גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו במאות הי"ז-י"ח-דן מנור- רישומיה השליליים של הגלות במישור הרוחני, החברתי והמוסרי
פרק ב׳
רישומיה השליליים של הגלות במישור הרוחני, החברתי והמוסרי
עד כה עסקנו בקטעי פרשנות שבהם כלולים יסודות היסטוריים שונים בדרכים שונות. מכאן ייסב הדיון על קטעי פרשנות המשקפים את תחושתם ותודעתם של מחברים אלה ביחס לגלות. אמנם מן המאמרים הבאים עולים לעתים הדים של תופעות ומאורעות היסטוריים שונים, אך מגמתם היא אידיאית בעיקרה, ולא היסטוריוגרפית. מאמרים מסוג זה הם בוודאי המקור העיקרי והחשוב, שממנו ניתן לעמוד על תפיסתם של חכמי מרוקו בנושא גלות וגאולה.
מחברים אחדים מנסים לעמוד על רישומיה של הגלות בהתנהגותם של היהודים מנקודת־ראות פסיכולוגית. ר׳ יהודה בן עטר תוהה על דרך הכוננות שנקט יעקב, שעה שעשו וחילותיו הולכים וקרבים לקראתו (בר׳ ל״ב ח׳). חלוקת המחנה לשנים, לדעת המחבר, אינה הדרך הנכונה לקדם את פני הרעה, שהרי אין בחלוקה זו אלא פיצול הכוחות, שעלול להקל על עשו את מלאכת הכיבוש. והדרך היעילה במקרים כאלה היא דווקא ריכוז הכוחות: ״אדרבא נראה דיותר טוב הוא אם היה מניחם כאחד שיצאו להלחם נגד חיילותיו של עשו. אמנם אם יהיו מעטים מייד יטרפום״. מכאן, לדעתו, שיעקב פעל תחת לחץ פסיכולוגי, כפי שרומז הכתוב ״ויצר לו״ (שם), דהיינו: יעקב היה שרוי בהלם ובאיבוד עשתונות: ״שצר לו מכל עבר ומכל פנה עד שלא ידע מה לעשות […] כי היה כבהול וביעתהו בלהות״.
הערת המחבר: ר׳ יהודה בן עטר, מנחת יהודה, מקנאס ת״ש. דפוס אצייג, וישלח כ״א ע״א. פירושו של המחבר כאן עומד בניגוד לגירסתם של פרשנינו הקלסיים, הרואים במעשהו זה של יעקב מעשה מחושב. ראה פירושו של רש״י לבר׳ ל״ב ט׳: ״התקין עצמו לשלושה דברים לדורון לתפילה ולמלחמה״; רמב״ן (שם): ״כי אמר אולי ינצל המחנה האחר כי בהכותו האחד יברחו״,
וכן פירש ראב״ע (שם). המחבר, הידוע בכינויו מוהריב״ע, חי בין השנים תט״ו־תצ״ג (1733-1655). ראה מ״ר ערך יהודה מ׳׳ו ע׳׳ד – נ׳ ע״א. על־פי הכתובת שבסוף מנחת יהודה סיים המחבר את ספרו בשנת תמ״ד, דהיינו בהיותו בן כ״ס. ראה דף קל׳׳ו ע׳׳ב.
ההסבר הפסיכולוגי הזה להתנהגות יעקב מתייחס גם להתנהגות היהודים בגלות, מנקודת ״ראותו של המחבר, כמובן. ולא רק בשל האלמנט האנכרוניסטי שיש בפרשנות זו עצמה, אלא המחבר קובע בפירוש שכל תלאותיו של יעקב בפרשה זו הם בבואה נאמנה לתלאותיו של עם־ישראל בגלות: ״ובלי ספק שכל מה שחלף ושטף על יעקב מצד עשו הוא בעצם מה שיקרה לנו בגלות זה המר והנמהר״. פירושו של דבר, שהתנהגותם של היהודים בגלות בדרך מבוהלת לעתים, ונעדרת שיקול דעת; ייסודה בלחץ הפסיכולוגי שמפעילה עליהם המלכות המשעבדת.
כיוצא בזה סבור גם מחבר אחר, בן דור מאוחר יותר, המצביע על הרגשנות היתרה, אשר מסתמנת לעתים באופיו של היהודי כתוצאה מלחץ הגלות. רגשנות זו מגיעה עד לחוסר מנוחה נפשית, מרוקנת את הנפש מחדוות־חיים ומשרה עליה מרה שחורה. ובכך מתממשת, לדעת המחבר, אחת הקללות שבתורה: ״ובגויים ההם לא תרגיע […] ונתן לך לב רגז […] ולא יהיה לך רחבת לב לקבל יסורין. אך יהיה לך לב רגז שתהיה קפדן ורתחן […] ובזה יהיה לך כליון עינים ודאבון נפש״. מחבר זה, שחש על בשרו את השואה של שנות תק״ן־תקנ״ב, וגם נתנסה בבדיחות ובגירושים התכופים יחד עם בני קהילתו, הבחין, כנראה, בהשפעה הפסיכולוגית שהייתה לכך על מצבם הנפשי של בני דורו.
כאן ראוי להביא גם את דבריו של ר׳ וידאל צרפתי, מחבר קדום יותר משני המחברים הקודמים, שאף הוא סבור, כי לחץ הגלות מטביע את חותמו על המבנה הפסיכופיזי של היהודי. בפירושו למזמור מ״ב, שבו הוא מוצא, בין היתר, רמזים
למציאות זמנו, הוא רואה בייסורי הגלות גורם המחולל בפנימיותו של היהודי שתי תנודות מנוגדות: א) השאיפה לנקם שמקורה ברגש; ב) הנכונות להבלגה, ששורשה בשיקול־דעת. לשתי תנודות פנימיות אלו יש השלכה על התהליך הפיזי של זרימת הדם. השאיפה לנקם גורמת להתפשטות הדם בגוף, ואילו הנכונות להבלגה גורמת להתכווצות הדם. תהליך פיזי זה נותן את אותותיו במראהו החיצוני של היהודי, בהתאם לאימרה התלמודית: ״אזיל סומקא ואתי חוורא״ [הסומק נעלם ומופיע החוורון]. על תופעה זו קובל המשורר המקראי, שאף הוא טעם את טעמה המר של הגלות: ״מה תשתוחחי נפשי(תה׳ מ״ב ו׳> כנגד תנועת ההתקבצות ותהמי כנגד תנועת ההתפשטות״.
גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו במאות הי"ז-י"ח-דן מנור- רישומיה השליליים של הגלות במישור הרוחני, החברתי והמוסרי
עמוד 34
כתיבת תגובה