ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו


ויהי בעת המללאח-יוסף טולדנו-פרעות ויצירה. קורות המאה השמונה-עשרה

פרעות ויצירה.

קורות המאה השמונה-עשרה

הסתלקותו של מולאי איסמעיל, לאחר חמישים שנות שלטון, חמישים שנה של איחוד המדינה, דיכוי הנטיות הבדלניות, השכנת שלום וביטחון, ביצור המעמד הבינלאומי, מחזירה אחורה את גלגל ההיסטוריה. למרות כל גדולתו לא פתר מולאי איסמאעיל את בעיות היסוד של המדינה ולא הכיל לאחד באמת האימפריה האדירה מסביב לבירה החדשה. בניגוד למלכי צרפת שבנו אחדות המדינה מסביב לבירה פאריס, לא הצליח מולאי איסמאעיל יותר מקודמיו, או מיורשיו, לחולל אותו פלא מסביב לאזור מכנאס ופאס למרות הנתונים הטבעיים הדומים " המיקום האסטראטגי, עושר האזור החקלאי ושפע המים. את האימפריה הוא בנה לא סביב רעיון לאומי או דתי אלא רק סביב אישיותו וכוח רצונו האדיר. עם הסתלקות האדריכל קרס תחתיו כל הבניין. מעולם לא סבל העם המרוקאי, אוהב החופש והדמוקרטיה, שלטון ריכוזי ובמיוחד שנא את סמלו הנתעב, המיסוי ההרסני הכבד מנשוא, הרצון לחופש ולפריקת עול גרר את כל המדינה לתקופת סחרור ובלבול שנמשכה כשלושים שנה.

שלושים שנתו בלבול.

במשך כשלושים שנה 1727 – 1757, נהפכה המדינה לזירת קרבות בין עשרות בני המלך שטענו לירושה. הכלי האדיר שבנה מולאי איסמאעיל כדי להבטיח אחדות המדינה נעשה לכלי משחית. רעיונו הגדול של מולאי איסמאעיל היה לבנות צבא מקצועי המנותק מכל שכבה חברתית והנאמן אך ורק למלך, צבא של שכירי חרב שכל עיסוקם בו, כך נולד הרעיון לגייס לצבא העבדים השחורים שהובאו מסודאן, והיו הבסיס ל "משמר השחור" הקיים עד היום. מצויד בנשק אירופי מודרני, הבטיח המשמר השחור בימי מייסדו את שלמות המדינה והוכיח  נאמנות עיוורת לאדונו. אבל בהעדר רעיון שלטוני, פגה שבועת הנאמנות עם מות המלך ובמקום להבטיח ההמשכיות נהפך הצבא לגורם המדיני הראשון במעלה המכתיר ומוריד מלכים, לפי המרבה במחיר. מכלי איחוד נהפך הצבא לקללת המדינה. והנפגעת הראשונה הייתה האוכלוסייה היהודית, החוליה החלשה בחברה בהיעדר חוק וסדר.

יחסר המקום לתאר בפרטים את כל המאורעות ותהפוכות שלושים שנות האנרכיה. נציין רק שלא פחות מעשרה בנים התחילו בשנת 1727 את המרוץ לירושת אביהם. המלחמה ביותר נוראה התחוללה במכנאס באותה שנה בין שני הטוענים העיקריים. מולאי אחמד אדהבי ומולאי עבד אלמאליק, הראשון הצליח למשוך לצידו את המשמר השחור והעבדים השחורים עשו שמות בחיל מולא אדהבי. כפרס נתנה העיר לביזה לחיילים הכושים. שכורי ניצחון הם פשטו על ארמונות הפאר של המלך ובזזו מכל הבא ליד. כל אותו יום אימים – כ"ה באב – הסתגרה הקהילה היהודית בתוך חומות המללאח והקהל הרבה בתפילות להסרת הגזירה. אולם לעת ערב התפנו הבוזזים ופשטו על המללאח חסר האונים ועשו בו שמות : ביזה, שלל והרג. מאה ושמונים יהודים שילמו בחייהם ורבים עוד יותר נפצעו כפי שכותב אחד מגדולי הרבנים של אותו דור, רבי משה אלבאז, בספרו "כסא מלכים" כפי שהשמועה הגיעה אליו בפאס.

" יום ג' כ"ה לאבתפ"ה נכנסה בלשת למכנאס יע"א ונשללו הבתים כולם ונהרגו יותר ממאה נפשות ומוכים ופצועים אין מספר ובו ביום נהרגה אמי ממ"ך – ואחרי כל אלה אנסו ויענו את נשותיהם ובנותיהם והבתולות כולם נבעלו לעיני אבותיהם וקרוביהם ".

סופו של דבר שני האחים נהרגים ואז המליכו בני פאס בשנת 1729 את מולאי עבדאללאה שקראו לו מהתאפילאללת. אולם במקום לפייס את יריביו, הצטיין השליט החדש ביצר נקם ואכזריות ללא תכלית . הוא שלט על המדינה לסירוגין כשלושים שנה, הודח שלוש פעמים ובכל פעם הצליח לגבור על יריביו שלא היו פחות אכזריים אבל עוד פחות מוכשרים ולחזור לכסאו הרעוע..הוא עשה שמות במשמר השחור וכדי לממן את מלחמות הנקם שלו הטיל מסים כבדים על האוכלוסייה האומללה ובמיוחד על הקהילה היהודית. בשנת 1735 נהרג בדרכים סוחר נכבד מארץ ישראל, רבי שלום נחמיאש שנמצא אז במרוקו לרגל עסקיו.

בשנת 1737 נערכה התקפה נוספת על המללאח במכנאס, אבל הפעם הרקע היה שונה וקשור ברעב הגדול שאמלל את המדינה. במחזוריות מחרידה פקדו את מרוקו תקופות בצורת קשות ובזמן של בלבול מדיני, שיבוש הדרכים והצטמקות יחסי המסחר בין באזורים. מכת טבע עונתית נהפכה לאסון כבד, לכמעט שואה. בזכרון יהודי מרוקו נשארה אותה תקופה כתקופת " הרעב הגדול של שנת ח"ץ ". בעיר צפרו אבדו רוב הקהל ובתי הכנסת נסגרו מחוסר מתפללים. המצב בפאס לא פחות טראגי כעדותו של אחד מרבני העיר שמצא אז כמו רבים מקלט בתיטואן, בעל הספר "זכות אבות".

" שנת ד' לחורבן פאס מתוקף הרעב שהגיע קב חטים הנקרא "מוד" לשבעה עשר אוקיות. היו שכינינו הרעים עם פריצי עמנו מחריבים בתים וחצרות ומוכרים לוחות ארז וקירות, היו הולכים הלוך ומסוף לנתוש ונתוץ להאביד ולהרוס, ומתו בעווננו רוב אנשי המדינה מרעב והנשארים הרה נסו והרבה גלו פה עיר תיטואן יע"א ולא נשארו בעיר ( פאס  רק כמו ארבעים בעלי בתים ונתקבצו כולם במבוי אחד ".

בתקופות כאלה כאשר מעללי האדם מתווספים פגעי טבע, באווירה של קיץ הימים, מפשפשים הבריות במעשיהם ומחפשים לאתר את שורש הרע, את מקור הצרות כפי שמסופר בספר יונה כאשר קברניט הספינה שעמדה לטבוע חיפש מי מבין הנוסעים גרם לחרון אפו של אלוהים. גם הפעם שימשו היהודים שעיר לעזאזל אולם מסיבה מפתיעה ביותר וכמעט הפוכה המעידה על סובלנות האסלאם הנאור והכבוד שראשי הדת רחשו לאמונתם הכנה של בני ישראל. היהודים אכן אשמים בתלאות הדור כי הם לא…שמרו אמונים לתורתם וטוב יעשו לכלל אם יחזרו בתשובה שלמה!.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה

" אנחנו יושבים לשתות מי התורה בחברתנו עם מורנו ורבנו ועם כמוה"ר חיים בן עטר, והנה עמד לנגדנו איש מומר ויען ויאמר לנו שבו ביום היו מקובצים הגויים הדרים בפאס אזדיד ויאמרו איש אל רעהו הבא נתחכמה ונראה בשלמי הרעה הזאת הבאה על כל העולם, והעלו שהם נתפשים בשביל פושעי ישראל והזכירו קצת עברות שהם מושרשים בנו. הא' מים שרופים הנקראים בערבית מא אלחייא היו מוכרים אותם בבית מיוחד הנקרא דאר אתברנא, והיום הזה אין לך בית אשר לא נמצא בה סם המוות ואיש ושכינו נמנים על זה לדבר עברה, ומזה נמשכו כמה עברות המתרגשות. ב' שבועת שווא ושקר. שבימי קודם כל מי שנתחייב בשבועה בערכאות של הגויים, היה ממשכן עצמו וכל אשר לו כדי שלא ישא את שם ה' ועכשיו נשבעים לשווא ולשקר.  ג' הוא ביטול תפילות, כי הם יודעים כשהקבר אור, היהודים קמים בהשכמה ומטהרים. כל אחד יצא לפועלו ולעבודתו עד ערב. ולא אמרו איה אלוה עושינו והסכימו לשלוח לנו לתקן את המעוות אולי יחנן השם ( אלי מאנסנו " ספר דברי הימים " ).

