פרשת תולדות-מָאַסְתָּ שָׂעִיר / קִנְאָה יָעִיר / וּבָחַרְתָּ בַּצָּעִיר-אפרים חזן-ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה

פרשת תולדות

מָאַסְתָּ שָׂעִיר / קִנְאָה יָעִיר / וּבָחַרְתָּ בַּצָּעִיר

פרשתנו, הפותחת במילים ״אלה תולדות יצחק״ (בר׳ כה, יט), מספרת בקורותיו של יצחק, אך יותר מכך עוסקת היא בתולדותיו, בקורות בניו. הנה נענתה תפילתם של יצחק ורבקה, ״ותהר רבקה אשתו״, וכבר ״ויתרוצצו הבנים בקרבה״ ודרשו בבראשית רבה סג, ו:

ויתרוצצו הבנים בקרבה, ר׳ יוחנן ור״ל, ר״י אמר זה רץ להרוג את זה וזה רץ להרוג את זה, ר״ל אמר זה מתיר ציוויו של זה וזה מתיר ציוויו של זה, רבי ברכיה בשם רבי לוי שלא תאמר משיצא ממעי אמו נזדווג לו, אלא עד שהוא במעי אמו זירתיה מתוחה לקבליה, הה״ד (תהלים נח) זורו רשעים מרחם, ויתרוצצו הבנים בקרבה, בשעה שהיתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת הה״ד(ירמיה א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשו רץ ומפרכס לצאת הה״ד זורו רשעים מרחם, ותאמר אם כן למה זה אנכי, רבי יצחק אמר מלמד שהיתה אמנו רבקה מחזרת על פתחיהן של נשים ואומרת להן הגיע לכם הצער הזה בימיכם אם כך הוא צערו של בנים והלואי לא עיברתי.

חז״ל ראו בעשו־אדום את האויב הנצחי של ישראל, הרבה מעבר למקומו של אדום ההיסטורי, המתואר במקרא ובספרות הבית השני, שם מדובר על אומה קטנה בשוליה הדרום־מזרחיים של ארץ־ישראל. מספרות חז״ל ואילך, ״אדום״ מציין מאבק בין יעקב לעשו כאחים, והמשכו בהתמודדות מתמדת בין אומות יריבות, בבחינת ״לאום מלאום יאמץ״. ״אדום״ מבטא גם שמחה לאיד לחורבן ישראל, מלווה גם שנאה תהומית הצווחת, ״ערו ערו עד היסוד״(תה׳ קלז, ז). כך לאורך הכתובים במקרא, מפרשת תולדות, שבה מכריז עשו, ״יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי״(בר׳ כז, מא), ועד זעקת הקינה, ״פקד עונך בת אדום גלה על חטאתיך״(איכה ד, כב).

כל אלה הנחילו גישה זו לספרות חז״ל, לפרשנות המקרא לסוגיה ולפיוט העברי לדורותיו. מכאן ואילך האויב המרכזי העומד כנגד ישראל הוא עשו,הוא אדום, היא מלכות רומא, היא מלכות ביזנטיון, היא הנצרות לדורותיה – למשפחותם למקומותם בשמותם״(בר׳ לג, מ), וכל שם המתייחס לאדום הופך להיות כינוי למלכויות אלה.

בפיוט הארץ־ישראלי הקדום בולטים גילויי עוינות קשים לאדום, המתגלם כדמות השלטון הביזנטי־הנוצרי, השולט בארץ ישראל, מדכא, מציק ופוגע. וכך קורא יניי:

קְנוּיֵי דּוֹד צַח וְאָדֹם // קְנוֹת קִנְיָן בְּאֶרֶץ אָדֹם

רָחֲקוּ מִגְּבוּל הָאָדֹם // עַד מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם / יָבוֹא בִּלְבוּשׁ אָדֹם.

ומבטא בכך – תוך שהוא קושר את הדברים אל סיפור הקפת אדום בדברים ב – את הסתייגותו העמוקה מאדום של ימיו, הלוא היא ביזנטיון, ומביע תקווה למפלתה על פי ישעיהו סג.

בהמשך הוא מונה את חסרונות עשו – אבי אדום־רומא, כשהוא מתייחס הן לעבר הרחוק, ״אל תגשו בגבול גוי גס גמור״, והן לאדום של ימיו, ״אל תכנסו בכנסיות כ… כל כפורים״. וברומזו לצרות הגדולות בהווה הכוללות, כפי הנראה, שריפת בתי כנסת, הוא חוזר ומדגיש: ״אל תנאצו בנואצים נכונים נתוץ נווה״. וכן, בסדרה ארוכה של האשמות כלפי הנצרות:

וּבְכֵן יֵבוֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ וְיִכָּלְמוּ

[הָאוֹ]מְרִים לְכִילַי שׁוֹעַ / הַבּוֹחֲרִים בְּשִׁקּוּצֵי תַּעַב

הַגַּלִּים לְגִלּוּל גִּלּוּי גּוּף / הַדְּבִיקִים בְּמֵת לִפְנֵי חַי

הַהוֹמִים וְשָׁטֵי כָזָב / הַוָּתִיקִים בְּרָעָה לְהָרֵעַ

[הַזְּהוּ]מִיִם בְּזִבְחֵי מֵתִים / הַחֲלוּקִים עַל צִוּוּיָיךְ

הַטְּמוּנִים בְּמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂימוֹ / (ה… י)ם לְמִיתַתּ אֱלֹהֵימוֹ.

אין ספק אפוא כי המאבק כנגד השלטון הנוצרי לא היה דומה למאבק כנגד שעבוד מלכויות רגיל, אלא לווה במאבק דתי, ולא ייפלא שהדברים מצאו מקומם בפיוטים למרכזיהם ולדורותיהם.

וכך שמונה מאות שנה אחרי יניי, אותן תחושות של מאבק דתי חריף ושל חוסר האונים מצד עם ישראל הנשלט בידי ״אדום״, וזה משעבדו ולוחצו שעבוד בלתי נסבל, ומנסה בכל דרך להעבירו על דתו בדברי פיתויים ובכוח הזרוע, גזירות ופרעות, אותן תחושות מימי קדם, חוזרות ומוצאות להן ביטוי בפיוטי התחינה שכתב רבי שמעון ברבי צמח דוראן לימי שני וחמישי, תחינות הכתובות על פי סדר הפרשות. כך עולה דמותו האימתנית של אדום מתוך שילוב בין עולם המקרא, עולמם של חז״ל, עולמם של דורות הנושאים בסבל, והמציאות האקטואלית שבה נתונה יהדות ספרד בשלהי המאה ה־14 למניינם, לקראת הגזירות והגירוש בשנת קנא וראשיתו של המאבק בפרשת תולדות. לפנינו תחינה לפרשתנו, המתארת את המאבק בין יעקב לעשו, בין יהדות לנצרות, ועוסקת בסיפור הפרשה, ובעיקר מדגישה את הברכה ליעקב, עם ישראל. מכאן הסיומת המקראית, החותמת כל מחרוזת בשורש ברך ובשם ה׳.

פרשת תולדות-מָאַסְתָּ שָׂעִיר / קִנְאָה יָעִיר / וּבָחַרְתָּ בַּצָּעִיר-אפרים חזן
עמוד 71
24/07/2026