זכור ימות עולם- קול השופר ממרוקו את הכותל-משה חיים סויסה
קול השופר ממרוקו את הכותל
רבי דוד הכהן סקלי
שנת תרנ״ז (1897), העיר תלמסאן שבאלג׳יר, השוכנת על צוקי ההרים בסמוך למרוקו. אל העיר הזאת הגיעו מעת לעת מחכמי מרוקו להתגורר שם, כדי ללמד תורה ולהיות רבם ומורם הרוחני של הקהילה היהודית. קהילה עתיקת יומין שנוסדה כבר מימי הגאונים ושמעה יצא בכל ערי צפון אפריקה. כך לדוגמה הגיע רבי יוסף משאש זצ׳׳ל, שנבחר לכהן כרבה הראשי של תלמסאן בשנת תרפ׳׳ד (1924), תפקיד בו כיהן 17 שנה.
כך גם רבי דוד הכהן סקלי, שנולד בעיר הכהנים דבדו שבמרוקו, בשנת תרנ״ז(1896) העתיק את מקום מגוריו עם בני משפחתו לעיר תלמסאן, שם לימד תורה ברבים יחד עם רב הקהילה רבי חיים בלייח.
אלא שבעת ההיא, שלהי המאה ה־19, הייתה העיר נתונה לשליטתם של כת מוסלמית קנאית, שחבריה הטילו את חתתם על כל תושבי ערי הסביבה ויזמו מעת לעת מרידות מזויינות נגד השלטונות. ברבות הזמן הפכה תלמסאן למרכז העולמי ללימודי האסלאם, כשקיצוניים מכל רחבי האזור נהרו אליה, מה שהגביר את המתיחות ופחדם של התושבים. גם הקהילה היהודית לא נפקד מקומה, כשבכל הזדמנות היו המוסלמים מפנים את רגשי הקנאות שלהם כלפי היהודים, וההתנכלויות נגד הקהילה וחכמיה רק הלכו והחריפו עם הזמן.
חכמי הקהילה רבי חיים בלייח ורבי דוד הכהן סקלי, לא יכלו עוד לשאת את צער הקהילה על הפרעות, ולנוכח ההסתה וההתנכלויות ליהודים, החליטו להיפגש עם ראשי הקהילה המוסלמית כדי להנמיך את גובה הלהבות, ולנסות להנמיך את המתיחות השוררת בין הקהילות. לשם כך החליט רבי חיים בלייח יחד עם רבי דוד הכהן סקלי, לארגן מפגש פיוס עם ראשי הקנאים ביום שישי בשעה שתסתיים התפילה במסגדים בצהרי היום. היה זה יום שישי, כ״ו באייר תרנ״ז (28 במאי 1897).
רבי חיים בלייח בן ה־61 ורבי דוד הכהן סקלי בן ה־36, גדולי עולם שתורתם וחסידותם נודעו בשערים לא רק בצפון אפריקה אלא אף בארץ ישראל, מלווים בראשי ונכבדי הקהילה ויהודים רבים, ניגשו אל ההמון המוסת בכניסה למסגד המרכזי שבעיר, בסיום תפילתם. המוסלמים שהבחינו בשני החכמים היהודיים, חשבו בליבם כי עתה ישמעו מהם דברי חנופה ושבח על דת האסלאם, כדי שהם יסכימו לזכות אותם במידה קלה של חמלה.
הנוכחים המוסלמים באותו מעמד נעמדו דרוכים לשמוע את מוצא פיהם.
אלא שאז, בהפתעה מוחלטת, במקום דברי חנופה ופיוס החלו בנאום משולהב לצעוק דברי תוכחה וזעקה אל עבר הקהל, תוך שהם מעוררים מהומה רבתית בקרב כל הנוכחים. ״אתם חושבים כי ירושלים שייכת לכם?״
קראו החכמים לעברם – ״הוו יודעים כי בעוד שבעים שנה כעת חיה, ירושלים תשוב להיות בידיים יהודיות תחת שלטון ישראל".
הן המוסלמים והן היהודים שנכחו באותו מעמד, הוכו בתדהמה ולשונם נעתקה מפיהם. מעולם לא ציפו לתגובה כה חריפה ומתריסה מצד חכמי הקהילה הנכבדים. אולם הפתעתם גברה כשרבי דוד הכהן סקלי הוציא מחיקו שופר, תקע תקיעה אחת ארוכה שהרעידה את כלל הנוכחים, תוך שהוא שב על דבריו כי בעוד שבעים שנה ירושלים תחזור לידיים יהודיות.
אומץ ליבם ותעוזתם של שני הרבנים אשר ניצבו ללא מורא אל מול ההמון המוסת, עורר אצל המוסלמים מעט רגשות של יראת כבוד, והפרעות ביהודים שקטו מעט לאחר אותו מעשה.
לימים, עזב רבי דוד הכהן סקלי את תלמסאן, והעתיק את מקום מושבו לעיר אוראן, תוך שהוא נוטל עמו את השופר. באוראן כיהן כרב ובהמשך כראש אב בית הדין כחמישים שנה, עד יום כ"ד אייר תש״ט (23 במאי 1949). ביום זה כינס את כל בני קהילתו בביתו, ביקש מרעייתו ליטול לו את ידיו, עטף עצמו בתכריכים ודיבר דברי פרידה מאוהביו ובני משפחתו. בתום דבריו עלה על מיטתו וקרא קריאת שמע בקדושה ובטהרה וכוונה עצומה, וכך השיב את נשמתו לבוראו, כשהוא בן 87.
מספר שנים קודם פטירתו, כשחתנו רבי דוד אבן כליפא, תלמידו ונאמן ביתו, נתמנה לראש אב בית הדין בעיר מולדתו עין תמושנט בשנת תרצ״ב (1932), יחד עם עמיתו רבי מסעוד הכהן ־ תלמידו של רבי יעקב אביחצירא, מסר לו רבי דוד הכהן סקלי את השופר כאות הוקרה.
רבי דוד אבן כליפא, תלמיד חכם מובהק, צפה כי יום קיבוץ הגלויות קרב ובא, במסגרתו יעלו יהודים מכל העולם אל ארץ ישראל, אליה נשאו עיניהם במשך אלפיים שנות גלות. לצורך כך נטל חלק במפגשי ההסתדרות הציונית, ומעת לעת הגיע לביקור בארץ הקודש, עוד לפני קום המדינה, תוך שהוא נושא עמו את השופר בכל ביקור. ואז, באחת מנסיעותיו נפגש רבי דוד אבן כליפא עם ידידו משכבר הימים רבי אליהו פרדס, רבה של ירושלים, אשר מדי שנה נהג לנסוע במהלך חודש ניסן לביקור בקהילות היהודיות בצפון אפריקה, ובביקורו באוראן התארח אצל רבי דוד אבן כליפא וכך הכירו.
באותו מפגש הוזמן גם הרב שלמה גורן, שכיהן בעת ההיא כרבה הראשי של צה׳׳ל. בתום הפגישה, שח רבי דוד אבן כליפא באוזנו של הרב גורן את מעשה השופר, אותו שופר שקיבל מחמיו רבי דוד הכהן סקלי שתקע בו אל מול ההמון המוסלמי תוך שהוא קורא לעברם כי בעוד שבעים שנה כעת חיה ירושלים תשוב לידיים יהודיות. בסיום פגישתם, החליט רבי דוד אבן כליפא להפקיד את השופר בידיו של הרב גורן, באומרו כי אצלו המקום הראוי ביותר לשמור שופר זה.
הרב שלמה גורן התרגש מאוד מהמתנה המיוחדת, והשיב לרבי דוד אבן כליפא כי ימסור את השופר לחמיו ׳הרב הנזיר׳, שגם הוא נקרא דוד הכהן, וגם הוא מתנהג בחסידות ובקדושה עצומה כרבי דוד הכהן סקלי. הרב הנזיר, אביו של הרב שאר ישוב הכהן זצ׳׳ל – רבה של חיפה, וחמיו של הרב גורן, היה עד לנפילתה של העיר העתיקה לידיהם של הירדנים במלחמת העצמאות מיד עם קום המדינה, ובצערו הרב קיבל על עצמו מנהגי נזירות, ובין היתר שלא יצא מביתו עד היום בו ישחררו את ירושלים והעיר העתיקה תשוב לידיים יהודיות. לכך סבר הרב גורן כי אין מקום נאה וראוי יותר להפקיד את השופר מאשר בבית חמיו, כשתקוותו וכמיהתו הגדולה של חמיו לירושלים מזכירה במעט את כמיהתו של רבי דוד הכהן סקלי שירושלים תשוב לעם ישראל שכה התגעגע וחלם עליה.
רבי דוד הכהן סקלי
1949-1862
נולד בשנת תרכ״ב (1862) בעיר הכהנים דבדו שבמרוקו, לרבי משה ורחל. למד אצל רבי אברהם בן סוסאן. בשנת תרנ״ו(1896) עבר לתלמסאן, שם לימד תורה יחד עם רב העיר רבי חיים בלייח. בשנת תר״ם (1900) ביקר בעיר אוראן, והחל ללמד בישיבתו של רבי אברהם חסן. בשנת תרע״ג (1913) נתמנה לדיין, לצדו של רבי מיכאל בן סעיד, ומאוחר יותר נתמנה לראש אב בית הדין.
עסק רבות במשפט העברי ובפסיקת הלכה, ועמד בקשר הדוק עם רבני ארץ ישראל וצפון אפריקה. בין ספריו: שו״ת ’קרית חנה דוד’ שני חלקים, ׳לך דוד’ על התורה, ועוד. תלמידו וחתנו הוא רבי דוד בן כליפא, בעל ספר ׳דרכי דוד’. נפטר ביום כ״ד באייר תשייט (23 במאי 1949) ונקבר בעיר אוראן.
זכור ימות עולם- קול השופר ממרוקו את הכותל-משה חיים סויסה