זכור ימות עולם- גזירת המושל שלא לתקוע בשופר-משה חיים סויסה
גזירת המושל שלא לתקוע בשופר
מעת לעת גזרו השלטונות במרוקו גזירות שונות ומשונות על קהילות היהודים. אחת הגזירות הייתה בשנת תרנ"ז (1897), כשהודיע הקאדי של העיר תאזה, כי לפי הדת המוסלמית אסור ליהודים לתקוע בראש השנה בשופר, וכי הוא גורם נזק למוסלמים. כפי שתיאר ר׳ שלמה הכהן, אחד מגזברי הקהל בפאס, בחיבורו ׳יומן פאס׳ שנדפס בתוך הספר ’פאס וחכמיה׳ לרבי דוד עובדיה זצ״ל, הקאדי שלח מכתבים ליהודים להודיעם על איסור זה.
התקיעה בשופר היא חלק בלתי נפרד מאווירת הימים הנוראים ומאווירת ימי הסליחות, המקדימים אותם. מצוות שמיעת קול שופר בראש השנה היא מצווה מן התורה, והיא זו המאפיינת את ראש השנה יותר מכל. אחד הטעמים הידועים לתקיעת השופר הוא כדי לעורר את ישראל לתשובה. ׳ אִם־יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ׳? שואל הנביא עמוס (ג,ו ). ואכן, דרכו של השופר להרעיד את נימי הלב ולהרטיטם, כך נוכל לשוב אל הקדוש ברוך הוא בלב שלם וברוח נשברה. קולו של השופר מרטיט את הלב ומזכיר לנו כי השנה החדשה פרשה עלינו את כנפיה, ואנו לוחשים תפילה לבורא העולם שיכתוב ויחתום אותנו לשנה טובה ומתוקה. לכך היהודים לא יכלו להשלים עם גזירה זו, ולא צייתו לגזירתו של הקאדי, ותקעו בסתר תוך נטילת סיכון שכל הנתפס מוצא להורג.
בראש השנה תרנ״ח (1897) שלאחר מכן, קבעו המוסלמים ביניהם כי ביום הזה יסתובבו במלאח ליד בתי הכנסת, תוך שהם מאיימים לרצוח את כל מי שיתקע בשופר. ובכל זאת תקעו היהודים בשופר בסתר ושמו את נפשם בכפם. אלא שכאן לא הסתיימו ההתנכלויות—-
בימים שלאחר מכן הסתתרו היהודים בבתיהם, ובסתר שלחו מכתב לחכמי פאס על כך. יהודי פאס הלכו לפני המשנה למלך מולאי עארפא ובכו לפניו על גורל אחיהם. לאחר הפצרות רבות, הזמין אליו את הקאדי שגזר את הגזירה על היהודים, והלה השיב לו כי כל מה שעשה הרי הוא לפי דת האיסלאם. מולאי עארפא שיגר מכתב על כך למלך במראכש, והמלך השיב במכתב כי יש להוריד את הקאדי מתפקידו ולמנות אחר במקומו. אלא שהוראה זו רק הגבירה את השנאה בין המוסלמים לבין יהודי העיירה, שהחלו להציק ליהודים בלי גבול, עד ששלח המלך מספר חיילים לתאזה לשמור על הסדר.
לאחר הגעת החיילים, גברה יותר שנאתם של המוסלמים כלפי היהודים, עד שבראש חודש אדר תרנ״ח (23 בפברואר 1898) התנפלו על שכונת היהודים, לקחו את דלתות הבתים ובזזו את כל רכוש היהודים, וכן הרסו את שוק הבגדים. היהודים האומללים ברחו והסתתרו, והזקנים והחולים שנותרו בבתים נתפסו ונדקרו על ידי ההמון הזועם.
בדומה לכך, נכבדי קהילת וואזאן שיגרו מכתב ביום י׳׳ג בתמוז תרס״ח (12 ביולי 1908), בו התלוננו על הגבלות שחלות עליהם, ובין השאר כתבו: ׳ובכל שנה ושנה מונעים אותנו ממצוות תקיעת שופר׳.
בהתחקות אחר איסור זה שהטילו המוסלמים על היהודים, כתב רבי מאיר אלעזר עטיה בספרו ’הצדיק מוואדזאן', כי באחת השנים חל אחד מימי צום הרמדאן של המוסלמים ביום הכיפורים, ונהוג אצל המוסלמים שצום הרמדאן מסתיים בתקיעה בחצוצרה ארוכה בכמה מקומות בעיר, ואותם הצמים מורשים לאחר תקיעה זו לשבור את הצום. ובשנה ההיא, במוצאי יום הכיפורים נאסר על היהודים לתקוע בשופר, כדי שקול השופר לא יבלבל את המוסלמים הצמים ויחשבו כי יכולים הם לשבור את הצום, ולכך הוציאו תקנה האוסרת על היהודים לתקוע בשופר.
גזירה זו נתנה את אותותיה באופן הליך הייצור של השופר, לשטח את הקרן לגמרי, להכשירה לתקיעה ואחר כך להסיט את חלקה הרחב בצידה, כך שהשופר מיושר לכל אורכו. לעומת השופר שהיה נפוץ בארצות אשכנז, שישר בתחילתו ומסתלסל לקראת סופו, כדרך גדילתו הטבעית. על כך ישנה מסורת בקרב ייצרני השופרות הוותיקים שהיו במראכש, שמנהג ייצור השופר בצורה זו מקורה בגזירה זו שהוטלה על יהודי מרוקו שלא לשאת שופר, ולכך נאלצו היהודים להחביא את השופר בבגדיהם, דבר בלתי אפשרי בשופר מעוקל. שכן בשופר שכפיפתו הטבעית קיימת, ישנה נטייה הופכית של הקרן, ואם נאחז קרן ימנית בצידה הצר נמצא כי צידה הרחב נוטה שמאלה, ולהיפך בקרן שמאל. לעומת שופר ששטוח לגמרי ונעשתה לו כפיפה מלאכותית, שאין לו נטייה נגדית וקל מאוד להסתירו תחת הבגדים.
זכור ימות עולם- גזירת המושל שלא לתקוע בשופר-משה חיים סויסה