מורשת יהדות מרוקו

הרב אסולים הי"ו

ב״ה ישנה היום התעוררות גדולה בקרב אחב״י לשוב למקור מחצבתם, בכלל, ובפרט אצל אחינו הספרדים לחזור לשרשיהם. אנחנו שלמדנו בישיבות אשכנזיות, להם אנחנו חייבים הכרת הטוב, וכאן להזכיר את הרב זיידל סעמיאטיצקי ז״ל שהיה הראשון שבא למרוקו בשנות ה 05, ולקח תלמידים יקרי ערך לישיבת הרב משה שניידר זצ״ל בלונדון, ורובם ככולם ב״ה משמשים כיום רמי״ם ומשפיעים בארץ ובתפוצות, וכן הרב קלמנוביץ זצ״ל מישיבת מיד ניו יארק, ויבלח״ט הרב שמאי צהאן שליט״א מישיבת סנדרלנד, והרב גרשון לבמאן שליט״א

יש לצערנו התמרמרות מסויימת אצל עולם בחורי ישיבה המתדפקים על ישיבות אשכנזיות ונענים בשלילה, בגלל השיטה שלא להרבות ספרדים בישיבות אשכנזיות, חושבני שאין צורך וגם ללא תועלת לחקור ולהעמיק, אבל דבר אחד ברור: שהבחורים האלה יתדפקו על דלתי הישיבות הספרדיות, וככל מה שיתרבו הבחורים הרציניים והחשובים, אזי רמת הישיבות תעלה מעלה מעלה ולא יצטרכו שיסתכלו עליהם ״מלמעלה למטה״, אלא ויגבה ליבו בדרכי ד/

ואותו סיפור שהביאו מהחתן הספרדי שהתחתן לפי כתובת ומנהגי אשכנז, לא יוכל לקרות להבא, כי אדרבה הבחור ההוא יחזור להיות גאה במנהגו ושימור ערכי אבותיו ורבותיו נ״ע, זהו טבעה של העדה הספרדית, לא יודעת ללחום ולא מסוגלת לשנות אופיה העדין נפש, הביישן והבורח מהמחלוקת. לעומת זאת אחינו האשכנזים הוכרחו ללחום לאורך כל הדורות בגלל הרדיפות וכמאתיים שנים האחרונות כשהגיע ההשכלה והריפורמה רבים חללים הפילה וגדולי רבותינו ובראשם מרן החתם סופר זצ״ל יצאו במלחמה נגד כל הכיתוב המסיתים והמדיחים למיניהם.

תורת חכמי מרוקו הגיע הזמן שנאמץ לנו שיטת הלימוד הספרדית ־ קריאה מדוייקת ומדוקדקת, שוא נח ונע, ביטוי כדבעי, ע׳ ק׳ צ׳ וכו׳ טעמי המקרא, וההפטרה והו׳, לימוד גפ״ת, כפי שלמדו במרקיש, פאס, מקנאס ושאר ערים, גירסת הגמרא עם ניגון, פשט בלי נושאי כלים ואח״כ רש״י ותוס׳ ומפרשים, לימוד המסקנא הלכה למעשה, הטור וב״י ושו״ע, ונושאי־כליהם.

הכתב הספרדי

כמעט ונשכח לגמרי ממנו, וכמעט אין מי שיבין כתב חצי קולמוס (הנקרא ״טעלליק^,,) שהיה נהוג במרוקו, זכורני שבמרקיש היה מוקדש יום ששי לכתיבה. הבה ונחזיר הכתב הזה למקורו, שכל אחד יידע לכל הפחות לקרותו ולהראותן לבניו ונכדיו.

הגלימא דרבנן

הגיע הזמן שהרבנים הי״ו המשמשים היום במשרות חשובות, שלכל הפחות בשבתות וימים טובים ילבשו, ״זוכא והתרבוש״ הרבני, דיברתי עם הרבה רבנים וכולם אומרים שאם נלבוש המלבוש הזה יצחקו עלינו, שזה מלבוש ערבי. אין לאף אחד על מה לצחוק, למה אין אנחנו לועגים ח״ו למלבוש הרבני האירופי או החסידי? חלילה, זה מלבוש שרבותיהם לבשוהו, בשבתות וימים טובים ואל תטוש תורת אמך, גם אנחנו צריכים לראות במלבושים הללו ״גלימא דרבנן״.

זכורני במרקיש, איך המלבוש הזה עורר בנו יראת כבוד לחכמי התורה

חזקו ואמצו ואזרו חיל להפיץ הלאה תורת רבותינו נ״ע ונזכה יחד לראות בהרמת התורה והחזרת עטרת ספרד ליושנה.

יהי רצון שיתקבלו דברים אלה לרצון בפני מלכים, מאן מלכי רבנן, ונזכה בע״ה לראות את כל מנהגינו חוזרים ומתקיימים במילואם, וזכות רבותינו ואבותינו נ׳׳ע תעמוד לנו לראות בבנין אפיריון בב״א

ישר הלוי ס״ט ץ

מחוך קונטרס ״אולוח המערב״ שבט חשנ״ג. הלב ישר לוי שליט״א ח״ח ורב בלונדון, אנגליה, יליד העיר מרקש, מרוקו.

חינוד ילדים לאור רבותינו חכמי המערב זיע״א

מדוע זכה הרב טולידאנו שצאצאיו הולכים בדרכי התורה ?

מדי ערב שבת, בסמוך לכניסת השבת, היה הרב רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל, רב העיר מכנאס, עובר בשוק מדוכן לדוכן, ומזרז את המוכרים לסגור ולהספיק להתכונן לשבת, כשבידו החזיק פעמון…

וכתב המשנה ברורה (או״ח סימן רנן), כאשר אדם מודיע על כניסת השבת – ״ואשרי חלקם כי הם מזכים את ישראל לאביהם שבשמים ויזכו עבור זה המתחזקים תמיד במצוה זו, לבנים גדולי תורה.

הרב טולידאנו זצ״ל הקדיש את רוב זמנו לציבור – הן בישיבתו בבית הדין ובתקנות העיר, והן במלחמתו בבית הספר ״אליאנס״ בעיר מכנאס, שלצערינו הרב לא הצליח לסגרו, אולם הקים תלמוד תורה בתנאים גשמיים כשל ה״אליאנס״, ובו זכו ללמוד קרוב לארבע מאות ילדים מבני העיר ומהכפרים, ואשר מהם יצאו עשרות ממורי ההוראה בישראל. הצדיק – הרב טולידאנו ״עשה הסכם״ עם הקב״ה : אני אדאג לבניך, ואתה תדאג לבני …

בנחת עם הילדים

פעם אחת הגיע הצדיק רבי מאיר אבוחצירא זצ״ל המכונה ״בבא מאיר״, בליל הסדר לביתו, ומצא שולחן ערוך וכל בני המשפחה מסובין וממתינים לו שיתחיל את הסדר. לפתע, אחת מהילדות הקטנות החלה לבכות… נכנס הרב לחדר להרגיעה, אולם היא מיאנה להרגע, שהה הרב עמה בחדר כשעה וחצי, עד שנרגעה לחלוטין, ורק אז נכנס הרב להתחיל בעריכת הסדר. (עונג שבת מסי 1319 עמוד 17).

סבלנות בחינוך

אף על פי שילדיו של רבי מסעוד אדרעי זצ״ל המכונה הצדיק ״מראש פינה״, ״שובבים״ היו – לא הרים עליהם הצדיק את ידו מעולם ולא כעס כלל. כאשר היה מבחין במעשה שאינו ראוי אצל אחד מילדיו הקטנים היה מתבונן בו במבט חודר, וזה הספיק. הילד היה משפיל את עיניו בחרטה ולא שב עוד לעשות את אותו מעשה.

פעם אחת, בנו היה הולך עמו בדרך, ורבי מסעוד היה מנצל את הזמן המשותף ומלמד את בנו כיצד יזקוף ראשו ועד כמה. לא יותר מארבע אמות, מפני הגאווה. כשהיה בנו של רבי מסעוד כבן שבע, קרה מקרה בו ישב לצדו של אביו בזמן שהיה עסוק בקבלת קהל. בקש רבי מסעוד מן הילד שינצל את זמנו ויקרא בספר ״חק לישראל״. הבן סרב לבקשת אביו, ולא רצה בשום פנים ואופן לקרא מן הספר…כאשר בקש ממנו אביו בשנית, קם וברח מן המקום… חנוך ילדיו היה בראש מעיניו של הצדיק וקדם לכל . על כן, קם רבי מסעוד ממקומו, בקש את סליחת הנוכחים והחל ללכת בעקבותיו של הבן כשהוא משדלו לקרא מתוך הספר. ראה הבן את מסירתו של אביו, לא רק שלא כעס עליו והענישו על חציפותו, אלא הלך אחריו במסירות ושדלו ללמד, עצר על מקומו והמתין. הוא השתוקק לרוץ ולשחק עם חבריו, ברם מול מבטו האוהב והמבקש של אביו לא יכול היה לעמוד… לבסוף, הסכים לשבת וללמוד… שבו רבי מסעוד ובנו אל המקום שממנו ברח הילד, התישבו יחדו ופתחו את ספר הלמוד אל מול מבטם המתפעל של קהל הנאספים, אשר נוכחו במידת סבלנותו הרבה.

נוסח נדלקת נר חנוכה כפי שכתב כמוהר"ר יוסף משאש זצוק"ל בספרו " נר מצוה "

הרב אסולים הי"ו

תפלה זו בכוונת הלב: לבש״ע הנה אנכי בא לקיים .מצות הדלקת נד חנוכה לתקן את שרשה במקום עליון, ויהר״ט יאו״א, שיהיה עתה עת רצת לפניך, להיות עולה מצות הדלקת נ״ח לרצון לפני כפא כבייך, להאיר פני קדשך אלינו ואל עמך צאן מרעיתך, הנפוצים כארבע כנפות הארץ, לחפיר לב האכן מבשרנו, ורוח נכון חדש כקרכנו, לעשות רצונך כרצונך תמיד כל ימי חיינו, והשפיע עלינו אורה ושמחה לאור כאור החיים, כי אתה תאיר נרי ה^, אלהי יניח חשכי, שלח אורך ואמתך חמה ינחוני ליראה ולאהכה את שמך, וככה פגולת הדלקת מאורות נ״ח, תחכמנו כאוד תורתך אנחנו וזרענו וזרע זרענו כרכר האמור מפי כבודך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה׳ מעתה ועד עולם, כזכות מתתיהו כהן גדול ובניו, בנצח חורך הראנו נפלאות ובאורך נראה אוד, והאר פניך על מקדשך השמם, והיה לעת ערב יהיה אור, ותחזינה עינינו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנודה זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרותיה עליה, שבעה ושבעה מוצקות לנדות אשר ראשה, ומלך כיפיו תחזינה עינינו, אכי״ר. ויהי נועם וכוי יהו לרצון אמרי פי ופו/ ואני תפלתי וכו'

ואח״ב יברך בכוונה ובנעימה

ברור אתה ה׳ אמ׳יה אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנכה.

ברור אתה ה׳ אמ״ה שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

בליל א׳ מוםיףן,  ברכת שהחיינו, ואם שכח, יאמרנה בכל לילה שיזכור

ברור אתה ה׳ אמ״ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה…..

נר מצוה – דף סא

ואח״כ מדליק בליל א׳ נר א׳ מצד ימין. ובכל לילה מתחיל בנוסף

ואחייב אומר

הנרות הללו אנו מדליקין, על הנסים ועל הפרקז, ועל הגבורות, ועל התשועות ועל הנפלאות, ועל הנחמות, שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה על ידי כהניר הקדושים, וכל שמנת ימי חנוכה הנרות הללו קדש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד כדי להודות לשמר על נסיר ועל נפלאותיך ועל ישועתיר.

ואח״ב אומר מקראי קדש אלה, שהם ר״ת יאוזדונה״י ה׳ צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה. אלהים צבאות שוב נא הבט משמיה וראה ופקוד גפן זאת. הודינו לך אלהים הודינו וקרוב שמך ספרו נפלאותיך. דמינו אלהיט הפדיך בקרב היכלך.

ואתה ה^, אלהים צבאות אלהי ישראל, הקיצה לפקוד כל הגויים

אל תחון כל בוגדי און פלה. נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים קדוש משכני עליון. הושיענו ה׳ אלהינו וקבצנו מן הגויים להודות לשט קדשו להשתבח בתהלתך.

ה׳ אלהים צבאות השיבנו האר פניך ונושעה.

יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה׳ צורי וגואלי.

ואח״כ אומר מזמור שיר חנוכת וכו' ואחריו אומר ז״פ פסוק ויהי נועם ואח^״כ יושב על שלחנו אל מול פני המנורה, ואוכל ושותה ושמח ונוהגים לעשות ב׳ תבשילין בכל סעודות ח׳ ימי חנוכה, ומספר לבני ביתו את כל מעשה ה׳ הגדול אשר עשה לאבותינו ולנו בימים ההם בזמן הזה……

חנוכה

זמז הדלקת נרות חנוכה

א.   נוהגים להדליק נרות חנוכה מיד בצאת הכוכבים כדעת מרן השו״ע. ולא בשקיעת החמה. ויש בזה משום זרזין מקדמין למצות ואם עבר זמן מה, יכול להדליק עד הבוקר בברכה, ואם עבר כל הלילה ולא הדליק, אין לו תשלומים ביום שלמחרת, אלא יגמור וידליק בשאר לילות כרגיל.

כ״כ מרן בשו״ע (או״ח סי׳ תרע״ב סעי׳ אי), וכך היה המנהג במרוקו כמו שכתב הרב שופריה דיוסף בירדוגו (או״ח חנוכה סי׳ בי), וכ״כ מורינו הרב שמש ומגן (ח״א, באו״ח סי׳ לאי לבי), וז״ל ומעתה צריכים אנו להחזיק במנהגינו להדליק אחר צאת הכוכבים כדעת מרן וכסברת הגאונים, וכבר כתבתי דמי שידליק קודם הזמן לדעת מרן דלא יצא והוי ברכה לבטלה, עכ״ל. וכ״כ בנהגו העם (חנוכה), וכ״כ בספר לקח טוב פינטו (עמי קי״ט). וכתב הרב עלי הדס (פרק טז׳ אות גי), שכך המנהג בתוניס.

ב. אין לבטל זמן הדלקת נר חנוכה עם סוף השקיעה כפסק השו״ע, בשביל קביעות שיעור תורה, לאנשי ארץ ישראל, שהרי מדליקים בחוץ משום פרסומי ניסא, אבל אנשי ח״ול שמדליקים בתוך ביתם, לא יבטלו את קביעות שיעור התורה ברבים.

כ״כ מרן בשו״ע (או״ח סי׳ תרעב ס״א). וכתב הגר״י משאש בספרו נר מעוה (עמוד נח), וז״ל אמנם אם אינם מובטחים לחזור ללימודם ואפילו מקצתם ואפילו אחד מהם הדעת נוטה שאין לגרום בטול תורה ואפילו אחד בשביל קדימת ההדלקה. ואף שכתב המגן אברהם (סק״ח), בשם רש״ל והב״ח ז״ל ואפילו ללמוד אסור, ואפי התחיל ללמוד פוסק משהגיע זמנה ע״ש. ומשמע דמירי גם האידנא. מ״מ נוכל לומר דהיינו דוקא ליחיד הלומד בביתו דיכול לעשות המעוה בזמנה ויחזור ללמודו. לא כן יחיד הלומד עם רבים במקום אחר שאם ילך להדליק לא יחזור למקום קביעותו, גם הם יודו דלא מבטלינן מלימודו עם רבים שהיא מעוה רבה, וכוי ובהמשך הרב תולה שכל ההיתר הוא מפני שמדליק בתוך ביתו. אבל עכשיו בארץ שרובם מדליקים בחוץ וכמו שכתב הגר״ש משאש זע״ל בשו״ת שמש ומגן (ח״ד בהשמטות אות וי), וז״ל ואמנם היום שזכינו לגור בארענו, ראוי לנו להשתדל להחזיר עטרה ליושנה להדליק בפתח הסמוך לרשות הרבים למי שגרים בקומה אי ובי ע״כ, אז ידליקו ולאחר מכן ימשיכו בלימודם, כפסק הש״ע (סימן תער״ב), שפסק כהרמב״ם, שמדליקין בסוף השקיעה לא מאחרין ולא מקדימין.

