פרק 3 – הכלכלה, המסחר והסוחרים היהודים במוגאדור -סידני קורקוס-שלטונו של מולאי עבדל אל רחמאן

שלטונו של מולאי עבדל אל רחמאן

בסוף שנת 1822 עלה על כס המלוכה מולא’ עבדל אל רחמאן(1859-1822), ותקווה מחודשת נולדה ביחסים עם אירופה בשל היותו ליברלי ובשל הבעת יחס חיובי מצידו כלפי נציגי המעצמות. פתיחותו הביאה לחתימת חוזים ולאמנות עם פורטוגל, עם צרפת, עם אנגליה ועם סרדניה בשנים 1825־1823. אלה הפיחו תקוות חדשות, למרות האתגר של תקופת רעב קשה עקב הבצורת שהצריכה יבוא גדול של גרעינים. בשנת 1825 הוא אף הוציא ופרסם ׳ד׳היר׳ (צו) כללי באמצעות הקאיד מוחמד אשש (Caïd Mohamed Achaach), ובו הוא ממליץ על ה׳דיהימי׳(בני החסות לא מוסלמים, יהודים ונוצרים), ומורה להעניק להם הגנה בכוונה להמריצם בפעילותם המסחרית (ראו הד׳היר). התברר שלא כך היה, ולמעשה עד שנת 1830 הפעילות המסחרית עם אירופה הייתה מינימלית, והנציגים האירופאים היו מעטים ובלתי משפיעים. על אף האמור לעיל בשנת 1831 סוחרי מוגאדור ביצעו לא מעט הפלגות ליעדים שונים, בעיקר לגיברלטר, ללונדון ולמרסיי, אך גם לפורטוגל ולארצות הברית. יודגש שמרוקו הייתה ארץ כמעט סגורה בפני ארצות אירופה טרם פרוץ המהפכה התעשייתית. הסולטאן עבד אל רחמן פתח מחדש את שערי מרוקו לסחר עם אירופה באמצעות ׳סוחרי המלך', שאותם הוא טיפח ושדרכם הוא פעל לנטרל את ההשפעה ההרסנית של החדירה האירופית על הכלכלה המרוקאית, חדירה שביקשה להשתלט על היבוא והיצוא של מרוקו. בתחילת שנות ה־30 של המאה ה-19 מגיעים למוגאדור סוחרים ממדינות שונות, כמו אברהם דרמון מתוניסיה, אברהם קורקוס III מהעיר אוראן שבאלג׳יריה, קרלו ג׳יו בוללי(Carlo Gio Bolelli) שנולד בבולוניה והגיע לעיר עם משפחתו, ולאון אמר המכונה 'בוז׳נח׳ שהגיע מאלג׳יריה והחל לסחור בעורות עיזים. ממרסיי הגיע שמואל ארביב, שהיה יליד טריפולי ויצרן אמבר, עם אשתו ועם חמשת ילדיו.

הערת המחבר: אברהם קורקוס III -סבו רבו של כותב שורות אלו. אברהם קורקוס מוצאו ממרקש אך נולד באלג׳יריה, לשם הגיע בעקבות אביו בענייני מסחר. באותה עת פעלו במוגאדור שני סוחרים בשם אברהם קורקוס, זה המדובר שהיה גם רב, והשני שהיה גם קונסול אמריקה, שאנו מכנים אברהם II.

בשנת 1836 היו במוגאדור שבע־עשרה חברות מסחר העוסקות ביבוא ויצוא סחורות דרך הנמל. אולם שלוש שנים מאוחר יותר מספר זה עלה לעשרים, כלומר עלייה מתונה שתימשך עד שנת 1844. הסתבר, כפי שהיה לאורך כל ההיסטוריה, שבקסבה לא היו די בתים כדי לשכן את כולם. היה זה נושא חשוב ומהותי שהשפיע על הגידול במספר תושביה הסוחרים של העיר(ראו הדיור והנדל״ן) וגרם להאטת קצב הבאים לעיר.

נתוני היבוא והיצוא בשנים 1836 ־1842 הראו שהיה איזון יפה ביניהם. בשנת 1834 שנחשבה לשנה ברוכה, הגיעו לנמל כשישים אוניות, והתקופה נחשבה למוצלחת מבחינה כלכלית, תקופה בה'סוחרי המלך׳ היהודים שלטו במסחר ללא עוררין. אולם עשר שנים מאוחר יותר המלחמה בין צרפת ומרוקו שפרצה באוגוסט 1844 על רקע מאבק השבטים ועבדל קאדר בראשם, החלה לתת את אותותיה על המסחר במוגאדור, וזה נעצר כליל למשך שישה חודשים ויותר, כשהמחז׳ן החל מערים קשיים על הצרפתים בעיר (ראו בנפרד פרק על המלחמה). עוד קודם לכן סוחרים יהודים שקיבלו הלוואות מהמחז׳ן לצורך הפעלת המסחר נקלעו לקשיים. בנוסף, המצב בוואדי נון לא היה שקט בשל פעילותו של השייח׳ ביירוק(ראו בנפרד בהמשך).

חרף המשבר הקונסול הצרפתי, דה לפורט, המשיך לשמור על קשרים עם שבטי ואדי נון העצמאיים שהתגוררו בגולימין ובסביבתה, ודרכם עברו השיירות מסודאן. הקונסול סבור היה שחשוב לשמור על קשרים מסחריים עם השייח׳ של ואדי נון. בשנים אלו למעלה ממחצית המסחר של מרוקו התבצע דרך נמל מוגאדור.

סוחרים נוספים – מרדכי אמר, משה כהן־סולאל ואליאז סמדג׳ה ־ שלושה סוחרים מאלג׳יריה שהיו נציגים של בני משפחותיהם בעיר. כמו כן, עבדאללה בן חטוש המורי, סוכנם של אנגלים ואמריקאים, בהם הסוחר האנגלי ווילשיר.

החל מאמצע המאה ה-19 ולאחר ביקורו של מונטיפיורי בעיר(ראו בנפרד) המצב החל להשתנות, ומעמדה המסחרי של אנגליה החל להתחזק בעיקר באזור הדרום ובכל החוף האטלנטי. רוב היבוא הגיע מאנגליה (פי ארבעה משאר הארצות), בעיקר כותנה, ביגוד צבאי, תה ועוד. על איכות המוצרים המיובאים ועל היריבות הכלכלית מעידה אחת העדויות, שבה מתועד ויכוח של הקונסולים לגבי איכות הסוכר המיובא. האנגלי טען שהסוכר הצרפתי עמיד יותר בפני הלחות ואינו מתקלקל ונהרס, לכן מעדיפים אותו על פני האנגלי. לעומת זאת הסדינים האנגליים נחשבו לאיכותיים יותר, עמידים ומותאמים יותר לאנשי הארץ. לגבי היצוא, היו אלה סחורות המיוצרות בחבלי השבטים שיידמה וחחה ומוואדי נון (הנושקים לאזור מוגאדור). בשנת 1832 פעלו בעיר עשר חברות מסחריות כשרק חמש מהן עשו עסקים משמעותיים שהשפיעו על כלכלת העיר. בשנה זו המצב הכלכלי מתואר כמצב טוב, שממנו נהנו גם תושבי הסביבה שהביאו את סחורותיהם ותוצרתם לעיר. לצרפת ייצאו בעיקר עורות עיזים שהיו משווקים בשפע,

לעומת מוצרים כמו גומי ושקדים בעלי נפח קטן ועלות גבוהה. חלק מהסחורות הגיעו ללונדון ומשם יוצאו לשבדיה, לדנמרק ולהולנד. לפיכך נראה היה כי המסחר הצרפתי קטן יותר מזה האנגלי.

מדו״ח של הקונסוליה האנגלית משנת 1834 עולה שלנמל הגיעו 47 אוניות, בהן 31 מסרדיניה, שלוש מטוסקנה, שש מאוסטריה, שתיים מצרפת, אחת מארצות הברית, אחת מאנגליה ואחת מפורטוגל. בסך הכל הן פרקו 7,456 טון סחורה. לנמל סאפי הגיעו באותה עת רק שבע-עשרה אוניות ולמזגאן 35 אוניות. מוגאדור שמרה באותה תקופה על העליונות שלה כנמל הראשי של מרוקו.

עשר שנים מאוחר יותר עלה מספר החברות המסחריות בעיר לכשמונה-עשרה עד עשרים ולהן היה היתר מאת הסולטאן מולאי עבד אל־רחמאן לעסוק במסחר עם ערי אירופה. אולם עקב עליית מחירים חדה בשווקים המקומיים, ירידת ערך המטבע וחובות נצברים למכס, רוב הסוחרים נקלעו לקשיים. הקונסול הצרפתי דה לפורט(De Lapporte) דיווח שסוחרים מהקסבה חייבים כספים רבים לסולטאן. הסולטאן היה ער למצב ועשה כמיטב יכולתו להקל על הסוחרים, בעיקר על אלו הנמנים עם ׳סוחרי המלך/ שלהם ניתנו הקלות רבות, עד כדי דחייה ארוכה של תשלומי החובות לאוצר המדינה ואפשרות לצבור חובות נוספים.

על מנת לחזק את מעמדם, בספטמבר 1840 בעלי הנתינות הצרפתית ובני חסותם ביקשו להתאחד והקימו ועד סוחרים, וגם מילאו תפקידי קונסול או תפקיד אחר בעיר, וביניהם יהודים כמו יהודה סננס, שלום ועדי דלואנטה, לקייה אמזלאג שייצג את חברותיהם של שאול כהן־סולאל ואברהם קורקוס.

פרק 3 – הכלכלה, המסחר והסוחרים היהודים במוגאדור -סידני קורקוס

עמוד 48