יהודי אלג'יריה ולוב-מ.חלמיש-מ.עמאר-מ.רומני


היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן משה עמאר

היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן

משה עמאר

העיר תלמסאן, הקהילה היהודית – חכמיה ויצירותיהם

מתוך הספר "יהודי אלג'יריה ולוב" בעריכת משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני

העיר תלמסאן נמצאת במערב אלג׳יריה כ־60 ק״מ מחוף הים התיכון. מבחינת תנאיה הגיאוגרפיים: העיר נמצאת ממוקמת בגובה 800 מ׳ מעל פני הים, מוקפת הרים מיוערים ועמקים פוריים. בסמוך לה מצויים מפלי מים ואקלימה ממוזג.

תלמסאן הנמנית עם הערים העתיקות בצפון אפריקה מוקפת חומה בצורה, רחובותיה ושוקיה מרווחים ובפי הערבים היא מכונה ״פנינת המגרב״. אחרי כיבוש צפון אפריקה בידי הערבים, במאה השמינית, הפכה לבירת אחד מפלגי כת הכראג׳ים, ומאז ועד למחצית הראשונה של המאה השלוש עשרה נמצאה תחת שליטת שליטי מרוקו. במחצית השנייה של המאה השלוש עשרה נמסרה העיר לאחד משבטי הזאנתה. שליט זה הרחיב את תחומי שלטונו בכיוון מזרח והקים שם את ממלכת אלג׳יריה. בתקופה זו ידעה העיר פריחה כלכלית והייתה אחד ממרכזי המסחר החשוכים.

במאה השש עשרה הצליחו הטורקים להשתלט על העיר כשהם נאבקים בספרדים ובמרוקאים. שלטון זה נמשך עד למאה התשע עשרה. בשנת 1842 נכבשה העיר בידי הצרפתים. יש לציין, כי מאז שאיבדה מרוקו את השליטה על העיר, לא ויתרו שליטיה על הרצון לשוב ולספחה.

הישוב היהודי

מסורות יהודיות עממיות מייחסות את ראשית ההתיישבות בתלמסאן לתקופת הבית השני ואפילו הבית הראשון. אולם העדויות הברורות הראשונות על הימצאות יהודים במקום עולות רק מתקופת הגאונים ואילך. השאלות מן התקופה מלמדות כי בקהילה היו תלמידי חכמים שעמדו בקשרים עם המרכז הרוחני בבבל:

שאלה זו ששאלו אחינו תלמידי חכמים שבמדינת תלמסאן מארץ מבוא השמש יצאה לפנינו אל שער ישיבת הגולה, אל בית דין הגדול של כל ישראל, לפני אדונינו האי ראש ישיבת גאון יעקב.

בתשובה אחרת מאותה תקופה, נמסר כי בשנת 971 גורשו יהודי תלמסאן ל״אשיר״.

השתלטות האלמוואחידין על צפון אפריקה וחלק מספרד במאה השתים עשרה, זרעה חורבן והרס על קהילות יהודיות רבות באזור זה. וגם העיר תלמסאן לא ניצלה מן הפורענות, וכן אנו מוצאים בקינתו המפורסמת של ר׳ אברהם אבן עזרא (הראב״ע) ״אהה ירד״(על שני ניסוחיה): ״ואי חוסן קהל תלמסאן והדרתם נמסה, וגדולים ביד ערלים חיש היו למשיסה״(נוסח ב).

היהודים שבו והתיישבו במקום רק כעבור כמאה שנים, וגם או לא הורשו להתיישב בעיר עצמה אלא בפרבר שלה הנקרא אגדיר. מועטות הן הידיעות על הקהילה ועל גודלה בתקופה השנייה של ההתיישבות.

פליטי פרעות קנ״א

בסוף המאה החמש עשרה, בעקבות הפרעות שבאו על יהודי מיורקא, קאסטיליה, קטלוניה וקהילות אחרות של ספרד, פליטים ממקומות אלה מצאו מקלט באלג׳יריה. בין העוזבים את ספרד היה גם הרה״ג ר׳ אפרים בנו של הקדוש רבי ישראל אנקאווא זצ״ל שנהרג בספרד על קידוש ה׳ וספר תורה בידו. מלכתחילה נראה היה כי הרב אפרים אנקאווא התכוון להתיישב במרוקו ואף ביקר לשם כך במקום, אבל כיוון שנוכח במעמדם הירוד של היהודים בעיני הגויים עבר להונין ומשם לתלמסאן. את מצבם של יהודי מרוקו תיאר בספרו שער כבוד ה':

וכבר קרה לי אני בעצמי כדמות זה הענין, בהיותי בעיר מראכו״ש בתמוז משנת רועה אבץ ישראל, בקשו ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת אחר סעודת הבקר בבית הכנסת, וילכו הקהל עמי כלם לבית הכנסת. ועברנו על שער השר המושל בעיר, והיה שם שוער אחד כושי, ונתקנא מכבוד הקהל אלי, ויצא לקראתי בחימה גדולה ושבט אחד גדול להכות אותי. וכראות הזקנים ההולכים עמי שהיה יוצא לקראתי, נשתטחו לפניו ופייסוהו ולא הכה אותי. והלכתי לבית הכנסת ודרשתי להם בענייני הפרשה ומשכתי את לבם כמים בדברי הגדה, ודברתי על לבם דברי ניחומים והתפללנו תפלת מנחה. ויצאנו מבית הכנסת, ויבואו כל הקהל עמי עד ביתי, והמה משבחים ומפארים ומתפארים בדברי הדרש הרבה מאד. וכאשר נפטרו רוב הקהל אל בתיהם, נשארו עמי הזקנים העשירים, ואמרו שיסעדו עמי סעודה שלישית. ואומר להם, שאם יאכלו ואם ישתו, הם האוכלים והשותים. כי אני הייתי מתאבל על הגזירה הגדולה, אשר נעשתה בספרד בשנת עד מתי יחרף צר ינא״ץ (=קנ״א – 1391) אויב שמך לנצח (עפ״י תהי׳ עד, י).אשר כמוה לא נהיתה מאז גלו שם. ושאני הייתי מתאבל על חרבן הקהלות הגדולות, אשר לקו מיד ה׳ כפלים מיום (גלות) ירושלים, ושאני לא הייתי אוכל לחם חמודות ובשר ויין לא בא אל פי, ושוש לא ששתי, על אשר הסתיר ה׳ פניו מקהלות ספרד.

רבי אפרים היה חכם מופלג, רופא מומחה, פילוסוף ומלומד בנסים. המסורת שבפי היהודים הפליגה סיפוריה עליו. לפיה הגיע ר׳ אפרים לתלמסאן רכוב על אריה כשנחש כרוך על צווארו, והנחש שימש לו כרסן, וכי המלך התיר ליהודים להתיישב מחדש בעיר תלמסאן בזכות רבי אפרים, לאחר שזה הצליח לרפא את בתו של המלך.

רבי אפרים נפטר בשנת ״ונפל ממנו ר״ב״(1442. עפ״י שמות יט, כא), יהודי תלמסאן ייחדו לו את התואר ״הרב״. עד היום מצוי בעיר בית כנסת גדול הנושא את שמו, אשר לפי המסורת נבנה במקום שבו עמד לפנים בית הכנסת שבו התפלל. מקום קבורתו היה למקום עלייה לרגל ליהודים ולמוסלמים כאחד, ויהודים מכל ארצות צפון אפריקה ועריה נהגו לקיים הילולה על קברו, עד מחצית של המאה העשרים. בעקבות עצמאותה של אלג׳יריה והעליה הגדולה לארץ, ההילולה על קברו הלכה ודעכה.

הערת המחבר: תולדות הרב ותיאור טקס ההילולה, ראה ר״י משאש, אוצר המכתבים, ירושלים תשכ״ט, ח״ב, סימן תתף, עמ׳ קא-קו.

תולדות משפחת אלנקאוא-רבי יוסף משאש

מתוך אוצר המכתבים לרבי יוסף משאש חלק ב'

תולדות משפחת אלנקאוא

סימן תתף

ניסן. לפאריז.

למעלת הרב החוקר, כמה״ר פייבוש הלוי, ישצ״ו, שלום.

מכתבו הגלוי הגיעני, תודה רבה על אמריו כי נעמו, והרי המשך המשפחות.

אלנקאוא. המשפחה היקרה הזאת, היא עתיקה, בטוליטולא שבספרד, ויצאו ממנה אדירי התורה והחכמה, כמה קהילות, ובס׳ ״שער כבוד ה׳״, להרב הקדוש כמוהר״ר אפרים אלנקאוא זיע״א, שהוציא לאור מר ניהו רבה, כמוהר״ר חיים בלייח זצ״ל, שם בהקדמתו דף 15 ע״א, הביא מ״ש החכם החוקר הגדול צונץ ז״ל, על המשפחה. הזאת נעמ״י, וז״ל, מדברי המצבות הנמצאות בטוליטולא, נלמוד תולדות משפחו׳ יקרות, ומהם ״אלנקאוא״ אשר כלם נפלאו בעיר הזאת בגדולתן ובחכמתן ובחבתם לעמם ישראל, במצבן הרע או הטוב, ומהן יצאו הרבה אנשי שם, אנשי אלנקאוא היותר קדמונים, שנזכרו בספרים, המה יהודה ושמואל שנהרגו בהיכל מלך טוליטולא קרוב לשנת 1200, היא ש׳ ד״א תתק״ם, על דבר שקר שהלשינו עליהם, בני שמואל היו ג׳ אברהם, יוסף, שלמה. מתו במעט שנים זה מזה, כי אברהם נהרג בחיי אביו, ושני אחיו הנשארים מתו במגפה, והאחרון לא הניח אחריו אלא בת אחת. אפרים בן אברהם, מת זקן ושבע ימים ומכובד מאד, כי ישב על כסא אביו קודם גויעתו, א״כ לפי המצבה יוצא לנו שאביו מת קודם, ואביו ע״פ הכתב אינו אלא אברהם ההוא הנהרג, א״כ אברהם אביו הנהרג נפטר ש׳ 1314, ה״א ק״א ובנו אפרים 1355 ה״א קט״ו, שמואל בן יוסף מת זקן 1345 ה״א ק״ה, או 1344 ה״א ק״ד, ישראל בן יוסף אלנקאוא הקדוש בעל מנורת המאור הנזכר בס׳ ר׳ זכות וברבנים אחרים, נשרף בטוליטולא עם ר׳ יהודה בן אשר עם ס״ת, ור׳ יהודה מת כידוע בקיץ שנת 1391, ה״א קל״א, והרב ישראל אולי הוא אחיו של שמואל בן יוסף, בנו אפרים אשר ברח מספרד, בא ״להונין״ ומשם היה כותב להריב״ש, שני בנים נולדו לו ישראל ויהודה ולראשון כתב ספרו שער כבוד ה׳, על דברים רבים מהחכמה האלהית, אשר לא הגיע לנו עד זמננו הוא ופירושים אחרים, הרב הזה גווע ש׳ 1442 ה״א ר״ב מתוך גדולה בעיר תלמסאן, יבנו יהודה שכן במוסתגאנים, ובוהראן, ובתלמסאן, ויש לו שו״ת עם הר׳׳ש דוראן, והיה חמיו של בנו של הר״ש דוראן, והוא ר׳ צמח דוראן, ובנו של ישראל ה״ה ר׳ אפרים היה בתלמסאן בש׳ 1468, ה״א רס״א, ושלח כתבים להרב צמח הנז' יראת ה׳ וענוה הן היו המידות של אנשי המשפחה הזאת, יוסף היה איש עניו שאינו מתגאה על אחרים, ועיניו,מלאות ענוה, אפרים צנוע צדיק עניו, טוב  לפני אלהיו ולפני אחיו, ידיו טהורות עיניו לארץ שפלות, בדודים אחרים שבחו עוד יראת ה׳ על הבן אפרים, ועל אברהם בן שמואל נכתב, זה המנוח פה, רב פעלים והכבוד, נפלא במדותיו הישרות, והיה מליץ טוב ומושיע לעמו לפני מלכים וגדולים, ובביהמ״ד שבנה היו העניים מוצאים מפלט ועזר, ורבים אחרים ממשפחת אלנקאוא, הבאים בדורות האחרונות האלה נודעו לנו, ורובם חיו בארץ המזרחית, ר׳ יוסף בן אברהם אלנקאוא היה בש׳ 1520 ה״א ש״פ, בעיר שאלוניקי, 1522 ה״א שפ״ב היה בקוסטאנטינופל. ור׳ יעקב אלנקאוא בש׳ 1600 ה״א ת״ס, מ״מ, בנה ביהמ״ד בקונסטאנטינופל, ר׳ יו״ט אלנקאוא בעל שו״ת שביתת יו״ט, ר׳ יצחק אלנקאוא היה בש׳ 1563, או 1568, ה״א תכ״ח, תלמידהר״י מטראני, הר׳ אפרים בעיר סופיא 1675 ה״א תע״ד, ר׳ משה אלנקאוא, שחיבר סדר צונץ, שהביא הרב הנ״ל, בהקדמתו הנ״ל, ע״ש, עוד הביא הרב הנ״ל, שם משם ם׳ מקור ברוך פ׳ בחוקותי, שבשנת התקמ״ו מ״מ דרש באלג׳יר על הר׳ אהרן אלנקאוא, ומזרעו הוא הר׳ דוד נ״ע, ובנו החכם כהה״ר יוסף ישצ״ו, הוא חיבר ספר שומע יוסף, רמזים על ק״ש.

ובספר שבט יהודה דפוס וארשא תרמ״ג, דף 24 כתב סיבת הרג יהודה ושאול הנ״ל ושהמלך היה אלפונסו הגדול, ובשנה ד׳ למלכו היתה עלילת הדם בעיר איסיגא, וקמו ההמון הפרוע על היהודים להשמיד וכו׳, והלכו ג׳ יהודים לדבר אל המלך, והם דון אברהם בנבנשתי, ודון יוסף הנשיא, והר״ר שמואל בן שושן, ואמר המשנה שיביאו היהודי לייסרו, ואמרו השלוחים הנ״ל אל המלך, הם יודעים שאם יתייסר היהודי יודה על מה שלא עשה, כי יבחר מות מחיים של יסורים קשים, אמר להם המלך שלא יפחדו מזה, כי הוא כבר נשבע שלא יקבל הודאה מיהודי ע״י יסורין, ממה שאירע לו בתחילת מלכותו, כי נגנבו לו שתי כפות זהב, והיו נכנסים ויוצאים ב׳ אנשים חשובים נקראים, יהודה אנקווה, ושמואל אנקווה, ואמרו כל אנשי החצר כי היהודים גנבום, והכה אותם ביסורים והודו שגנבום, ותלה אותם, ואחר ג׳ ימים נמצאו הכפות ביד אחד מעבדיו, ואז ידע כי היהודים בחרו מות מהיסורים, ומפני זה עמד עד שהוציא משפט היהודים לאור בעלילת הדם, ע״ש.

גם בם׳ אוצי״ש אות א׳ אלגקאוא, הביא ענין זה בקצרה, ודבר עוד על ר׳ ישראל בן יוסף שנהרג עם ר״י בן אשר בש׳ 1391, וחיבר ס׳ מנורת המאור, מוסר השכל, נחלק לשערים, וכל שער לפרקים נדפס בש׳ 1578, קצור ממנו נדפס, בשם מנורת זהב כלה, וכולל חמשה פרקים, א' פ׳ המצוות בעשרה שערים, ב׳ פרק גדול בנים, ג׳ פ׳ משא ומתן, ד׳ פ׳ הדינים והדיינים, ה׳, פ׳ דרך ארץ, ור׳ יו״ט אלנקוה, חיבר שו״ת על ד׳ טורים וחמשי׳ לגפ״ת וקצת דרושים, נדפס בשאלוניקי 1788.

עוד מהמשפחה היקרה הזאת, הרב ר׳ משה ז״ל, נתיישב בעיר סאלי במארוקו, והוליד בן חכם ר׳ מרדכי ז״ל, והוא הוליד ג׳ בנים, החכם ר׳ עמרם, והרה״ג כמוהר״ר אברהם זצ״ל, המחבר ס׳ כרם חמד שו״ת ב״ח, וס׳ זבחים שלמים, ועוד הרבה ספרים, הוא בא לערי אלג׳ירי, והיה בתלמסאן שלש שנים, והיה רב בעיר מעסכר, ונתבש״מ זה קרוב לחמשים שנה, ואחיו הרה״ג כמוהר״ר מסעוד זצ״ל, ר׳ עמרם הנז׳ הוליד ג׳ בנים, החכם ר׳ מרדכי זצ״ל, והחכם ר׳ יעקב זצ״ל, והרה״ג כמוהר״ר מסעוד זצ״ל, ור׳ אברהם הנז׳, הוליד ג׳ בנים, ר׳ מרדכי, וישראל, ואליהו, ר׳ מסעוד לא הניח זרע, ר׳ מרדכי בן רבי עמרם הנז׳ הוליד הרה״ג כמוהר״ר רפאל ישצ״ו, המפורסם לראב״ד הגדול של כל ערי מארוקו, הוא הוליד בן הרה״ג כמוהר״ר מיכאל יששכר ישצ״ו, ורי״ע אחי ר׳ מרדכי הנז׳ הוליד ד׳ בנים הרה״ג כמוה״ר אליהו זצ״ל, ויצחק, ומסעוד, ועמרם, ר׳ אליהו הוליד ג׳ בנים חכמים, ר׳ יצחק, ור׳ אפרים״ ור׳ אברהם, הרה״ג ר׳ מסעוד בן ר׳ עמרם הוליד החכם ר׳ עמרם, ור׳ יוסף, והוא הוליד ר׳ מרדכי, ויוחנן, כל זה כתוב בהקדמת ספר קרני ראם שו״ת להרה״ג כמוהר״ר רפאל הנ״ל ישצ״ו, נדפס ירושלים תר״ע לפ״ק, ועוד חיבר ם׳ פעמוני זהב, ום׳ תועפות, שניהם תשובות, על ד׳ חלקי הש״ע, ועוד לו בכתובים, כמ״ש בהקדמות, ועתה אודיע כבודו מהנוגע להרה״ק כמוהר״ר אפרים זיע״א, הקבור פה תלמסאן.

מתוך אוצר המכתבים לרבי יוסף משאש חלק ב' – תולדות משפחת אלנקאוא

מתוך אוצר המכתבים לרבי יוסף משאש חלק ב'

תולדות משפחת אלנקאוא

סימן תתף

בשנת קנ״א לפ״ק, ברח מספרד מפני תוקף הגזרות, והלך בגולה מעיר לעיר כשתי שנים, ובתמוז קנ״ג בא לעיר הגדולה מראכיש, כמ״ש הוא בעצמו, בספרו ״שער כבוד ה״׳. דף פ״ח ע״ב, וז״ל, (קודם זה היה מדבר על החלומות, וסיים) וכבר קרה לי אני בעצמי כדמות זה הענין בהיותי בעיר מראכיש בתמוז משנת רועה אב״ן (קנ״ג) ישראל (לפמ״ה) בקשר ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת אחר סעודת הבקר בביהכ״ג, וילכו הקהל עמי כולם לביהכ״ג, ועברנו על שער השר המושל בעיר, והיה שם אחד כושי, ונתקנא מכבוד הקהל אלי, ויצא לקראתי בחימה גדולה, ושבט אחד גדול להכות אותי, וכראות הזקנים ההולכים עמי שהיה יוצא לקראתי נשתטחו לפניו ופייסוהו ולא הכה אותי והלכתי לביהכ״נ ודרשתי להם בענייני הפרשה, ומשכתי את לבם כמים בדברי הגדה ודברתי על לבם דברי נחומים והתפללנו תפלת מנחה ויצאנו מביהכ״נ, ויבואו כל הקהל עמי עד ביתי, והמה משבחים ומפארים ומתפארים בדברי הדרש הרבה מאד, וכאשר נפטרו רוב הקהל אל בתיהם, נשארו עמי הזקנים העשירים, ואמרו שיסעדו עמי סעודה ג׳, ואומר להם שאם יאכלו ואם ישתו הם הם האוכלים והשותים, כי אני הייתי מתאבל על הגזרה הגדולה, אשר לקו מיד ה׳ כפליים מיום גלות ירושלים, ושאני לא הייתי אוכל לחם חמודות, ובשר ויין לזו בא אל פי, ושוש לא ששתי על אשר הסתיר ה׳ פניו מקהילות ספרד, והיו לאכול, ואפ״ה סעדו שם ונמשכו בסעודתן עד לערב, ואמרו לעשות הלילה ההוא משתה ושמחה לכבודי, וכן עשו, ואני נכנסתי לחדר מיטתי וישנתי לי, וכו', ע״ש מדמיון חלומו. (אשר נעשתה בספרד, בש׳ עד מתי יחרף צר ינא׳׳ץ (קנ״א) אויב שמך לנצח, אשר כמוה לא נהיתה מאז גלו שם, ושאני הייתי מתאבל על חורבן הקהילות הגדולות אשר לקו, ע״כ).

שוב מצאנו אותו בעיר הוניין, כעת היא חרבה ושוממה, סמוכה לעיר נימור על חוף הים, במקומה דרים ערביים באהלים כאשר ראיתי, ומשם שאל שאלותיו על המנהגים, ועל למוד ספרי הטבע והפלוסופייא, והריב״ש ז״ל השיבו בכבוד גדול בתוארים רמים ונשגבים, ע״ש בסי׳ ט״ו, שכתב וז״ל, הוני״ן, לר׳ אפרים בן אלנקאוא, י״ץ, האגרת, מהודרת, מקוטרת, מר ולבונה מכל אבקת רוכל, מעולפת כפירים, אמרים מיושרים, ודברים דבורים על אופניהם בדעת ובהשכל, כתפוחי זהב פרויים, מזוקק שבעתיים, במשכיות כסף נבחר, כצמר צחר, מעשה ידי חרש וחושב, דבריו מכלכל, על דבר אמת וענוה צדק מקשיב, הכמים אחור משיב, ודעת יסכל, הובאת אלי ותגע אל פי, ויאורו כוכבי נשפי, ותורני ותאמר לי הנני מנחה שלוחה, למשאת וארוחה, ממנהיג ודבר גזבר ואמרכל, פתח פיך ומעיך תמלא ובטנך תאכל, בצדק כל אמרי פי כי לא לפני חנף יבוא וישכון, ולא יכון לנגד עיני דובר שקרים וארור נוכל, וכאשר צוויתי אכלתי יערה עם דבשה, שתיתי יינה עם חלבה, ואם ארוכה מארץ מדד, ורחבה, למעשה ידיה אכסוף, קראתיה מראש ועד סוף, עד נשלמה ותכל, כי אורו עיני כי טעמתי בה טעם כעיקר, פריה למאכל ועליה לתרופה, ולא ימצא בה עקר ומשכל, ואם באתי לענות על כל דברי האגרת ולערוך מלין, לא אוכל, ונלאיתי כלכל, אכן במה שבא בה לשאול כענין וכו', ע״ש, והנה! סלתם ושמנם של דברים, שהיה בעז חכמתו ודעתו, משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, ושהיה מנהיג ודבר גזבר ואמרכל, ועל הכל אמר כי לא בחונף דבר, רק בצדק כל אמרי פיו.

מהונין בא לתלמסאן, מסיבה אשר לא נדע, וקבלה בפי ההמון, שבא רכוב על ארי עם רסן מאפעה, וכ״כ הרב מקור ברוך בפ׳ בחוקותי שכן העידו לפניו כמה אנשים כשרים ששמעו מאבותיהם שעיניהם ראו את זה, ע״ש, והביא אלה הדברים הרה״ג כמוהרר״ח בלייח זלה״ה בהקדמתו לס׳ שער כבוד ה׳, והוא מפקפק בהם כאשר יראה מדבריו, ולדעתי נר׳, כי בבואו לעיר עם אורחת יהודים, פגע בהם בדרך ארי ואפעה, כי עד עתה אותה הדרך היא שוממה ומלאה חורי עפר וכיפים משכן חיות ונחשים שרפים, וכ״ש בזמן הקודם, זה ת״ק שנה ויותר, ונצולו מהם, או אנשי האורחה רדפו אחריהם והרגום, ותלו הדבר בזכותיה דמר, ובבואם לעיר הרבו לספר בענין כדרך ההמון, עד שנתגשם הדבר מיום ליום, או אחר מאות שנים, ונכנס בדמיונם, כי בא רכוב על ארי אחוז ברסן אפעה, כי כן יקרה בכמה דברים כאשר הנסיון היומי מוכיח.

ועיין עוד בהקדמת רח״ב ז״ל הנ״ל, שהביא עוד דבר פלאי מקובל בידם מהרה״ג כמוהר״ח קצבי זצ״ל, המחבר ס׳ צרור החיים, שנגלו אלה הרב זיע״א, הרי״ף, והר״י בן מיגש והרמב"ם, זיע״א, בהקיץ, ופירשו לו איזה דברים בספריהם שהיו נראים תמוהים, ור' אברהם אנקאוא ז"ל, חיבר על זה שיר אחד, הדפיסו מס' תפילה שקבץ וקרא בשם כולנו, וע"ז כתב רח"ב ז"ל הנז' שם בהקדמתו שהיה הדבר רק בחלום, ונתחלף באורך הזמן בין חלום להקיץ.

 עוד מקובל ביד הקהל, וכן נמצא בספרי הערביים, כאשר שמעתי מפי זקניהם המלומדים, וכ״כ ערבי אחד עורך דין בעתון צרפתי ״ליקו די אוראן" זה שנתיים, כאשר ספרו לי הרבה יהודים שקראוהו, כי בבוא הרב זיע״א לתלמסאן, היו היהודים דרים בקצה העיר במקום הנקרא בשם אגאדיר, שעדין חומותיו עומדים עד היום, וזקנה מופלגת חופפת עליהם, ולולי הצרפתים שחזקו את בדקיהם, וקשרו אותם בבריחי ברזל מבריחים מן הקצה עד הקצה כבר היו מעי מפלה, ובהיות המקום מחוץ לעיר, היו היהודים הדרים בו משוסים לכל עובר ולגנבים ושודדי לילה, ובבוא הרב לשם וראה אותם בצרה גדולה פרועים לשמצה, נגע צערם אל לבו, וה׳ אנה לידו כי חלתה בתו של המלך שהיתה בית מלכותו בתלמסאן, (וכ״כ הריב״ש סו״ם ס״א) שמו ״מולאי עתמאן״ (וכ״כ בתשו׳ הרשב״ש סי׳ תע״ט) והיה כאבה אנוש ולא נמצאת לה תרופה, ואך הרב זיע״א, הודיע לנגיד הקהל, היה שמו ר׳ אברהם ששפורטש (כ״כ בח״א מהתשב״ץ ענין נ״ח,) שיודיע למלך כי יש יהודי רופא מומחה, והוא ישתדל לרפאתה, וכן היה, הודיע הנגיד לבית המלך את דברי הרב, ויאמר המלך יבוא, ויבוא הרב לפני המלך, וישתדל ברפואתה, ותחי ותקם על רגלה, וישאל המלך להרב לנקוב את שכרו, ואז התחנן לפני המלך ויאמר, את אחי אנכי מבקש, כי הם נטושים בקצה העיר מטרה לכל עובר, ועתה קח את מקומם ותן להם תחתיו מקום באמצע העיר, וימלא המלך שאלתו, ויתן לו המקום שבו דרים היהודים כעת שהוא כולל כל הרחובות שזכרתי לך שבנויים בהם בתי כנסיות.

יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן

מגורשי ספרד בתלמסאן

בעקבות גירוש היהודים מספרד בשנת רנ״ב (1492), נהרו פליטים רבים לצפון אפריקה, גם לעיר תלמסאן הגיעו והתיישבו בה. בין המגורשים נמצאו תלמידי חכמים רבים, אנשי אשכולות, רופאים, מקובלים והוגי דעות. חרפת הרעב והמצוקה הרבה שמצאה את המגורשים בצפון אפריקה, אילצה רבים מהם להמשיך בנדודיהם או לשוב על עקבותיהם לספרד, במחיר כבד של המרת הדת. תיאור חי של מצוקה זו מצוי בפתיחה לקינה על הגירוש שחיבר אחד המגורשים, ר׳ שלמה הלוי בקראט:

"ומכללם באנו למלכות תלמסאן כשנים עשר אלף נפש. ויפל מן העם בעת ההיא כשלשת אלפי איש פגרים מתים מרוב הדאגה. ושאריתם בשוקים וברחובות ערום הלכו בלי לבוש, נעו עברי״ם בחוצות חבקו אשפתות. ויחזק עליהם הרעב בשנה ההיא, כי עצור עצרנו ונלאו נשוא, וחזרו מהם רבים אין מספר למלכות קשתאלה, וימירו את כבודם. וכן קרה לבאים מהם למלכות פורטוגאל ולבאים למלכות פאס…

יהודים תושבי המקום סייעו למגורשים, אף על פי שגם הם התקשו למלא את כל מחסורם. אחד האישים שנרתמו לעזור למגורשים היה הנגיד רבי אברהם בן סעדון. הוא הפך את ביתו לבית ועד לחכמים פליטי המגורשים, אף עודד אותם בעבודתם הספרותית. ואכן נכתבו יצירות ספרותיות על פי בקשתו ולכבודו. חכמים רבים העלו את תרומתו על נס וגמלו לו בשירי הלל.

להלן אחד השירים שכתב רבי אברהם אבן זמרה. השיר נועד לחריטה על רימוני כסף שתרם הנגיד, לספרי התורה שהכניס לבית הכנסת שבנה בעיר אוהראן:

אלו בניתי לשר הנגיד הר׳ אברהם סעדון י״א להחקק בתפוחי כסף שהקדיש לספרי תורות לבית הכנסת שבנה בוהראן

נחנו כתרים נתונים                                 גולות לראשי ספרים

הקדש לבית התפילה                               אנו לשם אל מסורים

 נדבת נגיד עם ורועם                              אברם לשלם נדרים

אל בית תפילה אשר הוא                                 הקים בְּוָהְרָאן והרים.

ר׳ עלאל בן סידון, קרובו של ר׳ אברהם ומי שכיהן אחריו בנגידות, גם הוא עזר הרבה למגורשים ולקהילה, ולא פעם הציל את יהודי תלמסאן מעלילות דם. יהודי העיר הוקירו את האיש ועד היום נוהגים לעשות לו השכבה בבתי הכנסת בשבתות, וקושרים לו בה תוארים נעלים. מנהג זה התקיים עד לחיסול הקהילה. בתלמסאן מצוי בית כנסת על שם הרב עלאל בן סידון, ואפילו אחד מרחובות העיר קרוי ״סידון, כנראה על שמו. בספר מרכבת המשנה לרבי יוסף אלאשקר שובץ שיר שחיבר ״המשכיל הה״ר מימון בן סידון על זה הספר מרכבת המשנה וספר צפנת פענח״., ייתכן שהוא ממשפחתו של ר׳ עלאל.

יצירתם הרוחנית של חכמי תלמסאן

המגורשים שהתיישבו באלג׳יריה הצליחו להעמיד מתוכם שושלות של חכמים. בין אלה נודעו המשפחות אנקאווא, גאביזון, כלץ, שוראקי, ששפורטאש, קנשינו, אבן טאווה, אלאשקר ועוד. היצירה הרוחנית העשירה של חכמים אלה הפכה את העיר תלמסאן למרכז תורני חשוב. בזכות פועלם של דורות חכמים, זכתה העיר לכינוי ״ירושלים הקטנה״.

ואולם גורלה של היצירה הרוחנית שנכתבה באלג׳יריה בכלל ובתלמסאן בפרט, היה דומה לגורל היצירה הרוחנית של כל חכמי צפון אפריקה. רובה ירדה לטמיון בצוק העתים והפרעות, ורק מיעוט קטן זכה לראות אור בדפוס. חלקה עדיין מפוזר בכתבי יד שבלו ומרחפת עליו סכנת כליה.

מיצירתם של חכמי תלמסאן מתקופת הגאונים ועד אחרי פרעות קנ״א (1391), לא הגיע לידינו שום חיבור. רק מספר זעום של חיבורים שנכתבו מדור קנ״א ואילך נדפסו וידועים לנו היום. ואלה הם.-שער כבוד ה' לרבינו אפרים אנקאווא,-הליכות עולם להרה״ג רבי ישועה הלוי; משיח אלמים להרה״ג רבי יהודה כלץ זצ״ל, ועומד השכחה להרה״ג רבי אברהם גאבישון.

משפחת אלאשקר בצפון אפריקה

מוצאה של משפחת אלאשקר, הוא מהעיר סיביליה שבקטלוניה. נראה שהשם נגזר מן המילה הערבית ״אלשגר״ שפירושו אדמוני. וייתכן שהמשפחה נקראת כך על שם אבי המשפחה שהיה אדמוני(ג׳ינג׳י). בהקדמה לספרו דרך עץ החיים מזכיר רבי יוסף שלושה דורות מבני משפחתו, ומלמדנו כי התורה והחכמה עברו במשפחה מדור לדור: ״יוסף בן החכם ה״ר משה ברב החכם הרופא הה״ר יהודה בן החכם הרופא הה״ר שמואל זלה״ה״.

יחוס זה בשינויים קלים מופיע בחתימת רוב ההקדמות לחיבוריו. להלן דבריו בחתימת ההקדמה לספרו רפואת הנפש:

ואני הצעיר יוסף בר״כ החכם הרופא ה״ר משה אלאשקר בר״כ החכם הרופא ה״ר יהודה אלאשקר ז״ל, הבא מגזירת אשבילייא לקצה ארץ ספרד, והיא העיר אשר על שפת הים מאלקה. ומשם טלטלנו הש״י [=השם יתברך] אחר שיצאנו ועזבנו בתינו וממונינו ובאנו לעיר תלמסאן עם גירוש היהודים אשר בקשטילייא. ובכאן חברנו אלו הספרים, עם דוחק הזמן מצורף לצרות אשר הם תכופות עלינו, הש״י יאמר לצרותינו די, ויקיים בנו מקרא שכתוב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו(תה׳ צד, יב).

רבי יוסף מתאר שמשפחתו נעקרה ממקום יישובה פעמיים. פעם ראשונה בגזרת סיביליה, בה עקרה משפחתו ממרכז ספרד, כלומר מספרד הנוצרית, לקצה ארץ ספרד דהיינו לתוך ספרד המוסלמית לעיר מלאגה. וזה יכול היה להיות בפרעות קנ״א, שבהן נמלטו על נפשן משפחות יהודיות רבות מספרד הנוצרית לתוך ספרד המוסלמית, לצפון אפריקה ולמקומות אחרים. וסביר יותר שהמדובר בגירוש היהודים מסיביליה שהיה בשנת רמ״ג(1483). נראה כי המשפט ״הבא מגזירת אשיבלייא״ חוזר על ר׳ משה אבי ר׳ יוסף, בעוד ר׳ יוסף עצמו נולד במלאגה. לאחר כמה עשרות שנים נאלצה המשפחה לצאת שוב לגולה, וזה היה סמוך לגירוש רנ״ב (1492). לאחר שהמלכים הקתולים פרננדו ואיזבלה כבשו את כל שטחי ספרד המוסלמית, והחילו גם על מקומות אלה את גזירת הגירוש. משפחת אלאשקר עזבה את ספרד המוסלמית ונדדה לצפון אפריקה. ריהטת דבריו כאן ובמקומות אחרים מראה שגם ר׳ יוסף היה בין הבאים בגירוש.

הערת המחבר: גירוש היהודים מסיביליה מוזכר בצו הגירוש. על הגירוש מסיביליה, ראה י׳ בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תל אביב 1965, עט׳ 410. ושם בעט׳ 408, מזכיר שבשנת 1481 הרבה מיהודי סיביליה היגרו לספרד המוסלמית.

ראה: יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן –עמ'49-47

יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן

רבי משה בה״ר רבי יצחק אלאשקר

ידועים לנו שני ענפים ממשפחה זו שהגיעו לצפון אפריקה בגירוש. הענף האחד הוא משפחת ר׳ יוסף שהתיישבה בתלמסאן, וענף אחר הוא זה של רבי משה בה״ר רבי יצחק אלאשקר, שנחשב לאחד מגדולי הפוסקים בדורו. הוא נולד סביב שנת רכ״ה (1465) בעיר סאמורה. עם רבותיו נמנה ר׳ שמואל באלאנסי, לפני כן למד בעיר טולידו. בגמר לימודיו חזר לסמורה והיה שם עד לגירוש. בגירוש יצא עם המגורשים לצפון אפריקה. בדרכו נשבה וניצל, התיישב בעיר תוניס כשמונה עשרה שנה ונמנה עם חכמי העיר. מתונים עבר להתיישב בפאטרס והרביץ בה תורה. בשנת רע״ה (1515) ירד מצרימה ושימש דיין בקהיר והיה מבית דינו של רדב״ז.

מתוך ויקיפדיה: פטרס, או פטרה (ביוונית: Πάτρα) היא העיר השלישית בגודלה ביוון, בירת מחוז מערב יוון, ובירת היחידה האזורית של אכאיה. העיר נמצאת בצפון-מערב חצי האי פלופונסוס, על חוף הים היוני.

בפטרס למעלה מ-210,000 תושבים. היא מרכז מסחרי ויש בה נמל גדול ומשגשג. העיר מרכזת נתיבי סחר ימיים מהים האדריאטי והיוני, קו מעבורות קבוע מאיטליה, ואת התנועה מגשר ריו-אנטיריו.

בתשובותיו הוא נשא ונתן בהלכה עם חכמי הדור בארץ ישראל ובאימפריה העותמאנית. כמו כן דן עם בנו בלי שהזכיר את שמו הפרטי. סמוך לתקופה זו מצאנו במצרים רבי אברהם אלאשקאר ששאל את רבי יוסף קארו בהלכה, ורבים רואים בר׳ אברהם השואל את בנו של ר׳ משה.

הערת המחבר: ראה שו״ת אבקת רוכל, סימן יח ושו״ת בית יוסף, סימן ה. מזהים אותו כבנו של ר׳ משה, קורא הדורות, לו ע״ב; חיד״א, שם הגדולים, בערך ר׳ אברהם. לעומת זאת בקורא הדורות, דף נ ע״א, כותב גם הרב אברהם אלאשקאר חכם מעיין מרביץ תורה בתלמידים, ונראה שהוא ממשפחת הרב מהר״מ אלאשקר, לכאורה משמע שמדובר בעוד חכם בשם אברהם שחי בקהיר בתקופה זו.

 אולם מצאנו בתשובות מהר״ם גאוויזון, חכם מחכמי מצרים בשם זה החתום שם שני בשנת שע״ה (1615). ונשאלת השאלה, האם מדובר באותו חכם ששאל את רבי יוסף קארו או שמא מדובר בחכם אחר שיתכן שהוא נכדו של הראשון. חכמים שעסקו בשאלה זו נוטים לזהותו כבנו של ר׳ משה, אולם סברה זו דחוקה מאוד, דאם כן היה צריך להיות בשנת שע״ה מופלג בזקנה כבן מאה ומעלה, דבר שאינו מסתבר. לכן נראה שהמדובר בשניים וייתכן שהשני הוא נכדו של הראשון.

ר׳ משה עסק בקבלה, בפילוסופיה ובהלכה. הוא היה חסיד מובהק להרמב״ם, כתב ספר השגות על ספר "האמונות" לר׳ שם טוב בן ר׳ שם טוב, על שהעז לחלוק על הרמב״ם בצורה לא מכובדת. רבי משה כותב: ״איך עמדו הראשונים על הספר הזה ולא גזרו לשורפו ביום הכפורים שחל להיות בשבת״. שאלות ותשובות שחיבר בהלכה נדפסו לראשונה בסביוניטה שי״ד. ויש ממנו בכתובים ספר גאון יעקב, ביאור על טור אורח חיים. החיד״א כותב שראה שמזכירים ביאור על פירש״י על התורה ממנו. רבי משה נחשב מגדולי ההלכה בדורו. להלן אחת מהשאלות שנשאל:

אנשי עיר אחת הם ובית דינם תקנו ביניהם בחרמות ובהסכמה גדולה, עליהם ועל זרעם ועל כל הבאים אחריהם מעתה ועד עולם, לעשות את יום אחד עשר יום לחדש טבת כיום פורים לכל דבריו, כדי לפרסם נס אחד גדול שנעשה להם באותו יום. ובכלל תקנתם התקינו, שאפילו מי שישנה את מקומו וילך לשכון בעיר אחרת לא יסור מעליו חוק התקנה ההיא עד עולם. יורה המורה אם יש כח ביד אנשי עיר אחת לתקן כיוצא בזה או לא. ואם תקנתם תקנה אם יוכלו לגזור אף על הבאים אחריהם או לא. ואם יכולין לגזור אף על כל הבאים אחריהם עתה שגורשו כולם מאותה העיר ונטמעו בעיירות אחרות ובמלכות אחרת אם חלה עליהם ההסכמה בכל מקום שהם או לא. עם הרחבת הביאור בענין המנהגות (שו״ת מהר״ם אלשקר, סימן מט)

הוא נשאל מהעיר ליפאנטו שבה הקהל הסכימו לנהוג יום י״א בטבת בכל שנה ושנה כיום פורים למשתה ושמחה, לזכר הנס שנעשה להם. ותקנה זו קיבלוה עליהם ועל זרעם. נשאלת השאלה האם יש לקהל סמכות לתקן תקנה שתחייב גם את זרעם אחריהם. שאלה נוספת: בינתיים בני הקהל הנז' גורשו מהעיר והתיישבו במקומות אחרים, האם גם במקומות יישוביהם החדשים עליהם לשמור ולקיים את יום הפורים שהסכימו עליו. תשובתו הייתה שראשי העיר ורבניה מוסמכים לתקן תקנה מעין וו שתחול גם על זרעם. התקנה תקפה לעד, גם אם גורשו מהעיר שבה קרה הנס, חייבים הם לקיים את התקנה ולהמשיך לחגוג את יום הפורים.

בסוף ימיו עלה רבי משה לארץ ונפטר כנראה בירושלים בשנת ש״ב (1542). חיבורי רבי משה הידועים לנו הם: שאלות ותשובות ופירוש על הטור גאון יעקב. רבי משה עסק בשירה וחלק משיריו פורסמו בסוף קובץ תשובותיו. בשירים אלו מתבטאת קירבתו לעולם המסתורין של הקבלה.

חכם נוסף שחי במצרים במאה השש עשרה הוא ר׳ שלמה אלאשקר, הוא היה עשיר מופלג עסק בחכירת המכס. היה נדיב לב ותורם גדול לתלמידי חכמים במצרים ובארץ ישראל. הוא הקים בצפת תלמוד תורה לילדים על חשבונו, ומינה לו מפקח את ר׳ יצחק עראמה. בסוף ימיו נתנו השלטונות עיניהם ברכושו, העלילו עליו והוציאוהו להורג. נראה שהוא ממשפחת ר׳ משה אלאשקר.

יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן –עמ' 51-49

יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן

 

ענף שלישי של משפחת אלאשקר

ענף נוסף ממשפחת אלאשקר היה קיים בתלמסאן עשרות שנים לפני הגירוש. עליו אנו לומדים פרטים ממקור חיצוני, עבד אלבסיט אלחנפי, פקיד ממלוכי רם דרג ששהה בתלמסאן בין השנים 1466-1464, ושם למד רפואה מפי רבי משה ואף הוסמך על ידו לרופא. בכרוניקה שכתב הוא מספר:

בנוגע לרפואה התקשרתי אל המלומד הנכבד מושי בן שמואל בן יהודה הישראלי המלכי מאנדלוסיה. היהודי בקי ברפואה, הנודע תחת שם אביו ותחת השם אבן אלאשקר, הלוואי שהאל יתעלה יביאו אל האסלאם. לא ראיתי ולא שמעתי מעולם, דימי (=בן חסות) כל כך מוכשר כמוהו בחכמה זו. או בקי כל כך בחכמת ציור הריבועים המאגיים והלוחות, והן בכמה חכמות עתיקות, ועם כל אלה הוא מאוד הדוק בדתו, כפי שהוא אומר באמונתו. מוצאו מיהודי ספרד, הוא נולד במלאגה לפני שנת 820 (1417). והוא למד אצל אביו ואצל מורים אחרים והצטיין במלאכת הרפואה. הוא עבר לתלמסאן והתיישב בה.

מספר גדול של אנשים נכבדים, התקרבו אליו כדי ללמוד ממנו. אני גם כן התקשרתי אליו למשך זמן מסוים, ולמדתי ממנו בעניני רפואה ובנושאים אחרים, ידיעות רבות ומועילות, והוא נתן לי האיגאזה(סמכות לעסוק ברפואה).

בזמן האחרון ספרו לי, כי הוא הצליח להיעשות ראש הרופאים בתלמסאן. הוא מקובל בחצר ומקורב לשליטה של עיר זו. אולם יש לו החכמה וההבנה, כדי לא להתערב בדבר הנוגע לממשל. אני מתפלל כי האל יתעלה יעשה שימות כשהוא בדתו של הנביא מוחמר, הלואי שהאל יברך אותו ויצילהו.

חרף ההערצה שלה זכה רבי משה, הן מצד תלמידו והן מצד מלומדים אחרים, הודות למומחיותו במקצוע הרפואה ובמקצועות נלווים, נוסף על תבונתו הפוליטית וזהירותו, ניתן לחוש בנימה של התנצלות של הכותב עבד אלבסיט אל חנפי המוסלמי, על כי הוא נאלץ ללמוד אצל יהודי, הד׳ימי המושפל, דבר שעמד בניגוד מוחלט להתנשאות ביחסם של המוסלמים כלפי היהודים. הכותב משתוקק ומתפלל ״כי האל יתעלה יעשה שימות בדתו של מוחמד״, כי אז תיכנס החוכמה ונושאיה למשבצת הנכונה. וכמוסלמי יהפך כביכול לאדם מושלם. אלבסיט דואג לשלומו של משה מפגיעתם של המתקנאים במעמדו ולכך הוא נושא תפילה ״הלוואי שהאל יברך אותו ויצילהו״.

מקור זה מלמד כי מוצאה של המשפחה מסיביליה. ר׳ שמואל אלאשקר עזב למלאגה מסיבליה בשלהי המאה הארבע עשרה. רבי משה נולד במלאגה בשנת 1417, ובה למד מאביו את מלאכת הרפואה. כאן התפרסם כרופא מומחה, וסביב מחצית המאה החמש עשרה ר׳ משה עבר לתלמסאן מרצונו החופשי, לרגל עבודתו ברפואה, ובתלמסאן שימש כרופא בחצר השלטונות ולימד רפואה לאחרים. כלומר משפחת רבי משה שהתה במלאגה עשרות שנים לפני פרעות סיביליה, ומכאן שהיא הגיעה למקום מרצונה החופשי או שנמלטה מסיביליה בפרעות קנ״א. לעומת זאת, ר׳ יוסף אלאשקר כותב שמשפחתו הגיעה לתלמסאן עם המגורשים מספרד.

מתיאורו של עבד אלבסיט עולה השאלה, האם לפנינו עדות על ענף נוסף של משפחת אלאשקר שהגיע לתלמסאן לפני הגירוש. סיוע לכך ניתן למצוא בתאריך שהותו של עבד אלבסיט, וכן בתאריך לידתו של רבי משה שהזכיר, שהם הרבה זמן לפני הגירוש. וגם בשמות אביו וסבו של רבי משה שהם השונים מאלה של רבי יוסף. רבי משה, המתואר בפי עבד אלבסיט, הוא ב״ר שמואל ב״ר יהודה, ואילו ר׳ משה אבי ר׳ יוסף, הוא ב״ר יהודה ב״ר שמואל. הפרטים הרבים שמוסר עבד אלבסיט מלמדים שהוא ידע הרבה על ר׳ משה ודייק בדבריו לגביו: מקום לידתו, מוצא המשפחה, אבותיה ועיסוקיהם. לדבריו גם אביו של ר׳ משה רבי שמואל היה רופא וממנו למד את חכמת הרפואה. הוא מציין שר׳ משה התיישב בתלמסאן, הפך להיות ראש הרופאים בעיר ומקורב למלכות.

או שמא המדובר בר׳ משה אביו של רבי יוסף, ועבד אלבסיט החליף בטעות שמות אבותיו. ואם כן נדחוק לומר שרבי משה שהה תקופה מסוימת בתלמסאן לרגל עבודתו כרופא, חזר למאלגה מסיבה שאינה ידועה לנו, ושוב הגיע לתלמסאן בגירוש.

לי נראית האפשרות הראשונה קרובה יותר למציאות, כי מבחינה כרונולוגית לא מסתבר שרבי משה, המוזכר בפי עבד אלבסיט, יהיה אביו של רבי יוסף, שהרי רבי יוסף כתב את חיבורו הראשון צפנת פענח בשנים רפ״ח-רפ״ט (1529-1528), ובהקדמתו לחיבור הוא מתאר את עצמו ״צעיר בחכמה ובשנים כמוני היום״. בתקופה זו עדיין למד בישיבה לפני רבו, רבי שלמה כלץ, ולדעתנו ניתן להעריכו כבן שלושים או לכל היותר – ארבעים. אם אכן רבי משה המוזכר בכרוניקה הוא אביו של רבי יוסף, יצא שהוא נולד שעה שאביו היה בסביבות שנות השמונים, דבר שסבירותו נמוכה ביותר.

אי לכך, נראה לדעתי שבתחילת המחצית השנייה של המאה החמש עשרה ישב בתלמסאן ענף נוסף ממשפחת אלאשקר, שהגיע אליה ממלאגה. כנראה מוצאו מספרד הנוצרית מסיביליה וסביר להניח שעזב לספרד המוסלמית בעקבות פרעות קנ״א.

ואכן בתקופה זו ידוע לנו חכם בשם זה במלאגה, והוא רבי שמואל בה״ר יהודה אלאשקר, אשר שלח שאלות בהלכה לרבי צמח ב״ר שלמה דוראן. הלה חלק לו בתשובתו תארים נעלים, שמהם משמע שגם הוא וגם אביו היו תלמידי חכמים רמי מעלה ומקורבים למשפחת דוראן. השאלה ההלכתית שהובאה ראשונה בספר חסרה תאריך, כנראה נרשמה סביב המחצית השנייה של המאה החמש עשרה. מעשה שהיה לרבי שמואל עם שותפו שנאסר על ידי שר העיר. כדי להציל את עצמו שילם השותף מכספי השותפות הון עתק, והוא תובע את ר׳ שמואל לשאת עמו בנטל, בנימוק שהגורם למאסרו הוא השותפות, מכיוון ששר העיר נתן עיניו ברכושם המשותף. ואילו רבי שמואל טוען, ששר העיר נתן עיניו בו אישית, וכל הנזקים יחולו רק עליו, ולכן הוא תובע מהשותף שיחזיר לו את חלקו, מה ששילם מממון השותפות. לחיזוק טענותיו הכין רבי שמואל כתב הגנה המבוסס על מקורות הלכתיים, וביקש את רבי צמח ב״ר שלמה דוראן להעלות את חוות דעתו על הכתב.

רבי צמח פתח את תשובתו במליצה ארוכה, כולה אומרת כבוד לרבי שמואל, על חכמתו הגדולה ובקיאותו המופלגת בתורה שגילה בכתב ההגנה שהכין. להלן קטעים אחדים:

…כשמחת קציר ואשכלות בציר בה שמחתי, כי ראיתי ברית אהבת הורים ז״ל תשמור והלל לגמור חוק לא חלפה, תודה לאל נתתי ואקוד ואשתחוה, ואומר ברוך ה׳ אשר לא עזב חסדו ואמתו מבית אביך קנה נ״ע יהודה גבר באחיו, מן שמיא מסתיעא מילתא והניח בן נבון וחכם כמוך, נמנה בחבל נביאים ושמואל בקוראי שמו, לשונו עט סופר מהיר חכמה מאלפה, מאן גבר בגוברין יאי חיליה לאוריתא, כותך זנגבילא רטיבתא ופלפלא חריפא, קמרא דאבוך אהני לך למשנייך דיתיהוי מברי גילך סברא עדיפא. ולמן היום אשר נתת אל לבך לכתוב אלי והובאת לידי מגילתך וראיתי בפלפולך במשא ומתן של הלכה, כלתה לך נפשי וגם נכספה. ובעומדי על משמרתי לעיין בשאלתך, ידעתי כי נתן לך אלהים לב שומע ורוחו דבר בך ומלתו על לשונך, לאסוקי הלכתא אליבא דשמעתתא…

רבי צמח מפליג בחכמתו של רבי שמואל ותולה אותה גם בזכות אביו, רבי יהודה. ומכאן שהדברים נכתבו סמוך לפטירתו של רבי יהודה. בתשובתו מתייחס רבי צמח בכבוד לדברי רבי שמואל ודן בהם בכל סעיף וסעיף. כותרתה של התשובה הנוספת ממנו לרבי שמואל: ״מאלאקא אל הר׳ שמואל יצ״ו ב׳ר יהודה נ״ע בן אלשקר, ואני בעודי במיורקא להתרפאות שם מחליי שנת כה״ר״(=1465 ). גם מנוסח התשובה הראשונה אפשר להקיש כי נכתבה בסמיכות זמן לתשובה השנייה, כי גם היא פותחת: ״אני בתוך הגולה וממצוקות זמניות לעתות בצרה נפשי עיפה.״״. אפשר לפרש כי את דבריו הוא כותב בתוך הגולה במיורקא, רחוק מביתו שבאלג׳יר, והמצוקות הן ממחלתו, שבגללה בא למיורקא לחפש לו מזור.

אם השערתנו נכונה שרבי שמואל זה הוא אבי רבי משה הרופא מתלמסאן, ניתן לומר שר׳ משה עזב לתלמסאן לרגל עבודתו, בעוד שאביו נשאר במלאגה.

על חכם בשם רבי משה אלאשקר, שחי באיזור תלמסאן בתקופה זו, מצאנו אישוש ממקור אחר. בספרייה הלאומית בפריז, נמצא כתב־יד בענייני קבלה, מם׳ 842. בקולופון נאמר, שהועתק בעיר אוהראן בשנת רכ״ד (1464) עבור ר׳ משה אבן לשקר. שנת רכ״ד (1464) המוזכרת בקולופון, מקבילה לשנים שמזכיר עבד אלבסיט.

לסיכום: ענף אחד ממשפחת אלאשקר חי בתלמסאן סביב מחצית המאה החמש עשרה. ענף נוסף של רבי יוסף, הגיע לעיר עם המגורשים בשנת רנ״ב. אם כי נראה לי ששני הענפים היו מאותה משפחה, ורבי משה ב״ר יהודה אבי רבי יוסף, היה בן אחיו של רבי שמואל, אבי רבי משה הראשון. כי לפי דברי עבד אלבסיט אביו של ר׳ משה, ר׳ שמואל ב״ר יהודה ממלאגה, שימש כרופא. גם בתיאור של רבי יוסף את יחוסו מוזכר רבי שמואל כרופא וחכם, ומכאן הסבירות שהמדובר באותה אישיות. וכן משמע מתשובת ר״ש דוראן, שר׳ שמואל ב״ר יהודה חי במלאגה בתחילת המחצית השנייה של המאה החמש עשרה. ענף שלישי של מהר״ם אלאשקר מוצאו מהעיר סמורה ובגירוש הגיע לתוניס.

יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן –עמ' 54-51

יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-משפחת אלאשקר במרוקו

 

משפחת אלאשקר במרוקו

גם במרוקו אנו פוגשים במשפחת אלאשקר, אם כי לא ברור אם היא חלק מהענפים שהוזכרו לעיל או שזהו ענף נוסף. הצדיק המכונה ״מולאי איגגי״ נמנה כנראה עם משפחה זו. הוא נקרא על שם מקום קבורתו – כפר איגגי הנמצא באזור גלאווא מרחק כמאה ק״מ מדמנאת. הוא ידוע כמלומד בנסים, יהודים ומוסלמים באים ממרחקים להשתטח על קברו, ועורכים הילולות גדולות לכבודו. סביב מקום קבורתו בנו בניינים רבים לאיכסון העולים לזייארה. לפי אחת המסורות שמו הוא רבי דוד אלאשקר. ידוע גם הצדיק רבי חיים אלאשקר, הקבור בכפר תאזארת, גם הוא מלומד בנסים, ובאים להשתטח על קברו. ולפי אחת המסורות הוא אחיו של רבי דוד. תקופת חייהם אינה ידועה והפרטים המציאותיים סביבם נתערפלו ונתמזגו בסיפורים על שבחי צדיקים ומעשי נסים.

רבי משה אבי רבי יוסף

רבי משה אבי רבי יוסף היה תלמיד חכם בעל השכלה כללית, רופא ומשורר. נראה שגם הוא הגיע לתלמסאן בגירוש. לרבי משה היה בן נוסף בשם רבי יהודה שלמד עם רבי יוסף לפני רבי שלמה כלץ, והוא היה בין אלה שהציעו לאחיו ר׳ יוסף, לחבר ספר שיסביר את סדר המסכתות בש״ס, וזה הגרעין לחיבור צפנת פענח. את שמחתו על יצירת אחיו הביע בחיבורם של שירים אחדים לכבודה.

נראה כי הייתה קרבה משפחתית בין רבי יוסף לבין חברו לספסל הלימודים, רבי אברהם גאבישון. האחרון מביא פירוש בשמו: ״אמר לי מסרפי החכם הה״ר יוסף אשקר ז״ל״. ומכאן כי אחת מבנות רבי משה הייתה נשואה לאחד מבני משפחת גאבישון. משפחה נכבדה של רבנים, רופאים ועשירים, אשר גם היא הגיעה לתלמסאן עם המגורשים.

לא ידוע לנו אם רבי משה השאיר חיבורים כלשהם. בנו רבי יוסף, הזכירו בחיבורו דרך עץ החיים. ואף כלל בחיבורו עדות ביהוסף שיר דידקטי על דיני שחיטה שכתב אביו, ומצטט אותו בביאורו שם להלכה. את ההלכות בשיר לא ביסס ר׳ משה רק על פסיקתו של הרמב״ם אלא נסתמך גם על פוסקים אחרים ולפעמים העדיף את פסיקתם על זו של הרמב״ם.

שנת פטירתו של רבי משה אינה ידועה. בפתיחת ההקדמה לצפנת פענח שכתב בנו בשנת רפ״ח (1528) הוא מזכירו בברכת המתים. וייתכן שהוא נפטר זמן רב לפני כן, בעוד ר׳ יוסף נער, ולא הספיק ללמוד ממנו הרבה. כנראה זו הסיבה למיעוט אזכורו בחיבוריו הרבים של בנו.

מצאנו אזכור נוסף של רבי משה בקובץ דרשות, כתב יד בית מדרש לרבנים בניו יורק מס׳ 6224, דרשה לשבת תשובה: ״דרוש לשבת בינתים מיסוד הגביר הנגיד ר׳ משה לשקר יצ״ו״, נושא הדרשה פסוק מפרשת האזינו ״ימצאהו בארץ מדבר, גרסינן במדרש הזוהר״. ומכאן שעסק בחכמת הנסתר. מקור זה חסר תאריך, אך כיוון שרוב הדרשות בקובץ הן של חכמי הגירוש, ייתכן שמדובר ברבי משה דנן.

אם אמנם מדובר ברבי משה אבי ר׳ יוסף, יש בידינו לפרש את התואר ״הנגיד״ שהוצמד לשמו, כמי שנמנה עם ראשי הקהל, שכן מתקופה זו ידועים לנו כמה משמותיהם של אישים שכיהנו בתפקיד הנגידות בתלמסאן ורבי משה לא נמנה עמהם.

כמו כן הגיע אלינו שיר קילוסין ששלח ר׳ אברהם בן דיסוס לכבוד ר׳ משה ך אלאשקר לתלמסאן, ודומה שהמדובר ברבי משה דנן:

מא ארסל [= מה ששלח] ה״ר אברהם ן' דיסוס לה״ר משה ן׳ אלאשקר ז״ל לתלמסאן יעזרה אלי״ם.

לבי ביום תראה גבר ישר ותם –      נאה במהלכו ושכלו עלה.

נאה בדבורו דבריו שומעים            –           ברים ומשנתו בעוז נשתלה

מתת אלי״ם לעבדהו וגם אמו –            בסוס פגעה ביום נטבלה.

השיר מעלה על נס את חכמתו הרבה של רבי משה, הליכותיו, את יראת הכבוד והמשמעת שזכה להם מן הציבור. וגם אלה מעידים שהיה ממנהיגי הקהילה, ומכאן אישוש למה שהוזכר בספר הדרושים לעיל.

הערת המחבר: כי ממידת חסידות אישה הטובלת לנדתה, יש לה להיזהר כשיוצאת מהמקווה שלא לפגוש תחילה בגוי או בבהמה טמאה. ואם פגשה בהם רצוי שתחזור לטבול שנית. וכתב בספר הרוקח, שסוס אינו בכלל בהמה טמאה לעניין זה, ואדרבה אם פגעה בסוס זו סגולה: ״שבניה עומדין נאה בדבורן, שומעים ומבינים, לומדים תורה ואינם משכחין, וממעטין בשינה. ולא עוד אלא שאימתן מוטלת על הבריות״. מובא בשו״ע יו״ד, סימן קצח, מח, בנושאי כלים. וראה שם, בבית יוסף.

והארה מא גאובה בה [=וזאת מה שהשיבו עליה, רבי משה]

מעין חכמה ומקור דעת

עץ כל פרי שתלת בו

ימצא שירים בזמיר נעים

על כך חשקך דוד תוך קרבי

איך אנשך הן אמך

צדקו קורים שם הנעים

תוך פרדסך מימם כנוס

כל קונה שיר אליו ינוס

נגדם דמם עגור וסוס.

ובאהבתך לבי תפוס.

עת טבלה פגעה בסוס.

רבי אברהם בן ריסוס.

אמנם לא ברור מן השירים למי מן האישים הכוונה, אם לרבי משה הראשון, או לשני – אבי רבי יוסף. אולם הרי רבי אברהם בן ריסוס חי בדור הגירוש, ומכאן שהמדובר ברבי משה השני. עדות מסייעת עולה משיר נוסף באותו עמוד, כתב היד, ששלח ה״ר אברהם ן׳ ריסוס לרבי אברהם אבן זמרה, רבי משה ור״א אבן זמרה היו בני אותו הדור ושניהם באו בגירוש לתלמסאן. גם מתשובת רבי משה ניכר ששלח ידו במלאכת השיר, וזה מצאנו אצל רבי משה השני, דנן.

בדיוואן של רבי אברהם אבן זמרה מצאנו קינה ארוכה שכתב לכבוד ״הנבון הותיק ה״ר משה אלשקר יצ״ו״ לפטירת אחיו. ונראה שהמדובר ברבי משה אבי רבי יוסף.

יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן –עמ' 57

יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן

יהודי אלג'יריה ולוב

רבי יוסף המכונה הרב ארקיי״ז

רבי יוסף הגיע לתלמסאן בהיותו ילד קטן, כי בהקדמה לחיבורו צפנת פענח שהושלם בשנת רפ״ט (1529) כשלושים ושבע שנים לאחר הגירוש, הוא מתאר את עצמו ״צעיר בחכמה ובשנים״. בתלמסאן למד בישיבתו של הרב הגדול רבי שלמה אלכלץ ז״ל. דומה שזה היה רבו המובהק כפי שניתן ללמוד מתארי ההוקרה והכבוד שבהם הוא מזכירו:

 

ועוד אמרתי הנה מטתו שלשלמה, מרמז על זה החבור שהוא שולחן ערוך שהוא מקשר ששים מסכתא, ואף על פי שאנכי ילדתיהו, העיקר שלו הוא הרב הגדול מרנא ורבנא ה״ר שלמה כלץ ס״ט. ואני אומר עליו הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה (שיה״ש ג, ז), שבודאי המטה שלו בין ביום בין בלילה ששים גבורים סביב לה, שהוא מתעסק בששים מסכתא. וגם אני אומר הנה מטתו שלשלמה, הוא הרב מורנו הנזכר, ומטתו האמורה הם הבנים שהוא מלמד, ומטתו כמו שבעות מטות אמר סֶלָה (חבק׳ ג, ט), שדרשו ז״ל על השבטים (ב״ר מד, ט). נאמר הפסוק ששים גבורים סביב לה, אלו הם התלמידים, שהם כגורי אריות בעיון ההלכה ועושים מלחמתה של תורה על הדין ועל קו היושר. וזהו כלם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על יריכו מפחד בלילות, כלומר שאינם צריכים לחזר אחר תלמודם אלא הרי הוא ערוך בפיהם, ועל כן אינם מפחדים מעונשו של גיהנם שהוא דומה ללילה, וזהו מפחד בלילות. ועליהם אז״ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו.

מהקישור והשיטה שבה הולך רבי יוסף בחיבורו צפנת פענח, שכתב לפי בקשת חבריו בישיבה, ניתן ללמוד כי בישיבתו של ר׳ שלמה בתלמסאן עסקו בתורת הנגלה וגם בתורת הנסתר. תופעה שמצאנו אותה בספרד בישיבות בדורות הסמוכים לגירוש.

דומה שרבי יוסף, שמע לקח בקבלה גם מהרב אהרן בר חגי, אותו הוא מזכיר בהקדמה:  ״ועוד קבלה בידי מהרב ר׳ אהרן בר חגי הידוע הקדוש ז״ל, צפנת עולה בגימטריה כתר, פענח עולה בגימטריה יצחק״.

מבין חבריו לישיבה בתלמסאן, הוא מזכיר בשמותיהם את אחיו רבי יהודה ואת רבי יהודה כלץ בנו של ראש הישיבה. לימים הפך רבי יוסף לאחד ממרביצי התורה בישיבה ומחכמי העיר.

רבי יוסף בן נאיים כותב שרבי יוסף שהה ולמד בעיר פאס שבמרוקו. בחיבוריו לא מצאתי סימוכין מפורשים לכך, אולם רמזים מצאתי בצפנת פענח מסכת חולין, בדברו על היתר הנפיחה, נראה שהיה בקי בפולמוס שנערך בפאס בתקופה זו ובנימוקי הצדדים. ידיעות אלו יכול להשיג רק מי שנכח במקום, כי הדברים לא פורסמו ברבים וסביר להניח שלא הגיעו מחוץ למרוקו בפרוטרוט. וגם ממה שמזכיר ׳המלאח׳, שם השכונה היהודית שהיה מקובל רק במרוקו.

בני משפחה

לא ידוע אם היו לרבי יוסף צאצאים. בחיבוריו הרבים שהגיעו לידנו לא הזכיר את בניו וכנראה לא היו לו בנים. העובדה שכמעט את כל חיבוריו דאג לקרוא בשם המזכיר את יוסף עשויה גם כן לאשר זאת. יתרה מכך, הוא מקפיד ודורש מכל מי שיעתיק את ספרו שלא ישמיט את שמו מעליו. וכן הלומד ממנו דבר שיאמר אותו בשמו, כולל דברים שהוא לא חידש אותם רק העתיק אותם בספרו:

ואני משביע באלהים לכל מעתיק זה הספר, לבלתי יסיר שמי ושם אבי מעליו ולא שם אחד מהחכמים שזכרתי. ואם ימצא בו חדוש שלא עמד עליו בזולתו, וירצה לאומרו שיאמר אותו בשם המחבר, לפי שאמרו רז״ל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם (ברייתא, פ״ו מ״ז דאבות).

ולא יעלה על הדעת שצריך שיהיה אומר הדבר הוא המחדשו הראשון, שזה אי אפשר, שהרי כל הדברים הם קבלה איש מפי איש עד משה רבינו ע״ה, ששמע מפי הגבורה.

וזהו מאמר שלמה עליו השלום: דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות כלם נתנו מרועה אחד(קה׳ יב, יא). כלומר, שמא תחשוב ותאמר איני מעריך כי אם דברי חכמים הראשונים המחדשים העניינים, אמנם האחרונים בעלי אסופות שאינם אלא מקבצים הדברים הפזורים איני נותן להם מעלה, לכך כתב בסיום הפסוק כלם נתנו מרועה אחד, כלומר בין דברי הראשונים בין דברי האחרונים כלם נתנו למשה בסיני מפי הגבורה. ועוד רז״ל אמרו כיוצא בדבריו: כל מה שתלמיד וותיק עתיד לומר לפני רבו, נאמר למשה בסיני(ירוש׳ פאה פ״ב ה״ד). והטעם שהוא מביא גאולה לעולם, כי בסבת שיאמר דבר בשם אמרו תרבה התורה ותגדל מעלת המחבר, ובריבוי התורה יבא הגואל. או יש לומר עוד מביא גאולה לעולם, רמז שיחזיר הנפש לגוף האדם. וזה הענין בנוי על מאמר רז״ל שאמרו על פסוק, הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים, כל האומר הלכה מפי חכם שפתותיו דובבות בקבר (שיה״ש ז, י; יבמ׳ צז, א). וזהו כוונתם מביא גאולה לעולם, שכבר ידעת שאדם נקרא עולם קטן, וזהו סוד הייבום וגאולת האחים והקרובים, כמו שאבאר בעזרת האל ובישועתו.

כלומר החובה המוסרית לומר דבר בשם אומרו חלה גם על דברים שאדם לומד או שומע מאחר, אף על פי שאין הוא מקור הדברים אלא למדם מאחרים או מספריהם. הוא נותן שני הסברים לחובה זו. האחד, שבזה מגדיל את מעלת המחבר בעיני השומעים, ובכך יעריכו את התורה ולומדיה ויתרבו העוסקים בה. הסבר נוסף שזה גורם להחזרת נפש בעל המאמר לפעול מעין תחיית המתים. וזה מעין פעולה שנעשית במצוות הייבום שבה נאמר: ״ולא ימחה שמו מישראל״(דברים כה, ו).

רבי יוסף חזר על בקשה זו, דבר שלא שכיח אצל חכמים אחרים. רצונו העז להנצחת שמו מעלה את האפשרות שהוא לא זכה לבנים, לכן רצה להנציח את זכרו לדורות באמצעות חיבוריו ויצירתו. ודומה שרמז לכך גם בדבריו על חשיבותם של המילה הכתובה והעמדת תלמידים:

ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת (שם נו, ה). ורמז בכאן שהתלמידים והספרים שהניחו אחריהם, הם יותר טוב מהבנים והבנות. והטעם שהבנים והבנות, על הרוב ישאר זכרו אחריהם לשנים או לשלשה דורות ואחר כך ישכח זכרם. וזהו מאמר שלמה אין זכרון לראשנים וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרנה (קה׳ א, יא). אבל התלמידים והספרים שמניח אדם אחריו, הם נשארים לעולם וישאר זכרו עליהם. וזהו מאמר שלמה ע״ה טֹובָה חָכְמָה עִם נַחֲלָה וְיֹתֵר לְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ (קה׳ ז, יא). כלומר יותר היא טובה חכמה באדם מן העושר שהוא רוצה להנחיל לבניו, אבל אימתי היא החכמה הטובה, כשיותר אותה לרואי השמש, כלומר כשישאיר אותה כתובה אחריו או ילמד אותה לתלמידים. ועל זה נאמר שם עולם אתן לו אשר לו יכרת.

יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן –עמ'59

יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן

יהודי אלג'יריה ולוב

כלומר החובה המוסרית לומר דבר בשם אומרו חלה גם על דברים שאדם לומד או שומע מאחר, אף על פי שאין הוא מקור הדברים אלא למדם מאחרים או מספריהם. הוא נותן שני הסברים לחובה זו. האחד, שבזה מגדיל את מעלת המחבר בעיני השומעים, ובכך יעריכו את התורה ולומדיה ויתרבו העוסקים בה. הסבר נוסף שזה גורם להחזרת נפש בעל המאמר לפעול מעין תחיית המתים. וזה מעין פעולה שנעשית במצוות הייבום שבה נאמר: ״ולא ימחה שמו מישראל״(דברים כה, ו).

רבי יוסף חזר על בקשה זו, דבר שלא שכיח אצל חכמים אחרים. רצונו העז להנצחת שמו מעלה את האפשרות שהוא לא זכה לבנים, לכן רצה להנציח את זכרו לדורות באמצעות חיבוריו ויצירתו. ודומה שרמז לכך גם בדבריו על חשיבותם של המילה הכתובה והעמדת תלמידים:

ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת (שם נו, ה). ורמז בכאן שהתלמידים והספרים שהניחו אחריהם, הם יותר טוב מהבנים והבנות. והטעם שהבנים והבנות, על הרוב ישאר זכרו אחריהם לשנים או לשלשה דורות ואחר כך ישכח זכרם. וזהו מאמר שלמה אין זכרון לראשנים וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרנה (קה׳ א, יא). אבל התלמידים והספרים שמניח אדם אחריו, הם נשארים לעולם וישאר זכרו עליהם. וזהו מאמר שלמה ע״ה טֹובָה חָכְמָה עִם נַחֲלָה וְיֹתֵר לְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ (קה׳ ז, יא). כלומר יותר היא טובה חכמה באדם מן העושר שהוא רוצה להנחיל לבניו, אבל אימתי היא החכמה הטובה, כשיותר אותה לרואי השמש, כלומר כשישאיר אותה כתובה אחריו או ילמד אותה לתלמידים. ועל זה נאמר שם עולם אתן לו אשר לו יכרת.

כלומר בניו הרוחניים של האדם שהם חידושי תורה ותלמידים שהעמיד, הם מנציחים אותו יותר טוב מהנצחת בניו הפיזיים. כי בנים יכולים להנציח את האבא שלהם ולהזכירו במשך דור או שניים, בעוד בניו הרוחניים מנציחים אותו לדורות רבים.

הגם שבהקדמתו לספר דרך עץ החיים מזכיר מהדברים שנפלאו ממנו זו ״הספקת בני הבית״, נראה שהכוונה צורכי המשפחה ולא ילדים. אישוש לכך שלא היו לו ילדים בזמן שכתב את הספר צפנת פענח, ניתן למצוא גם בשיר ההלל שכתב לכבודו ר׳ דוד אחיו, לאחר שסיים חיבור הספר צפנת פענח, בו חותם בתפילה שהשי״ת יזכה את ר׳ יוסף לפרי בטן:

יבורך ממקור חיים וישאב    –           במעיני ישועות אל ויתאב

ויתברך פרי בטנו ויוליד      –           פרי הדר ובן ידמה אליאב

מרביץ תורה

רבי יוסף נמנה עם מרביצי התורה בתלמסאן, כפי שהוא עצמו מתאר בהקדמת הספר עדות ביהוסף, את תוכנית לימודיו עם תלמידיו. ביום ראשון למד עמהם פרשה עם פירוש רש״י. ביום שני רמב״ם, הלכות שחיטה, ובשאר הימים פרשה ״גמרא ארוכה״, כלומר לא הרי״ף. כהכנה ללימוד הלכות שחיטה למד עם התלמידים את מסכת חולין עם פירש״י ותוספות, חידושי רשב״א ועוד. דומה שבדורו או סמוך לו, התחילו בפזורה הספרדית ללמוד את פירושי התוספות על הש״ס. וזה הודות לשכיחותם, יחסית לשאר ספרי הראשונים על התלמוד. כי בשנים ר״פ-רפ״ג הודפס בוויניציה התלמוד בשלמותו עם פירוש רש״י, תוספות ופסקי תוספות. כפי שעולה מעדותו של ר׳ יהודה כלץ, אבי ר׳ שלמה רבו של ר׳ יוסף, הכותב: ״אחר זה בשנת רמ״ו (1488) באתי על הים להונין (עיר באלג׳יריה), והייתי קורא שם עם התלמידים קצת מהשבוע רש״י [=על התורה] והשאר תלמוד והרמב״ן״. כלומר לא למדו תוספות.

נראה שר׳ יוסף תוך הכנת השיעורים חיבר את החיבורים אבדך ועדות ביהוסף. גם את שאר חיבוריו כתב לפי בקשת חבריו ותלמידיו, כפי שהוא מציין בתחילת הספרים צפנת פענח ודדץ עץ החיים. מדבריו ניתן ללמוד על ידיעותיו המופלגות במשא ומתן תלמודי ובפילפולא דאוריתא, ועל ספרייתו העשירה:

והנה הטעם שלא פירשתי אותם בהקדמה בפלפול שלהם והמשא והמתן שנעשה בהם ובפרט בדיני קל וחומר אינו מחסרון ההרגל שלי בהם ששבח לאל היא החכמה שלמדתי מנעורי, ובין חכמי התלמוד המפלפלים בהויה דאביי ורבא ומימיהם שתיתי וחברי עדי, וגם כן לא מחסרון ספרים שהם מפרשי המרות שאני אומר לך שהגיעו לידי ממפרשי המרות קרוב לעשרים מפרשים קצת בארוכה וקצת בקצרה ובראשם הרב הגדול הפטיש החזק נר ישראל אשר לו כה בתורה כשמשון בגבורה הרב רבינו שמשון זצ״ל שחבר ספר כריתות ושם הראה כהו בתלמוד.

אם בנושא שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת היו לו כעשרים ספרים בתקופה שכמעט כל הספרים היו בכתבי יד, הדבר מוכיח שהוא ניחן בספרייה עשירה. ואכן מעיון בתוך חיבוריו מוכח שהייתה לו ספרייה עשירה ומגוונת, שכללה ספרי תלמוד ומדרש, חידושי תלמוד, הגות וספרי השכלה כללית, ומתוך חיבוריו מוכח כי הוא עשה בספרייתו שימוש נרחב. לר׳ יוסף הייתה השכלה כללית רחבה במדעי הטבע כולל רפואה, בפילוסופיה ובשפות. הוא ידע ערבית ספרדית וכנראה גם יוונית.

לא ידועים לנו שמות תלמידיו. נראה שרבי שמעון הכהן היה אחד משומעי לקחו, כפי שניתן ללמוד מדברי רבי יעקב אפרגאן: ״ומצאתי בשם המקובל האלהי הה״ר שמעון הכהן שקבל מהמקובל האלהי הה״ר דוד אלשקר בעל ספר צפנת פענח, כי כל שמיטה היא כפולה כנגד ימים ולילות, והשוקעות כנגד הלילות והבולטות כנגד הימים וכן נראה שהוא אמת״. סביר להניח שהשם ר׳ דוד הוא טעות וצריך לתקן לר׳ יוסף. ואם כן ניתן ללמוד מפסקה זו שני דברים: א׳, שהספר צפנת פענח, היה ידוע במאה השבע עשרה באזור תרודאנת. ב׳, שר׳ שמעון הכהן נמנה עם החכמים שקיבלו מרבי יוסף אלאשקר, וקיבל משמעו מפה לאוזן ולא באמצעות קריאה בספר.

כאמור לא ידוע לנו על צאצאי רבי יוסף, אולם משפחת אלאשקר פעלה בתלמסאן במשך דורות והעמידה מתוכה תלמידי חכמים, כגון: רבי יהודה אלאשקר אחיו של רבי יוסף, למד אתו לפני ר׳ שלמה כלץ, והיה מאלה שדרבנו את רבי יוסף לכתוב את הספר צפנת פענח. ממנו יש לנו שירים שכתב לכבוד חיבורי אחיו מרכבת המשנה וצפנת פענח. כנראה כיהן כרב בעיר מוסתגאנם, נפטר שם וקברו שימש כמקום תפילה. מוזכר שחיבר ספר בשם דרך חיים,  ולא ידוע תוכנו. הרה״ג ר׳ שלום אלאשקר, שכיהן כאב״ד במחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה. רבי יצחק ב״ר דוד אלאשקר מחכמי תלמסאן במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה ובראשית המאה התשע עשרה. יש ממנו קינה ״יסדנו אותו בהיותנו באלמשוו״ר לתפ״ץ (=לא תקום פעמיים צרה), ונעורר בו מה שאירע לנו בשנת תקס״ה ליצירה, אשורר השירה לאל נאזר בגבורה״. דומה כי הוא מדבר על הפרעות שנעשו ביהודי אלג׳יריה בשנת התקס״ה (=1805) על ידי היאניצ׳ארים המתמרדים. והרה״ג ר׳ יהודה אלאשקר במאה התשע עשרה, הוא היה רבו של הרה״ג ר׳ חיים בלייח זצ״ל.

רבי יוסף נפטר בתלמסאן, שנת פטירתו לא ידועה, הוא נקבר בבית העלמין העתיק, סמוך לקברו של הרב רבי אפרים אנקאווא. ציון קבורתו ידוע ושימש עד לדורנו כמקום תפילה לכל מר נפש. הוא מכונה בפי ההמון בערבית בתואר ״ארקיי״ז״ [= היסוד] עליו הבניין עומד. כלומר אחד מעמודי התווך שבזכותם קיימים יהודי תלמסאן. רבי יוסף משאש זצ״ל, ששימש כרבה של העיר תלמסאן לפני כשמונים שנה, כותב:

מצבת קבורתו, עדין ידועה אצל כל הקהל, ויש בה סדק גדול ועמוק. מסורת בפי ההמון, כי הוא ז״ל מת בחיי אמו, ויום אחד בבקר השכם הלכה אמו לבדה לבקר את קברו, ורדף אחריה ערבי אחד שודד, ונפתח לה הקבר ונסתתרה שם עד זרוח השמש ועלתה, וחזר הקבר ונסתם ונשאר הסדק לזכרון לדור אחרון. לפי מסורת זו נפטר רבי יוסף על פני אמו, ומכאן שלא הגיע לזקנה. ואם אכן כך, יש להעריך את זמן פטירתו לא יאוחר מסביב לשנת ש״י(1550).

יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן –עמ'62

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 150 מנויים נוספים

מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר