יהדות המגרב – רפאל בן שמחון-יום השמש

יום השמש

יום התשיעי שלאחר חנוכה, קראו לו ״יום השמש״ ונהגו לחגוג אותו באוירה משעשעת לילדים.

הנערים נהגו לעשות מדורות במרכז השכונה (ה־מללאח), הנשים הוציאו את הפתילות והשמנים שנשארו מחנוכה   ושרפו אותן באמצע השכונה, או בפתחי חצרות הבתים, והילדים עזרו והוסיפו למדורה ניירות, סמרטוטים וכל הבא ליד, אולם יום לפני כן, ביום השמיני, הילדים עברו גם הם מבית לבית ומחצר לחצר ואספו את שאריות הפתילות של כל ימי החג והוסיפו אותן למדורה ואשר סביבה רקדו, קפצו ודלגו כמשוורתא דפורייא (סנהדרין, סד, ע״ב)  כשהם שרים ומדקלמים בקול רם בשפת המקום את החרוזים הבאים:

האגדא עוואיידנא, נחרקו פ׳תאיילנא, ונטלבו מן מולאנא, לעאם למאזי יחיינא, ונרזעו לארדנא, וארד זדודנא, ירושלים לעזיזא עלינא, ולתורה ולמצוות יזכינא, וזכות אדאוו דלקנידלאת די סעלנא, ידווי עינינא, ועינין אולאדנא, בדאוו דתורה די הייא חייאתנא, וטולאן עמרנא, וביהא נפ׳ניוו עדייאנא. 

תרגום: ״כך מנהגנו, נשרוף פתילותינו, ונבקש מאלהינו, לשנה־הבאה יחיינו ונחזור לארצנו, וארץ אבותינו, ירושלים החביבה עלינו, ולתורה ולמצוות יזכנו, וזכות אור הנרות אשר הדלקנו, יאיר עינינו, ועיני בנינו, באור התורה שהיא חיינו ואורן ימינו, ובה נאבד שונאינו״.

הערות המחבר :   שבלי הלקט, קפ״ד: ״והנותר מהפתילות עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו, כיוון שהוקצה למצוה, אסור להשתמש בו״_; נוהג בחכמה, עמי סא.

[1]           בן אמוזג, פרשת שופטים כותב: בימי נעורי, היתה אימי הצדקת לוקחת הפתילות והשמנים שנשארו מנרות חנוכה, ושורפת עד שתהא שלהבת עולה והיתה מצוה עלי לקפוץ מצד לצד שכן היו נוהגים בארץ המערב וביחוד בתיטואן״.

סגולות

סגולות רבות ראו בהקפות והקפיצות סביב המדורה:

א) ההקפה סביב המדורה היא כעין שמירה מעין הרע וגם נגד המזיקין.

 ב) הילדים המרטיבים במיטה נגמלים כאשר מדלגים על המדורה.

 ג) הבחורות הבוגרות השתתפו אף הן, בתקרה לזכות בחתן המיוחל.

 הייתה גם אמונה שכל עקרה שתשתתף בקפיצה מעל המדורה, תזכה לחבוק בשנה הבאה את פרי בטנה. 

כאשר הבנות הבוגרות היו קופצות ומקיפות את המדורה, אימותיהן מילמלו כמה מילים בערבית יהודית " רבבי יטלקלק כבאליכ "  היינו: אלהים יתיר את כבליך!״  סגולה נוספת הייתה בפתילות. המיילדות הן הראשונות שעברו מבית לבית ״ביום השמש״ ואספו אף הן את שאריות הפתילות מכל חצר, שרפו אותן, ואת הפיח שלהן שמרו בתוך קופסא קטנה. מפיח זה יצרו " לכחול " אשר שימש להן לריפוי עיני התינוקות הנולדים ובעזרת " המרוויד "    מרחו את עיני הרך הנולד. ה״כחול״ הזה שמר על מאור עיני התינוק.

המתנה (למזיבא)

בראש חודש טבת שהוא יום ו׳ של חנוכה, נהגו הבחורים המאורסים להביא לבחירת ליבם " למזיבא " היינו: מתנה לארוסה, תכשיט זהב, צמיד, שרשרת או עגיל וכדומה. הורי הארוסה הזמינו לביתם את הארוס ובני משפחתו למסיבת חנוכה, שבה הוגשו לאורחים מנעמי חג החנוכה, לפעמים גם נערכה סעודת ערב לארוס ולמלווים אותו.

בתוניסיה ראש חודש טבת נקרא חג הבנות והוא כנראה קבלה שנשארה בידיהם מימי קדם, מזמנם של החשמונאים שאז אירע לדעת חז״ל, גם מעשה יהודית. (נ. סלושץ, העם היהודי היושב בתוניס. ״ידע עם״ חוברת ב׳).

הערות המחבר : נוהג בחכמה עמי סא ״אומרים שיש בזה סגולה לאשה שלא זכתה להריון שעל ידי זה תתעבר, גם סגולה אם איזה בת לא זכתה להיות לאיש, כשתדלג על אש זאת, יבוא לה בן זוגה״

             במערכה, גלי׳ 117 ; קהלת צפרו מציין כי מנהג זה בוטל בזמנו בקהילה ע״י תקנה של הרב י. ש. מ. ח. (ישמ״ח) עובדיה רבה של הקהילה בזמנו.

             ״מרוויד״-חוט מתכת, לרוב מכסף טהור או מפליז עם חור בראש, טבלו את ה״מרוויד״ בכל סוגי תרופות ומרחו בו את עיני הרך הנולד. (מלכה 22־3).