ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו


ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו-הסתגרות ופתיחות. פרק רביעי שלטון הסעדים.

הסתגרות ופתיחות.

פרק רביעיסעדים...קברים

שלטון הסעדים.

1492 גירוש היהודים מספרד. סופה של תקופה. 1492 – גילוי אמריקה, תחילתו של עולם חדש הגיאוגרפיה וההיסטוריה העמידו את מרוקו בנקודת מפגש של שני מאורעות מכריעים אלה, אולם במקום לצאת למרחב, הסתגרה הארץ עוד יותר בתוך עצמה, ואיתה יהודיה.

היהודים במושבות פורטוגל.

השלב הראשון בהרפתקה אומללה זו שהסתיימה בכישלון חרוץ, החל בכיבוש עיר הנמל סבתה שעל חוף הים התיכון בשנת 1415. השלב השני היה כיבוש ארזילה ותנז'ה בשנת 1471, ולאחריו מתחילים הפורטזים להדרים לאורך החוף האטלנטי. אגאדיא – 1505,אספי – 1508, אזמור – 1513, מנאגאן – 1514. הפורטוגזים מצאו באזור הכיבוש קהילות יהודיות שעם הזמן הלכו והתפתחו כי ליהודים נועד התפקיד של מגשרים בין השלטונות הפורטוגזים והמושלים המוסלמים, הן בדיפלומטיה והן במסחר.

חיוניות תפקיד זה מסבירה שגם לאחר הגירושים מספרד ומפורטוגל המשיכו הקהילות היהודיות להתקיים באופן חופשי במושבה האפריקנית  כאשר המושלים המקומיים  מתעלמים מאזהרות והאשמות האינקוויזיציה כנגד היהודים. החיים חזקים יותר מהאידיאולוגיה. לאחר כיבוש אספי בשנת 1508 הבטיח המלך מנואל ליהודי העיר שלא יגרש אותם לעולם משם, ולא יאנוס אותם להתנצר, ואם לא תהיה ברירה למלך אלא לגרש אותם, תינתן להם שהות של שנתיים  ימים שיוכלו להתכונן ליציאה וגם אז ייקחו עמם את כל רכושם.

היחס הטוב של הפורטוגזים מצא את שכרו כעבור שנתיים כאשר הייתה העיר המצור, וכוח יהודי של מאתיים לוחמים, בראשות שני האחים יצחק וישמעאל בן זמירו, בא לעזרה מנמל אזמור, והצרים השריפים, בראותם העיר מוגנת היטב העדיפו להסיר את המצור.

גם באזמור שררו יחסי שכנות טובה בין הפורטוגזים ליהודים. לפי המסורת סייעו היהודים בכיבוש העיר ופתחו את שעריה בפני הפורטוגזים בשנת 1513. המלך העניק אז ליהודים זכויות מיוחדות, ולמרות האיסור מצאו בעיר מקלט אנוסים מספרד ומפורטוגל שחזרו בפומבי לדת אבותיהם. כאשר נאלצו הפורטוגזים לפנות את העיר בשנת 1514 לאחר מצור ממושך של השריפים, הם דאגו לפינוי מסודר של היהודים לנמלים שבידיהם : ארזילה, סבתה, אלעראייש ותנז'ה. על הרכוש שלא היה אפשר לפנות קיבלו פיצויים מלאים.

גם באגאדיר שנקראה בפי הפורטוגזים סנטה קרוז ( הצלב הקדוש ) ישבו סוחרים יהודים, אולם כנראה שיחס של השלטונות הפורטוגזים אליהם לא היה אוהד כי בעת כיבוש המבצר על ידי מוחמד אל-מהדי בשנת 1541 מאשימים את היהודים שבשל בגידתם נהרגו נוצרים רבים ממגיני הנמל.

כאמור כיבוש אגאדיר היה נקודת המפנה שפתחה בפני בני סעד את השלטון על כל מרוקו. לפי אחת המסורות היה זה מגיד עתידות יהודי מעמק הדרעא, ושמו מסעוד מצליח בן גואשאש, שעודד את מוחמד לפנות צפונה כאשר ניבא לו שיכבוש עיר אחת ושמה תאזה וממנה ירודד תחתיו את כל ארץ המערב. העיר נכבש בשנת 1547 ובכך נפתחה הדרך לעיר הבירה פאס שנכבשה בשנת 1548. אולם כיבוש הבירה לא סימל הפעם סוף ההתמודדות, אלא ראשיתה.

אותו מוחמד אל-שייך, מייסד השושלת שביסס את שלטונו ויוקרתו על מלחמת קודש נגד הנוצרים, לא היסס כדי להשלים את כיבושיו, לכרות ברית עם הספרדים כנגד מעצה מוסלמית, התורכים שכבשו כמה שנים קודם את אלג'יריה וחלמו על השלמת כיבוש של כל צפון אפריקה.

כיבוש תלמסאן, שהייתה תחת חסותם, על ידי מוחמד אל שייך, בעזרת הספרדים, הייתה בעיניהם ההזדמנות הנאותה להשתלט על מרוקו. בנצלם את היריבות בין אחרוני בני מרין ובני סעד הם כובשים את פאס בשנת 1554 ומטילים על הקהילות היהודיות מסים כבדים מנשוא.

הם רודפים את מוחמד אל שייך עד מראכש שם הוא נרצח על ידי עריקים תורכים, מתחזים בשנת 1557. בניגוד למסורתם בארצות האחרות מתנפלים התורכים על יהודי חבל הסוס, שללו אותם וגם " התביעו ויענו אותם רבות ויקחו בשביה הרבה ילדים וילדות ". אולם ניצחון התורכים לא האריך זמן, יורשו של מוחמד אל שייך, מולאי עבדאללאה אל ג'אליב 1557 – 1574 מביס את התורכים שנאלצים לסגת חזרה לאלג'יריה, זמנית הם מקווים. הוא כובש בחזרה את פאס אבל כאיש הדרום הוא מעדיף להעביר את בירת המדינה למראכש.

ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו-הסתגרות ופתיחות. פרק רביעי שלטון הסעדים.

הסתגרות ופתיחות.

פרק רביעי

שלטון הסעדים.קרב שלושת המלכים

1492 גירוש היהודים מספרד. סופה של תקופה. 1492 – גילוי אמריקה, תחילתו של עולם חדש הגיאוגרפיה וההיסטוריה העמידו את מרוקו בנקודת מפגש של שני מאורעות מכריעים אלה, אולם במקום לצאת למרחב, הסתגרה הארץ עוד יותר בתוך עצמה, ואיתה יהודיה.

המללאח השני.

עם הפיכתה של מראכש לעיר הבירה עלתה קדושתה בעיני המוסלמים ולא יכלו עוד לסבול שהיהודים יגורו בה בין המאמינים. אחד מצעדיו הראשונים של מולאי עבדאללאה אל ג'אליב בשנת שלטונו בראשונה בשנת 1557 היה לצוות על יהודי העיר, לבנות לעצמם רובע נפרד ליד ארמונו. עד אותו תאריך היו יהודי העיר, רובם תושבים ומיעוטים מבני המגורשים ושמספרם נאמד בכ-15.000, דרים בין הגויים.

לא ידוע אם הייתה סיבה מיידית לגירוש זה, מחוץ לרצון להפריד בין המוסלמים ליהודים. לפי מסורת שהייתה נפוצה עד ימינו בקרב יהודי העיר, הסיבה לפקודה זו הייתה תלונתה של אישה מוסלמית נגד שמש יהודי, שהיה מעיר את היהודים לתפילה, ולדבריה התנפל עליה היהודי והכה אותה כאשר ביקשה ממנו לא להפריע למנוחת השכנים.

גם אם מדובר באגדה היא מבליטה את היסוד שהצדיק הקמת שכונת מגורים נפרדת ליהןדים כפי שהדבר קרה בפאס כמאה שנה קודם, להעניש ולהפריד . השכנות לארמון המלך מצביעה על המניע השני : להגן. ואמנם השכונה שניתנה ליהודים, ואשר נשארה על כנה עד ימינו, הייתה באותה תקופה לפי כל העדויות המפוארת והמתוכננת בכיר, עם בתיה הנאים וגינותיה.

אולם כמה שנים לאחר מכן, פקדה מגיפה איומה את השכונה היהודית והשמידה לפי " ספר דברי הימים ,, את מחצית האוכלוסייה היהודית. המגיפה השתוללה בכל רחבי המדינה והפילה חללים לרוב כנראה בגלל המלחמות הנוראיות שנמשכו בין המלך ואחיו שטענו לכתר. מותו, בשנת 1574, פותח מלחמת ירושה איומה שנסתיימה ארבע שנים לאחר מכן באחד המאורעות המרעישים ביותר בתולדות המדינה, " קרב שלושת המלכים ".

קרב שלושת המלכים.

קרב אל-קאסר אל-כביר (ערבית: معركة القصر الكبير) (מבוטא לפעמים גם כאלקאסר קיביר, אל קאסר אל-קיבְר, אלקאזארקיביר, אלקאסר וכדומה, שפירושם בערבית הוא הארמון הגדול), נודע גם כקרב שלושת המלכים, היה קרב גדול שנערך בצפון הממלכה השריפית, ליד העיירה אל-קסר אל-כביר, הנמצאת בין טנג'יר לפס, ב-4 באוגוסט 1578. הקרב נערך בין צבאו של אבו עבדאללה השני סעדי, ביחד עם בעל בריתו סבשטיאו, מלך פורטוגל, נגד צבא מוסלמי גדול בפיקודו של הסולטאן החדש של הממלכה השריפית (ודודו של אבו עבדאללה השני סעדי) עבד-אל-מאליק.

מלך פורטוגל המיליטנטי תכנן מסע צלב לאחר שאבו עבדאללה ביקש את עזרתו בהחזרת כתרו, שאותו לקח ממנו דודו עבד-אל-מאליק. בסופו של דבר הפסידה פורטוגל בקרב, ובכך גם הפסידה אתעצמאותה למשך שישים שנה, בהן הייתה תחת הכתר הספרדי. בקרב גם נעלם (וכנראה נהרג) המלך הפורטוגלי.

היורש החוקי, מולאי מוחמד, לא הספיק להנות מכתר המלכות כי קמו עליו שני אחיו. הוא גילה שנאה ועוינות ליהודים שחשבוהו לאויבם המושבע. אחד מאחיו, עבדל מאליק, מצא מקלט באלג'יר ושיכנע התורכים לסייע לו לתפוס השלטון, ובשנת 1576 הם כובשים את פאס. כדי לממן את המשך המלחמה הוא מטיל מס עצום על יהודי פאס בסך 140.000 אונקיות.

הוא רודף את מולאי מוחמד דרומה וכובש את מראכש. בהיותו שם הוא נוקט בצעד מפתיע בנדיבותו : הוא ביקש מיהודי העיר להעביר לאחיהם בפאס 60.000 אונקיות מתוך המס היתר שגבה מהם, אולם סכום זה מעולם לא הגיע לידי בעליו החוקיים. לא הספיק עבדל מאליק לחזו רלפאס ומולאי מוחמד הסתנן למראכש בה הצליח להיאחז רק אחד עשר יום. אולם תקופה קצרה זו הספיקה לו כדי לשפוך את חמתו על יהודי העיר וראשית דבר לשדוד את אותם 60.000 אונקיות כפי שכתוב ב " ספר דברי הימים " של יהודי פאס :

" ויעש בם ובסםרי תורות כמה נאצות ולולא רחמי ה' כמעט שלא היה שארית לשארית הנשארת. ונתנו סימן, אחד עשר יום בחורב. ואחר הפסח גזרו חכמים תענית וקראו קינות על החורבן שאירע במדינת מראכש ".

לאחר שגור ממראכש לא אמר נואש מולאי מוחמד, ובסופו של דבר מצא מקלט בליסבון בירת פורטוגל. הוא לא התקשה לשכנע את המלך דון סבסטיאן, מלך צעיר וחולמני שחלם על מסע צלב להחזיר את מרוקו תחת צל הכנסייה – לסייע לו לכבוש את השלטון. בניגוד לדעת כל יועציו נוחת מלך פורטוגל עם צבא גדול בארזילה.

הקרב המכריע בו מצאו מותם שולשת המלכים – ועל כן שמו – נערך ב רביעי לאוגוסט 1578 ליד העיר קצר אל כביר ונסתיים בניצחון מזהיר של מוחמד אל מנצור ( אחיו של עבדאל אלמאליק. עבדל אלמאליק מת בשדה הקרב ( אולם דבר מותו הוסתר על ידי רופאו היהודי עד לסיום הקרב ). המלך מוחמד , אויבם המושבע של היהודים, ברח משדה הקטל וטבע בנהר, ומלך פורטוגל, סבאבסטיאן , מת מפצעיו.

ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו

הסתגרות ופתיחות.

פרק רביעי

שלטון הסעדים.

1492 גירוש היהודים מספרד. סופה של תקופה. 1492 – גילוי אמריקה, תחילתו של עולם חדש הגיאוגרפיה וההיסטוריה העמידו את מרוקו בנקודת מפגש של שני מאורעות מכריעים אלה, אולם במקום לצאת למרחב, הסתגרה הארץ עוד יותר בתוך עצמה, ואיתה יהודיה.

עבור היהודים תוצאת הקרב הייתה הצלה ככתוב בספר " דברי הימים " : " והייתה המלחמה חזקה עד מאוד בשנת השל"ח יום ב' לראש חודש אלול ולכן נתקבצו החכמים וקיימו על נפשם ועל זרעם לעשות פורים ומתנות לאביונים משם ואילך עש שיבוא משיחנו בקרוב " פורים זה הנקרא " פורים דה לוס קריטיאנוס " – פורים של הנוצרים – או " פורים דה לוס בומבס ", פורים של פצצות, בא לחגוג את הצלת היהודים משתי סכנות " מולאי מוחמד הצורר ואימת השתלטות הנוצרים הקנאים האחראים לגירוש ספרד ופורטוגל.

זכרו של פורים זה נמחק בפאס ובערי הפנים, ונשמר עד ימינו רק בצפון מרוקו בעיקר בתיטואן ובתנז'ה.

הד המאורעות האלה עצום באירופה, הרבה מעבר למימדיהם האמיתיים. אירופה הנוצרית כאילו גילתה מעצמה חדשה ושמה מרוקו המסוגלת בקרב אחד להשמיד צבאה של מעצמה אירופית. המדינות האירופיות היריבות התחילו לחפש את קרבתה של המדינה ולנסות להכניסה לסבך מלחמותיהן. מלך מרוקו החדש שקנה את עולמו בקרב זה, אחמד אל מנצור ידע בחוכמה רבה לנצל את הקונסטלציה החולפת ואתו גם הסוחרים היהודים " סוחרי המלך ".

סוחרי המלך.

בתוך כל מאורעות הדמים האלה תחשב מלכותו הארוכה 1578 – 1603 כנווה במדבר, כתקופת שקט ושגשוג כלכלי ממנה נהנתה ביותר הקהילה היהודית. על יחסו האוהד של המלך ליהודים תעיד תקרית מוזרה אבל בעלת משמעות. בשנת 1599 הוציא המלך דהיר המתיר ליהודים ריבוי נשים.

כמוסלמי אדוק חשב כנראה שהמחווה ינעם לבני חסותו. התערבות כזו בענייניה הפנימיים של הקהילה היא יוצאת דופן בתולדות המערב בו האוטונומיה ביהודית הייתה תמיד לחוק. כשאר שוכנע המלך בטעותו לא היסס לחזור בו ולהפקיד בידי הרבנים הזכות להתיר, במקרים מיוחדים, לקחת אישה שנייה. רק סולטאן הפתוח לצורכי הקהילה יכול היה לנקוט צעד כזה ולבטלו.

הניצחון בקרב שלושת המלכים פתח, כפי שראינו בפני מרוקו הזדמנות להשתלב במדיניות הבינלאומית. כמוסלמי אדוק נזהר המלך לפתוח את ארצו בפני השפעת הנצרות, אולם כמדינאי שנון הבין את הברכה הטמונה בפיתוח יחסי מסחר עם אירופה המתקדמת יותר, ובמיוחד בתחום ייצור הנשק המודרני.

גאוותו הייתה בהקמת צבא קבע בניגוד למסורת של צבא העם המגויס בשעת הצורך. בתחום הזה יכול היה המלך לסמוך בעיקר על צאצאי מגורשי ספרד שהביאו אתם סוד עבודת המתכת ולימדו את בני המקום ייצור נשק, והודות לקשריהם עם אחיהם בארצות אירופה יכלו לספק כל צרכיו בסוגי הנשק שאי אפשר היה לייצר במקום.

כדי לשלם את יבוא הנשק עודד המלך יצוא תוצרת מקומית, במיוחד הסוכר. יהודי ספרד הביאו אתם טכניקת זיקוקו קני הסוכר שגידולו התרחב מאוד באזור הסוס. מקורו הייתה ידועה אז באירופה כארץ הסוכר והזהב. הפלישה לסודאן בשנת 1591 הציפה המדינה בזהב והמטבע המרוקאי היה מבוקש ביותר על ידי סוחרי אירופה.

שפע הזהב, יבוא הנשק חייבו הרחבת הסחר הבינלאומי שלא הצטמצם עוד לשתי השכנות ספרד ופורטוגל, וכלל את אנגליה, צרפת ובעיקר את ארצות השפלה ( הולנד ). הפיתוח המהיר של הסחר עם הולנד היה מפעלה המזהיר של משפחת פליאג'י, ומייסדה שמואל הוא סמל עידן זה של " סוחרי המלך " שנמשך גם לאחר מות הסולטאן ולמרות אי השקט המדיני והסיגה הכלכלית שבאו בעקבותיה.

ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו-הסתגרות ופתיחות. פרק רביעי שלטון הסעדים.

הסתגרות ופתיחות.

פרק רביעי

שלטון הסעדים.

1492 גירוש היהודים מספרד. סופה של תקופה. 1492 – גילוי אמריקה, תחילתו של עולם חדש הגיאוגרפיה וההיסטוריה העמידו את מרוקו בנקודת מפגש של שני מאורעות מכריעים אלה, אולם במקום לצאת למרחב, הסתגרה הארץ עוד יותר בתוך עצמה, ואיתה יהודיה.

פתיחתה על הים האטלנטי, הנתיב אל העולם החדש, טמנה, בכוח, למרוקו הזדמנות ליטול חלק באתגר האנושי שבגלוי וביישוב העולם החדש. אולם במקום להוות פתח, המשיך האוקיאנוס להיות סמטה ללא מוצא. מרוקו העדיפה לפי מסורתה להישאר המערב הקיצון , הסוף של מה שהוא ולא התחלתו של מה שהוא אחר

מרידות ומהומות.

מותו של מוחמד אל מנצור, קורבן מגפת הדבר שהשתוללה במרוקו בשנת 1598 עד שנת 1607, פותח אחת התקופות הנוראות ביותר בתולדות המדינה והסובלים הראשונים היו היהודים. לאחר מות המלך המהולל נתפלגה ממלכתו בין שני בניו : מוחמד אל שייך החזיק בפאס ובמגרב הפנימי ומולאי זנידאן ובניו משלו במראכש ובמגרב הקיצוני. ברור שהפילוג היה מלווה סיכסוכים, מלחמות אחים ונסיגה כלכלית. ואם לא די בכך, אכלו הדבר והרעב הנותר :

אמר שאול בן דוד סירירו : " אם אמרתי אספרה קצת מן התלאות אשר חלפו עברו עלינו, תצלנה כל האוזניים ויתבהל כל שומעם. זה לנו היום שלוש שנים ומחצה בצרת רעב וצרות רבות משנת שס"ד – 1604 – עש שנת 1606. בני פאס היקרים נפוחים כנאד מחי רעב, איכה נחשבו לנבלי חרס חבקו אשפתות לנקר בהם כתרנגולים ויתר משש מאות אנשים נשים ובחורות ובתולות שהימרו דתם.

והיו הדרכים בסכנה גדולה אין יוצא ואין בא. היושב בעיר ימות ברעב והיוצא לחוץ לעיר יפול בחרב. וידל ישראל עד מאוד כי עוונותינו הטו אלה כי רפו ידי כל אלה שעסקו תורה, אין דורש ואין מבקש. אין לך שיום שאין קללתו מרובה מחברו בכפלי כפלים. ולא די לנו הצער שאנו בו, כי נתוספו עלינו צער המלחמות עד שבוחרים מוות מחיים. וראינו מי שהפיל עצמו לבור ומת ומי שהעביר סכין על צווארו ושחט את עצמו. וראינו אבות משליכים את ילדיהם ונשים רחמניות מכים מכות מוות לבניהם. מה אעידך מה אדמה לך פאס המהוללה ועתה היא מחוללה ( מתוך ספר " דברי הימים " )

תיאור מזעזע זה של צרות הקהילה היהודית בפאס אינו צריך להטעות במובן זה שהאסונות ךא פקדו רק היהודים אלא היו מנת חלקם של כל פלגי האוכלוסייה. נראה לנו שכאן המקום לשלב אזהרה שכוחה יפה לכל התקופות ואשר עמד עליה בצדק ההיסטוריון חיים הירשברג ( בספרו " תולדות היהודים בצפון אפריקה כרך ראשון ).

" תיאור התקופה לאור המקורות היהודיים והידיעות על היהודים המשוקעות במקורות הנוצריים, בלי לשים לב לרקע הכללי, עלול לעשות רושם מוטעה, כאילו היהודים סבלךו יותר מן האוכלוסייה המוסלמית בשל אכזריותם של השריפים, כאילו רק בנשים ובבנותיהן התעללו חייליהם השכירים, ורק עליהם הטילו מסים והטילים כבדים. ולא היה. כל שכבות האוכלוסייה, ברברים וערבים, כושים ובני תערובת, אצילים ודלת העם, מראבוטים וחסידיהם, סבלו המצה הפרוע של האנרכיה הפנימית. מגיפה כי פרצה הייתה מתפשטת על כל שכונות העיר ועל כל האזור, ורעב כי בא גרם ליוקר ולסבל של כלל האוכלוסייה.

לאור הערה זו, שכוחה יפה לא רק לתקופה זו, נוכל להמשיך בסיפור התלאות שפקדו את המגינה בימי יורשי מוחמד אלמנצור. המלחמות שניהלו האחים ביניהם חייבו למצוא מימון להחזקת הצבאות, וכאשר המסים הנרגילים לא מספיקים למלא את קופת המח'זן, קרי הממשל, יורדים ההיטלים והקנסות על האוכלוסייה האומללה ומקומם של היהודים לא נפקד.

ביום ח' לתשרי 1611 בא השר הצורר באריחן ואמר שיתנו היהודים עשרת אלפים אונקיות במאמר המלך על שהצילם מן הגויים אשר באו לשלול המללאח, ואמר שאם לא יתנום קודם הלילה שיתנו למחר כפליים. והתחילו לגבות ולא הספיק היום. בא למחר ואמר שיתנו עשרים אלף אונקיות. ןתהי צעקה גדולה ותהום כל העיר, באחד עשר לחודש תשרי, עשו מלחמה שני המלכים מולאי זידאן ומולאי עבדאללאה, ונכנס מולאי עבדאללאה לעיר והלך הנגיד רבי יעקב רותי עם הקהל לקראת המלך ולא קיבל פניהם.

אמר להם אתם שמחתם במולאי זידאן והוא הרע לכם. למחר שלח אלינו משלחת מלאכי רעים שיתנו לו היהודים עשרים אלף אונקיות כמו שנתנו למולאי זידאן. שמה ושערוריה הייתה בארץ, אין בי כוח לספר אחת מאלף כי כמה מן היהודים נתפסו והפסידו את כל רכושם וכמה שיירות נחמסו, אוי מכל עבר ומכל פינה, ושמועות רעות הביהילונו שבאו בחודש זה – חשון 1622 – כי קבוצת יהודים הפסידו ממונם מהמלשינות וקצת ברחו ונגזלו בדרך.

ושמועות רעות הבהילונו שבאו בחודש זה מעיר לקצאר, כי קצתם ביוקר השערים וקצתם ירדו מנכסיהם, עוד זה מדבר וזה בא ויאמר על חורבן והשממות אשר היה בעיר תאפילאלת, מקאיים א' ואחד ושמו סי בוזכרי ויהיו היהודים במצור. ויהי ראש חמור נמכר בשתי אונקיות והיהודים מתו רובם ברעב והנשארים מתו בחרב בהיותם בורחים. 

ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו-הסתגרות ופתיחות שלטון הסעדים.

הסתגרות ופתיחות

שלטון הסעדים.

1492 גירוש היהודים מספרד. סופה של תקופה. 1492 – גילוי אמריקה, תחילתו של עולם חדש הגיאוגרפיה וההיסטוריה העמידו את מרוקו בנקודת מפגש של שני מאורעות מכריעים אלה, אולם במקום לצאת למרחב, הסתגרה הארץ עוד יותר בתוך עצמה, ואיתה יהודיה.

המללאח היהודי ברבאט - קריספיל

המללאח היהודי ברבאט – קריספיל

וכמה נשים נשבו ונמכרו בין הישמעאליים וכל בתיהם נהרסו ובתי כנסיות נחרבו וספרי תורה נרמסו. ונגיד שלהם תלו אותו על עץ חי עד שמת והוא צלוב במסמרים. בח' בתמוז נכפלו המסים והדרכים נסגרו וחולאים רעים באו לעולם. והתחיל הנגף והמתים עד ה' בתשרי יותר ממאה וחמישים מחשובי הקהל הידועים שנותנים המס, ועניים יותר ממאתיים וקטנים מארבע שנים ומטה יותר משלוש מאות, ולא נשארו כי אם ארבעה או חמישה עשירים, ובם המושלים בקהל ביד חזקה ומצילים ממונם בממון שאר העם האומללים, ועליהם נאמר " עשירים מלאו חמס ".

פסקה אחרונה זו מ "ספר דברי הימים ", מקפלת בתוכה את אחת התוצאות המעציבות של תלאות וצרות אלו : מריבות פנימיות בתוך קהילת פאס על השאלה הגורלית, מי ישא בעול נטל המסים. אם בעת רגיעה המסים קבועים וידועים מראש, בעת צרה היה כורח לגייס מיד הקנס וכל מי שעלה בידו להשתמט ניצל את קשריו עם שרי הממשלה, הדים למחלוקות אלה אנו מוצאים בתקנה שתקן המעמד ( רבנים וגבירים ) בשנת 1608 וזה לשונה :

" בהיותנו אנו החכמים מקובצים עם אנשי המעמד עייננו בתיקון צורכי ציבור של קהילות הקודש פאס יע"א וראינו עוון גדול בינותינו שעל דבר זה מלאה ידנו חמס, הרבה בעלי בתים ירדו מנכסיהם ונדלדלו והרבה יש להם לתת המס ככל היהודים והנה נתלים באילי הארץ גויים אלמים ופוערים פיהם לבלי חוק לבלתי שאת משא מלך ושרים כחוק מוטל על כל בר ישראל.

וכמה בני אדם חלושי הכוח והממון שאין להם פרנסה ויש להם טיפול גדול שופכים דמם ומביאים אל גובי המס חלקם. ובראותינו צער הקהילות ותוקף המסים והארנוניות בכל יום ויום. לכן בהסכמה ועצת אנשי המעמד והנגיד המעולה יצ"ו בחרו מכל קהילה וקהילה שלושה אנשים והם יחקרו וידרשו בפנקס המס ויעריכו מה שראוי לכל אחד לתת. וכל מי שכתב בפנקס ולא יתן מה שקצבו עליו מלבד שיודע לו שאנו מחרימים אותו, הנה אנו נותנים רשות לנגיד למוסרו ליד המלכות לעונשו בגופו ובממונו.

כך היה המצב בשנים אומללות אלה בפאס אם להסתמך על עדות כותבי " ספר דברי הימים. אין לנו ידיעות על המצב בקהילות אחרות ויש לשער שלא היה שפיר יותר אם כי בגלל חלוקת המדינה לשתי ממלכות, אחת בפאס ואחת במראכש. יתכן שהמצב בדרום המדינה היה חומור פחות. בכלל ידוע שכותבי הזכרונות, כמו העיתונאים בימינו כותבים רק על מאורעות מסעירים ומתקבלת על כך תמונה מעוותת כי גם בתקופה סוערת זו היו לבטח פרקי ארגעה כפי שאפשר ללמוד מחיוניות חיי המסחר והרוח.

שגרירים וסוכנים.

הפתיחות היחסית של בני סעד לעולם החיצון פתחה בפני האליטה היהודית מעמד חדש של " יהודי החצר ", שגרירים, סוכנים דיפלומטים, מיופי כוח השלטונות, תרגומני החצר, סוחרי המלך, חוכרי המכס וכו'….משני פלגי המדינה – פאס ומראכש – היה זה דווקא בדרום שמספרם ומעמדם היה נכבד יותר, במיוחד תחת הסולטאן מוחמד זידאן 1603 – 1618.

בראשית שלטונו של מלך זה נזכרים שני יהודים הממונים על האוצר, אברהם בן ואעיש ויהודה לוי. אברהם היה גם ממונה על גביית מס המעשר ויהודה חוכר מכס בסאפי. אולם למעמד הרם ביותר ולהשפעה הנמשכת זכתה משפחה ממגורשי ספרד אשר מסמלת העידן החדש : משפחת פלאג'י.

מוצאה של המשפחה בפאס. מייסד השושלת והמפורסם שבאחים, שמואל, נולד גם כן בפאס, אולם לרגל עסקיו השתקע בתיטואן משם יצא לאירופה, תחילה לספרד ולאחר מכן בסוף המאה ה-16 לארצות השפלה. בשנת 1596 אנו מוצאים את שמואל ואחיו יוסף יושבים באמסטרדם והם נמנים עם מייסדי המניין " הפורטוגזי " הראשון שהיה מתכנס בביתו של שמואל. בשנת 1608 הוא חוזר למרוקו כדי להביאת את משפחתו ולשכנע את מולאי זידאן למנותו כסוכנו הרשמי בארצות השפלה בהבטחה שיפעל לפתוח המסחר בין שתי הארצות.

שמואל חוזר לאמסטרדם ובאמתחתו המינוי הנכסף של " עבדינו וסוכנינו ". התואר הרשמי של שגריר ניתן לאחד ממקורבי הסולטאן, אבל במעשים היה שמואל השגריר האמיתי בעל ההשפעה הן בעיני מולאי זידאן והן בעיני ההולנדים. בזמנים ההם לא הייתה הפרדה כלל בין מסחר ודיפלומטיה ותפקידו הראשון של השגריר היה לפתח המסחר.

הפרדה גם לא הייתה בין טובת הכלל וטובת הפרט וכך יצא שהנהנה הראשון מהחוזה המסחרי שנחתם בין שתי הארצות בשנת 1610 היה שמואל עצמו, גם סוחר וגם כוכן דיפלומטי בעל מונופול המסחר עם הולנד. חתימת החוזה הייתה מאורע היסטורי, כי זו הייתה הפעם הראשונה שמרוקו חתמה חוזה שלום ומסחר עם מדינה נוצרית.

עם אחיו יוסף , שהיה ממלא מקומו בעת העדרו, נתן שמואל תנופה גדולה ליחסי המסחר בין שתי ארצות לשביעות רצונם של שני השליטים שנתנו בו אמון מלא. עזר בידם גם משה, בנו של יוסף ששימש מתורגמן השגרירות. נוסף על כישוריו המדיניים והמסחריים המזהירים, היה שמואל גם בעל נטיות הרפתקניות ברות התקופה.

גם בשוד ימי עסק והיה תוקף ספינות ספרדיות עמוסות משא בדרכן מאמריקה למולדת. נוסף על הרווח בכך מתנקם בספרדים השנואים שגירשו את אבותיו וניהלו מלחמה נגד שולחו מלך מרוקו. ברור שהספרדים ביקשו הזדמנות להתנקם באויבם בנפש. זו ניתנה להם כשסערה בים אילצה את שמואל לבקש מקלט בנמל האנגלי פלימות, ואתו שלוש ספינות ספרדיות שדודות.

השגריר הספרדי לחץ על שלטונות אנגליה אשר עצרו את שמואל בסוף שנת 1614. פרשת מעצרו ומשפטו מרתקת ביותר אולם מחוסר מקום נסתפק בסופה הטוב. חסינותו הכפולה, כסוכן מלך מרוקו וכאזרח ארצות השפלה, עמדה לו כנגד השוחד וההסתה האנטי יהודית של השגריר הספרדי ומלך אנגליה בכבודו ובעצמו נאלץ להתערב, לשחררו ולטהר את שמו.

על גדולתו בעיני בני ארצו המאומצת, תעיד העובדה שבהלוויתו בשנת 1616 הלכו אחרי מיטתו הנסיך מוריס ונציגי אסיפת המעמדות ועירית אמסטרדם. אחרי מותו המשיכו בניו בשירות השריפים וארצות השפלה, יצחק ישב בסאלי, שהייתה מעין רפובליקה של שודדי ים, ועסק בפדיון השבויים הנוצרים, ויעקב קרלוס היה הסוכן הדיפלומטי של מרוקו בדנמרק בסוף המאה ה-17.

יוסף המשיך לאחר מות שמואל לייצג את מולאי זידאן אשר בשנת 1602 הטיל עליו לבנות שתי פריגאטות ולציידן בתותחים. כתשלום בעד האוניות שלחה מרוקו את מוצרי היצוא האופייניים שלה לאותה תקופה, עורות, חיטה, חנקן אשלגן, לייצור אבקת שריפה ולתחמושת, וסוכר. למרות חילופי המלכים במראכש המשיך יוסף לייצג בנאמנות את השריפים עד מותו בשנת 1638.

לאחר מות יוסף מילא את מקומו אחד מבניו, דוד, אשר הרחיב את שדה פעולתו לצרפת, ובשנת 1631 הוא הצליח להביא לחתימת חוזה שלום בין שתי המדינות. דוד נשלח לפאריס והמלך לאווי ה-13 אישר את החוזה והוטל על דוד פליאג'י, להעביר החוזה החתום למראכש. אולם במקום לפנות למרוקו העתכב דוד לזמן מה בהולנד.

מלך מרוקו שחיכה לשווא למסמכים וסבר שלא אושרו, נעלב וציווה להתקיף ספינות צרפתיות ולהחרימן. הסכסוך שפרץ מחדש בגלל הזנחתו של דוד כמעט והמיט שואה על המשפחה ודוד נאלץ להימלט ךקלן שבגרמניה. אולם לאחר כמה שנים, ועם עלייתו לשלטון של מלך חדש במראכש, מולאי השייך אל סג'יר, חזר דוד למלא בנאמנות שליחויות ולדאוג לאספקת הנשק ולשיגור בעלי מקצוע ליציקת תותחים.

אחיו הצעיר משה עבר בשנת 1619 להתגורר במראכש ונעשה מתורגמנם של השריפים, הוא השתתף עריכת חוזה השלום עם צרפת ועם אנגליה. הוא היה הנציג  האחרון של משפחה מהוללת זו שלאחר הסתלקות שושלת השריפים פסקה מלמלא את תפקידה ההיסטורי. אולם מפורסמת של שתהיה לא הייתה פליאג'י היחידה בשירות השריפים.

בשנות העשרים של המאה, התגבר זרם הנשק מהולנד לסאלי ולמורדים, שיגר מולאי זידאן להולנד את איש סודו, ימין בן רמוך, נצר למשפחת מגורשים ידועה מפאס, לאמסטרדם לשכנע השלטונות למנוע הברחת נשק לאויביו. לאחר מכן באותה משימה את יעקב בן רוש.

 אולם נסיונותיו של מולאי זידאן לבלום את המרידות נגדו לא עלו יפה ואחד המורדים, מוחמד אל עיאשי השתלט על כל צפון המדינה. גם לו היו סוכנים יהודים ואחד מהם בנימין הכהן, צאצא למשפחת מגורשים מפורטוגל שישבה בסאלי, הצליח למרות התנגדות משפחת פילאג'י, להשיג רשיון יבוא לנשק מהולנד.

ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו-הסתגרות ופתיחות. פרק רביעי  שלטון הסעדים.

הסתגרות ופתיחות.

פרק רביעי 

שלטון הסעדים.

גדולי הדור.

טולידאנו

גם בתחום היצירה הרוחנית וחיי הדת כפי שראינו בתחום המסחר והדיפלומטיה, טבעו את חותם צאצאי מגורשי ספרד ופורטוגל אשר עמדו בראש הקהילות והמשיכו בתיקון וביסוס חיי הציבור. בין הרבנים בעלי התקנות התבלטו בדור הזה, הדור השני והשלישי של מגורשי ספרד בעיר פאס, הרבנים האלה :

רבי יוסף גבאי, רבי שמואל אבן דנאן, רבי בנימין נהון, רבי יצחק בן רבי וידל הצרפתי, רבי יוסף בן עמרם, רבי יוסף אלמושנינו, רבי יצחק בן זימרה ברי יוסף הכהן ורבי שאול בר דוד סירירו.

בין הרבנים האחרים שלא נמנו בין בעלי התקנות, נזכיר את רבי משה בן מימון אלבאז מהעיר תרודאנט, בירת חבל הסוס שבדרום מרוקו, רבי מרדכי בן אסולין ורבי יהודה הכהן בפאס, רבי יצחק קורייאט במראכש, רבי דוד ורבי יהושע הסבעוני בסאלי.

בתיטואן הרב יוסף ביבאס, רבי אברהם בו זימרה, רבי יעקב הלוי ורבי חנניה ארובאש. במכנאס התחילו לכהן ברבנות בני משפחת טולידאנו שבאה מפאס והראשונים היו רבי חיים ורבי יוסף, בני הרב דניאל טולידאנו, ראש חכמי קסטיליה.

מספר רב של רבני המערב עזבו אז את ארצם ופנו בעיקר מזרחה שם זכו לתהילה ולגדולה. רבי יששכר בן סוסאן התיישב בירושלים ולאחר מכן בצפת. בעיר הקבלה היו גם רבנים אחרים מארץ הדרעא שבה מצאה אז חוכמת הקבלה קו, והתוודעו לגדולי המקובלים רבי חיים ויטאל והאר'י. אליהם הצטרפו הרבנים יוסף המערבי בן טובול ורבי סולימאן אוחנה מפאס.

בירושלים התיישבו הרב שמואל חאגיז ורבי יצחק תבאח ובחברון הרב אברהם אזולאי. באמסטרדם התיישבו הרב יצחק עוזיאל מפאס ובוונציה הרבנים רבי אברהם אזולאי המכונה אבוזאגלו ורבי יצחק גבאי מסאפי.

הפרענויות המדיניות שליוו את שקיעת שושלת בני סעד ועליית שושלת חדשה, הן המסבירות את זרם היוצאים. רבנים אלה שמרו קשר עם ארץ מולדתם והיו לגשר חי עם מוקדי היצירה היהודית. בלי תרומתם, במיוחד בהפצת תורת הקבלה והנסתר, המאורעות המדיניים, טראגיים אשר היו, לא היה בכוחם להסביר את המהירות בה התפשטה במערב האש שבאה לאחר כמה דורות מהמזרח.

סוף הפרק הרביעי ויהי בעת המללאח.

השושלת הסעדית (בערבית: السعديون; אל-סעדיון) הייתה שושלת מוסלמית סונית ממוצא ערבי ששלטה על מרוקו בין השנים 1554-1659.

היסטוריה

משפחת המלוכה הסעדית ייחסה את מוצאה לנביא מוחמד דרך עלי בן אבי טאלב ואשתו פאטמה בת מוחמד.

משנת 1509 עד 1554 הסעדים שלטו רק על דרום מרוקו, בעוד שהשושלת הווטאסית שלטה על שאר חלקי מרוקו. בשנת 1528 הווטאסים שלחו כוחות צבאיים כדי לבלום את התפשטות השושלת הסעדית, אך הקרב עבר ללא הכרה ברורה ואילץ אותם להכיר בשלטון הסעדי בדרום מרוקו.

בשנת 1554 הסולטאן הסעדי מוחמד א-שייח מצליח להפיל את השושלת הווטאסית באופן מקומי, והסעדים תופסים את מקומם בתור הממלכה הדומיננטית ברוב חלקי מרוקו.

הסולטאן המפורסם ביותר של השושלת הסעדית היה אחמד אל-מנסור (1578-1603), שבנה את ארמון אל-בדיע המפואר במרקש והיה בן זמנה של אליזבת הראשונה. אחד ההישגים החשובים ביותר של הסעדים היה הניצחון על פורטוגל בקרב שלושת המלכים והגנה על מרוקומפני האימפריה העות'מאנית. עיר הבירה הראשונה שלהם הייתה תארודאנת ולאחר מכן מרקש.

1509: הקמתה של הממלכה הסעדית בדרום מרוקו;

1511: הסעדים מקבלים את תמיכת השבטים הברברים של אזור סוס;

1524: הסעדים מקבלים את תמיכת שבטי ההינטה ששלטו במרקש;

1527: השושלת הווטאסית מכירה רשמית בשלטון הסעדי בדרום מרוקו;

1541: הצבא הסעדי מגרש את הפורטוגזים מאגאדיראזמורספי ואסילה;

1554: מוחמד א-שייח מפיל את השושלת הווטאסית והסעדים נהפכים לממלכה המרכזית במרוקו;

1561-1567: סיפוח הערים טטואןשפשאוון ודבדו לממלכה הסעדית;

1578: קרב שלושת המלכים: ניצחון מרוקאי על הצבא הפורטוגלי;

1591: פלישה סעדית לשטח אימפריית סונגיי והבסתה;

1603-1627: מאבקי ירושה לאחר מותו של אחמד אל-מנסור, בין שלושה טוענים לכתר ותחילת שקיעתה של הממלכה הסעדית;

1628: איבוד שטחים רבים על ידי הממלכה הסעדית; רבאטמכירה ו טטואן נשלטו על ידי מוסלמים שגורשו מספרדתאפילאת על ידי השושלת העלאוויתאוג'דה על ידי האימפריה העות'מאנית ושטחים רבים אחרים שאבדו למנהיגי שבטים ברברים. עד שנת 1659 הם איבדו את כלל שטחם לגורמים זרים ואיבדו את מקומם כשליטי מרוקו.

לשושלת הסעדית לא היה בסיס תמיכה מוצק בקרב השבטים הברברים של מרוקו, בניגוד לשושלות קודמות, אך היא נהנתה מלגיטימציה בזכות הייחוס למשפחת הנביא מוחמד. הסעדים ביססו את הצבא שלהם על שכירי-חרב זרים (חלקם עבדים) ועל שבטי הג'יש. שבטים אלה נהנו מפטור ממיסים וקיבלו אדמות נרחבות תמורה לשירותם בצבא.‏

ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו

 

הסתגרות ופתיחות.

פרק רביעיSAADIENS

שלטון הסעדים.

גדולי הדור.

גם בתחום היצירה הרוחנית וחיי הדת כפי שראינו בתחום המסחר והדיפלומטיה, טבעו את חותם צאצאי מגורשי ספרד ופורטוגל אשר עמדו בראש הקהילות והמשיכו בתיקון וביסוס חיי הציבור. בין הרבנים בעלי התקנות התבלטו בדור הזה, הדור השני והשלישי של מגורשי ספרד בעיר פאס, הרבנים האלה :

רבי יוסף גבאי, רבי שמואל אבן דנאן, רבי בנימין נהון, רבי יצחק בן רבי וידל הצרפתי, רבי יוסף בן עמרם, רבי יוסף אלמושנינו, רבי יצחק בן זימרה ברי יוסף הכהן ורבי שאול בר דוד סירירו.

בין הרבנים האחרים שלא נמנו בין בעלי התקנות, נזכיר את רבי משה בן מימון אלבאז מהעיר תרודאנט, בירת חבל הסוס שבדרום מרוקו, רבי מרדכי בן אסולין ורבי יהודה הכהן בפאס, רבי יצחק קורייאט במראכש, רבי דוד ורבי יהושע הסבעוני בסאלי.

בתיטואן הרב יוסף ביבאס, רבי אברהם בו זימרה, רבי יעקב הלוי ורבי חנניה ארובאש. במכנאס התחילו לכהן ברבנות בני משפחת טולידאנו שבאה מפאס והראשונים היו רבי חיים ורבי יוסף, בני הרב דניאל טולידאנו, ראש חכמי קסטיליה.

מספר רב של רבני המערב עזבו אז את ארצם ופנו בעיקר מזרחה שם זכו לתהילה ולגדולה. רבי יששכר בן סוסאן התיישב בירושלים ולאחר מכן בצפת. בעיר הקבלה היו גם רבנים אחרים מארץ הדרעא שבה מצאה אז חוכמת הקבלה קו, והתוודעו לגדולי המקובלים רבי חיים ויטאל והאר'י. אליהם הצטרפו הרבנים יוסף המערבי בן טובול ורבי סולימאן אוחנה מפאס.

בירושלים התיישבו הרב שמואל חאגיז ורבי יצחק תבאח ובחברון הרב אברהם אזולאי. באמסטרדם התיישבו הרב יצחק עוזיאל מפאס ובוונציה הרבנים רבי אברהם אזולאי המכונה אבוזאגלו ורבי יצחק גבאי מסאפי.

הפרענויות המדיניות שליוו את שקיעת שושלת בני סעד ועליית שושלת חדשה, הן המסבירות את זרם היוצאים. רבנים אלה שמרו קשר עם ארץ מולדתם והיו לגשר חי עם מוקדי היצירה היהודית. בלי תרומתם, במיוחד בהפצת תורת הקבלה והנסתר, המאורעות המדיניים, טראגיים אשר היו, לא היה בכוחם להסביר את המהירות בה התפשטה במערב האש שבאה לאחר כמה דורות מהמזרח.

סוף הפרק הרביעי ויהי בעת המללאח.

השושלת הסעדית (בערבית: السعديون; אל-סעדיון) הייתה שושלת מוסלמית סונית ממוצא ערבי ששלטה על מרוקו בין השנים 1554-1659.

היסטוריה

משפחת המלוכה הסעדית ייחסה את מוצאה לנביא מוחמד דרך עלי בן אבי טאלב ואשתו פאטמה בת מוחמד.

משנת 1509 עד 1554 הסעדים שלטו רק על דרום מרוקו, בעוד שהשושלת הווטאסית שלטה על שאר חלקי מרוקו. בשנת 1528 הווטאסים שלחו כוחות צבאיים כדי לבלום את התפשטות השושלת הסעדית, אך הקרב עבר ללא הכרה ברורה ואילץ אותם להכיר בשלטון הסעדי בדרום מרוקו.

בשנת 1554 הסולטאן הסעדי מוחמד א-שייח מצליח להפיל את השושלת הווטאסית באופן מקומי, והסעדים תופסים את מקומם בתור הממלכה הדומיננטית ברוב חלקי מרוקו.

הסולטאן המפורסם ביותר של השושלת הסעדית היה אחמד אל-מנסור (1578-1603), שבנה את ארמון אל-בדיע המפואר במרקש והיה בן זמנה של אליזבת הראשונה. אחד ההישגים החשובים ביותר של הסעדים היה הניצחון על פורטוגל בקרב שלושת המלכים והגנה על מרוקומפני האימפריה העות'מאנית. עיר הבירה הראשונה שלהם הייתה תארודאנת ולאחר מכן מרקש.

1509: הקמתה של הממלכה הסעדית בדרום מרוקו;

1511: הסעדים מקבלים את תמיכת השבטים הברברים של אזור סוס;

1524: הסעדים מקבלים את תמיכת שבטי ההינטה ששלטו במרקש;

1527: השושלת הווטאסית מכירה רשמית בשלטון הסעדי בדרום מרוקו;

1541: הצבא הסעדי מגרש את הפורטוגזים מאגאדיראזמורספי ואסילה;

1554: מוחמד א-שייח מפיל את השושלת הווטאסית והסעדים נהפכים לממלכה המרכזית במרוקו;

1561-1567: סיפוח הערים טטואןשפשאוון ודבדו לממלכה הסעדית;

1578: קרב שלושת המלכים: ניצחון מרוקאי על הצבא הפורטוגלי;

1591: פלישה סעדית לשטח אימפריית סונגיי והבסתה;

1603-1627: מאבקי ירושה לאחר מותו של אחמד אל-מנסור, בין שלושה טוענים לכתר ותחילת שקיעתה של הממלכה הסעדית;

1628: איבוד שטחים רבים על ידי הממלכה הסעדית; רבאטמכירה ו טטואן נשלטו על ידי מוסלמים שגורשו מספרדתאפילאת על ידי השושלת העלאוויתאוג'דה על ידי האימפריה העות'מאנית ושטחים רבים אחרים שאבדו למנהיגי שבטים ברברים. עד שנת 1659 הם איבדו את כלל שטחם לגורמים זרים ואיבדו את מקומם כשליטי מרוקו.

לשושלת הסעדית לא היה בסיס תמיכה מוצק בקרב השבטים הברברים של מרוקו, בניגוד לשושלות קודמות, אך היא נהנתה מלגיטימציה בזכות הייחוס למשפחת הנביא מוחמד. הסעדים ביססו את הצבא שלהם על שכירי-חרב זרים (חלקם עבדים) ועל שבטי הג'יש. שבטים אלה נהנו מפטור ממיסים וקיבלו אדמות נרחבות תמורה לשירותם בצבא.‏

ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו-פרק חמישי אש במערב. הדי משבר השבתאות.

 

פרק חמישי

אש במערב.

הדי משבר השבתאות.

שבתאי צבי

בשבת תשעה באב שנת 1626 נולד במזל טוב במשפחת מרדכי צבי ילד שני ויקרא שמו בישראל שבתי. אביו, מרדכי, התיישב בעיר איזמיר כמה שנים קודם לכן לצורכי מסחרו שעזה את ארץ הולדתו יון. נמל זה נהנה בימים אלה משגשוג רב כי שימש בשעתו לכל מסחר האימפריה העותמנית עם אירופה.

הילד התגלה עד מהרה כעילוי בתורה, בעל אינטליגנציה מבריקה ותקוות אביו הייתה, שילך בדרכי הרבנות. ואכן כך היה, ובגיל עשרים הוכתר החכם שבתי צבי כרב לשמחת כל המשפחה. לאחר לימוד התורה הנגלית הוא שקע, כמקובל בתקופתו, בלימוד הנסתר, ובעולם הקבלה. כאן מצא את עולמו, סיפוק היציר המיסטי שהיה בו.

מתבודד באחד מחדרי בית אביו – שעם הזמן נעשה לסוחר אמיד המסוגל לדאוג לכל מחסורי בנו הגאון לכל ימי חייו ופוטר אותו לצמיתות מהצורך לעבוד למחייתו – לומד בשקידה ובהתלהבות מפחידה, לומד ומתפלל בלב שלם קרוב לאקסטזה ורחוק מכל הבלי העולם סביב. אט אט השקיעה בעולם הנסתר התחילה לתת אותותיה בעלם הרך, שעבר מתקופה של התלהבות סוחפת לתקופה של דיכאון מחריד שהיה מותיר ללא אונים קרוביו ואהוביו.

מה שנחש אז כסימנים חיצוניים לגאוניות מוגדר במדע המודרני בשם אחר : מחלת המניקו דפרסיה. בתקוםות ההתעלות היה מתגלה כנואם מבריק בעל דמיון פורה וחן רב. אולם לצד היצירתיות היה נמשל למעשי שטות ילדותיים, בהם ראו מתנגדיו מאוחר יותר הסימנים המובהקים לשגעונו הגמור. בלחץ משפחתו הוא נושא אישה – פעמיים – אולם אין זמנו פנוי לביאה והסתפק בקידושין.

אט אט התחיל להשתכנע בייעודו העל טבעי, במשימה שאלוהים הועיד לו : לגאול את עמו, להיות לו למשיח. שנתיים חי שבתי בסתר עם אמת פנימית זו, נלחם בה עד אשר השתכנע סופית שאכן אלוהים בחר בו. אמת פנימית זו היא שהאירה את תקופות ההתעלות, וכאשר לעתים עזבה אותו וגברו הפקפוקים והספקות, היה שוקע באותם מצבי דיכאון מפחידים.

לאחר שנים של מאבק מר עם עצמו הגיע למסקנה שאינו חופשי עוד לברוח ממשימתו האלוהית. לאחר שגילה את סודו לבני משפחתו וקרוביו הוא מודיע לראשונה בפומבי בשנת 1648 שרות אלוהים התגלתה אליו וציוותה עליו להיות למשיח בן דוד שעתיד בבוא העת, לגאול את ישראל מהגלות ולהובילו לארץ הקודש.

קרוביו ואוהביו לא השתכנעו מנבואותיו ויחסו את חזיונות לנטייתו המיסטית המוגזמת, וסלחו לו על תקופת ההתעוררות והדיכאון בזוכרם שבימים רגילים היה הרב שבתי בעל שיחה נעימה וכוח שכנוע עוקר הרים. למרות חוסר האימון בו לא יכול היה שבתי לאורך ימים לכבוש את יצרו ובשנת 1654, והוא רק בן 28, הוא עובר את הגבול שאין ממנו חזרה והתחיל בהגשמת ייעודו המשיחי שלא ידע מעצורים עד סופו המר.

באחד מימי שבת, בעת קריאת התורה בבית הכנסת שבעיר איזמיר הוא מעז את הבלתי יאומן, ובפני קהל נבוך, נרגש ונרעש, הוא מבטא בפומבי את השם המפורש, זכות שמורה רק למשיח. לאחר הצעד הזה גם אהבת והגנת משפחתו לא יכלה לעמוד בפני זעמה של קהילת קודש איזמיר, ושבתי נאלץ לעזוב את עירו וליטול – לעשר שנים – את מקל הנדודים. תחנתו הראשונה הייתה בעיר ואם בישראל, בקהילת הקודש סלוניקי אשר ביון, עיר הולדת הוריו. 

אולם גם כאן הצהרותיו, רוח הכפירה שבהן, והתנהגותו המוזרה מקוממים נגדו את ראשי ורבני הקהילה. הצעד שגדש את הסאה היה טכס כלולותיו עם התורה. תחנתו הבאה בעיר הבירה קושטא מסתיימת גם כן בבריחה בשנת 1658, לאחר שקומם את הרבנים בחוגגו באותו שבוע את שלושת הרגלים, פסח, שבועות וסוכות, בטענה שהוא כמשיח אינו חייב בציות למצוות הקיימות והוא רשאי להנהיג מצוות חדשות ותורה חדשה כיאה לימי המשיח.

מבירת האימפריה היא עוקר למרכז היהודי המפואר של מצרים, בו הוא מוצא לראשונה חיזוק לאמונתו. עד אז, בכל נדודיו לא הצליח לשכנע מטמינים רבים בייעודו וחוסר ההד גרם לו לפקפק בצדקת דרכו. אבל כאן במצרים נוצר הגרעין הראשון של מאמינים. בקהיר הוא נשא לאישה את שרה, אחת מניצולי הפרעות האיומות של הקוזקים בפולין בשנת 1648, שנדדה בכל אירופה והכריזה שלא תינשא לאחר מאשר למשיח בן דוד.

המפגש בין שני גורלות אלה שכנע רבים שאכן שבתי הוא המשיח ואין זולתו. בקהיר נספח אל קהל מאמיניו שמואל פרימו, שהיה לסופר התנועה. ממצרים עולה שבתי לירושלים ונראה שכאן לראשונה הוא אינו מקומם נגדו את רבני הקהילה בזה שנמנע מאותן הכרזות ומאותם מעשים שהביאו לנדודיו על פני האימפריה.

רבני עיר הקודש שולחים אותו בשליחות לאסוף כספים אצל עשירי מצרים. בדרכו חזרה לירושלים מתחולל אותו מאורע מכריע שהטביע את חותמו על גורל ועתיד העם היהודי. בעזה נערך המפגש הגורלי ביען המשיח ונביאו. נתן אשכנזי, בנו של רב מפורסם מגרמניה, עילוי בתורה כבן עשרים רואה בשבתי את משיח האמת אותו הכיר בחלומותיו ובחזיונותיו. נתן העזתי הכריז על עצמו בגלגולו של אליהו הנביא, אשר לפי המסורת יבוא לבשר את ביאת הגואל. לשניהם היה מפגש האות לה ציפו ומעתה ישלימו אחד את השני.

מול חוסר היציבות של שבתי צבי, שהיה יכול במהירות לעבור ממצב שהתעלות אלוהית לדיכאון מייאש, היה נחון נתן באותו כוח ארגון ויכולת מנהיגות שמצמיחות תנועות חברתיות. לחזניותיו הגאוניים של משיחו הוא ידע לתת ביטויים עממיים הנוגעים ליהודי הפשוט ולא רק לפלפולי תלמידי חכמים.

את האידיאולוגיה המשיחית הוא ידע לתרגם לשפת המעשים הקרובים ללבו ולהבנתו של עמך.

את האמונה הוא ידע להפוך לתנועה, תנועה שבראשה משיח בעל אישיות כריזמטית, ונביא בעל כוח ארגון, משיח ספרדי ונביא אשכנזי. שמואל פרימו ונתן החלו לשגר אגרות לתפוצות כדי לפרסם את ביאת המשיח ולהתכונן ליום הגאולה.

גדולתו של נתן הייתה שידע להפוך אידיאולוגיה המובנת רק לתלמידי חכמים למעשים שהעם יכול להבין ולקיים כגון : הקריאה לתשובה מלאה, ביטול צום תשעה באב והפיכתו ליום שמחה וששון, מינו שרים בתפוצות וכו'… 

האגרות וההנחיות משוגרות לכל הגלויות, מתימן ועד רוסיה, ובכל מקום הלהיבו העם המדוכא, הצמא לסיפורי פלאי המשיח, חזרתו של שבתי צבי לעיר הולדתו איזמיר בשנת 1665, לא עוד כגולה נרדף, אלא כמלך משיח לוותה בהתלהבות סוחפת שהדיה הגיעו מנופחים לכל הקהילות. למאמיניו המתרבים הוא מצווה להתכונן ליום הגאולה הקרב ובא ולחזור בתשובה מלאה על ידי צומות, תפילות ותעניות.

ואכן רבים רבים בכל מקום ומקום הלכו בדרכו ומסופר שבפולין למשל היו הורים שמנעו מזון מבניהם ומעצמם ימים רבים. לאלה המפקפקים והשואלים למה לא הופיעו הסימנים שלפי ההלכה אמורים לבשר את בוא המשיח, את אותם חבלי משיח, היה עונה נתן שזו גאולה ללא הסימנים החיצוניים ועל כן צריך מידה גדולה יותר של אמונה ומי שמאמין שכרו גדול יותר.

ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו

אש במערב.

הדי משבר השבתאות.

שבתאי צבי

שבתאי צבי

לאחר מינוי ברוב פאר והדר של שנים עשר ראשי השבטים העתידים להוביל את העם לארץ הקודש, מכריז שבתי על שנת 1666 כשנת הגאולה השלמה. כעת הגיעה השעה לשלב האחרון, לעבור לקושטא " לקחת הכתר בשם אלוהים מאת הסולטאן התורכי " המתיחות והציפייה מגיעים לשיאים. באירופה האמונה בהתקרבות ימי המשיח לא הייתה נחלתם רק של בני ישראל, מחוץ לקומץ מתנגדים, אלא הייתה נפוצה מסיבות אחרות גם בחוגים נוצריים שהאמינו כי שנת 1666 היא שנת בואו של האנטיקריסט ורבים קשרו בין שתי האמונות והנבואות.

בקושטא עצמה ההתרגשות והציפייה הגיעה לשיאה. הנה קרב ובא יום הדין, יום הנקמה בגויים. אולם במקום להגיש את כתרו מעדיף הסולטאן ליתר ביטחון לעצור את המתיימר למלוך על העולם. משיח בכלא ! לא היה בכוחו של החיזיון לרפות את ידי המאמינים קראו בכך אות משמים ובעיניהם יהפוך בית הכלא למבצר עוז, אליו התחילו לזרום עולי רגל מכל קצוות תבל.

משלחות הולכות ובאות בארמון המלכותי ומעבירות סיפורי פלא. כל המהומה הזאת אמנם לא סיכנה את השלטון, אבל לאחר שישה חודשים פקעה סבלנות הוזיר ושבתי צבי הובא למשפט לפני הסולטאן שהמידו בפני ברירה איומה " מיתה משונה או המרת דת. עצביו של בתי צבי לא עמדו לו והוא העדיף לצאת מהארמון כמוסלמי חדש בשם מחמד אפנדי.

האכזבה מבגידה זו הייתה בכל קהילות ישראל קשה מנשוא כגודל הציפייה. המכה הייתה איומה יותר מאשר צליבת המשיח ישו בעיני מאמיניו הראשונים כפי שכותב גדול חוקרי השבתאות, גרשום שלום. מותו של ישו על הצלב היה להיפך כמין אימות לתורתו ולעומתה בגידת שבתי, הייתה כפירה בייעודו. סוף אומלל לתקווה אלוהית. אין פלא שרבים מהאמינים לא היו מוכנים לקבל את המאורעות כפשוטם והתחילו לחפש סימנים מאחורי הנסתר, את האמת הנסתרת, לפרש את רצון האלוהים.

לבטח שבתי צבי חישב את הקץ וחזור בקרוב לגאול את עמו. יש המרחיקים לכת עד חיקוי מעשה המשיח וממירים את דתם, אולם לרוב העם הייתה המכה קשה מנשוא והרבנים יצליחו במהרה להשכיח מלבו את שבתי צבי ולגנוז האמונה בבואו הקרוב של המשיח. אחרוני המאמינים, כפי שכינו את עצמם, יורדים למחתרת וימשיכו ללא לאות לחכות לשובו של המשיח האמת שבתי צבי, לאחר שיסיר מעליו את הכיסוי של מומר וכל העולם יכיר במלכותו.

כתות כאלה המשיכו להתקיים באירופה עד המאה התשע-עשרה. לעומת זאת, במרוקו השפעת הרבנים הייתה יותר מכרעת והם הצליחו למחוק את שמו וזכרו של גדול משיחי השקר. ברם, למרות החרם הגמור, זכר המאורעות והבלבול נחרט עמוקות בזיכרון העם, אם כי לא במודע כפי שנראה בהמשך, עדות לגודל הזעזוע ולעוצמת האש שהבעירה את המערב.

הדיבוק המרוקאי.

האש שבאה ממזרח מצאה קרקע מוכנה ופורייה במערב. המגרב הצטיין תמיד באהבתו ללא גבול לתורת הנסתר, ואין להבין את התפשטות השבתאות ללא הכשרת הרוחות והנפשות על ידי תורת הקבלה.

לאחר תקופת שקיעה ארוכה לובשת תורת הקבלה מימד חדש לאחר גירוש ספרד. רבים מהמקובלים שבין מגורשי ספרד הצליחו להגיע לארץ ישראל ולהיקלט בצפת, עיר הקבלה. הם וצאצאיהם אחריהם לא יחדלו עוד לשאול את עצמם : למה ? מה פשר האסון הנורא שבעקירת הקהילה היהודית המשגשגת ביותר ? מה מסתתר אחרי שואה זו ? מה פשר הגלות החדשה ? האם אין היא אלא האות להתקרבות הקיצון, לחבלי משיח ? .

אחת השאלות הכאובות ביותר מתייחסת לגורל האנוסים. אותם יהודים שקיבלו על עצמם הנצרות ובמחתרת שמרו אמונים לדת אבותם ? לא היה עוד בכוחה של הרציונליות לתת תשובה, ופליטי האינקוויזיציה חיפשו ומצאו בקבלה נוחם לסבלותיהם ותקווה חדשה. גודל האסון לא יכול להיתפס על ידי השכל. רק תורת הנסתר החותרת לחשוף את תעלומת ההוויה היהודית, נותנת המפתחות לעולם הבינה. בצפת מתוודעים גולי ספרד אל גדול המקובלים רבי יצק לוריא, הוא האר"י הקדוש, שיותר מכל קודמיו תרם להתפשטות תורת הקבלה בקרב העם .

הקבלה המעשית שהוא ותלמידיו ייסדו, ועסקה לא רק בפילוסופיה אלא גם בהחשת הקץ על ידי צירופי אותיות : גימטריות, נוטריקונים וכדומה, היא שנתנה הבסיס להתפתחות התנועה השבתאית לאחר כמאה שנה ( האר"י נפטר בשנת 1572 ). הקבלה נותנת הסבר קוסמי לפרשת בריאת העולם והאלוהות.

בניגוד לתורת הקידמה, גורסת הקבלה שהעולם לא נוצר מהתפשטות אלא מצמצום. לאחר שברא את העולם נאלץ האין סוף לצמצם את עצמו, כאילו לעזוב את העולם שברא. הבריאה אין פירושה התפשטות רוח האלוהים בכל היקום, להיפך לאחר הבריאה הצטמצם אלוהים בתוך עצמו, אולם בשברי היקום נשארו ניצוצים נסתרים של האור האלוהי.

הגאולה תבוא כאשר כל הניצוצים יתרכזו יחדיו ויתמזגו כדי ליצור מחדש את אור האלוהות. האדם אינו עומד חסר אונים ביקום. יש בכוחו, אם ירצה, לזרז את בוא הגאולה, לתרום לחיבורו מחדש של האור האלוהי. המכשיר בידי האדם לזירוז הגאולה הוא קיום המצוות שבכוחם להוציא את האור הגנוז מתוך הקליפות.

אחריות מיוחדת מוטלת על הצדיקים אשר במעשיהם יכולים לקרב את הקץ. אם עם ישראל יחזור בתשובה שלמה על ידי תפלה, צום ועינוי הגוף, הוא יכול לקרב את הגאולה. יותר מכל תשתמש התנועה השבתאית בגורם רצוני זה, באפשרות הניתנת לעם לקבוע את גורלו אם יאמין במשיח, יתקן את דרכו ויחזור בתשובה.

נוסף לקריאה הזאת אל הרצון תתבסס התנועה השבתאית על תורת הגימטרייה, חישובי הקץ על ידי צירופי אותיות, חיפוש אחרי הרמזים לתאריך הגאולה. ללא שני יסודות אלה שינקה התנועה מהקבלה, אין להבין התפשטות האמונה השבתאית לא רק בקרב העם, אלא גם ברקב הרבנים ותמידי חכמים. 

ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו-אש במערב. הדי משבר השבתאות.

אש במערב.

הדי משבר השבתאות.

שבתאי צבי

לאחר מות האר"י החלה הקבלה לקנות לה קן ואחיזה גם בקרב העם ולא הצטמצמה רק למלומדים. לא כל אחד יכול להבין את רזי הקבלה, אולם הדרך ללימוד פתוחה בפני כל תלמיד חכם ועל כן זכתה הקבלה להערצה ולאהבה בקרב העם.

מחשבי הקיצים קבעו את שנת 1648 כשנת הגאולה. אולם במקום המשיח המקווה, קם על ישראל גדול הצוררים, מלך הקוזקים חמיסקי שעשה שמות ביהודי רוסיה ופולין. שואה זו זעזעה את יהדות אשכנז לא פחות מגירוש ספרד את הספרדים. כל זרמי היהדות היו מוכנים לקבל את מסר הגאולה של שבתי צבי.

במערב, נעשתה הכשרת הלבבות בעיקר על ידי שדרי ארץ ישראל שהביאו את ספרי היסוד של הקבלה, ובראש וראשונה את " פרדס רימונים " של רבי יעקב קורדוברו ו " עץ החיים " של רבי חיים ויטאל. אולם ההכנה הרוחנית לבדה לא הייתה בכוחה להסביר את הצלחתה המדהימה של השבתאות במרוקו אם לא התחברו לה גורמים מקומיים שהפכו הציפייה לבוא המשיח לכורח השעה.

ארבעים שנות בלבול.

שקיעתה של שושלת הסעדים הייתה מהארוכות בתולדות המדינה ונמשכה כארבעים שנה עד לעלייתה של שושלת חדשה שהחזירה השקט והאחדות למדינה. ארבעים שנות הבלבול האלו לא פסחו על כל שכבות האוכלוסייה, אבל פגעו במיוחד בחולייה החלשה, הקהילה היהודית. חוק ידוע הוא בתולדות מרוקו שהתקופות השחורות ביותר הן המלחמות בעת חילופי השלטון.

 מכות הטבע – בצורת ומגיפה – שבעת רגיעה ניתן להילחם בהן ולצמצם פגיעותיהן, לובשות בשנות הבלבול, כאשר הדרכים סגורים והמסחר מצטמק, ממדי האסון.

 " ספר דברי הימים " של פאס מלא תיאורים בכל אותה תקופה על סבלות הקהילה היהודית : אין לנו עדויות לגבי האזורים האחרים של המדינה אבל אין לשער שהמצב היה שפיר ביותר.

" ובימיו היו המושלים מורדים בכל המדינות, ובפאס אזדיד היו נלחמים זה עם זה וצרות היהודים ומסים רבו לאין קיץ וידל ישראל..והיהודים בצער וליוצא ולבא אין שלום… ".

" ובשנת 1646 שלח לו להרוס בתי כנסיות שבזו האלמללאח. או למי שהיה כך בימיו. יום י"ח באלול נהרס בעוונותינו הרבים בית הכנסת הגדול של התושבים ויום כ"ג לאלול נהרס בית הכנסת של המגורשים וכמה שוחדות הפסיד הקהל ולא הועיל להם ונטלו כל תשמישי בית הכנסת זולת ספר תורה שהיצלנום בכמה שוחדות…

וביום ה' של השבוע הנזכר ניתצו את התיבה והישיבה של הנשים שקול חורבנם כחורבן של בית המקדש… ונשארנו בעוונותינו הרבים בלא תורה ובלא תפילה ובלא מצוות, אך על פי הבל התינוקות של בית רבן שהעולם עומד עליו נתבטל הקול קול יעקב… ובערב יום הכיפורים החריבו מדרש ישן ומדרש חדש : ולא נשאר קיים מבתי הכנסיות רק בית הכנסת של סעדיה בן רבוח ובית הכנסת של ר"י רותי ולא ניצלו כל אחד אלא על ידי שוחדות…

ויש יום שנלחמים בפלשתים ועושים שלום יום או יומיים, וחוזרים עוד ונלחמים, וביני היהודים שהיו באלמללאח ספו תמו ברעב, ומרוב המס שהיה מטיל עליהם סידי אדרירי עד שהיו גובי המס לוקחים קמח מן הכד שהאישה לשה אותו והיו לוקחים האלג'טיטא ( שמלה ) מעל בשרה והחלוק גם כן. והיו בורחים ומי שיוצא חוץ לעיר היה מוציא מחייתו. והיו משליכים עצמם מן חומת העיר ויש שהולכים לפאס אל באלי בעניין עד שלא נשארו בפאס כי אם ששים בעלי בתים….".

אולם כפי ששיערנו התלאות לא התאכזרו רק על יהודי פאס כעדותו של הרב משה רפאל אלבאז בספרו " כסא המלכים ".

" בשנה ההיא – 1646 – שלח הפוקח על  האלזאווייה, הנקראת זאווייא איית ישחקא, הסמוכה לתאדלה, שמו סידי מחמד לחאז והחריב בתי כנסיות בפאס…וגם החריב בתי כנסיות של תיטואן…ונסגרו בתי כנסיות וגזרו על היהודים שלא יתפללו בעשרה. ויבטלו בפאס לימוד תינוקות של בית רבן. ובתיטואן עברו שמדות על שלושה יהודים. ויתלו אישה אחת היא ובנה על עץ והפסידו הקהל כמה אל]י מתקאלים… והם ימי מלכות הברברים של דילה הנקראים " ארבעין שנא דלפתנא " – ארבעים שנה של מרדות ) והיו נלחמים זה בזה וצרות היהודים והמסים רבו לאין קץ וידל ישראל… ".

על מר גורלם של היהודים במרוקו באותה תקופה בלבול ומרידות יכול ללמד תיאור של הצרפתי ג'רמאן מואט – Mouette – שהיה שבוי במרוקו בשנים 1670 – 1681, זאת אומרת לאחר שחזר השקט למדינה וחל שיפור ניכר במצב היהודים. אם כך המצב לאחר השיפור לא קשה שלער מה היה בעת צרה.

" היהודים נמצאים במספר גדול ברבריה, ואין מכבדים אותם יותר מאשר במקומות אחרים, להיך, אם יש זבל לשפוך החוצה, הם יהיו ראשונים לעבודה הזו. מחובתם לעבוד במלאכתם בשביל המלך כשהם נקראים לכך, תמורת מזונם בלבד, והם מזומנים לסבול מכות ועלבונות מכל העולם, מבלי שיעזולומר דבר אף לילד בן שש המיידה בהם אבנים.

בעוברם ליד מסגד, בכל תקן\ופה ובכל עונה שהן, עליהם לחלוץ את נעליהם, ואינם מעיזים לנעול אותן אפילו בערים הממלכתיות כמו פאס ומארוקו ( הכוונה למראכש ) מחשש שיהיו סופגים חמש מאות מלקות ומושלכים לבית הסוהר, שיוצאים ממנו רק לאחר תשלום קנס גדול.

לבושם הוא לפי המנהג הערבי, אבל גלימותיהם וכובעיהם שחורים, כדי להבדילם. בפאס ובמראכש הם שוכנים לבדד מיתר התושבים, בשכונות מיוחדות, מוקפות חומה, שעריהן שמורים על ידי אנשים שהוצבו על ידי המלך, כדי שיוכלו לנהל את מסחרם בשלום ולקדש את שבתם ושאר החדים. בערים אחרות הם מעורבים עם הערבים, אין להם עיסוק מלבד המבחר ומלאכותיהם. רבים מביניהם עשירים ביותר, ועם זאת אין מעמדם גבוה משל הפשוטים שבהם. הם מתכתבים עם היהודים הגרים באירופה, ששולחים להם נשק ותחמושת בהסכמת הקונסולים.

יש להם בכל עיר שייך וראש, שהם בוחרים בו, או שהמלך ממנה מתוכם, שייך הוא הקובע את המסים שעל כל בית לשלם למלך. רק לעתים רחוקות יוצאים יחידים מחוץ לעיר, כיוון שהערבים והרברבים רוצחים אותם על פי רוב.

בארצות אלה אין כמעט צדק בשבילם. אם הם מרבים לדבר לפני המושל כדי להגן על זכויותיהם ( מפני שבברבריה אין משתמשים בעורכי דין ובתובעים, וכל אחד טוען לעצמו ) הוא מצווה על שומריו לתת להם מכות. בקוברם אחד משלהם, מעתירים עליהם הילדים מכות, יורקים בפניהם ומקללים אותם אלף קללות.

עם זאת, הם גומלי חסד להפליא לענייהם כדי שלא יבקשו נדבה, השייך מטיל מס על כל אחד לפי אמצעיו כדי לספק צרכיהם של אלה. הנה במלים ספורות הצרות שסובל עם זה, שהיה לפנים כה אהוב לה' וכיום הוא משחק ופסולת של כל האומות, כדברי פרק כו בספר ויקרא. ( פרשת בחקותי ) 

ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו

שושלת העלווין

בפעם הרביעית בהיסטורי של מרוקו, מדרום תפתח המהפכה והשלטון יפול בידי אנשי הדרום שישבו במבואות הסהרה. בדומה ליריביהם הסעדים, גם העלווין התייחסו לחסן, נכדו של הנביא מוחמד ומכן שמם השני, החסנים. שריפים אלה התיישבו בחבל תאפילאלת  במאה השלוש-עשרה, כנראה לפי הזמנת אנשי המקום כדי להביא עליהם את ברכתם.

הזיווג עלה יפה והמשפחה בעלת הילת הקדושה התמזגה בקרב האוכלוסייה מבלי להתבלט יתר על המידה עד תחילת המאה השבע-עשרה. סכנת השתלטות של מנהיגים דתיים מאזור אגאדיר על ארצם אילצה המשפחה להתלכד ולצאת להגנת תאפילאלת תחת הנהגתו של מוחמד אל-שריף בשנת 1631 ובנו מולאי מוחמד 1635 – 1636. לאחר כיבוש כל אזור הדרום לא התכוונו בני המשפחה להרחיב את שלטונם לאזורים הצפוניים עד אשר בשנת 1650 נקרא מולאי מוחמד על ידי אנשי פאס לקחת את העיר תחת חסותו :

" ובשנת 1650 כתבו אנשי פאס לבאלי לשריף אחד ששמו מולאי מוחמד מן אשורפא די תאפילאלת  שהיה נשיא שם, ושלחו אליו רץ לקראת רץ עד שהביאוהו מעירו והמליכו אותו עליהם. ( ספר דברי הימים ) .

אולם אחיזתו בעיר לא תארך זמן רב ומלחמות הירושה התחדשו ביתר שאת והביאו חורבן על כל צפון המדינה מפאס, מכנאס ועד תאזה. המצב התחיל להתייצב ולהתבהר רק במחצית השנייה של המאה הודות לאישיותו ופועלו של המייסד האמיתי של שושלת העלווים, מולאי אראשיד 1627 – 1666, שהגיע לשלטון בדיוק בשנת הגאולה לפי שבתי צבי.

כמעט כל כותבי הזיכרונות היהודים תמימי דעים על יחסו הטוב של מייסד השושלת, המחזיקה עד היום הזה ברסן השלטון במרוקו, לקהילה היהודית. " והיה אוהב ישראל עד מאוד ". אולם לכאורה נסיבות עלייתו לשלטון מרמזות על נטייה הפוכה. במסורת המרוקאית קושרת את תחילת גדולתו של אראשיד בסופו המר של המלך היהודי הרשע.

לפי אותה אגדה היו היה בעיר תאזה מלך יהודי רשע שהטיל את מרותו על המוסלמים וגבה מסים. שמו היה אהרן בן משעל ( על שם כפר קטן ליד תאזה, ממנו יוצא שם המשפחה משעלי שהיה נפוץ במרוקו ). ומדי שנה בשנה היה דורש ומקבל מנתיניו בתולה מוסלמית שנועדה לבית הנשים שלו. באחת השנים בא אראשיד לתאזה, התחפש לבתולה ובליל הכלולות הרג את המלך הרע, וארבעים חייליו שהוסתרו בארבעים כדים ענקיים שהכילו כביכול המתנות, השתלטו על ארמוני של העריץ.

לרגל מעשה גבורה חוגגים עד היום תלמידי אוניברסיטת הקראווין בפאס את חג הטולבא ( חג התלמידים ). אם כך היה באמת הדבר אפשר היה לצפות מהשליט החדש לשמור טינה לבני עמו של אותו עריץ, אולם ברור לכל ההיסטוריונים שמדובר באגדה שבאה לפאר את משפחת השריפים.

כנראה שהאמת הייתה פרוזאית יותר, ומולאי אראשיד הנרדף, שהיה זקוק לכסף רצח יהודי עשיר מכפר אבן משעל ושדד את רכושו כדי להמשיך בדרכו לכיבוש פאס. ואכן כדי לכבוש את העיר הוא נכנס דרך " הרובע היהודי ", דבר המעיד על האמון שהוא נתן ביהודים וגם האימון שהיהודים נתנו בו כלשון " ספר דברי הימים ".

" בשנת התכ"ה ליצירה בא המלך מולאי אראשיד יר"ה. ובלילה פתח לו השר אלקאייד רזוק, שער אחד ונכנס לאלמללאח בלילה לחצר יהודה מונסיניגו, שהיה רשפוטר ( נגיד ) של הקהל. ולמחר הלך, פתחו לו דלתי העיר וברחו כל הפושעים והמורדים בו…ושהה המלך בפאס שלוש שנים…והיה בימיו שובע גדול ושפע רב והברכה שורה בכל מעשי ידי האדם וכל מי שהיה גולה ונידח חזר למקומו בימי המלך הנזכר, וה' שב את שבות עמו ישראל ".

אותו שבוי צרפתי שכבר פגשנו, מואט, מעיד על קרבתו של המלך ליהודים. יום כאשר חייליו לא הפגינו מספיק רוח הקרבה הוא קרא לעברם " אמנם אני מוכר כמלך היהודים ". ההמשך פחות מחמיא אבל ברוח התדמית של היהודים בגולה " ואני מצטער על כך כי למרות שאתם נראים כמוסלמים לפי לבושכם, חוסר האומץ לבכם מעיד שאתם כבני ישראל של ימינו "

דיפלומט צרפתי מעיד בזיכרונותיו שכאשר נשלח אל אראשיד, שהיה עדיין רק מושל תאזה, הוא הצליח להתקבל במהרה הודות לתיווכו של צורף המלך והממונה על קופת הצדקה של בית המלכות, אברן קרסינט ( קרסנטי ). את אותו קרסנטי הוא הכיר באמצעות יהודי אחר שהיה מתורגמן במליליה ושמו יעקב פריינטה.

עדות נוספת משכנעת ביותר ליחסו המיוחד של מולאי אראשיד לבני ישראל אנו מוצאים בהיתר שניתן לקהילה היהודית הגדולה והמשגשגת כ-7000 נפש של העיר אזוויאה, לקחת את רכושם לפני שהחריב עד היסוד את העיר כדי להעניש את תושביה הברברים. יהודי אזוויאה מצאו ברובם מקלט בפאס בה הקימו קהילה נפרדת שבעת המשבר השבתאי תזדהה לחלוטין עם מחנה המאמינים כפי שנראה בהמשך: " ויתן ליהודים את אשר שם מזמן לשלושה ימים לצאת מן העיר ונטלו מה שיכלו מכסף ומזהב, כי היו עשירים גדוליםפ ובאו אל היהודים בפאס י"ג מאות בתים ויש בהם באו לצפרו ולשאר המקומות, גם למכנאס..והייתה עצירה ויוקר השערים אבל היהודים היו עשירים ולא הרגישו ביוקר " ( כסא מלכים ).

אולם בניגוד לכל התיאורים מציג עד אחד של אותה תקופה סוערת, הרב יעקב ששפורטאס, את אראשיד בספרו " ציצית נובל צבי " כרודף ישראל מושבע " וקם עליהם הרשע וגזר עליהם גזירות הרג ואבדון ולולי רחמי שמים ושוחד בחוזק השיב חמה עזה ". על הסתירה הזו עומד ההיסטוריון חיים הירשברג והפיתרון שהוא נותן לחידה הזו משכנע " אראשיד לא שינה את יחסו ליהודים, אלא דיכא ביד חזקה את הקהילות שנהרו בקנאות יתר אחרי השבתאות.

כי הגירסה העממית של ביאת המשיח במרוקו הייתה, ונשארה עד ימינו, שביום זה יתהפכו היוצרות ויד היהודים תהיה על העליונה ואנו נרכב על המוסלמים שיהיו כחמורים. אמונה לוהטת ומופגנת בביאת המשיח נחשבה בעיני המלך כפגיעה בסדר הציבורי וזאת לא יכול היה לסבול. אולם לפני שנסקור את התפשטות התנועה במרוקו ויחס השלטונות אליה, עלינו להכיר תחילה את נושאי הבשורה.

אש במערב. הדי משבר השבתאות.

אש במערב.

הדי משבר השבתאות.

נושאי הבשורה.

שבתאי צבי

עיר הנמל סאלי שהייתה בקשר רצוף עם הולנד-אמסטרדם, הייתה המרכז להפצת האמונה השבתאית למזרח ומערב אירופה, שיחקה תפקיד מרכזי בהפצת האמונה במרוקו. כפי שראינו מלאו יהודי מרוקו מרכזי בפיתוח יחסי המסחר בין ארצות השפלה ומרוקו, ורבים מיוצאי מרוקו התיישבו לשם כך באמסטרדם ושמרו קשר הדוק עם משפחותיהם במערב.

מסאלי התפשטה האמונה לכל המדינה כאשר המוקדים העיקריים היו בדרום בה מצאה לה קן בקבלה מאז ומתמיד. קהילת מראכש כולה ובראשה הנגיד רבי ימון מימראן והרב שלמה אביטבול, הלכה כאיש אחד אחרי שבתי צבי וכל היה המצב בקהילת תאדלה, כפי שכותב רבי אהרן הסבעוני – אחד ממתנגדי האמונה – לרבי יעקב ששפורטאש :

" באותו זמן גזר המלך על יהודי העיר לילך יחפים צמיד בכל העיר, בלי שום מנעל וביטלו להם בתי כנסיות…והרי גם במצור ומצוק יושבי חרבות ואוהלים. וגם הם החזיקו באכילה בט' באב וקוראים במקום " יענך ה, בעת צרה ה' בעזך ישמח מלך " ובמקום תפילת " לדוד הטה אזנך ה' " למנצח שושנים ". אולם גם בערי הפנים, פאס , מכנאס ובצפון, תיטואן, , אל קצר, ארזילה הידיעה הבשורה והתקבלה בהתלהבות.

להפצת האמונה במרוקו תרמו לא במעט שלוחי ארץ ישראל ובמיוחד אלה שביקרו במערב אותו זמן " שלמה נאוורו, רבי חייה דיין ורבי אלישע אשכנזי. תפקידו של זה האחרון היה כנראה מכריע, אם נזכור שהוא היה אביו של נתן העזתי, נביא התנועה. רבי אלישע עלה לירושלים מגרמניה ונשלח בשליחות ראשונה למרוקו בשנת 1554 -1555.

שליחותו זכתה להצלחה כבירה בסאלי, פאס ומכנאס. הוא אשר הביא לראשונה למרוקו שני ספרי ייסוד בקבלה " מגיד ישרים " של רבי יעקב קרו, ו "ירח יקר ", פירוש ספר הזוהר מאת הרב אברהם גלנטי. ספרים נדירים אלה התקבלו בהתלהבות וכמנהג אותם הימים של מחסור בספרים מודפסים, העתיקו אותם ביד עשרות סופרים ותלמידי חכמים.

בעיר מכנאס למשל ידוע שעסקו במלאכת קודש זו הרבנים דניאל בהלול, רבי יעקב אבן צור, יעקב בן עטר ורבי שמעיה מימראו. לאחר הצלחת שליחותו הראשונה הוא שוגר בשנית למערב באמצע שנות השישים. בעת שהותו הממושכת בסאלי ובמכנאס – בה ימצא את מותו וקברו היה ידוע עד ימינו כקבר החכם מירושלים הוא ריתק את שומעיו בסיפורי נפלאות שבתי צבי ובנו נתן. על השפעת סיפוריו נעמוד בהמשך.

אולם גם בתקופת התלהבות משיחית זאת נמצאו רבנים שעמדו על הפרץ והוכיחו את העם ההולך שולל אחרי משיח שקר : " ובכל זאת הרבו יהודי מרוקו להתעניין בתנועה השבתאית וכמעט קט נהפכו כולם לשבתאים לולא נמצאו אז בעלי צורה אחדים אשר לחמו נגדה ויעצרו בעד ההתפשטות " ( נר המערב ). הבולטים שבהם היו רבי אהרן הסבעוני בסאלי, ורבי דניאל טולידאנו במכנאס. את הכוח לצאת נגד הזרם הם שאבו ממסורת אבותיהם גולי ספרד תלמידי הרמב"ם שהתריע בזמנו נגד משיחי השקר, וגם מעידודו של גדול המתנגדים בעולם היהודי : רבי יעקב ששפוורטאש.

רבי יעקב ששפורטאש.

מגדולי חכמי הספרדים וראשון הלוחמים בשבתי צבי וסייעתו חוטר מגזע יוחסין דור י"א להרמב"ן. ברם זכור אותו האיש לטוב החכם אדוננו יעקב ששפורטאש שמו. עליו נאמר חכם עדיף מנביא הוא היה עז כנמר וגיבור כארי ללחום מלחמת השם נגד משיח השקר שבתי צבי, ונביאי השקר שלו.

הוא קיים באמת המצווה המיוחדת לרבנים " לא תגורו מפני איש " וכמו שאמר הרב ברוך ממעזבוז' בספר בונציה דנהורא עלן הפסוקים בתהילים " אלוקים לנו מחסה ועוז וכו' על כך לא נירא בהמיר ארץ, אכיל. אם חס ושלום ימירו כל יושבי ארץ אמונתם לא נירא. רבי יעקב ששפורטאש נולד בשנת 1610 בסאלי שבמרוקו וגלה ממנה לאלג'יריה. גירסה מתוך " ארזי הלבנון ".

ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו-רוח ההתנגדות.

 

רוח ההתנגדות.

תולדות חייו הסוערים של רבי יעקב רומזים על כוח אישיותו. היה צורך בכוח פנימי עצום כדי לא להיסחף בהתלהבות הכללית ולעמוד בפרץ בפני מה שנראה בעיניו כשקר, מרמה וכפירה. את מאבקו המר נגד נגע האמונה השתאית בעולם היהודי הוא מספר בספר עב כרך " ציצית נובל צבי ".

רבי יעקב נולד בעיר ווהראן אשר באלג'יריה – גירסת רבי יוסף טולידאנו – למשפחת מגורשי ספרד מצאצאי הרמב"ם. לאחר ששירת מספר שנים ברבנות בעיר הגבול תלמסאן, הוא נאלץ לנטוש את משרתו לאחר התנגשות עם שליט המקום. הוא בא לסאלי, עיר נמל ומרכז תורה פורה, ושם נשא לאישה את רחל, בתו של נגיד קהילת מכנאס, רבי דניאל טולידאנו.

לאחר ששימש רב כמה שנים בעיר הוא עוקר סופית לאירופה בשנת 1659 והתיישב בהמבורג ולאחר מכן באמסטרדם. בעת משבר שבתי צבי הוא יושב באירופה. אולם הוא שמר קשר הדוק עם משפחתו ורבני המערב אותם הכיר והוקיר, ושלח אליהם אגרות כדי לפקוח את עיניהם לעזוב את דרך הכזב של נביא השקר.

אחד הסימנים הברורים בעיניו לכפירה הגמורה שבנבואת שבתי צבי הוא הדמיון הרב לנצרות. הוא נושא כישו, התואר משיח, ומבטיח שהגאולה תבוא לא מקיום המצוות אלא מהאמונה בו. בתורת הנצרות האמונה במשיח לבדה מספיקה כדי לזכות בגן עדן בניגוד גמור ליהדות המקפידה על קיום המצוות שאין האמונה יכולה לבור במקומן.

מושג נונרי נוסף שהשרבב בתורת השבתאות – במיוחד לאחר התאסלמותו וכדי להתדיקה ששבתי צבי הוא שלקח על עצמו כל חטאי ישראל, כישו שלקח על עצמו כל חטאי האנושות כדי לגאלה. כידוע גם לאחר המרת הדין נמשכה האמונה בשתי צבי במספר מקומות, וכך היה הדבר גם במרוקו.

כאבו של רבי יעקב לראות שגם במערב, " מרכז התורה " ממשיכים לנהור אחרי משיח השקר, ההרגשה כאילו מדובר בכישלון אישי, ניכרים היטב באגרת המפורסמת ששלח לגלילות המערה ( אשר אגב, לא הגיעה לאותן קהילות כי מקבלה, הרב יעקב בן סעדון היה תומך נלהב בשבתאות וגנז אותה ).

" אם אמרתי אשכחה שיחי וידי כבדה על אנחתי המשברת על גופי, אעזבה פני של זעם ועברה שעברו עלי בימים החולפים חלפו הלכו והניחו יתר רעותם לעולליהם, ואבליגה עלי יגון הנהו הרפקתי וטצדקי דעדו עלי כלכל לא אוכל, ואם אמרתי אספרה כמו מיעוטא דמיעוטא מהם ומהמונם מחול ירבון. מי האמין לשמועות המעטות את שומעיהן במלים יוצאים מפי הוללים ודברים מפי נערים בוערים ובשיטות כתובות מפי הדיוטות.

מי הוא זה ואיזהו אשר חחנו ה' בינה והשכל יסכל האמת הברור לנטות אחרי רבים לרעות להטות מפי קבליתנו אשר הוכחשה על ידיהם. ומי יחוש לשיגעונות המשתגעים שסופם הביא לידי כפירה בנביאי האמת וחכמי המשנה והגמרא. מי יטה אוזן לדברי שוטה וקטן אשר אחריו נמשכו המון עם רב, שתחילת דברי פיהו הוללות וסכלות ואחריהם רעה חולה.

ואיך לא תצלנה שתי אוזני או איך אתקע טצבעותי כיתד בהם לבלתי שמוע את הקול קול הצאן האומרים כי בגלילות המערב אשר מהם תצא תורת היהדות עדיין הם מחזיקים באמונה החדשה הזאת ומקיימים דברי נביא שקר. ואם הארזים נפלנ שלהבת הטעות מה יעשו אזובי הקיר. מי יחוש לדברי הקבלה יותר מהם אשר מימי קדם מסרו נפשם עליה, ובפרט בבוא אבותינו ורבותינו המגורשים מארגון ומקסטיליה אשר היו לנס ואליהם כל גוי אחד בארץ ידרושו והייתה מנוחתם כבוד נאמנים בברית התורה שבכתב וקיימים במאמרי תורה שבעל פה וקבלת רבותינו ז"ל, הן היום ביניהם אשר יקומו מאחריהם וכל הנלווים אליהם חלפו חוקם אשר חקקו להם מחוקקי צדק ולקחו להם חקים חדשים אשר לא שערום אבותיהם.

מי יגלה עפר מעינם לראות בניהם שלא המתינו לסבול עול הגלות ולפשוט צורם להרג אערקא דמסכנא כאשר עשו הם, ומכל שכן שבעד דברי מהלים דחקו את הקץ הסיגו גבול אשר גבלו ראשונים בעלי ההוראה.

אם הפרוץ מרובה על העומד וגברה יד ההמון לשום תלמידי חכמים מדרס להם, לא אלמון ישראל מחכמים רבנים ומחזיקי בדקי תורת אלוקינו. האם מעיר מרוקו עיר גדולה של חכמים ושל סופרים יחסרו מורי צדק. אם מעיר פאס המהוללה המלאה לה חכמה ודעת אפסה ונתרוקנה לחלוטין. אם עיר תיטואן מעון אריות שבחבורה נעשית מרעה לזאבי יערים לנטות אחריהם.

או עיר סאלי וחכמיה המסולאים בפז האמונה אשתוללו אבירי לב שבהם ונחשבו לכלי חרס. אם הנלווים אליהם חכמי ומנהיגי מכנאס שכחו קנאת אבותם ורבותם הספרדים להיכנס בלבם דברים המביאים לידי חטא. וקהילת תדלאה דלו מאנוש המורה להם דרך האמת. ושארית אלזאוויאה ואגפיה הניחו תורתם בקרן זוית בעד מצוקם ומצורם ושכחו אזהרת אבותם.

אם חסידות ותמימות קהילות תאפילאלת הביאתם לרדת פלאים לדחוק את קץ הפלאות. אם שיני קהילת גריס הוגרסו בחצץ השקרים המסקרים ואוחזים עיני בעליהן להעלימם מדברי קבלתנו. לא מעבר לים עברה העברה, כי ידעתי לא חסרה ארג'יל חכמים ורבנים ודיינים מובהקים משלשלת הרשב"ץ תורה מחזרת על אכסניה שלה. וכמו כן קהילת תלמסאן לא חסרו קברניטים, כי אף אם יצאתי משם היום קרוב לכ"ב שנים הנה על כסאות המשפט ישבו אחרים וממלאי מקום קרינן בהו.

באופו כי אין עיר וכפר אשר אין לה מנהל מכל בנים לימודי ה' אשר גדלה, ולהשליך את נפשם מנגד מתחילה בפה רך ואחר בפרק לפרך אותם בצפורן שמירת גזרת בתי דינן של נביאים ראשונים, כאשר עשו רבני וגאוני ונציה. ואף אם רוב קהילות אשכנז ופולין נתקלו באבן הטועים לא עשו מעשה על פי מאמרו של המוסר להוסיף או לגרוע, ובמקומות אחרים אשר קיימו גזרתו לא הייתה יד בסגנים עמם כאשר נודע לנו.

האם קהילת קודש אמסטרדם שהטו אוזן לשמועות הישועות והתשובות הסכימו לבטל קוץ א' מתורה שבעל פה, או כאן ק"ק האמבורג שהיו אדוקים באמונה הזאת נמנו וגמרו להסכים על אותה גזרה חס ושלום. ומדוע לא יצאו מכלל זה כי אם קהילות המערב אשר להם היה ראוי ליטול מקל ורצועה לרדות את הזולת.

למה לא נשגיח בהשגחת וחמלת ה' עלינו כדי להסיר מסך וסכך הסכלות מעל עיני שכלנו להתבונן בנפלאות מפעלות אל לשלא תמוש ברית תורתו מפינו לחזק אמונתנו בדברי חכמים ז"ל המדברים ברוח קדשו ועל פיהם אנו חיים " עד כאן לשון האיגרת של רבי יעקב.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר