלט בין השבטים הברברים בפסגות ההרים וגם בקרב אחיהם שישבו במספר רב בצפון מדבר הסהרה ובחבל הדרעא שם המשיכה להתקיים ממלכה יהודית חופשית עליה נדבר גם בהמשך. אולם בתוך הממלכה ברחבה שהשתרעה על כל שטח מרוקו של היום ועד תלמסאן באלג'יריה, כמעט ונמחקה כליל הנוכחות הנוצרית, ומכל הלא מאמינים רק קומץ יהודים נשאר לפלטה, אבל גם לזה היה מחיר.
מחיר הסובלנות : הד'מי
הקוראן מניח ביסוד המחשבה המדינית של האסלאם העיקרון של אפליה ברורה בין מאמינים – המוסלמים – ולא מאמינים – הכופרים בשליחותו של מוחמד. אם בדאר אל אסלאם – בית האסלאם – אין מקום לעובדי אלילים שחובה להכחידם או לאלצם להתאסלם, אך יש מקום לאנשי הספר, למאמינים בספר הספרים, התנ"ך.
היהודים והנוצרים יכולים לדור בחסות האסלאם כד'מים, בני חסות והאסלאם ערב לחייהם ולנכסיהם, בתנאי שיכבדו מספר תנאים שלרבות הימים הוגדרו במפורט במסמך הנקרא " תקנות עומר ".
העיקרון הראשון הוא שהד'מי מכיר בעליונות האסלאם ובנחיתות מעמדו כבן חסות המורשה לחיות בקריה המוסלמית, לא בזכות טבעית אלא כחסד. לעולם אינו יכול לטעון להשתוות למעמדו של המוסלמי שהוא ורק הוא אזרח מלא זכויות בקירית האסלאם.
הביטוי להכרת עליונות זו הוא תשלום המס מיוחד לבני עם הספר. מס הג'זיה, " הילחמו בהם עד שייכנעו וישלמו לכם מס – כניעה ויודו בשלטונכם ( הקוראן ). תפיסה יסודית זו המבוססת על יחסי אדון ובן החסות, על חוזה הגנה, ד'ימה, פתחה פתח לפירושים מחמירים או מקלים לפי התקופות והשליטים והצדיקה ברבות הימים הן דו קיום פורה והן גזירות שמד. יותר מתוכן התקנות היה חשוב ביצוען.
מגילת הזכויות המיוחסת לכליף עומר ואשר גובשה למעשה רק במאה האחת-עשרה, מבדילה בין התקנות שהפרתן מחייבת מיתה לבין אלה שאינן מבטלות את הגנת שלטונות האסלאם על חיי ונכסי הד'מי. שש הראשונות אוסרות בכל תוקף לגעת בקוראן מתוך היתול או על מנת לסלף את הכתוב בו : לומד דברי שקר או בוז על הנביא מוחמד : לדבר בזלזול על דת האסלאם : לגעת בכל נסיבה בנשים מוסלמיות : לעשות ניסיון כלשהו להדיח מוסלמי מאמונתו או לבסוף לסייע בצורה כל שהי לאויבי האסלאם.
עבירה על כל אחת משש תקנות אלה דינה ביטול ההגנה שבאמנת הד'ימה. שש התקנות האחרות , הבאות להבדיל בין מוסלמים ללא מוסלמים, הפרתן פחות חמורה ואינה מבטלת מאילה טמנת ההגנה וכל מטרתן להשפיל ולהפריד " חובת לבוש מיוחד ( צורתו נקבעה בכל מקום ובכל תקופה בצורה אחרת ) : איסור לבנות בתי כנסת או בתי מגורים גבוהים יותר משל המוסלמים : איסור לערוך בפומבי טקסי פולחן ( לוויות, תקיעת שופר ) : איסור לשתות יין ברשות הרבים או למכור יין למוסלמים " איסור לרכב על סוסים שהם בעלי חיים אצילים.
עם הזמן נוספו בכל מקום תקנות נוספות שמטרתן ברורה : להשפיל, להדגיש את המעמד הנחות. אולם החיים יותר חזקים מהתקנות וכאמור חומרת ביצוען הייתה שונה לפי טיב השלטונות. בכל זאת העיקרון הבסיסי של החסות, הנחיתות, לעולם לא סבל עוד הפרה.
תקנות אלה שהותקנו הן לגבי היהודים והן לגבי הנוצרים היו בתוקף במרוקו לאחר שלטונו של מולאי אדריס, כמעט אך ורק לגבי היהודים לאחר השמדת הנוצרים ובכל צפון אפריקה ד'מי נהפך לשם נרדף ליהודי.
יסוד פאס.
במותו לא השאיר מולאי אדריס כל יורש זולת אישה אחת הרה. לרבות הימים משל בנו שנולד אחר מותו וירש את שמו – אדריס השני – וממלכתו. ואחר בהרבה חילותיו ונתחזקה ממלכתו בידו, צר לו המקום בזרהון ויצא הוא וחילות לבקש מקום אשר יבנה בו עיר אשר תכליהו. והיה מסבב הנה והנה ( אבר צרפתי : אגרת יחס פאס ) .
בניגוד גמור לאביו, איש המלחמות, היה אדריס השני אוהב שלום ויצירה. אופיינית דרכו כאשר רצה להקים לו בירה ובמקום שבחר מצא שם שבטים יהודים, נוצרים ועובדי אלילים, עשה שלום ביניהם וקנה מהם את המקום עליו עומדת עד היום הזה העיר פאס. בניית העיר החדשה משכה אוכלוסיה רבה ואולי מרבוי זה באה המילה פאס כפי שמסביר הרב אבנר צרפתי : " טעם קריאת שם העיר םאס, אמרו שמולאי אדריס בכבטדו ובעצמו היה חופר ביסודות חומותיה ועשו לו מרא וחצינה של זהב ונקרא בערבי פאס ( מעדר ).
עוד אמרו כי קול המולת הפועלים היה נשמע, פאס, פאס, זה אומר תן פאס לחפור, וזה אומר קח פאס וכיוצא, אמרו כי בזמן הבניה היה יהודי אחד חופר מקום אחד לבנות בו חצר אחת ומצא צורת אישה משיש חקוק עליה זה המקום המין היום משנבנה אלף שנה ".
כדי למשוך תושבים לעיר החדשה העניק אדריס חלקות חינם ולקריאתו באו גם יהודים רבים לא רק מהסביבה הקרובה, אלא גם מארצות שמעבר לים, ספרד, מצרים, תוניסיה ( קירואן ) בבל ועד פרס. בתוך שמונה מאות המשפחות שהביא המלך מאנדלוסיה ושלוש מאות המשפחות מקירואן ביב רב מספרן של המשפחות היהודיות.
רק כמה עשרות שנים לאחר יסודה (בשנת 800 ), מנתה הקהילה היהודית לפי אומדנים בין 15000 ל – 45000 נפש. מס גולגולת השנתי, הג'זיה, הרקיע עד ל – 30000 דינרים, סכום נכבד ביותר המעיד על גודל ועושר הקהילה, מספר היהודים גדל עד כדי כך שהיו בה הרוב. העיר זכתה בפי המוסלמים לכינוי " בלאד בלא נאס " העיר ללא אנשים. אבל לא רק במספרים הצטיינה פאס אלא גם באיכות.
המפגש בין המעורבים והמהגרים מספרד, קירואן, פרס ובבל, מרכזי התורה של אותה תקופה, הביא לפריחה רוחנית ופאס נהפכה למרכז תרבות תוסס ותפסה מקירוארן את התפקיד של המרכז הרוחני של צפון אפריקה ואשר חשיבות השפעתו עבר בהרבה את גבולות המדינה.
ויהי בעת המללאח
תור הזהב הראשון.
המפגש באדמת המערב של המלומדים מספרד, קירואן , בבל, מצרים ופרס העניק לפאס מקום בכורה בעולם היהודי. בפאס צמחו הבלשנות והדקדוק העברי. הראשון שידענו את שמו בין חכמי המערב הוא רבי יהודה בן קורייש מהעיר תהארת ( כנראה העיר תיארת של ימינו הנמצאת באלג'יר לא הרחק מגבול מרוקו ) . בהגיעו לפאס ( בסוף המאה התשיעית, בסביבות 890 ) הוא יצא באגרתו במפורסמת כנגד מנהג שפשט בין חכמי העיר שחדלו מלהשתמש בתרגום הארמי של התורה בטענה שהכל מבינים עברית ואין עוד צורך בתרגום לשפה מתה.
באגרתו הוא מוכיח את חשיבות ידעת השפה הארמית ללימוד השפה העברית : " אגרת יהודה בן קורייש אל קהל יהודי פאס בעניין ההתעוררות ללימוד התרגום והחשק אליו והטובה שבתועלתו וגינוי הדחייה אותו ". בן קורייש טוען שהארמית מעשירה ומעמיקה את הידיעה במקרא ובהבנתו.
אולם לא רק הארמית אלא גם ידיעת השפה הערבית חשובה, כי שתי השפות נובעות מאותו מקור. רבי יהודה בן קורייש הניח את היסודות של הבלשנות העברית, והשפעתו הייתה רבה על המדקדקים שבאו אחריו לפאס והניחו את יסודות הדקדוק העברי : רבי דונש בן לברט הלוי ורבי יהודה חיוג.
אתת השכלתו רכש דונש בן לברט בפאס. אביו לברט הלוי התיישב בפאס עם המהגרים שבאו מבבל. לאחר התבגרותו הוא יצא להשלים את לימודיו, בתחילת המאה העשירית, בבל מפי זקנו הרב סעדיה גאון. אולם לשיא הגיע רק לאחר התיישבותו בקורדובה בה זכה לתהילה כמניח היסודות לדקדוק העברי.
יהודי פאס היו בקשרים הדוקים עם גאוני בלל וארץ ישראל כאשר תחנת הביניים הייתה העיר קירואן. לארץ המערב, נוסף במאה העשירית זרם חדש על ידי הגאונים מבבל שנלקחו בשבי ף הרב חושיאל בקירואן ורבי משה ורבי חנוך מקורדובה.
פאס הייתה נקודת המפגש והגשר בין בבל והמרכז החדש שהלך וקם בספרד. בדור של התמעטות הלימוד בבל תפקידה ההיסטורי של פאס היה כאילו להחזיק ולהעביר את לפיד היצירה היהודית למרכזה החדש בספרד. על גדולתם של רבני המערב בעיני גאוני בבל נוכל ללמוד מאגרתו של רבי שמואל בר חפני " גאון סורה אל אנשי פאס " שמואל הכהן ראש הישיבה של גולה…
אל העדת הקודש הדומה לאבן הראש המאירה בעשישית ובגודל נר נברשת הממהרת וחשה לקיים מצוות ולא בוששת בלא כלימה ולא בושה הקהילה המהוללת ההיא בכל יופי ונוי נכללת, היא עדת אלוהינו וסגולתו ולאומו וקהילתו החונה במדינה הגדולה היא מדינת פאס הישנה מקום התורה וגורן החוכמה ויקב התעודה המנדדים שינה לדרוש תורת ה'.
מרכז תורה אחר שהיה בקשרעם גאוני בלל באותה תקופה היה בדרום מרוקו, בעיר סג'למאסה, בירת תאפילאלת. בנאווה מדבר זה, נמל ההפלגה של אורחות הגמלים לסהרה ולאפריקה השחורה, שגשגו הסוחרים היהודיים ועסקו בקמח ובתורה.
בין דורו ועירו של לברט, היה רבי יהודה חיוג אשר נולד בפאס סביב שנת 900. הוא נחשב לאבי כל גדולי הדקדוק ומורם, עד שגם חכמי בבל הכירו בבכרותו : " לא ראינו מצד מערב טוב , חוץ מזה הספר ( שרשי החיוג ), שהוא יותר טוב מכל הטוב שבעולם. ועוד " כולנו משדי חוכמתו הניקנו, ומעושר תבונתו העניקנו , ומפרי פי שכלו אנו לוקטים, רבים דעתו שטים, והוא אשר פקח עינינו ולמדנו והועילנו וגדלנו והשכלנו בחוכמה הזאת ( רבי יונה בן גנח ).
אולם כדרך בן דורו, בן לברט וגם רבי יהודה לא האריך ימים בפאס והלך לקורדובה שם הקים דור שלם של תלמידים מפורסמים. עור רבנים גדולים עזבו את פאס באותה תקופה והם רבי שמואל הכהן אבן יאשיה שהתיישב בעיר גאנה אשר בספרד, רבינו נסים גאון בן שאהון התיישב בקירואן ובמשך שלושה דורות תפסה משפחת אבן שאהון עמדה בכורה באותה עיר.
יש להוסיף לגל עזיבות אלה לספרד גם את שם המשורר רבי יצחק בן כ'לפון אחד מחלוצי הספרות העברית. לא ברור הסיבה לגל זה של הגירה אולם ללא ספק השפיעו על כך המאורעות המדיניים שהתחוללו בממלכת פאס.
אכן בימים ההם, החל ממחצית המאה העשירית, התנהלו קרבות עזים על השלטון בפאס בין האדריסים ובין בני אומייה הספרדים מקורדובה שביקשו לזכות בארץ הזאת. אבל גם לאחר ניצחון האומייה לא שקטה הארץ והחל קרב בין השליטים החדשים ושושלת בני זירי ועם שבטי הזנאתה הברברים.
היהודים סבלו במיוחד כאשר נפלה פאס בשנת 1032 בידי השייך אבו חמל, מנהיג השבט הברברי בני איפראן שעשה שמות ברובע היהודי. לפי המסופר נהרגו אז מחצית יהודי העיר, ששת אלפים איש ויותר. מהאחרים לקח השייך את נשותיהם ואת רכושם.
למרות מלחמות ומאורעות אלה המשיכה פאס להיות מרכז מסחרי גדול ולפי הגיאוגרף הערבי בכרי ( מחצית המאה האחת עשרה ) היא הייתה " העיר הגדולה ביותר בנוגע למספר היהודים בכל המגרב. מכאן היו עוברים למסעיהם לכל ארצות העולם. אולם אט אט ירדה פאס מגדולתה בתחום היצירה היהודית ואת מקומה התחילה לתפוס הקהילה היהודית בספרד שכה ינקה ממנה.
החלום הספרדי : ממשלת אלמוראבטון.
" ההיסטוריה של מרוקו מתחילה עם המוראבטון " כתב ההיסטוריון הדגול פרסוי גוטייה. כוונתו הייתה שעם העלייה לשלטון של השושלת החדשה 1060- 1130 , מתגבשת סופית המדינה בגבולותיה ובאופייה של היום.. עם השליטים החדשים מנתקת מרוקו הקשר עם המזרח ומפנה את מבטה וחלומותיה לעבר ספרד, עד כדי כך שבעיני היסטוריונים רבים נתפשת שושלת המוראבטון כשושלת אנדלוסית.
הקשר בין מרוקו וספרד מתהדק וגם בזירה היהודית. הבכורה עוברת לספרד ומרוקו תחיה מאותה תקופה בצילה של יהדות ספרד כפי שמסמלים חייו של דגול הרבנים באותה תקופה, רבי יצחק אלפסי, כפי שנראה בהמשך.
עם הופעת המוראבטון מתחילה המחזוריות שתאפיין להבא את תולדות המדינה. צמיחה בדרום המדינה בקרב השבטים הברברים הפראיים של תנועה דתית, השתלטות על המדינה, צמיחה ושקיעה.
תנועת המוראבטון התחילה כתנועה דתית, חברתית וצבאית בקרב הברברים בעמקי הדרעה והסוס שבדרום מרוקו. אנשי ה " רבאט " ( כלומר מבצרים של חבורות דתיות ) התאחדו כדי לחדש את ימי הקדם של האסלאם כנגד האויבים מבחוץ והאפיקורסיות מבפנים. תחילה כבשו גדודי החיילים הנזירים את הנסיכות הקטנה סג'למאסה בחבל תאפילאלת בה הייתה קהילה יהודית גדולה ומשגשגת מכבר הימים.
לאחר שנתעצמו עלו צפונה בהנהגתו של יוסף אבן תאשפין אשר בשנת 1062 קובע את בירתו החדשה במראכש. נקודת הכובד של המדינה עוברת מהצפון לדרום. לאחר סיום כיבוש המדינה ( חלק מאלג'יריה 9 פונה יוסף אבן תאשפין ליעדו העיקרי, לעושר האגדי של אנדלוסיה.
מסופר שבצבאות מלך מרוקו שרתו יהודים רבים אבל גם בצבא אלפונסו היו חיילים יהודים במספר מכובד : " וכתב לו אלפונסו מלך הנוצרים, ( לכל מלכי הנוצרים יקרא אלפונס כפרעה וכו'… ) שיתחסד שלא לערוך עמו מלחמה ביום שבת שהוא חג ליהודים., ויש במחנהו אנשי חיל לרוב יהודים, ולא ביום א' שהוא חג לנוצרים " ( אגרת יחס פאס ).
ויהי בעת המללאח
נוכחותם של חיילים יהודים בצבא אבן תאשפין מעידה על היחס הטוב של השושלת החדשה לגבי בני ישראל אם כי מסופר שתחילה תבע המלך מהיהודים להתאסלם בהסתמכו על מסורת עתיקה. לפי אותה מסורת הסכים בזמנו הנביא מוחמד שהיהודים ישמרו על דתם וימשיכו לחכות למשיח בתנאי שאותו משיח יגיע תוך 500 שנה והנה הזמן הזה קרב ואין משיח באופק…שוחד והשתתפות במלחמה בספרד חיפו על האיחוד הנוסף בבוא הגואל.
ועד אז רבים מהחיילים העדיפו לא לשוב למרוקו, הוקסמו על ידי ספרד והשתקעו בה. הנהירה ממרוקו לספרד הייתה גדולה כפי שמעידה השתקעותו של גדול הרבנים באותה תקופה, רבי יצחק אלפאסי.
רבי יצחק אלפאסי נולד בעיירה קטנה קרובה לפאס, ושמה קלעאת – חמאד, סביב שנת 1033 ונמנה בין התלמידים הרבים שהלכו מארץ המערב לקירואן, מרכז התורה בצפון אפריקה, הוא היה תלמידם של רבינו נסים ורבינו חננאל.
בשובו לפאס נתפרסם כגדול בתורה ופנו אליו בשאלות הלכה מכל הערים והמדינות. שם הוא חיבר את ספרו " הלכות רבי אלפאסי " שנחשב לספר ההלכה הראשון בחשיבותו ובצורתו שלפניו נשכחו כל ספרי הלכות גאוני בבל שחוברו עד זמנו.
בהיות הרי"ף כבן שבעים שנה הוא נאלץ בעקבות הלשנה ( שתוכנה לא נודע ) לברוח ממרוקו ומצא מקלט בקורדובה ומשם נסע לאליסונה בה התקבל בכבוד מלכים ונתמנה לראש הישיבה. על תרומתו של הרי"ף יכתוב כמה דורות לאחר מכן הרמב"ם " וההלכות אשר עשה הרב הגדול רבינו יצחק ז"ל הספיקו בעד כל החיבורים ההם… מפני שהן כוללות את כל הפסקים והדינים שצריך אליהם בזמנינו זה…ואין תפיסה עליו בהם אלא בהלכות מועטות לא יגיעו עד עשר בשום פנים ".
המעבר ממרוקו לספרד של הרי"ף כפי שראינו לא היה יוצא דופן. מושלי המוראביטון, שהתעניינו יותר בספרד מאשר במרוקו, העניקו ליהודי ספרד חופש ודרור ומינו המוכשרים שבהם למשרות רמות בהנהלת המדינה.
זרם האנשים הידועים והדעות שטף את שני עברי מיצר ג'יברלטאר, אולם הכיוון היה ברור : רבים מיהודי מרוקו נספחו אל כנסת ישראל בספרד ששמה יכלו למצוא סביבה יהודית נכבדה וחברה יותר נעימה.
ולכן רק בזה נוכל לפתור את הפליאה, מדוע ואיך בתקופה בהירה כזו, בכל ימי ממשלת המוראביטון, לא מצאנו במרוקו זכר לאנשי שם וגדולי תורה בארץ המערב אז כי אם מעט מזעיר ממה שהיה צריך וראוי להיות בעת מאושרת כזאת, יקרת המציאות בחיי יהודי מרוקו.
אין ספק כי אנשים כאלה הלכו בעקבות רבם רבי יצחק ונסחפו בתוך הזרם של התושבים שזרם וסחף ברובו ארצה ספרד ( נר המערב ) .
אולם שלטונם הנאור של המוראביטון לא ארך יותר משני דורות וכבר בשנות העשרים של המאה האחת-עשרה התחילה להתפשט במדינה כמיהה למהפכה דתית שתשים קץ לשלטון המוראביטון ותמיט שואה על היהודים. אות מבשרת לבאות הייתה הופעתו של משיח שקר.
משיח השקר משה הדרעי.
על המאורעות שקדמו להופעתו של משיח השקר משה הדרעי והמסבירות את קליטות מסרו על ידי ההמונים אין לנו ידעה ברורה. ההיסטוריון חיים הירשברג בספרו , תולדות היהודים באפריקה הצפונית " קושר את המאורע לתעמולה הדתית של המהדי מוחמד אבן תומרת, שזעזעה בשנות העקרים – 1120 – את ערי מקורו ובמיוחד פאס ושכנתה מכנאס : מתקן הדת המוסלמית התווכח אז בפאס עם חכמי האסלאם על עקרונות הדת, ויחד עם תלמידיו יצא לנפץ כלי הנגינה שבשוק, ובאנדרלמוסיה זו מצאו נבואותיו של הדרעי על ביאת המשיח בליל הפסח אוזן קשבת.
על גרסה אחרת רומז ההיסטוריון הרב טולידאנו ב " נר המערב " וקושר בעקיפין את נבואותיו של הדרעי עם חורבן הממלכה היהודית האחרונה בארץ הדרעה, ארץ הולדתו של משה הדרעי כפי שמורה זאת שמו.
" כן בעת ההיא עת צרה וטהרס נורא ליהודים אשר בחבל וואד-דרעא,הנסיכות היהודית אשר עוד טפחה וגדלה, בעת ההיא קם איש קנאי וחפץ קרבות איברהים אלברדעי לגרגרי…והמשיך את מלחמתו עם היהודים היושבים במדינה לחזור עשרים שנה…אז שת לברדעי אל מרמה פניו, וישלח לראשי היהודים להציע לפניהם לכרות ברית שלום למחרת ביום השבת…
ראשי היהודים התפתו להאמין לדברי האיש הבוגד והרמאי וביום השבת פרקו נשקם…והמוסלמים מהרו והוציאו מתוך החול איש איש את נשקו ובשבט עברתם התנפלו על היהודים ויהרגו שבע עשרה אלך איש וטרפו ביהודי חבל וואד דרעה אנשים נשים וטף ".
אמנם אין כל אישור ממקור אחר על מרחץ דמים מחריד זה, אבל אם היה קורה היה בוודאי משרה באיש הדרעא משה את תחושת אחרית הימים. אם אין הסכמה על קיומם של מאורעות אלה בדרום המדינה, אין מחלוקת על עצם קיומו של האיש.
על נבואתו והאסונות שפקדו את יהודי פאס בגללו. העדות הנאמנה ביותר נמצאת באגרת המפורסמת של הרמב"ם שנכתבה כחמישים שנה לאחר מאורעות אלה, " אגרת תימן " שנשלחה ליהודי תימן כדי להזהירם נגד הנהירה אחרי משיחי שקר.
" וזאת אני מוסר כדבר של וואדי וידוע, כי לפני חמישים שנה בא מדרעה לארץ אנדלוס ללמוד תורה חכם מחכמי ישראל ושמו כמר משה דרעי, אחר כל בא אל בירת ארץ המערב כלומר פאס ונקהלו אחיון אנשי המקום, כי חסיד ומעולה וחכם הוא.
אמר להם : הנה המשיח קרב ובא והודיעני זאת בחלומי, היה ניבא נבואות ונתקיימו ככל אשר אמר, והיה זה האות אשר הוכיח בו לכל העם כי נביא הוא ללא ספק, ומשהאמינו רב העם כי דבריו אמת אמר להם כי יבוא המשיח שנה זו בליל הפסח וצווה אותם למכור את רכושם ולהתחייב חובות למוסלמים כל דבר השווה דינר בעדרים דינרים, וכשבא פסח ולא קרה דבר אבדו האנשים ההם והאיל ויצאו רובם מרכושם במעט מזער והחובות רבו על העם "
את נפשו מילט הנביא אשר יצא בשנת 1127 לארץ ישראל. אולם לעם הנשאר במערב במקום הגאולה במקווה באה השואה הנוראה ביותר בכל תולדותיהם.
מדרום תפתח הרעה.
ימיה האחרונים של שושלת המוראביטון עברו בשלווה על הקהילה היהודית. הנצר האחרון של השושלת, המלך עלי בן יוסף, הצטיין במיוחד באהבתו לבנייני פאר וקישט בהם את הערים מראכש, פאס ותלמסאן. את העיירה הקטנה מכנאס הפך למבצר ומרכז מסחרי בו התחילה להתפתח קהילה יהודית העוסקת במסחר ובמלאכה. אולם יורשו לא הספיק למלוך אלא שנתיים, המהפכה הדתית החדשה באה כסערה ומחקה את העבר.
בתולדות מרוקו נשמר זכרם של המייחדים כסמל לאחת מתקופות הזוהר, כשיאה של בסימבוזיה עם ספרד, כשעת פריחת הארכיטקטורה המורית. אולם בתודעת עם ישראל נשמר זכרה של השושלת הזו בצבעים של קנאות דתית, חורבן ושמד.
צמיחתה של השושלת החדשה אופיינית למחזוריות הקבועה בתולדות מרוקו. תחילתה כשושלת הקודמת, בניסיון לרפורמה דתית, לחזרה למקורות האסלאם, לטוהר ימי בראשית. חזקה במיוחד הייתה השאיפה לחזור לאחדות השם, לייחוד המלא של בורא העולם ומכאן שמה של התנועה, " תנועת המייחדים " , התנגדותה לפולחן הקדושים, " המרבוטים ", ולכל ייחוס גשמי או רוחני לאללה האחד והיחיד.
מייסד התנועה, מוחמד בן תומרת המהדי ( כלומר המונחה על ידי אללה ), החל להפיץ האמונה החדשה בדרום המדינה בשנים הראשונות של המאה ה-12. נסיונותיו לקומם את הערים, פאס, מכנאס, סאלי ומראכש עלו בתוהו ויורשיו ישמרו במיוחד טינה לבני מכנאס ובבוא העת ינקמו את נקמתם.
ההצלחה התחילה להאיר פנים לכת לאחר מות המהדי, כאשר יורשו, עבד אל מומין, ידע לצרף להתלהבות הדתית כישרון של מצביא יוצאי דופן. לראשונה הוא פעל בהרי האטלאס והעמקים הדרומיים. התאפילאלת ובירתו סג'ילמסה נכנעו סביב 1140 ובשנת 1145 נכבשה העיר והראן אשר באלג'יריה, אולם לא כיוון המזרח משך עבדול מומין. בשנת 1146 הוא כובש את פאס ומכנאס, ושנה לאחר מכן את מראכש ומשם הגיח לספרד וכבש את הערים הראשיות, סביליה וקורדובה.
ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו
בעת כיבוש העיר מכנאס התאכזרו במיוחד הפולשים באוכלוסיה, הן המוסלמית והן היהודית והרסו כליל את העיר וחומותיה. התלאות שעברו אז על הקהילה היהודית מתוארות במסמך הראשון הידוע על תולדות קהילה זו והמובא על ידי הרב יוסף משאש בספרו " אוצר המכתב " , ושהעתיק מכתב יד של הרב דניאל טולידאנו מן המאה ה-18.
" הראשונין היו מחבבין את הצרות, וכתבו על הספר בדיו, טיפה מן הים מהדברים הרעים שאירעו להם, ובפרט מתחילת האלף שעלינו, כאשר סיפרו לנו אבותי, שאין יום שלא הייתה בו קללה, חרב ודבר ורעב, ובשנת עברה דתת"ק – 1144 – ליצירה, היו מלחמות גדולות ועצומות בין המלכים, ונוספו גם אדומיים, ונחרבו כל הערים, וגם אנחנו שתינו ומצינו את כוס התרעלה, בארצנו ארץ טובה ורחבה מכנאס, כי ביום א' לחנוכה הובקעה העיר ונשסו הבתים, ונשרפו כל בתי חמדתה ואוצרותיה.
וכל בתי מקדש מעט שבתוכה, וכל הקהל נתנו לחרב ולשבי, ולכל מכה הכתובה ושאינה כתובה בספר התורה, ולא יספיקו ספרים לכתוב בהם קצת מן הקצת שעבר על נפשנו, וכל ספרי חמדתנו, וחיבורי חכמינו, וכל מה שכתבו סופרינו, כולם עלו בלבת אש השמיימה, יותר מחורבן בית המקדש, על אלה חשכו עינינו, יותר מממונינו וכספנו, והנשארים לפליטה.
כל החורף והם גולים ונידחים, ערומים ורעבים, בסוכות של קנים על פני השדה, עד יום א' של פסח, שאז חמלו עלינו, ושלח כרוז לבוא העיר, וביום השביעי של פסח התחלנו לחזור, והעיר כולה ערימות של עפר, ואנחנו רעבים לא חמץ ולא מצה, רק עשבי דדברא כבהמות, ובים אסרו חג קברנו המתים והספדנום מספר מר, ובחמלת ה' עלינו פתח לנו שערי אורה כל אותו קיץ ".
התאכזרות בקהילת מכנאס הייתה אופיינית להתייחסות המייחדים לכל הקהילות היהודיות בארצות כיבושם שהגיען בשיאם, עד לספרד בצפון ותוניסיה במזרח. טיהור דאר-אל-אסלאם חייב הסתלקותם של אחרוני הלא מאמינים. בפני היהודים הועמדה הברירה האיומה " האסלאם או המוות ".
בתי כנסת נסגרו, נהרסו או נהפכו למסגדים. הדי הרס הקהילות היהודיות בכל צפון אפריקה וספרד הגיעו עד לאירופה כפי שמעידה הקינה המפורסמת של המשורר רבי אברהם אבן עזרא על האור שכבה במערב, והמבכה את גורלם המר של הקהילות המפוארות, סג'ילמאסה, עיר הגאונים והנבובים, , מראכש , עיר המלוכה, פאס עיר תורה ומקרא, תלמסאן, מכנאס וסבתה, דרעא, תונס וג'רבה.
קינת רבי אברהם אבן עזרא, אשר מקונן הוא על חרבן קהלות רבות בספרד וצפון אפריקה, ועל יסוד השיר הזה כתב רבי דוד כהנא בקורות ראב"ע שלו כי " בשנת תצ"ח שפך ה', כל חמתו על הרבה ערי ספרד וערב וראב"ע ראה אז עני בשבט עברתו, כי הערבים הפראים והאכזרים התנפלו על היהודים, ומפני זה, וגם מפני שרבי יוסף בן עמראן איש חסדו של ראב"ע נפטר, לכן נסע לו ראב"ע בשנת ת"ק לרומא.
אֲהָהּ יָרַד / עֲלֵי סְפָרַד / רַע מִן הַשָּׁמַיִם
וּסְפֹד רַב / עֲלֵי מַעֲרָב / לַזֹּאת רָפוּ יָדַיִם
עֵינֵי עֵינֵי / יָרְדָה מַיִם
בכות עֵינֵי / במעיני / עַל עִיר אליונסה
בְּאֵין אָשֵׁם / לְבָדָד שֵׁם / הַגּוֹלָה שכנה
בְּאֵין סַלֵּף / עֲדֵי אֶלֶף / שָׁנִים, וְשִׁבְעִים שָׁנָה
וּבָא יוֹמָהּ / וְנָד עִמָּהּ / וְגַם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה.
בְּאֵין תּוֹרָה * וְאֵין מִקְרָא / וְהַמִּשְׁנָה נִטְמְנָה
וְהַתַּלְמוּד / כְּמוֹ גַּלְמוּד / כִּי כָּל הוֹדוֹ פָּנָה
וְיֵשׁ הוֹרְגִים / וְיֵשׁ עוֹרְגִים / מָקוֹם, אָנָה וְאָנָה
מָקוֹם תִּפְלָה / וְגַם תְּהִלָּה / לְבֵית תִּפְלָה נִתְּנָה
וְקָרַע זָר / וְגוֹי אַכְזָר / דָּת אֶל הַנֶּאֱמָנָה
לְזֹאת אֶבְכֶּה / וְכַף אַכֶּה / וּבְפִי תָּמִיד קִינָה
וְאֵין לִי דְּמֵי / וְאָמַר מִי / יִתֵּן רָאשִׁי מַיִם
וְרֹאשׁ אֶקְרָא / וּמַר אֶצְרַח / עַל גּוֹלַת אשבילייה
עֲלֵי נְשִׂיאִים / והקראים / בְּשֵׁמוֹת וַחֲכָמֶיהָ
וְעַל אֲצִילִים / וְהֵם חֲלָלִים / וּבְנֵיהֶם בְּשִׁבְיָה
וְעַל בָּנוֹת / וּמְעַדְּנוֹת / נִמְסְרוּ לְדָת נָכְרִיָּה
וְאֵיךְ עֲזוּבָה / מְאוֹד קורטובה / וּתְהִי כְּיָם שֶׁאִיָּה
וְשֵׁם חֲכָמִים / וְגַם עֲצוּמִים / מֵתוּ בְּרָעָב וְצִיָּה
וְאֵין יְהוּדִי / וְגַם יְחִידִי / בגאין גַּם אלמריה
וּמָיוֹרְקָה / וְעִיר מַלְקָה / לֹא נִשְׁאֲרָה שָׁם מִחְיָה
וְהַיְּהוּדִים / וְהַשְּׁדוּדִים / הֻכּוּ מַכָּה טְרִיָּה
לַזֹּאת אֶסְפדָה / וּמַר אֲלַמְּדֶהָ / וְאֶנְהֶה עוֹד נֶהִי נְהִיָּה
לְשַׁאֲגוֹתַי / בְּתוּגוֹתַי / וְיִמְאֲסוּ כְּמוֹ מַיִם
וְהוֹי אֶקְרָא / כִּמְצֵרָה / עַל קְהִלַּת סגלמאסה
וְעִיר גְּאוֹנִים / וּנְבוֹנִים / מֵאוֹרָם חָשַׁךְ כִּסָּה
וְשָׂח עַמּוּד / וְהַתַּלְמוּד / וְהַבְּנִיָּה נֶהֶרְסָה
וְהַמִּשְׁנָה / לִשְׁנִינָה / בָּרַגְלַיִם נִרְמְסָה
וְעִיר מְלוּכָה / וְהַנְּבוֹכָה / מראכס המיֻחַסָה
עֲלֵי יְקָרִים / מִדְּקָרִים / עַיִן אוֹיֵב לֹא חַסָּה
אֲהָהּ אֶפֶס / קְהַל פאס / יוֹם נָתְנוּ למשסה
ואי חוֹסָן / קָהָל תְלמְסֶן / וְהַדְרָתָהּ נָמַסָּה
וְקוֹל אָרִים / בְּתַמְרוּרִים / עֲלֵי סבתה ומכנסה
וִסּוּת אֶקְרְעֶהָ / עֲלֵי דרעה / אֲשֶׁר לִפְנִים נִתְפְּשָׂה
וּבַיּוֹם שַׁבָּת / וּבֵן עִם בַּת / שָׁפְכוּ דָּמִים כַּמַּיִם
וּמַה אֶעַן / הֲכִי לְמַעַן / חָטָאתִי זֹאת הָיְתָה
וּמֵאֵלִי / צוּר חֵילִי / רָעָה עָלַי כָּלְתָה
לְמִי אֶשְׁבֹּר / וְגַם אֲדַבֵּר / וְהַכֹּל יָדוֹ עָשְׂתָה
וְהָם לִבִּי / בְּתוֹךְ קִרְבִּי / עַל נַפְשִׁי אֲשֶׁר עֻוְּתָה
וּמֵאַרְצָהּ / מָחוֹז חֶפְצָהּ / לְאֶרֶץ טְמֵאָה גָּלְתָה
וְנִכְלְמָה / וְנֶאֶלְמָה / לְסַפֵּר תְּלָאוֹת רָאֲתָה
זָעַם כְּאֵבָהּ / וּבְלִבָּהּ / לַחֶסֶד צוּרָה קִוְּתָה
לְצַוֵּת פְּדוּת / וּמַעְבָּדוֹת / כִּי בְּצֵל כְּנָפָיו חָסְתָה
בְּבֵית כִּלְאַיִם / בְּכָל עֵת אִם / זָכְרָה שְׁמוֹ אָז חָיְתָה
וְרַק בְּכִיָּה / עֲלֵי לֶחְיָהּ / בְּיָד אָצַה אֲשֶׁר קַשְׁתָּהּ
מְאֹד תִּירָא / עֲדֵי יְרֵָא / אֱלֹהִים מִשָּׁמַיִם
גזירות אלה, לו נמשכו באותה קנאות היו מוחקות עד זכר בני ישראל באדמת המערב. אולם למרבה המזל כבר בסוף ימיו, שינה הצורר עבדל מומין את טעמו כלפי שארית הפליטה וכנראה כך גם נהגו יורשיו אחרי מותו בשנת 1163.
השריד המעיק ביותר מתקופת האימים היה קיומם של רבבות יהודים שנאלצו להמיר את דתם כדי להציל את חייהם. הם נאלצו להמשיך ולחיות כמוסלמים כלפי חוץ. כדי להבדיל אנוסים אלה מבין המוסלמים הטהורים נצטוו ללבוש בגדע עדי נתעבים. בסיכומו של דבר נראה שהסערה העזה לא הצליחה לעקור מהשורש את הנוכחות היהודית במערב, אולם השרידים שנשארו לא הצליחו להוציא עוד מתוכם חכמים וגדולי תורה. האור כבה במערב והאור היחידי שזהר באותה תקופה בא מספרד.
יהי בעת המללאח- י.טולדאנו
הרמב"ם בפאס.
העובדה שסביב שנת 1160, כשלוש שנים לפני מות מייסד המייחדים, בחר אביו של הרמב"ם, רבי מימון לעזוב יחד עם בני משפחתו את ספרד והתיישב בפאס, היא עדות לשיפור תנאי הביטחון, כי אם לא כן הוא לא היה מסכן את נפשו. גם חחי הרוח לא פסקו לא כי התדלדלו מאוד.
הרמב"ם למד אצל הרב המפורסם רבי יהודה הכהן אבן סוסאן ( שאבותיו כפי שמעיד השם באו מפרס . באותם הימים ישב בפאס המשורר המהולל רבי יהודה בן עבאס. נראה אם כן שלא נשקפה עוד סכנת חיים ליהודי המדינה, אולם סכנת המחקות היהדות מחוסר לימוד הייתה יותר מוחשית כפי שמעיד הרמב"ם באגרותיו.
הסכנה המיידית הגדולה ביותר הייתה בעייתם של האנוסים שבלבם שמרו אמונים ליהדות וכלפי חוץ התנהגו כמוסלמים לכל דבר. הסכנה גדלה עוד יותר כאשר התחילה להתפתח השקפה שאסונות אלה הם האות לבוא חבלי המשיח ואין לדחוק את הקץ ולחזור ליהדות עד לבור משיח גואלינו.
כנגד דעות אלה יוצא רבנו משה באגרתו המפורסמת " אגרת השמד "" " ולא יעמוד בשום פנים במקום השמד. וכל העומד ומחלל שם שמים והוא קרוב למזיד. אבל אלה שמסיתים עצמן ואומרים שיעמדו במקום עד שיבוא מלך המשיח זאת אומרת לארץ המערב ויוצאים ויוליכם לירושלים, איני יודע איך לבטל מהם זה השמד ".
הסכנה שבדעות כאלה הביאה את מנהיג הקהילה, הרב יהודה הכהן אבן סוסאן, רבו של הרמב"ם לכנות האנוסים " עם טמא שפתיים " והרבה להוכיחם ולטעון שמי שחפץ באמת להישאר יהודי עליו להגיד זאת בגלוי, ואם יש צורך לקדש את שם האלוהים ברבים.
ואמנם כך נהג הוא בעצמו שנים לאחר מכן כאשר התחדש מסע השמד ובחר למות ולא להודות שמוחמד הוא שליחו של אללה.
כנגד זה גרס הרמב"ם כי גם אם אנוסים הם ישראלים גמורים הם, ויש להם חלק בכל היעודים והתקנות אשר לכל ישראל. המסקנה המתחייבת מדבריו וממעשיו הייתה שיש לעזוב את הארץ שבה כופים את היהודי לעבור על מצוות דתו " " אבל לא יעמוד במלכות אותו מלך, אלא ישב בביתו עד שיצא, ואם צריך למעשה ידיו יעשה בסתר עד שיצא ".
ב-1165 עוזב הרמב"ם את פאס ומתיישב בקהיר. כל עשו כמצוותו תלמידו המובהק רבי יוסף בן יהודה עקנין וכן המשורר רבי יהודה בו עבאס וכך עשו רבים אחרים שהתפזרו לכל עבר והעשירו בחוכמתם את קהילות ישראל במצרים, בטריפולי, באי סיקיליה, באיטליה ובארץ ישראל בהשאירם במרוקו קהילה גלמודה ומדולדלת. דף חדש נפתח בתולדות היהודים במערב.
הנר לא כבה אבל אורו עומם ותעבור תקופת התאוששות ארוכה עד שיזרח מחדש עם קליטת מגורשי ספרד.
התאוששות תחת שלטון בני מרין.
השלטון שקם בסערה לא איחר להתפורר מבפנים. ואז חוזרת על עצמה אותה מחזוריות אופיינית של התנוונות ושקיעה שההיסטוריון הערבי המפורסם, אבן ח'לדון, ניסח אותה כחוק סוציולוגי לפיון משך חייהן של שושלות הבדווים מוגבל לארבעה דורות. ( אגב בספרו הנהדר של אבן ח'לדון " אקדמה למדע ההיסטוריה, מקדיש המחבר פרק נכבד לתופעה זו, בהזדמנות אביא זאת בפניכם מתוך הספר )
התבוסה הנוראה שהנחילו הצבאות הנוצריים ב – 1212 בקרב, נוס – דה – טולסה, לצבאו של בנו של מוחמד אל נאצר, מנוצלת כשעת כושר על ידי יריביו לקרוע לגזרים את האימפריה שהקים עבדל מונין. חבל צפון אפריקה שאוחד לראשונה על ידי המייחדים התפורר לשלוש חבילות המקבילות בערך לשלוש המדינות של היום, תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו.
אין ידיעות רבות על מצב היהודים בתקופה ארוכה זו שזכתה בפי ההיסטוריונים לכנוי " מאות האפלה ".
פיצול מדיני זה היה נוח ליהודים כי כלל הוא בהיסטוריה היהודית שאין יותר מסוכן משלטון כל יכול המושל על כל החבל. הקהילות היהודיות התחילו להתפתח מחדש לא רק בערי הפריפריה, בסאהרה ובכפרי האטלאס, אלא גם בלב לבה של המדינה המרינית , פאס, ובערי הנמלים שהתחילו לפרוח מחדש, סאלי, אספי, אזמור, ארזילה ולעראיש.
כפי שכבר סיפרנו העביר מייסד השושלת מולאי יעקב יוסף 1269 – 1286 את בירתו ממראכש לפאס. כאשר בשנת 1276 בנה לעצמו את העיר החדשה הנקראת עד ימינו בשם זה, פאס אל – ג'דיד, הוא הרשה ליהודים להתיישב ליד ארמונו כדי להנות מהגנתו. בנו יוסף 1286 – 1307 פותח עידן חדש של יהודי החצר.
לפי המקורות הערביים נמנו יהודים אחדים בני משפחת רוקאצה בין החצרנים של הסולטאן ועמם היה " מבלה את עיתותיו בנעימים ". יועצו הקרוב והאהוב היה אחד מבני משפחה זו ושמו חליפה בן חיון ותוארו היה הממונה על בית המלוכה. חזיון זה של יהודי כאיש סודו של המלך קומם את החצרון המוסלמי שהצליח לבסוף להשניאו על אדונו וסופו של היועץ היהודי ובני משפחתו היה למיתה משונה.
בתחום הכלכלי פאס מקבלת תנופה אדירה ולפי תיאורי נוסעים זרים הייתה ל " מחסן העולם " וההיסטוריון הערבי אבן ח'לדון מחזק תיאור זה ומחשיב את העיר כאחד ממוקדי צפון אפריקה כולה. בחיי המסחר אלה תפסו כמובן היהודים, בגלל קשריהם עם אחיהם באירופה ובאסיה, מקום נכבד.
עם השפע הכלכלי חוזר העיסוק בחיי הרוח, בלימוד התורה ושוב אנו פוגשים על אדמת מרוקו גדולי תורה כפי שמעיד רבי יוסף בן כספי בספרו " ספר המוסר " : " אן יחייני ה' אז אעבור ואסע לממלךכת פאס כי לפי שנשמע נמצאים שם אנשים רבים בעלי חוכמה ודעת ".
רבני המערב התכתבו עם גדולי הדור בספרד כפי שמעידה ההתכתבות ביו גדול מורי ההלכה בברסלונה, רבי שלמה בן אדרת עם חכמי פאב רבי דוד בן זכרי מת ב – 1287, ובנו רבי משה ורבי יצחק בן ממימון בן אלחנן מהעיר תאזה. בדור שלאחר מכן היבול היה יותר מבטיח. נזכיר רק את המפורסמים ביותר. רבי נסים בן מלכה, מקובל גדול מחברו של ספר " צניף מלכות, סביב 1360, ובנו רבי יהודה מקובל ופילוסוף שספריו אבדו.
ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו-בצילה של פאס -פרק שני
עוד בעיר פאס הרב יוסף הכהן אבן סוסאן מייסד הישיבה הגדולה. חיי הרוח האלה יכלו להתפתח עוד יותר אילו משכה אליה מרוקו חלק יותר גדול של גל המגורשים שעזב את ספרד בשנת 1391. רוב היוצאים בחרו אז להתיישב במדינות השכנות ובמיוחד באלג'יריה, כנרה בגלל הידרדרות המצב המדיני במרוקו.
רק קומץ קטן מסיביליה ובניהם משפחות כהן סקאלי ומרסיאנו התיישב בעיירה דבדו במזרח מרוקו. גם אלה שבכל זאת הגיעו למרוקו לא איחרו לצאת בחזרה לכיוון ארצות יותר סובלניות ומכניסות אורחים. המפורסם שבהם, רבי אפריים אנקווה ( אלנקווה, בנו של ברי ישראל הקדוש שנהרג על קידוש השם בטולדו באותן פרעות של שנת 1391, השאיר לנו עדות על קושי בקליטה במרוקו, שהביאוהו לקבוע את אהלו בעיר תלמסאן שם נתפרסם כקדוש וקברו נהפך למוקד לעלייה לרגל.
" וכבר קרה לי אני עצמי, בהיותי בעיר מראכש ביקשו ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת אחר סעודת הבוקר בבית הכנסת, וילכו הקהל עמי ועברנו על שער המושל אשר בעיר, והיה שם שוער אחד כושי ונתקנא מכבוד הקהל אלי ויצא לקראתי בחמה גדולה ושבט אחד גדול להכות אותי ובראות הזקנים שעמי שהיה יוצא לקראתי נשתטחו לפניו ופייסוהו ולא הכה אותי , וישנתי ואראה בחלומי העבד הכושי מכני וישבור את זרועי ואצעק.
המלאח הראשון.
קיומה ועושרה של הקהילה היהודית בפאס הבירה היה לצנינים בעיני הקנאים המוסלמים. השפעתם גדלה מאוד עם התפוררות השלטון המרכזי. בשנת 1421 לאחר מות הסולטאן מוחמד לא נמצא לו יורש, ולוזירים ממשפחת הווטאסים שריכזו בידם את רסן השלטון, נוח היה לבחור ילד כמלך ושמו עבדל חאק, אחרון נציגי בני מרין.
המשפחה היריבה, משפחת השריפים, שהתפארה מיחסה לנביא מוחמד, ניהלה בפאס תעמולה דתית ענפה שקיבלה חיזוק בלתי צפוי עם מה שנראה כנס משמים, והוא גילוי מחדש של קבר מולאי אדריס, מייסד העיר פאס, בשנת 800 ומצאצאי הנביא מוחמד בדומה לשריפים שטענו לשלטון. גיליו זה היה כלי מצויין בתעמולה הדתית שנקשרה גם לנושא היהודי.
נוכחותם של היהודים ליד הקבר הקדוש הוצגה כהתגרות ברגשי המוסלמים, מה עוד שפאס נעפכה עקב כך למקום לעלייה לרגל לכל מוסלמי בצפון אפריקה. באווירה כזאת כל תקרית הייתה עלולה להדליק את פתיל השריפה וכך אמנם קרה כפי שמספר הרב אבנר הצרפתי – אגרת פאס.
" בסוף המאה השנייה לאלף השישי – 1438 – גירשו היהודים מפאס אל באלי..ונגרשו קהל פאס בעונותינו הרבים והרעים והיה גלות מר ונמהר לישראל ונגרשו מן האלמדינה הנקראת פאס אלבאלי ועלו מקצת משפחות ובנו האללמלאח..והיה גלות זה סיבת היין שמצאו בקערה של בית בתפילה "
מסיפור זה, המאושר על ידי מקורות זרים אחרים, עולה בבירור שייסוד במללאח היה עונש שהוטל על היהודים על הפרת אמנת עומר בזה שהואשמו שהחליפו במסגד אחד את קערת המים בקערת יין. היהודים לא עזבו את המדינה מרצון כי אם מאונס, הייתה גלות מר ונמהר, ורבים המירו את דתם ובלבד לא לעזוב את דירותיהם בפאס אלבאלי.
אבל הייתה גם סיבה נוספת בקביעת רובע מגורים מיוחד ליהודים והיא להגן עליהם מפני זעם ההמון הקנאי. עד אותו תאריך היו יהודי פאס, ככל יהודי המערב חופשיים לגור כפי רצונם. מטבע הדברים היו ללא ספק בכל העיר רובעים יהודיים. לא כאן החידוש, החידוש שעתיד היה לטבוע חותם כה חזק ועמוק על תולדות היהודים במערב, היה שבפעם הראשונה נקבע על ידי השלטונות תחום צושב ליהודים המחוצה לו אין היהודים רשאים לגור.
יותר ממאתיים שנה לאחר הגיטו הראשון באירופה, בוונציה, הועבר הדגם גם למערב, תחת שם אחר , המללאח. במשך תקופה ארוכה מאוד היה המללאח בפאס היחידי בכל רחבי המדינה עש אשר הוקם המללאח השני במראכש בשנת 1577 והשלישי במכנאס בשנת 1682.
מה טעם השם מללאח ? הרבה נכתב על אודות השם הזה למרות שלכאורה המקור נראה ברור. רוב ההסברים קושרים את השם במילה מלח. הטעם הראשון : בימי קדם היו היהודים הסוחרים במוצא חיוני זה, הם היו ספקי הממלכה ועל כך נקראה שכונתה על שם עיסוק זה.
לפי מסורת אחרת השם נבע מהחובה שהייתה מוטלת בעבר על היהודים למלוח את ראשי המוצאים להורג כדי לשמר אותן ולהציג אותן לראווה על שערי העיר למען יראו וירתעו. נהוג זה היה קיים עד המאה התשע-עשרת ותחילת המאה העשרים. טעם אחר מוזכר על ידי הרב יוסף משאש בספרו " אוצר המכתבים " ולפיו בערבית עתיקה פירוש במילה מללאח היה " מושלך ", רמז לנחיתות הרובע היהודי שהיה מושלך כחפץ שאין רוצים אותו.
אולם ההסבר ההגיוני ביותר הוא שהמקום שנקבע בפאס לרובע היהודי נשא שם מוקדם את השם מללאח, אולי כזיכרון למסחר המלח שהיה מתקיים בו. יהיה אשר יהיה ההסבר עד מהרה השם נקשר לשכונת היהודים בפאס ולאחר מכן בכל המדינה.
היהודים כאמור הוסגר ובתוך המללאח כדי להגן עליהם מפני התפרצויות ההמונים המוסתים, אולם מטרה זו לא תמיד הושגה כפי שנראה בהמשך בכל הדורות ולראשונה פחות משלושים שנה לאחר ייסוד המללאח הראשון.
פרק שני – בצילה של פאס
אותו מלך שהיה קטין בעת ייסוד המללאח, החליט בהגיעו לבגרות לתפוס את רסן השלטון ולהרחיק את המשפחות הגדולות אשר את בכוריהן הרג. כדי למנוע כל תכסיסים מצד שריו הוא בחר לעצמו כיועץ וכממלא תפקיד הוזיר הגדול את ידידו מילדות, היהודי הארון בן בטאש. עם ד'מי הוא היה יכול להיות בטוח שלא יחתור תחתיו.
המעמד הרם של הארון שלמעשה היה וזיר, " ואין וזיר זולתו " ושלפי עד מאותה תקופה " כל המדינה הייתה בידו " היה עלבון צורב וחי בעיני האצולה ומורי הדת המוסלמית, מה עוד שהוא העניק מגדולתו לכל יהודי המדינה שהואשמו בהשתלטות על תושבי פאס האמיתיים.
הקנאה ורצון הנקמה חיפשו רק הזדמנות נאותה כדי להתפרץ החוצה. הזדמנות כזו הוגשה כאשר בשנת 1465 יצא המלך עבד אלחאק עם הוזיר למסע מלחמה באזור תאזה. לפני יציאתם מינו כממלא מקום אחד מקרובי הארון ושמו שמואל בן בטאש. אותו ממלא מקום הואשם שקילל או הכה אישה אחת ממשפת השריפים והעליב אותה או כפי גרסת הרב אבנר הצפרתי באגרת פאס .
"ונתגאו היהודים ועברו תורות וחלפו חוקים ועשו מעשים שלא יעשו, ומכללם לקחו גויה אחת נשואה והיכו אותה מכות אכזריות, והיא צועקת ומתחננת להם ולא שמעו לקולה והם מוסיפים ומכים באופן שנתקבצו הגויים והרגו ביהודים מכת הרג ואבדון עד שהרגו הזכרים שלא נשאר מהם כי אם מי שהמיר כבודו בלא יועיל ".
לפי עדותו של היסטוריון המצרי עבד אל עבאס, התנגדו תחילה ראשי הדת להכריז מלחמת קודש נגד היהודים ןנתנו לבסוף את הסכמתם תחת לחץ ההמון שהתפרץ לעבר המללאח וערך טבח איום, והרגו מהם כמה שרצה אללאה שיהרגו ולא נרתעו מפני אחד מהם עד שהמיתו את האחרון. והיה זה יום מפואר בפאס וטבח גדול, נהרג בו קהל רב מספר של יהודים. לאחר מכן פנו אל ארמון השליט החריבו אותו והרגו את היהודי שהיה בו ".
התאוששות תחת שלטון בני מרין.
גורלן של המלך לא היה שפיר יותר. בשומעו על ההתקוממות החליט לחזור לפאס למרות אזהרותיו של ידידו הארון. הוא נתקף בזעם נגד הוזיר והאשים אותו בכל האסונות ובראותו כך, הקדים צאתו אחד מחייליו והרג את הארון. אנשי פאס טמנו מלכודת למלך השנוא והזמינו אותו לחזור לבירתו מאחר וסילק את הארון.
אולם לאחר שנכנס בשערי העיר הורד מסוסו ונשחט כמו שעושים לצאן ביום חד " עיד אל קביר ". על המשך המאורעות קיימות שתי גירסאות. לפי הרב אבנא הצפרתי " אחר אחד עשר ימים קיבץ המלך כל המוממרים ואמר להם ידעתי ומ\נתחזק אצלי שלא לרצון המרתם כבודכם, על כן כל שירצה לחזור יהודי יחזור ".
העדות של אותו רופא והיסטוריון מצרי מציירת תמונת אימים שכנראה יותר קורבה לאמת : " לאחר מכן נוגע לאנשי הערים הרחוקות מפאס על מאורע זה. הם התמרדו נגד יהודי הערים ועשו בהם בדומה למעשה אנשי פאס ביהודים. אז ירדה שוןאה גדולה על היהודים שכמותה לא הייתה לפני כן ואבדו מהם כמה שרצה אללאה ".
פעם נוספת היהודים היו שעיר לעזאזל, קורבנות למלחמות על השלטון שלא נגעו להם. תקופת בני מרין שהחלה באור חיובי מסיימת באורות קודרים ונדמה שכאילו בשרו סוף המירוץ בתולדות היהודים בנערב. אולם אסון עוד יותר כבר יביא תוך שנות דור להתחדשות היהדות במרוקו.
סוף הפרק " בצילה של פאס " מתוך ספרו של יוסף טולידאנו " ויהי בעת המללאח "
ויהי בעת המללאח – יוסף טולידאנו פרק שלישי ההשתלה. קליטת מגורשי ספרד.
ויהי בעת המללאח – יוסף טולידאנו
פרק שלישי
ההשתלה.
קליטת מגורשי ספרד.
באחת התהפוכות האופייניות להיסטוריה היהודית היא דווקא הנורא שבאסונות שהפיח רוח חדשה בחיי היהודים במרוקו. עם קליטת מגורשי ספרד משתנה כליל דמותה של יהדות המערב אשר מחדשת את נעוריה בתחום היצירה הדתית והשפעה הכלכלית.
שמונים שנות השלטון של שולשלת בני וטאס 1472 -1554 עמדו בסימן היחסים עם ספרד ופורטוגל התעצמותם של הממלכות הנוצריות לא רק ששמה קץ לנוכחות המוסלמית – ובעקבותיה גם הנוכחות היהודית – על אדמת הפינסולה האיברית, אלא התפשטה מעבר לים בכיבוש שרשרת נמלים בחופי מרוקו.
מלחמת- הרקונקיסטה – הכיבוש מחדש – של הנוצרים בספרד הגיעה לשלב קריטי כאשר בשנת 1474 אוחדו כל הממלכות הנוצריות תחת כתר פרדינד ואיזבל וכל המאמץ רוכז לכיבוש המובלעת המוסלמית האחרונה : ממלכת גרנדה.
הממלכה המוסלמית לא יכלה עוד לסמוך כבעבר על סיוע ותגבורת ממלכת מרוקו השסועה והמפוררת, שבעצמה התקשתה לבלום נסיונות כיבוש נמלים על ידי הפורטוגזים והספרדים. בראשית שנת 1492 התגשם החלום הנוצרי ואיזבל ופרדינד נכנסו ב – 2 לינואר לארמון האלחמרה, פנינת הארכיטקטורה המורית בגרנדה.
ההתלהבות הדתית לא ידעה גבול וברור היה שבממלכה המאוחדת לא נותר מקום ללא מאמינים בישו. כעשר שנים לפני כן הוקם על ידי הכנסייה בית הדין של האינקוויזיציה כדי לחשוף ולהשמיד את הנוצרים הרעים ואת המארנוס, הם אותם האנוסים שהתנצרו רק למראית עין ושמרו בסתר על יהדותם.
המשך קיומן של קהילות יהודיות הייתה בעיני הכנסייה סכנה מתמדת עבור אותם אנוסים שיכלו כך להמשיך לקוות בסתר לבם לחזור יום אחד ליהדות.טיהור אדמת ספרד מכל נוכחות יהודית תחזיר לאנוסים השלווה ביודעם שאבדה כל דוגמה ותקווה.
ראשי הכנסיות תחת הנהגתו של הצורר תורקמדה, ראש בית הדין האינקוויזיציה לחצו למען גירוש כל היהודים והמוסלמים, דרישה לה התנגדו רוב יועצי בית המלוכה, אולם אשר מצאה אוזן קשבת אצל המלכנ אליזבט.
למרות שתדלתנות היהודים ובראשם שר האוצר של הממלכה דון יצחק אברבנאל, הבשורה המרה יצאה מגרנדה בסוף חודש מרס : על היהודים והמוסלמים להתנצר או לעזוב את המדינה עד אוגוסט, עד יום תשעה באב שנת רנ"ב. היהודים הורשו לקחת אתם את חפציהם ורהיטיהם אולם לא את הזהב ואת הכסף ואת הטובין האסורים ליצוא.
תוך ארבעה חודשים היה על קהילה מפוארת שמנתה, לפי הערכות, לפלות חצי מיליון איש, לעזוב את ארץ מושבם. חזיון מעציב של אלפי פליטים המחפשים ארץ מקלט ואוניה להובילם אליה. אין מאמינים כיהודים אבל בבשורות האיוב אינם רוצים להאמין. רוב הגולים בחרו לעבור למדינה השכנה, פורטוגל, בתקווה נסתרת שהגירוש יהיה רק זמני ועוד יורשו לחזור לארצם.
תושבי הצפון מצאו ברובם מקלט בממלכת נאוורה וגולי אנדלוסיה יצאו לצפון אפריקה, איטליה ותורכיה. לפי אומדנים לא בדוקים מתוך 300.000 הגולים רק כ-30.000 עד 40.000 התיישבו במרוקו אליה הגיעו דרך נמל סאלי, בדיז ( בים התיכון ), אסאפי, לעראיש וארזילה.
כדי להוסיף עוד על הסבל רצה הגורל ורוב נמלי הארץ היו אז בידי הפורטוגזים, והמושלים המקומיים השלימו מלאכת הגזל והשמד של אדוניהם בפנינסולה. על תלאות הדרך נשתמרו עדויות רבות ומעתיבות.
" לא אכתוב זולת מקצת הצרות שעברו על המגורשים שנכנסו מקצתם למדינת פאס. ויש שנכנסו לסאלי היושבת בקצה הים המערב. ושם עברו עליהם צרות רבות על ידי הערל טומאס הפורטוגלי והערל גליאן ושלחו ידם בבנות ישראל, ועינו אותם ועשו תועבות גדולות ונאצות אשר לא היה כמוהם עד שבאו למדינת פאס.
ומהם שנכנסו למדינת ארזילה…וכשרצו לבוא למלך לקצאר אל כביר יצאו עליהם הערבים ויתעוללו בם ויקחו את כל אשר להם והניחום ערומים אנשים נשים וטף קהל גדול…ומהם שנכנסו לאלערייש ובזמן חזרתם לאלקצאר יצאו עליהם הערבים ועשו בהם שפטים גדולים.
מהם מתו בצמא ומהם אכלו האריות ושאריות הפליטה הנשארת באה לפאס ונאספו שמה כח העדרים יחד גדולים כקטנים חכמים ונבונים. ( רבי אברהם אדרוטיל " ספר הקבלה " ) .
בתקופת האפילה הזו נקודת אור הייתה היחס הטוב של המלך מולאי מנצור שלא רק קיבל ברצון את המגורשים, אלא סייע להם בראשית דרכם ופעם שלח פרדות להוביל שיירה של פליטים שנשדדו בדרכם לפאס . שלטונו של המלך כמעט והצטמצם לפאס ולנמל באדיז ואך ורק במקומות אלה היה בכוחו להבטיח את שלומם כפי שמעיד הרב אברהם אדרוטיל, " המלך הגדול חסיד מחסידי אומות העולם, מולאע שייך שקיבל את היהודים בכל מדינות ממלכתו ועשה עמם טובה שנכנסו למדינת באדיס על ידי מולאי מנצור ועשה טובה גדולה לישראל עד שבאו לפאס בממונם וכל אשר להם ".
אולם למרות רצונו הטוב לא יכול היה המלך הרבה להושיע כי מימדי ההגירה היו מעבר ליכולת המח'זן, מה עוד בשנת 1493 החלו לזרום במספרים עוד יותר גדולים למרוקו גם הגולים שבחרו תחילה למצוא מקלט בפורטוגל ושמחמת הרדיפות שגברו – עד לגירוש הסופי בשנת 1497 -, הצטרפו לאחיהם שכבר התיישבו במערב.
פאס כבירה וכקהילה היהודית הגדולה ביותר משכה את רוב הבאים, אולם גם שם לא תמו הצרות אלא רק החלו. כי למכות האדם התווסף גזירת שמיים, בצורת רעב, מגיפות ושריפות.
" אך ימים מעטים עברו והנה נראתה בין היהודים המגורשים המחלה הצרפתית אשר לוותה את גולי ספרד כמעט בכל מקום בואם, ותדבק עוד יותר במגורשי ספרד אלה שנקבצו וישבו בפאס והסביבה, המחלה ההיא ועוד מחלות שונות התהלכו אז בקרבם משל כל ימי החורף ותפלנה מהם חללים רבים וחיל גדול מאוד מאוד… ובכל זאת המושל מולאי שייך מושך עוד חסד ליהודים ובכל יום היה נותן מכיסן מאה פרחים לפרנס העניים שהיו מתים בשווקים וברחובות וכאשר לא יכלה הארץ לשאת אותם צווה וייקחו עבדיו לוחות וקרשים ויבנו בעמק אוהלים קטנים ושם נחו היהודים וימצאו מרגוע לנפשם ".
אולם לא זמן ארוך כי האש כלתה את המחנה הזמני שברוב חסדיו הקים המלך. " ואחר פסח – 1493 – באו כמה צרות על ישראל, לאחר שישבו במדינת פאס כשמונה חודשים יצאה אש בתוך היהודים ונשרפו בשעה אחת כמה אנשים כאילו האש יצאה מן השמיים…והייתה צרה גדולה אשר לא נהייתה מעולם בחצי יום ".
צרת רבים אומרים, חצי נחמה. הרעב שפקד אז את המדינה בגלל בצורת ממושכת, תופעה שחוזרת במחזוריות מחרידה בכל תולדות מרוקו כפי שנראה בהמשך, התאכזר במיוחד בגולי ספרד מחוסרי כל כפי שממשיך רבי אברהם אדרוטיל " ואחרי השריפה הגדולה ההיא באר רעב ודבר גדול ומתו יותר מעשרים אלף נפשות בישראל במדינת פאס ובמדינות אשר סביבתה כהנה וכהנה. ובעת שראו הרעה הגדולה הזאת חזרו לארץ אדום כי אמרו כולנו מתים ומהם נסו לאוהלי מואב וישמעאלים ומהם מתו מרעב בשווקים ורחובות ובנות ישראל ערומות "
ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו ההשתלה. קליטת מגורשי ספרד.
ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו
ההשתלה.
קליטת מגורשי ספרד.
רבי אברהם ב"ר שלמה אדרוטיל.
חותם עשירי בתשובת חכמי הגירוש לגאון רבי חיים גאגין בשנת רפ"ו. בשנת רצ"ה חותם שביעי על תשובת חכמי הגירוש, בה התירו את הנפיחה.
הוא נולד בספרד בשנת רמ"ב – 1482, והגיע לפאס עם אביו בשנת רנ"ג. אביו מרבי שלמה נמנה עם תלמידי רבי יצחק קאנפנטון גאו קסטיליה, ושימש אותו עשרים שנה ויותר. הוא הרביץ תורה בישראל ונפטר בפאס בהיותו בן שבעים שנה, ביום א' של פסח רנ"ג. הוא מכנה את עצמו לעומת אביו שועל בן ארי.
רבי אברהם נמנה עם תלמידי רבי יעקב לואל, מחכמי המגורשים מפורטוגל. ידועים שניים מחבוריו של רבי אברהם : " תשלום ספר הקבלה " ו " אבני זכרון ". על כוונתו בתשלום " ספר הקבלה " לרבי אברהם אבן דאוד, הוא כותב בפתיחתו.
לפי שהרב רבי אברהם בר דוד ז"ל חיבר ספר זה הנקרא ספר הקבלה הנ"ל שנת ד' אלפים וט' מאות ואחש ועשרים לבריאת העולם והביא שם דורות החכמים שהיו מאנשי כנסת הגדולה עד דורו, וראיתי להשלימו משעה שנפטר הרב, עד שנתינו זאת שהיא שנת חמשת אלפים ומאתיים ושבעים.
המשך. ועדות נוספת " ושנת נד"ר פגעו בנו משפטיו, הדבר והרעב עד שהרבה מישראל עברו ברית, חלפו חוק וחזרו לממלכת קסטיליה " עדות זו של הרב חיים גאגין בספרו " עץ החיים " תואמת עדויות של רבנים אחרים ובניהם של הרב יהודה חייט שהגיע לפאס עם הגל השני של מגורשי ספרד שמצאו תחילה מקלט בפורטוגל:
" לאחר שיצאתי משם הלכתי לפאס עיר גדולה, והרעב בעיר עד שהיינו אוכלים עשב השדה ובכל יום הייתי טוחן בבית הישמעאלים בשתי זרועותי בעבור פרוסת לחם קטנה דקה מן הדקה שאפילו לכלבים לא הייתה ראויה, ובלילות דבקה לארץ באני כריסי ומפני הקור הגדול שבסתיו וכי אין כסות בקרה וגם לא היו לנו בתים להתאכסן בהם היינו עושים חפירות באשפה שבתוך העיר והיינו מכניסים גופינו שם ואז נתקיים "
עד כמה היה רב הסבל תעיד העובדה שרבים העדיפו לחזור לספרד ולהמיר את דתם. רבים אחרים פנו למדינות אחרות מעבר לים בתקווה למצוא שם מחסה לנפשם, וביניהם חכמים גדולים שנתפרסמו לאחר מכן בארץ מושבם וביניהם אותו רב יהודה חייט מחבר הספר " מחנה יהודה " שאת עדותו הבאנו. לאחר גלגולים רבים הגיע לנאפולי ולבסוף השתקע במנטובה בה כתב את ספרו המפורסם.
הרב השני, רבי יעקב בירב יצא מפאס לארץ ישראל דרך אלג'יריה מחמת הרעב ולמרות המעמד הרם אליו הגיע בבירת המערב.
" מיום הגירוש והשמד שבספרד לעולם הייתי מורה הוראה בישראל ורב לחמשת אלפים בעלי בתים יהודיים במדינת פאס כמפורסם לכל החכמים הגדולים והייתי אז בן י"ח שנים ועדיין לא הייתי בחתימת זקן והיו שם חכמים גדולים ועם היותי ברעב ובצמא ןבחוסר כל לעולם הלכתי בדרכי ה'.
הר בהשלישי, רבי דוד בן זמרה שתחילה התיישב בפאס עם משפחתו ( שרבים מבניה התפרסמו לאחר מכן כגדולי תורה בפאס ובסאפי, תחת השם בן זאמירו ), יצא לארץ ישראל דרך מצרים.
למרות האובדן שבגלי עזיבות אלה, אפשר לקבוע שרוב הבאים נשארו במרוקו והתפזרו בכל הקהילות לאחר שתחילה התרכזו בפאס והעשירות את קהילות מקלטם בחוכמתם בתורה, במדעים במסחר ובמדיניות. הרוב הגדול התיישב בפאס , בערים השכנות מכנאס, צפרו, תיטואן, ובערי הנמל, סאלי, מאזאגן, ארזילה, אלעארייש, אספי ואזמור.
אולם גם לדרום הארץ הגיעו, למראכש ועד לכפרי האטלאס כפי שמעיד סיפורה המופלא של משפחת פרץ שקנתה שטח בסיבות אגאדיר וניהלה בו משך דורות חיים אוטונומיים המבוססים על תורה ועבודה, חקלאות, מסחר ומלאכה, וכפי שמספר אחד מנצרי משפחה זו במאה השבע-עשרה הרב יהודה פרץ.
" ובני משפחתי ישבו שם במלכות קסטיליה הישנה, ויקנאו בהם לאמור יגורשו מארצנו ובני פרץ רובם יצאו סך רב ושוטטו מעבר לים אוקיאנוס החלק אפריקה וישכנו להלאה למגדל אד"ר היא מלכות מלך מאריקוס ויקנו מידו עיר הנקרא דאדיס ויעמידו שערים וישכבו לבטח ובתוכם לא עבר זר שלא בית אבותם, בשם מתוארים, ואינם נושאים אישה ממשפחה אחרת אם יפילו אותם פגרים, כי אם משפחה מבני הנעורים, ובכל יום ויום שלמים וכן פרים ורבים ולא נשאה הארץ לשאת אותם לשבת יחדיו בשבת אחים וחברים, ויקנו עוד מאותו מלך עיר סמוכה הנקראת טילית ויקימו להם אחוזה זו בדמים יקרים, ועד היום במקומות האלה דרים ובתוכם רבנים גדולים וגאונים מופלגים בשבעים פנים התורה מבארים, והתורה והמצוות ביתר שאת משמרים ".
עד מהרה נשכחו תלאות הגירוש והמגורשים הודות לכישרונותיהם ולעובדת בואם מתרבות חומרית מפותחת יותר, התחילו להתבסס ולכבוש את רסן מנהיגות הקהילות.
המחלוקת הגדולה.
" ואחר זמן מה בחמלת ה' על עמו חזר וריחם משנת ירח"ם – 1498 – והלאה בירכנו ה' עש שבנינו בתים ועליות מרווחות בציור וכיור ובירכנו השי"ת בישיבות ובתלמידים ובתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות, ספרי תורה מלובשים שש ומשי ורקמה ומעוטרים בכסף עד שיצא טבעו של המללאח בכל ארץ ישמעאל מהיום הזה " ( רבי חיים גאגין ). שש שנים, אנו רואים, הספיקו כדי לשנות תכלית שינוי התמונה מערב רב של פליטים מחוסרי כל לקהילה מאורגנת מחוסרת דאגות קיום ועסוקה בלימוד תורה.
גאים בעברם ובמסורתם רצו המגורשים להמשיך לחיות לאורן ולא לקבל את מנהגי התושבים היהודים הותיקים. ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת במיוחד בעיר הבירה פאס בה הגיעו לשיא פריחתן שתי הקהילות. מחלוקת זו שנסבה כנראה על הנהגת הקהילה מצאה לה הביטוי החריף ביותר בשאלת שנראית משנית לכאורה, על אחד מנהגי השחיטה : הנפיחה. מחלוקת זו גדלה עד לשמיים, נמשכה עשרות שנים והובאה עד לפני המלך ונסתיימה בניצחון המגורשים על התושבים.
שורש המחלוקת היה באיסור להכשיר בנפיחה שהיה נהוג מקדמה דנה, בפאס, אשר הותר עם בוא המגורשים כאשר הרב משה בן חליוואה, התיר לתושבי הארץ שיאכלו כל דבר. היתר זה היה מנוגד למנהג שמי שבא למקום אחר מקבל עליו את מנהג המקום כפי שכתוב במסכת פסחים " מקום שנהגו ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ".
נראה שבתחילה היתר זה לא קומם את התושבים ולהיפך היות והוא היה מקל התקבל בברכה ככתוב " עד שהתושבים בראותם לחכמי המגורשים וטבחיהם שהתחילו בכאן להקל נטו אחריהם וקיימיו בעצמם עמי בעצו ישאל ומקליו יגידו לו, ונהגו היתר בדבר שהיה אסור להם ולאבותיהם מימי קדם והחליפו דתם ומנהגם " ( אגרת יחס פאס ). היה זה ביקורו במרוקו של רב אחד מתוניס, רבי שלום בן מסנות שהצית את אש המחלוקת. הוא קנא את קנאתם של התושבים והוכיח אותם קשות על שוויתרו על מנהג אבות אבותיהם ונכנעו למנהג חדש.
" ואמר לנו שהלך עד ארץ הצבי ועבר במצרים ובאשכנז לפני שהיה סוחר ונכנס בדוגיות ולא ראה מקום נוהגים בו כמנהג הנרע הזה, ודרש לתושבים ונוכיחם שעברו ברית וחלפו חוק, ואף על פי שהיו מחכמי המגורשים נשתדלו עמו להחזיר התושבים למוטב ולא שוה להם ".
עדות זו היא מפרי עטו של מי שעתיד היה לנהל את מאבק התושבים והקדיש למחלוקת זו ספר שלם " עץ חיים " והוא הרב המהולל, גדול בתורה, רבי חיים גאגין. הוא בעצמו היה יליד פאס אבל למד בספרד וחזר לעיר מולדתו עם גולי ספרד " בימי חורפי טלטלוני הצרות והזמן ללכת לבקש במלכות קסטיליה מנוחה למקום התורה כדי שלתות ממים היפים והמתוקים לפי עניות דעתי ומצאתי מנוחה בבית החכם ומורי מגדולי אותו הדור, רבי יוסף עוזיאל ".
ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו-סוף הפרק השלישי
ההשתלה.
קליטת מגורשי ספרד.
מבלי להיכנס לכל רזי המחלוקת העצומה נציין כמה עובדות הזורקות אור על ממדיה והשלכותיה : בשנת 1526 עשו התושבים הסכמה שלא לאכול הנפיחה, וכל מי שהפר תקנה זו דינו נידוי, ותיכף נתעוררו התלמידים ותלמידי בני פאס התושבים לאמר עד מתי יהיה זה לפוקה ולמזכרת עון היאך אפשר שמה שהיו אבותיהם מוכרים לגויים בדמים מעטים אנו אוכלים אותה בדמים יקרים, וקצת נכבדי הקהל תושבי פאס אז נתרצו קצתם את קצתם ואמרו לעשות הסכמה שלא לאכול נפוחה. "
רבני המגורשים ראו בהסכמה זו התגרות וניסיון להשפיל אותם ואת כבודתם וכצעד נגד גזרו נידוי על אלה שעשו ההסכמה " שלא יזכה הדבר לעולם לאסור נפיחה ". הקרע היה גמור ורבי חיים גאגין ביקש מרבני המגורשים להגיע להסכם " ולמה יעשו תורת משה כשתי תורות , והאל למען שמו יעשה שלום בינינו ".
רבני המגורשים שלחו שני נציגים בפני המלך מולאי בוחסון שהיה אז במכנאס כדי לעשות שלום עם בן אחיו, וכך עשו גם התושבים. המלך היה מעוניין להפסיק את המחלוקת המוזרה בעיניו בין היהודים כי " בכל יום הייתה מהומה רבה כאן באלמללאח על עניין הנפיחה ".
פסק דינו של המלך היה לטובת קהל התושבים, המלך גזר שיתנו הקהילות ( המגורשים ) מאתיים אונקיות בקנס, והתושבים עדיין הם מחזיקים כמנהגם ולא שוה להם למגורשים כל מה שעשו. המחלוקת פרצה מחדש כאשר אחד התושבים הפר את ההסכמה וקנה בשר מהמגורשים, מה שעורר מהומה אצל התושבים ותגרת ידיים שנגמרה בהטלת קנס על קהילת התושבים.
המחלוקת נמשכה עוד כתשע שנים עד אשר בשנת 1535 התחייב הרב גאגין הישיש והתשוש " לא לעורר עוד מחלוקת ולקבל את דין הרוב. ואני זקנתי ושבתי , אני נשבע בשם ה' שלא לערער עוד ולשמור פי לשוני " מנהג הנפיחה וכל המנהגים שהביאו איתם המגורשים התפשטו ברוב ערי המערב ועד מהרה נתשטשו ונמחקו ההבדלים בין המגורשים והתושבים כאשר כל קהילה תורמת תרומתה ומקריבה קרבן. התושבים קיבלו על עצמם את מנהגי קסטיליה והמגורשים קיבלו את לשון המקומיים והתחילו לדבר ערבית עש שכמעט בכל המקומות נשכחה מפיהם לשון הספרדית ורק שאריות ממנה שרדו בלשון היום הזה. זה הסימן להצלחת ההשתלה.
ספר התקנות.
מיד עם בואם לפאס ראו הרבנים צורך להתקין תקנות כדי להסדיר את חיי הדת והציבור של המגורשים ואשר עם הזמן קובצו בספר מיוחד הוא " ספר התקנות של קהילת הקודש המגורשים וגדוליהם בפאס ". ספר זה מכיל כל התקנות שהותקנו במשך כמאתיים שנה ( בין המאה ה-16 למאה ה-18 ) ושעם הזמן נהפך ל " שולחן ערוך " של כל יהדות מרוקו לפיו יפעלו ויפסקו מבלי להבדיל בין אם מגורשים ואם תושבים.
איחודה של מרבית יהדות מרוקו מסביב ךתקנות אלה היה כבר כמעט מושלם במאה ה-17 כפי שמעיד אחד מגדולי אותו דור, הרב יהודה בן עטר , נולד ב-1655, בספרו " זכות אבות ".
" והתקנות שתרנו קהילת קודש פאס המגורשים גרי גרירי אבתרייהו ערי המערב חוץ מתאפילאלת ואגפיה, ומראכש יש ויש, כל משפחה לפי מנהגה דהיינו אותם שהם מזרע המגורשים עושים המנהג ההוא ושאר המשפחות יש שעושין מנהג המגורשים ויש כדת, אבל כל שאר ארצות המערב, םאס ותיטואן ואלקצר וכל הגליל הוא, ומכנאס, וצפרו, כולם כמנהג המגורשים, וקהילת קודש סיביליינוס, מעיר סביליה, אשר בדיבדו עושים המגורשים גם כן, אבל קהילת קודש תאזה יש להם מנהג בפני עצמו.
התקנה הראשונה משנת 1494 והתקנות שלאחריה כתובות בספרדית אבל עם הזמן כאמור נשכחה השפה הספרדית כשפת תרבות, היא נשארת שפת היום יום, " החקיתיה " בצפון המדינה ) ובמקומה בהא השפה העברית ולעתים גם השפה הערבית. היא באה לפתור בעיות הלכה שנתעוררו עקב המאורעות הדבר והרעב וכל ענינה כמעט על דבר הירושה, צוואה ודיני קבורה.
ארבעה רבנים חתומים עליה : רבי ממשה אלברהניץ, רבי משה מימון, רבי יצחק צרוייה ורבי בנימין בר יוסף גבאי. על התקנה השניה משנת 1497, חמש שנים אחרי הגירוש, חתומים הרבנים משה בלאנסי ויעקב פריינטי. על התקנה השלישית בשנת 1545, חתומים חמישה רבנים והם, רבי נחמן בן סונאבל, רבי יצחק נהון, רבי יוסף טובי, רבי יהשע קורקוס ורבי יוסף מגינא.
פרט לרבנים האלה התפרסמו אז בין גדולי התורה של הדור הראשון והשני של צגורשי סםרד הרבנים האלה, רבי משה חילווא, רבי יוסף עוזיאל, רבי יהודה בן זכרי, רבי אברהם דליאון, רבי שלמה אבוהב, רבי אברהם אדרוטאיל, רבי יעקב אמיגו, רבי יצחק דונדון, רבי שמואל חאגיז, רבי אברהם אלמושנינו, רבי יצחק בן פישי, רבי אברהם אזואלוס ( אוגוילוס ), רבי דוד בן סמחון, רבי שם טוב לארמה ( לירמה ), רבי אברהם סבע, רבי יעקב לואל, רבע חיים בן חביב, רבי וידל הצרפתי, רבי אבהרם אזולאי, רבי משה בן צור הנקרא " אברהם העברי ", רבי דניאל טולידאנו בן רבי יוסף ראש חכמי קסטיליה, רבי יוסף הכהן, רבי שלמה בן מלך, רבי שמעון בן לביא.
מבין גדולי הרבנים של התושבים בלט שמו של רבי חיים גאגין, אותו רב שניהל בקנאות את מחלוקת הנפיחה כנגד רבני המגורשים. בין השמות האחרים נזכר רבי שמואל בן מימון אבן דנאן, רבי יחייא בן רבי אברהם בן חמו, הדיין של התושבים, ורבי שאול בן שלמה דאנינו.
ההפרדה בין רבני המגורשים והתושבים הלכה ונעלמה עם הזמן עד שאחרי כמה דורות לא היו לה כמעט זכר. בעיר פאס בה התנהלה לראשונה אותה מחלוקת גדולה, האיחוד היה מלא ורק בדבר אחד נשמר עד ימינו זכר לאותם שתי המחנות, מבחינת היוצא מן הכלל המלמד על הכלל, והוא קיומו של בית כנסת בעל שם מוזר ביותר " סלאת אלפאסיין " ( בית כנסת של בני פאס ).
מה הפלא שבפאס יש בית כנסת של בני פאס והטעם לשם כזה ? , אלא אם כדי להזכיר שזה בית כנסת של בני פאס האמיתיים שישבו בעיר עוד לפני בוא המגורשים. בית הכנסת הזה נמסר למורשת לצאצאי בני משפחת אבן דנאן עד היום הזה, ובו נשתמר סדר תפילה מיוחד הקרוב יותר למסורת של טריפולי מאשר למנהג הספרדי.
אך בימינן מעטים ביותר היו שידעו על מקור השם, ובעיני כל נחשב לבית כנסת שנוסד על ידי המגורשים. על כן בהמשך דברי הימים של יהדות המערב לא נזכר עוד הפרדה בין שתי הקהילות, ונסקור לטוב ולרע, היסטוריה אחידה.
סוף הפרק השלישי
ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו-הסתגרות ופתיחות. פרק רביעי שלטון הסעדים.
הסתגרות ופתיחות.
פרק רביעי
שלטון הסעדים.
1492 גירוש היהודים מספרד. סופה של תקופה. 1492 – גילוי אמריקה, תחילתו של עולם חדש הגיאוגרפיה וההיסטוריה העמידו את מרוקו בנקודת מפגש של שני מאורעות מכריעים אלה, אולם במקום לצאת למרחב, הסתגרה הארץ עוד יותר בתוך עצמה, ואיתה יהודיה.
פתיחתה על הים האטלנטי, הנתיב אל העולם החדש, טמנה, בכוח, למרוקו הזדמנות ליטול חלק באתגר האנושי שבגלוי וביישוב העולם החדש. אולם במקום להוות פתח, המשיך האוקיאנוס להיות סמטה ללא מוצא. מרוקו העדיפה לפי מסורתה להישאר המערב הקיצון , הסוף של מה שהוא ולא התחלתו של מה שהוא אחר.
בחירה זו הייתה גם מחויבת המאורעות, תגובת נגד לתוקפנות הנצרות בדמותה של פורטוגל שמתחילת המאה החמש-עשרה ניסתה ללא הרף להיאחז בחופי מרוקו. ארוכה רשימת הנמלים והמבצרים שנפלו בידי האויב, סאוטה ב-1415, קצאר אסג'יר ב-1458, ארזילה ב-1471, טנז'ה ב-1474, אספי ב-1481, אגאדיר ב-1507, אזמור ב-1514.
לאחר מכן ספרד נכנסת לזירה להמשיך במלאכה. ההגנה על שלמותה דחפה את המדינה המוסלמית להסתגר בתוך עצמה ולטפח שנאה לנוצרים המנצחים.
ההידרדרות הכלכלית שמלווה ההתפוררות המדינית הייתה גם הסיבה להתגרות הזרים וגם תוצאתה. ההיסטוריון המרוקני בן ימינו, עבדללאה לאראוי, בספרו בעל הנטייה המרקסיסטית " תולדות המגרב ", מסכם במילים קשות תקופה גורלית זו שקבעה את דמות המדינה עד המאה העשרים.
שלטון הסעדים.
" ממשל מתפורר, חקלאות נסוגה, מסחר מצטמק, אזור ההר המסתגר בתוך עצמו, האדמה המוגרבית כאילו מציעה את עצה לכובשים קרובים או רחוקים. הדיאלקטיקה האכזרית של הניוון פועלת במלוא מרצה בתוך המדינה בה הישגי החיים העירוניים נעלמים אחד אחרי השני, בה השלטון מתחלק לרסיסים בין ראשי שכירי החרב, הנהפכים תחילה לפיאודלים ועם נטישת החקלאות, לסתם ראשי שבטים הדאגים רק לקיומם ולקיום בני חסותם.
בהפנות את גבה לעולם המודרני המתחדש, מנתקת מרוקו את בני ישראל היושבים בה ממרכזי המחשבה והיצירה היהודית, ואם יהדות המערב מצליחה בכל זאת לשמור על יצירתיות, היא כבר לא תתפוס עוד מקום מרכזי בהוויה היהודית למרות עירוי הדם שבקליטת מגורשי ספרד.
אולם ההסתגרות אין פירושה ניתוק מוחלט, מרוקו ממשיכה לנהל יחסים דיפלומטיים עם אירופה וגם לתקופת מה, כפי שנראה, להשתלב במשחק הכוחות הבינלאומי ובתכסיסיו. אולם כל זאת כאילו בעל כורחה ורק במידה שאין ברירה. בתוך פתח צר זה של קיום יחסים מינימליים, משחקים היהודים תפקיד נכבד בדיפלומטיה ובעיקר ביחסי מסחר.
ברם, זוהר תפקידם של יהודי החצר אין בכוחו להסתיר את מצוקת רוב הקהילה. גדולת מעטים אינה חצי נחמה. פניה של מרוקו כפי שעוצבו והתגבשו בתקופה זו יתמידו ללא שינוי מהותי עד סוף המאה ה-19. הגורל הוכרע : מרוקו וקהילת יהודיה מפנים גב לעולם המודרני.
צמיחת של שושלת.
פעם נוספת נתבונן במחזוריות של ההיסטוריה המרוקאית שההיסטוריון הנודע אבן ח'לדון העלה לדרגת חוק ביולוגי עם שלושת שלביו, צמיחה שושלת חדשה, פריחתה ושקיעתה.
בתחילה המאה השמינית הגיעה למרוקו משפחה מכובדת של שריפים המתייחסים לנביא מוחמד. המשפחה הוזמנה להתיישב באזור פורה של דרום מרוקו, בעמק הסוס, ליד זאגורה, כדי להביא ברכה לאזור. במשך הדורות זכתה המשפחה לכבוד רב אולם לא התיימרה לגדולות עד אשר בתחילת המאה ה-16 אחד מבניה, מוחמד אסעדי לקח על עצמו לנהל מלחמת הקודש נגד הפולש הפורטוגזי בדרום המדינה.
את כוחו והשפעתו הוא ביסס על הרגש הדתי, על קריאתו לחזור לאסלאם הטהור הקדמון, חזרה לחיי הצנע וההקרבה שתאפשר לזרוק מעבר לים את הפולש הנוצרי. בשנת 1510 הושלם כיבוש כל אזור הסוס. שני בניו השלימו את המלאכה, ובשנת 1525 כובשים את העיר מראכש ומבססים בה את שלטונם עד אשר שליטי פאס מוותרים על כל תקווה לדכא המרד ומכירים בחלוקת המדינה.
אולם מייסד הוששלת בני סעד, מוחמד אל שייך, רואה בהסכמה זו רק חולשה ולא ינוח עד אשר יסלק את אחרוני בני וואטס. במלחמה זו בין שתי השושלות הייתה נקודת מפנה בכיבוש אגאדיר מיידי הפורטוגזים בשנת 1541. זאת הייתה הפעם הראשונה שמבצר נוצרי נכבש בחזרה והדבר עשה רושם עמום והעלה מעלה ומעלה את יוקרת בני סעד שהוכיחו את יכולתם לעשות מה שלא עשו בני מרין : לעצור ולהתחיל להדוף כיבושי הנוצרים.
נצחונו של השריף הביא לידי מפנה מכריע והיה אות נסיגה לפורטוגזים אשר החליטו לפנות את כל הנמלים בדרום חוץ ממאזאגאן המבוצרת יפה, ושמרו רק על מבצרי סבתה ותנז'ה בצפון. בכך תמה תקוה בה שחקו הסוחרים היהודים תפקיד מכריע ושעליה נתעכב קמעא.