כב

הרב אסולים הי"ו

ג. באולמות או בכינוסי רחוב, אחר אמירת דברי תורה, מדליקים נרות בברכה.
כתב הגר״ש משאש זצ״ל שנוהג להדליק בברכה בהדלקת החנוכיה ברחובה של עיר המאורגן על ידי חב״ד, כמובא בשו״ת שמש ומגן (ח״ג סימן לג), וז״ל תמיד אני מוזמן על ידם (חב״ד), להדליק ולומר דברי תורה על הקהל, וגם אני מדליק בברכה, ואני אומר להם קודם שכל מי שאין לו חנוכה בביתו שיכוון לצאת בברכתי, ויש הרבה מדור החדש שאין להם חנוכה לגמרי. גם יש בזה כל הטעמים הנאמרים בביהכ״נ שכתב מר״ן ז״ל להדליק בברכה. א. משום אורחים, וכמ״ש בב״י. וגם משום פרסומי ניסא כמ״ש מר״ן בשו״ע. וגם זכר למקדש עולמים לפרסם הנס שהכל מתקבצים שם, כמ״ש הליכות עולם וכוי, וגם כאן מתקבץ קהל גדול הרבה יותר ויותר מביהכ״נ ד׳ והי פעמים וברוב עם הדרת מלך עי״ש.
ד. מי שאנוס ויוצא מביתו עם אשתו, קודם הפלג, ויחזור מאוחר, כיצד ינהג? (א) אם הוא מדליק בתוך ביתו, שיחזור ידליק.
(כ) אם מדליק בחוץ, ידליק בלא ברכה ויוסיף יותר שמן שיעור שיידלק מחצית השעה אחר צאת הכוכבים.
(ג) אם יוצא מביתו מפלג המנחה עם אשתו לא יברך מפני שיש מחלוקת הפוסקים וספק ברכות להקל

(א) מי שנוסע עם אשתו מהעיר קודם פלג המנחה להתארח אעל הוריו, וחוזר מאוחר ומדליק בפנים אזי זמן הדלקה כל הלילה ולא עד שתכלה רגל מן השוק, כי העיקר בשביל בני הבית שיראו הנרות דולקים ואם כן ראוי להדליק אחר שיחזור לביתו מאוחר ולא ידליק קודם פלג המנחה שהוא יום גמור, ראה שו״ת שמש ומגן (ח״ג סימן נו אות זי).

(כ) כך כתב בשו״ת שמש ומגן (ח״ד בהשמטות אות וי), שראוי להחזיר עטרה ליושנה ולהדליק בחוץ.

(ג) כתב הרב בשו״ת שמש ומגן (ח״א סימן לא), ואם הדליק קודם עה״כ לדעת מר״ן ז״ל, לא יועא ידי חובה וממילא הוי ברכתו לבטלה, זולת אם הוא טרוד, ובסוף התשובה כתב הרב לענין הברכה, אזי הוי מחלוקת הפוסקים אם יברך או לא, עיין ברכי יוסף וכף החיים דחולקים בזה !מפלג המנחה{, וספק ברכות להקל וזהו להלכה ולמעשה.

ה. המנהג שהמדליק בבית הכנסת היה רב הקהילה החזן או השמש.

כ״כ בספר כתר שם טוב שכן המנהג בלונדון ואמשטרדם (הולנד). ובמרוקו היו נוהגים שהשמש מדליקם. וכנראה שכך נהגו ברוב המקומות. וכ״כ בקורבן מנחה לר״ב אסבאג זע״ל (פרק ס״א סעי׳ ו), וכך אמר לנו הגאון רבי יהושע מאמאן שליט״א שכל מקום שנהג ברבנות במרוקו הוא התכבד בהדלקה.

ו. אין מנהגנו להדליק את החנוכייה בשחרית בבית הכנסת.

כך מובא בספר נהגו העם (חנוכה אות ג). וכן נהגו בכמה ערים במרוקו ובהם צפרו, ראבט, סאפי, מראכש, שלא להדליק בשחרית (הגאון רבי יהושע מאמאן שליט״א שכיהן רב בערים אלו). וכן בעיר פאס, ותפילאלת (מהגאון הרב יוסף שרביט שליט״א). אומנם יש שנהגו להדליק נר חנוכה בשחרית בלא ברכה. כך נהגו יהודי תוניס. וכך גם המנהג של יהודי לוב להדליק גם בשחרית משום פרסומי ניסא (הגאון רבי ציון בוארון שליט״א). וכתב בספר זה השולחן (ח״א עמוד פב), שאין מנהגם בערב להדליק חנוכייה בבית הכנסת אלא בתפלת השחר בלי ברכה. ונהגו כן על פי הרמב״ם (פ״ג מתמידין ומוסיפין).

שמנים ופתילות הכשרים להדלקה

א. המנהג שבכל ערב, הנשים טוות בידם צמר גפן להדלקת הנרות.

כך כתב הכלבו (סימן מד), נהגו לחדש הפתילות בכל לילה זכר למקדש שהיו מחדשים אותם בכל לילה אל מנורת המאור עכ״ל. ראה בספר וזאת ליהודה טולידאנו (סימן קמה), וכן נהגו באולדמנצור (מפי בתו של רבי כליפה אלמליח), וכן המנהג במראכש (הגר״מ אוחנונא שליט״א). ולשיטתנו שמחליפים כל יום הפתילות

א״א להגיע למכשול שכתבו האחרונים, דיש חשש שיתבלבל וידליק בפתילה של נר החיוב את הנר של ההידור ביום שאחריו, שבכך מוריד במצוה.

ב. כל השמנים והפתילות כשרים להדלקת נר חנוכה. ומנהגנו להדליק בשמן זית בלבד שהוא מצוה מן המובחר.

כדאיתא במסכת שבת (דף כג.), א״ר יהושע בן לוי כל השמנים כולן יפין לנר ושמן זית מן המובחר, אמר אביי מריש הוה מהדר מר אמשחא דשומשמי אמר ודאי משך נהוריה טפי, כתבו התוספות דנראה דנר חנוכה קאי וכ״כ המרדכי, המאירי (שם), וכתב מרן בשו״ע (או״ח סי׳ תרע״ג סעי׳ א), דכל השמנים והפתילות כשרים לנר חנוכה וכוי. וכתב שם מור״ם (בשם המרדכי, כל בו, והמהרי״ל). ומיהו שמן זית מצוה מן המובחר וכוי, עי״ש. וכ״כ הגר״י משאש זצ״ל בספרו מנחת יוסף עה״ת (חלק א׳ פרשת וישב עמי 177), דכל השמנים כשרים, ומ״מ שמן זית מצוה מן המובחר זכר לנס שנעשה בשמן זית. ועי״ע בנר מצוה (עמי ס׳ אות די). וכתב ר׳ ברוך אסבאג זצ״ל בספרו קרבן מנחה (הוצאה בערבית עמי פג׳ פרק ס׳ סעי׳ גי), שאם הוא עני ואין לו כסף לקנות שמן זית לכל הימים, יקנה ליום הראשון שמן זית ולשאר הימים ידליק נר חובה בשמן זית ושאר נרות בשמנים אחרים זולים יותר. וטעם לדבר אמרינן בגמרא (שבת כג:), הרגיל בנר חנוכה ונר שבת הויין ליה בנים תלמידי חכמים ופירש רש״י דכתיב (משלי ו, כג), כי נר מצוה ותורה אור על ידי נר מצוה דשבת ודחנוכה בא אור התורה.

סדר ההדלקה והברכות

א. נוסח הברכה הוא ״להדליק נר חנוכה״, ובמרוקו יש שנהגנו לברך ״נר של חנוכה״.

ידוע ומפורסם המחלוקת בדין ברכת הנרות בחנוכה. וגירסת מרן השו״ע (סיי תרע״ו), היא ״להדליק נר חנוכה״. ויש בזה טעם בסוד שהם ר״ת שם קדוש נח״ל, וגם יוצא י״ג תיבות כנגד י״ג מידות מכילן רחמי. ועי״ע בפרי חדש ובברכי יוסף שהזכיר זאת בשם האר״י ז״ל הקדוש ראה שם. וראה גם בספר מנורת המאור אלנקאווה (פ״ב תפלה עמוד קעו), וכ״כ רי ברוך אסבאג זע״ל בספרו קורבן מנחה (פרק סי סעי הי), שיברך ״להדליק נר חנוכה״ בלי מילת ״של״ כמו שפסק מרן בשו״ע. וכך נוהג כמוהר״ר רי יהושוע מאמאן שליט״א. וכן מנהג יהודי אלגייר. אך יש שנהגנו לומר ״נר של חנוכה״. והיא גרסת הגמרא (שבת כג ע״א), וכן גרסת הרי״ף, הרמב״ם (חנוכה פ״ג ה״ד) והטור. וכן הנוסח מובא במחזור ארם עובה. ורי יוסף משאש פסק שיכול לברך איך שירעה, עיי נר מעוה (עמי ל ועמי סאי) ובמנחת יוסף (פרשת וישב עמוד 180).

ב.   מנהגנו אחר הברכה הראשונה מדליק ואז גומר שאר ברכות.

כך כתב בספר מנחת יוסף משאש (פרשת וישב עמוד 181), וז״ל ואחר שהדליק נר אי של חובת היום, בעודו מדליק הנרות האחרים, אומר הנרות הללו אנו מדליקין וכוי.

וי״א ז׳ פעמים ויהי נועם וכוי. וכך כתב בספר כתר שם טוב (ח״ב עמוד תקכב), בארץ ישראל, סוריה, תורכיה, מערים, וערי המערב. המנהג להדליק אחר שבירך להדליק נר של חנוכה, ובעוד שהולך ומדליק מברך הברכות האחרונות. וכ״כ בספר דברי שלום ואמת (אות ק), שכך הוא מנהג בית אל. ובספר עלי הדס (עמוד 688), עיין שכן נהגו חלק מהקהל בתוניס, והביא את המאירי שבת (עמוד כג ע״א), יש מדקדקים לברך ברכת להדליק בראשונה ושעשה ניסים באחרונה, בשעה שהוא רואה כל מה שהוא חייב להדליק, ואיני רואה הכרח בכך, ומ״מ להדליק מיהא ראוי לברך בתחילתו מטעם עובר לעשייתן. ובאמת שברכה ראשונה עבור ההדלקה, וברכות הנוספות שהחיינו ושעשה ניסים גם אדם שאנוס ולא הדליק יכול לברך ברכות אלו אפילו בראיה הנרות של אחר.

ג. נהגו יהודי לוב וחלב להדליק שני שמשים.

והטעם היות וכל ימות השנה היו מדליקים שני נרות כדי להאיר את הבית, ואם כן בחנוכה לא היה כל היכר כאשר מדליקים בלילה הראשונה שני נרות בלבד משום כך הדליקו שני שמשים. ועוד טעם משום זוגות. דרך ארץ (מנהגי חלב עמוד קמג), וכן נהגו יהודי לוב ראה בספר נחלת אבות (עמוד קנו).

הרב אסולים הי"ו

ד. לאחר שסיים להדליק נהגו לומר "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". ויש שנהגו להוסיף לאחר מכן, שבע פעמים את הפסוק ויהי נועם, ומזמור יושב בסתר עליון.

כך מובא הנוסח בסידור תפילת החודש, וכ״כ הכף החיים סופר (חלק ו׳ תרע״ו ס״ק ל׳) שכך מנהגו לומר מזמור שיר וכוי. וכן בספר מועד לכל חי (סימן כז אות יג). וכן ראה בספר נר מצוה (עמוד סב), ובמנחת יוסף (פרשת וישב עמי 181). וכך נוהג הגאון רבי יהושע מאמאן שליט״א והוסיף שכן נהג אביו הצדיק רבי רפאל מאמאן זיע״א, וכך נהגו במרוקו אנשי מעשה.

החייבים בהדלקת נר חנוכה

א. מנהגנו שבן נשוי המתארח בבית הוריו וכן אורח המתארח בבית אחר שאינו שלו, וכן בחור ישיבה וכיוצא בזה, יוצא ידי חובה בהדלקה של בעל הבית, אך אם רוצה להדר, רשאי להדליק ולברך על חנוכייה בחדרו ויכוון לא לצאת ידי חובה בברכת בעל הבית וזהו הטוב והנכון לעשות.

כך פסק מרן הגאון רבי שלום משאש זצ״ל בשו״ת שמש ומגן (ח״ב סימן ג), וכתב שדבר זה מוסכם על דעת מרן בשו״ע בכמה מקומות דאם רצה אינו חייב לצאת ידי חובה בברכת חבירו, ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה, שדין ברכה שאינה צריכה תלוי הדבר דווקא באדם אחד שגורם לעצמו לחזור על אותה ברכה פעמיים, משא״כ כאן מדובר בשני בני אדם שאין אחד רוצה לצאת ידי חובה ע״י חבירו, <כמו שראינו במרן גבי ברכות השחר (סי׳ ו׳ סעי׳ ד) כך פסק גם לגביי קריאת שמע (סי׳ נטי סעי׳ די), וכן לעניין ברהמ״ז (סי׳ קפג׳ סעי׳ זי), עי״ש.}. ולכן מנהגנו שבן נשוי המתארח בבית הוריו, יכול להדר ולברך על החנוכייה בחדרו, וכן אורחים שיש להם חדר בנפרד, יכולים לברך בעצמם, בתנאי שלא יתכוונו לצאת ידי חובה בברכתו של בעה״ב על הנרות. ובפרט אם יש שם עוד חלון הפונה לרה״ר בצד האחר שבבית. בדומה להדלקת נרות שבת, כאשר האשה מתארחת מדליקה ומברכת על הדלקת נרות גם באותו החדר שבעלת הבית מדליקה כמובא בשו״ת שמש ומגן (ח״א או״ח סימן סב). וראה בקודש רבי אברהם מוגרבי בבית בבא סאלי, ובבא חאקי, ובבא הנה, שהנשים המתארחות גם מברכות לעצמן בהדלקת הנרות. וכן הוא בבן ישיבה תושב חו״ל הלומד בארץ ישראל והשעות לא תואמות, כשצאת הכוכבים בחו״ל בארץ ישראל זה עלות השחר וכדומה שאז בן הישיבה יכול להדליק לכתחילה בצאת הכוכבים בארץ ישראל.

ב.   יש נהגו לאחר שהדליק נר החיוב לתת לילדים להדליק שאר הנרות כדי לחנכם למצוות.

כתב בספר בן איש חי (פרשת וישב אות יח), טוב לתת לאחד מבניו הקטנים להדליק בידם נר הנוסף (השמש), כדי לחנכם במצות, שגם בזה הנר הנוסף יש קצת מצוה. וכן אני נוהג, וראוי לעשות כך, אבל לא יתן להם להדליק מנרות של חיוב ע״כ. וכתב הרב הליכות עולם (פרשת וישב הלכה יזי). מותר לתת לבניו הקטנים שהגיעו לחינוך להדליק נרות ההידור וכוי ונר השמש יכול לתת לבנו הקטן אפילו לא הגיע לחינוך. וכתב הגר״ח פלאגיי בספר מועד לכל חי (סימן כז אות לו), מה שנותן בעה״ב לבניו הקטנים להדליק שאר הנרות מן המהדרין, אין קפידא, כיון שכוונתו לחנכם במצות ולשמחם. וכן מנהגנו במרוקו. וכך נהג בקודש הרה״צ כליפה אלמליח זצ״ל רב העירה אולדמנצור, אחר שהדליק הנר הראשון היה נותן לילדיו להדליק. וכן בהדלקת הנרות בבית הכנסת, וכן הרה״צ בבא הנה זצ״ל רב העיר רמלה (חתנא דבי נשיאה הרה״ג רבי אברהם מוגרבי). וכן נהג בקודש הגאון הרב יהושע מאמאן לאחר שהדליק נר החיוב, נתן לבניו הקטנים שהגיעו לחינוך להדליק שאר הנרות כדי לחנכם למצות. (הרה״ג רבי רפאל מאמאן רב קהילת יד רמ״ה י-ם).

ג. מנהגנו שהנותר מהשמן ומהפתילות שורפים ביום השמיני.

כך פסק בשו״ע (תרע״ז סעיי ד), ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצוותו וכוי.

וכ״כ בספר לקח טוב לרי יוסף פינטו זע״ל (עמי קיט). וכ״כ בנר מעוה (עמי 16 מובא לקמן בסוף הקונטרס עמי מגי). וכ״כ בנוהג בחוכמה (עמי סא).

מנהגי שבת חנוכה

א. בערב שבת אין מנהגנו לומר ״במה מדליקין״.

כתב מרן בשו״ע (או״ח סיי ע״ר סעי׳ בי), וז״ל ויש דאין אומרים אותו בשבת של חנוכה עכ״ל. משמע מדבריו שאם נהגו לומר יש להם על מה שיסמכו, וכתב שם מור״ם ואין נוהגים כן בחנוכה וכוי. וכתב החיד״א בברכי יוסף (שם ס״ק בי), וז״ל דהאידנא נהוג עלמא בארץ העבי שלא לאומרו. כך הביא המקובל הרב יעקב משה הלל שליט״א בסידור ״תפילת רפאל״ נוסח חיד״א (עמי 297), שהמנהג נפוץ בארץ העבי שלא לאומרו. וכתב המשנה ברורה (שם ד״ה של חנוכה וכוי סיי קטן די) טעם לדבר מפני שנזכר בה פסול שמנים שהם אסורים בשבת ולא בחנוכה. וכן הוא מנהגנו.

התפילות בחנוכה

א.   בתפלת שחרית בימי חנוכה, מנהג בערי המערב שמתחילים מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, לפני ארוממך..

ראה בשו״ת מים חיים (ח״ב סימן עג), כתב הטעם פשוט הנראה, שהניחו פסוק זה להתגדל בו בשמונת ימי חנוכה, משום פרסומי ניסא וכוי, וכ״כ בסידור למודי ה׳ לר׳ יעיש קריספין (עמי קיא), שר״ת של המילים ״מיזמור שייר חינוכת היבית״ הוא שמחה, וכך הוא בסידור ״אשל אברהם״ לר״א חפוטא (עמי פטי). ועי״ע בספר הוד יוסף חי אוצר פסקי הגר״י משאש זצ״ל לרי זכריה זרמתי (עמי 183 הלי חנוכה סעיי

קנאי הערה 332).

ב.  מנהגנו לומר בברכת על הניסים, גירסת: (א) חשמונאי ולא חשמונאי (כ) בהלל גמנב ובהודאה.

(א). כך הוא הנוסח בסיי תפילת החודש ובית עובד וכן הוא בסיי וזרח השמש לגר״ש משאש, ובסיי רי חיים שושנה (כת״י) ועוד. כ״כ הרב שו״ת זבחי צדק (ח״ג סיי צדי), שהמנהג פשוט בבגדד לומר חשמונאי נו״ן בפתח והאל״ף נחה. ושכן הנוסח השגור בפי החזנים, כ״כ מרן הגרע״י זצוק״ל בספרו חזון עובדיה (חנוכה עמי רי) וביביע אומר (חלק ח׳ או״ח סי׳ נגי), וכ״כ בסי׳ אשל אברהם חפוטא עי״ש באורך (עמי 707 בביאורים).

(ב) כך כתב בסידור לימודי ה׳ (עמוד 209), למקובל הרה״צ יעיש קריספין זצ״ל. וכן כתב בספר נהגו העם חנוכה (עמוד קמד אות ה), וכך הביא בסידור ״אשל אברהם״ לר׳ אברהם חפוטא שליט״א (עמי קכזי), וכן מנהג יהודי לוב כמובא בספר שלחן לחם הפנים (הלכות חנוכה סוף סימן תרפב), להגאון רבי יעקב רוקח זצ״ל. וכן מנהג יהודי תוניס, וגירבא. (אור תורה כסלו תשסה סימן כו). וכן הוא מנהג יהודי אלגייר.

סדר קריאת התורה בחנוכה

א. בעת פתיחת ההיכל בכל יום מימי חנוכה, נהגו לומר שמונה פסוקים אלו: \א) נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי:                            

(ב)    נר ה׳ נשמת אדם חופש כל חדרי בטן:

(ג)    כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר: (ל) כי אתה תאיר נרי ה׳ אלהי יגיה חשכי:
אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך: אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה: ואורח צדיקים כאורח נגה הולך עד נכון היום: קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה׳ עליך זרח: 

כן הוא מנהג יהודי מרוקו והוא מנהג קדום, ומובא בסידור אהבת הקדמונים לקהל מגורשי ספרד בעיר פאס, למעלה מחמש מאות שנה, וכ״כ בספר כתר שם טוב למקובל ר׳ שם טוב גאגין זעוק״ל (חלק א׳ עמי ש״מ), וכן כתב בספר נר מצצוה (עמוד סג). כך הביא הרב דוד עובדיה זע״ל בספר נהגו העם (חנוכה אות הי) כ״כ גם בסי ירים משה (עמי 350), לר׳ משה אזגורי מחו״ר תלוואת. וכן מנהג יהודי תוניס, אלגייר ראה בספר זה השולחן (עמוד פג אות א).

ב. בקריאת התורה מנהגנו, שעולים גי עולים, כהן קורא ביום השמיני כולו, לוי קורא ביום התשיעי, ישראל קורא מ״ביום העשירי״ ועד ״כן עשה את המנורה״ שבפרשת בהעלותך, עד ועד בכלל.

כתב מרן בשו״ע (סימן תרפד ה״א), דביום השמיני מתחילין פרשת היום השמיני, וגומרין כל הסדר, וקוראין פרשה ראשונה של בהעלותך. ויש לעיין בדעת מרן , האם גם ביום השמיני כל שלושת העולים קוראים בפרשת היום, דהיינו שהכהן קורא עד ״מלאת קטורת״ והלוי עד ״בן פדהצור״, וישראל חוזר וקורא מ- ״ביום השמיני״ עד הסוף, או שדעתו דצריך לקרוא בעינין הנשיאים גם אם אין בזה בפרשת אותו היום, וכדברי הרמ״א, שהלוי קורא ביום התשיעי וישראל מביום העשירי. וכתב הרב שדי חמד (מערכת חנוכה סיי יבי), כיון שמרן השו״ע לא הכריע בזה, נוהגים כבשאר הימים, דהיינו שכל שלושת העולים קוראים בפרשת היום. 

כ״כ בנוהג בחכמה (עמי קמאי), בשם רי אהרון בוטבול זע״ל שהיה דיין בפאס ושימש בה כחזן ושימש ראשונים ואמר שכך הוא מנהג פאס משנים קדמוניות. וכ״כ בספר וזאת ליהודה טולידאנו (סיי קמזי). אומנם הרב שו״ת תבואות שמש (או״ח סימן עה), כתב בשם דודו רי דוד משאש זע״ל, דאין כל העולם חייבים לקרוא בנשיא של אותו היום, אלא העיקר שיקראו בפרשת הנשיאים, ועיין שכן המנהג, שהכהן קורא ״ביום השמיני״, והלוי ״ביום התשיעי, והשלישי מ-״ביום העשירי״ עד ״כן עשה את המנורה״ דבפרשת בהעלותך וכן מנהג מרוקו. וכ״כ גם בדברי שלום ואמת (ח״ב עמוד 124).

ג. מנהג מרוקו בימי החנוכה בתפילת שחרית לדלג על אמירת בית יעקב ושירו של יום ואומרים את מזמור החג בלבד.

הרב אסולים הי"ו

כך מובא בסידור תפילת החודש וזכור לאברהם. כ״כ בשו״ת שושנים לדוד עבאח (חאו״ח סיי א דף סחי עמי א). וכתב הגאון רבי שלום משאש זע״ל בשו״ת שמש ומגן (ח״ד או״ח סימן כג), וז״ל וגם לא נכון לומר שני המזמורים ולכפול שיר היום בי פעמים שזה לא יתכן מדינא דגמרא. וכמ״ש החקרי לב (סימן לב), וכן הוכיח הפרי חדש (סימן תרפ״ד), וכן מהירושלמי (סוף שקלים), ומנהגנו מיוסד על אדני פז וכוי. וכ״כ הרב נוהג בחוכמה (עמי רכז). ועיי בסידור אשל אברהם חפוטא (עמי תקלזי). וכן מנהג יהודי לוב כמובא בסידור עוד אבינו חי (עמוד תל). וכן מנהג יהודי תוניס כמובא בספר עלי הדס (פרק ז אות טז), ובספר ברית כהונה חנוכה (אות מערכת ח אות ד), שמדלגים על אמירת בית יעקב ומזמור של יום, ואומרים מזמור לחנוכה.

וכן מנהג יהודי אלגייר. וכתב בספר בן איש חי (ש״א פרשת כי תשא אות יז),

שבבגדאד היה מנהג קדמון שבכל יום שאומרים מזמור השייך לאותו יום. כמו בחנוכה ופורים ובימי תענית ציבור, לא היו נוהגים לומר ״בית יעקב לכו ונלכה״, עם המזמור של אותו יום הקבוע לאומרו בימות השבוע, אלא רק המזמור השייך למאורע של אותו יום בלבד וכוי. וכתב מרן פאר הדור הגרע״י זצוק״ל בספרו הליכות עולם (פי כי תשא ש״א ה״ז עמי רמ״ו) יש נוהגים שלא לומר שיר של יום בימים אלו כלל, ואומרים במקומו את המזמור המיוחד לאותו יום, ובכל מקום יעשו כמנהגם.

מנהגי אבילות בחנוכה

א. מנהגנו לומר בחנוכה בבית האבל את ההלל, מכיוון שאמירתו חובה ולא צד מנהג.

ראה בשו״ת כרם חמר לר״א אנקוואה זצוק״ל(או״ח סימן יב), כ״כ בקיצוש״ע טולידאנו זצ״ל (סיי תרכ״ד ס״ג). וכך כתב הבן איש חי (ש״ב פרשת ויקרא הלכה טו). ועי״ע בקונטרס פסקי רבותינו מן המערב לרי שאול עזריאל שליט״א (עמי 67 דיני אבלות בחנוכה סעיי גי הערה 99), והארכנו עוד בזה בקונטרס ״תורת אמך״ (אבלות עמי סאי וסדי) עי״ש 

ב. (א) יש נהגו לעלות לבית עלמין ביום פקודה, (יום השבעה, יום השלושים, יום השנה), גם בימי חנוכה, חוה״מ פסח, וסוכות.

(ב) ויש שנהגו שלא לעלות כלל לבית העלמין בימים אלו מלבד לקברי צדיקים.

(א)  כך כתב הרב שמש ומגן (ח״ד אור״ח סימן סו). והוא מנהג מכנאס. וכן בספר נהגו העם מנהג עיר צפרו. (אבלות אות מד). והגאון הרב יהושע מאמאן שליט״א בעל שו״ת עמק יהושע מורה שמי שיעלה לבית עלמין ללא בכי יכול לעלות בימי חנוכה וכדומה. (מפי בנו הרה״ג רבי רפאל מאמאן).

(ב)  כן הוא המנהג בע״ת מראכש שלא לעלות בימי המועד מלבד הילולא של צדיק. (הערות למגן אבות יו״ד עמוד שצז אות מג). וכן בעיר בני מלאל, קזבלנקה לא עולין לבית עלמין. (הרה״ג יחיאל בוחבוט). וכן המנהג בעיר פאס לא ביקרו בבית החיים העלמין בחול המועד כמובא בספר מגן אבות (עמוד תס״ד אות כא). וכן מנהג יהודי אלגייר (לקץ הימין, חסד ואמת. עמוד 36). וכן כתב בספר מועד לכל חי (סימן זך אות יא), וכ״כ הרב בן איש חי (ש״ר וישב אות כב), בשם משנה כסף שלא עולים לבית הקברות בחנוכה ימי שיש לו יארצייט ילך לפני חנוכה. ועיי באורך בקונטרס ״תורת אמך״ (אבלות עמי עהי).

א. המנהג בחנוכה לאכול מאכלים הנעשים עם שמן זכר לנס ולכן נהגו לאכול סופגנין המטוגנים בשמן הנקראים ״ספינג׳״ בלע״ז.

עיי רבי יהודה ב״ר מאיר טולידאנו זצ״ל, וזה לשונו מצאתי כת״י רבנו מימון בן יוסף (הוא אבי הרמב״ם), בחיבורו על התפלות בלשון ערבי בפירושו על חנוכה. אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל, ויתחייב כל נכון לו עשות משתה ושמחה ומאכל לפרסם הנס שעשה הי יתברך עמנו באותם הימים. ופשט המנהג לעשות סופגנין, בערבית אלספינגי והם הצפיחיות בדבש ובתרגום האיסקריטין, משום שהם קלויים בשמן, זכר לברכתו. וכתב רבנו נסים במגילת סתרים וז״ל כי בכל מנהגי האומה באלו מנהגות כמו זו, והראש בראש השנה, והחלב בפורים ובמוצאי פסח, והפולים ביום הושענא רבה, ואותם המנהגים אין לנו לבזותם, ומי שהנהיגם זריז ומשתדל הוא, כי הם מעיקרם נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה, וכבר אמר הנביא עליו השלום ״ואל תטוש תורת אמך, דת אומתך אל תעזוב״. כך גם מובא בקובץ שריד ופליט הובאו דבריו בספר מנהג ישראל (ח״ב עמוד רפח). כ״כ בספר עדן מקדם לרמ״א אלבז זצוק״ל (עמי ר״ח ערך מנהג) בשם כמוה״ר דוד הסבעוני זצ״ל שאין להקל בשום מנהג ואפילו קל שבקלים וכוי, עיין שם באורך. כ״כ בספר נר מצוה (עמי 11). וכתב רבנו יוסף חיים זצ״ל בספרו ידי חיים (עמוד קכז), וז״ל מצוה בשמן זית כי אמרו רז״ל אכילת זיתים גורמת שכחה, אך השמן עושה זכירה, ועשו סימן לזה ״אב משכח בן מפקח״. והיוונים רצו לשכחם מן התורה, כמ״ש בהודאה ״כשעמדה מלכות יון הרשעה לשכחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך״.

אך ישראל גברו ולא שלטה בהם השכחה שהיא קשורה בזית, אלא שלטה בהם הזכירה שהיא קשורה בשמן זית, לכן מדליקין בשמן זית.

וראיתי מנהג קדמון בתפילאלת היה לאכול את הספינגי בראש חודש טבת, וכך נהג הרה״ג רבי אליהו זיני זע״ל מזכירו ויד ימינו של סבא דמשפטים העדיק רבי יעקב אבוחעירא זע״ל, מכיוון שהיות ומנהג המערב להדליק נר העשוי משמן זית בכל ראש חודש וכאן הנס נעשה בפך השמן זית, לכן נהגו לאכול את הספינגי בראש חודש. (מפי הרה״ג רבי אליהו זיני ר״י אור וישועה).

ב. יש שנהגו לאכול מאכלי חלב בחנוכה זכר לנס שנעשה ליהודית שהאכילה את האויב בחלב.

כ״כ מור״ם (או״ח סיי תר״ע סעיי בי), י״א שיש לאכול גבינה בחנוכה לפי שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב (כל בו ור״ן). וכתב המשנה ברורה (שם סעי״ק יי ד״ה שהאכילה יהודית), וזה לשונו היא (יהודית) היתה ביתו של יוחנן כהן גדול והיתה גזירה שכל ארוסה תבעל לטפסר תחילה והאכילה לראש העוררים גבינה לשכרותו וחתכה את ראשו וברחו כולם, עכ״ל. וכ״כ בספר עוף דבש (דף כא.) לרי וידאל הערפתי זע״ל והוסיף שהריגתו של אותו רשע החלה את המלחמה כנגד היוונים, 

ונמצא א״כ שלאכילת חלב ישנו חלק מרכזי בנס. עי״ע בלקח טוב לרי יוסף פינטו זצ״ל (פרשת וישב עמי קכי). ובקיצוש״ע טולידאנו (סיי תרי״ב סעיי טי).

ג. יש שנהגו להדליק נר בראש חודש טבת בבית הכנסת.

כמובא בספר קצור שולחן ערוך טולדאנו (סימן תריא ס״ז). וכן מדליקים נר אחד בכל ראש חודש שיהא ניכר לכבוד היום. וכתב החיד״א במחזיק ברכה (סימן תיט), יש מקומות שמרבים נרות לר״ח כמו בשבת ויו״ט… והמנהג הנכון הוא לעשות שינוי בהדלקה משבת ויו״ט, דהדלקה בר״ח מנהג וגם אינו אלא במקצת מקומות. וכן מנהג יהודי מרוקו. וכ״כ בספר עלי הדס (פ״ז ה״ו), שכך הוא מנהג תוניס. וכך הוא מנהג יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (עמוד קיד אות ח), נהגו להדליק נר מיוחד לכבוד ראש חודש, והוא דולק והולך מערב עד בוקר. וכן הוא מנהג תימן כמו שכתב בספר כתר שם טוב (ח״א עמוד תצט בהערה), ואנשי תימן נוהגים להדליק נרות בליל ר״ח בבית הכנסת. וכתב הבן איש חי (ש״ש ויקרא אות יא), ובספר תוצאות חיים (לבעל ראשית חכמה אות מה), ושמעתי שיש מקום במערב נוהגים לכבדו בלילה להדליק נרות כמו בשבת 

סגולות לחנוכה

א. נהגו לקחת שאריות השמן הנותר לשמור לעת הצורך למשיחה במקום כאב

ובפרט לשושנה ברגלו. אבל יתנה שמה שישאר מהשמן אינה חלק ממצות הדלקה. והרב אברהם מוגרבי ראה בקודש אצל סדנא בבא סאלי זצוק״ל שנהג כן. וכך מנהג הרשל״צ הגר״מ אליהו זצוק״ל

ב.  אחר החנוכה לוקחים את הפתילות ושורפים אותם ומדלגים מעל גבי העשן

הרווקים והרווקות וראו בכך סגולה לשלום בית ושמעתי מהרה״ג רבי פנחס עובדיה שליט״א שכן מנהג העיר צפרו וכן נהגו במשפחה. וכן כתב בספר נוהג בחכמה. (חנוכה)

ג. נהגו שמי שנולד בימי חנוכה לבנים קוראים ניסים או מתתיהו, ולבנות קוראים על שם יהודית.

הרב אסולים הי"ו

תאור מדהים על מנהגי העיר מקנס בימי החנוכה. כפי עדותו של מורינו כמוהר״ר יוסף משאש z"ל כמובא בספרו ״נר מmוה״.

ההכנות לחנכה, היי מתחילים בארץ מולדתי, אצל עשירי עם נדיבי וזלג, מחדש אלול, אשד בו רזיו ממלאים חביורג ג ז־ ולו רב של חרס בגזרי בשר מטוגנים בשמן זית זך שקורין בערבית ׳׳לכליע״ פי הרש אלול, הוא היוד הזמן במרוקו, שדזבשר מרובה, והמחיר נמוך הרבה, ובל נדיב לב היה ממלא שתי הביות גדולות, המכילים יותר ממאתים קילו בשר, אהת לבני ביתו לימי החורף שברובם אין הבשר מצוי בלל, אף בשבתות, ואחת שמורה לימי הנובה, לחלק לעניים נסתרים וגלויים, מתנה יפה, בהעדפה, ובפרש לתלמידי חכמים דדחיקא ליהו שעתא, היתה המתנה כפולה וצנועה.

עוד זאת בירחי אלול ותשרי הוא זמן דריכת ענבים להוציא מהם יין, ויען לא היו לנו גתות, ולא היה שום מסחר ביין, רק כל בעל בית אמיד, היה עושה יין לעצמו לקדוש והבדלה, ועשירי עם היו ממלאים עשרות חביות יין לעצמן ולצדקה וחסד, ואמרתי דרך אגב להודיע סדר עבודת היין, איך היה באותם הימים, והוא!. בעל הבית, מביא ארבע לוחות ברוחב ספח ויותר, ובאורך חמש אמות או פחות או יותר כמדת אמצע חצרו, ומדביק הלוחות על צדן על הרצפה במתונתא שקורין בערבית ״תאדקא״ שהוא חומר עפרי רך כמראה האפר, שממנו היו הנשים העבריות והערביות עושות תנור וכריים וכופח, שהוא דבק חזק, ואחר שעות אחדות שמתייבש, מביאים סלי ענבים ומריקים באמצע, והפועלים דורכים אותם ברגליהם, אחר רחוץ ידים ורגלים יפה יפה, ומלקסים את היין בכוסות לכלים גדולים, ומהם לחביות, אחר רחיצה ונגוב, וגימור בעצי בשמים, ואחר הדריכה יפה יפה, אוספים עוד החרצנים והזגים, ועושים מהם עגול גבוה, וכורכים עליו חבל ארוך כריכה אחר כריכה ממסה למעלה, ומביאים לוח חזק ונותנים על העגול, ומביאים שתי קורות רחבות וארוכות וחזקות, ומניחים אותם על הלוח, שתי וערב במשקל השוה, ומזמינים מן הרחוב כל עובר ובלבד שיהיה שמן, ועומדים על הקורות מכל רוח, ואוחזים אחד באחד, ומכבידים עצמן, ומספרים ספורים, ושרים שירים, גם בדיחות ומהתלות ועקיצות, משך עשרים דקות, פחות או יותר, והיין יוצא, והאוסף אוסף, ויורדים מעל הקורות ונפרדים בברכה מבעל הבית, הם אומרים להניח ברכה לשתות את יינך בשמחות וגילות וקדוש והבדלה, והוא משיב, וכן תעשו תמיד בבתיכם, ואז הפועלים מורידים את העגול ומפוררים אותו, וחובשים אותו במקלות שסוחות וחוזרים ועושים אותו עגול אחר, כדבר האמור, ואם היו ענבים שובים, עושים עוד עגול שלישי.

והנה, למען הזמין את האנשים בקל לעמוד על הקורות, עשו חרוזים על ההזמנות עם נגינות נעימות, וזה השיר הראשון אשר בא לידי זה שנים רבות למר דודי הרה״ג כמוהרי׳ר דוד משאש זצ׳׳ל, עלה למרום, י״ד טבת התרל׳יח, וזה נסהו:

בואו בני תורה , כלבם בחברה לעמוד על הקורה , להוציא חמרא לקדוש והבדלה , ולמצות מילה ולהכנסת כלה , ולדלא ידע במגילה

וכתב, כי ראה ושמע נוסח עתיק, בתרגום והוא :

בואו בנייא, שמנייא, נצבייא, בקורייא, למפקייא, חמרייא, לקדושייא, ולמפקנייא, ולגזורייא, ולפורקנייא, ולחתנייא, ולפורייא.

וגם אני, העני, חרזתי את זה, בעשרת ימי תשובה שנת התרס״ס, בשמנה תנועות, במשקל אחד.

בואו אחים מתנדבים , להיות על קורות נצבים להמשיך את דם ענבים , לבללא יין היקבים לברד שרכן כרובים , שבתות וימים טובים ובמילת ערלות תעובים , ובפדיון פטרי נקבים ובחופת רעים אהובים , ובכוס ברכת המסבים וחלוק יין לרבים , עניים דלים תאבים בחנוכת המכבים , ובדלא ידע מריבים המריעים המטיבים , כה לחי בבית נדיבים

עוד בסוף אלול התרע״ט, היינו בצוותא בביתו של הרה״ג כמוהר״ר יהושע בירדוגו זצ״ל, רבה הראשי של העיר הגדולה מקנ״ס, ונתגלגלו הדברים על שירי היין, ובקש ממני לארוג שיר חדש מיוחד לכבודו, ועשיתי רצונו, בא סימן יוסף משאש חזק, יו״ד תנועות.

ידידים עלו על הקורה , לא תפחדו אם נוע תנוע והכבידו במדה יתירה , אז היין ירד כמבוע סגלה ביין מאד יקרה / כוס ישועות בכל עת קבוע פינו עליו לאל ישיר שירה , יום טוב ושבת בכל שבוע מצות מילה גם היא בו קשורה , גם 

בפדיון בכור לו זרוע שם בחתונות קבע לו דירה / שבעת ימים אצל רש ושוע אחר מזון על כוס השם אקרא , גם בחנוכה תת לדל לגמוע שמחת פורים דלא ידע מהרה , בין ארור לצדיק אור זרוע חיי אריכי לרב העירה , בירדוגו מפורסם וידוע זרע קדש לו עז וגבורה , תמיד לכל מטרה לקלוע קול ששון וקול שמחה וזמרה , בביתו אז ישיר יהושע

נחזור לסדר עבודת היין, אחר שנותנים אותו בחביות מבקרים אותו יום יום עד שינוח מתסיסתו, ואז מביאין צמוקים כתושים, ועושים אותם כדורים, ונותנים תוך החביות, בשיעור מיוחד לבל חבית גדולה או קטנה, ויום יום היו מסירים את הקצף עם הפסולת העולים על היין, משך ארבעה או חמשה ימים או יותר עד שמזדכך, ואחר סוגרין את החביות במגופות כמדתן, ומקיפים אותם בטיט עם סיד, ומייחדים את הסגורים בפה מלא, אלו לחנוכה, ואלו לפסח, והנשארים פתוחים, הם לבני הבית לשתות לרצונם, ולקדוש והבדלה, להם ולקרוביהם העניים, ולביהכ׳ינ שמתפללים בו להבדלת מוצאי שבתות, ולחופות עניים ומילה ופדיון, ולרבנן ותלמידהון בסיום מסכתות בישיבות ולבעלי בתים בסיום ספרי הזוהר שלומדים כנופיות כנופיות בכל ליל ששי בשבת.

ובשבת שלפני רי׳ח כסלו שבו מברכין החדש, היתה מתעוררת שמחה גדולה בלב העניים, כי קרבו הימים שממלאים גרונם יין מכל המינים, וגם ממלאים כרסם בשר מטוגן, ומהשומן הנקרש עליו, מבשלים הרבה מיני תבשילין, מסלתות וקמחים בכל בוקר בימי הקור להתחמם בהם, וכשהיה החזן מדגיש, בסימן טוב יהי לנו ר״ח כסלו המלומד בנסים, היו איזה עניים בדחנים מוסיפין והמלומד בנשים צדקניות המחלקות בשר ויין, שאין שמחה אלא בבשר ויין, ודורשי רשומות אמרו, חנוכה פעמיים, ככה!.

חולקות חכמות נשים נתחים ויין ושמן כתית כל הימים הללו.

ובס׳יו לחדש כסלו, כל הישיבות ובתי הספר, וכל כנופיות בעלי בתים הקובעות עתים לתורה בכל לילה, היו לומדים הלכות חנוכה ומתעמקים בהם, וגם הילדים הקטנים היו המורים מלמדים אותם ברכות של חנוכה עם איזה שירים מיוחדים לחנוכה.

ויומיים או שלש קודם חנוכה, היה רעש בכל הבתים והחצרות, שכל הנשים היו מזדרזות לנקות אותם ואת כל אשר בהם, ומסיידים בסיד כל רצפות הבתים וכל תורבצי החצרות וכל הפתחים, כמו פסח בזעיר אנפין, ומוציאים נר חנוכה של נחשת שיש לכל בעל הבית בציורים נאים מינים ממינים שונים, ומורטים אותם בחול פעמים שלש, עד שמבהיקין כזהב טהור, ותולין אותך במקומן על מזוזות פתחים, והעניים היו קונים חדשים של בדיל.

ובערב חנוכה, כל החנויות היו מעוטרות בכל מיני פירות וירקות רעננים, ובפרט כרוב וקרא אדומה ובצלים ולפתות מכל המינים, כי כל אלו הם קשוט של חובה לתבשיל של כוסכוס בגזרי בשר מטוגן, שעושים כל בני העיר לחנוכה, יחד עשיר ואביון, וכל היום עין רואה עניים מחזרים על פתחי נדיבים, ובידם כלים רקים גדולים לאסוף בהם בשר ויין ושמנים וסלתות שמחלקים להם כל בית נדיב, וכאשר מתמלאים הכלים הולכים לבתיהם ומריקים אותם וחוזרים, וחסד זה יש לו תשלומין כל שמונה, מי שלא לקח היום לוקח למחר, גם כל היום השלוחים יוצאים מבתי נדיבים, והם עמוסים בקבוקי יין וצלחות מלאות גזרי בשר מטוגן, להוליך לבתי תלמידי חכמים, ונסתרים, וחולים שאינם יכולים לבוא ברגליהם, ויש נדיבים שהיו מוסיפין גם מתת כסף הגונה ישלם ה׳ פעולם. ובערב מתאספים כל הקהל בבתי כנסיות ומתפללים מעריב בהדרת קדש, ואחר תפלת י״ח מדליקין את הנרות גם בביהכ״נ משום פרסומי ניסא, ואחר הולכים לבתיהם, וכל אחד מקהיל עליו אשתו ובניו ומברכים על הנרות בנגון ובקול רם מלה במלה בנועם שיח, ואומרים כלם כאחד הנרות הללו בקול המולה, ועוד מזמור שיר חנוכת, ויש מוסיפים עוד פסוק ויהי נועם, ז׳ פעמים ע״פ איזה מקובלים שאמרו שיש בו סגולה לשמירת הבית, ואחר כן סובבים את שלחנם הטהור, הערוך כיד ה׳ הטובה עליהם, ואוכלים ארוחתם בשמחה מול פני המנורה, ואומרים זמירות לחנוכה, שתקנו המשוררים הראשונים ממרוקו, כמו השיר,

מי זה ימלל בסי אל יתבונן , בימי מתתיהו בן יוחנן

[תהלה לדוד להרהי׳ג מותר״ר דוד גן חסין זצ״ל דף כ״א, נדפס פעם א׳ באמשטדם כישנת תקנ״א, ועוד פעם בי בכאזא בלאנקא שנו! יתפא״ר, והוא ממקנס].

ועוד אשורר שירים נאים , לשוכן מעונים הגביר החשמונאים , ממלכת כהנים [ספר עת לכל חפץ, להגאון מוהרי׳ר יעקב בן צור זצ״ל הידוע בשם יעב׳יץ מעיר פאס, נדפס נא אמון,תרנ״ח.] ועוד יונים הגאיונים , אכזרים כתנינים

קמו על זרע איתנים , בימי החשמונאים והאל שאין בלעדו ׳, נטה עליהם ידו והגביר זרע חסידו , דאת יהודה עבדו [אלו ב׳ בתים הנודעים מהשיר הזה, והשאר, אבד חע״ד והוא מיוחס להגאון המפורסם כמוהרי׳ר רפאל בירדוגו זצ׳יל והוא ממקנס].

ועוד אל נערץ בסוד קדושים, מוציא אסירים בכושרות, זמרו לו על הנסים, על הפורקן על הגבורות, [ספר קול יעקב להגאון המפורסם, הידוע בשם החכם סתם, והוא כמוהרריי׳ע בירדוגו זצ״ל, ממקנס המחבר כמה ספרים]. ועוד אשירה לצור נורא , קדוש עשה פלאים בכח וגבורה , הרס מבצרי גאים אויבי שוטני, מוני ־, הכוני פצעוני ארוממך ה׳ כי דליתני [ספר די השב, להגאון כמוהר״ר שלמה בירדוגו זצ״ל, ממקנס, נדפס בקאזא בלאנקא, שנת חש״י.

וגם אני הצעיר, חברתי הרבה שירים לחנוכה, כמו שכתוב בפנים הספר שכלו מקשה זהב על חנוכה, ועוד נמצא בפנים שיר יפה על פורים של מעגאז, ובבוא המנוח הדגול מר אברהם אלמאליח זצ״ל למקנאס, ארץ מולדתי, ובקר אותי בביתי ביום ב׳ ז׳ כסלו תשיי׳א, ונתגלגלו השיחות על כמה מיני פורים שבהם עשה הקבי׳ה נסים גדולים לבני ישראל עם קרובו בארצות פזוריהם, והגדתי לו, שגם פה מקנס, יש לנו פורים מיוחד ביום ש״ז אדר, מה מאד שמח 

לבו על הבשורה, ועוד לא שאל ואיך  מסרתי בידו ספרי הנזכר מתנה, אשר בו מבואר הכל לפרטיו, ובשובו אל הארץ כתב מאמר גדול עלי ועל פורים של מעגאז הנזכר, ועוד הדפיס אצלו את שירי הגדול הנכתב בפנים הספד והללו מאד, ושלח לי חוברת מודפסת, הנה היא באמתחתי.

ומיום צאת ספרי הנזכר לאור, והפיצותיו בקהל, קבעו הרבה לקרוא בו את כל תכתוב על חנוכה, ועוד הרבה קבעו לקרוא מגילת אנטיוכוס, הנדפסת בספר תפלת הידוע בשם בית עובד, ומפני שלא היה הספר מצוי ביד כל אדם, העתיקוה הרבה בעלי בתים בכתב ידם.

וכל ימי חנוכה כל בתי כנסיות מתפללים בהדרת קדש, ובעת הוצאת סי׳ת נהגו לומד שמונה פסוקי נרות ואור, ממשלי שלמה בנגון יפה, והם: גר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. נר ה׳ נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. פי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. פי אתה תאיר נרי ה׳ אלהי יגיה חשבי. אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. ואורח צדיקים כאור נגה הולך עד נכון היום. קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה׳ עליך זרח.

וכל בעלי בתים אוכלים ארוחת הבקר כל שמונת הימים בסופגנים עם דבש, יש נשים יודעות לעשותם, ומי שאיך אשתו יודעת, קונה מהחנויות הנפתחות הרבה בימי חנוכה, מאנשים בעלי מקצוע זה, ונמצא על כלם לחץ גדול תמיד מרוב הקונים אנשים וילדים, כי המנהג פשוט לשלוח מהם מנות לבנות הנשואות ומשודך למשודכתו, ובכל בקר עין רואה קבוצות קבוצות נערים ונערות משרתים ומשרתות, הלוך ושוב ברחובות קריה עם צלחות גדולות של נחשת ממורט מלאות סופגניות, ובתוכם גבעולים מלאים דבש דבורים עם בקבוקי חלב ויין לארוחת הבקר.

גם היה מנהג פשוט אצל כל בעלי בתים לעשות משתה גדול פעם אחת בחנוכה לקרוביהם וכל בני משפחתם, ביום או בלילה בכמה תבשיליו ובראשם כוסכוס בבשר מטוגן ויין חדש, עם כל שיר ושבח שיש על חנוכה, ככה עוברים כל שמונת ימי חנוכה, בשמחה ומשתה ורנה וצהלה.

עוד שמעתי מזקני הדור, כי בזמן הקודם, היה אצלם מנהג פשוט בימי חנוכה, שכל מורי בתי הספר העניים, היו שולחים את הילדים הלומדים אצלם לחזר על הפתחים לאסוף להם תבואה וקטנית, 

ובל אחד מבעלי בתים הוא או אשתו, היו נותנים להם מלא הפנים חשים או קטנית, ובל מיני פירות יבשים כל אהד מהנמצא אתו בבית, גם ביצים וחתיכות סוכר גם פחמים ועצים, גם פרושות, וכשהיו מחזרים, היו אומרים בקול המולה, נוסח אחד בשפה ערבית, אשר לא נודע להם מי מחברו, וברור שהוא אחד מהמורים אשר שם בפי הילדים וזה נסחו:

מימבא מימנא, מולאת אדאר שמימבא, עטיודבא, עטיוונא, חפינא, חפינא, זראע וקטנייא, וטחינא טחינא, פוזה חנוכה ופוזהנא, בעייסו פאמילייא מגבונא, דרבי די כא יקרינא, לקראייא בנייא, משבחייא, חתיא לעסייא. וחוזרים מימנא, מימינא.

וזה פירושו, מימגא [מזל טוב, כמו שקורין לאשרו חג של פסח בשם ״מימונא״ שפירושו מזל טוב, לפי שהוצאות פטה מרובין עד שנתרוקנו הכיסים, לכן אומרי׳ מעתה שמתחילים במטחר ומלאכה, מבקשים מהקב׳יה מזל טוב, והכפל מימנא, לחזק הברכה.

מולאת אדאר שמימנא [בעלת הבית שמינה וזה חונף לנשים, שהשומן לאשה היה נחשב ליופי, והיו הנשים מתחרות להיות שמנות יותר], עטיווגא, עטיווגא תנו לנו, תנו לנו, חפינא, חפינא, חופן, חופן, זראע וקטנייא, חטים, וקטנית, ושחינא, טחימא, וקמח, קמח. פוזה חנוכה ופוזהנא, לכבוד חנוכה ולכבודנו, נעייסו פאמיליא מגבונא, נחייו משפחה אביונה, דרבי די כא יקרינא, של הרב המלמד אותנו, לקראייא בנייא, קריאה בתום לב, משבחייא התא לעסייא, מן הבקר עד הערב.

עלל דבר יפה היה במקנס, שהיה מנעים את חגיגת ימי חנוכה, שנים רבות, ונהנו ממנו כל בני העיר, ובפרט רבנן ותלמידהון, וכל עניי העיר, והדבר הוא, במחוז מקנס, ברחוק כמאה קילומטר, יש בפר גדול של ברברים, נקרא בשם ״אזרו״ ובשנים שעברו זה כמאתים שנה, היו שם קהל גדול מישראל, ומפני חמת המציק, עזבו את המקום, וברחו לנפשם, ונתפזרו לכל רוח בכל ערי מרוקו, והרבה מהם באו למקנס, ונשאר המקום חרב ושמם, עד בוא הצרפתים, בשנת התרע״א, וכבשו את המקום, ובנו בו הרבה בניינים, וגם הרבה יהודים ממקנס בנו שם בתים וחנויות גם בית כנסת קטן עם ס״ת וחזן לשאר ימות השנה ואמנם במועדים היו באים למקומם וחוגגים חגיהם.

בכפר הזה, נשאר שריד אחד עתיק יומין, והוא לרגל הר אחד 

גבוה אשר שם, נמצא קבר אמד גדול אשר לא נודע שם הקבור בו וזמנו, רק ידוע ומפורסם בפי הפל, בשם קבר הצדיק מול (בעל) אזרו, וקבלה בידם שנפטר בחור, כמ״ש הגאון כמוהררי״ע בירדוגו זצ״ל, בספרו קול יעקב, נדפס בלונדון התר״ד, ושם בדף יו״ד כתב, שבחשון שנת צדק״ת נסע לשם ונשתטח על קברו לסיבת שכול בנים, ונענה, ושר עליו את השיר הזה. אגפי היום אשירה , לאל חי קדוש ובורא ארנן ואזמרה , זמירות צבי לצדיק צדיק אזרו בך חיילים , נכשלים ונחשלים אברך יה במקהלים , כי אותר ראיתי צדיק

ל^וד השיר ארוך בעל כ״ו בתים, כל בית מסיימת בשם צדיק. והנה בתוך המשפחות הבורחות למקנס, בזמן הקודם יש משפחה אחת עד עתה נקראת בשם "אלחייני" ובפי הכל נקראת בשם ״עדי״ בדגשות דלת במקום הכפל, על שם אמם זקנתם שהיתה אשה נכבדת, אבי המשפחה היה נקרא בשם ״מכלוף״ והיה בעל נכסים רבים, והיה בעל משפחה ענפה מאד בבנים ונכדים ונינים, והיה מכבד את קבר הצדיק הלזה, והיה משלם שכר יומי ליהודי אחד שהיה מכבד ומרבץ ומנקה ומסייד, כי היה אומר, שבכל עת צרה, היה נגלה אליו בחלום, ומודיעו מה לעשות, והיה עושה וניצול, ופעם אחת הקיפו לסטים את ביתו להכותו נפש הוא ואשתו ובניו ולשלול כל רכושו, והוא בכה וצעק הושיעה אדוני הצדיק, וברחו כלם וניצול, ומאותו היום התחיל להתכונן, וברח הוא וכל אשר לו, ובעודו בדרך תפשו אותו עוד לסטים. וצעק לצדיק וניצול, והנסים הללו אירעו לו בר״ח טבת, ואז קבע לעשות משתה גדול בר״ח טבת בכל שנה ושנה, בשירות ותשבחות וחלוק צדקות ביד נדיבה, ונמשכה על זה צוואת הורים, מדור לדור עד הזקן שהיה בימינו, שמו מכלוף גם הוא ז״ל נפטר בשנת התר״ע בשיבה טובה זקן ושבע ימים, ובניו הישרים, הר׳ משה, והרי מסעוד ז״ל, בימיו וגם אחרי מותו, היו עושים משתאות גדולות לכל בני העיר משך ארבעה ימים ביומי דחנוכה, ומה גם לכל חכמי העיר וענייה. עם מתת כסף הגונה, ושולחים מנות לנסתרים ולנסתרות, .וכל הסעודות היו מלאות תוכן, חדושי תורה, וכל מין שיר ושבח 

למקום ב״ה, ומה גם השיר הנזכר צדיק אזרו בך חיילים עד תומו, שהיה שגור בפי בני המשפחה, כל זה היה מוסיף חן וכבוד לימי חנוכה.

ומם תשיעי לחנוכה, היו קורין לו יום ״השמש״ והיו הנש*ב> מוציאות הפתילות והשמנים הנשארות בנרות חנוכה, ושורפות אותן בפתחי החצרות, והילדים היו מוסיפים עליהם ניירות בלות ושמרטושים וכל הבא לידם כדי להגדיל המדורה, וקופצים ומדלגים עליהם, כמשוורתא דפורייא, (סנהדרין ס׳יד), והיו אומרים בקול המולה נוסח זה בלשון ערבי בנועם שיח.

האגדא עוואיידנא, נחרקו פתאיילנא, ונטלבו מן מולאנא, אלעאם למאזי יחיינא, ונרזעו לארדנא, וארד זדודנא, ירושלים לעזיזא עלינא, ולתורה ולמצות יזכינא, וזכות אדאוו דלקנידלאת די סעלנא, ידווי עינינא, ועינין אולאדנא, נדאוו דתורה די הייא חייאתנא, וטולאן עמרנא, וביהא נפניוו עדייאנא, וחוזרים האגדא עוואיידנא.

וזה תרגומו בעברית:

כך מנהגנו, נשרוף פתילותינו, ונבקש מאלהינו, לשנה הבאה יחיינו, ונחזור לארצנו, וארץ אבותינו, ירושלים החביבה עלינו, ולתורה ולמצות יזכנו, וזכות אור הנרות אשר הדלקנו, יאיר עינינו, ועיני בנינו, באור התורה שהיא חיינו ואורך ימינו, ובה נאבד שונאינו.

ועוד מוסיפים הילדים מן הבא לפיהם, פסוקים ושירים, כל אחד ומה שיודע, והולכים מחצר לחצר ומרחוב לרחוב, כנופיות כנופיות, עד חצות הי1ם שנגמר העסק, והנשים בעודן עסוקות בהשבת הנרות וקנוחן להחזירן למקומן הקבוע להן כל השנה, פיהן ממלל לשנת הבאה בירושלים.

זהו מה שהשיגה ידי להגיד בעזר המקום ב״ה, את מנהגי אבותינו ביומי דחנוכה, בארץ מולדתי מקנס מרוק, בתוספת דברים יפים על מה שכתבתי ושלחתי לועד עדת המערבים לירושלים, כי מפני הלחץ שלחצו עלי למהר מעשי, נשכחו ממני, ועתה ב״ה עלו לזכרון, ותשלם המלאכה. בעזר המקום בי׳ה אשר לו המלוכה, והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד.

פי המדבר, הגבר המחבר, הצובר עבד אל דוק וחוג אשש יוסף משאש, ס״ט

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לחנוכה – חג האורים.

האור הגנוז – בנרות חנוכה.

בבואתנו הרוחנית לאורם של –  נרות החנוכה.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

האור הגנוז – בנרות חנוכה. {מ.א.ש}.

• בשמונה נרות חנוכה, מתנוצצת לה הלהבה /

      המהווה בבואה לנשמתנו הטהורה והזכה.

• לכל אחד יש אור המאיר משרש נשמתו /

       אור השייך רק לו, ואינו דומה לשל חברו.

• לכל אחד, יש הילת זהר אותו מקיפה סביב, /

     הילה המשתקפת דרך זיו פניו ואור עיניו תמיד.

• לכל אחד פה אחד, שתי אוזניים, שני נחיריים ושתי עיניים /

שבעת האיברים המאירים -כשבעת קני המנורה המזהירים" .

• ברגע של הארה המלווה באושר, יתנוסס האור מלב אוהב /

      לב שמח שאינו נוטר ואינו כועס, אלא רק מחבק ותומך.

מדרש/שיר.

השיר "האור הגנוז – בנרות חנוכה" לכבוד חג האורים, בא לבטא את "האור הפנימי" המאיר מתוכנו, ו"האור המקיף" הזוהר מסביבנו המשתקפים בנרות חנוכה, והאמורים לעזור לנו לגלות טפח מהאורות הסמויים שמעל הטבע, החבויים והצפונים בתוכנו, והיכולים לפרוץ במלוא הדרם מתוכנו בחג האורים.

הנשמה כידוע, דומה ללהבה המרצדת ברוח אנה ואנה, והיוצאת מהפתיליות הדומות לגוף האדם.

חכמי תורת הח"ן אומרים שהזמן בו הנרות דולקים, מהווה זמן איכותי המסוגל לישועות לפני הקב"ה. לכן, עלינו  לשבת/לעמוד ליד הנרות, ובפרט בחצי שעה הראשונה כדי להודות ולהלל לקב"ה, ועל הדרך לבקש מהכול יכול היושב במרומים, המחכה ומצפה לתפילותינו.

לכל אחד מאתנו, הקב"ה נתן אור משלו השייך רק לו. לכן, אין לקנא באיש על שהאיר מזלו, היות והקנאה גורמת ל"רקב עצמות" כדברי שלמה המלך "חיי בשרים לב מרפא – ורקב עצמות קנאה" (במשלי יד, ל).  

רבי אברהם אבן עזרא מסביר את הפסוק כך: "והלב שלא יזעף ולא יקנא באחר, הוא כמרפא לגופו…. והוא הלב הטוב והשמח שירפא הגוף בשמחתו".

המלבי"ם מסביר שקנאת הלב גורמת לרקב העצמות דבר המחזיק את הגוף. לכן רוב בני אדם הולכים ונהיים כפופים היות והעצמות נשחקות בגלל הקנאה. ישנם צדיקים שגם במותם גופם נשאר שלם היות ובמקום קנאה – השפיעו והרעיפו אהבה על אחרים. שנזכה אמן סלה ועד.

על כל אחד מאתנו להצית את האור האלוקי שבו, ואז הקב"ה ישפיע עליו ממרום מאורו וטובו יתברך, בדומה לאש התמיד על המזבח המורכבת מהאש שירדה מהשמיים בחנוכת המזבח, והאש של הכהנים מידי בוקר. כאשר האדם משעבד את מחשבתו, דיבורו ומעשיו לקב"ה, הוא זוכה שגופו יהפוך כמרכבה לשכינה. לעומת זאת, כאשר האדם מגביר את יצריו ותאוותיו, הוא מדכא את נשמתו ואת השאיפה לחזור למקורה.

כל אחד מן האיברים, שולט על הגזרה שבתחומו כמו השמיעה, הראייה וכו'. לעומת זאת, ה"אור המקיף" שהוא מושג קבלי, שולט על כל האיברים אותם הוא מפעיל בהתאם לרצונו. בזמן בו האדם משתוקק להשיג רוחניות, הוא מרגיש את השפעת ה"אור המקיף" שעוטף אותו.

כאשר הוא מגיע להשגה רוחנית, מתגלה בו ה"אור הפנימי". כידוע, יש "אור מקיף" ו"אור פנימי".

כמו כן, האדם נברא עם "אור פנימי" שלם, ועל האדם לקיים תורה ומצוות בבחינת ה"אור מקיף" כדי להתאימו עם ה"אור הפנימי". משה רבנו אכן זכה לכך, ולכן "לא כהתה עינו ולא נס לחה". (דברים לד, ז).  המצב האידיאלי הוא לזכות להשוות בין האור המקיף לאור הפנימי. שנזכה אמון.

"נר לרגלי דברך – ואור לנתיבתי" (תהלים כז).

"אם נר למה אור, ואם אור למה נר. אלא אמר דוד:

כשאני מתחיל בדבר תורה,

מעט אני מתחיל בהם והם נובעים.

וכשאני נכנס לתוכה – נפתחים לי שערים הרבה.

לכך אמר דוד נר ואור" (מדרש תהלים בובו, מזמור כז).

"על הנסים… ועל הנפלאות… בימים ההם בזמן הזה…".

רבנו "אור החיים" הק' קושר את הפסוק הבא לחנוכה הבעל"ט. "מחץ מתנים קמיו, ומשנאיו מן יקומון: משה רבנו נתנבא על מלכות יון שעתידה ליפול ביד בני חשמונאי, ודבר זה היא הצלחה בנס ופלא. גם כשנראה שליוונים שונאי ה' יש תקומה, הקב"ה מחץ אותם". כן יהיה בעזהי"ת בימינו, לכל אויבינו. מתוך ברכת משה רבנו לשבט לוי שמזרעו יצאו מתתיהו ובניו הכוהנים. (רבנו "אור החיים" הק', דברים, לג, יא).

הצהרת שמעון החשמונאי לשליח אנטיוכוס:

"הארץ אשר שבנו לרשתה אחוזת אבותינו היא, ואין לאיש זר חלק ונחלה בתוכה. כי אויבינו שדדו נחלתנו ויאחזו בה באון ובעוול, ועתה כי הצליח ה' את דרכנו לקחנו את נחלת אבותינו וישבנו בה".  (ספר החשמונאים א' פרק טו' לד-לה).

המשפט הנ"ל יאה ונאה למנהיגי עם ישראל בדורות האחרונים המוכנים לוותר על שטחי ארץ קודשנו. רבים וטובים הלכו והולכים עד היום בעקבות שמעון החשמונאי – ראה להלן:

מדינת ישראל – מצווה חשובה עד מאוד –

בעקבות מדינת החשמונאים.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן: וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ: וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ: (במדבר פרק לג').

 רבנו רמב"ן: מצווה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה, והוא אמרו להם "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה". (במדבר לג, נג).

 טו"ר אורח חיים סימן תקס"א:

"הרואה ערי ישראל בחורבנן, אומר על הראשונה שרואה: "ערי קדשך היו מדבר", וקורע" (ואינו חייב לקרוע אלא כשמגיע סמוך להם כמו מן הצופים לירושלים)

 מגן אברהם או"ח סימן תקס"א:

בחורבנן – אע"פ שיושבין בהן ישראל, כיוון שהאומות מושלים עליהן, מקרי חורבן.

 הרב צבי יהודה קוק זצ"ל:

גבורת עם ישראל בזמן הקמת המדינה הופיעה בשתי צורות:

• האומץ של המנהיגים להכריז על הקמת מדינה יהודית למרות שזה היה מסוכן, ועמים רבים התנגדו לכך.
• האומץ של לוחמי ישראל שנלחמו במסירות גדולה, נגד כל הצבאות הערביים שתקפו את המדינה.

הרב שלמה אבינר: "וזו מצווה המוטלת על הציבור, ולא על כל אדם יחיד. מכאן למדים כי לפי הרמב"ן יש מצווה מהתורה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל".

תורת ישראל – מול התרבות היוונית אז,

 והתרבות החילונית כיום.

"כי היווני הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו". (הרמב"ן ויקרא טז, ח).

לדעת רבנו הרמב"ן, התרבות היוונית כמו התרבות החילונית בימינו, מאמינה רק במורגש ובמוחש, לכן האמונה בקב"ה ממנה והלאה. "ועוררתי בניך "ציון על בנך יון". (זכריה ט, יג). רבי צדוק מלובלין אומר: המלה "ציון" מורכבת מהאות צ + יון. כלומר, התגברות עם ישראל על יון תלויה באות צ' המסמלת את יוסף הצדיק אודות עלילותיו אנו קוראים בפרשיות השבוע בימי חנוכה. הביטויים "ציון ו"יוסף" שווים בגימטריה שלהם המהווה 156, דבר המסמל את היכולת לנצח את אויבינו רק בזכות צדקותנו.

נ"ס = ס-ומך נ-ופלים.

נס – התערבות אלוקית במהלך האירועים עלי אדמות.

רבנו "הבן איש חי" כותב שטבע הימים האלה שיעשו בהם ניסים, וזאת בניגוד לשאר ימות השנה בהם כאשר הקב"ה עושה נס לאדם, הוא מנכה לו מזכויותיו (עוד יוסף חי לפרשת ויצא). כפי שאמר יעקב אבינו: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת…". פירוש, קטנו זכויותי בגלל החסדים של אמת בהם הוא זוכה, כאשר הוא אינו יכול לעשותם, אבל אתה כן עושה אותם עמדי כדברי רבנו "אור החיים" הק'. (בר' לב, יא).

האות של חודש כסלו היא ס, אות המוקפת והשמורה מכל עבריה. כך חודש כסלו, מוקף ומשופע בניסים גדולים שהיו לאבותינו בימים ההם, ולנו בזמן הזה. האות של החודש הקודם מרחשוון היא נ' דבר היוצר יחד נס, הרומז לביטוי "סומך נופלים".

"הברק האלוקי שבנשמת החשמונאים". (הרב קוק). דבריו רומזים לשילוב שבין הנס האלוקי להברקה הרוחנית אלוקית של החשמונאים שבזכותה עזר להם הקב"ה לנצח בדרך של נס נסתר המסתתר בתוך הטבע. הם יצאו למלחמה ביוונים מתוך מטרה לבטל את גזירות השמד – מילה, שבת וקידוש החודש, לכן הקב"ה עזר להם לנצח את אויביהם. עם ישראל חי במשך אלפי שנים תחת האימפריות: הבבלית, הפרסית והיוונית, והאדומית מבלי למרוד, כך שמרד החשמונאים החל רק מסיבות דתיות.

ניתן לומר שנס הניצחון במלחמה הוא נס בתוך הטבע, היות והמלחמה נמשכה זמן רב. לעומת זאת, נס פח השמן הוא נס שמעל הטבע היות וכמות שלושה וחצי לוג שמן, הפכו לעשרים ושמונה לוג שהספיקו לשמונה ימים.

מעטים מול רבים – עם ישראל מעל למזל.

נסי "חנוכה" בתקופת המכבים  –  ובימינו.

עם ישראל מלומד בניסים מאז ומעולם, דבר הבא לידי ביטוי באופן גלוי בנסי יציאת מצרים שהתגלו מעל הטבע,  דרך נסי חנוכה שהתרחשו בתוך הטבע כדברי הרמב"ן: (בראשית יז, א).

"אל שדי… זה השם בו מציל הקב"ה את הצדיקים כדי להחיותם ברעב, ולפדותם מיד חרב, ככל הניסים הנעשים לאברהם ולאבות… אלא שאין בהם שינוי ממנהגו של עולם כניסים שנעשו ע"י משה בעשר המכות, שהם מופתים המשנים את הטבע,  והם נעשו בשם מיוחד אשר הגיד ה' למשה".  להלן שני מקורות חשובים המלמדים אותנו על הייחודיות בעשיית נסים לישראל בהשוואה לגוים:

• בברית בין הבתרים, אומר ה' לאברהם: "הבט נא השמימה וספור הכוכבים, כה יהיה זרעך". (בר' טו, ה). ליעקב אבינו לעומת זאת, ה' מדמה אותנו לעפר: "והיה זרעך כעפר הארץ" (בר' כח, יד).

המדרש מתרץ את הסתירה בכך שכאשר אנו עושים רצונו של ה', אנחנו עליונים מעל לכוכבים, ושום אומה לא תוכל עלינו, והניצחונות יהיו ע"פ נסים ונפלאות כמו במלחמת אברהם אבינו נגד ארבע מעצמות אותן ניצח בחצי לילה ללא נשק, והשתמש בעיקר בעפר וכו' כדברי הנביא ישעיה. כמו כן בכיבוש הארץ ע"י יהושע בן נון. { בן נון – הצליח לסלק את האות נ המסמלת נ-פילה, ולחברה לאות ס היוצרות ביחד נ-ס}.  

לעומת זאת כאשר אנו לא עושים רצונו של מקום, דומים אנו לעפר שכולם דורכים עליו. (אגד"ב, פרק לט). דבר המרחיק אותנו מניסים ונפלאות.

• רבנו ה"כלי יקר" מלמד אותנו פרק חשוב בתעשיית הנסים שעושה ה' לישראל על פי הפסוק:

"כי תצא למלחמה על איבך וראית סוס ורכב, עם רב ממך – לא תירא מהם, כי ה' אלוקיך עמך" (דב' כ, א). "וזה הנס אשר עושה הקב"ה לישראל, שאע"פ שבתחילת יציאתם למלחמה כל האומות נתחברו כאילו היו כולם "סוס ורכב" אחד – כאיש אחד, מכל מקום בקרבכם למלחמה… ישלח בהם ה' מהומה וייפרדו איש מאחיו ותהיה חרב איש ברעהו… עד שכל שבע האומות ינוסו". אומר לנו הקב"ה: "לא תירא מהם" למרות שנראים לך כמאוחדים = "סוס ורכב" אחד, וכן רבים = "עם רב", זה רק בעיניך  = "ממך", ולא בעיני ה' = "כי ה' אלוקיך עמך".

הנס השני שעושה הקב"ה לישראל הוא: למרות שאנחנו מעטים, הקב"ה מראה אותנו בעיניהם כרבים. קיימות דוגמאות אינסופיות ממלחמות ישראל מאז הקמת המדינה, כמו במלחמת ששת הימים בה נסו על נפשם מאות אלפי חיילים מצריים ללא נעלים מול קומץ חיילי ה'. כמו כן, הפילוגים בין מדינות ערב והמלחמות הפנימיות והאכזריות כמו בסוריה ומצרים.

שורש התופעות הנ"ל – השגחה אלוקית נסית עלינו. על כך יש לנו רק להודות ולהלל לאבינו שבשמים. ראה מבצע "עמוד ענן" שנמשך 8 ימים כנגד 8 ימי החנוכה, כאשר רק בודדים נפגעו מאלפי טילים שכוונו לאנשים, נשים וטף – ללא הבחנה.

קדושת הזמן, קדושת העולם, קדושת הגוף – בחנוכה.

"מצוות חנוכה – מצוה חביבה היא עד מאד, וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס, ולהוסיף בשבח הא-ל והודיה לו על הניסים שעשה לנו…" (רמב"ם הלכות חנוכה, ד, י"ב). אכן הרמב"ם בחוכמתו כי רבה, הצליח למקד את יפעת והדרת מצוות חנוכה בכך שמכנה אותה "מצוה חביבה היא עד מאד", ביטוי לא מקובל לגבי שאר המצוות. כהוכחה לחביבותה, יעידו אלפי נרות החנוכה הרבים המתנוססים והמתנוצצים באור יקרות בפתחי הבתים ובחלונות עם ישראל, ובפרט בירושלים עיר קודשנו מקום המקדש בו נעשה הנס מלפני 2178 שנים, כאשר מתתיהו החשמונאי נכדו של שמעון הצדיק וחמשת בניו: יוחנן, שמעון, יהודה, אלעזר, ויהונתן – הרימו את נס המרד נגד האימפריה היוונית מתוך אמונה עזה בקב"ה שאכן יעזור להם למגר את שלטון הרשע של אנטיוכוס אפיפנס  שגזר על היהודים גזירות שמד בכך  שביטל למעשה את קיום המצוות המרכזיות: קידוש החודש, שבת ומילה הרמוזות בשרש שמו של זקנו של מתתיהו חשמון.

 חשמ – ון. ח = חודש. ש = שבת. מ = מילה. המצות הנ"ל מהוות מצוות מרכזיות בעולם היהודי.

א. חודש = קדושת הזמן, היות וע"י קידוש החודש יודעים מתי יחולו חגי ישראל.

ב. שבת = קדושת העולם, השבת מקדשת את ימי השבוע, ומהווה נשמתם כדברי "אור החיים" הק'.

ג. מילה = קדושת הגוף המהווה חותמו של הקב"ה בגוף האדם, והצורך לנהוג בה בקדוש.

"מעוז צור ישועתי"

שיר האמונה בצור ישראל וגואלו.

השיר היפה הזה שנכתב לפני כ 900 שנה ע"י משורר בשם מרדכי והבנוי מ-6 מחרוזות המתארות את 4 הגלויות והגאולה מהן: מצרים, בבל, פרס (פורים), יון. {בתים: 2 – 4}. בבית הראשון מתוארת התקווה לחידוש הקרבת הקרבנות במקדש, ואילו בבית האחרון מתוארת הציפיה לישועה מגלות אדום בה  שרויים, נקמת ה'  באויבינו, והגאולה העתידית.  "מעוז צור ישועתי": כותרת השיר מכילה שיבוץ: "היה לי לצור מעוז, לבית מצודות להושיעני" (תהילים לא, ג). כלומר, בגלל אמונתי העזה בקב"ה, הוא יעזור לי מול רודפי בדומה לצבא הבוטח במצודות ובמעוזים (מבצרים) הבנויים מ"צור" = סלע, שיגנו עליו בשעת מלחמה. כנ"ל האדם המאמין הבוטח באלוקים אותו מדמה ל"צור ישועתי". אכן זו תקוותנו לאורך הדורות כפי שזה בא לידי ביטוי לאורך בתי השיר.

בית א':  "תיקון בית תפילתי, ושם תודה נזבח". אנו מתפללים לבניין המקדש שם נקריב קורבן תודה לה'. "לעת תכין מטבח מיצר המנבח" – אנו מצפים מה' שיפרע מצוררי ישראל שאת ראשיתו של התהליך, אנו רואים לנגד עינינו בקריסת ישמעאל בסוריה, לוב, טוניס, תימן, עירק ובראשן מצרים… כדברי הכתוב: "וסכסכתי מצרים במצרים , ונלחמו איש באחיו , ואיש ברעהו עיר בעיר, וממלכה בממלכה". כמו כן אנו עדים לקריסה כלכלית של אדום באירופה כמו איטליה = רומא שהחריבה את המקדש, יון הרשעה בתקופת המכבים, ספרד שגירשה ועינתה את היהודים, מסעי הצלב והשואה…

 אז = {8}  אגמור, בשיר מזמור, חנוכת המזבח" – בע"ה נזכה לגמור ההלל בבנין אריאל, ונזכה לשיר  "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" הרומז כדברי הגמרא לחנוכת הבית השלישי על שם דוד מלך ישראל. שכידוע לא נקרא הבית הראשון על שמו אלא על שם בנו שלמה, בגלל שידוע לפני הקב"ה  שהוא עתיד להיחרב. בקרוב, נחזה בבניינו.

"אראנו נפלאות" למאור הגנוז,

 הרה"ה רבנו מאיר אביחצירא זיע"א – בנש"ק האדמו"ר הרה"ק רבנו בבא סאלי זיע"א.

שמאוד הקפידו על שמירת העיניים.

האדמו"ר רבנו מאיר אביחצירא זיע"א – בנו של סבא קדישא  האדמו"ר בבא סאלי זיע"א, ידוע ומפורסם בקדושתו הרבה הבאה לידי ביטוי בשמירת העיניים האופיינית לרבני משפחת אביחצירא לדורותיה, וכבעל מופת שרבים וטובים שיחרו לפתחו. אכן, רבבות זכו שתקוים בהם ברכת "צדיק גוזר, והקב"ה מקיים" בזכות רבנו מאיר זיע"א.

הרה"צ רבי מסעוד מלול זצ"ל שהיה החזן בבית הכנסת של בבא סאלי במרוקו, והיה שכן של הורי בטבריה סיפר: משפחה יהודית שגרה בלונדון, איבדה את בנה. נעשו חיפושים נרחבים בהם השתתפה הקהילה היהודית והמשטרה המקומית, אבל העלו חרס בידם.

לאבי המשפחה היה אח תלמיד חכם שגר בארץ. כאשר התבשר על האסון שנחת על אחיו, מיד עשה את דרכו לביתו של בבא סאלי זצ"ל בנתיבות. באותו היום לא התקיימה קבלת קהל אצל בבא סאלי זיע"א, לכן החליט לנסוע לאשדוד אצל "בבא מאיר" בנו. האדמו"ר הקשיב לאורח, ומיד לקח פיסת נייר עליה שירטט שמות של מספר רחובות בלונדון. הוא ציין על המפה את מקום מגורי המשפחה בלונדון, ואחרי זה את מקום הימצאו של הילד האובד. רבנו ביקש שהאבא של הילד ילך לכתובת הנ"ל ויחכה לא הרחק מהבית, והילד יופיע.

האח טלפן מיד לאחיו בלונדון, ומסר לו את דברי האדמו"ר. האח בלונדון אכן עשה כדברי הרב, ולפתע הבן האובד יצא מהבית בו היה מוחזק, ורץ לזרועות אביו. התברר שהילד ניצל רגע של חסד בו הדלת לא הייתה נעולה, ומיד רץ החוצה בכל כוחותיו.

האדמו"ר רבנו מאיר אביצירא זיע"א, לא היה מעולם בלונדון, כך שכל דבריו היו ברוח הקודש. בזכות שמירת העיניים הרבה בה נזהר, הוא זכה לראות דרך האור הגנוז את הרחוב ואת המקום בו מוחזק הילד האובד בלונדון.

חנוכה שמח וגאולה מאירה – מתוך אורה ושמחה.

המאמר מוקדש למשה בר זוהרה שנולד בשבת "וישב", והברית בשבת פ' מקץ, ר"ח טבת, וחנוכה.

בעזרת ה-ל וישועתו, התורה תאיר את דרכו ותגן בעדו.

העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו', יקשור שלומו מעל לראשו,

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשו.

בריאות איתנה ונהורא מעליא יהיו תמיד נחלתו.

נסים ונפלאות יהיו סביבו, ומארי תורה יעתירו בעדו.

לע"נ: אמו"ר הצדיק רבי יוסף בר עליה  ע"ה שעלה לגנזי מרומים ב-יב כסלו. הקדוש הרב אברהם בר אסתר הי"ד. זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. שרה בת שושנה ע"ה. חנה בת עליה ע"ה. רבי משה ורבי שלמה שון ע"ה. רבי מימון מלכה בן הרב יעקב ע"ה. רבי משה מלכה בן הרב יחיאל ע"ה.

מו"ר חמי רבי יששכר בן נזי ע"ה.

חנוכה

הנרות הללו אנו מדליקין, על הנסים ועל הפורקן. . .

שבוע חנוכה שאנו מכבדים באורים, אינו נמנה על משפחת החגים הגדולים שלנו, הוא גם דל יחסית בתחום ההלכה והדינים! אין בו איסור מלאכה, התפילות אינן שונות מתפילות ימי־חול, פרט לתוספות קלות: ״על הנסים וההלל״ וכמובן טכס הדלקת הנרות. עם זאת, עשיר חג החנוכה בתחום האגדה, במנהגים שבמסורת ובפולקלור שהתפתחו במשך הדורות בקהילות שונות וקשה לעמוד על מקורם של רבים מהם. אולם יהודי צפון־אפריקה, במיוחד יהודי מרוקו תרמו והכניסו בחג זה ולא במעט; חמימות והתלהבות, רוממות רוח ועליצות עם והעשירו אותו במנהגים רבים ומגוונים.

[anti-both]

באגדה

במרכזו של חג החנוכה, עומדת המנורה שהיא סימלו הלאומי של עם ישראל.

שלושה שותפים במנורה: השמן, האש, האור. כל אחד מהם יש לו תכונה המאפיינת את מהותו וייעודו של עם ישראל:

השמן – אינו נמסך בנוזלים והוא צף תמיד למעלה.

האש – אף אם קטנה היא, גדול כוחה לשרוף כמויות רבות.

 האור – אינו מותנה במידה, מעט אור כוחו יפה ודוחה הרבה מן החושך.

עם ישראל הוא השמן, הוא האש, הוא האור לעולם כולו והאגדה ממשיכה בתיאור יפה זה.

( מתוך מאמרה של הרבנית יהודית קוק ז"ל.מנורת החנוכה אור לדורות עמוד 20  )

ומה בפולקלור ובמנהגים ?־יהודי המגרב נתנו לחג החנוכה תכונה נהדרת וחגיגית. הם הוסיפו נופך על טכסיו, והעשירוהו בכל מיני מנהגים נאים ומגוונים.

החנוכיה

שם זה הושאל למנורת החנוכה. החנוכיה בעלת שמונת הקנים או תשעת הקנים עם השמש, נבדלת מן המנורה בעלת שבעת הקנים שהייתה במקדש ושברבות הימים הפכה לסמל לאומי.

החנוכיה במרוקו עשוייה מארד, צורתה משולשת. בכמה בתי עשירים היה אפשר לראות חנוכיה מכסף טהור, אבל רוב רובו של העם החזיק בחנוכיות מארד או נחושת. אצל העניים ביותר, היא הייתה עשוייה מפח לבן " חנוכה דל קזדיר "  במרוקו לא השתמשו בנרות להדלקת חנוכה, כי אם בשמן זית זך. החנוכיה המרוקאית גם לא בנוייה לנרות, יש לה פיות רק לשמן.

במרוקו סגנון האדריכלות של החנוכיות הוא ספרדי־מאורי.

קישוט החנוכיה

רוב החנוכיות במרוקו מקושטות משני הצדדים בכף היד שהוא סמל מוכר אצל עמי המזרח ונקרא " כ'מסא־״, אמצעי מיוחד ומקובל שם, והיום גם ברחבי עולם, להרחקת מזיקים ולשמירה נגד עינא בישא . חנוכיות אחרות מקושטות בציפורים, ציפור מכל צד, סמל לפוריות וגם רמז לכתוב: ״אז ירננו כל עצי יער״ (תהל׳ צו, יב), אחרים סבורים שהציפורים כאן, מביעות את הכתוב ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… או ״גם ציפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרוחיה״ (תהל׳, פד), שהיא תחינתו של היהודי הנודד, המבקש כמו ציפור נודדת את מנוחתו במשכן המחודש של אלהיו^.

הכנת הפתילות

מאחר ורק בשמן זית בלבד נהגו להדליק את החנוכיה, נזקקו אם־כן לפתילות, הכנתן הופקדה בידי נשים צדקניות. בדרך־כלל המיילדות מילאו תפקיד זה, הכינו אותן בעוד מועד וימים מספר לפני חנוכה, חילקו אותן חינם לכל דורש. יומיים או שלושה קודם החג, הייתה המולה רבה בשכונה היהודית, ידי הנשים מלאות עבודה, כל עקרת בית מנקה מוציאה את החנוכיה שלה, ממרקת אותה בחול פעמיים־שלוש עד שהבהיקה כזהב טהור, מסיידים את הבית, מכבדים את הרצפות, פשוט פסח בזעיר אנפין, ובערב חנוכה, השווקים מעוטרים בכל מיני ירקות, במיוחד הירקות שמוסיפין ל״כוסכוס״ של חנוכה.

הדלקת חנוכה

הדלקת הנרות היא מרכז הפעולה בחנוכה. רוב הגברים היו עושים הכנות לא מעטות לפני טכס ההדלקה. לפני שהלכו לבית־כנסת לבשו בגדי חג, עקרת הבית מצידה הכינה את הפתילות בעוד מועד, השולחן סודר כאילו ליל שבת. החנוכיה כבר נקבעה בפתח, בצד שמאל מול המזוזה בכניסה לבית או לחדר המגורים. ובינתיים בכל בתי־כנסת נערכת תפילת ערבית חגיגית עם פיוטים ושירי הלל. אחרי תפילת ה״עמידה״, נהג השמש של בית־הכנסת להדליק החנוכה הוא בעצמו ולברך בקול־רם, משום פרסומי ניסא.

מצוות נר חנוכה היא מצווה חביבה על כל אחד, לכן כל בני המשפחה הקפידו על קיומה, כך קיימו את הכתוב: ״אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה, שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק״(רמב״ם, הלכות חנוכה, פ. ד, י״ב).

בחזרה מבית־הכנסת כל בני הבית מתוחים וכולם נצמדים לאבי המשפחה ומחכים לו להדליק כבר הנר הראשון. ראש המשפחה ניגש ובדחילו ורחימו, הוא אומר ״לשם יחוד״ מיוחד, אחריו מברך קודם ההדלקה שלוש ברכות והן: ״להדליק״, ״שעשה נסים׳,״שהחיינו״ . לאחר הברכות, מדליק נר אחד ומיד כל בני הבית פוצחים בפסוקי זמרה הידועים:

הנרות הללו אנו מדליקין, על הנסים ועל הפורקן ועל הגבורות, ועל התשועות ועל הנפלאות ועל הנחמות שעשית לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה. . .

טכס ההדלקה מוקף מלפניו ומאחריו בפסוקי זמרה, ואף ״הנרות הללו״ כאילו אומרים שירה. אחר־כך מסיימים במזמור שיר חנוכת הבית לדוד (תהל׳ ל, א). השיר ״מעוז צור ישועתי״ אינו מוכר בצפון אפריקה וגם כמעט לא שמעו עליו.

מזמור שיר חנוכת

מזמור זה, נוהגים הספרדים ועדות המזרח לאומרו בימי חנוכה, אחרי ההדלקה כי הוא ראשי תיבות של המילה ״מש״ח ־ מזמור שיר חנוכת״, שהם גם: מילה, שבת, חודש, שעליהם גזרו היוונים והיה נס חנוכה, ולכן תיקנו ״משח״ שהוא : שמן לנרות ושרומז גם: מילה, שבת, חודש. (החיד״א). יש מוסיפים עוד פסוק ״ויהי נועם״ וקוראים אותו שבע פעמים, על־פי המקובלים שאומרים שיש בו סגולה לשמירת הבית. 

הנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקים ויש עוד שנוהגות שלא לעשות מלאכה ביום א׳ וביום ח׳ של חנוכה, ובאמצע כעין חול המועד (מנהגים).

משחקים

משחק הקלפים אינו מקובל על יהודי המגרב בחנוכה, כי אם בפורים, גם דמי חנוכה לא נתנו לילדים אלא בפורים ובתשעה באב. משחק הקוביה או הסביבון, אינו ידוע לילדים וגם המבוגרים זר להם. במקום המשחקים נהגו במרוקו ובכל צפון־אפריקה להרבות בסעודות ומאכלי משמנים.

הערת המחבר : סגולה לשמירה חומר כל לילה אחר הדלקת נרות חנוכה ז' פעמים " ויהי נועם ומזמור יושב בסתר ; ת.ספר בגולות ישראל וסידורי תפילה

מאכלים

הלביבות והסופגניות

מאכלים רבים ומגוונים קיימים אצל כל קהילה יהודית בצפון־אפריקה בחג החנוכה. המשמנים העיקריים בחג זה הן הלביבות והסופגניות העשויות מקמח, מים ושמרים. מטגנים אותן בשמן וטובלים בסוכר או בחמאה ודבש. מנהג זה של טיגון בשמן הוא לסמל את נס פך השמן. שני המשמנים האלה: הסופגניות או, " א-ספאנז"  בעגה המקומית והלביבות או " אלמקרוד "  הן תוספות למאכל הלאומי העממי, ה״כוסכוס״ עם ירקות ובשר מטוגן, שמקומו לא נפקד מאף חג או מאורע חגיגי כלשהו. שני המנעמים האלו הן בעצם מאכל עממי לא רק בחנוכה בלבד, אלא בכל תקופת החורף.

זכורים לרבים מאתנו, בכל אזורי מרוקו, איך בשעות המוקדמות של הבקרים החורפיים, היה אפשר לראות יהודים משכימי קום השבים מתפילת שחרית " סלאת לפ'זר " (תפילת ותיקין) ובידיהם כמה מנעמים לארוחת הבוקר לבני הבית: א־״ספ׳נג׳״ מטוגנות, עגולות מחורחרות, שלוש או ארבע יחידות מחורחרות ומושחלות בזו אחר זו על חוט, או " בלוט משלוקין " – בלוטים שלוקים במים " ואו " א-כבאל " –קלחי תירס  – הכל לפי העונה, וכמובן גם בחנוכה עלו על השולחן כל ״המנעמים״ האלה.

הלביבות־ ״אל־ מקרוד״

בנוסף לסופגניות שמקומם לא היה נפקד מאף בית יהודי בחנוכה, היה עוד סוג שני, והם הלביבות ־ " אל-מקרוד " . הלביבה היא בצורת משולש והכנתה כהכנת הסופגניה, אך עם בצק פחות דליל. מטגנים על מחבת, טובלים אותה באבקת סוכר, מורחים עליה חמאה ואוכלים עם תה. ה״מקרוד״ הייתה הסופגניה של העניים, משום שלא דרשה הוצאות מרובות וגם היה מאוד קל להכינה.

אמפ׳ואר

מאכלים נוספים של יום־יום היו מנת חלקם של שכבות־חברה מסויימו , לא רק בחנוכה בלבד, אלא גם ברוב ימות השנה. אחד מהם הוא " אמפואר ".

עקרת הבית שמרה את שיורי הלחם שנשארו מהשבת וגם לחמים מלפני יומיים שלושה, שמה אותם בתוך משרית לכמה רגעים, כדי שהלחם יהיה רטוב. אחר־כך לחצה וסחטה אותו ביד ושמה אותו בתוך מסננת גדולה " כסכאס "  בשפת המקום, המשמשת גם להכנת ה״כוסכוס״ זאת, לאחר שפיזרה בתחתית המסננת חתיכות קטנות של בצל. את המסננת המלאה שיורי הלחם שנסחט, הניחה על סיר מלא מים רותחים. מהאדים התבשל ״אמפ׳ואר״. פשוט, הכנתו כמו הכנת ה״כוסכוס״. מאכל זה היה מנת חלקם של משפחות ברוכות ילדים ודלות אמצעים. הבשר היה כעין ״מותרות״ ועלה על שולחנם רק בשבתות ובחגים; במקום הבשר, נהגו המשפחות להצטייד לעת מצוא, מחנות הקצב; במעיים או ריאה, מייבשות אותם, עושות מהם נתחים קטנים, ושומרות אותם לשעת הצורך, ואז מוציאות אותם, מטגנות אותם ומפזרות את הנתחים על התבשיל במקום נתחי בשר מטוגן כפי שצריך להיות. גם שמן הטיגון שנשאר שופכים על ה״אמפ׳ואר״ כדי לתת טעם טוב יותר. מאכל זה שימש לארוחת צהרים.

אל־מיגאז

מאכל נוסף היה בחנוכה ושעלה על שולחנן של אותן משפחות, היה, " אל מי-מיגאז "  , אשר הכנתו הייתה קלה וזולה, גם לא דרשה הוצאות מיוחדות.

עקרת הבית שמרה כל פרוסת לחם שנשארה וכשהצטברה כמות, עשתה ממנה חתיכות קטנות של לחם ושפכה את כל הכמות לתוך סיר מים רותחים, אליהם הוסיפה תבלינים וחומרי טעם שונים: פפריקה, פלפל, שום כתוש, שמן ומלח. אחרי שהכל רתח והלחם ספג מספיק מים, הורידה את הסיר וזה היה כבר מוכן לאכילה, בפרט לארוחת בוקר, כך שאם ״אמפ׳ואר״ שימש לארוחת הצהרים, ״אל־מיגאז״ שבר את רעבון פיות הילדים בבוקר.

אטפפ׳י

מאכל נוסף אשר שימש לארוחת הבוקר, היה " אטפפי "  ״מעדן״ זה עלה כמעט באופן קבוע על שולחנם של אותן משפחות, שלא זכו להינות ממנעמי החיים, גם הכנתו זולה וקלה. זוהי בעצם מין דייסה אשר להכנתה השתמשו בקמח, אליו הוסיפו מים עד שנהפך לבצק מאוד דליל. גם כאן הוסיפו חומרי טעם: פלפל אדום וטחון, שום כתוש, שמן ומלח. אחר־כך עקרת הבית הרתיחה מים ושפכה לאט לאט את הקמח הדליל לתוך המים החמים כשהם מוצבים על אש קטנה ועירבבה את הדייסה עד שנתקבלה ורודה. לדיסה זו הוסיפו חתיכות לחם קטנות ואכלו בהנאה ובתיאבון רב.

א־ סמיך (סולת)

בין המנעמים האהובים על השכבות הללו, היה ״א-סמיד "  – סולת אשר שימש לארוחת הבוקר. גם כאן לא היה צורך במאמץ רב או בהוצאה נוספת.

בעלת הבית הרתיחה סיר מים ושפכה לתוכו: כוסבר, צמח תבלין (גד) קצוץ, פלפל שחור, שמן ומלח. וכשהמים הם עדיין על האש, עקרת הבית שפכה לאט לאט את הסולת אל תוך הסיר בלי לדלל אותה קודם במים, כך נוצרה גם כן דייסה, עליה הוסיפה פרוסות קטנות של לחם. מאכל זה שימש לארוחת הבוקר אצל רוב אותן משפחות.

הבשר המשומר־ ״לכ׳ליע״

העשירים ונדיבי־לב נהגו לקנות במשותף כמויות גדולות של בשר בחודשים החמים ביותר בחודשי־הקיץ(תמוז־אב), כאשר הבשר מצוי בשפע ובזול. את הבשר חותכים לנתחים, מטגנים אותם ומכניסים אותם לתוך כדים גדולים (כ׳וואבי) עשויים מחרס. הבשר המטוגן הזה נקרא ״לכ׳ליע״ והוא נשמר היטב. בחנוכה כשהקור שולט והבשר לא נמצא או שהוא ביוקר, פותחים את הכדים שעליהם שכבת שומן עבה, מוציאים את גזרי הבשר המשומר ושמים על ה״כוסכוס״.

הנדיבים לא שכחו את הנצרכים ותלמידי חכמים דדחיקא ליהו שעתא ושלחו לכל אחד קערה של ״כוסכוס״ בתוספת מנה של בשר מטוגן, אשר שימש בסעודות הרבות של ימי חג החנוכה.

הכנת יין בבתים

יין המשומר

האמידים שנהגו להכין כמויות של גזרי בשר מטוגנים – ״לכ׳ליע״ לחורף, דאגו גם להכין יין לכל השנה. בחודשי אלול־תשרי, שהם סוף עונת הבציר וגם זמן דריכת ענבים, נהגו הערבים להביא לשכונה היהודית, כמויות עצומות של ענבי סוף העונה. ענבים אלה לא היו כבר עינבי מאכל, אלא טובים לעשיית יין ובדרך כלל היו בזול. היהודים ניצלו את ההזדמנות, כל אחד רכש ובזול, כמות מסויימת, הכין את יינו בביתו וכך בחנוכה, היין היה כבר מוכן לטעימה. זאת הייתה גם ההזדמנות לכל אמיד ונדיב־לב לשלוח לקרוביו ולמכריו ולכבדם ביין החדש לטעימה ולברכה. זה היה גם מקור גאוה להצלחה בקרב עשירי העיר ונכבדיה.

הכנת היין

מאחר ולא היו גיתות או מתקנים כלשהם להכנת היין, בעלי הבתים הסתדרו איכשהו בבתיהם והכינו בעצמם את היין לכל השנה. כל אמיד נהג להכין כמה כדי־יין  " כ'ואבי ", חלק מהם ייעד לעצמו לקידוש ולהבדלה וחלק לחלוקת צדקה וחסד.

על אופן הכנת היינות בבתים, אנו מביאים את תיאוריו של הרב י. משאש ז״ל, כלשונם, עם שינויים קלים:

בעל הבית מביא ארבע לוחות ברוחב טפח ויותר, ובאורך חמש אמות… מדביק הלוחות על צידן על הריצפה בטיט מיוחד הנקרא בעגה המקומית " תאדקא "  … זהו דבק מאוד חזק כאשר הוא מתייבש, כך מקים לו כמעין ״בריכה״ מעץ, אשר לתוכה שופך את סלי הענבים שהביא… אחר־כך הוא מביא פועלים אשר דורכים ברגליהם על הענבים (כמובן לאחר ששטפו טוב ויפה את רגליהם וניגבום)…

תאדקא – זהו רפש אדמה טובענית, שבו השתמשו הנשים לעשיית התנור והכיריים, נר מצוה עמוד 8

את הנוזל (היין) היוצא אוספים בכלים ושופכים לתוך הכדים ״כ׳וואבי״. אוספים את החרצנים והזגים ועושים מהם עיגול גדול וגבוה וכורכים סביבו חבל ארוך, כריכה אחר כריכה ממטה למעלה, מביאים לוח עץ חזק ושמים על העיגול, מביאים שתי קורות רחבות וארוכות, במיוחד חזקות. מניחים אותן על הלוח בצורת שתי וערב ובמשקל שווה, מזמינים מן הרחוב עוברי־אורח, במיוחד גברתנים שמנים ובעלי משקל, מעמידים אותם על הקורות מכל רוח כשהם אוחזים זה בזה, והם לוחצים בכל כוחם ומכבידים את גופם, וכדי להעביר את הזמן מספרים סיפורים, שרים שירים וגם מספרים בדיחות מהתלות ועקיצות וזה נמשך בערך כחצי שעה. בינתיים היין יוצא והאוסף אוסף . אחר כך הגברתנים יורדים מעל הקורות ונפרדים בברכה מבעל הבית. הם אומרים לו: ״להניח ברכה, לשתות את יינך בשמחות וגילות וקידוש והבדלה״ והוא משיב: וכן תעשו תמיד בבתיבם . הפועלים מורידים אחר־כך את העיגול, מפוררים אותו, חובטים אותו במקלות שטוחות וחוזרים ועושים עיגול שני ואם הענבים הם מזן משובח, עושים עוד עיגול שלישי.

כדי שהעוברי־אורח יסכימו ולא ישתעממו בזמן עמידתם על הקורות, חוברו למענם חרוזים מיוחדים עם נגינות ונעימות ובהם היו מזמינים אותם אנשים ואומרים להם:

בואו בני תורה, כולכם בחברה, לעמוד על הקורה, להוציא חמרא, לקידוש והבדלה, ולמצוות מילה ולהכנסת כלה, ולדלא ידע במגילה.

קיים גם נוסח עתיק ובארמית ואנו מביאים אותו:

בואו בנייא, שמנייא, נצבייא, בקורייא, למפקייא, חמרייא, לקדושייא, ולמפקנייא, ולגזורייא, ולפורקנייא, ולחתנייא, ולפורייא. 

עוד חרוז על הכנת היין:

בואו אחים מתנדבים, להיות על קורות ניצבים, להמשיך את דם הענבים, למלא יין היקבים, לברך שוכן כרובים, שבתות וימים טובים, ובמילת ערלות תעובים, ובפדיון פטרי נקבים, ובחופת רעים אהובים, ובכוס ברכת המסבים, וחלוק יין לרבים, עניים דלים תאבים, בחנוכת המכבים, ובדלא ידע מריבים, המריעים המטיבים, כה לחי בבית נדיבים. 

היין שהוכן בבית חולק כך: מנה הגונה נשמרה לחנוכה, חלק הועד לפסח והשאר לימות השנה, לקידוש ולהבדלה, בלי לשכוח את חכמי העיר וענייה עם מתת כסף בצידה.

היו גם שנהגו לבשל חלק מהיין . "א-שראב אלמטבוך " ומי שיינו היה מוצלח, היה עובר קול בכל ה־מללאח : יינו של הגביר פלוני בן פלוני הוא המוצלח ביותר השנה פשוט כעין פסטיבל יין בזעיר אנפין.

ברכת ראש חודש כסלו

במכנאס, בשבת של ברכת חודש כסלו, הייתה מתעוררת שמחה גדולה בקרב עניי העיר, משום שעוד מעט יקבלו מתנות ונדבות בצורת יינות ובשר מטוגן ״לכ׳ליע״, לכן כאשר שליח ציבור היה מכריז ״בשבת מברכים״ ואומר: בסימן טוב, יהא לנו ראש חודש כסלו המלומד בנסים , מיד היו קופצים הליצנים של ה־מללאח, שברובם היו עניים מרודים ומוסיפים : והמלומד בנשים צדקניות המחלקות בשר ויין לאנשים ונשים . 

מתנות בחנוכה

בליל ראשון של חנוכה, היו ידי נשי הנדיבים מלאי עבודה. הן חילקו לנצרכים: יין, בשר מטוגן, לביבות ו״כוסכוס״, במיוחד למיעוטי יכולת, כגון: אלמנות, תלמידי חכמים ולקרובי משפחה נזקקים, היו גם שהוסיפו מתת כסף. דורשי רשומות ידעו להדגיש פעולה זו במימרא:

״חנוכה פעמיים כל אות״: ״חולקות הכמות, נשים נתחים, ויין ושמן, כתית כל, הימים הללו״ .

בשמונת ימי חנוכה נוהגים להוציא יום־יום ספר תורה, על־כן היו משפחות אשר השתדלו לכתוב ספר תורה חדש אם זה לזכר יקיר משפחה, או סתם על שם המשפחה עצמה, ובחרו לערוך את טכס הכנסתו לבית־הכנסת דווקא בחנוכה, כך זכה הספר וקראו בו, בכל שמונת ימי השבוע של חנוכה.

ביום א׳ דחנוכה, נוהגים יהודי לוב להעלות ראשון לתורה את גבאי בית־ הכנסת, במקום כהן. מנהג עתיק זה בה לחלוק לו כבוד בגלל שהוא מקדיש את רוב זמנו לעניני בית־הכנסת ושלא על מנת לקבל פרס.

מתנות למלמדים

גם ה״רבבי״ (המלמד) לא נשכח בחנוכה. מנהג קדום היה קיים במכנאס. מלמדי דרדקי נהגו לשחרר את התלמידים ולשלוח אותם לחזר על פתחי בתי היהודים ב־מללאח, ולבקש קמח וקטניות מעקרות הבית, עבור המלמד. כל אחד מבעלי הבתים כיבד את התלמידים הצעירים בחיטה, קטניות, פירות יבשים, או עצים ומי שלא מצא דבר מוכן נתן כסף, או גם ביצים, סוכר, או פחמים וכדומה. כאשר הילדים הללו עברו ברחובות ה־מללאח, היו מכריזים בקולי־קולות כמה משפטים שאין איש יודע מי לימד אותם או מי חיבר אותם משפטים:

מימנא מימנא, מולאת א־דאר שמימנא, עטיוונא עטיוונא, חפ׳ינא הפ׳ינא, זיאע וקטנייא, וטחינא טחינא, פ׳וזה חנוכה ופיוזהנא, נעייסו פ׳אמילייא מגיבונא, דרבבי די כא יקררינא, לקראייא גננייא, משכחייא חתא לעטייא.

תרגום: ״מזל טוב לך בעלת הבית השמנה!, תנו לנו תנו לנו, חופן חופן, חיטים וקטניות, וקמח קמה, לכבוד חנוכה ולכבודנו, להחיות בהם משפחה אביונה, של הרב המלמד אותנו קריאה בתום לב, מן הבוקר עד הערב״. (וחוזרים כל הזמן על אותו משפט) .

תפילות ימי חנוכה

בשמונת ימי חנוכה, בתי־כנסת מלאים מתפללים. תפילת שחרית נערכת בהדרת קודש ובהלל וזמרה, בפרט שבכל יום מוציאים ספר תורה ובעת הוצאתו נוהגים עד היום גם בארץ להמשיך במנהג, לומר כמה פסוקים על נרות ואור, בניגון מיוחד. הפסוקים הם כמנין ימי־חנוכה:

נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי: (תהל׳ קיט).

נר ה׳ נשמת אדם חופש כל חדרי בטן: (משלי כ, כז).

כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר: (שם, כג).

כי אתה תאיר נרי ה׳ אלהי יגיה חשכי: (תהל׳ יח, כט).

 אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך: (משלי יג, ט).

 ואורח צדיקים כאור נגה, הולך ואור עד נכון היום: (שם, ד, יט).

קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה׳ עליך זרח: (ישעיה ס, א).

אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה: (תהל׳ צז, יא).

זא׳ת חנוכה

היום האחרון של חנוכה נקרא ״זא׳ת חנוכה״ מפני שקוראים באותו יום בתורה בפרשת הנשיאים ״זאת חנוכת המזבח״, לכן נוהגים להרבות בשמחה ובמשתה ביום זה יותר מאשר כל ימות החג.

לא רק הסופגניות וה״כוסכוס״ סימלו את שמחת חג החנוכה, גם מאכלי גבינות ושתיית הרבה חלב, היוו סמל לחנוכה, לפי שהנס נעשה גם בחלב, שיהודית האכילה את האויב,   זאת לבד מן היין החדש שזה עתה נמזג מהחבית, הבשר השמן המטוגן ״לכ׳ליע״ ועוד.

בעלי־בתים האמידים נהגו לערוך משתה גדול פעם אחת בחנוכה לידידים ולבני המשפחה הקרובים. למשתה זה הוכנו כמה סוגי תבשילים ובראשם כמובן ה״כוסכוס״, בשרים והיין החדש. סעודת ״זא׳ת חנוכה״ תמיד הייתה מטובלת בדברי אגדה, סיפורי נסים ושירי חנוכה.   

             הערת המחבר : במנהג מאכלי גבינה וחלב, בחנוכה ראה העם זכר ליהודית שהאכילה את הוליפרנס גבינת כבשים שהביאה איתה בצקלונה, לכן נהגו לקרוא את ספר יהודית בחנוכה ותוכנו הוכנס גס למדרשי החנוכה וגזירות הוליפרנס התמזגו עם גזירות אנטיוכוס. הרבה רבנים ומשכילים כתבו על מעשה יהודית והנה הרב י. משאש ז״ל מזכה אותנו ב״מעשה יהודית״ במתכונת ״מי כמוך ואין כמוך״ (נר מצוה עמי עה־פו)

מתוך האינטרנט : הולופרנס-על פי י"מ גרינץ יש להגות את השם "אולופרנא", כיוון שכך לדעתו נכתב במקור העברי) היה, על פי המסופר בספר יהודית, מן הספרים החיצוניים, שר הצבא האשורי של נבוכדנצר שנשלח למסע כיבושים ארוך כדי לנקום בעמי האזור, והוצא להורג על ידי יהודית.

ספר יהודית הוא אחד הספרים החיצוניים לתנ"ך, שעוסק ככל הנראה בתקופת שלטון ממלכת פרס בארץ ישראל)המאות ה-6 עד ה-4 לפנה"ס)

הספר נמצא לראשונה בתרגום השבעים של התנ"ך ליוונית אם כי הוא נכתב במקור בעברית, והוא אף מוזכר בדברי הגאונים, שהכירו את הספר בגרסתו הסורית. שרידי הספר העברי נעלמו כליל, כמו רוב הספרים שלא נכנסו לקאנון היהודי. ברם, הכנסייה הקתולית והאורתודוקסית רואות אותו כחלק מ"הברית הישנה".

יום השמש

יום התשיעי שלאחר חנוכה, קראו לו ״יום השמש״ ונהגו לחגוג אותו באוירה משעשעת לילדים.

הנערים נהגו לעשות מדורות במרכז השכונה (ה־מללאח), הנשים הוציאו את הפתילות והשמנים שנשארו מחנוכה   ושרפו אותן באמצע השכונה, או בפתחי חצרות הבתים, והילדים עזרו והוסיפו למדורה ניירות, סמרטוטים וכל הבא ליד, אולם יום לפני כן, ביום השמיני, הילדים עברו גם הם מבית לבית ומחצר לחצר ואספו את שאריות הפתילות של כל ימי החג והוסיפו אותן למדורה ואשר סביבה רקדו, קפצו ודלגו כמשוורתא דפורייא (סנהדרין, סד, ע״ב)  כשהם שרים ומדקלמים בקול רם בשפת המקום את החרוזים הבאים:

האגדא עוואיידנא, נחרקו פ׳תאיילנא, ונטלבו מן מולאנא, לעאם למאזי יחיינא, ונרזעו לארדנא, וארד זדודנא, ירושלים לעזיזא עלינא, ולתורה ולמצוות יזכינא, וזכות אדאוו דלקנידלאת די סעלנא, ידווי עינינא, ועינין אולאדנא, בדאוו דתורה די הייא חייאתנא, וטולאן עמרנא, וביהא נפ׳ניוו עדייאנא. 

תרגום: ״כך מנהגנו, נשרוף פתילותינו, ונבקש מאלהינו, לשנה־הבאה יחיינו ונחזור לארצנו, וארץ אבותינו, ירושלים החביבה עלינו, ולתורה ולמצוות יזכנו, וזכות אור הנרות אשר הדלקנו, יאיר עינינו, ועיני בנינו, באור התורה שהיא חיינו ואורן ימינו, ובה נאבד שונאינו״.

הערות המחבר :   שבלי הלקט, קפ״ד: ״והנותר מהפתילות עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו, כיוון שהוקצה למצוה, אסור להשתמש בו״_; נוהג בחכמה, עמי סא.

[1]           בן אמוזג, פרשת שופטים כותב: בימי נעורי, היתה אימי הצדקת לוקחת הפתילות והשמנים שנשארו מנרות חנוכה, ושורפת עד שתהא שלהבת עולה והיתה מצוה עלי לקפוץ מצד לצד שכן היו נוהגים בארץ המערב וביחוד בתיטואן״.

סגולות

סגולות רבות ראו בהקפות והקפיצות סביב המדורה:

א) ההקפה סביב המדורה היא כעין שמירה מעין הרע וגם נגד המזיקין.

 ב) הילדים המרטיבים במיטה נגמלים כאשר מדלגים על המדורה.

 ג) הבחורות הבוגרות השתתפו אף הן, בתקרה לזכות בחתן המיוחל.

 הייתה גם אמונה שכל עקרה שתשתתף בקפיצה מעל המדורה, תזכה לחבוק בשנה הבאה את פרי בטנה. 

כאשר הבנות הבוגרות היו קופצות ומקיפות את המדורה, אימותיהן מילמלו כמה מילים בערבית יהודית " רבבי יטלקלק כבאליכ "  היינו: אלהים יתיר את כבליך!״  סגולה נוספת הייתה בפתילות. המיילדות הן הראשונות שעברו מבית לבית ״ביום השמש״ ואספו אף הן את שאריות הפתילות מכל חצר, שרפו אותן, ואת הפיח שלהן שמרו בתוך קופסא קטנה. מפיח זה יצרו " לכחול " אשר שימש להן לריפוי עיני התינוקות הנולדים ובעזרת " המרוויד "    מרחו את עיני הרך הנולד. ה״כחול״ הזה שמר על מאור עיני התינוק.

המתנה (למזיבא)

בראש חודש טבת שהוא יום ו׳ של חנוכה, נהגו הבחורים המאורסים להביא לבחירת ליבם " למזיבא " היינו: מתנה לארוסה, תכשיט זהב, צמיד, שרשרת או עגיל וכדומה. הורי הארוסה הזמינו לביתם את הארוס ובני משפחתו למסיבת חנוכה, שבה הוגשו לאורחים מנעמי חג החנוכה, לפעמים גם נערכה סעודת ערב לארוס ולמלווים אותו.

בתוניסיה ראש חודש טבת נקרא חג הבנות והוא כנראה קבלה שנשארה בידיהם מימי קדם, מזמנם של החשמונאים שאז אירע לדעת חז״ל, גם מעשה יהודית. (נ. סלושץ, העם היהודי היושב בתוניס. ״ידע עם״ חוברת ב׳).

הערות המחבר : נוהג בחכמה עמי סא ״אומרים שיש בזה סגולה לאשה שלא זכתה להריון שעל ידי זה תתעבר, גם סגולה אם איזה בת לא זכתה להיות לאיש, כשתדלג על אש זאת, יבוא לה בן זוגה״

             במערכה, גלי׳ 117 ; קהלת צפרו מציין כי מנהג זה בוטל בזמנו בקהילה ע״י תקנה של הרב י. ש. מ. ח. (ישמ״ח) עובדיה רבה של הקהילה בזמנו.

             ״מרוויד״-חוט מתכת, לרוב מכסף טהור או מפליז עם חור בראש, טבלו את ה״מרוויד״ בכל סוגי תרופות ומרחו בו את עיני הרך הנולד. (מלכה 22־3).