גדול רבני הדור, רבי יעקב אבן צור מסכם בספרו "משפט וצדקה ליעקב" את תחושת הייאוש של בני דורו "מעת ההיא לא ראינו מאורות ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו".

בשנת 1747 מתחדשים הקרבות בין היריבים ומחמת שיבוש הדרכים נשאר המללאח במכנאס במצור כשמונה חודשים, מצור המשתק חיי הכלכלה כפי שכותב עד ראייה, רבי משה טולידאנו. נוסף על כך הייתה בשנת 1749 בצורת גדולה ומכת דבר אשר הפילה בעיר מכנאס לבדה יותר מעשרים חללים ביום ורוב האוכלוסייה מצאה מקלט בהרים. וכאילו כדי להשלים את שרשרת האסונות פקדה בשנת 1755 את המדינה רעידת אדמה גדולה שהורגשה במיוחד במכנאס. לפי התאריך אפשר לחשוב שהמדובר באותה רעידת אדמה איומה שהרסה כליל את העיר ליסבון והפילה עשרות אלפי חללים.הדים מאותו אסון מחריד כנראה הגיעו עד למכנאס אבל במעורפל, עדות לניתוק הקהילה מהנעשה מחוץ לגבולותיה, כפי שאנו למדים מעדותו של אותו רבי משה טולידאנו.

אזכיר חסדי אל, אשר עשה עמנו, זה הים עשה ה' שבת קודש עשרים לחודש חשוון וכל חומה לארץ תפול., אחר עבור סעודת שחרית, והנה רעש גדול, מפרק הרים ומשבר סלעים. ונפלו קצת מכותלי הבתים, וכולם כרובם נתרועעו, ונשתהה כמו כמו חצי שעה, והארץ עולה ויורדת תחת יושביה, ולא ידענו מה זה בכלל, ובליל יום רביעי ט"ו לכסלו בשנה הנזכרת, והנה רעש גדול בא מן הצפון, אשר כמוהו לא היה, וכמוהו לא יוסיף, ונפלו כל הבתים וכל המגדלים והחומות אשר גובה הארזים גובהם, ובעונותינו שרבו, אין בית אשר אין שם מת ומתו מאתיים בני אדם, ומאומות העולם אין מספר, ועשינו אוהלים כאהלי קדר, וישבנו בהם שנה תמימה, עד עבור אותה שנה, ואין לך חדש שלא היה הרעש, אבל לא היה כל כך גדול כמו הראשונים. וזה לא אירע בעירנו , אבל בשאר המדינה שמעו קולו, אבל לא נפל בהם מפולת, זולת בערי אדום שבאה השמועה, שביום הרעש הראשון, אש אלוהים נפלה מן השמים והייתה דולקת חמישה ימים והים עלה והציף הרבה מדינות, וגם בערי מדינת הים שבגבולינו, סיפרו לנו, שעלה עליהם נחשול שבים לולא השם שהיה להם, וכל אותה השנה לא נח הים מזעפו, ונראו אותות ברקיע, והאל ירחם על עמו ואנחנו בכלל, במכנאס יע"א.

מפליא שגם בתקופה כה מרה לא פסקו נכבדים יהודיים למלא תפקידים בחצרות המלכים, סימן שגם במנהרת החושך היו לעתים פתחי אור.

יהודי החצר.

שלטון הולך ושלטון בא אבל תמיד השליט החדש זקוק ליהודי החצר כדי לנהל את עסקיו, לספק תכשיטים לפלגשיו, לייבא נשק לצבאו ולהחזיק המינימום הדרוש ביחסים הבינלאומיים גם כאשר כל הדאגה היא למלחמת הירושה. בימי מלכות הקצרים 1727 – 1729, ממשיך הסולטאן מוחמד אדהבי במסורת אבותיו וממנה שגריר בהולנד את אליעזר בן קיקי, אחיו של אותו ראובן בן קיקי שהכרנו בפרק הקודם כשותפו לעסקים של משה בן עטר. אולם עדיין לא הספיק לצאת לדרך ושולחו נהרג. אליעזר מלווה בשני עוזרים יהודיים ובשני שבויים הולנדים ששוחררו לאות רצון טוב, מוצא עצמו תקוע בג'יברלטאר. אמנם הוא קיבל את עזרתה של הקהילה היהודית המקומית שהייתה מורכבת כולה מיוצאי מרוקו הצפונית, אבל לא ידע אם להמשיך או לחזור. התערבותו של אחיו אצל השליט החדש, מולאי עבדאללאה, מחדשת את כתב המינוי ואליעזר יוצא למקום כהונתו. אבל בדרך נותנים המאורעות במרוקו את אותותיהם וכאשר הוא מתייצב במשרד החוץ באמסטרדם נרמז לו בעדינות שיש עוד. שלושה הטוענים לתפקיד הרם של נציג הוד מעלתו קיסר מרוקו שאיש לא מכיר כרגע את זהותו. בין המועמדים היה עוד יהודי אחד ממשפחה לא פחות מכובדת, יצחק די מיסקיטה. למרות כל רצונה הטוב לא הייתה מוכנה הולנד להכפיל בארבעה את נציגות האימפריה השריפית. סופו של דבר שאליעזר התייאש מקבלת אישרורו ממכנאס ויוצא לחפש את מזלו באנגליה בלי הצלחה יתרה. גם את הכסף לדרך חזרה למרוקו היה חסר ובצר לו פנה לשלטונות אשר בהתחשב בעמדת אחיו בחצר המלכות הסכימו לתת לו הלוואה תמורת הבטחה לשרת את הכתר הבריטי. באותה תקופה התחיל לזהור במכנאס כוכבה של משפחה מכובדת שממנה יצאו בדורות הבאים נגידים, סוחרים ורבנים : משפחת לוי אבן יולי.

מייסד השושלת, היה סוחר גדול במכנאס עוד בימי מולאי אסמאעיל אבל עלה לגדולה ונתמנה לנגיד על ידי המלך מולאי עבדאללאה בשנת 1730. נצר למשפחת מגורשים שלפי המסורת מקור שמה הוא ראשי תיבות של הפסוק מתהילים " יבואו וישתחוו לפניך יה ", ניהל שמואל יחסי מסחר מסועפים עם אירופה בשותפות עם אחיו יהודה שישב בעיר הנמל רבאט.  הוא רכש את אמונו של מולאי עבדאללאה כשהיה עוד מושל העיר. מידותיו הטובות וקנאותו לתורה זיכו אותו באהבת העם וחיבת הרבנים. רבי יעקב אבן צור מכנה אותו "איש חסיד וצדיק", עושה חסר ומטיב. בספרו "אוצר המכתבים" מצטט הרב יוסף משאש כתב יד אלמוני מאותה תקופה כוו בשבחו של הנגיד השלם :

" בשנתנו זו התצ"ב לב"ע-1732-  עבר על נפשנו פחד נורא ואיום משרי המלך ויועציו אשר אמרו לשלול אותנו ולהניחנו ערומים מכל, ובחסד אל עמד הנגיד הצדיק כמוה"ר שמואל יצחק הלוי אבן יולי, יהי אלוקינו עמו, ונכנס בסכנה עצומה, ובחכמתו ותבונתו הפיר עצתם וקלקל מחשבותם בחמלת ה' על עמו ויהי לנס ".

הוא המשיך בתפקידו כנגיד ויועץ החצר גם לאחר סילוקו של מולאי עבדאללאה בשנים הקשות 1735 – 1740, שנת הרעב והבלבול. בתקופה סוערת כזו ליד העוני הכלכלי צמחו עשירים חדשים שזלזלו במצוות התורה ובעיקר בקדושת המשפחה. "וכמו שנאמר בענייני זנות וניאופים אשר בזמן הזה רבו מני ארבה" ( יעב"ץ ). נגד תופעות אלה נהג הנגיד ביד תקיפה וחזקה והעניש את עוברי העבירה עונשים קשים תוך סיכון עצמי. מסביב לשנת 1742 נידון הנגיד למוות על ידי המלך מולאי עבדאללאה שחזר אז לשלטון במכנאס, בגלל חוב גדול שלא פרע. אולם סופו של דבר שהמלך חנן אותו לנגידות עד יום מותו סביב שנת 1750.

בצפון המדינה התבלט הסוחר אברהם בנידאר יליד תיטואן ואחר כך תושב ג'יברלטאר ותנז'ה שהשתתף במזימות השונות בתנז'ה  נגד הסולטאן מולאי עבדאללאה והיה חוכר המכסים בנמל שהכריז על עצמאותו.

מהומות השנים האלה הביאו בעקיפין גם לברכה מסוימת, מינוי יהודים לסגני קונסולים ונציגים דיפלומטים של ארצות אירופה, מנהג שילך ויתפשט ויעניק למחזיקים בתארים אלה בדורות הבאים חסינות – בערבית חאמייה .אנגליה הייתה חלוצה בכיוון הזה והמעשה שהיה כך היה. אחד מהקונסולים האנגלים בפאס בימי מולאי עבדאללאה התאבד בגלל סחיטה מצד השלטונות ואז החליטו האנגלים " למנות סגני קונסולים או נציגים בתיטואן, תנז'ה ובערים אחרות שבחוף. כפי הצורך. אלה לא יתמנו מבין נתיני אנגליה, אלא דווקא מבין היהודים שבארץ, לא רק בגלל דברם בלשון הארץ, אלא גם כדי שלא ייראו בעיני המאורים חשובים למדי, ולא יחשבו כי פגיעה בהם תשמש אמצעי יעיל לכפות הסכמה לדרישות בלתי מוצדקות.

אולם כל יהודי החצר היו דורשי טובת עמם כשמואל אבו יולי. משפחת מגורשים אחרת התחילה לעלות אז לדגולות, היא משפחת סומבאל. שמואל סומבאל היה המתרגם ואיש אמונו של מושל הדרום סידי מוחמד בן עבדאללאה שיעלה לאחר מכן על כס המלכות. המושל שבשטח שיפוטו היו שני הנמלים החשובים, אסאפי ואגאדיר, היה מעוניין לפתח יחסי המסחר ולהרחיבם למדינה נוספת : דניה.

היוזמה לקשרים אלו יצאה מסוחרים יהודיים. בשנת 1749 הגיע לקופנהאגן הסוחר בוזגלו דה-פז ושיכנע את הדנים לשלוח משלחת למרוקו. בשנת 1753 משגר המושל לדניה את איש אמונו שמואל סומבאל שמצליח לחתום על חוזה מסחר שבו נקבע כי קונסול דניה ישב בסאפי. הדנים שילמו לשמואל בשכר טרחה 500 דוקאטים של זהב. עם עלייתו לכס המלכות של אדונו המשיך סומבאל כמזכיר ומתורגמן אולם בעיני עמו נחשב שמואל לרשע ונוקם הדואג רק לעצמו ולבני משפחתו על חשבון הכלל. טובים או רעים, יהודי החצר לא נעלמו בסחרור המאורעות וימים טובים וזוהרים יותר עוד לפניהם כאשר יחזור השקט על כנו לאחר עלייתו לכס המלכות של סידי מוחמד בן עבדאללאה.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה-עמ' 74-72

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה

 

ימי התאוששות, סידי מוחמד 1757 – 1790

עלייתו לשלטון של סידי מוחמד בן עבדאללאה שמה קץ לשלושים שנות מהומות. לארצו השסועה הוא מחזיר השקט והביטחון ובעקבותיהם השגשוג הכלכלי כפי שהצליח לעשות קודם לכן בדרום הארץ כאשר היה מושל אזור מראכש. רחוק מכל קנאות דתית הוא גם ידע להפגין יד חזקה בעת הצורך ולשמור על כבודו וכבוד המח'זן.לצורך שיקום המדינה הוא נשען על הקהילה היהודית ובעיני היהודים הוא נחשב " לאוהב ישראל עד מאוד". קרבתו ליהודים הייתה חזיון נפוץ ומצוי ורבים מהם הוא קירב לחצרו, היו עשרה יהודים מריעיו ומיודעיו, אלה שרכבו עמו לפני מרכבתו, לבושי מכלול ועדויי עדי. לגבי יועצים אלה הוא הפר את כללי האסלאם והתיר ללבוש בגדי פאר, לרכב על סוסים ולהתהלך בכל מקום מבלי לחלוץ נעליים. במשך כל ימי מלכותו הארוכים  – יותר משלושים שנה – הוא לא הטיל לעולם כל קנס או מס על הקהילה היהודית, מחוץ למס הגולגולת הקבוע המיוחד לד'מי בהסבירו שהקוראן הקדוש אוסר כל גזל של יהודי או מוסלמי. החזרת הסדר מאפשרת התאוששות הקהילה שהתרוששה כליל בימי הבלבול. חיי הכלכלה פורחים מחדש אולם שתי הבירות פאס ומכנאס יורדות מגדולתן ומאבדות מחשיבותן לטובת הדרום.

מרכז המדינה עובר לאזור מראכש, והנמלים המשרתים את הבירה לאורך החוף האטלנטי. הנמל הראשי היה נמל אספי בגלל קרבתו למראכש. במאזאגאן חונך המלך נמל חדש. אולם את נמל אגאדיר היו סוגר כדי להעניש את תושבי העיר ובמקומו הוא בונה מחדש את נמל מוגאדור ( החל משנת 1765 ). כדי לתת תנופה לנמל החדש הוא מיישב בעיר נציגים של המשפחות היהודיות הגדולות ממראכש, אגאדיר ועד תיטואן והעניק להם פריבילגיות נרחבות כ "סוחרי הסולטאן". בנמלים אלה התפתח אז ביותר המסחר עם אנגליה שמפרטנר שולי תופסת את המקום הראשון במסחר עם מרוקו. הגורם היהודי היה מכריע בפיתוח יחסים אלה וסמלו היה יעקב בנידר, בנו של אברהם שהכרנו למעלה. יליד ג'יברלטאר (אביו אברהם היגר לצוק הבריטי מתיטואן כרבים אחרים מבני קהילה זו) וכנתין אנגלי, הוא שירת תחילה את הכתר הבריטי כקונסול בתיטואן, תנז'ה ומוגאדור. בשנת 1772 משגר אותו סידי מוחמד כשגריר מרוקו בלונדון. המלך קיווה שיהודי יליד מרוקו, אבל בעל נתינות אנגלית וניסיון מסחרי רב יצליח יותר מקודמיו בשליחותו העדינה, לרכוש נשק כדי להלחם בספרדים שהחזיקו עדיין במבצרים בחוף מרוקו ולבקש שיגור מהנדסים ובעלי מקצוע לבניית הנמל ולחימוש הצבא. ההצלחה לא האירה לו פנים כי אנגליה לא הייתה מעוניינת בהסתבכות עם ספרד. בתקופה מאוחרת נשלח ללונדון המתורגמן חיים טולידאנו מתיטואן.

במכנאס המשיך בתפקידו כסוכן המלך הרב הישיש משה מאמאן שהיה לו מונופול על שני מוצרי יצוא המסורתיים של מרוקו, שעווה ועורות לא מעובדים. מאז שנות השלושים של המאה היה נחשב לעשיר יהודי העיר והוא התחלק בעושרו עם הסוחרים היהודיים בתנז'ה ותיטואן ועודד אותם בהעניקו להם חלק מהעמלות. עושרו האגדי הביא לסכסוכים עם ראשי הקהילה כי הטילו עליו מסים לאין שיעור יותר גדולים משאר הקהילה. רבי משה מאמאן פנה לרבני פאס שהצדיקו אותו וקבעו כלל חדש שאין לקבוע לאדם מסים גבוהים מדי כדי שלא לחשוף אותו לתלאות השלטונות. "נדרשנו להודיע דעתינו בעניין הנבון החכם כה"ר משה בן מאמאן נר"ו שאף שזה כמה שנים הוא פורע מס ערך בגודל גבוה מכל העם והיה סובל ולכן תובע שורת הדין שלא יפרע מכאן ואילך אלא כפי המנהג "להטיל על העשיר מסים רק בשיעור השווה לשני לו בהערכה".

קהילת מכנאס לא קיבלה פסק זה מעולם. מצבו של רבי משה מאמאן השתפר מאוד ולא עתר עוד לפאס נגד קהילתו. הוא נחשב כבעל תורה נדיב ועוסק בצרכי ציבור באמונה. אולם עושרו גרם לסופו הטראגי : הוא נרצח בביתו בשנת 1763 על ידי גנבים שבאו לשודדו. ברם היועץ הקרוב ביותר למלך ובעל ההשפעה הגדולה היה סוחר יהודי ממראכש שהתיישב במכנאס ושמו מרדכי אשריקי שנשא התואר " לחזאן בכא", נגיד הקהילה. הוא עורר את קנאתם של הגוים בגלל הופעתו האצילה והתרחקותו מהענווה וההכנעה שצריכים לאפיין את הד'מי.

הוא הטיל את מרותו על כל בני הארץ – יהודים ומוסלמים. אולם גם בימי גדולתו לא שכח את בני עמו ולא התנשא עליהם. הוא היה להם למגן ומספר פעמים סיכל את מזימותיו של נסיך מולאי אליזיד. בנו חביבו של המלך הישיש שהיה ידוע בשנאתו ליהודים. מרדכי שכנע את המלך לשולחו לגלות רחוק מן החצר ועל כך ישלם בבוא הזמן בחייו כפי שנראה בהמשך. משורר התקופה רבי דוד בן אהרן חסין, חיבר שיר לכבודו.

אשר בו כוח וגבורה לעמוד בפני השררה

ועל ראשו לא יעלה מורא

על עושק רש עין יפקח

דבריו למלכים נשמעים כמו מסמרות נטועים

הקים נשיא בתוכנו עומד בעת צרה לנו….

השיר במלואו מובא בספרו של רבי דוד בן אהרן חסין " תהלה לדוד "

בין פרנסי הקהילה נוסיף עוד רבי שלום די לאמארורבי מרדכי די לאמאר סוחרים ובנקאים במאזאגאן, ברבאט הסוחר רבי שלמה די אבילה, במכנאס הגביר מסעוד בן זיכרי. בצד נדיבי לב אלה היו גם בין החצרנים יהודים שדאגו רק לעצמם וניצלו לרעה את מעמדם ובניהם שני אחים עתאלי שבאו מתוניס, האחים קרדוזו ואליהו לוי. על זה האחרון כותב הרב טולידאנו בספרו "נר המערב", "היה מיושבי ראשונה במלכות, והיה כמעט למשנה ומפקד עליון בהנהגת הממלכה".

טובים או רעים אין עוד מלך בתולדות מרוקו שהקיף עצמו במספר כה מרשים של יועצים וחצרנים יהודיים.

ברם גם יחסו הטוב והאהוד של המלך לא היה בכוחו לפטור את יהודי מרוקו מהבצורת והרעב הגדול שפקדו את המדינה בשנים 1779 עש 1782 ותבעו קורבנות רבים. אולם בסיכומו של דבר מלכותו של סידי מוחמד הייתה תקופת התאוששות ופריחה שכמוה לא תחזור עוד.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה-עמ' 76-74

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה- שלטון האימים : מולאי ליזיד 1790– 1792

 

שלטון האימים : מולאי ליזיד 1790– 1792 .

עם עלייתו לכס המלכות של מולאי ליזיד , נפתח דף שאיים להיות האחרון בתולדות היהודים במרוקו. סיפורנו היה תם פה ועכשיו אם מולאי ליזיד, או יותר נכון מולאי מזיד כפי כינויו בידי כותבי הזכרונות היהודיים, היה מקיים את הבטחתו למחוק את זכר יעקב מארץ איסמעיל ומצליח במה שנכשל המן הרשע.

הנחמה היחידה היא אולי שלטונו הקצר (פחות משנתיים) והעובדה שהתאכזרותו לא הוגבלה לקהילה היהודית, וזכרו ארור גם בפי המוסלמים. לא היה כל דמיון בין האב והבן ובכל זאת היה מולאי ליזיד בנו חביבו של סידי מוחמד הישיש.

הוא ניצל את חולשת אביו כלפיו וידע תמיד למצוא שביל אל לבו למרות מרידותיו והרפתקאותיו וניסיונותיו הבלתי נדלים לתפוס את כתר המלכות. משנת 1779 עד שנת 1784 הוא חולל ארבע ניסיונות מרד נגד אביו הישיש וכל פעם לאחר כישלונו מצא מקלט ליד קברו של קדוש מוסלמי, אם כי לא קיים בעצמו את מצוות האסלאם, הוא תמיד נשא את דגל הקנאות המוסלמית ועשה ממנה קרדום לחפור בו, והטיף לשנאה עיוורת לנוצרים.

שנאתו לנוצרים שהחזיקו עדיין בכמה ערים בצפון המדינה, מלילה וסאוטה, הייתה סוד הצלחתו לגייס כל פעם תומכים למזימותיו והיא פסחה רק על האנגלים בגלל המוצא האנגלי של אמו. לא פחות שנא את היהודים שהפעילו את השפעתם הרבה כדי להרחיקו מאביו. בשנת 1784 מגלה אותו אביו מחוץ למדינה באמתלה של עליה לרגל למכה. אולם גם צעד כזה לא מצליח להרגיע אותו והעליה לרגל נהפכת למסע הרפתקאות ומעשי ביזה. בתחילת 1790 הוא חוזר בחשאי ומוצא מקלט בין שבטי הברברים ליד תיטואן ויהודי העיר מסרבים להגיש לו עזרה.

כאן מגיעה הידיעה על מות אביו. בעזרת השבטים הוא מכריז על עצמו כיורש וכאות של רצון טוב מכריז על חנינה כללית ומודיע שסלח לכל אויביו בעבר. אבל זה היה רק תכסיסו הראשון. לא שעת שלום הגיעה אלא שעת נקמה. אחת מהכרזותיו הראשונות הייתה להרוג ולאבד את כל יהודי המדינה, בהתאם להבטחה שנתן בעבר לשבט האמחוואס הידוע לשימצה בגלל שנאתו ליהודים, תמורת נכונותם לסייע לו.

כאשר הגיע לתיטואן העיר, יצאה לקראתו משלחת הקהילה היהודית עם מתנות ותשורות כיאה למעמד קבלת פנים לשליט חדש. מראה היהודים העלה את חמתו והוא ציווה להרוג ולהשמיד כל יהודי ממלכתו והבטיח פרס של עשרה מתקאלים לכל מי שיביא בפניו ראשו של יהודי.

פסק דין מוות זה היה כה מנוגד למסורת המדינה עד שנמצא שופט מוסלמי שהעיר למלך שלא כך ציווה הנביא מוחמד לנהוג כלפי הד'מי. לחליפין הוא נותן לו עצה משכנעת : "טול ושלול ממונם והרי הם כמתים. ואמר טוב הדבר ומיד יצאה גזירה ושלח כל המשפחות שהיו עמו לתיטואן תשללו אותם ביום שבת קודש והם יושבים שקטים מבלי ידעה כדי שיטמינו ממונם".

 

מעודד מהצלחה קלה זו נתן היתר לשבט הלאודאייה שהיו דרים במכנאס לשלול את המללאח. אולם יהודי מכנאס שממנה יצאו יועצי המלך הקודם ושידעו את שנאתו של המזיד, הספיקו לברוח לכפרי הגויים ולהסתיר את ממונם. בראותו כך הכריז שר העיר שהמלך החליט למחול להם שיחזרו בבטחה לבתיהם. היהודים שתמיד רוצים להאמין לטוב נפלו ברובם במלכודת. רבי יהודה בן עטר ב "זיכרון לבני ישראל" מעיד :

" ולעת ערב ליל ט"ו לחודש אייר נכנסו כל הגויים לעיר ושללו אותה ונשתהו בשלל כמו ט"ו ימים, וחפרו כל הבתים והחצרות והמצודות ונתגלו להם מטמטנות אשר לא ידעו אבותם ואבות אבותם. כי הייתה הגזירה מאת ה' ובאותה לילה לקתה הלבנה לקות גדולה כי שרפו שם ספרי תורה בעוונותינו הרבים "

 

אולם גם לאחר שסיימו את מעשה הביזה לא עזבו השודדים את המללאח, והם גירשו את תושביו, ורק לאחר שלושה שבועות הם הורשו לשוב למה נשאר מבתיהם. אישור לתיאורו של רבי יהודה בן עטר נמצא בכתב יד פרי עטו של עד ראייה, הרב אליעזר בהלול, כפי שמביא אותו הרב יוסף משאש בספרו " נחלת אבות " :

"ופה מכנאס נכנסו השוללים י"ד באייר בבוקר השכם ושללו ובזזו ושרפו ועינו נשים ובתולות ובחורים ברחובות העיר, ורצחו, וחפרו כל הבתים וסתרו כמה קירות ותקרות, וכל בתי כנסיות וכמה קברות. ושרפו כמה ספרי תורה, וכמה נשים הפשיטו ונשארו ערומות כיום היוולדן וכיסו ערוותן ביריעות ספרי תורה אשר הצילו מהשרפה, ואי אפשר לפרט אשר ראו עינינו ומשעו אזננו, ונמשך הדבר עשרים ואחד יום, עד ערב חג השבועות שאז נתן צו למשחית הרף ידיך ".

גם לפאס הגיעה ההוראה לשלול ולהרוג, אבל הפעם הקהילה ניצלה בנס כפי שמסופר ב " זיכרון לבני ישראל " :

"וגם פה בפאס יום י"ד לחודש אייר נכנסו שכנינו העבדים לשלול ולבוז אותנו ונכנסו כל השרים וחילקו בינהם המבואות והבתים מי שילול זה ומי ישלול זה והיינו בורחים חדר בחדר וכל הנשים סופדות, ויש שהפילו עוברות וולדותיהן מן הפחד שהיו מעותדים לקלון. ובאותו לילה ליל ט"ו לחודש אייר לא לן אדם בביתו כי היו מקובצים משפחות משפחות בוכים למשפחותם, ונתן ה' בלב אם המזיד ושלחה להם שלא ישללו אותנו וחזרו בפחי נפש ".

אבל לא אמר די בזה העריץ כי יצא עצמו בכל ערי ממלכתו לנקום את נקמתו ובכל מקום לשלול ולבזוז היהודים.

וכן עשה לקהל לקצאר שלח ושלל אותם ונתגלו להם מטמוניות הרבה. וכן לקהל תאזה שלל אותם ונתן עירם לעבדים וגירשו משם היהודים ערומים ויחפים ושבו במערות הסמוכות לעיר, והגויים סתרו בהכ"ן ובנו בה בית תפילה להם עד שהעיר ה' את רוחו של אלחאליף אחר זמן וביקש מהמזיד ומחל להם והחזיר להם עירם וחדו לעירם ת"ל".

ההתאכזרות המוזרה ביותר הייתה מנת חלקם של יהודי העיר אוג'דא, ליד גבול אלג'יריה "

" וכשהגיע לעיר אוג'דא, יצאו כל היהודים והערבים יושבי המדינה להקביל פניו, ומפני שהיו היהודים מלובשים כמלבושי הערביים, כמנהג המקום, גזר אומר באותה שעה לחתוך אזן ימנית לכל היהודים הנמצאים שם אנשים נשים וטף, כדי להבדילם מהערביים שכניהם, ואך ממונם פלט, ויום שבת סדר קרח בא לפאס ושם שמות בארץ, שאי אפשר לפרט, וכן היה גורל העיר צפרו, ותאזה, וכל הכפרים (אליעזר בהלול).

בתנז'ה הוא הורג במו ידיו את יועץ אביו, את אחד מהאחים עתאלי והשני הציל את חייו שהמירו את דתו. באלערייש הוא תופס את אחד מגדולי סוחרי עליו דיברנו, אליהו לוי וגם הוא מציל את חייו ונשלח לפאס ללמוד את חוקי האסלאם.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה שלטון האימים : מולאי ליזיד 1790– 1792 .עמוד 78

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה- שלטון האימים : מולאי ליזיד 1790– 1792

אבל את חרון אפו הוא ישפוך על עיר הבירה השנואים מכל, כעדותו של אליעזר בהלול :

" ובשבעה בתמוז בא למכנאס, ושלח חרון אפו עברה וזעם בחמישה יהודים נשיאי העדה, מבאי בית אביו, שהיו עצורים בעד שטף עריצותו ורשעתו בזימה וגזל וחמס שהיה עושה יום יום במדינת הגויים, וכאשר היה נכנס לרחוב היהודים ורודף אחרי אישה בעולה או בתולה, או רוצה לגזול או לחמוס תכף היו קובלים עליו לפני אביו או שר העיר ושולחים תכף את עבדיהם ומוציאים אותו בעל כורחו. ואביו היה מייסרו, עד שגירשו מעל פניו עם אמו הנוצרית אנגלית לעיר תיטוואן, ושוב עשה שם פחה, והוא העריץ נטר להם איבה. ואלון בן א' לחזאן בככא, הי"ן, הוא יליד מראכש, ונתאזרח פה במכנאס כשלושים שנה, ועסק בכל מין מסחרו הצליח להפליג בעושר, את זה שלל ובזז, והיכהו נפש בכדור עופרת.

ב'. רבי מרדכי שריקי זצ"ל תורה וגדולה, לזה הטיל תנאי, שאם ימיר את דתו ינצל וירימהו לשר גדול, ושחק עליו, ודיבר אתו קשות, וניבא לו אחריתו, כי ימות מיתה מנוולת בקרוב ימים, וגזר עליו העריץ ושרפוהו באש והלך למקום השרפה בשמחה ובשירים, וייחד את ה', ויצאה תכף נשמתו בטהרה.

הי"ן ג', ד', שני אחים מסעוד בן זכרי, ואברהם אחיו. ה', משה בן ג'אמילה על אלה השלושה גזר לתלותם חיים מרגליהם בשער האלמללאח.  

ועוד גזר לתלות עמהם, איש צדיק החכם הגדול,מרביץ תורה ברבים, כמה"ר שמואל דנינו זצ"ל, ואמנם תכף לתפישתו, שמו נפשם בכפם ארבעה מתלמידיו, רבי יעקב אלענקרי, רבי יהודה צאייג, רבי יוסף בן ידיר, רבי מסעוד לחייאני, ועשו בעורמה התחפשו בבגדי גויים עם כובעים אדומים כמשרתי המלך ממש, ובאו לשומרי התלויים, ואמרו להם להוריד את זה מן התלייה להוליכו לפני המלך. והשומרים האמינו לדבריהם והורידוהו ומסרוהו לידם, והם הבריחוהו לכפר של גויים, ומשם לכפר וואזאן והניחו אותו שם וחזרו לביתם, והגידו לאשתו ובניו בסוד נסתר, ונשאר הסוד כמוש א"ך חודשים, עד סוף חודש טבט שנת תקנ"ב שבו נהרג ליזיד בכדור עופרת ונפל מעל סוסו, ונרמס ברגלי הסוס, ויצאו בני מעיו בשערי ולב מלך ביד והטהו לטובה על ישראל, והאיר פניו אליהם, ועשה עימהם טובות גדולות.

ואז בסוף אדר בא רבי שמואל מווזאן, ונתקבל בכבוד גדול אצל כל בני העיר, ונודעה מסירות נפש הלבבית של תלמידיו, והמקום ב"ה הסתירם בחסדו, ואך בבואו מצא ביתם ריקם, כי כל מה שנשאר לו לפלטה מהשלל אכלוהו אשתו ובניו, ואז אחד מתלמידיו רבי שלמה אבן גנו, הגדיל חסדו עמו במתנה הגונה ומלא את מחסורו, וקבע לו פרס הגון בכל חודש, והוא שקד עוד על מלאכתו מלאכת שמים ביתר שאת ויתר עוז, ואמרו עליו, חמישה תלמידים היו לרבי שמואל דנינו, אף שהיו לו הרבה, אלו עמדו בעת  צרה.

סיפור זה מלמדנו מוסר השכל כפול. ראשית שלא נשבר רוחם של היהודים ואם כי לא יכלו בנשק להתגונן גילו כמה מתושבי מכנאס אומץ לב נדיר, והמשך הסיפור יוכיח לנו שאין מדובר בתופעה חד פעמית. שנית, מאשר הסיפור שהאוכלוסייה המוסלמית לא שיתפה פעולה בכל מקום עם טירוף המלך ואפשר היה למצוא בתוכה מחסה.הסבל וההרג לא היה נחלתם של היהודים לבדם. בעיני כל האוכלוסייה היה שלטונו של מולאי ליזיד תקופת אימים. מעלליו, שפיכות הדמים, ומעשה הביזה ופעולות הנקם ללא מעצורים השניאו אותו על ידי כל העם.

כפי שכבר ראינו הייתה זו התערבותה של אם המלך שמנעה תחילה מיהודי פאס את מעשה הביזה וההרג שהיו נחלת כל הקהילות. אולם הנס לא חזר על עצמו כאשר העריץ הגיע בעצמו לעיר ושם במשך חודשים הטיל אימה ופחד על הקהילה המפוארת ומעל לכל גירשה מן המללאח כפי שמסופר ב "זיכרון לבני ישראל".

"יביום א' בשבת כ"ד יום לסיון שנת הנ"ל בבוקר השכם שלח המזיד א' ובא אלינו וקיבץ היהודים ואמר להם, תנו לי סוכרא אלף מתקאלים, כי מחל לכם המזי"ד. ונתנו לו כתב ידם ומיד אמר להם המחילה שמחל לכם היא בגויתכם וממונכם שלא תנזקו כלל, אבל גזר אומר שתצאו מהעיר ותדורו בהאלקסבא דזירארא וכששמענו רעדה אחזתנו חיל כיולדה ונבהלנו להשיב כי היה דברו נחוץ לאמר, קומו צאו מן המקום הזה, ומיד באו כמה שרים ועבדים ועמדו עלינו לצאת מן העיר והתחלנו לצאת.

ואם אמרתי אספרה את כל הקורות והמאורעות שאירעו לנו יכלה הזמן והמה לא יכלו, שבאותו יום הייתה חמימות גדולה בנו, כי יצתה חמה מנרתקה בתקופת תמוז ואנחנו הולכים על רגלינו יחפים להאלקסבא הנזכרת עם החמורים והסבלים שהיו נושאים המטלטלים שלנו ומניחים שם ברחובות, והדרך רחוקה והיא באותו היום נוסעים העבדים שבינינו לדור במכנאס הם נשיהם וטפם.

והאלודאייא שהיו דרים במכנאס כמו ג' אלפים באו לדור פה בפאס הם נשיהם וטפם , אלו יוצאים ואלו נכנסים. והיה דוחק גדול ואבק רב וחום רב עד שהייתה הזיעה עלינו כמו מים והיינו נושקים הכתלים של בתי כנסיות.

וגזר אומר שמי שישאר עד עת ערב דמו בראשו, ורבו כמה חטפנים וגזלנים בדרך והיו חומסים אותנו עד שלא נשאר לנו מעט מהרבה וכמה בעלי בתים ועניים וחכמים ותשושי כוח שהניחו כל אשר להם בעיר מרוב הפחד, ונתקיים בנו : והבאתי מורה בלבכם.

ונכנסו הגויים לבתינו ונטלו כל המנעולים ודלתות של הבתים והחצרות וכל בתי כנסיות ובתי מדרשות נכנסו ונטלו מהם כל הספסלים וההיכלות והתיבות ונגנבו כמה ספרי תורה והיה ממש חורבן בית המקדש. ובית הוועד נהפך למינות ובתי זונות. והיו הורסים אותם ומבשלים בהם מים שרופים ויצא מן בת פי"ס כל הדרה.

ונהפך פנינו כשולי קדרה ששזפתנו השמש, והיינו דרים באהלים כבני קדר ובני ערב, ולא נשאר לנו דעת ותבונה ולא עבודה ולא תפילה ולא תורה, כי נטרפה דעתינו מרוב הצער והיגון ולא היינו מוצאים מנוח לנפשנו כי אפילו מקום להניח בו ספר תורה לא מצינו מרוב הטינופת, כי היו הכל מטילים ומשליכים צואתם ברחוב אלקסבא היה ריח רע והולך בכל האלקסבא והיינו בצער גדול על זמן קריאת שמע ותפילה.

כי כל המקומות מלאים צואה בלי מקום. ונשים יקרות היו שואבות מים ומימינו בכסף שתינו ועני בישראל היה קונה מים בכל שבוע סך אוקייא אחת ומחצה. ובאותו הקיץ רבו הזבובים והפרעושים והשרצים והעקרבים והעכברים והנחשים ולא היינו ישנים עד שקצנו בחיינו ומתו כמה תינוקות מחמת החום ומחמת החום הרב.

וגזר המזיד לחפור כל בית הקברות שלנו וליטול עפרם ואבנים שעל הקברות ולבנות בהאלמללאח בית תפילה הנקרא ג'אמע וסמעא בעפר ואבנים הנזכרים.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה שלטון האימים : מולאי ליזיד 1790– 1792-עמ' 79

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה- שלטון האימים :סוף שלטון המזי"ד-כולל קינתו של רבי דוד חסין

 וגזר אומר המזי"ד ששום בר ישראל ובת ישראל לא ילבשו גוון ירוק ככרתי כלל ולא בגד ירוק ובא השר להאלקסבא והכריזו על פי המזיד ע"ז, וכן בכל ערי המערב גזר כן והפסידו היהודים ממון רב.

נמצא שישבנו בהאלקסבא בגולה כ"ב חודשים כנגד כ"ב אותיות התורה לכפר עלינו. ואם באתי לספר חטאת הציבור יכלה הזמן ולא סיפרתי, כי אם צרת ציבור היו צועקים לילה ויום, עד שעלתה צעקתם את פני ה' שילך לתפוס עיר מראכש, והלך להגיע לשערי העיר בסוף שבט שנת 1792, ולא רצו לפתוח לו השער, כי המלך מולאי היסא"ם לא היה שם, ויראו ממנו והיו מתלוצצים עליו באומרם שהמלך הנזכר הוא בעוזרם ולא יכול לעשות להם דבר.ובא שוער אחד ופתח לו השער הפונה לעיר היהודים ונכנס משם בלילה והרג כל השוערים וקודם עלות השחר שלח כל מחנות שלו לשלול ולבזוז בז קהל מראקס ובעוונותינו שרבו באו אל העיר בטח ועדיין רובם ישנים נשים וטף ושללו אותם בזוזי ובזוזי דבזוזי והרגו מהם ובעלו ואסרו כמה נשי כהנים, והיו בועלים הנשים בפני בעליהן כשזה קם וזה נופל, ונהרג תלמיד חכם, ונשבו כמה נשים ובתולות ופגעה בהם מדת הדין ושהו בשלל ג' ימים ונטלו אפילו דלתות הבתים והחצרות ועשואה כמצולה שאין בה דגים, ונאספו כל הקהל אנשים ונשים וטף בבית הקברות, והיו ערומים רעבים גם מצאים בימי הקור הנזכר ג' ימים, וביום השלישי שלח להם המזיד וגזר על הגויים הדרים שם כמה גזירות והרג כמה גדולי העיר. ואחר כך עשה במרמה והכריז שיתקבצו כל הגויים בג'אמע הגדול לחדש פני המלוכה, וכשנתקבצו אמר להם, חרב , חרב !

וסבב אותם במחנותיו והרגו בהם הרג רב. ושמענו שכל המבואות והשווקים היו מלאים בפגרים מתים ואחר כך ביום ב' בשבת יצא למלחמה עם אחיו מולאי היסאם הנזכר וניתח אותו במלחמה. אף על פי שהיה במתי מעט נגד אחיו הנזכר והרג בהם הרג רב. כי היה אביר לב וגיבור כוח בקרבות.

ואמרו שאין מספר להרוגים שהרג באותה מלחמה והגיע עד מחנה אחיו וכ'זאנה שלו, ואלולי ברח אחיו היה נתפס חי, ונטל כל כליו והתיבות. ולמחר יצא למלחמה והתחיל לנצח אותם והרג ברהב.

וירא ה' את עוני עם בני ישראל ונתמלאת סאתו ויצא גוי אחד מתוך המלחמה ויך בו מרובה ונכנסה כדור עופרת בו סמוך לכיסו והחלה מעט וקשר אותם וחזר למלחמתו והיו אחריו ג' רעיו בזירזבנאת והיו ממלאים לו והוא מכה בהם, ומעולם לא החטיא כלל כי כולם היו באים בגופות מתים.

ולעת ערב החלה הרבה, ואמר להם שיחזירו אותו לעיר. ושלח אחר גדולי העיר כמו מאה ועיור עיניהם בצפאפאד (מחטים) ואחר כך הרגם. ואמר לסופר שיכתוב לעיר פאס אלבאלי שיתפסו הגדולים שלהם ולכולם בשם יקרא ויהרגו אותם.

וכן למכנאס כתב שיתפסו הגדולים שלהם ויהרגום. והיהודים שיצאו מן העיר, וכן לצווירא. באופן שכתב להשמיד כמה נפשות כי ראה כי כלתה אליו הרעה מאת המלך, מלכו של עולם ולא יניח ברכה אחריו. ולעת ערב יום ג' מת בלי חמדה ובלי תאווה. עם היות שלא הניח פינה שלא נשחטת בה לעבירה, והיו לו עמו מאה נשים והיה בועל אותם זו בפני זו, כמו שסיפרו לי מי שראו אותו.

והיה צד נשים מתחת בעליהן, יש בגלוי ויש בסתר. וכן במשכב זכר וכמו שנאמר השתיה לקבל אלפא חמרא שתי, ויין ושכר ומלבושים נאים כמו התוגרמים. ברוך הנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו. ברוך האל המושיע.

אין כמעט קהילה שניצלה מידי המזיד ועושה דבריו. נשתמרו עדויות על מעללי המלך ביהודי תנג'יר, ארזילה, אל עראייש, מוגאדור ורבאט. קינות רבות נכתבו לזכר מעשי הזוועה אלה שאמרו לכלות את בית ישראל. נביא קטעים מן הקינה הארוכה של גדולי משוררי המערב בכל הזמנים, שהיה עד ראייה למאורעות אלה בעיר הולדתו מכנאס . רבי דוד בן אהרן חסין.

מותו של המזיד, בעת שנתפס בטירוף רצח מחודש, נתקבל כאות הצלה משמים. יהודה בן עטר מסיים כך את הסיפור ב "זיכרון לבני ישראל" : פעם אודה את ה' על הנסים ועל הנפלאות שעשה עמנו לטובת אות, ונשיר תודה לפניו ברוב ההודאות… ואנו באזננו שמענו ועינינו ראו ולא זר, נסים שנעשו לנו ממש כיציאת מצרים לכן יסדתי אני הצעיר שיר הודאות להודות ולהלל לפניו יתברך ובל נהיה מכפוי טובה חס וחלילה.

כך מסתיים פרק אימים שלא היה ולא יהיה אח ורע בתולדות המערב.

בִּשְׁנַת נְתַ"ק לִפְרָט קָטָן / נִתַּק הֲדַר עִיר מֶכְּנָאסָה
וַיָּקֶם ה' שָׂטָן / לִשְׁלוֹמָהּפָּרַץ בָּהּ פִּרְצָה
בַּלֶּשֶׁת לָעִיר נִכְנְסָה
.
אֶל עוֹבְרֵי דֶּרֶךְ אֶקְרָאָה / מִי שָׁמַע כָּזֹאתמִי רָאָה
הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה / כַּבֶּצַע הַזֶּה לֹא נַעֲשָׂה

אֵיךְ כְּלִילַת יֹפִיבָּבַת / בְּחֹדֶשׁ זִיו זִיוָהּ שָׁבַת
בְּיוֹם רְבִיעִי בְּשַׁבָּת / פָּסַח שְׁנֵי לִטְמֵא – נַפְשָׁהּ

 

5- נִתַּן לַמְּחַבֵּל רְשׁוּת / בְּמַאֲמָרָהּ שֶׁל רְשׁוּת
חֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ לַעֲשׂוֹת / מַדָּד לוֹ מִדָּה גְּדוּשָׁה

כְּחוֹטֵב עֵצִים בְּקַרְדֻּמּוֹת / נָתְצוּ בָּהֶםפָּרְצוּ חוֹמוֹת
נִגְלוּ לָהֶם תַּעֲלוּמוֹת / דָּבָר מֵהֶם לֹא נִתְכַּסָּה

יָמִים גַּם לֵילוֹת שָׁלָלוּ / יִשְׂרָאֵל בְּכָל פֶּה אָכָלוּ
10- בָּאוּ פָּרִיצִים חִלֵּלוּ / תּוֹרַת מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה

דִּינֵי נְזִיקִים וַחֲבָלוֹת / וּקְנָסוֹת וְגַם גְּזֵלוֹת
וּטְרֵפוֹת בָּהֶם כְּלוּלוֹת / עִקּוּרחֲלָדָהדְּרָסָה

דִּבְרִי אֵלִיָּה הַנָּבִיא / נִבָּא עֲלֵי אֶרֶץ הַצְּבִי
עֲלֵיהֶם אֱלֹהִים הֵבִיא / לֹא נָפַל דָּבָר מֵהֶם אָרְצָה

15- וּמֶה חֳרִי אַף הַזֶּה / בָּזוֹזֵי בָּתַר בָּזוֹזֵי
גָּזְזוּ אוֹתָנוּ כְּגוֹזְזִי / עֵז בַּת שְׁנָתָהּ וְכָבְשָׁה

 

יָצְאוּ בַּגּוֹלָה עֲרֻמּוֹת / נָשִׁים יְקָרוֹת וּנְעִימוֹת
מִפַּחַד אוֹיֵב וְחֵמוֹת / אֵם עַל בָּנִים רֻטָּשָׁה

דַּלְתֵי שַׁעֲרֵי פְּתָחִים / נִתְּחוּ אוֹתָם לִנְתָחִים
20- וְסִפְרֵי תּוֹרָה שְׁטוּחִים / כְּמַחְצֶלֶת פְּרוּשָׁה

בְּעֵינֵינוּ הֵן רָאִינוּ / חִלְקוּ לָהֶם בְּגָדֵינוּ
לֶחֶם אֲלֵיהֶם שָׁאַלְנוּ / עַד כַּזַּיִתעַד כַּבֵּיצָה

 

נַעֲנֵינוּ אָמְרוּ בְּחֵמָה / כִּי אֵין בְּיָדָם מְאוּמָה
אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ כְּלִמָּה / וְאוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה

25- אוֹי לָעֵינַיִם כָּךְ רָאוּ / סִפְרִי קֹדֶשׁ חוּצוֹת מָלְאוּ
עַל כָּתֵף רֹאשָׁם יִשָּׁאוּ / עַד לֹא יוּכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא

הִכּוּ אוֹתָם עַד חָרְמָה / בִּשְׂאָט נֶפֶשׁבְּיָד רָמָה
מַכֶּה רַבָּה וַעֲצוּמָה / לֹא זוֹרוֹ וְלֹא חֻבָּשָׁה

רָאשֵׁי הָעֵדָהגְּבִירִים / חֻבְּשׁוּ בְּבַיִת הָאֲסוּרִים
30- בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת קְשׁוּרִים / לְבִזָּהּ וְגַם לְשִׁמְצָה

נוֹטְפִים יִרְבּוּ עַל זוֹחֲלִים / עַל עֲשִׂירִי עָם גְּדוֹלִים
הָיוּ עֲנִיִּים וְדַלִּים / כָּלְתָה פְּרוּטָה מִכִּסָא

חָבַל עֲלֵיהוֹן דְּאָבְדִין / כֶּסֶףזָהָב אִזְמָרַגְדִּין
סָפְדַיָּא עֲלֵיהוֹן סָפְדִין / בָּתַר דַּנְבָּא אָזְלָה רֵישָׁא

35- סְפֹד אַגְדִּיל כָּל הַיָּמִים / עַל חִבּוּרֵי הַחֲכָמִים
אֵין קוֹנֶה לֶחֶם בְּדָמִים / סִפְרֵי פְּרִישָׁה וּדְרִישָׁה

 

יָגֹז וְיִמְרֹט כָּל שְׂעָרוֹ / כָּל מְחַבֵּר עַל חִבּוּרוֹ
חָכָם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ / נִסְרְחָה חָכְמָהנִמְאָסָה

יְרִיעוֹת סִפְרִי תּוֹרָה / עָשׂוּ מַרְצוּפִין בִּתְפִירָה
40- עֲלֵי זֹאת שַׂקִּים אַחֲגוֹרָה / וּבָאֵפֶּר אֶתְפַּלָּשָׁה

נוֹרָא בְּעַם רָם נִשְׁפָּכָה / בָּעֲרָה וְלֹא שָׁכָבָה
אַל אֱלֹהִים ה' כָּכָה / בָּאָרֶץ הַזֹּאת עַל מֶה עָשָׂה

חַמְרָא בְּטָשׁ שְׁרָגָא / שָׂם אֶת יִשְׂרָאֵל לְחַגָּא
וּרְמָא עֲלַיְהוּ כְּרַגָּא / עַד בְּלִי קִצְבָּה וּקְצִיצָה

 

45 – זָכוֹר תִּזְכֹּר וְתָשֹׁחַ / עָלֵי נַפְשִׁילֹא תָּנוּחַ
וְאֵלֵךְ קוֹדֵר שְׁחוֹחַ / אֵין תְּנוּעָהאֵין הַרְגָּשָׁה

קִוִּינוּ טוֹבוְהִנֵּה רַע / רַב צַעַר וְגָדֵל פָּרַע
גְּזַרדִּין נִגְזַר לֹא נִקְרַע / וְהִנֵּה הַנֶּגַע פָּשָׂה

אַחֲרֵי זֹאת רַע מָצָאנוּ / צָרוֹת רַבּוֹת סְבָבוּנוּ
50- לֶחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ / כְּסוּת בַּקָּרָה לֹא נִמְצָא

מֵרְבָדִים טוֹבוֹת חֲשׁוּבוֹת / חֲלִיפוֹת שְׂמָלוֹת רַבּוֹת
אֶת הַכֹּל לָקְחוּ לְרַבּוֹת / כְּלִי בַּיִת וּכְלֵי קֻפְסָא

צַדִּיק וְיָשָׁר מִשְׁפָּטוֹ / כִּי עוֹנוֹתֵינוּ הִטּוּ
הִרְבֵּינוּ מְאוֹד לַחֲטֹא / וּמַכַּתְנוּ אֲנוּשָׁה

 

55- צִוָּה הָאֵל חַסְדּוֹ לָנוּ / לֹא נֶהֱרַג אֶחָד מִמֶּנּוּ
נָשִׁים וּבְתֻלוֹת לֹא עִנּוּ / לֹא הָיְתָה בְּזֶה קְדֵשָׁה

אַחֲרֵי יָמִים שֶׁל צָעַר / חֲמַת מֶלֶךְ כָּאֵשׁ בָּעַר
תָּלָה אֲנָשִׁים בְּשַׁעַר / מִיתָה מְשֻׁנָּה מְאוֹד קָשָׁה

מֵי מַעְיָן עֵינַי יָזוּבוּ / עַל מְדִינוֹת שֶׁנֶּחְרְבוּ
60- כְּסֻכַּת כֶּרֶם נֶחְשָׁבוּ / וְכִמְלוּנָה בְּמִקְשָׁה

יַחַד בְּעָרֵי מַעֲרָב / הִזִּיק נָחָשׁשָׂרָף וְעַקְרָב
וְאוֹרָם חָשַׁךְ וְעָרָב / הָיוּ לְקָמֵיהֶם לְשִׁמְצָה

צַר וּמָצוֹק מָצָא אוֹתָם / עַד מֵהֶם הֵמִירוּ אֶת דָּתָם
וּמֵהֶם מָסְרוּ נִשְׁמָתָם / עַל קְדֻשָּׁת רָם וְנִשָּׂא

65- יְלָלָה אַגְבִּיר וְקִינוֹת / עַל טִטְוַאן שָׂרַת מְדִינוֹת
מִמֶּנָּה הִתְחִילָה פֻּרְעָנוּת / וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה

מַר אֶצְרַח עַל הָעִירָה פָּאס / דַּל כְּבוֹדָהּהוֹדָהּ אֶפֶס
מְקוֹר מָשְׁחַת מַעְיָן נִרְפָּשׂ / כִּי הוֹצִיא אוֹתָם הַחוּצָה

 

יִדְווּ הַדֹּוִים עָלֶיהָ / עַל בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹתֶיהָ
70- אָבְלוּ אָנוּ פְּתָחֶיהָ / קִינָה כְאַלְמָנָה אֶשָּׂא

צַר וָאוֹר חָשַׂךְ בָּם לִהְיוֹת / רֶפֶת שֶׁל סוּסִים עֲשׂוּיוֹת
בָּתִּים הַיּוֹשְׁבִים בְּנוּיוֹת / אוֹצָר לִכְלִי מַחֲרֵשָׁה

דְּבָרוֹ בְּגֵאוּת פִּימוֹ / אוֹיְבִים לְנַתֵּק מוֹסְרוֹתֵימוֹ
כְּהֶמְיַת יָמִים יֶהֱמוּ / אֶת נְאוֹת יַעֲקֹב נִירְשָׁה

 

75- וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה / צָרַעַת מַמְאֶרֶת פָּשָׂתָה
בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים הָיָתָה / יָד נְטוּיָה זֹאת עוֹשָׂה

דּוֹפֵק וְגוֹלֵל חָפְרוּ / וְעַד הַיְּסוֹד עָרוּ עָרוּ
לְהוֹצִיא הַמֵּת מִקִּבְרוֹ / חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי אֲנוּשָׁה

בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים זֹאת הָיְתָה / לִיבְעֵי אִינֵּישׁ רַחֲמָנוּתָא
80- עַד לְזִבּוּלָא בָּתְרָיְתָא / מַעֲנֶה עַל זֹאת נְבַקְּשָׁהּ

 

רַחֲמִים יַרְבֶּה וַעֲתִירָה / לְעֵת מְצֹא זוֹ קְבוּרָה
מִשּׁוּם בִּזְיוֹנוֹ וְכַפָּרָה / מָצָא אוֹתָם טוֹבָה מָצָא

אִישׁ הֲיַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ / יִשְׁפֹּךְ אֱלֹהַּ בַּחֲמָתוֹ
עַל מֵתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ / וַעֲוֹנָם כְּבָר נִרְצָה

85- הֵן מְאֹד הַרְבֵּה מַר לִי מַר / עַל כָּל צַדִּיק חָסִיד גָּמַר
אֵיכָה תּוֹךְ קִבְרוּ לֹא נִשְׁמַר / מִן הָרִאשׁוֹנוּת זוֹ קָשָׁה

רָצוֹן מֵאַל חַי יִתְעַלֶּה / לְמֵתִים יַעֲשֶׂה פֶּלֶא
תִּהְיֶינָה עֲצָמוֹת אֵלֶּה / עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ הַגִּישָׁה

 

נְקַוֶּה אֲרוּכָה לָהֶם / בָּשָׂר וְגִידִים עֲלֵיהֶם
90- וְרוּחַ יָבוֹא בֵּינֵהֶם / וְיִהְיוּ בִּרְיָה חֲדָשָׁה

חֶבְלֵי מָשִׁיחַ רָאִינוּ / וְלֹא רָץ לָבוֹא אֵלֵינוּ
כָּל הַיּוֹם אֵלָיו קִוִּינוּ / בַּחֲשִׁיקָהבַּחֲפִיצָה

זְכֹר אַל תָּפֵר בְּרִיתְךָ / וְהַצֵּלהַצֵּל עַמָּךָ
עֲשֵׂה לְמַעַן תּוֹרָתְךָ / הַטְּהוֹרָההַקְּדוֹשָׁה

קָדוֹשׁ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם / לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם
מָתַי מֶלֶךְ כִּכְפִיר יִנְהָם / וְאַתָּה אֶל רָם וְנִשָּׂא

חוֹבָה מֻטֶּלֶת עָלֵינוּ / לְהִתְפַּלֵּל אֶל מַלְכֵּנוּ
בִּשְׁלוֹמוֹ יִהְיוּ לָנוּ / גִּילָהּ רִנָּה וְגַם דִּיצָה

זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' / שָׁלַח אֶת קַנָּא קַנָּאִי
אֵלִיָּהוּ יִרְאוּ עֵינָי / גּוֹי אֶל גּוֹי חָרֵב לֹא יִשָּׂא

קָדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מִבְטָחוֹ / מְהֵרָה יִשְׁלַח מְשִׁיחוֹ
יִרְאוּ יְשָׁרִים יִשְׂמְחוּ / וְכָל עוֹלָה פִּיהָ קָפְצָה.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה שלטון האימים :סוף שלטון המזי"ד-כולל קינתו של רבי דוד חסין עמ' 80

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר