ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו


ויהי בעת המללאח-יוסף טולדנו-פרעות ויצירה. קורות המאה השמונה-עשרה

פרעות ויצירה.

קורות המאה השמונה-עשרה

הסתלקותו של מולאי איסמעיל, לאחר חמישים שנות שלטון, חמישים שנה של איחוד המדינה, דיכוי הנטיות הבדלניות, השכנת שלום וביטחון, ביצור המעמד הבינלאומי, מחזירה אחורה את גלגל ההיסטוריה. למרות כל גדולתו לא פתר מולאי איסמאעיל את בעיות היסוד של המדינה ולא הכיל לאחד באמת האימפריה האדירה מסביב לבירה החדשה. בניגוד למלכי צרפת שבנו אחדות המדינה מסביב לבירה פאריס, לא הצליח מולאי איסמאעיל יותר מקודמיו, או מיורשיו, לחולל אותו פלא מסביב לאזור מכנאס ופאס למרות הנתונים הטבעיים הדומים " המיקום האסטראטגי, עושר האזור החקלאי ושפע המים. את האימפריה הוא בנה לא סביב רעיון לאומי או דתי אלא רק סביב אישיותו וכוח רצונו האדיר. עם הסתלקות האדריכל קרס תחתיו כל הבניין. מעולם לא סבל העם המרוקאי, אוהב החופש והדמוקרטיה, שלטון ריכוזי ובמיוחד שנא את סמלו הנתעב, המיסוי ההרסני הכבד מנשוא, הרצון לחופש ולפריקת עול גרר את כל המדינה לתקופת סחרור ובלבול שנמשכה כשלושים שנה.

שלושים שנתו בלבול.

במשך כשלושים שנה 1727 – 1757, נהפכה המדינה לזירת קרבות בין עשרות בני המלך שטענו לירושה. הכלי האדיר שבנה מולאי איסמאעיל כדי להבטיח אחדות המדינה נעשה לכלי משחית. רעיונו הגדול של מולאי איסמאעיל היה לבנות צבא מקצועי המנותק מכל שכבה חברתית והנאמן אך ורק למלך, צבא של שכירי חרב שכל עיסוקם בו, כך נולד הרעיון לגייס לצבא העבדים השחורים שהובאו מסודאן, והיו הבסיס ל "משמר השחור" הקיים עד היום. מצויד בנשק אירופי מודרני, הבטיח המשמר השחור בימי מייסדו את שלמות המדינה והוכיח  נאמנות עיוורת לאדונו. אבל בהעדר רעיון שלטוני, פגה שבועת הנאמנות עם מות המלך ובמקום להבטיח ההמשכיות נהפך הצבא לגורם המדיני הראשון במעלה המכתיר ומוריד מלכים, לפי המרבה במחיר. מכלי איחוד נהפך הצבא לקללת המדינה. והנפגעת הראשונה הייתה האוכלוסייה היהודית, החוליה החלשה בחברה בהיעדר חוק וסדר.

יחסר המקום לתאר בפרטים את כל המאורעות ותהפוכות שלושים שנות האנרכיה. נציין רק שלא פחות מעשרה בנים התחילו בשנת 1727 את המרוץ לירושת אביהם. המלחמה ביותר נוראה התחוללה במכנאס באותה שנה בין שני הטוענים העיקריים. מולאי אחמד אדהבי ומולאי עבד אלמאליק, הראשון הצליח למשוך לצידו את המשמר השחור והעבדים השחורים עשו שמות בחיל מולא אדהבי. כפרס נתנה העיר לביזה לחיילים הכושים. שכורי ניצחון הם פשטו על ארמונות הפאר של המלך ובזזו מכל הבא ליד. כל אותו יום אימים – כ"ה באב – הסתגרה הקהילה היהודית בתוך חומות המללאח והקהל הרבה בתפילות להסרת הגזירה. אולם לעת ערב התפנו הבוזזים ופשטו על המללאח חסר האונים ועשו בו שמות : ביזה, שלל והרג. מאה ושמונים יהודים שילמו בחייהם ורבים עוד יותר נפצעו כפי שכותב אחד מגדולי הרבנים של אותו דור, רבי משה אלבאז, בספרו "כסא מלכים" כפי שהשמועה הגיעה אליו בפאס.

" יום ג' כ"ה לאבתפ"ה נכנסה בלשת למכנאס יע"א ונשללו הבתים כולם ונהרגו יותר ממאה נפשות ומוכים ופצועים אין מספר ובו ביום נהרגה אמי ממ"ך – ואחרי כל אלה אנסו ויענו את נשותיהם ובנותיהם והבתולות כולם נבעלו לעיני אבותיהם וקרוביהם ".

סופו של דבר שני האחים נהרגים ואז המליכו בני פאס בשנת 1729 את מולאי עבדאללאה שקראו לו מהתאפילאללת. אולם במקום לפייס את יריביו, הצטיין השליט החדש ביצר נקם ואכזריות ללא תכלית . הוא שלט על המדינה לסירוגין כשלושים שנה, הודח שלוש פעמים ובכל פעם הצליח לגבור על יריביו שלא היו פחות אכזריים אבל עוד פחות מוכשרים ולחזור לכסאו הרעוע..הוא עשה שמות במשמר השחור וכדי לממן את מלחמות הנקם שלו הטיל מסים כבדים על האוכלוסייה האומללה ובמיוחד על הקהילה היהודית. בשנת 1735 נהרג בדרכים סוחר נכבד מארץ ישראל, רבי שלום נחמיאש שנמצא אז במרוקו לרגל עסקיו.

בשנת 1737 נערכה התקפה נוספת על המללאח במכנאס, אבל הפעם הרקע היה שונה וקשור ברעב הגדול שאמלל את המדינה. במחזוריות מחרידה פקדו את מרוקו תקופות בצורת קשות ובזמן של בלבול מדיני, שיבוש הדרכים והצטמקות יחסי המסחר בין באזורים. מכת טבע עונתית נהפכה לאסון כבד, לכמעט שואה. בזכרון יהודי מרוקו נשארה אותה תקופה כתקופת " הרעב הגדול של שנת ח"ץ ". בעיר צפרו אבדו רוב הקהל ובתי הכנסת נסגרו מחוסר מתפללים. המצב בפאס לא פחות טראגי כעדותו של אחד מרבני העיר שמצא אז כמו רבים מקלט בתיטואן, בעל הספר "זכות אבות".

" שנת ד' לחורבן פאס מתוקף הרעב שהגיע קב חטים הנקרא "מוד" לשבעה עשר אוקיות. היו שכינינו הרעים עם פריצי עמנו מחריבים בתים וחצרות ומוכרים לוחות ארז וקירות, היו הולכים הלוך ומסוף לנתוש ונתוץ להאביד ולהרוס, ומתו בעווננו רוב אנשי המדינה מרעב והנשארים הרה נסו והרבה גלו פה עיר תיטואן יע"א ולא נשארו בעיר ( פאס  רק כמו ארבעים בעלי בתים ונתקבצו כולם במבוי אחד ".

בתקופות כאלה כאשר מעללי האדם מתווספים פגעי טבע, באווירה של קיץ הימים, מפשפשים הבריות במעשיהם ומחפשים לאתר את שורש הרע, את מקור הצרות כפי שמסופר בספר יונה כאשר קברניט הספינה שעמדה לטבוע חיפש מי מבין הנוסעים גרם לחרון אפו של אלוהים. גם הפעם שימשו היהודים שעיר לעזאזל אולם מסיבה מפתיעה ביותר וכמעט הפוכה המעידה על סובלנות האסלאם הנאור והכבוד שראשי הדת רחשו לאמונתם הכנה של בני ישראל. היהודים אכן אשמים בתלאות הדור כי הם לא…שמרו אמונים לתורתם וטוב יעשו לכלל אם יחזרו בתשובה שלמה!.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה

" אנחנו יושבים לשתות מי התורה בחברתנו עם מורנו ורבנו ועם כמוה"ר חיים בן עטר, והנה עמד לנגדנו איש מומר ויען ויאמר לנו שבו ביום היו מקובצים הגויים הדרים בפאס אזדיד ויאמרו איש אל רעהו הבא נתחכמה ונראה בשלמי הרעה הזאת הבאה על כל העולם, והעלו שהם נתפשים בשביל פושעי ישראל והזכירו קצת עברות שהם מושרשים בנו. הא' מים שרופים הנקראים בערבית מא אלחייא היו מוכרים אותם בבית מיוחד הנקרא דאר אתברנא, והיום הזה אין לך בית אשר לא נמצא בה סם המוות ואיש ושכינו נמנים על זה לדבר עברה, ומזה נמשכו כמה עברות המתרגשות. ב' שבועת שווא ושקר. שבימי קודם כל מי שנתחייב בשבועה בערכאות של הגויים, היה ממשכן עצמו וכל אשר לו כדי שלא ישא את שם ה' ועכשיו נשבעים לשווא ולשקר.  ג' הוא ביטול תפילות, כי הם יודעים כשהקבר אור, היהודים קמים בהשכמה ומטהרים. כל אחד יצא לפועלו ולעבודתו עד ערב. ולא אמרו איה אלוה עושינו והסכימו לשלוח לנו לתקן את המעוות אולי יחנן השם ( אלי מאנסנו " ספר דברי הימים " ).

גדול רבני הדור, רבי יעקב אבן צור מסכם בספרו "משפט וצדקה ליעקב" את תחושת הייאוש של בני דורו "מעת ההיא לא ראינו מאורות ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו".

בשנת 1747 מתחדשים הקרבות בין היריבים ומחמת שיבוש הדרכים נשאר המללאח במכנאס במצור כשמונה חודשים, מצור המשתק חיי הכלכלה כפי שכותב עד ראייה, רבי משה טולידאנו. נוסף על כך הייתה בשנת 1749 בצורת גדולה ומכת דבר אשר הפילה בעיר מכנאס לבדה יותר מעשרים חללים ביום ורוב האוכלוסייה מצאה מקלט בהרים. וכאילו כדי להשלים את שרשרת האסונות פקדה בשנת 1755 את המדינה רעידת אדמה גדולה שהורגשה במיוחד במכנאס. לפי התאריך אפשר לחשוב שהמדובר באותה רעידת אדמה איומה שהרסה כליל את העיר ליסבון והפילה עשרות אלפי חללים.הדים מאותו אסון מחריד כנראה הגיעו עד למכנאס אבל במעורפל, עדות לניתוק הקהילה מהנעשה מחוץ לגבולותיה, כפי שאנו למדים מעדותו של אותו רבי משה טולידאנו.

אזכיר חסדי אל, אשר עשה עמנו, זה הים עשה ה' שבת קודש עשרים לחודש חשוון וכל חומה לארץ תפול., אחר עבור סעודת שחרית, והנה רעש גדול, מפרק הרים ומשבר סלעים. ונפלו קצת מכותלי הבתים, וכולם כרובם נתרועעו, ונשתהה כמו כמו חצי שעה, והארץ עולה ויורדת תחת יושביה, ולא ידענו מה זה בכלל, ובליל יום רביעי ט"ו לכסלו בשנה הנזכרת, והנה רעש גדול בא מן הצפון, אשר כמוהו לא היה, וכמוהו לא יוסיף, ונפלו כל הבתים וכל המגדלים והחומות אשר גובה הארזים גובהם, ובעונותינו שרבו, אין בית אשר אין שם מת ומתו מאתיים בני אדם, ומאומות העולם אין מספר, ועשינו אוהלים כאהלי קדר, וישבנו בהם שנה תמימה, עד עבור אותה שנה, ואין לך חדש שלא היה הרעש, אבל לא היה כל כך גדול כמו הראשונים. וזה לא אירע בעירנו , אבל בשאר המדינה שמעו קולו, אבל לא נפל בהם מפולת, זולת בערי אדום שבאה השמועה, שביום הרעש הראשון, אש אלוהים נפלה מן השמים והייתה דולקת חמישה ימים והים עלה והציף הרבה מדינות, וגם בערי מדינת הים שבגבולינו, סיפרו לנו, שעלה עליהם נחשול שבים לולא השם שהיה להם, וכל אותה השנה לא נח הים מזעפו, ונראו אותות ברקיע, והאל ירחם על עמו ואנחנו בכלל, במכנאס יע"א.

מפליא שגם בתקופה כה מרה לא פסקו נכבדים יהודיים למלא תפקידים בחצרות המלכים, סימן שגם במנהרת החושך היו לעתים פתחי אור.

יהודי החצר.

שלטון הולך ושלטון בא אבל תמיד השליט החדש זקוק ליהודי החצר כדי לנהל את עסקיו, לספק תכשיטים לפלגשיו, לייבא נשק לצבאו ולהחזיק המינימום הדרוש ביחסים הבינלאומיים גם כאשר כל הדאגה היא למלחמת הירושה. בימי מלכות הקצרים 1727 – 1729, ממשיך הסולטאן מוחמד אדהבי במסורת אבותיו וממנה שגריר בהולנד את אליעזר בן קיקי, אחיו של אותו ראובן בן קיקי שהכרנו בפרק הקודם כשותפו לעסקים של משה בן עטר. אולם עדיין לא הספיק לצאת לדרך ושולחו נהרג. אליעזר מלווה בשני עוזרים יהודיים ובשני שבויים הולנדים ששוחררו לאות רצון טוב, מוצא עצמו תקוע בג'יברלטאר. אמנם הוא קיבל את עזרתה של הקהילה היהודית המקומית שהייתה מורכבת כולה מיוצאי מרוקו הצפונית, אבל לא ידע אם להמשיך או לחזור. התערבותו של אחיו אצל השליט החדש, מולאי עבדאללאה, מחדשת את כתב המינוי ואליעזר יוצא למקום כהונתו. אבל בדרך נותנים המאורעות במרוקו את אותותיהם וכאשר הוא מתייצב במשרד החוץ באמסטרדם נרמז לו בעדינות שיש עוד. שלושה הטוענים לתפקיד הרם של נציג הוד מעלתו קיסר מרוקו שאיש לא מכיר כרגע את זהותו. בין המועמדים היה עוד יהודי אחד ממשפחה לא פחות מכובדת, יצחק די מיסקיטה. למרות כל רצונה הטוב לא הייתה מוכנה הולנד להכפיל בארבעה את נציגות האימפריה השריפית. סופו של דבר שאליעזר התייאש מקבלת אישרורו ממכנאס ויוצא לחפש את מזלו באנגליה בלי הצלחה יתרה. גם את הכסף לדרך חזרה למרוקו היה חסר ובצר לו פנה לשלטונות אשר בהתחשב בעמדת אחיו בחצר המלכות הסכימו לתת לו הלוואה תמורת הבטחה לשרת את הכתר הבריטי. באותה תקופה התחיל לזהור במכנאס כוכבה של משפחה מכובדת שממנה יצאו בדורות הבאים נגידים, סוחרים ורבנים : משפחת לוי אבן יולי.

מייסד השושלת, היה סוחר גדול במכנאס עוד בימי מולאי אסמאעיל אבל עלה לגדולה ונתמנה לנגיד על ידי המלך מולאי עבדאללאה בשנת 1730. נצר למשפחת מגורשים שלפי המסורת מקור שמה הוא ראשי תיבות של הפסוק מתהילים " יבואו וישתחוו לפניך יה ", ניהל שמואל יחסי מסחר מסועפים עם אירופה בשותפות עם אחיו יהודה שישב בעיר הנמל רבאט.  הוא רכש את אמונו של מולאי עבדאללאה כשהיה עוד מושל העיר. מידותיו הטובות וקנאותו לתורה זיכו אותו באהבת העם וחיבת הרבנים. רבי יעקב אבן צור מכנה אותו "איש חסיד וצדיק", עושה חסר ומטיב. בספרו "אוצר המכתבים" מצטט הרב יוסף משאש כתב יד אלמוני מאותה תקופה כוו בשבחו של הנגיד השלם :

" בשנתנו זו התצ"ב לב"ע-1732-  עבר על נפשנו פחד נורא ואיום משרי המלך ויועציו אשר אמרו לשלול אותנו ולהניחנו ערומים מכל, ובחסד אל עמד הנגיד הצדיק כמוה"ר שמואל יצחק הלוי אבן יולי, יהי אלוקינו עמו, ונכנס בסכנה עצומה, ובחכמתו ותבונתו הפיר עצתם וקלקל מחשבותם בחמלת ה' על עמו ויהי לנס ".

הוא המשיך בתפקידו כנגיד ויועץ החצר גם לאחר סילוקו של מולאי עבדאללאה בשנים הקשות 1735 – 1740, שנת הרעב והבלבול. בתקופה סוערת כזו ליד העוני הכלכלי צמחו עשירים חדשים שזלזלו במצוות התורה ובעיקר בקדושת המשפחה. "וכמו שנאמר בענייני זנות וניאופים אשר בזמן הזה רבו מני ארבה" ( יעב"ץ ). נגד תופעות אלה נהג הנגיד ביד תקיפה וחזקה והעניש את עוברי העבירה עונשים קשים תוך סיכון עצמי. מסביב לשנת 1742 נידון הנגיד למוות על ידי המלך מולאי עבדאללאה שחזר אז לשלטון במכנאס, בגלל חוב גדול שלא פרע. אולם סופו של דבר שהמלך חנן אותו לנגידות עד יום מותו סביב שנת 1750.

בצפון המדינה התבלט הסוחר אברהם בנידאר יליד תיטואן ואחר כך תושב ג'יברלטאר ותנז'ה שהשתתף במזימות השונות בתנז'ה  נגד הסולטאן מולאי עבדאללאה והיה חוכר המכסים בנמל שהכריז על עצמאותו.

מהומות השנים האלה הביאו בעקיפין גם לברכה מסוימת, מינוי יהודים לסגני קונסולים ונציגים דיפלומטים של ארצות אירופה, מנהג שילך ויתפשט ויעניק למחזיקים בתארים אלה בדורות הבאים חסינות – בערבית חאמייה .אנגליה הייתה חלוצה בכיוון הזה והמעשה שהיה כך היה. אחד מהקונסולים האנגלים בפאס בימי מולאי עבדאללאה התאבד בגלל סחיטה מצד השלטונות ואז החליטו האנגלים " למנות סגני קונסולים או נציגים בתיטואן, תנז'ה ובערים אחרות שבחוף. כפי הצורך. אלה לא יתמנו מבין נתיני אנגליה, אלא דווקא מבין היהודים שבארץ, לא רק בגלל דברם בלשון הארץ, אלא גם כדי שלא ייראו בעיני המאורים חשובים למדי, ולא יחשבו כי פגיעה בהם תשמש אמצעי יעיל לכפות הסכמה לדרישות בלתי מוצדקות.

אולם כל יהודי החצר היו דורשי טובת עמם כשמואל אבו יולי. משפחת מגורשים אחרת התחילה לעלות אז לדגולות, היא משפחת סומבאל. שמואל סומבאל היה המתרגם ואיש אמונו של מושל הדרום סידי מוחמד בן עבדאללאה שיעלה לאחר מכן על כס המלכות. המושל שבשטח שיפוטו היו שני הנמלים החשובים, אסאפי ואגאדיר, היה מעוניין לפתח יחסי המסחר ולהרחיבם למדינה נוספת : דניה.

היוזמה לקשרים אלו יצאה מסוחרים יהודיים. בשנת 1749 הגיע לקופנהאגן הסוחר בוזגלו דה-פז ושיכנע את הדנים לשלוח משלחת למרוקו. בשנת 1753 משגר המושל לדניה את איש אמונו שמואל סומבאל שמצליח לחתום על חוזה מסחר שבו נקבע כי קונסול דניה ישב בסאפי. הדנים שילמו לשמואל בשכר טרחה 500 דוקאטים של זהב. עם עלייתו לכס המלכות של אדונו המשיך סומבאל כמזכיר ומתורגמן אולם בעיני עמו נחשב שמואל לרשע ונוקם הדואג רק לעצמו ולבני משפחתו על חשבון הכלל. טובים או רעים, יהודי החצר לא נעלמו בסחרור המאורעות וימים טובים וזוהרים יותר עוד לפניהם כאשר יחזור השקט על כנו לאחר עלייתו לכס המלכות של סידי מוחמד בן עבדאללאה.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה-עמ' 74-72

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה

 

ימי התאוששות, סידי מוחמד 1757 – 1790

עלייתו לשלטון של סידי מוחמד בן עבדאללאה שמה קץ לשלושים שנות מהומות. לארצו השסועה הוא מחזיר השקט והביטחון ובעקבותיהם השגשוג הכלכלי כפי שהצליח לעשות קודם לכן בדרום הארץ כאשר היה מושל אזור מראכש. רחוק מכל קנאות דתית הוא גם ידע להפגין יד חזקה בעת הצורך ולשמור על כבודו וכבוד המח'זן.לצורך שיקום המדינה הוא נשען על הקהילה היהודית ובעיני היהודים הוא נחשב " לאוהב ישראל עד מאוד". קרבתו ליהודים הייתה חזיון נפוץ ומצוי ורבים מהם הוא קירב לחצרו, היו עשרה יהודים מריעיו ומיודעיו, אלה שרכבו עמו לפני מרכבתו, לבושי מכלול ועדויי עדי. לגבי יועצים אלה הוא הפר את כללי האסלאם והתיר ללבוש בגדי פאר, לרכב על סוסים ולהתהלך בכל מקום מבלי לחלוץ נעליים. במשך כל ימי מלכותו הארוכים  – יותר משלושים שנה – הוא לא הטיל לעולם כל קנס או מס על הקהילה היהודית, מחוץ למס הגולגולת הקבוע המיוחד לד'מי בהסבירו שהקוראן הקדוש אוסר כל גזל של יהודי או מוסלמי. החזרת הסדר מאפשרת התאוששות הקהילה שהתרוששה כליל בימי הבלבול. חיי הכלכלה פורחים מחדש אולם שתי הבירות פאס ומכנאס יורדות מגדולתן ומאבדות מחשיבותן לטובת הדרום.

מרכז המדינה עובר לאזור מראכש, והנמלים המשרתים את הבירה לאורך החוף האטלנטי. הנמל הראשי היה נמל אספי בגלל קרבתו למראכש. במאזאגאן חונך המלך נמל חדש. אולם את נמל אגאדיר היו סוגר כדי להעניש את תושבי העיר ובמקומו הוא בונה מחדש את נמל מוגאדור ( החל משנת 1765 ). כדי לתת תנופה לנמל החדש הוא מיישב בעיר נציגים של המשפחות היהודיות הגדולות ממראכש, אגאדיר ועד תיטואן והעניק להם פריבילגיות נרחבות כ "סוחרי הסולטאן". בנמלים אלה התפתח אז ביותר המסחר עם אנגליה שמפרטנר שולי תופסת את המקום הראשון במסחר עם מרוקו. הגורם היהודי היה מכריע בפיתוח יחסים אלה וסמלו היה יעקב בנידר, בנו של אברהם שהכרנו למעלה. יליד ג'יברלטאר (אביו אברהם היגר לצוק הבריטי מתיטואן כרבים אחרים מבני קהילה זו) וכנתין אנגלי, הוא שירת תחילה את הכתר הבריטי כקונסול בתיטואן, תנז'ה ומוגאדור. בשנת 1772 משגר אותו סידי מוחמד כשגריר מרוקו בלונדון. המלך קיווה שיהודי יליד מרוקו, אבל בעל נתינות אנגלית וניסיון מסחרי רב יצליח יותר מקודמיו בשליחותו העדינה, לרכוש נשק כדי להלחם בספרדים שהחזיקו עדיין במבצרים בחוף מרוקו ולבקש שיגור מהנדסים ובעלי מקצוע לבניית הנמל ולחימוש הצבא. ההצלחה לא האירה לו פנים כי אנגליה לא הייתה מעוניינת בהסתבכות עם ספרד. בתקופה מאוחרת נשלח ללונדון המתורגמן חיים טולידאנו מתיטואן.

במכנאס המשיך בתפקידו כסוכן המלך הרב הישיש משה מאמאן שהיה לו מונופול על שני מוצרי יצוא המסורתיים של מרוקו, שעווה ועורות לא מעובדים. מאז שנות השלושים של המאה היה נחשב לעשיר יהודי העיר והוא התחלק בעושרו עם הסוחרים היהודיים בתנז'ה ותיטואן ועודד אותם בהעניקו להם חלק מהעמלות. עושרו האגדי הביא לסכסוכים עם ראשי הקהילה כי הטילו עליו מסים לאין שיעור יותר גדולים משאר הקהילה. רבי משה מאמאן פנה לרבני פאס שהצדיקו אותו וקבעו כלל חדש שאין לקבוע לאדם מסים גבוהים מדי כדי שלא לחשוף אותו לתלאות השלטונות. "נדרשנו להודיע דעתינו בעניין הנבון החכם כה"ר משה בן מאמאן נר"ו שאף שזה כמה שנים הוא פורע מס ערך בגודל גבוה מכל העם והיה סובל ולכן תובע שורת הדין שלא יפרע מכאן ואילך אלא כפי המנהג "להטיל על העשיר מסים רק בשיעור השווה לשני לו בהערכה".

קהילת מכנאס לא קיבלה פסק זה מעולם. מצבו של רבי משה מאמאן השתפר מאוד ולא עתר עוד לפאס נגד קהילתו. הוא נחשב כבעל תורה נדיב ועוסק בצרכי ציבור באמונה. אולם עושרו גרם לסופו הטראגי : הוא נרצח בביתו בשנת 1763 על ידי גנבים שבאו לשודדו. ברם היועץ הקרוב ביותר למלך ובעל ההשפעה הגדולה היה סוחר יהודי ממראכש שהתיישב במכנאס ושמו מרדכי אשריקי שנשא התואר " לחזאן בכא", נגיד הקהילה. הוא עורר את קנאתם של הגוים בגלל הופעתו האצילה והתרחקותו מהענווה וההכנעה שצריכים לאפיין את הד'מי.

הוא הטיל את מרותו על כל בני הארץ – יהודים ומוסלמים. אולם גם בימי גדולתו לא שכח את בני עמו ולא התנשא עליהם. הוא היה להם למגן ומספר פעמים סיכל את מזימותיו של נסיך מולאי אליזיד. בנו חביבו של המלך הישיש שהיה ידוע בשנאתו ליהודים. מרדכי שכנע את המלך לשולחו לגלות רחוק מן החצר ועל כך ישלם בבוא הזמן בחייו כפי שנראה בהמשך. משורר התקופה רבי דוד בן אהרן חסין, חיבר שיר לכבודו.

אשר בו כוח וגבורה לעמוד בפני השררה

ועל ראשו לא יעלה מורא

על עושק רש עין יפקח

דבריו למלכים נשמעים כמו מסמרות נטועים

הקים נשיא בתוכנו עומד בעת צרה לנו….

השיר במלואו מובא בספרו של רבי דוד בן אהרן חסין " תהלה לדוד "

בין פרנסי הקהילה נוסיף עוד רבי שלום די לאמארורבי מרדכי די לאמאר סוחרים ובנקאים במאזאגאן, ברבאט הסוחר רבי שלמה די אבילה, במכנאס הגביר מסעוד בן זיכרי. בצד נדיבי לב אלה היו גם בין החצרנים יהודים שדאגו רק לעצמם וניצלו לרעה את מעמדם ובניהם שני אחים עתאלי שבאו מתוניס, האחים קרדוזו ואליהו לוי. על זה האחרון כותב הרב טולידאנו בספרו "נר המערב", "היה מיושבי ראשונה במלכות, והיה כמעט למשנה ומפקד עליון בהנהגת הממלכה".

טובים או רעים אין עוד מלך בתולדות מרוקו שהקיף עצמו במספר כה מרשים של יועצים וחצרנים יהודיים.

ברם גם יחסו הטוב והאהוד של המלך לא היה בכוחו לפטור את יהודי מרוקו מהבצורת והרעב הגדול שפקדו את המדינה בשנים 1779 עש 1782 ותבעו קורבנות רבים. אולם בסיכומו של דבר מלכותו של סידי מוחמד הייתה תקופת התאוששות ופריחה שכמוה לא תחזור עוד.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה-עמ' 76-74

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה- שלטון האימים : מולאי ליזיד 1790– 1792

 

שלטון האימים : מולאי ליזיד 1790– 1792 .

עם עלייתו לכס המלכות של מולאי ליזיד , נפתח דף שאיים להיות האחרון בתולדות היהודים במרוקו. סיפורנו היה תם פה ועכשיו אם מולאי ליזיד, או יותר נכון מולאי מזיד כפי כינויו בידי כותבי הזכרונות היהודיים, היה מקיים את הבטחתו למחוק את זכר יעקב מארץ איסמעיל ומצליח במה שנכשל המן הרשע.

הנחמה היחידה היא אולי שלטונו הקצר (פחות משנתיים) והעובדה שהתאכזרותו לא הוגבלה לקהילה היהודית, וזכרו ארור גם בפי המוסלמים. לא היה כל דמיון בין האב והבן ובכל זאת היה מולאי ליזיד בנו חביבו של סידי מוחמד הישיש.

הוא ניצל את חולשת אביו כלפיו וידע תמיד למצוא שביל אל לבו למרות מרידותיו והרפתקאותיו וניסיונותיו הבלתי נדלים לתפוס את כתר המלכות. משנת 1779 עד שנת 1784 הוא חולל ארבע ניסיונות מרד נגד אביו הישיש וכל פעם לאחר כישלונו מצא מקלט ליד קברו של קדוש מוסלמי, אם כי לא קיים בעצמו את מצוות האסלאם, הוא תמיד נשא את דגל הקנאות המוסלמית ועשה ממנה קרדום לחפור בו, והטיף לשנאה עיוורת לנוצרים.

שנאתו לנוצרים שהחזיקו עדיין בכמה ערים בצפון המדינה, מלילה וסאוטה, הייתה סוד הצלחתו לגייס כל פעם תומכים למזימותיו והיא פסחה רק על האנגלים בגלל המוצא האנגלי של אמו. לא פחות שנא את היהודים שהפעילו את השפעתם הרבה כדי להרחיקו מאביו. בשנת 1784 מגלה אותו אביו מחוץ למדינה באמתלה של עליה לרגל למכה. אולם גם צעד כזה לא מצליח להרגיע אותו והעליה לרגל נהפכת למסע הרפתקאות ומעשי ביזה. בתחילת 1790 הוא חוזר בחשאי ומוצא מקלט בין שבטי הברברים ליד תיטואן ויהודי העיר מסרבים להגיש לו עזרה.

כאן מגיעה הידיעה על מות אביו. בעזרת השבטים הוא מכריז על עצמו כיורש וכאות של רצון טוב מכריז על חנינה כללית ומודיע שסלח לכל אויביו בעבר. אבל זה היה רק תכסיסו הראשון. לא שעת שלום הגיעה אלא שעת נקמה. אחת מהכרזותיו הראשונות הייתה להרוג ולאבד את כל יהודי המדינה, בהתאם להבטחה שנתן בעבר לשבט האמחוואס הידוע לשימצה בגלל שנאתו ליהודים, תמורת נכונותם לסייע לו.

כאשר הגיע לתיטואן העיר, יצאה לקראתו משלחת הקהילה היהודית עם מתנות ותשורות כיאה למעמד קבלת פנים לשליט חדש. מראה היהודים העלה את חמתו והוא ציווה להרוג ולהשמיד כל יהודי ממלכתו והבטיח פרס של עשרה מתקאלים לכל מי שיביא בפניו ראשו של יהודי.

פסק דין מוות זה היה כה מנוגד למסורת המדינה עד שנמצא שופט מוסלמי שהעיר למלך שלא כך ציווה הנביא מוחמד לנהוג כלפי הד'מי. לחליפין הוא נותן לו עצה משכנעת : "טול ושלול ממונם והרי הם כמתים. ואמר טוב הדבר ומיד יצאה גזירה ושלח כל המשפחות שהיו עמו לתיטואן תשללו אותם ביום שבת קודש והם יושבים שקטים מבלי ידעה כדי שיטמינו ממונם".

 

מעודד מהצלחה קלה זו נתן היתר לשבט הלאודאייה שהיו דרים במכנאס לשלול את המללאח. אולם יהודי מכנאס שממנה יצאו יועצי המלך הקודם ושידעו את שנאתו של המזיד, הספיקו לברוח לכפרי הגויים ולהסתיר את ממונם. בראותו כך הכריז שר העיר שהמלך החליט למחול להם שיחזרו בבטחה לבתיהם. היהודים שתמיד רוצים להאמין לטוב נפלו ברובם במלכודת. רבי יהודה בן עטר ב "זיכרון לבני ישראל" מעיד :

" ולעת ערב ליל ט"ו לחודש אייר נכנסו כל הגויים לעיר ושללו אותה ונשתהו בשלל כמו ט"ו ימים, וחפרו כל הבתים והחצרות והמצודות ונתגלו להם מטמטנות אשר לא ידעו אבותם ואבות אבותם. כי הייתה הגזירה מאת ה' ובאותה לילה לקתה הלבנה לקות גדולה כי שרפו שם ספרי תורה בעוונותינו הרבים "

 

אולם גם לאחר שסיימו את מעשה הביזה לא עזבו השודדים את המללאח, והם גירשו את תושביו, ורק לאחר שלושה שבועות הם הורשו לשוב למה נשאר מבתיהם. אישור לתיאורו של רבי יהודה בן עטר נמצא בכתב יד פרי עטו של עד ראייה, הרב אליעזר בהלול, כפי שמביא אותו הרב יוסף משאש בספרו " נחלת אבות " :

"ופה מכנאס נכנסו השוללים י"ד באייר בבוקר השכם ושללו ובזזו ושרפו ועינו נשים ובתולות ובחורים ברחובות העיר, ורצחו, וחפרו כל הבתים וסתרו כמה קירות ותקרות, וכל בתי כנסיות וכמה קברות. ושרפו כמה ספרי תורה, וכמה נשים הפשיטו ונשארו ערומות כיום היוולדן וכיסו ערוותן ביריעות ספרי תורה אשר הצילו מהשרפה, ואי אפשר לפרט אשר ראו עינינו ומשעו אזננו, ונמשך הדבר עשרים ואחד יום, עד ערב חג השבועות שאז נתן צו למשחית הרף ידיך ".

גם לפאס הגיעה ההוראה לשלול ולהרוג, אבל הפעם הקהילה ניצלה בנס כפי שמסופר ב " זיכרון לבני ישראל " :

"וגם פה בפאס יום י"ד לחודש אייר נכנסו שכנינו העבדים לשלול ולבוז אותנו ונכנסו כל השרים וחילקו בינהם המבואות והבתים מי שילול זה ומי ישלול זה והיינו בורחים חדר בחדר וכל הנשים סופדות, ויש שהפילו עוברות וולדותיהן מן הפחד שהיו מעותדים לקלון. ובאותו לילה ליל ט"ו לחודש אייר לא לן אדם בביתו כי היו מקובצים משפחות משפחות בוכים למשפחותם, ונתן ה' בלב אם המזיד ושלחה להם שלא ישללו אותנו וחזרו בפחי נפש ".

אבל לא אמר די בזה העריץ כי יצא עצמו בכל ערי ממלכתו לנקום את נקמתו ובכל מקום לשלול ולבזוז היהודים.

וכן עשה לקהל לקצאר שלח ושלל אותם ונתגלו להם מטמוניות הרבה. וכן לקהל תאזה שלל אותם ונתן עירם לעבדים וגירשו משם היהודים ערומים ויחפים ושבו במערות הסמוכות לעיר, והגויים סתרו בהכ"ן ובנו בה בית תפילה להם עד שהעיר ה' את רוחו של אלחאליף אחר זמן וביקש מהמזיד ומחל להם והחזיר להם עירם וחדו לעירם ת"ל".

ההתאכזרות המוזרה ביותר הייתה מנת חלקם של יהודי העיר אוג'דא, ליד גבול אלג'יריה "

" וכשהגיע לעיר אוג'דא, יצאו כל היהודים והערבים יושבי המדינה להקביל פניו, ומפני שהיו היהודים מלובשים כמלבושי הערביים, כמנהג המקום, גזר אומר באותה שעה לחתוך אזן ימנית לכל היהודים הנמצאים שם אנשים נשים וטף, כדי להבדילם מהערביים שכניהם, ואך ממונם פלט, ויום שבת סדר קרח בא לפאס ושם שמות בארץ, שאי אפשר לפרט, וכן היה גורל העיר צפרו, ותאזה, וכל הכפרים (אליעזר בהלול).

בתנז'ה הוא הורג במו ידיו את יועץ אביו, את אחד מהאחים עתאלי והשני הציל את חייו שהמירו את דתו. באלערייש הוא תופס את אחד מגדולי סוחרי עליו דיברנו, אליהו לוי וגם הוא מציל את חייו ונשלח לפאס ללמוד את חוקי האסלאם.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה שלטון האימים : מולאי ליזיד 1790– 1792 .עמוד 78

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה- שלטון האימים : מולאי ליזיד 1790– 1792

אבל את חרון אפו הוא ישפוך על עיר הבירה השנואים מכל, כעדותו של אליעזר בהלול :

" ובשבעה בתמוז בא למכנאס, ושלח חרון אפו עברה וזעם בחמישה יהודים נשיאי העדה, מבאי בית אביו, שהיו עצורים בעד שטף עריצותו ורשעתו בזימה וגזל וחמס שהיה עושה יום יום במדינת הגויים, וכאשר היה נכנס לרחוב היהודים ורודף אחרי אישה בעולה או בתולה, או רוצה לגזול או לחמוס תכף היו קובלים עליו לפני אביו או שר העיר ושולחים תכף את עבדיהם ומוציאים אותו בעל כורחו. ואביו היה מייסרו, עד שגירשו מעל פניו עם אמו הנוצרית אנגלית לעיר תיטוואן, ושוב עשה שם פחה, והוא העריץ נטר להם איבה. ואלון בן א' לחזאן בככא, הי"ן, הוא יליד מראכש, ונתאזרח פה במכנאס כשלושים שנה, ועסק בכל מין מסחרו הצליח להפליג בעושר, את זה שלל ובזז, והיכהו נפש בכדור עופרת.

ב'. רבי מרדכי שריקי זצ"ל תורה וגדולה, לזה הטיל תנאי, שאם ימיר את דתו ינצל וירימהו לשר גדול, ושחק עליו, ודיבר אתו קשות, וניבא לו אחריתו, כי ימות מיתה מנוולת בקרוב ימים, וגזר עליו העריץ ושרפוהו באש והלך למקום השרפה בשמחה ובשירים, וייחד את ה', ויצאה תכף נשמתו בטהרה.

הי"ן ג', ד', שני אחים מסעוד בן זכרי, ואברהם אחיו. ה', משה בן ג'אמילה על אלה השלושה גזר לתלותם חיים מרגליהם בשער האלמללאח.  

ועוד גזר לתלות עמהם, איש צדיק החכם הגדול,מרביץ תורה ברבים, כמה"ר שמואל דנינו זצ"ל, ואמנם תכף לתפישתו, שמו נפשם בכפם ארבעה מתלמידיו, רבי יעקב אלענקרי, רבי יהודה צאייג, רבי יוסף בן ידיר, רבי מסעוד לחייאני, ועשו בעורמה התחפשו בבגדי גויים עם כובעים אדומים כמשרתי המלך ממש, ובאו לשומרי התלויים, ואמרו להם להוריד את זה מן התלייה להוליכו לפני המלך. והשומרים האמינו לדבריהם והורידוהו ומסרוהו לידם, והם הבריחוהו לכפר של גויים, ומשם לכפר וואזאן והניחו אותו שם וחזרו לביתם, והגידו לאשתו ובניו בסוד נסתר, ונשאר הסוד כמוש א"ך חודשים, עד סוף חודש טבט שנת תקנ"ב שבו נהרג ליזיד בכדור עופרת ונפל מעל סוסו, ונרמס ברגלי הסוס, ויצאו בני מעיו בשערי ולב מלך ביד והטהו לטובה על ישראל, והאיר פניו אליהם, ועשה עימהם טובות גדולות.

ואז בסוף אדר בא רבי שמואל מווזאן, ונתקבל בכבוד גדול אצל כל בני העיר, ונודעה מסירות נפש הלבבית של תלמידיו, והמקום ב"ה הסתירם בחסדו, ואך בבואו מצא ביתם ריקם, כי כל מה שנשאר לו לפלטה מהשלל אכלוהו אשתו ובניו, ואז אחד מתלמידיו רבי שלמה אבן גנו, הגדיל חסדו עמו במתנה הגונה ומלא את מחסורו, וקבע לו פרס הגון בכל חודש, והוא שקד עוד על מלאכתו מלאכת שמים ביתר שאת ויתר עוז, ואמרו עליו, חמישה תלמידים היו לרבי שמואל דנינו, אף שהיו לו הרבה, אלו עמדו בעת  צרה.

סיפור זה מלמדנו מוסר השכל כפול. ראשית שלא נשבר רוחם של היהודים ואם כי לא יכלו בנשק להתגונן גילו כמה מתושבי מכנאס אומץ לב נדיר, והמשך הסיפור יוכיח לנו שאין מדובר בתופעה חד פעמית. שנית, מאשר הסיפור שהאוכלוסייה המוסלמית לא שיתפה פעולה בכל מקום עם טירוף המלך ואפשר היה למצוא בתוכה מחסה.הסבל וההרג לא היה נחלתם של היהודים לבדם. בעיני כל האוכלוסייה היה שלטונו של מולאי ליזיד תקופת אימים. מעלליו, שפיכות הדמים, ומעשה הביזה ופעולות הנקם ללא מעצורים השניאו אותו על ידי כל העם.

כפי שכבר ראינו הייתה זו התערבותה של אם המלך שמנעה תחילה מיהודי פאס את מעשה הביזה וההרג שהיו נחלת כל הקהילות. אולם הנס לא חזר על עצמו כאשר העריץ הגיע בעצמו לעיר ושם במשך חודשים הטיל אימה ופחד על הקהילה המפוארת ומעל לכל גירשה מן המללאח כפי שמסופר ב "זיכרון לבני ישראל".

"יביום א' בשבת כ"ד יום לסיון שנת הנ"ל בבוקר השכם שלח המזיד א' ובא אלינו וקיבץ היהודים ואמר להם, תנו לי סוכרא אלף מתקאלים, כי מחל לכם המזי"ד. ונתנו לו כתב ידם ומיד אמר להם המחילה שמחל לכם היא בגויתכם וממונכם שלא תנזקו כלל, אבל גזר אומר שתצאו מהעיר ותדורו בהאלקסבא דזירארא וכששמענו רעדה אחזתנו חיל כיולדה ונבהלנו להשיב כי היה דברו נחוץ לאמר, קומו צאו מן המקום הזה, ומיד באו כמה שרים ועבדים ועמדו עלינו לצאת מן העיר והתחלנו לצאת.

ואם אמרתי אספרה את כל הקורות והמאורעות שאירעו לנו יכלה הזמן והמה לא יכלו, שבאותו יום הייתה חמימות גדולה בנו, כי יצתה חמה מנרתקה בתקופת תמוז ואנחנו הולכים על רגלינו יחפים להאלקסבא הנזכרת עם החמורים והסבלים שהיו נושאים המטלטלים שלנו ומניחים שם ברחובות, והדרך רחוקה והיא באותו היום נוסעים העבדים שבינינו לדור במכנאס הם נשיהם וטפם.

והאלודאייא שהיו דרים במכנאס כמו ג' אלפים באו לדור פה בפאס הם נשיהם וטפם , אלו יוצאים ואלו נכנסים. והיה דוחק גדול ואבק רב וחום רב עד שהייתה הזיעה עלינו כמו מים והיינו נושקים הכתלים של בתי כנסיות.

וגזר אומר שמי שישאר עד עת ערב דמו בראשו, ורבו כמה חטפנים וגזלנים בדרך והיו חומסים אותנו עד שלא נשאר לנו מעט מהרבה וכמה בעלי בתים ועניים וחכמים ותשושי כוח שהניחו כל אשר להם בעיר מרוב הפחד, ונתקיים בנו : והבאתי מורה בלבכם.

ונכנסו הגויים לבתינו ונטלו כל המנעולים ודלתות של הבתים והחצרות וכל בתי כנסיות ובתי מדרשות נכנסו ונטלו מהם כל הספסלים וההיכלות והתיבות ונגנבו כמה ספרי תורה והיה ממש חורבן בית המקדש. ובית הוועד נהפך למינות ובתי זונות. והיו הורסים אותם ומבשלים בהם מים שרופים ויצא מן בת פי"ס כל הדרה.

ונהפך פנינו כשולי קדרה ששזפתנו השמש, והיינו דרים באהלים כבני קדר ובני ערב, ולא נשאר לנו דעת ותבונה ולא עבודה ולא תפילה ולא תורה, כי נטרפה דעתינו מרוב הצער והיגון ולא היינו מוצאים מנוח לנפשנו כי אפילו מקום להניח בו ספר תורה לא מצינו מרוב הטינופת, כי היו הכל מטילים ומשליכים צואתם ברחוב אלקסבא היה ריח רע והולך בכל האלקסבא והיינו בצער גדול על זמן קריאת שמע ותפילה.

כי כל המקומות מלאים צואה בלי מקום. ונשים יקרות היו שואבות מים ומימינו בכסף שתינו ועני בישראל היה קונה מים בכל שבוע סך אוקייא אחת ומחצה. ובאותו הקיץ רבו הזבובים והפרעושים והשרצים והעקרבים והעכברים והנחשים ולא היינו ישנים עד שקצנו בחיינו ומתו כמה תינוקות מחמת החום ומחמת החום הרב.

וגזר המזיד לחפור כל בית הקברות שלנו וליטול עפרם ואבנים שעל הקברות ולבנות בהאלמללאח בית תפילה הנקרא ג'אמע וסמעא בעפר ואבנים הנזכרים.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה שלטון האימים : מולאי ליזיד 1790– 1792-עמ' 79

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה- שלטון האימים :סוף שלטון המזי"ד-כולל קינתו של רבי דוד חסין

 וגזר אומר המזי"ד ששום בר ישראל ובת ישראל לא ילבשו גוון ירוק ככרתי כלל ולא בגד ירוק ובא השר להאלקסבא והכריזו על פי המזיד ע"ז, וכן בכל ערי המערב גזר כן והפסידו היהודים ממון רב.

נמצא שישבנו בהאלקסבא בגולה כ"ב חודשים כנגד כ"ב אותיות התורה לכפר עלינו. ואם באתי לספר חטאת הציבור יכלה הזמן ולא סיפרתי, כי אם צרת ציבור היו צועקים לילה ויום, עד שעלתה צעקתם את פני ה' שילך לתפוס עיר מראכש, והלך להגיע לשערי העיר בסוף שבט שנת 1792, ולא רצו לפתוח לו השער, כי המלך מולאי היסא"ם לא היה שם, ויראו ממנו והיו מתלוצצים עליו באומרם שהמלך הנזכר הוא בעוזרם ולא יכול לעשות להם דבר.ובא שוער אחד ופתח לו השער הפונה לעיר היהודים ונכנס משם בלילה והרג כל השוערים וקודם עלות השחר שלח כל מחנות שלו לשלול ולבזוז בז קהל מראקס ובעוונותינו שרבו באו אל העיר בטח ועדיין רובם ישנים נשים וטף ושללו אותם בזוזי ובזוזי דבזוזי והרגו מהם ובעלו ואסרו כמה נשי כהנים, והיו בועלים הנשים בפני בעליהן כשזה קם וזה נופל, ונהרג תלמיד חכם, ונשבו כמה נשים ובתולות ופגעה בהם מדת הדין ושהו בשלל ג' ימים ונטלו אפילו דלתות הבתים והחצרות ועשואה כמצולה שאין בה דגים, ונאספו כל הקהל אנשים ונשים וטף בבית הקברות, והיו ערומים רעבים גם מצאים בימי הקור הנזכר ג' ימים, וביום השלישי שלח להם המזיד וגזר על הגויים הדרים שם כמה גזירות והרג כמה גדולי העיר. ואחר כך עשה במרמה והכריז שיתקבצו כל הגויים בג'אמע הגדול לחדש פני המלוכה, וכשנתקבצו אמר להם, חרב , חרב !

וסבב אותם במחנותיו והרגו בהם הרג רב. ושמענו שכל המבואות והשווקים היו מלאים בפגרים מתים ואחר כך ביום ב' בשבת יצא למלחמה עם אחיו מולאי היסאם הנזכר וניתח אותו במלחמה. אף על פי שהיה במתי מעט נגד אחיו הנזכר והרג בהם הרג רב. כי היה אביר לב וגיבור כוח בקרבות.

ואמרו שאין מספר להרוגים שהרג באותה מלחמה והגיע עד מחנה אחיו וכ'זאנה שלו, ואלולי ברח אחיו היה נתפס חי, ונטל כל כליו והתיבות. ולמחר יצא למלחמה והתחיל לנצח אותם והרג ברהב.

וירא ה' את עוני עם בני ישראל ונתמלאת סאתו ויצא גוי אחד מתוך המלחמה ויך בו מרובה ונכנסה כדור עופרת בו סמוך לכיסו והחלה מעט וקשר אותם וחזר למלחמתו והיו אחריו ג' רעיו בזירזבנאת והיו ממלאים לו והוא מכה בהם, ומעולם לא החטיא כלל כי כולם היו באים בגופות מתים.

ולעת ערב החלה הרבה, ואמר להם שיחזירו אותו לעיר. ושלח אחר גדולי העיר כמו מאה ועיור עיניהם בצפאפאד (מחטים) ואחר כך הרגם. ואמר לסופר שיכתוב לעיר פאס אלבאלי שיתפסו הגדולים שלהם ולכולם בשם יקרא ויהרגו אותם.

וכן למכנאס כתב שיתפסו הגדולים שלהם ויהרגום. והיהודים שיצאו מן העיר, וכן לצווירא. באופן שכתב להשמיד כמה נפשות כי ראה כי כלתה אליו הרעה מאת המלך, מלכו של עולם ולא יניח ברכה אחריו. ולעת ערב יום ג' מת בלי חמדה ובלי תאווה. עם היות שלא הניח פינה שלא נשחטת בה לעבירה, והיו לו עמו מאה נשים והיה בועל אותם זו בפני זו, כמו שסיפרו לי מי שראו אותו.

והיה צד נשים מתחת בעליהן, יש בגלוי ויש בסתר. וכן במשכב זכר וכמו שנאמר השתיה לקבל אלפא חמרא שתי, ויין ושכר ומלבושים נאים כמו התוגרמים. ברוך הנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו. ברוך האל המושיע.

אין כמעט קהילה שניצלה מידי המזיד ועושה דבריו. נשתמרו עדויות על מעללי המלך ביהודי תנג'יר, ארזילה, אל עראייש, מוגאדור ורבאט. קינות רבות נכתבו לזכר מעשי הזוועה אלה שאמרו לכלות את בית ישראל. נביא קטעים מן הקינה הארוכה של גדולי משוררי המערב בכל הזמנים, שהיה עד ראייה למאורעות אלה בעיר הולדתו מכנאס . רבי דוד בן אהרן חסין.

מותו של המזיד, בעת שנתפס בטירוף רצח מחודש, נתקבל כאות הצלה משמים. יהודה בן עטר מסיים כך את הסיפור ב "זיכרון לבני ישראל" : פעם אודה את ה' על הנסים ועל הנפלאות שעשה עמנו לטובת אות, ונשיר תודה לפניו ברוב ההודאות… ואנו באזננו שמענו ועינינו ראו ולא זר, נסים שנעשו לנו ממש כיציאת מצרים לכן יסדתי אני הצעיר שיר הודאות להודות ולהלל לפניו יתברך ובל נהיה מכפוי טובה חס וחלילה.

כך מסתיים פרק אימים שלא היה ולא יהיה אח ורע בתולדות המערב.

בִּשְׁנַת נְתַ"ק לִפְרָט קָטָן / נִתַּק הֲדַר עִיר מֶכְּנָאסָה
וַיָּקֶם ה' שָׂטָן / לִשְׁלוֹמָהּפָּרַץ בָּהּ פִּרְצָה
בַּלֶּשֶׁת לָעִיר נִכְנְסָה
.
אֶל עוֹבְרֵי דֶּרֶךְ אֶקְרָאָה / מִי שָׁמַע כָּזֹאתמִי רָאָה
הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה / כַּבֶּצַע הַזֶּה לֹא נַעֲשָׂה

אֵיךְ כְּלִילַת יֹפִיבָּבַת / בְּחֹדֶשׁ זִיו זִיוָהּ שָׁבַת
בְּיוֹם רְבִיעִי בְּשַׁבָּת / פָּסַח שְׁנֵי לִטְמֵא – נַפְשָׁהּ

 

5- נִתַּן לַמְּחַבֵּל רְשׁוּת / בְּמַאֲמָרָהּ שֶׁל רְשׁוּת
חֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ לַעֲשׂוֹת / מַדָּד לוֹ מִדָּה גְּדוּשָׁה

כְּחוֹטֵב עֵצִים בְּקַרְדֻּמּוֹת / נָתְצוּ בָּהֶםפָּרְצוּ חוֹמוֹת
נִגְלוּ לָהֶם תַּעֲלוּמוֹת / דָּבָר מֵהֶם לֹא נִתְכַּסָּה

יָמִים גַּם לֵילוֹת שָׁלָלוּ / יִשְׂרָאֵל בְּכָל פֶּה אָכָלוּ
10- בָּאוּ פָּרִיצִים חִלֵּלוּ / תּוֹרַת מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה

דִּינֵי נְזִיקִים וַחֲבָלוֹת / וּקְנָסוֹת וְגַם גְּזֵלוֹת
וּטְרֵפוֹת בָּהֶם כְּלוּלוֹת / עִקּוּרחֲלָדָהדְּרָסָה

דִּבְרִי אֵלִיָּה הַנָּבִיא / נִבָּא עֲלֵי אֶרֶץ הַצְּבִי
עֲלֵיהֶם אֱלֹהִים הֵבִיא / לֹא נָפַל דָּבָר מֵהֶם אָרְצָה

15- וּמֶה חֳרִי אַף הַזֶּה / בָּזוֹזֵי בָּתַר בָּזוֹזֵי
גָּזְזוּ אוֹתָנוּ כְּגוֹזְזִי / עֵז בַּת שְׁנָתָהּ וְכָבְשָׁה

 

יָצְאוּ בַּגּוֹלָה עֲרֻמּוֹת / נָשִׁים יְקָרוֹת וּנְעִימוֹת
מִפַּחַד אוֹיֵב וְחֵמוֹת / אֵם עַל בָּנִים רֻטָּשָׁה

דַּלְתֵי שַׁעֲרֵי פְּתָחִים / נִתְּחוּ אוֹתָם לִנְתָחִים
20- וְסִפְרֵי תּוֹרָה שְׁטוּחִים / כְּמַחְצֶלֶת פְּרוּשָׁה

בְּעֵינֵינוּ הֵן רָאִינוּ / חִלְקוּ לָהֶם בְּגָדֵינוּ
לֶחֶם אֲלֵיהֶם שָׁאַלְנוּ / עַד כַּזַּיִתעַד כַּבֵּיצָה

 

נַעֲנֵינוּ אָמְרוּ בְּחֵמָה / כִּי אֵין בְּיָדָם מְאוּמָה
אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ כְּלִמָּה / וְאוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה

25- אוֹי לָעֵינַיִם כָּךְ רָאוּ / סִפְרִי קֹדֶשׁ חוּצוֹת מָלְאוּ
עַל כָּתֵף רֹאשָׁם יִשָּׁאוּ / עַד לֹא יוּכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא

הִכּוּ אוֹתָם עַד חָרְמָה / בִּשְׂאָט נֶפֶשׁבְּיָד רָמָה
מַכֶּה רַבָּה וַעֲצוּמָה / לֹא זוֹרוֹ וְלֹא חֻבָּשָׁה

רָאשֵׁי הָעֵדָהגְּבִירִים / חֻבְּשׁוּ בְּבַיִת הָאֲסוּרִים
30- בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת קְשׁוּרִים / לְבִזָּהּ וְגַם לְשִׁמְצָה

נוֹטְפִים יִרְבּוּ עַל זוֹחֲלִים / עַל עֲשִׂירִי עָם גְּדוֹלִים
הָיוּ עֲנִיִּים וְדַלִּים / כָּלְתָה פְּרוּטָה מִכִּסָא

חָבַל עֲלֵיהוֹן דְּאָבְדִין / כֶּסֶףזָהָב אִזְמָרַגְדִּין
סָפְדַיָּא עֲלֵיהוֹן סָפְדִין / בָּתַר דַּנְבָּא אָזְלָה רֵישָׁא

35- סְפֹד אַגְדִּיל כָּל הַיָּמִים / עַל חִבּוּרֵי הַחֲכָמִים
אֵין קוֹנֶה לֶחֶם בְּדָמִים / סִפְרֵי פְּרִישָׁה וּדְרִישָׁה

 

יָגֹז וְיִמְרֹט כָּל שְׂעָרוֹ / כָּל מְחַבֵּר עַל חִבּוּרוֹ
חָכָם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ / נִסְרְחָה חָכְמָהנִמְאָסָה

יְרִיעוֹת סִפְרִי תּוֹרָה / עָשׂוּ מַרְצוּפִין בִּתְפִירָה
40- עֲלֵי זֹאת שַׂקִּים אַחֲגוֹרָה / וּבָאֵפֶּר אֶתְפַּלָּשָׁה

נוֹרָא בְּעַם רָם נִשְׁפָּכָה / בָּעֲרָה וְלֹא שָׁכָבָה
אַל אֱלֹהִים ה' כָּכָה / בָּאָרֶץ הַזֹּאת עַל מֶה עָשָׂה

חַמְרָא בְּטָשׁ שְׁרָגָא / שָׂם אֶת יִשְׂרָאֵל לְחַגָּא
וּרְמָא עֲלַיְהוּ כְּרַגָּא / עַד בְּלִי קִצְבָּה וּקְצִיצָה

 

45 – זָכוֹר תִּזְכֹּר וְתָשֹׁחַ / עָלֵי נַפְשִׁילֹא תָּנוּחַ
וְאֵלֵךְ קוֹדֵר שְׁחוֹחַ / אֵין תְּנוּעָהאֵין הַרְגָּשָׁה

קִוִּינוּ טוֹבוְהִנֵּה רַע / רַב צַעַר וְגָדֵל פָּרַע
גְּזַרדִּין נִגְזַר לֹא נִקְרַע / וְהִנֵּה הַנֶּגַע פָּשָׂה

אַחֲרֵי זֹאת רַע מָצָאנוּ / צָרוֹת רַבּוֹת סְבָבוּנוּ
50- לֶחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ / כְּסוּת בַּקָּרָה לֹא נִמְצָא

מֵרְבָדִים טוֹבוֹת חֲשׁוּבוֹת / חֲלִיפוֹת שְׂמָלוֹת רַבּוֹת
אֶת הַכֹּל לָקְחוּ לְרַבּוֹת / כְּלִי בַּיִת וּכְלֵי קֻפְסָא

צַדִּיק וְיָשָׁר מִשְׁפָּטוֹ / כִּי עוֹנוֹתֵינוּ הִטּוּ
הִרְבֵּינוּ מְאוֹד לַחֲטֹא / וּמַכַּתְנוּ אֲנוּשָׁה

 

55- צִוָּה הָאֵל חַסְדּוֹ לָנוּ / לֹא נֶהֱרַג אֶחָד מִמֶּנּוּ
נָשִׁים וּבְתֻלוֹת לֹא עִנּוּ / לֹא הָיְתָה בְּזֶה קְדֵשָׁה

אַחֲרֵי יָמִים שֶׁל צָעַר / חֲמַת מֶלֶךְ כָּאֵשׁ בָּעַר
תָּלָה אֲנָשִׁים בְּשַׁעַר / מִיתָה מְשֻׁנָּה מְאוֹד קָשָׁה

מֵי מַעְיָן עֵינַי יָזוּבוּ / עַל מְדִינוֹת שֶׁנֶּחְרְבוּ
60- כְּסֻכַּת כֶּרֶם נֶחְשָׁבוּ / וְכִמְלוּנָה בְּמִקְשָׁה

יַחַד בְּעָרֵי מַעֲרָב / הִזִּיק נָחָשׁשָׂרָף וְעַקְרָב
וְאוֹרָם חָשַׁךְ וְעָרָב / הָיוּ לְקָמֵיהֶם לְשִׁמְצָה

צַר וּמָצוֹק מָצָא אוֹתָם / עַד מֵהֶם הֵמִירוּ אֶת דָּתָם
וּמֵהֶם מָסְרוּ נִשְׁמָתָם / עַל קְדֻשָּׁת רָם וְנִשָּׂא

65- יְלָלָה אַגְבִּיר וְקִינוֹת / עַל טִטְוַאן שָׂרַת מְדִינוֹת
מִמֶּנָּה הִתְחִילָה פֻּרְעָנוּת / וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה

מַר אֶצְרַח עַל הָעִירָה פָּאס / דַּל כְּבוֹדָהּהוֹדָהּ אֶפֶס
מְקוֹר מָשְׁחַת מַעְיָן נִרְפָּשׂ / כִּי הוֹצִיא אוֹתָם הַחוּצָה

 

יִדְווּ הַדֹּוִים עָלֶיהָ / עַל בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹתֶיהָ
70- אָבְלוּ אָנוּ פְּתָחֶיהָ / קִינָה כְאַלְמָנָה אֶשָּׂא

צַר וָאוֹר חָשַׂךְ בָּם לִהְיוֹת / רֶפֶת שֶׁל סוּסִים עֲשׂוּיוֹת
בָּתִּים הַיּוֹשְׁבִים בְּנוּיוֹת / אוֹצָר לִכְלִי מַחֲרֵשָׁה

דְּבָרוֹ בְּגֵאוּת פִּימוֹ / אוֹיְבִים לְנַתֵּק מוֹסְרוֹתֵימוֹ
כְּהֶמְיַת יָמִים יֶהֱמוּ / אֶת נְאוֹת יַעֲקֹב נִירְשָׁה

 

75- וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה / צָרַעַת מַמְאֶרֶת פָּשָׂתָה
בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים הָיָתָה / יָד נְטוּיָה זֹאת עוֹשָׂה

דּוֹפֵק וְגוֹלֵל חָפְרוּ / וְעַד הַיְּסוֹד עָרוּ עָרוּ
לְהוֹצִיא הַמֵּת מִקִּבְרוֹ / חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי אֲנוּשָׁה

בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים זֹאת הָיְתָה / לִיבְעֵי אִינֵּישׁ רַחֲמָנוּתָא
80- עַד לְזִבּוּלָא בָּתְרָיְתָא / מַעֲנֶה עַל זֹאת נְבַקְּשָׁהּ

 

רַחֲמִים יַרְבֶּה וַעֲתִירָה / לְעֵת מְצֹא זוֹ קְבוּרָה
מִשּׁוּם בִּזְיוֹנוֹ וְכַפָּרָה / מָצָא אוֹתָם טוֹבָה מָצָא

אִישׁ הֲיַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ / יִשְׁפֹּךְ אֱלֹהַּ בַּחֲמָתוֹ
עַל מֵתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ / וַעֲוֹנָם כְּבָר נִרְצָה

85- הֵן מְאֹד הַרְבֵּה מַר לִי מַר / עַל כָּל צַדִּיק חָסִיד גָּמַר
אֵיכָה תּוֹךְ קִבְרוּ לֹא נִשְׁמַר / מִן הָרִאשׁוֹנוּת זוֹ קָשָׁה

רָצוֹן מֵאַל חַי יִתְעַלֶּה / לְמֵתִים יַעֲשֶׂה פֶּלֶא
תִּהְיֶינָה עֲצָמוֹת אֵלֶּה / עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ הַגִּישָׁה

 

נְקַוֶּה אֲרוּכָה לָהֶם / בָּשָׂר וְגִידִים עֲלֵיהֶם
90- וְרוּחַ יָבוֹא בֵּינֵהֶם / וְיִהְיוּ בִּרְיָה חֲדָשָׁה

חֶבְלֵי מָשִׁיחַ רָאִינוּ / וְלֹא רָץ לָבוֹא אֵלֵינוּ
כָּל הַיּוֹם אֵלָיו קִוִּינוּ / בַּחֲשִׁיקָהבַּחֲפִיצָה

זְכֹר אַל תָּפֵר בְּרִיתְךָ / וְהַצֵּלהַצֵּל עַמָּךָ
עֲשֵׂה לְמַעַן תּוֹרָתְךָ / הַטְּהוֹרָההַקְּדוֹשָׁה

קָדוֹשׁ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם / לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם
מָתַי מֶלֶךְ כִּכְפִיר יִנְהָם / וְאַתָּה אֶל רָם וְנִשָּׂא

חוֹבָה מֻטֶּלֶת עָלֵינוּ / לְהִתְפַּלֵּל אֶל מַלְכֵּנוּ
בִּשְׁלוֹמוֹ יִהְיוּ לָנוּ / גִּילָהּ רִנָּה וְגַם דִּיצָה

זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' / שָׁלַח אֶת קַנָּא קַנָּאִי
אֵלִיָּהוּ יִרְאוּ עֵינָי / גּוֹי אֶל גּוֹי חָרֵב לֹא יִשָּׂא

קָדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מִבְטָחוֹ / מְהֵרָה יִשְׁלַח מְשִׁיחוֹ
יִרְאוּ יְשָׁרִים יִשְׂמְחוּ / וְכָל עוֹלָה פִּיהָ קָפְצָה.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה שלטון האימים :סוף שלטון המזי"ד-כולל קינתו של רבי דוד חסין עמ' 80

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה- היצירה הרוחנית

 

היצירה הרוחנית.

מפליא הדבר שדווקא בתקופה רווית פרעות ומאורעות כפי שעברו על מרוקו ממחצית השנייה של המאה השבע-עשרה עד סוף המאה השמונה עשרה, הגיעה לשיאה היצירה הרבנית והדתית בכל התחומים ויהדות מרוקו התברכה בשורה של רבנים בעלי שם שתהילתם יצאה מחוץ לגבולות המדינה, והענקים מביניהם היו בתחום ההלכה רבי יעקב אבן צור, בתחום הפילוסופיה והמיסטיקה רבי חיים בן עטר, ובתחום השירה רבי דוד בן אהרן חסין. ליד פאס, שהייתה ונשארה הבירה הרוחנית, התפתחו מרכזי תורה חדשים והמפואר שבהם בעיר השכנה מכנאס. אבל גם בערים האחרות בתיטואן, ברבאט, בצפרו, סאלי ומרכאש מצאה לה התורה קן קבוע. אין להסביר זאת אלא שבין גזירה לגזירה היו תקופות רגיעה ממשוכות תחת שלטונם של מולאי איסמאעיל וסידי מוחמד בן עבדאללאה, כלל ידוע הוא "שאם אין קמח אין תורה" והשגשוג הכלכלי בתקופות אלה הוא שאיפשר פריחה מחודשת זו לאחר הקלטותם הסופית של מגורשי ספרד. תקופות הרגיעה יצרו חילופי ידיעות ודעות בין המלומדים מהמרכזים השונים. רבי יעקב אבן צור למשל פעל הן בפאס והן במכנאס והן בתיטואן, רבי דוד בן אהרן חסין היה בקשר התכתבות עם רבני פאס ועד מראכש, וכשיצא להדפיס את ספרו באמסטרדם קיבל תמיכה ממעריצים מכל מרוקו עד אנגליה.

רבי חיים בן עטר נולד בסאלי, למד במכנאס, יצר בפאס, באיטליה ובארץ ישראל. בתקופה זו חודש והודק הקשר עם ארץ ישראל ולא הייתה כמעט שנה שלא פקד את המערב שד"ר מארץ הקודש. תקופות השגשוג הכלכלי והשקט המדיני, התרבות מרכזי התורה והחילופין ביניהם, חידוש והידוק הקשר עם ארץ ישראל ומרכזי התורה באירופה, ומעל הכל אהבת התורה והדבקות בה, הם ורק הם המפתח לסוד פריחת היצירה הרוחנית דווקא בתקופה סוערת זו.

רבי יהודה בן עטר 1655 – 1733

רבי היודה בן עטר היה הדמות המפורסמת ביותר במחצית השנייה של המאה השבע-עשרה ותחילת המאה השמונה-עשרה. נודע בפי יהודי עיר הולדתו פאס "כרבי אל כביר" הרב הגדול. הוא למד תורה אצל שניים מגדולי רבני העיר בדור הקודם : רבי דניאל צרפתי ורבי מנחם סיררו. בשנת 1698 הוא נתמנה עם שני מוריו לחבר בית הדין של פאס שהיה מקור ההלכה לכל מרוקו. בשנת 1711 הוא נאלץ לנטוש כרבים אחרים את עירו ומצא מקלט במכנאס. רבני העיר כיבדוהו וצירפו אותו לבית דינם ויחתם עם רבי משה ורבי חביב טולידאנו על כמה פסקי דין.  עם שובו לפאס לאחר שלוש שנים חזר לבית דין והמשיך לשרת בו עד סוף ימיו. מעולם לא הסכים לקבל שכר עבור עבודתו הציבורית והתפרנס מיגע ידיו כצורף כסף. מכל ערי מרוקו פנו אליו בשאלותיהם כי נחשב לגדול מפרשי ההלכה ומנהגי המגורשים. הוא לא זכה בחייו להדפיס את פסקי הדין שחתם עליהם ושהיו ידועים בדורות שלאחריו ומועתקים בכתב יד מדור לדור. הוא היה מורם של גדולי הרבנים בדור הבא וביניהם רבי יעקב אבן צור.

רבי יעקב אבן צור 1673 – 1753.

בחייו נחשב כשני בחשיבותו אחרי חבירו ורבו רבי יהודה בן עטר, אולם לאחר מותו נחשב לראשון בדורו. הוא נולד במכנאס לאביו הרב ראובן בשנת 1673 באותו שבוע שבו נפטר הרב המהולל, שליח ארץ ישראל, רבי אלישע האשכנזי, אביו של נתן נביא התנועה השבתאית, ואביו ראה סימן "וזרה שמש ובא שמש, ולא שקעה שמשו של רבי אלישע עד שזרח שמשו של רבי יעקב ".  הוא ידוע יותר תחת כינוי " יעב"ץ " ראשי תיבות של שמו. למרות האסונות הפרטיים (והגדול בהם היה מות ארבעה מבניו לפניו ורק אחד חי אחריו) והציבוריים (רדיפות שר העיר ושנות הרעב הגדול) ונדודיו הרבים והתכופים מפאס למכנאס ולטיתואן, השאיר אחריו כתבים רבים המשמשים עד היום מקור השראה להוגי הלכה ולהיסטוריונים. לאחר שהיה שנים סופר בית הדין בפאס, וראה במשרתו יותר מתפקיד טכני של רשימת פרוטוקול, הוא נתמנה לאב בית הדין. פסקי דינו הוסיפו לו כבוד ויקר בעיני בני דורו ומכל ערי המערב פנו אליו בשאלות והוא ניהל התכתבות ענפה עם רבני המערב, אלג'יריה וארץ ישראל. תקיפותו הרבה ורדיפת הצדק עוררו נגדו לעתים את גדולי העיר, אבל הוא סירב לכופף את קומתו לפני ראשי הקהל ולא היסס להסתכסך אתם אם חשב שלא נוהגים לא רק לפי הדין אלא גם לפי הצדק. בעת גלותו במכנאס ובתיטואן הוזמן על ידי הרבנים להצטרף לבית הדין והיה חותם ראשון.  בסוף ימיו בראותו כי מפני הרדיפות והרעב ירדה עירו פאס פלאים, בחר לו חמישה תלמידי חכמים והסמיך אותם לדיינים והם נודעו אז בשם "בית דין של חמישה".

ספריו הדפסו רק במאה הנוכחית אולם הם היו מפורסמים עוד מקדם והועתקו בכתב יד מדור לדור. חיבורו המפורסם ביותר "משפט ובצקה ביעקב" (אלכסנדריה 1904) מקבץ חמש מאות חמישים וארבע תשובות בהלכה. אולם חשיבותו של הספר בימינו היא בערכו ההסטורי כי הרב ידע תמיד לציין את התאריך של כתיבת התשובה ונסיבותיה. נוסף לתחום ההלכה הוא הצטיין בשירה (קובץ שיריו פורסם בספר " עת לכל חפץ "), בדקדוק (לשון לימודים) ובקבלה. סופר פורה ומשורר בעל לשון צחה ובהירה נחשב עוד בחייו לעילוי וגאון כפי שאפשר לחוש מלשון אחת האגרות שהפנו אליו רבני מכנאס : "האשל הגדול מעוז ומגדל, ידוע בשערים ראש הגיבורים, סיני ועוקר הרים, יושב בשבת תחכמוני הוא עדינו העצני לוחם במלחמות של התורה ועל שכמו המשרה ריש מתא וריש מתיבתא גלי עמיקתא ומסתראת דיינא הוא והניח לעומקא דנינא. הרב הכולל אוריין ובר אבהן כמוה"ר יעב"ץ ".

רבי שמואל בן אלבאז 1695 – 1749.

אביו רבי יצחק אלבאז היה איש נכבד ולמדן ובמותו היה בנו כבן חמש שנים. בכל זאת הצליח הנער בלימודיו והצטיין בבקיאותו ובחריפותו ונקרא בגיל צעיר, כבן עשרים ושש להתלוות לבית הדין בעירו פאס, יחד עם יעב"ץ ורבי שלום אדרעי. ניהל ישיבה והקים דור של תלמידים. שלושת בניו היו גדולים בתורה. הוא ניהל התכתבות עם רבני המערב והשאיר כתבי יד רבים, שאלות ותשובות ופיוטים. בין רבני פאס האחרים נציין את רבי יעקב בן מלכה, רבי שמואל בן דנאן, רבי מנחם סרירו השני, רבי יוסף קורקוס, רבי יוסף בר יצחק צרפתי, רבי שמואל בן זקן, רבי שם טוב בן אמוזיג, רבי שמואל בן סעדון, רבי חנניה בר ישעיה בן זכרי ורבי יעקב קטן.

רבי משה טולידאנו 1643 – 1723.

עם הרב הזה יוצאת מכנאס מאלמוניותה ומתחילה להיחשב כמרכז תורה חשוב שאיננו מקבל עוד כדבר מובן מאליו את עליונותה המוחלטת והסופית של פאס. מה שלא תמיד נתקבל על ידי חכמי פאס ומאותה תקופה מתחילה היריבות שתאפיין להבא את היחסים בין שני מרכזי תורה אלו. פעולתו ברבנות נמשכה סביב לשנת 1680 ועד מותו. באותו בית דין שעמד בראשו ישבו חכמים גדולים וביניהם אחיו חיים, ורבני פאס החליפו תמיד שאלות ותשובות ואגרות רבות אתם "והיו כמו נכנעים לפניהם". אולם רבי משה ואחיו הצעיא רבי חיים, לא השאירו כתובים שזכו לפרסום אם כי בדורם נחשבו לגדולי הלכה. אחד מתלמחדיו של רבי חיים התפרסם יותר ממנו ונחשב עד היום לאחד מגדולי רבני המערב בכל הדורות, רבי משה בירדוגו המוכר יותר בקיצור שמו : המשבי"ר.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה היצירה הרוחנית עמ' 82

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה- היצירה הרוחנית

 

רבי משה בירדוגו.

היה תלמידם של שניים מגדולי רבני מכנאס : רבי חיים טולידאנו ורבי יוסף בהתית. נודע בכל המערב שקיצור שמו המשבי"ר, הצטיין בהוראה וכדיין. ישב בראש בית הדין במכנאס לאחר מות רבי משה טולידאנו בשנת 1723 ועד מותו בשנת 1732. חיבוריו הרבים זכו לתפוצה גדולה יהיו מעותקים מדור לדור. ספרו החשוב ביותר "ראש משבי"ר " הודפס ( חלק ראשון ) בליוורנו בשנת 1840, אבל החלק השני זכה לצאת לאור רק בשנת 1975 בירושלים.

ספרו השני "שאלות ותשובות" שימש במשך הדורות כמדריך הלכה במכנאס וכאשר, כפי שנלמד, הוקמה במכנאס על ידי הרב שלום משאש ( מצאצאי הרב הגדול ) האגדוה להצלת כתבי יד עתיקים "דובב שפתי ישנים ". ספר זה היה הראשון שהוצא לאור בשנת 1939. חיבוריו האחרונים עדיין בכתב יד : "כנף רננים " דרשות על ספר בראשית וליקוטים, פירוש רש"י על התורה, וההגות קצרות על המשניות. בספרו " נחלת אבות" מביא הרב יוסף משאש ספור פרי עטו של רבי אליעזר בהלול אודות המשבי"ר ומורהו רבי יוסף בהתית המראה שהרב היה לא רק גדול בתורה אלא גם בעל אישיות חזקה ואומץ לב נדיר. כאשר נלחם בשריף אחד שהיה מטריד את תושבי המללאח ומסר אותו לידי שר העיר.

הקים דורות של תלמידים. אחד מהם, רבי מרדכי אסאבאן נאלץ לעזוב את מכנאס בעת הרעב הגדול של שנות 1721 – 1724 והתיישב בליוורנו, שהיה המרכז להדפסת ספרי חכמי המערב. לאחר מכן הוא עקר לסוריה ושם התפרסם כרב גדול ופירסם בקושטא את ספרו "שבח תודה", תלמיד אחר היה אחד משני אחים שהם הרבנים המפורסמים ביותר למשפחות טולידאנו : רבי חיים טולידאנו.

רבי חיים טולידאנו 1690 – 1750.

מבין ארבעת בניו של רבי משה בן ברוך טולידאנו , רבי דניאל, רבי ברוך, רבי חיים ורבי יעקב, הצטיינו במיוחד שני האחרונים. לאחר מות דודו, שהיה סוחר גדול ומקורב לחצר מולאי איסמאעיל, בשנת 1720 זכה רבי חיים לירושה גדולה ואז הקדיש את כל זמנו ללימוד התורה. בשנת 1737 הוא נתמנה ראש בית הדין במכנאס, הוא השאיר כתבי יד רבים שלא זכו להדפסה עד היום, והחשוב בהם פסקי מהחר"ט.

רבי יעקב טולידאנו 1697 – 1771.

אולם אחיו הצעיר התפרסם יותר ממנו ונחשב לגדול רבני משפחת טולידאנו שהקימה בכל דור גדולי תורה, והוא נודע בין רבני המערב בשם "מוהרי"ט". הוא היה תלמידו המובהק של "המשבי"ר", ומשנת 1730 ישב בית הדין במכנאס. הוא לא הסתפק בתפקידו כדיין והיה מעורב בחיי הקהילה. בשנת 1733 למשל נבחר משגיח כללי על הקצבות, יין שרף (מי חיים ובערבית מאחייא). כדי להשגיח שכל משפחה תייצר רק הכמות הדרושה למשפחה, ואין זו בעיה של מה בכך. השלטונות התלוננו אז שהיהודים מוכרים יין שרף למוסלמים, דבר המנוגד בתכלית בניגוד לדת האסלאם, ונוגד התחייבות של היהודים לא למשוך את המסולמים נגד דתם. למילוי תפקיד עדיו זה היה צורך במנהיג בעל כוח הכרעה והיכול לכפות את רצונו על הבריות. להמשך נצטט כלשונו את ספרו של רבי יעקב טולידאנו "נר המערב" " במשך עשרים השנים ת"ץ – תק"י מלא הוא ואחיו תקפיד גדול בדיינות ובכל שררות הנהגת העיר ומשנת תק"י והלאה נשאר הוא אב בית הדין והמנהיג הראשי שבעיר ועל ידו עזרו בניו וקרובי בני משפחתו אשר הצטיינו אז בידיעותיהם, עד כי נמצאו אז חכמים מבני משפחות אחרות במכנאס, אשר קנאו בהשפעתם המרובה של רבי יעקב טולידאנו ובני משפחתו, ויעוררו את ההמון נגדם וגם הקימו מקרבם דיינים ושוחטים,למען תפוס בידם את ההנהגה הציבורית.

ואמנם המתקוממים ההם לא יכלו עמוד בהתנגדותם זאת. וסוף היה כי רבי יעקב וקרוביו נשארו הם המנהיגים הראשיים ובעלי השררות. הנה כי כן ניהל רבי יעקב טולידאנו את העדה המכנאסית יותר מארבעים שנה ויחשב גם דגל ההוראה בכל המער במשנת תק"י ועד שנת תקל"א שאז בחודש אייר של השנה ההיא, גווע וימת, במותו נשלחו הרבה אגרות ניחומים מרוב רבני המערב שבם יבליטו כי עם מותו של רבי יעקב אבדה היהדות המערבית את רבה הגדול. הוא השאיר אחריו בנים ותלמידים גדולים בתורה, וגם חיבר, ביאור על התורה, ודרושים, פירוש מאמרי אגדות התלמוד, חיבור על ד' וספר "אהל יעקב" . רבי דוד חסין חיבר קינה לזכרו בספרו "תהילה לדוד"

קינה קוננתי על החכם השלם כמונה"ר יעקב טולידאנו זלה"ה

מתוך הספר תהלה לדוד, לרבי דוד בן אהרן חסין

אוֹר שֶׁמֶשׁ חָשַׂךְ וְנֶעְתָּם / נָסוּ צְלָלִים
לְחֶסְרוֹן
 יַעֲקֹב אִישׁ תָּם / יֹשֵׁב אֹהָלִים

נְהִי
 וְנִהְיָה אֲחַדֵּשׁ
צוֹם
 וַעֲצָרָהּ אֲקַדֵּשׁ
מִדַּי
 שָׁבַת מִדֵּי חֹדֶשׁ / שָׁלוֹשׁ רְגָלִים


יִשְׂרָאֵל
 קָהָל וְעֵדָה
סִפְדוּ
 בְּקוֹל מַר וּרְעָדָה
אוֹי
 לִסְפִינָה שֶׁאָבְדָה / רַב הַחוֹבְלִים

דָּאוֹג
 תִּדְאֲגוּ תִּשְׁאָגוֹ
כִּבְנוֹת
 יְעֵנִים תַּעְרֹגוּ
לְדוֹר
 שֶׁאָבַד מַנְהִיגוֹ / שָׁבוּ אֻמְלָלִים

וְקִרְעוּ
 יַחַד כֻּלְּכֶם
לְבַבְכֶם
 וְאַל בְּגַדֵיכֶם
כִּי
 נָפַל עֲטֶרֶת רָאשֵׁיכֶם / רַב פְּעָלִים

דָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ
שָׁלֵם
 וּשְׁלֵמָה מִשְּׁנָתוֹ
הוֹן
 יָקָר נִמְצָא אִתּוֹ / קֻפַּת הָרוֹכְלִים

בַּר
 לְבָב וּנְקִי כַפָּיִם
תּוֹרָתוֹ
 לְשֵׁם שָׁמַיִם
מַעְיַן
 גַּנִּים בְּאֵר מַיִם / חַיִּים נוֹזְלִים

נֶאֶבְדָה
 חָכְמָה מִבָּנִים
חָדְלוּ
 פָּסְקוּ הַשַּׁקְדָנִים
וְגַם
 בָּטְלוּ הַדַּרְשָׁנִים / מוֹשְׁלִי מְשָׁלִים

חָסִיד קָדוֹשׁ לוֹ יֵאָמֵר
וּמִצְוַת
 אֱלֹהָיו שׁוֹמֵר
רָץ
 כַּצְּבִי עַז כַּנָּמֵר / כִּנְשָׁרִים קַלִּים

סָפְרָא
 רַבָּא, תָּדִיר עָסִיק
בְּאוֹרִיתָא
 וְלָא פָסִיק
אוּף
 מְתוּן מְתוּן וּמַסִּיק / דַּעַת גְּדוֹלִים

יָהּ
, שִׂים כְּבוֹד מְנוּחָתוֹ
נִחוּם
 שָׁלֵם לִבְנֵי בֵּיתוֹ
נְטִיעָיו
 יִהְיוּ כְּמוֹתוֹ / קֹדֶשׁ הִלּוּלִים

נְעִימוֹת
 בִּימִינְךָ נֶצַח
תַּשְׁבִּיעַ
 נַפְשׁוֹ בְּצַחְצַח
וְשֶׁמֶן
 קֹדֶשׁ לוֹ תִּמְשַׁח מֹר וַאֲהָלִים

רבי הודה בירדוגו 1700 – 1744

למרות מותו בגיל צעיר זכה לתהילה גדולה בחייו ועוד יותר לאחר מותו. הוא היה ידידי נפש של הרב המהולל רבי חיים בן עטר. חיבר ספר "מים עמוקים" ביאור קצר על התורה שרצה לספחו לספר "אור החיים" של ידידו רבי חיים. אולם כנראה שרבי חיים נאלץ לעזוב את מרוקו לפני שימסור בידו את כתב היד, וכל נשאר הספר בכתב יד עד שהודפס לראשונה בטבריה בשנת 1911 אולם למרות זאת זכה לפרסום רב בין רבני המערב ונתחברו עליו פירושים רבים : "עינת מים" מאת הרב א. לעסרי מאלג'יר, " פותר מים" מאת הרב רפאל משה אלבאז, "גלי עמיקתא" מאת הרב יעקב טולידאנו.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה היצירה הרוחנית עמ' 83

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-סיום פרק שביעי-פרעות ויצירה- היצירה הרוחנית

יוסף טולדאנו
טולידאנו

רבי חיים בן עטר 1698 – 1743.

ללא ספק הרב המרוקאי המפורסם ביותר בכל העולם היהודי שנחשב כאחד מענקי הרוח של עם ישראל. נולד בעיר סאלי בשנת 1696 למשפחה עניפה ומכובדת ממגורשי ספרד. אביו רבי משה לא היה גדול בתורה אולם סבו, רבי חיים בן עטר "הזקן", היה מרביץ תורה וראש ישיבה בבית הכנסת הגדול בסאלי ומורו של נכדו. נישואיו עם פדויה, בתו של הנגיד משה בן עטר, אותו כבר הכרנו כעשיר מופלג ויועץ פיננסי ומדיני למלך מולאי איסמאעיל הסירו מעל רבי חיים כל דאגה לפרנסה ויכול היה להתמסר כולו לתורה. הוא עקר מספר שנים למכנאס ושם התיידד עם המשבי"ר ורבי יהודה בירדוגו. הסתלקות חתנו לאחר רדיפות המלך פתחה תקופה קשה ביותר בחייו כאשר לא רק מקור פרנסתו נעלם אלא שהנושים התדפקו על דלתו כדי לזכות בחלק מהירושה שכולם חשבוה אגדית, כאשר למעשה היא נמסה חיש מהר. בשנת 1733 הוא מתיישב בפאס ושם הוא כותב את ספרו המפורסם ביותר "אור החיים" פירוש לחומש ברוח הקבלה. לרגל הרעב הגדול הוא עובר מפאס לתיטואן ובשנת 1739 הוא יוצא להגשים חלום חיי כל יהודי : להתיישב בירושלים. בדרכו הוא מתעכב מספר שנים באיטליה בה זכה לכבוד גדול והבטיח כספים להקמת ישיבה בירושלים. בשנת 1741 הוא יוצא לדרך לארץ ישראל ולאחר מספר תחנות באלכסנדריה, עכו וטבריה עולה לירושלים, מייסד את ישיבת "כנסת ישראל" אבל המוות קוצר אותו, לאחר פחות משנתיים בעיר הקודש.

ספריו התקבלו בהתלהבות בכל העולם היהודי ובמיוחד אצל החרדים והחסידים במזרח אירופה וספרו "אור החיים" נחשב לספר קדוש השווה לספר הזוהר הקדוש.

בניגוד לרוב רבני המערב עסק רבי חיים לא רק בשאלות ותשובות בענייני הלכה, אלא גם בפילוסופיה. דעותיו היו מאוד קרובות לתורת החסידות שהייתה עדיין באיבה ועל כן הצלחתו הגדולה בקרבם. בדומה לחסידות רעיון הגאולה נתפס ב "אור החיים" כגאולה עצמית, היינו העם יכול לגאול את עצמו על ידי חזרה בתשובה ותיקון דרך החיים. הצדיק אחראי מפני דורו ועליו לפעול עד "אשר יטיבו מעשיהם ובזה יגאל ה'". הצדיק צריך להראות את הדרך ועלייתו לארץ ישראל הייתה צריכה לשמש דוגמה לעם. תחילה לא זכה במרוקו לאותה תהילה לה זכה באשכנז, " נטייתו תמיד לצד החומרא, לא הביט על קדמות מנהגי מגורשי ספרד, והיה הוא הראשון בחכמי המערב שחתר לבטלם ואמנם לפי מה שנודע לנו לא עשו דבריו בזה הרושם ולא פעלו את פעולתם (רבי משה יעקב " נר המערב "). ספרו האחרון "ראשון לציון" חובר בירושלים ופורסם בקושטא. לאחר מותו נפוצו בין יהודי מרוקו סיפורים רבים ואגדות על הנסים שחולל הרב הקדוש..

רבני הערים האחרות.

על רבני הערים האחרות שלא זכו לפרסום בעולם היהודי כחבריהם בפאס מכנאס וסאלי, כותב רבי משה יעקב טולידאנו בספרו "נר המערב" בהתייחסו לרבני קהילת המגורשים בתיטואן : רבי חסדאי אלמושנינו, עוד משנת תמ"ו נחשב לאחד מגדולי חכמי תיטואן ואחר כך נמנה לדיין, בשנת תנ"ט אחרי שרבי יצחק ביבאס לא היה בעיר, נשארו רבי חסדאי עם רבי דוד הכהן דיינים לבדם, ובשנת תס"ח – 1708 – במות רבי דוד הכהן , אב בית הדין שנשאר הוא חסדאי לדיין יחידי בעיר ולפי הנראה כי מפני הצרות והרדיפות שתקפו אז את יהודי תיטואן, לא נשארו ביניהם בעלי הורה שימלאו תפקיד הדיינות ורק רבי חסדאי לבדו נשא עליו אז את עול הציבור, ואמנם הוא הרבה גם להרביץ תורה בתלמידים, ובערך בשנת 1710 יכול לספח אליו אתו בהבית דין אחדים מתלמידיו של הרבנים ההם. רבי מ. אנהורי, רבי משה בן זמרה, רבי א. אבודרהם, ורבי יוסף נהון, אשר עזרו למורם בהנהגת הציבור ובבית דין, הוא האריך ימים עוד אחרי כן בתור אב בית דין וימת זקן ושבע ימים בחודש טבט תפ"ח. הוא חיבר ספר משמרת הקדש על פי רש"י והרא"מ וספר חסד אל דרושים.

בין רבני סאלי בלטו הרבנים מרדכי הכהן, רבי יעקב ביבאס, רבי שמואל קארו, רבי שמואל אזאוי שנודע בגלל פולמוסו נגד היעב"ץ ורבני מכנאס שלא חשבוהו ראוי לשמש כדיין, רבי דוד הסבעוני, רבי שלום אבן צור שנחשב בזמנו "כמדקדק גדול במערב". רבני צפרו וחכמיה, רבי משה בן חמו היה המנהיג הכל יכול של העיר " ובלעדיו לא הרים איש את ידו בשום שררה "והקים דור של תלמידים עד כדי כך" שיכלה עדת צפרו הקטנה להתחרות עם העדות הגדולות במספר חכמיה ונבוניה ". הוא מת עטור תהילה בשנת 1707.

במראכש הצטיין הרב יצחק דה לויה ונצר למשפחה מכובדת של מגורשי ספרד היה מפורסם בתורה ובחסידות גם מחוץ לגבולות מרוקו , מת בשנת 1711. הקים דור של תלמידים שנחשבו לגדולי תור, וביניהם רבי שלמה עמאר ורבי אברהם אזולאי, האחרון התפרסם כמקובל, תלמיד אחר של רבי יצחק היה הרב מרדכי עטייא מדמנאת בחבל הסוס.רבני אל קצאר היו רבי יצחק בן מויאל ורבי יהושע עטייא, באגאדיר התפרסמו רבי כליפא בן מלכה וחתנו רבי יצחק מנדיס, ובתאפילאלת רבי מסעוד אדאהאן ובנו רבי שלמה שהתיישב בתיטואן וחיבר ספר "בנאות דשא", דינים ומוסרים שנדפסו פעמים אחדות.

רבי דוד בן אהרן חסין. 1730 – 1792.

למרות אהבתם העזה לשירה , אין לך רב או חכם שלא התנסה גם בשירה, לא הצטיינו חכמי ורבני המערב בתחום הזה בו הגיעו לשלמות אבותיהם בספרד. גם רבני התושבים התאהבו בשירה במסורת המקובלים, רבי דו חסין נחשב על כן כגדול משוררי המערב בכל הזמנים ושיריו התאזרחו בין יהודי המערב עוד בימי חייו ועוד יותר לאחר מותו. כמה משירים כמו הפיוטים "אערוך מהלל ניבי" , "אוחיל יום אשתהה "., נקלטו גם במזרח ובמיוחד בארץ ישראל. ספר שיריו " תהילה לדוד " נחשב עד היום ספר חובה לכל פייטן ואוהב שירה. כמה מיצירותיו נכנסו למחזור ומושרים בעת התפילה ובמיוחד בעת קריאת הבקשות. ספרו הודפס לראשונה באמסטרדם בשנת 1807 הודות לתרומות מכל רחבי מרוקו ולנדיבות לבו של אחד מעשירי מכנאס, שהתיישב אז לרגל עסקיו בלונדון, שלמה אסבאג שביקש מרבי דוד לברך אותו ולאחל לו שיחזור יום אחד לעיר הולדתו מכנאס – לא עלה הדבר בידו ומשפחתו התפרסמה ביותר באנגליה כאחת מגדולי המשפחות הספרדיות סבאג – מונטיפיורי . הספר הודפס שנית בקזבלנקה בשנת 1935.

למרות תלאות התקופה ודוחק הפרנסה, הוא היה מטופל בתשע בנות, הוא השאיר יצירה ענפה והתנסה בכל סוגי השירה. כל מאורי בחייו הפרטיים והציבוריים היה לו מקור השראה, מות בנו וחתנו, מות גדולים, פרעות ביהודי מכנאס, ביקור שדרים מארץ ישראל, חגים ומועדים, געגועים לארץ ישראל ובמיוחד לטבריה. הוא חיבר קינות אזהרות ופיוטים. היה תלמידו וחתנו של רבי מרדכי בירדוגו ותלמיד חכם מובהק בקי בהלכה. הוא חיבר שיר גדול על דיני השחיטה " קונטריס מקומן של זבחים ". כמה משיריו וספר דרשותיו עדיין לא הודפסו. אביו אהרן נקרא על ידי קהילת צפת לשמש להם כרועה ומנהיג, אולם הוא נפטר בדרכו לארץ הקודש. אחת מבנותיו נישאה לרבי יעקב בירדוגו ואחת לרבי בנימין אלכרייאף בעל הספר "גבול בנימין". תאריך פטירתו אינו ידוע במדויק, מה שידוע הוא שאחרי פרעות 1790 בימי שלטון האימים של מולאי ליזיד המזיד, יצא בדרכו לאמסטרדם כדי להביא לדפוס את ספרו " תהילה לדוד ".

מרכז היצירה.

מסעו של רבי דוד לאמסטרדם, קבלת תרומות מכל ערי מרוקו ועד לונדון להדפסת ספרו מעידים על הקשרים, שלמרות התלאות, שמרה מרוקו עם מוקדי היצירה היהודית. פרט נוסף בתולדות חייו משלים את התמונה ומצביע על אחד הגורמים לפריחה הרוחנית במערב בכלל ובמכנאס בפרט, והוא הפגישה עם שליחי ארץ ישראל. ככל רבני דורו, הושפע עמוקות רבי דוד על ידי אחד מענקי הרוח שפקדו את מרוקו ושקברו נחשב עד היום כאתר המקודש ביותר במערב : רבי עמרם בן דיוואן. מסופר שהרב נאלץ לעזוב את עיר הולדתו חברון לאחר שהפר צו השלטונות והתפלל לריפוי בנו על קברי האבות במערת המכפלה.

הוא הגיע למכנאס המסגרת שליחות במערב התיכון בשנת 1773. הוא התארח אצל אחד מנכבדי העיר רבי זכרי משאש. בשבת הראשונה לבואו הוא נאם בבית הכנסת הגדול בזכות מצוות יישוב הארץ. ההתלהבות לעלייה שאחזה בקהילה הבהילה את שר העיר שקרא לנגיד הקהילה, רבי שלמה מימראן והודיע על האיסור לעזוב את העיר כי במספר מלאכות עסקו רק היהודים. את איומיו נגד המפירים לא הספיק לממש כי פרצה מרידה בקרב השבטים ונסגרו כל הדרכים. ההסגר ארך כשמונה שנים ובמשך כל התקופה זכו רבני מכנאס, וביניהם רבי דוד חסין, רבי מרדכי אצבאן, רבי יעקב בירדוגו, רבי מרדכי משאש ובנו זכרי, רבי שלמה מימראו ועוד, ללמוד במחיצתו של רבי עמרם. רק בשנת 1781 נפתחו הדרכים ורבי עמרם יצא לדרכו להמשך שליחותו, אולם לאחר כמה חודשים חלה ונפטר בקרבת העיר וואזאן וקברו נהפך למקום עלייה לרגל עד ימינו.

רבי עמרם היה אחד מהשדרים הרבים שפקדו אז בתדירות את המערב. רב אחר כנראה השפיע עמוקות על דמיון יהודי במכנאס בכלל ורבי דוד בפרט : רבי שלמה עמאר, אחד מרבני המערב שהתיישבו בטבריה, נשלח על ידי ישיבות העיר לגלויות המערב בשנת 1779. הוא הלהיב את דמיונו של המשורר ששיבח בשיריו את יופיה של העיר הגלילית שמעולם לא ראו עיניו "אוחיל יום יום אשתהה, מתי אראה אדמת קודש טבריה". נוסיף עוד שבשנת 1790 הגיע למכנאס עוד רב מהולל מדרום המדינה מהכפר תימלית שבגבול הסהרה, הרב רבי דאווד (דוד) בוסידאן.  הוא התקבל בכבוד רב על ידי רבני ופרנסי העיר והקים בית כנסת הקיים עד היום. בחייו התפרסם כעוסק בקבלה מעשית ולאחר מותו נהפך קברו למקום עלייה לרגל. בכך יש מן הסמל למיזוג בין הרבנים צאצאי המגורשים אוהבי הפילוסופיה של הרמב"ם ורבני התושבים אוהבי הקבלה והמיסטיקה.  כלל ידוע הוא שאין פריחה רוחנית בתנאי ההסגר, באין יחסים וחילופין עם העולם סביב. וכאשר לא התקיימו תנאים אלה ירד על יהדות המערב הלילה הארוך.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-סיום פרק שביעי-פרעות ויצירה היצירה הרוחנית עמ' 88

ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך-תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני

ויהי בעת המלאח

הלילה הארוך

תולדות המאה ה – 19

שלטונו האכזרי וההרסני של מולאי ליזיד היה בסך הכל, בפרספקטיבה היסטורית, כמין סוגריים טראגיים אבל קצרים, ובכל זאת הוא מסמל סופו של עידן בקורות הקהילה היהודית. לא יהיו עדו פרעות בהשראת השלטונות, לא עוד גזל והרג בקנה מידה ארצי, אבל גם לא עוד שגשוג ופריחה רוחנית. מרוקו, ואתה הקהילה היהודית, נכנסת ללילה ארוך שיסתיים רק עם זריחת שמש חדש בצבעי הדגל הצרפתי. השאיפה היא לא לקדמה אלא לכל היותר לשמור על הקיים. מרוקו מאבדת כל אמביציה ליטול חלק בתרבות החדשה – התרבות התעשייתית – המתגבשת ליד פתחה וכל קורות המאה התשע-עשרה הן קורות הכישלון להתאים את המדינה לזמנה.

 

מול אירופה השכנה המתעצמת ומפתחת טכנולוגיה שאין לעמוד נגדה, מסתגרת המדינה בתוך עצמה בזכרה בנוסטלגיה את עברה המפואר ומטפחת שנאה לעולם הנוצרי המנצח. מול כוחה העולה של אירופה מתלבטת מרוקו בשמירה על אחדותה, בלחימה נגד הנטיות הבדלניות המחלקות את המדינה בין בלאד אלמח'זן בו שולט המלך ובלאד סיבה בו שולטת האנרכיה. חולשה זו מול אירופה המתפשטת היא כקריאה להתערבות, ומדינות אירופה ינצלוה עם כל הציניות של הקולוניאליזם השתלטן והבטוח בצדקתו. בניגוד לשאר התושבים יקבלו היהודים בברכה התערבות זו של מדינות אירופה – מהן מגיעות הידיעות על שחרור היהודים מהגיטו ומתן זכויות אזרח – ויתלו בה התקווה להשתחרר מעול הרדיפות וההשפלות. כך תיטלטל המדינה במשך כמאה עשרים שנה עד שתכנע ותקבל חסות צרפת וספרד.

 

מולאי סלימאן החסיד 1792 – 1822

לאחר המזיד בא החסיד. יורשו של מולאי  אליזיד, מולאי סלימאן זכה בפי יהודי מרוקו לכינוי "המלך החסיד". הוא היה היפוכו הגמור של קודמו ומידותיו הטובות עזרו להתאוששותה של כל המדינה ושל הקהילה היהודית בפרט. מוסלמי אדוק אך סובלני, איש ישר ומשכיל אבל גם תקיף, הוא הצליח תוך זמן קצר להחזיר השקט לאחר תקופת הטירוף של אחיו. ראשית דבר הוא הרפה את עול המסים שבתקופות קודמיו מיררו את חיי העם והרסו את הכלכלה, וביטל כל גזירות קודמו. הוא התיר ליהודים שהתאסלמו בעת הרדיפות כדי להתחיל את חייהם, לחזור בגלוי לדת אבותם. ליהודי פאס האומללים הוא החליט להחזיר את המללאח ממנו נעקרו ושניתן על ידי מולאי אליזיד לשבט האודיה כפי שמסופר בספר "דברי הימים".

 

ובסוף שבט תקנ"ב – 1792 –באה השמועה לפאס שנפגר המזי"ד ונתקבצו הפלשתים ולודאיא ולעביד שבאו ממכנאס לפאס לבאלי ואמרו: הבו לכם עצה את מי נמליך עלינו מבני המלך יר"א והסכימו כולם יחד בפה אחד כאילו יצאה בת קול מן השמים שימליכו את סידי מולאי סלימאן יר"ה בן המלך יר"א, והוא איש דעתן, ומעולם לא הלך בגדולות ונפלאות כאחיו בני המלך אלא היה קורא דווקא. מלכתחילה לא רצה למלוך עד שהעמיסו עליו השרים והאומות וקבלו עליו, ומלך מלך ומחל להם בכך המסים והארנוניות שהיו בימי אביו והמזיד. כי אמר כל זה אסור מן הדין. ולמחר הלכו לו כל הקהל ומנחה בידם ושמח בהם מאוד ואמר להם : מה שבלבבכם לעשות בע"ה אעשה אותו. והיה בח"י לאדר וביום שבת קודש הלך הנגיד ה"ר יוסף עטייא וה"ר דוד לכראייף ובנימין בן שמחון י"ץ ונתעכבו שם עד יום טוב של פסח ובאו ואגרות בידם לשרי העיר לחזור לעירנו.

 

הוא הגדיל לעשות כאשר התיר ליהודים להרוס את המסגד המפואר שבנה קודמו בתוך המללאח "מחמת שבנה על קרקע גזולה", חזיון נדיר שעורר גם התנגדות רבה בקרב הקנאים המוסלמיים : "והיה תל עפר לא יבנה עוד כעיר הנידחת. ואם באתי לספר גודל הבית (המסגד) והקורות הגדולות, ושכלולו ביופי מאוד באבני שיש ירוק ואדום וכו'…ויראו גויים ויבושו הן נסתר תועבת מצרים ולעיניהם ולא יסלקונו, וחורקים שיניהם עלינו ולא נמצאו כל אנשי חיל ידיהם עמנו".(זכרון לבני ישראל)

 

לאחר שביסס את שלטונו בפאס, יוצא המלך בתחילת 1793 להילחם בשני אחיו שטענו לכתר. הקרב היה מכריע ונערך ליד מכנאס והסתיים בתבוסת המורדים.

 

החזרת השקט והביטחון תורמת לשיפור המצב הכלכלי כפי שמעיר רבי יהודה בן עטר ב "זיכרון לבני ישראל" השופע הכרת תודה לחסיד אומות העולם הדוחה כל העצות הרעות.

 

"ואחר כך חזרו ובאו כל הקהל והחכמים מארץ גלותם מן ההרים אשר נפוצו שמה וחזרה עטרה ליושנה ובנינו בתי כנסיות שנחרבו לגמרי, וגם חזרו ללבוש בגדי ירוק, עם היות שקטרג בפני יר"ה על זה שופט א' וכעס עליו ואין לך מה לך תדבר על זה, אני איני עושה אלא מעשה אבי יר"א, ונמלאת העיר באוכלוסין, כי באו לדור אפילו מעיר אחרת וקהילות אחרות, וברוך האל אשר לא השבית לנו גואל, ועם היות שאין המנהג לברך המלך, כמו שכתוב במחזורים, זה המלך אנו מברכים אותו ביום שבת קודש ויום טוב בבתי כנסיות כי הוא ראוי לברכה מאדון הממלכה". כי גם המס שהיו נותנים פה הקהל לאביו פיחת להם ממנו, ואמר להם שיתנו סך אלף אוקיות בכל חודש דווקא ויש בכללם כל המסים ואפילו מס גולגלתא, כי אינו עושה ממשלתו כל אחד על פי דיניהם בין לאומות ובין לישראל.

 

תחום המושב.

למרות יחסו הטוב וההגון ליהודים נשאר מולאי סלימאן קודם כל מוסלמי אדוק וכנראה שלא ויתר על הרעיון להביא רבים מבני ישראל להמיר את דתם מרצון ומתוך הכרה. כמוסלמי אדוק הוא שאף ודאג לנתק ככל האפשר את המדינה מאירופה ומהדוגמה הרעה של הנוצרים. הוא היה המלך הראשון שהעלה לכלל החובה ליהודים לדור בשכונות נפרדות בכל ערי ממלכתו. המללאח האחרון כפי שראינו הוקם במכנאס ב – 1682. במשך המאה שלאחר מכן לא הוקמה אף שכונה יהודית נפרדת בכל המדינה.

 

בתיטואן הסיבה המיידית להקמת המללאח הייתה דתית, וכך כמעט יהיה התירוץ בכל מקום. בהגיעו לתיטואן ב – 1807 ציווה המלך לבנות מסגד גדול ולשם כך גירש משפחות יהודיות שגרו בקרבתו. כפיצוי הוא  העניק לקהילה היהודית שטח גדול הנקרא ריאד. היהודים נצטוו לפנות את השכונות המוסלמיות תוך שישה חודשים. הפקודה לא מסתירה את המטרה "כי חשבנו שיהיה טוב ויעיל שהיהודים יופרדו מהמוסלמים ולמנוע מהם להתקרב למסגדי ובתי המוסלמים. לשר העיר הוא מוסיף "עליך לבצע פקודה זו ללא כל ויכוח כי מדובר בשאלה דתית ואם יהיו מערערים אל תהסס להענישם לפי חומרת הדין ".

 

אבל מצד היהודים לא בא כל ערעור כפי שמודיע לאדונו שר העיר : היהודים קיבלו את הגזירה והתחייבו לא לערער עליה. הם קיבלו על עצמם בהכנעה ובענווה את כל הבוז…הגדלות לאללאה ולמוסלמים וההכנעה הנצחית לאויבי אללאה ולכופרים". למעשה לא היה הפחה שלם עם החלטת המלך ואפשר לכמה משפחת להמשיך להתגורר ליד המוסלמים. כאשר הגיע הדבר לאוזני המלך הדיח אותו. קנאותו לאסלאם לבשה צורה קיצונית כאשר ציווה שבתוך המללאח החדש לא יבנה אף בית כנסת, "כי אסור שיהיו שני כיוונים לתפילה בארץ מוסלמית" עד מהרה התברר שהשטח שהוקצה היה קטן מדי ובמתנות ושוחדים השיגו היהודים היתר לקנות מגרשים סמוכים.

 

יהודי סאלי ורבאט השכנה דרו  תמיד בקרב המוסלמים ומעמדם הכלכלי היה איתן במיוחד הודות למסחר עם שודדי הים המפורסמים של העיר סאלי. באותה שנת 1807 מורה המלך לבנות לקהילת סאלי שכונה נפרדת כדי לאפשר בניית מסגד. גם כאן מעניק המלך שטח גדול לקהילה וכדי לעודד המעבר בונה בכספי הממשלה מאה וחמישים בתים וחנויות וגם מאפייה.

 

 ברבאט המעבר למללאח היה מלווה בבעיות קשות כי תושבי העיר שמצבם הכלכלי היה אתין ביותר לא קיבלו ברצון את הגלות שנכפתה עליהם בשנת 1807. למרות כל הערעורים הושלמה המלאכה באוקטובר 1808 והיהודי האחרון "בוכה וצוחק" נכנס לתחום המושב. לפי מסורת עממית הסיבה לבניית המללאח הייתה עלילה שהעלילה אישה מוסלמית , "נגד בחור יהודי שלא נעתר לה וכדי להגן על היהודים בנו להם שכונה נפרדת". תחילה הציע לקהילה את המקום היפה ביותר בעיר, על גבעה המשקיפה לים, גבעת האודאייה אבל היהודים סירבו מפחד הפגזות אוניות הנוצרים והעדיפו את שכונת אוקסה בה שוכן עד היום המללאח.

 

ברור שבכל המקרים המעבר לשכונה נפרדת היה הפסד ממון גדול ליהודים כי לא הצליחו למכור את רכושם במחיר השוק כאשר הקונים ידעו את מצוקת המוכרים. המתנה שנתנה בדרך זו לבורגנות המוסלמית הייתה בוודאי אחד השיקולים של המלך.

 

כאשר נבנה מחדש נמל במוגדור ב – 1765 היהודים היו אורחים קרואים ולא עלה על הדעת להגביל תחום מושבם. תחילה התיישבו בה רק סוחרים בעלי פריבילגיות עצומות של "תז'אר סולטאן סוחרי המלך, אבל לאחר סגירת נמל באגאדיר נצטוו כל יהודי העיר להתיישב בעיר החדשה בה הם היוו הרוב ומספרם ב – 1785 נאמד ביותר מ – 6000.

בשנה המכרעת, 1807, הגיע גם תורה של מוגאדור, והיהודים הצטוו לעבור לשכונה נפרדת ורק מתי מעט מיוחסים זכו להיתר להמשיך לגור בבתיהם במדינה.

 

לקנאותו הדתית של המלך אפשר גם לייחס את המאורע שהעציב את קהילת מכנאס בשנת 1811.  "ובשנת תקע"א באה שמועה רעה שנשרפו במכנאס שלושה בתי כנסיות וארבעה ספרי תורה וכמה ספרי קודש. לבד כמה חצרות שנשללו ונשרפו בלהבה הבאה מבתי הכנסיות ותהום כל העיר וכולם לנו ברחוב העיר אנשים , נשים וטף. כי ראו שנכנסו כמה מאות גויים, והשר גזר על פי המלך יר"ה לשרוף בתי כנסיות שנתחדשו בשנה זו.ובעוונותינו הטו אלה שעון שנאת חינם שהחריבה בנו בתי כנסיות חדשות ובדיניהם אין לנו רשות להודיעם זה, ואם יודעים יחריבו אותם "(זכרון לבני ישראל}

 

בשנים שלאחר מכן הייתה בצורת גדולה , ומן השנה – 1816 – והלאה לא ראו יהודי מרוקו מאורות כי אלא מצרה לצרה יצאו, דבר חרב ורעב. בשנת 1820 נפוצה השמועה כי המלך מת ברבאט במלחמה שניהל נגד המורדים ומיד התנפלו האודאייה בפאס על המללאח והרגו ובזזו. מעשה הביזה חזרו על עצמם שנתיים לאחר מכן כאשר מת באמת המלך, והם חזרו וישללו שארית הפליטה בפאס ויצוגם ככלי ריק. במכנאס נסגר המללאח מיד עם הגיע השמועה על מות המלך, והלכו עם הקדש וזבחו על האומות ונטלו מטלטלין והמצעות והלכו הם ובניהם ונשיהם וכל אשר להם לחצרות הגויים כל אחד למיודעו ולא נשאר בעיר כי אם מעט מספר. אולם הפעם הפחד והחששות היו לשווא.

 

ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוךתולדות המאה ה – 19-פרק שמיני

עמוד 92

ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך-תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני

ויהי בעת המלאח

מהפכה ומשיח.

בהשווה לתקופת האימים של קודמו אין פלא ששלטונו של מולאי סלימאן נחשב לתקופת רגיעה ועל כך זכה בתואר "החסיד". אולם לא חל שינוי מהותי במצב הקהילה, לא נעלמו הסכנות והפחד, ולא נשכחו זוועות העבר הקרוב.

וכתמיד בתקופות כאלה מתעורר הרעיון המשיחי, בשנת תקנ"ח-תקנ"ט[ 1798 – ו ]1799 קוינו לאור ואין, וכמעט חס ושלום אמרנו אבדה תקוותנו, כי על פי אגרת אוגרת דברים רבים ששלח חכם אחד מארצות פראנסה שבכלל דבריו אמר,שבשנת תקמ"ח כשהיו חופרים הבונים בארץ במקום אחד בפאריז, מצאו אבן חזקה וגדולה, וכתוב עליה שבשנת תקמ"ח, יהיו מלחמות בין שלוש ממלכות, תוגראמה, רוסיה ורומי ובשנת תק"ן תהיה עוד מלחמה, ברומי צרפת ואפריקה.

ובשנת תקנ"א, ימות האפיפיור ברומא, ובשנת תקנ"ב, יהיו מלחמות בכל העולם. ובשנת תקנ"ג, יהיו כל בני העולם מעורבים זה בזה. בשנת תקנ"ד יהיה רעש וחושך בכל העולם. בשנת תקנ"ה, ישרפו שלוש מדינות הנ"ל והמים יהפכו לדם. בשנת תקנ"ו, ובוא גוג ומגוג. בשנת תקנ"ז, יכירו כל באי עולם אמונת ה'. בשנת תקנ"ח, ותקנ"ט, יקבץ ה' נדחי עמו, והיה ה' למלך וכו'…, וכל אותם השנים שמענו כי יש מהומות ומלחמות גדולות בערי אדום, ואמרנו שהתחיל הדבר להתקיים, וחיכינו לשתי שנים האחרונות, ובעוונותנו שרבו, נתקיים בהם רק רעב ומגפה, ומלחמות הפלשתים שכנינו הרעים, ונשמו הדרכים, הילד, ויביא לנו משיחנו בקרב ימים בב"א.

כתב זה המובא על ידי רבי יוסף משאש ב "אוצר המכתבים" הוא אולי ההד המוזר ביותר מן המהפכה שהשתוללה אז בצרפת, בשנת 1789, וניסתה להתפשט לכל אירופה. אולם ליהודי מכנאס לא היה בכלל מושג על מה שעובר באירופה והם פירשו את השמועות בהקשר לשאלה הנצחית "מתי יבוא המשיח?.

אמונה מחודשת זו בבואו הקרוב של המשיח לא הייתה כנראה מוגבלת למכנאס אלא התפשטה בכל המערב. זהותו של אותו רב מ "פראנסה" ידועה לנו : הרב חיים ביבאס מסאלי שישב אז באמסטרדם ושלח את אגרתו לרבי אברהם קורייאט במוגדור.

המלך הטוב עבד אל-רחמאן 1859 – 1822 .

למרות אהדתו העמוקה של השליט הבא יתחוללו במשך מלכותו הארוכה מספר מאורעות מעציבים המעידים על המשך הידרדרות מצב הקהילה ושקיעת רוב העם בדוחק ועוני. מוסלמי אדוק כאביו, הוא התמיד במסורת ההבנה והסובלנות כלפי היהודים שתאפיין להבא את יחס העלווים לבני חסותם, הד'מי.

ברם אהדת בית המלוכה לא יכלה לבוא במקום מדיניות פיתוח המדינה והצעדתה קדימה. כלכלת המדינה נשארה תלויה בחסדי שמים, פשוטו כמשמעו. בצורת קשה וממושכת בשנות 1824 – 1826 מבטלת כל הישגי תקופת התאוששות הקודמת. במכנאס לבדה מתו מרעב בשנת 1825 לפי עדות הרב חביב טולידאנו (פה ישרים) כ – 3500 יהודים ובפאס 1800.בצר לה משגרת קהילת מכנאס שני רבנים לגייס עזרה בקהילות ישראל באירופה. אותו רבי חביב טולידאנו הצליח במשימה שהוטלה עליו בגיברלטאר, אולם בשובו למכנאס הוא מספר שמצא רק חורבן ובתי כנסיות סגורים וכמה חודשים לאחר מכן עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים.

הרב השני, רבי אברהם חליווה העדיף להישאר בלונדון אליה הגיע באותה שליחות. הרעב הכבד הביא בעקבותיו שיבוש הדרכים, ביזה והרג. בשנת 1826 נרצחו בקרבת מכנאס, בכפר אגוראי, 15 יהודים.

תושבי הכפר היהודיים עזבו את מקום מושבם והתיישבו במכנאס והזכר היחידי לקיומה של קהילה יהודית במשך מאות בשנים נשאר קברו של צדיק ששמו אין יודעים ושהיה מקום עלייה לרגל ליהודי מכנאס עד ימינו. גורל דומה פקד את קהילת אזרו לאחר רצח אחד מסוחריה רבי משה חליווה, אחיו של השליח ללונדון.

בשנת 1832 התקוממו בני שבט האודאייה נגד המלך שנאלץ לנוס על נפשו ולמצוא מקלט במכנאס, שם הוא מגייס צבא גדול ומטיל מצור על פאס. בני האודאייה התבצרו במללאח וחשבו למצוא בכך מחסה. אולם המלך הפגיז את השכונה היהודית ורק בנס מספר הקורבנות היה מועט ולמזכרת קבעו רבני העיר פורים קטן ביום כ"ב בכסלו שהיה ידוע כפורים דל קור, פורים של הפגזים, ובטלים בעלי מלאכה ואין אומרים סליחות באותו יום.

אבל יותר מהרעב והמרירות נחרט בזיכרונם הקולקטיבי של יהודי מרוקו בדור ההוא ובדורות שלאחריו משפטה ומותה של הצדקת היחידה בתולדות יהודי המגרב.

מעשה בנערה הצדקת

היה כך היה. בעיר תנז׳ה חיתה משפחה יהודית מכובדת, משפחת חג׳ואל, בקרב המוסלמים. יום אחד רבה בתם סוליכה עם אמה ונכנסה לבית השכנים המוסלמים. והנערה כבת ארבע עשרה, יעלת חן, יפה עד מאד וכשראה אותה בעל הבית חשקה נפשו בה והציע לה כל המתנות והתענוגות שבעולם אם תסכים להמיר את דתה ולהנשא לו. סירובה המוחלט פגע בכבודו והוא העליל עליה שהיא כבר המירה את דתה  ועכשיו מתכחשת, ועל כן דינה מוות. עושרו והשפעתו לא הקשו עליו למצוא עדים שאכן הבחורה התאסלמה מרצונה. שר העיר שלא ידע מה לשפוט העביר המקרה למלך מולאי עבדלרחמאן שנחשב, ובצדק, לחסיד ישר ורחמן ומעודו לא עשה רעה ליהודים. המלך לא רצה לקומם נגדו כהני האיסלאם שתבעו גזר דין מוות וקיווה לשכנעה לקבל את דת מוחמרד ובכך לסיים את הפרשה. אבל לא ההבטחות והפיתויים ולא העינויים היה בכוחם להזיז מדעת העלמה ״אין כה׳ אלוהינו ואין לי להחליף דתי הקדושה בשום דת בעולם״. מנהיג׳ קהילת פאס ובראשם הרב רפאל הצרפתי ניסו להשתדל למענה אצל גדולי המלכות, אבל לא הועילו מפחד כוהני האיסלאם, ובסתר היה הרב רפאל הצרפתי שולח לה אוכל לבית המעצר כי נגזר עליה לא לאכול עד שתמיר את דתה.

המדינה כולו רועשת והמלך לא יכול היה לסגת וגזר את דינה למוות ועריפת ראש. ההוצאה להורג בוצעה במרכז העיר פאס ביום השוק בפני המון משולהב. ״ואיש הדמים אשר חתך עוד בשר צואורה לאמר לה אף בעת הזאת אם תאבה ותשמע לקולי ותחזור לדתינו יש רפואה למכתך ואמרה לו בשמחה, ה' יחתוך את ידיו אם לא יגמור את השחיטה.״ ההמון המשולהב לא הסתפק בזה ורצה לשרוף את הגוויה. הכחם ר' רפאל נתן שוחדות לגדולי המלכות כדי להביא את הנערה לקבר ישראל ופיזר מעות זהב מעל  ההמון ועוד אלה מלקטים את המן, הוגנבה הגוויה לתוך המלאהח הסגור ומסוגר. ״והביאו גוויתה לרחובה של העיר ועשו הספד גדול אנשים נשים וטף והיתה בכל העיר אסיפת אנחות ואנקות ומלא קריאות אוי ואבוי, וכל העיר רעשה וגעשה״ (ר׳ דוד עובדיה "פאס וחכמיה"). היה זה בשנת 1826 וזכר המעשה נחרט עמוק בלב כל יהודי המדינה שעד היום מזכירים לעתים את שם הצדקת. אין עוד מעשה שנכתבו סביבו כה הרבה ספורים, אגדות, שירים, קסידות. כל רבני התקופה כתבו שירים לזכרה של הצדקת, וגם את דמיונם  של סופרים נוצרים הלהב גבורתה העילאית של האומללה שמתה בשחר ילדותה למען קידוש השם.

כיבוש אלג'יריה על ידי הצפרתים בשנת 1830 יצר סכסוך חמור ומתמשך בין מרוקו וצרפת בגלל העזרה שמלך מרוקו העניק למנהיג המרד עבדל קאדר. בשנת 1844 הפגיז הצי הצרפתי את תנז'ה ומוגאדור. העיר תנז'ה כמעט נחרבה בגלל הפלישה הצרפתית ולרגל הנס שאיר אז ליהודי העיר קבעו גם הם פורים קטן, יום ששון ושמחה שיש לחוגגו ביום כ"א באב. מימון המלחמה נגד צרפת דרש הטלת מסים כבדים וגם הקהילה היהודית נקראת להשתתף במאמץ המלחמתי.

תאג'ר אל סולטאן.

למרות מלחמתו נגד אירופה שקד מולאי עבדל רחמאן לפתח סחר עם אירופה וחשב שמוטב שסחר זה יהיה בידי יהודי המדינה מאשר בידי הסוחרים הנוצריים. הוא חזר לרעיון סבו, סידי מוחמד שהוזנח תחת קודמיו, והעניק פריבילגיות לסוחרי הסולטאן במוגאדור. תואר נכסף זה ניתן למספר נציגים מהמשפחות המכובדות במראכש, בעיקר משפחת קורקוס, אפרייאט ולעסרי. היהודים שלטו בכל סחר החוץ כאשר מוצרי היבוא העיקריים היו התה (שנהפך מאז המאה הזו למשקה הלאומי) והסוכר (מרוקו חדלה לגדל כני סוכר), מוצרי הלבשה ונרות (בעבר הייתה מרוקו כזכור יצואנית גדולה של שעווה). היצוא כלל בעיקר מוצרי חקלאות, שקדים, חיטה, ענבר, עורות לא מעובדים נוצות בת יענה ועוד.

עושר משפחות ספורות אלו לא היה נחלת כלל האוכלוסייה במוגאדור שגדלה עד מאוד והייתה לאחת מהקהילות הגדולות. הנדידה של יהודי הפנים לערי החוף החלה אז וכבר בתקופה זו נקודת הכובד הדמוגראפית של הקהילה היהודית עוברת מפנים הארץ לרצועת החוף, תהליך אשר יזורז עם כניסת הצרפתים ופיתוח קזבלנקה.

אולם תרומה למסחר לחוד וזכויות אזרח לחד. גם מלך הנחשב לחסיד כעבדל רמאן לא היה לא בכוחו ולא ברצונו להסכים לשינוי כלשהו במעמד היהודי. לפנייתו של קונסול צרפת בתנז'ה להטיב עם בני חסותו השיב המלך בשנת 1842 (מובא על ידי ד"ר מיכאל אביטבול בקובץ " יהודי צפון אפריקה במאות ה-19 וה-20.

" יהודי ארצנו המבורכים הם בחינת מעאהדון אשר קיבלו את תנאי חוקנו הדתי בכל הקשור למעמד העמים הנהנים מחסות. כל עוד הם מקיימים תנאים אלה אסור לשפוך את דמם ואסור לפגוע ברכושם. אף אם אינם נשמעים אפילו לאחד מהתנאים האלה, חוקנו המבורך מתיר לשפוך את דמם ולנשלם מרכושם. דתנו המפוארת אינה מעניקה להם אלא אותות קלון ונחיתות. לכן תיחשב כעבירה נגד תנאי החסות אפילו הרמת קול של יהודי בפני מוסלמי. יבושם לכם את במדינתכם היהודים הם שווים לכם. אך אצלנו אין הדבר כך ".

ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוךתולדות המאה ה – 19-פרק שמיני

עמוד 95

ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך-תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני

ויהי בעת המלאח

 

התגברות ההתערבות הזרה.

הפריצה כידוע קוראת לגנב וחולשתה וחוסר יציבותה של מרוקו היו הזדמנויות פז למעצמות אירופה להכביד את ידיהן על האריה הפצוע. מרוקו יוצאת בעל כורחה ובתנאים הגרועים ביותר מהסתגרותה. מול אירופה המתעצמת לא מצליחה מרוקו להנהיג הרפורמות הדרושות להתמודדות עם העולם החדש. נעדר שלטון מרכזי חזק ומקובל המוביל את המדינה ליעד ברור מפצל את גורלה של יהדות מרוקו.

אם הקהילה חיה תחת השפעתו של שליט נאור הוא נותן מנוח ליהודים וכאשר רשע הוא ממרר את חייהם ברדיפות ובהשפלות. באין ישועה מהשלטון המרכזי שאינו שולט עוד ביד רמה על כל המדינה, מפנים היהודים את מבטם ותקוותם לעבר ההתערבות הזרה. גם מעצמות אירופה ידעו לנצל ציפייה זו כדי לקדם את האינטרסים שלהן באימפריה השריפית.

נציגי המדינות מרבים בפניות למלך למען להטיב עם בני חסותו היהודיים. התעניינות זו והתקוות שתולים בה היהודים מגבירים את חשד ושנאת המוסלמים המאוחדים רק בדבר אחד : התנגדותם למעורבות זרה, נוצרית, בעניינה של מדינה מוסלמית. נוסף על כך המפגש עם יהודי אירופה הנהנים מהאמנציפציה מגביר את תחושת התסכול אצל העליתה היהודית המרוכזת בערי החוף והופך לבלתי נסבלות את ההשפלות היום יומיות. החשש מהתערבות זרה מגביר התנכלויות ליהודים, אבל ההתערבות אין בכוחה להושיע וכך נמשך מעגל הקסמים. הדרמה של יהודי מרוקו אינה עוד עניין פנימי בלעדי של המדינה.

 

מלכות סידי מוחמד. 1873-1859

שלטונו של סידי מוחמד נפתח בסימן ההתערבות הזרה כאשר בשנת 1860 פורצת מלחמה מלאת היקף עם ספרד שחמדה להגדיל את נתחה בצפון המדינה. הצבא הספרדי שהיה מצויד בנשק חדיש גבר בקלות על צבא המלך. תיטואן נכבשה לאחר שכל תושביה המוסלמיים נטשוה ונשארו רק היהודים שקיבלו בברכה את כניסת הספרדים. המלחמה התפשטה על תנז'ה ובכל מקום הייתה ידי הספרדים על העליונה. מאורעות אלה הביאו לגל של בריחה של תושבים יהודיים שמצאו מקלט בג'יברלטאר ובאלחזירס. האנגלים פתחו בפני הפליטים היהודיים את שערי הצוק. אנגליה החרדה לנתיב הימני להודו לא יכלה להישאר אדישה לגורל המדינה המחזיקה בעבר השני של מפרץ ג'יברלטאר, בלמה את הכיבוש הספרדי וראתה בעין יפה את ההתערבות של הקהילה היהודית האנגלית בגורל אחיהם שבמרוקו, כי בדרך זו קיוותה להגביר את השפעתה.

הפלישה הזרה, במקום לאחד את המדינה, הגבירה הפירוד כאשר הקנאים המוסלמים מנצלים את חוסר האונים של בית המלכות מול הנוצרים כדי לעורר מהומות ומרידות.

 

פורים דל מעגאז.

ההסתה נגד הנוצרים החלה בקריאה להלחם באויב הפנימי, הם היהודים. על מסר כפול זה קיווה מטיף דתי קיצוני לסלול את דרכו לכס המלוכה, ושמו פילאלי אל מעגאז בן מוסטפה. לאחר שהצליח לגייס תומכים רבים במזרח המדינה ולהביס צבא ששלח נגדו המלך, הוא החליט בשנת 1862 להתקדם לעבר מכנאס ופאס.

והוא שלהב את לוחמיו בהבטחה שייתן בידם את יהודי המדינה ורכושם, "אמש בחלומי נגלה אלי אלוהים וציווה עלי להשמיד תולעת יעקב. את שללם, נשיהם ובנותיהם נתן אלוהים בידכם וכל המכה בנפש יהודי יעמוד בעדן גן אלוהים". קהילת מכנאס שהייתה אמורה להיות תחנתו הראשונה עמדה באין אונים ורק תפילה בפיה….והנס אמנם קרה.

"בשנת תרכ"ב , קם מורד אחד בעל כספים ובעל כשפים, והדיח את כל הערביים יושבי ההרים והמדברות, והמליכוהו עליהם, שם רשעים ירקב אזילאלי אלמעגאז, והיה צורר היהודים כהמן וגזר להשמיד ולאבד את כל היהודים ח"ו ושלום, ואמר להתחיל בהעיר עז לנו מכנאס יע"א,  והייתה עת צרה ליעקב, וכמה יהודים מתו בדרכים, ונשלל כל רכושם, ואף זממו לא הפיק, ושב גמולו בראשו, כי בהגיעו לכפר הסמוך לעיר הנקרא על שם אידריס אזרהוני, פרשו אויביו רשת לרגליו, וחתכו את ראשו, ואת ראשי שריו ועבדיו, וביום ט"ז אדר ב' של השנה הנזכרת, הביאו עבדי המלך את ראשיהם תקועים על חרבותיהם למכנאס, ותלו אותם על מגדל גבוה מיוחד לכך, כדי להגדיל חרפתם, ואותו היום עושים אותו יום טוב במכנאס בכל שנה ושנה, וקורין אותו "פורים דלמעגאז".

ברם מרוב טרדות זכרו של פורים זה נשכח במהרה, סימן שתלאות היום משכיחות את אלה של אתמול.

 

ביקור השר הישיש.

המלחמה עם ספרד וכיבוש תיטואן היוותה למעשה, מבלי שהדבר יורגש בבידור בעת ההיא, נקודת מפנה גורלית בתולדות יהדות מרוקו. מאורעות אלה הפנו את תשומת לבם של יהודי אירופה, ובמיוחד יהודי אנגליה וצרפת לגורל אחיהם במערב. הסיוע המיידי – בהשתדלות אצל ממשלותיהם להתערב לטובה בני ישראל במרוקו – לא הועיל. לטוות ארוך חשובה לאין שיעור הייתה החלטת חברת כל ישראל חברים לפתוח בתיטואן את בית הספר הראשון כפי שנראה בהמשך. החינוך גבר על הדיפלומטיה.

 

אולם נחזור לעת עתה למאמצים הדיפלומטיים. סבלם של הפליטים היהודיים שמצאו מקלט בג'יברלטאר הגיע לאוזני הקהילה היהודית בלונדון שייסדה בשנת 1860 ועד מיוחד לעזרה ליהודי המגרב. הועד שיגר שליח למרוקו והדו"ח שהכין היה שחור משחור. הועד פנה לשלטונות להתערב, אולם הקונסול האנגלי בתנז'ה, למרות אהדתו המוצהרת, מסביר שכעת אין הזמן המתאים להתערבות כזאת, אבל כשיתאפשר המצב… המצב כמובן לא השתפר והישועה באה ממקום אחר.

 

יהודי ג'יברלטאר – רובם ככולם ממוצא מרוקאני פנו לעזרת הנדיב הידוע השר משה מונטיפיורי – אחותו הייתה נשואה עם אחד מצאצאי משפחת סבאג ממכנאס . העילה המיידית לקריאת העזרה הייתה פרשה אפלה של האשמות רצח כומר ספרדי נגד כמה מיהודי עיר הנמל סאפי.

הקונסול הספרדי לחץ בתוקף על השלטונות להוציא להורג את הנאשמים. כל בניין התביעה היה מבוסס על עדות נער שהושגה בעינויים וגם כאשר חזר בו הנער מהודאתו, לא הרפה הקונסול הספרדי. אחד הנאשמים, אליהו עלוש, יהודי מתוניסיה, הוצא להורג בתנז'ה. סבלם של יהודי מרוקו נגע ללבו של הנדיב שלמרות גילו המופלג, בן שמונים, יצא לדרך בשנת 1863.

ממשלת אנגליה לא רק ידעה על תוכנית הביקור, אלא נתנה לכך את ברכתה ועזרתה. היא העמידה לשירות הפמליה אוניה והבטיחה תמיכתה הדיפלומטית המלאה. התחנה הראשונה היית מדריד שם התקבל על ידי המלכה איזבל השנייה שגילתה הבנה למטרות שליחותו.

הפמליה הגיעה לתנז'ה בדצמבר 1863 ונתקבלה על ידי הקהילה היהודית בחרדת קודש. הידיעה על בואו של השר עשתה לה כנפיים בכל ערי המדינה והיהודים תלו בהתערבותו תקוות עצומות. העובדה שגביר יהודי עשיר כקורח הוא בן שיח מכובד לגדולי האומות הפיחה אמונה במעמדו וביכולתו לשנות את גורל בני עמו המושפלים עד עפר.

משלחות נכבדים באו לקבל את פניו בתנז'ה, מתיטואן, אל קסאר, ארזילה, אל עריש, וגם ממכנאס הרחוקה. התוצאות הראשונות היו מעודדות, שחרור אסירי פרשת אספי ושינוי בעמדת ספרד שהורתה לקונסוליה להיות להבא מגן ליהודים ולמנוע מעשי אכזריות כלפיהם. ואז הגיע הרגע הגדול לו ציפו כולם : באחד בפברואר התקבל מונטיפיורי בכבוד מלכים בארמון מולאי מוחמד במראכש. האורח הגיש למלך תזכיר המבקש מהוד מעלתו לפעול לשיפור מצב היהודים בארצו :

 

"הנני בא באישורה ובהסכמתה של ממשלת הוד מלכותה מלכת בריטניה, ובשם בני דתי אשר באנגליה, ארץ מולדתי, ובכל חלקי העולם, לבקש מהוד מלכותו להמשיך בגילוי חסד ורצון טוב כלפי אחי במדינת הוד מלכותו, ויהי רצון מלפני הוד מלכותו לתת פקודות ברורות ביותר, שהיהודים והנוצרים בכל חלקי מדינתו יהיו מוגנים בהחלט.

וששום אדם לא יציק להם בכל צורה שהיא, בשום דבר הנוגע לביטחונם ולשלוותם, ושהם ייהנו מם היתרונות של יתר הנתינים של הוד מלכותו וכן של אלה שמהם נהנים הנוצרים החיים בנמלים של הוד מלכותו ".  בחמישי לפברואר נמסרה לידי מונטיפיורי הפקודה המלכותית המהווה כעין הצהרת זכטיות חגיגיות וזו לשונה :

 

"1 – אנו מצווים על כל מי שיקרא כתבנו זה, ישלח אללאה הצלחה לפקודתנו ויפארנה ויגביהנה אל שמי על כשמש הזוהרת, על מושלינו ויתר משרתינו ונציבינו העומדים לפקודתנו.

2 – כי עליהם לנהוג בחסד כלפי היהודים ששמם אללאה, יתעלה שמו, תחת חסותנו במדינתנו, לפי מידת הצדק והשוויון ביניהם ובין זולתם, כדי שלא יפגעו אחד מהם.

3 – אף אבק עוול או מקרה (רע) ולא ישיגם פגע רע או עושק ולא יעשקו הם או זולתם איש מהם. לא את נפשם ולא את ממונם לא ישתמשו.

4 – בבעלי מקצוע מביניהם, אלא מרצונם הטוב ובתנאי של הקפדה על מה שמגיע להם בעד עבודתם, כי העוול הוא משני עוול ביום תחיית המתים ולזה אנו לא נסכים, ואין רצוננו בזאת, כי כל בני האדם שווים לגבינו. ומי שיעשה עוול לאחד מהם או יעשוק אותם, אנו נעניש אותו לפי דיני נפשות.

5 – בעזרת אללאה פקודה זו עניינה היו קבועים, ידועים ומוחלטים מלפנים אבל אנו הוספנו שורות אלה לשם אישורם וקביעתם בחוק.

6 – למי שירצה לעשות להם עוול, וכדי להוסיף ביטחון ליהודים על ביטחונם והוסיף פחד על פחדם של אלה שירצו ברעתם, ניתנה פקודה זו למען אללאה ב-26 של שעבאן המבורך בשנת 1280.

 

לכאורה הצלחה מעל ומעבר למצופה, לפני יציאתו גילה למקורביו משה מונטיפיורי את ספקותיו "ליהודי מרוקו מותר להתהלך אלא יחפים. יהיה זה מאורע משמח בשבילם אם נוכל לשכנע את הסולטאן לבטל את סימני האפליה המשפילים האלה ולנהוג באותה מידה של צדק.

לא אוכל להבטיח כרגע שיש סיכוי לכך גם בעתיד הרחוק. אולם גם אם לא אצליח תהיה נחמתי שעשיתי ככל יכולתי. כולם אומרים לי שההשפעה המוסרית של ביקורי תהיה לטובת היהודים".

לעומת ציפיות מסויגות אלה מקבל מונטיפיורי הצהרת זכויות מלאה. גם למלך מרוקו הייתה סיבה לשמוח. הנה במחיר זול השיג את רצונה הטוב של אנגליה בקבלו בסבר פנים יפות אחד מגדולי אזרחיה. ההצגה הייתה מושלמת. השחקנים והניצבים מאושרים. בקהל הצופים רק התמימים חשבו שתתורגם לשפת מעשה, ומנהיגי הקהילה לא נמנו עם אלה.

 

לפי הוידוי של אחד מהם, ממשפחת קורקוס שבמראכש, הייתה זאת אחיזת עיניים מאורגנת. "אנו שכנענו את הוזיר לתת הצהרה כזו בהבטיחנו שלאחר צאת מונטיפיורי נתעלם ממנה ואיש מאתנו לא יתבע זכויות בהסתמך עליה. השלטונות המקומיים היו מתנכלים לנו ומתאכזרים עוד יותר לו היינו מנסים להשתחרר מעול הממשלה. ולכן הלכנו בדרך של כניעה כמו מוגי לב, וגניבת דעת כלפי מגנינו השר מונטיפיורי".

להגנתו הוא מוסיף "סיר משה מונטיפיורי לא בא למרוקו עם תותחים וגדודי צבא אלא כשתדלן, וזאת גם אנחנו יודעים לעשות מדורי דורות.." ואכן ההצרה נשארה אות מתה. לאמיתו של דבר גם אם המלך היה רוצה באמת ובתמים להגשימה שלא היה בכוחו לעשות כן באשר רוב שטח המדינה לא היה עוד בפיקוחו. ההיסטוריון המרוקאי אל-נאצר מסכם את המאורע מנקודת ראות של הצד שמנגד :

 

"בשנת 1280 ( לספירת המוסלמים ) בא יהודי מלונדון וביקש את אמנציפציה בשביל היהודים של המגרב, כדוגמת יהודי מצרים, הסולטאן נמנע מלהשיב פניו ריקם ונתנו לו הצהרה בה כבש את לב היהודים, ולא נתן להם אמנציפציה בדומה לזו של הנוצרים"

ברם למרות כל הציונות, היה למסעו של מונטיפיורי הד פסיכולוגי עצום ועשרות שנים לאחר מכן עוד זכרו לטובה את שם מגינם הרם. העובדה שיהודי התקבל בכבוד מלכים הייתה כשלעצמה מקור לגאווה ולתקווה, אם כך היה קורה באירופה אולי גם אצלנו פעם…..ולהבא ישימו עוד יותר את יהבם יהודי מרוקו בהתערבות אחיהם שבאירופה.

ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך-תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 178 מנויים נוספים

אוקטובר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר