חלוצים בדמעה – ש. שטרית


אריה לובה אליאב-עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות

אריה לובה אליאב

עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות

המפגש הראשון שלי עם יהודי המגרב־המערב היה בעת שלמדנו, כנערים הגדלים בחולות הזהב של תל־אביב הקטנה, את שירי יהודה הלוי, גדול משוררי ישראל השר ״לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב״. אותם ״סופי מערב״ נגלו לנו במשך השנים מבעד לחלון הספרות וההיסטוריה ושמות קסומים כמו פאס ומראקש, הרי האטלס והסהרה היו לנו יותר חומר לדמיון ואגדה מאשר למציאות של קהילות יהודיות גדולות וחיות.

והנה אנו בראשית שנות הארבעים, במלחמת העולם השנייה, חיילים ארץ־ישראלים צעירים מתנדבים לצבא הבריטי, רודפים דולקים במדבר המערבי אחר האיטלקים והגרמנים יחד עם צבאות המחנה השמיני של גנרל מונטגומרי, שם אנו פוגשים לראשונה יהודים שהיו, אף כי זמן קצר בלבד, תחת מגף הגרמנים, והם יהודי לוב. את שרידי קהילותיהם הקטנות בדרגה וברצ׳ה שיחררנו בתחילה ואחריהן כבשנו את בנגזי וטריפולי על רבבות היהודים שבהן.

במפגש הזה נתקלנו, חברי ואנוכי, לראשונה בתופעות שנחזור וניתקל בהן שוב ושוב: העיניים היהודיות המבוהלות, אי־האמון הראשוני כי אמנם הגיעו המשחררים, ההלם המעורב בשמחת־פתאום למראה מגיני דוד על מכוניות של חיילים יהודים, פגישות של נשיקות מעורבות בדמעות בינינו ובין היהודים. לאחר מכן הארגון שראשיתו מאולתרת והוא דואג לאספקת מזון ולבוש לנצרכים ולפליטים, לפתיחת בתי־הכנסת ולתפילות ההודיה, ואנו מוזמנים לעלות לתורה על־ידי חכמי הקהילות ורבניהן ואחריתו – הוראת עברית על־ידי מורים מתנדבים מבין החיילים הארץ־ישראלים והקמה מחדש של תנועות נוער ציוניות (בכל יחידה ארץ־ישראלית בצבא הבריטי היה נוסף על הפיקוד הצבאי הרגיל וה״נורמלי״ גם פיקוד מחתרתי של ״ההגנה״ שעסק ברכישת נשק, בהצלה, בהגשת עזרה ובארגונם כמחזיקי נשק מגן).

לא חלף זמן רב מעת שנפגשנו עם יהודי לוב, ונציגי ״ההגנה״ החלו לארגן בתוכם הן תאי הגנה עצמית והן קבוצות קטנות אך נבחרות של מועמדים לעלייה (״בלתי־ חוקית״) לארץ־ישראל. וכיצד מעלים תוך כדי מלחמה יהודים מלוב לארץ ? פשוט מאוד: לוקחים בחורים צעירים מביניהם, בעיקר מבוגרי תנועות הנוער הציוניות שהיו קיימות עוד בעבר בלוב, מאמנים אותם בתוך המחנות שלנו בתרגול צבאי, מלמדים אותם מושגי יסוד אחדים בהתנהגות צבאית וכמה מלים ומשפטים צבאיים באנגלית, מלבישים אותם מדי חיילים שלנו, מציידים אותם בתעודות חיילים ״מפוברקות״ היטב ונותנים להם שמות פשוטים וסבירים (כהן, לוי וכיוצא באלה)

 

וכך משלחים אותם ל״חופשה״ לארץ־ישראל. חופשות כאלה היו ניתנות לחיילים שלנו אחת לכמה חודשים ועתה היה כל אחד מחיילינו (כמובן רק כזה שהיה בסיד העניין) לוקח תחת חסותו שניים־שלושה ״חיילים״ מצעירי יהודי לוב. בבואם היה החייל האמיתי שלנו מביאם למקום מחבוא וקלט של ״ההגנה״ ומשם היו נבלעים לתוך הישוב. שנים אחדות לאחר שעזבנו את לוב ואת יהודיה המשוחררים מעול הנאצים, בזמן שהיינו בחזית אירופה עסוקים בהצלת שארית הפליטה במבצעי הבריחה וההעפלה של שנות 1948-1945, נפגשתי שוב עם יהודי המגרב והפעם לא כנעזרים, אלא כעוזרים ומסייעים. בחורף 1947 פקדתי על ה״אולואה״, אניית המעפילים של ״ההגנה״ שנשאה על סיפונה ובבטנה מעפילים פליטי השואה, רובם נשים שניצלו בנס ממחנות ההשמדה לאחר עינויים וסבל ומצאו מקלט בשבדיה.

ה״אולואה״, ספינת מלחמה אמריקנית זקנה, שאותה הפכנו לאניית מעפילים, היתה בדרכה משבדיה לחופי הארץ, וכאשר התקרבנו, לאחר מסע מלא הרפתקאות, סערות וסיכונים, לחופי אלג׳יריה, היינו זקוקים לעזרה: מים, דלק, מזון להמשך הדרך. השלכנו את יהבנו על יהודים שנמצאו באלג׳יר וקיווינו שיעזרו לנו.

וכך כתבתי ביומן האניה:

״החלטנו כי ניכנס לנמל אלג׳יר. ב׳ספר הנמלים׳ שבידנו חיפשנו סוכן אניות בעל שם שצלילו יהודי. מצאנו כי מר סמי כהן עונה לדרישה זו. התקרבנו לנמל אלג׳יר והברקנו למר כהן כי אנו מבקשים עזרתו בהצטיידות בדלק, מים ומזון. מרחוק דומה אלג׳יר לחיפה. עוד במרחק ניכר מן הנמל הורדנו את כל המעפילים מהסיפונים וכיסינו היטב את הפתחים. אנו נכנסים זו הפעם הראשונה לנמל של עיר מזרה־תיכונית. הרבה מאלה שיטפלו בנו עשויים להיות ערבים.

נכנסנו לנמל בשעות הבוקר. הנמל המה מתנועה ורציפיו שקקו המון אדם. ערבים בבורנסים לבנים, צרפתים לבושי אזרחית, חיילים במדים, וכמובן, יהודים.

סמי כהן היה יהודי קטן קומה, שחור עיניים ושער, זריז וחייכני, שהאנגלית שגורה בפיו. הוא עלה לגשר, התייצב בפנינו בקידה קלה ושאל לרצוננו. הסברתי לו כי אנו זקוקים לדלק, מים וכן מזון – ירקות, פירות ולחם טרי.

כבדרך אגב שחתי:

׳סלח לי, מר כהן, אני מבין כי אתה יהודי ?׳

הוא היסס רגע קט:

׳בוודאי, אני יהודי.׳ בוודאי לא ציפה לרוב נחת ממה שיבוא לאחר השאלה הזאת.

אמרתי לו:

׳מר כהן, אנו מובילים באניה זו כאלף יהודים משבדיה לארץ־ישראל.׳

האיש תלה בי זוג עיניים שחורות כפחם. פניו החווירו כסיד. ראיתי כי הוא מחזיק במסעד הכסא לבל ימוט. ׳שמע ישראל,׳ אמר בקול חנוק.

שתק רגע ועבר לאנגלית :

'אני יודע על עבודתכם הקדושה, אך איזה זכות נפלה בחלקי לראותכם פנים־אל־פנים.׳

לקהתי את סמי כהן והורדתיו לבטן האניה. הוא הלך ובכה, הלך ובכה. נשק וליטף את נורית, הילדה המעפילה הקטנה. והוא ממלמל וחוזר בעברית: ׳אחינו בני ישראל, אחינו בני ישראל.׳

הזרנו לגשר.

סמי כהן אמר לי:

׳ראה אדוני, התעודות שבידכם כשרות; אך אני מציע שאביא אליכם את ידידי הטוב, קומנדאן ז׳ק פיקו, שהוא מפקח חשוב בנמל. הוא איננו יהודי, אך יחסיו עם יהודי אלג׳יר, ובעיקר עם סוכני האניות היהודים, הם מצוינים. אין כל חשש אם אספר לו מה שראיתי באנייתכם. הוא יושיט עזרה. הוא יצייד אתכם בתעודות נוספות, שאולי תזדקקו להן בדרככם מזרחה.׳

הסכמנו מיד. לאחר שעה קלה חזר כהן ועמו הקומנדאן ז׳ק פיקו, צרפתי כבן שישים, נמוך קומה, אף נשר וזקן אפור ומטופח, על ראשו ברט באסקי רחב מידות.

ז׳ק פיקו ירד וישב בין המעפילים. הוא ניסה לדובב אחדות מן הנערות בצרפתית וכאשר לא עלה הדבר בידו עבר לגרמנית עילגת. הוא הוציא תמונה מכיסו, תמונת נער יפה עיניים ובהיר שער. ׳זהו בני היחיד,׳ אמר הקומנדאן. ׳הוא נפל לפני כשנתיים בלחמו למען צרפת נגד הנאצים בשורות ״המאקי״. כמוני כמוכן, גם אני קרבן הנאצים. אני מעריץ את אומץ לבכן.׳

שעה ארוכה ישב הקומנדאן בין הבנות והבנים ושמע את המוצאות אותם. עלינו לחדר הקפטן והקומנדאן השיב את רוחו באקוויט דני טוב. הוא הוסיף לנו חותמת משלו שהכשירה אותנו במשנה תוקף להמשך המסע.

התנשקנו עם סמי כהן. נפרדנו בלבביות משניהם. האניה כבר תודלקה מחדש, קיבלה את מנת המים וגם שקי הלחם וסלי הירקות והפירות אוחסנו. ביקשנו ממר כהן, על כל צרה שלא תבוא, שמות של סוכני אניות וסתם יהודים טובים בנמלים האחרים שלאורך חופי צפון־אפריקה הצרפתית. ה׳אולואה׳ הרימה עוגן והפליגה מזרחה לאורך החוף״.

 

ואמנם לא עברו ימים רבים ושוב היינו מיטלטלים לאורך חופי צפון־אפריקה, הפעם ליד חופי תוניס. היה עלינו להיכנס לנמל תוניסאי ולבקש עזרה.

אני מצטט שוב מיומן המסע של ה״אולואה״:

״הגענו לעיר הנמל הקטנה והעתיקה סוסא, במזרחה של תוניס. שוב נתרוקנו הסיפונים. האנשים נבלעו בבטן האניה. אנו מבקשים סוכן יהודי על־פי הכתובות שהשאיר בידינו סמי כהן מאלג׳יר.

הסוכן הגיע תיכף לאחר שעלו אנשי שלטונות הנמל. הופתענו לראות עמו גם איש קשיש נשוא־פנים, זקן הדור יורד על מידותיו, לבוש שחורים ומגבעת על ראשו האציל. רב יהודי ? כן, זה רב העדה בסוסא, החכם דוד בוקובזה. עד מהרה הסתבר לנו מה טיבו של ״הטלגרף היהודי״ במגרב. מאלג׳יר יצאה השמועה לכל ערי החוף בצפון־אפריקה:

׳אניית פליטים יהודים ושמה ״אולואה״ שטה לאטה לאורך החופים והיא מבקשת מקלט ועזרה.׳ קהילת סוסא נדרכה וציפתה.

סיפרתי לרב, שדיבר עברית צחה, יפה וברורה, מקצת הקורות אותנו. הורדתי אותו אל האולמות. הראיתי לו את ספר התורה. הרב נישקו וחיבקו בחוזקה. הצגתי בפניו קבוצת נוער דתי שהיתר, בין המעפילים. הרב בירך את כולנו חזור וברך. לפני שנפרד מעלינו אמר :

׳מהיום אתפלל תפילת הדרך לשלומכם, עד הגיעכם לחופי ארצנו הקדושה.׳

בסוסא שהינו שעות ספורות. לפנות ערב הרמנו עוגן. אז נתקלנו בחוויה בלתי־צפויה לגמרי. עוד אנו מתרחקים מן המזח, והנה הגיעו במרוצה מאות יהודים והצטופפו על המזח מולנו. גברים, נשים, זקנים, ילדים ובעיקר נוער. ׳בון וויאז׳!׳ – עלתה הקריאה מן החוף. ׳שלום אחים, שלום!׳

עמדנו על הגשר ועל הסיפונים. מאות המעפילים ענו להם בהנף יד, כשעיניהם דומעות מהתרגשות״.

אריה לובה אליאב

עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות

עמוד 174

חלוצים בדמעה

אריה לובה אליאב-עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות.

חלוצים בדמעה

פחות משנה לאחר שיהודי צפון־אפריקה ליוו מרחוק את אחיהם שרידי השואה בדרכם לארץ־ישראל באניות קטנות ורעועות, והנה הם עצמם, בעזרת שליחי המוסד לעלייה ב׳, עלו על אניות כאלו והפליגו בהן ארצה, ובראש העולים אנשי תנועות הנוער הציוניות.

בהיותי במחנות ההסגר הבריטיים בקפריסין, קיבלנו חברי ואני את פני המעפילים שבאו באניית ההגנה ״יהודה הלוי״ ואחרות, אך אלה היו רק סנוניות העלייה הראשונות מן המגרב, כי ב־1948, תוך הקמת המדינה ובשנים שלאחריה, גאו והלכו גלי העלייה מצפון־אפריקה בכלל וממרוקו בעיקר. עולי מרוקו באלפיהם ואחר־כך ברבבותיהם החלו למלא את הערים והמעברות ובראשית שנות החמישים גם את מושבי העולים הראשונים אשר הוקמו ברחבי הארץ. יחד עם המתיישבים החדשים גיששו גם המושבים את דרכם החדשה האפלה. ידענו מה אנו רוצים: לקבץ גלויות, להושיב את בני ישראל על הקרקע ולעשותם לחקלאים מצליחים, אך חוץ מכך ידענו רק מעט מאוד. לא ידענו כמעט דבר וחצי דבר על המבנה החברתי והמשפחתי של העולים. ידענו כי משפחותיהם ענפות וגדולות, אך יחסי הגומלין בתוך המשפחה המורחבת היו לנו חדשים וזרים. חדשים היו לנו גם המנהגים והמסורות, הלכות התפילה והחגים ואפילו מנהגי האכילה והשתייה.

בראשית שנות החמישים עשינו אנו, המיישבים, שגיאות רבות והמתיישבים (וגם אנו) סבלנו והתייסרנו מאוד.

עם המכשולים, מדעת או שלא מדעת, שעמדו בדרכם של המתיישבים מיהודי המגרב (וזה נכון במידה לא־קטנה גם לגבי עולים באותה תקופה מארצות אסלאמיות אחרות) אמנה רק את העיקריים:

התפרקות והתפוררות המשפחה הפטריארכלית ואובדן כמעט מוחלט של הסמכו­תיות של אב המשפחה הגדולה והמורחבת שהיתה בה גם הרבה ברכה; עימות בתוך משפחת הגרעין(אבא, אמא, ילדים) שנכפה על העלייה בגלל המציאות הקשה בארץ;

קטיעת לימוד השפה הערבית, שהיתה שגורה בפי עולי המגרב וילדיהם בבתי־ הספר לכל דרגותיהם. לו הלימוד היה נמשך היתה לרבבות ילדים שפה שנייה חשובה וחיונית;

ההלם החזק ממילא של הקליטה הראשונית, שקיים אצל כל יחיד ואוכלוסייה של בני־אדם העוברים מארץ לארץ, הוגבר כאן על־ידי ה״שיבוץ״ וה״חלוקה״ של אוכלוסיית העולים למפלגות ולתנועות פוליטיות, שהיו זרות לעולי המגרב. פתאום גילו העולים שהם ״שייכים״ למפלגה פלונית ולתנועה פלמונית כמעט בעל־כורחם, ושייכות כפויה זאת קבעה לא במעט את מיקומם וישובם הגיאוגרפי, שכן הכוונה לשכונות ולמושבים נעשתה על־פי התנועות הפוליטיות.

ב־1954 הוטלה עלי המשימה של הקמת חבל לכיש. את מאות המשפחות הראשונות מעולי צפון־אפריקה ריכזנו בחורף של אותה שנה במעברות סמוכות לחבל לכיש שהיה אמור להתאכלס ב־1955.

באותם הימים אני רושם:

״במעברה הגדולה והשוקקת חרובית שבצפון החבל כבר החלו שליחי ׳התנועות, לגבש ׳גרעיני התיישבות׳. שתי תנועות פעלו שם-׳תנועת המושבים/ שכבר גילתה זה שלוש־ארבע שנים פעילות והתנדבות רבה בעבודה בין העולים, ותנועת המושבים של ׳הפועל המזרחי/ שצביונה דתי מובהק.

שתי התנועות עטו על נפשות העולים החדשים. ראשי תנועת המושבים, החילונית ביסודה, הבינו עד מהרה כי הם חייבים לסגל עצמם לחיים הדתיים והמסורתיים של העולים מארצות המזרח התיכון, והם חיפשו בקרב המתיישבים הוותיקים אנשים שומרי מסורת, שיוכלו לעבוד בין העולים. לתנועת המושבים של 'הפועל המזרחי׳ לא היו, כמובן, קשיים מסוג זה.

שתי ׳התנועות' התחרו ביניהן במרץ רב. כל אחת ידעה, כי ככל שתרבה נפשות כן ירבו סיכוייה לקבל מאתנו ׳משבצות׳ וליישב בהן את ׳הגרעינים׳. עניין ה׳גרעינים׳ היה לכאורה המשך למסורת הגדולה של ההתיישבות בתקופה שבטרם מדינה, כאשר שליחי התנועות ההתיישבותיות היו יוצאים לגולה ומשפיעים על בני הנוער להצטרף כחלוצים ל׳גרעיגי הכשרה׳. אך עתה היתה המציאות שונה לגמרי: יהודים באו באלפיהם ורבבותיהם, על זקניהם, נשיהם וטפם. הם לא עמדו כלל על ההבדלים הדקים שבין ה׳תנועות׳ ולא התייחסו למבנה האידיאולוגי של מושב העובדים. הם ידעו דבר אחד: כי עלו לארץ אבותיהם, לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

הפעולה ׳התנועתית׳ בקרב עולים אלה נשאה אם כן אופי שונה לגמרי מפעולות השכנוע וההסברה שהיו אופייניות לתנועות החלוציות בעבר. שליחי התנועות למדו מהר כי עליהם להקדים ולהעלות בחכתם את ראשי המשפחות הגדולות והחשובות. כאשר שוכנע ראש המשפחה-הלכו כל בני המשפחה אחריו.

העולים מצדם תפשו מהר כי הם ׳מבוקשים׳ וכי יש להם ׳מחיר׳.

כדי להמעיט מן החיכוך והתחרות שבין שתי התנועות וכדי שלא להרבות במריבה ובמל­חמות יהודים, הגענו לידי הבנה והסכם בלתי־כתוב, כי נשאיר את מעברת חרובית כמרחב פעולתה של ׳תנועת המושבים/ ואילו מעברת משואה במזרח החבל תישאר ל׳הפועל המזרחי׳.

לקראת העליות על הקרקע התעוררו שליחי תנועת המושבים לפעילות נמרצת יותר בין יהודי חרובית. ה׳גרעין׳ הראשון שנוצר שם היה קבוצת יוצאי מרוקו, בני הכפר בוגמז שבדרום הרי האטלס.

יהודים אלה, עבדקנים לבושי גלביות חומות ולבנות, זקניהם שחורים ועיניהם כגחלים; הגברים הצעירים חזקים ובריאים, כולל בעלי משפחות מרובות ילדים, ונשיהם לבושות צבעונים, כמנהג היהודים שחיו בין שבטי הברברים. יהודי בוגמז הגיעו ארצה מחיק תרבות עתיקת יומין; הם ואבות־אבותיהם ישבו בין שבטי הברברים, בעמקים מוריקים שבמורדות הדרומיים של הרי האטלס המכוסים בשלג עולמים, בכפרים ציוריים, שכל אחד מהם מוקף בחומת לבנים אדומות ונשלט על־ידי ׳הקסר' הוא המבצר הנישא של שליט המקום.

בני הכפרים הברברים חיו על חקלאות דלה, רובה מטעי תמרים ; אך התושבים הברברים היו גם לוחמים גאים ופרשים מצוינים. היהודים השתלבו בנוף היפה והפראי הזה במשך דורות־על־דורות, אולי מימי בית שני, והתמזגו בו להפליא. בחברה זו מילאו תפקיד מוגדר, הם היו בעיקר בעלי־המלאכה: סנדלרים, חייטים, חרשי הברזל והנחושת, צורפי הכסף והזהב, וכמובן גם הרוכלים וסוחרי הבדים הצבעוניים והתכשיטים בבזארים המוצלים שבכפרים ובעיירות.

האקלים בהרי האטלס נוטה לקיצוניות. שלג וכפור בחורף; חום מדברי לוהט בקיץ. האקלים והנוף גם הם נתנו את אותותיהם ביהודים ובלבושם. פניהם צרובי רוח, שמש ושלג, אין בהם אף סימן מרכרוכיותה של העיר: הגברים גברים כהלכה, הנשים נשים כהלכה. בבית שולט הגבר ללא עוררין. המשפחה גדולה ופטריארכלית. ההייררכיה ברורה והמשמעת חזקה. ׳החכם' של העדה הוא הפוסק האחרון בענייני דת ואישות.

על יהודים אלה פשטו עתה שליחי התנועות שלנו״.

אריה לובה אליאב

עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות

אריה לובה אליאב-עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות-סיום המאמר

חלוצים בדמעה

 

חבל לכיש יועד מלכתחילה לקלוט בעיקר את גלי העלייה העומדים להגיע לישראל באמצע שנות החמישים ואף שחזרנו גם בהקמת החבל על כמה וכמה משגיאות העבר הקרוב, ניסינו ללמוד וליישם כמה יסודות חדשים.

ראשית ריכזנו את כל מוסדות התכנון והביצוע, שבדרך הטבע מפוצלים בין תריסר ויותר משרדי ואגפי הממשלה והסוכנות היהודית ויתר הגורמים הצבוריים, תחת ״גג״ אחד. דבר זה הביא למינימום של חיכוך בין המתכננים למבצעים, שלכל אחד מהם יש, באורח לגיטימי, אינטרסים משלו, ורק עבודת צוות רצופה ו״בשטח״ יכולה להביא להסכמה ופשרה מקובלת ורצויה. שנית, העבודה המשותפת של המתכננים והמבצעים השונים העובדים בלב השטח (במקרה זה באשקלון, כי קריית גת וישובי החבל לא היו עדיין אלא בבחינת רעיונות על־גבי מפות) הביאה להפריה הדדית חשובה ביותר.

שלישית, תיכננו את החבל כך שלא תהיה ״אינטגרציה״ כפויה ״מלמעלה״ על יוצאי ארצות שונות ובנינו את הכפרים מתוך מגמה שכל אחד מהם יקלוט בני אותה ארץ מוצא או אפילו בני אזור אחד, דבר שקיווינו כי ימעיט את החיכוך והשחק הקשים מאוד בהם נכווינו כולנו, העולים והמיישבים בשנים הקודמות. בנינו את המושבים כך שכל מושב היה ״הומוגני״ פחות או יותר (מבחינת ארץ המוצא), קשור למרכז כפרי שישרת כ־8-7 מושבים בשירותים אינטגרטיביים כמו בית־ספר, מרפאה מרכזית, מועצה אזורית, בנק וכולי. במרכז חבל לכיש תוכננה עיר חדשה, הלא היא קריית גת.

האלמנט הנוסף והחדש בתכנון ובביצוע היה בהצמדת צוות מדריכים משולב ורב־תכליתי לכל מושב ומושב מהיום הראשון לקומו. צוות זה הורכב ממדריכים מקצו­עיים וממדריכים חברתיים שגרו וחיו במושב העולים בשנים הראשונות לקיומו. עם כל אלה לא נמלטו גם המתיישבים בחבל לכיש מקשיים מחבלי קליטה גדולים. במושבים החדשים נקלטו רבים מיהודי מרוקו, שהיו עירוניים מובהקים בארץ מוצאם, והכניסה לתלם החקלאות קשתה עליהם שבעתיים. גם היהודים, שבאו מסביבה כפרית בדרום הרי האטלס, הורגלו כמובן לחקלאות אחרת לגמרי.

באותם ימים אני רושם:

״יהודי האטלס שאיכלסו את עוצם, בכור ישובינו בלכיש, היו לכאורה יהודים ׳כפריים׳ והיינו סבורים שהתערותם באדמה לא תהיה כרוכה בחבלי קליטה מיוחדים, אך עד מהרה הסתבר לנו עד כמה טעינו: לא רק שאין ולא כלום בין חקלאות מודרנית ובין חקלאות שהיתה נהוגה בין שבטי הברברים, אלא יתר־על־כן, רוב היהודים שלנו לא היו חקלאים, כי אם, כדרך היהודים בגולה – בעלי־מלאכה, אומנים, סוחרים זעירים וכדומה. (ואמנם, כעבור זמן, כאשר ביקרתי בעיירות ובכפרים בדרום האטלס וטיילתי בבזארים בין דוכני האומנים וחיפשתי לפי תומי נעליים מיוחדות ואופייניות לתושבי האטלס נתקלתי לא פעם בתשובה : ׳אהה, אדוני, אין עתה סנדלרים טובים בעירנו. היו פה סנדלרים מצוינים, יהודים, אתה יודע ; אך אלה הלכו מכאן לארץ אבותיהם, ועתה אין מי שיתפור סנדלים נאים, וגם גלביות טובות קשה להשיג היום, כי גם החייטים היהודים הלכו מכאן ונדדו מזרחה לישראל…׳).

בדבר זה לפחות לא איכזבו תושבי האטלס: אם גם היו זרים לחקלאות מודרנית, לא היו זרים למלאכת כפיים ולחיים במסגרת כפרית, כמורשת שהביאו אתם ממרוקו.

כאשר הגיע תורו של מושב ׳שחר׳ בחבל לכיש להתמלא במתיישבים, ביקשנו מאנשי מחלקת הקליטה המלווים את העולים באניות ממארסיי לחיפה, כי יכינו לנו ׳גרעין׳ נוסף של יהודים מהרי האטלס להתיישבות ב׳שחר׳. ׳יהיה בסדר,׳ אמרו לנו. אך אנשי הקליטה, הטרודים למעלה ראש, לא התחבטו הרבה בבחירת האנשים. כאשר באתי ל׳שחר׳, יום לאחר שהגיעה קבוצת המתיישבים הראשונה ישר מן האניה, ראיתי כי פני המדריכים שלנו חפרו.

׳מה העניינים,׳ שאלתי.

׳בוא ותיווכח בעצמך,׳ ענו ונטלוני לסיור היכרות עם המתיישבים החדשים.

בצריף הראשון פגשנו את משפחת דהאן. אבי המשפחה היה יושב בפתח הצריף, תוהה ובוהה בנעשה סביבו, בעוד האם, אשה יפת פנים ועבת גוף, מתעסקת בכביסה בחצר. הילדים, חמישה־שישה במספר, ישבו בחצר החשופה, זרים לעולם ומלואו.

׳מאין באת, מר דהאן ?

׳מטנג׳יר, אדוני.׳

׳ומה עשית בטנג׳יר י׳

׳היה לי בית־קפה שם,׳ ענה לי, ׳האם אין כאן בסביבה איזה ויל (עיר) ? מדוע הבאתם אותי לוילאז׳(כפר), לא חקלאי ולא בן חקלאי הנני, אני רוצה לפתוח בית־קפה באחת הערים.׳

עניתי מה שעניתי, וכמובן, לא יכולתי להניח את דעתו. עברנו לצריף שני. שם מצאנו את משפחת לוי.

׳מאין אתה, מר לוי ?

׳מטנג׳יר.׳

׳מה עשית בטנג׳יר ?׳

׳בית־קפה היה לי שם.׳

בצריף השלישי, בני משפחת כהן, גם הם מטנג׳יר.

למר כהן היתה מסעדה בטנג׳יר.

למשפחת חרוש, בצריף הרביעי, היה בית־קפה בטנג׳יר.

ואילו למר בן־שמחון היה בית־מסחר לליקרים ויינות. הוא היה ספק לאניות בעיר הנמל.

זה היה חתך המתיישבים ב׳שחר׳. לא עברו ימים אחדים ובעלי בתי־הקפה מטנג׳יר החלו להניח צינורות, לעזור על־ידי הבנאים, לעבוד ביעור ואחר־כך החלו גם לעבד גינות ירק בחצרותיהם. אין לומר כי זה היה תהליך קל.

חלפו שבועות וחודשים. כפרי לכיש התמלאו לאטם. הגיעה תורה של קריית גת, ׳בירת׳ החבל. חמישים הבתים הראשונים, מבנים דו־משפחתיים, עמדו בשני טורים, מוכנים לקליטה. זמן־מה קודם־לכן פנינו לאנשי מחלקת הקליטה ובישרנו להם, כי הפעם דרושים לנו אנשי עיר. חשוב כי ראשוני המתיישבים יהיו עירוניים, שאולי עבדו בתעשייה מודרנית; יש מקום גם לבעל בית־קפה, גם לכמה חנוונים, העיקר שיהיו אנשי עיר, ומוטב עיר גדולה. קזבלנקה, למשל.

׳יהיה בסדר,׳ אמרו לנו, ואמנם הקבוצה הראשונה שהגיעה לקריית גת היתה מורכבת מעירוניים. אך יום אחד בשעת בין־ערביים התייצבנו במבואות ה׳עיר׳ וחיכינו לעוד אחת מקבוצות המתיישבים הראשונים שיגיעו עוד מעט במשאיות מנמל חיפה. היו אתנו מדריכים ומדריכות, אנשי קליטה, כמה מאנשי החבל וכן נשים מתנדבות, שהביאו עוגיות ובקבוקי משקה קר להשיב נפש עייפה מטלטולי הדרך. והנה־הנה, הגיעה אחת המשאיות, בתוך ענן אבק על דרך העפר המוליכה לאתר העיר. המשאית עצרה בחריקת בלמים לידינו.

׳כאן קריית גת י׳ שאל הנהג.

׳כן, כאן קריית גת,׳ ענינו לו.

׳טוב מאוד,׳ אמר הנהג. גברתן צעיר זינק מתאו, הלך אל מאחורי המכונית, פתח את מכסה האברזין, שלף מדרגה אחת וקרא :

׳רבותי, הגענו, תרדו למטה.׳

והנה הם יורדים: עולים ממרוקו וביניהם יהודים עבדקנים, גלביות חומות, דמויות פטריארכליות שיצאו מן התנ״ך, אברהם אבינו בזקנו הלבן היורד על־פי מידותיו, יצדק אבינו, גבה הקומה ורחב גרם ולו זקן אפור שזור כסף, יעקב אבינו, זקנו שחור ועיניו בוערות. הבטתי בהם נדהם.

׳מאין באתם ?׳ שאלתי.

׳מכפרים בהרי האטלס אנו,׳ השיבו היהודים, ׳ולעבוד את אדמת אבותינו באנו, לחרוש ולזרוע ולהוציא להם מן הארץ.׳

אלה היו מבין תושביה העירוניים הראשונים של קריית גת. לא עברו ימים רבים ויהודים אלה הלכו לעבוד בתעשיות הצעירות והחדשות שהתחילו להקים בעיר החדשה״.

במבט לאחור ממצפה ימיו של דור שלם אני משוכנע, עתה יותר מתמיד, כי סוד ההצלחה של חבל לכיש היה טמון לא רק בתכנון החקלאי והאדריכלי הטוב ולא רק בצמידות של התכנון לביצוע, אלא גם, ואולי בעיקר, בשני אלמנטים נוספים שבלעדיהם לא היה מועיל שום תכנון ויהיה זה המעולה שבכולם:

ראשית, יחסי האנוש בינינו, המיישבים והעולים. שנית, כוח העמידה, הסבל וההסתגלות של העולים למצבם החדש.

אשר לגורם יחסי האנוש הרי הוא בלט בעיקר בשנים של הלם הקליטה הראשוני. השתדלנו להקיף את המתיישבים בחגורה של אהבה והבנה לפי מיטב יכולתנו. ידענו כי חייבים לכסות על הפער בין מה שנראה לנו כעתיד טוב לעולים, עתיד של איש תחת גפנו ותאנתו, ובין ההווה של צריפונים דלים בקרקע חרבה ללא מים זורמים, ללא חשמל, ללא כבישים וללא עץ נותן צלו.

פער זה היה אפשר לגשר רק בתנאי שהעולים היו מרגישים כי אנו, ״הוותיקים״, ״המנהלים״, ״המחליטים״, איננו נוהגים בגאווה, ביוהרה, אלא הולכים אתם במקל נועם, וכי האנטנות שלנו פתוחות ורגישות יומם ולילה לנעשה בכל ישוב וישוב.

בלכיש השתדלנו לעשות זאת בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו ויחס זה הובן ונקלט יפה על־ידי העולים.

הגורם השני המכריע להצלחת החבל הוא איכותם והווייתם של העולים, רובם המכריע יהודי המגרב.

העובדה כי אחוז העוזבים את ישובי חבל לכיש (מושבים וקריית גת) הוא מהנמו­כים בתולדות ההתיישבות בישראל, היא תעודת כבוד בעיקר למתיישבים אשר הוכיחו כי הם מסוגלים ומוכנים להתמודד עם מכלול של קשיי קליטה וכי הם גמישים דיים לרכוש שפה חדשה, מקצועות חדשים, נוהגים ונוהלים חדשים, טכנולוגיות חדשות ויחד עם־זאת לנסות ולשמור על כמה מן הערכים המסורתיים היפים אשר הביאו אתם ואשר החברה הוותיקה שקלטה אותם כמעט שחקה ושברה.

דבר זה, האחרון, בולט יותר ויותר בשנים האחרונות. יהודי המגרב משתחררים והולכים מחבלי קליטה והופכים בעצמם לקולטים ולוותיקים. לאט, אך בבטחון, הם תופסים את המקום המגיע להם ביצוג הפוליטי והחברתי בלכיש (וביתר ישובי הפיתוח), ועמו הם משיבים לעצמם את ממד הגאווה המוצדקת בתרבותם ובמסורתם המקורית.

אריה לובה אליאב

עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות-סיום המאמר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר