משה עמאר-מאמרים ופרסומים-ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו-מועצת הרבנים במרוקו ומועצת הרבנות הראשית בישראל

מטרות הכינוסים

רבים ראו בהקמת מוסד הרבנות הראשית בישראל, מאורע לאומי היסטורי חשוב, היו שהשוו זאת לייסודה של הכנסת הגדולה בתקופת שיבת ציון. ורוב העוסקים בהכנות להקמתה, הביעו תקוותם שמוסד הרבנות הראשית ימלא את תפקידו ההיסטורי בחיי האומה המתחדשים, יתמודד עם הבעיות המשפטיות וההלכתיות שהתמורות התרבותיות מעלות לדיון, היתה תקווה שמוסד זה יהפוך למרכז הרוחני הגדול של העם היהודי בארץ ובפזורה, מעין בית הדין הגדול שהיה בלשכת הגזית. הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי״ה) בדבריו ב׳ועידה לסידור הרבנות הראשית בארץ ישראל׳ השיב לאור משאלותיהם של חבריה, ואמר בין היתר:

במהלך המשפטים ידוע הדבר, שהוא מחולק לשני יסודות עיקריים:

דינים ותקנות. בצורה של דין אי אפשר לנו לשנות שום דבר מהמשפטים הקבועים לסדריהם. אבל בתור תקנות יש חופש לחדש ולתקן מה שמוצאים בתי הדין בהסכמת הרבים לתקון העולם ובכוונה לשם שמים. הרבה תקנות גדולות תקנו חכמי דור ודור, לבד מהקדמונים התנאים והאמוראים, גם בתי הדין מאוחרים, הגאונים וכו׳. בחיינו הלאומיים החדשים בארץ ישראל, יהיה לנו בודאי לפעמים צורך גדול לתקן תקנות גדולות. שכל זמן שתהיינה מוסכמות מרוב חכמי ישראל המומחים לרבים, ומקובלים אחר כך על הקהל, יהיה להם כת של דין תורה.

מדברים אלו משמע לכאורה שדעתו של הרב קוק היא שאכן מוסד הרבנות יענה במידת מה על הציפיות שתולים בו וכי ניתן יהיה לתקן תקנות בנושאים מסויימים. אולם ייתכן שדבריו נאמרו כמס שפתים בתגובה לדברי הדוברים שקדמו לו, שדרשו תיקונים וחידושים, הן במבנה בתי הדין והן בצורת הפסיקה, כדברי מר נורמן בנטוויטש יו׳׳ר הוועידה המכינה, בפתיחת דיוני הוועידה: "ההוראה צריכה להתבסס על מסורות מורי הוראה הגדולים אך באותה שעה צריכה גם להיות מתאימה לרעיונות הצדק והיושר שבזמן הזה״. ובדבריו רצה הרב קוק לטעת תקווה בלב הרוצים בהקמת מוסד הרבנות, ומנגד להרגיע את אלה החוששים או המתנגדים להקמתו שדרשו מערכת משפטית אזרחית הפוסקת בכל התחומים.

 הערת המחבר:עובדה היא שבתקופת כהונתו של הרב קוק, לא תוקנו שום תקנות משמעותיות. ואפילו בעיית ירושת האשה והבנות שעמדה על הפרק מהרגע שדובר על הקמת מוסד הרבנות לא הוכרעה, ראה מורגנשטרן, רבנות, עמי 185-193, פרוטוקול מדיוני אסיפת הועד הלאומי על סמכויות הרבנות, שאלת הירושה ושאלות אחרות הועלו בפי רוב הדוברים. ורובם שללו מתן סמכות בלבדית לרבנות הראשית אפילו לדיני אישות. ונשאלת השאלה האם זו היתה דעתו באמת של הרב קוק או שמא אימץ דעה זו מאימת הקנאים? והדבר טעון עיון, וראה להלן ליד ציון הערה 49.

במועצת הרבנים במרוקו, בפתיחה לכינוס הראשון הגדירו הרבנים חברי בית הדין הגדול את מטרות הכינוסים, בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים:

• טהרת ההלכות בדינים ובמנהגים אשר אינם בשוה בערי מארוק.
• תקנות והנהגות לפי המצב, לטובת הדת והיהדות ולטובת החיים.

המטרה הראשונה היתה אפוא לאחד את המנהגים הקיימים בעניינים שונים, בין בדיני אישות ובין בענייני הלכה, כמו גם בדיני טרפות. ויתכן שבצירוף "טהרת ההלכות״ התכוונו, שבעת שמאחדים מנהגים יבדקו את מקורותיהם, כדי שיתקבל המנהג המבוסס ביותר במקורות ההלכה. והמטרה השניה היתה לתקן תקנות חדשות שבאמצעותן יפתרו את הבעיות המתעוררות, אם בדרך של אימוץ דעה בהלכה והפיכתה לתקנה אחידה המקובלת על כולם, או בדרך של חידוש הלכה.

המשתתפים הקבועים בכינוסים אלו היו חברי בית הדין הגדול, אבות בתי הדין בעריה השונות של מרוקו, ולכל כינוס הזמינו כמה רבנים נוספים על פי העניין.

הוכן תקנון דיון לכינוסים אלו, ובו נקבעו: הזכאים להשתתף בדיונים, נוהלי העלאת הצעות לדיון, דרכי ההכרעה וקבלת ההחלטות. על פי רוב נפלה ההכרעה בהצבעה גלויה, כשכל קולות המשתתפים שווים בערכם, ללא מתן משקל יתר לקולו של פלוני או אלמוני, בגלל חכמתו, גילו ותפקידיו. מאחר שההחלטות התקבלו לאחר דיון פנים אל פנים, הרי חל עליהן הכלל של ״אחרי רבים להטות״(שמות כג, ב) והן חייבו את כולם. הזמן המוקצב לדיון בכל סוגיה הוגבל, ומאחר שכל משתתף הכיר את הבעיות מעבודתו בבית הדין ולכל אחד מהם ניתנה רשימת הנושאים העומדים לדיון והתקנות המוצעות, היתה לכל משתתף אפשרות להתכונן לדיון ויכולת לגבש עמדה. הרבנים היו מודעים לכך, שכמעט אין אפשרות להגיע להכרעות במשא ומתן הלכתי מייגע ובשכנוע הדדי. שכן למרות החשיבות שבדיון ארוך ומפרה, הרי התועלת המעשית ממנו קטנה, לסברות בעד ונגד אין סוף, וכמעט לכל דעה אפשר למצוא סברה ונימוק בספרות הפוסקים, דבר שיקשה על דרכי ההכרעה, ואולי אף ימנע אותה. מה גם שנדונו נושאים מרובים. כפי שביטא זאת רבי שאול אבן דנאן שכיהן בתקופה זו כסגן הרב הראשי, בדבריו להצעה הראשונה בכינוס הראשון:

הערת המחבר: נימוק זה עצמו עמד לפני רבינו יוסף קארו, כשרצה לחבר את השו״ע, לכן קבע לעצמו דרכי ההכרעה בצורה טכנית, לפסוק כדעת שנים מתוך שלשת הפוסקים הגדולים שהם הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש. ראה הקדמת ר״י קארו, בית יוסף, טור אורח חיים.

איך שיהי, לא עת עתה לברר ההלכות על פי הדין במשא ומתן של קושיות ותירוצין. רק זאת מטרת האסיפה, לגמור את הדין הצריך תקון לפי המצב בנחוץ לו על פי תקנה מחלטת. וכך היא דרכה של האומה הישראלית מיום שחרב בית המקדש ועד עתה, דור אחר דור. רבותינו הראשונים מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת, אף נגד משפט ברור. והכל שריר ובריר וקיים על פי תורתינו הקדושה, כידוע ומפורסם למעלתכם.

משה עמאר-מאמרים ופרסומים-ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו-מועצת הרבנים במרוקו ומועצת הרבנות הראשית בישראל

עמוד 25