כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
באותו לילה חלם הרי״ף, כי עצירת הגשמים התבטלה בזכות אותם שני
אנשים , במהלך דרשתו, ובזכות ההסכם שעשו ביניהם בשעת הדרשה.
רבי יאשיהו ניעור משנתו בחרדה, והחליט לברר את הדבר תיכף ומיד, לפייסם מחילתם. קרא לשמשו, וציוה עליו לקרוא לביתו את ראש הקהל.
באישון לילה הגיע אליו ראש הקהל, ואמר לו הרי״ף כי הוא מבקש שיאסוף מחר את כל היהודים בבית הכנסת הגדול, והוסיף לו בהדגשה יתירה: ״השגח שיבואו גם אותם שני היהודים אשר הפריעו במהלך הדרשה״. ראש הקהל עשה כאשר צווה, ולמחרת כינס בשנית את כל בני העיר.
בני העיר המופתעים התמלאו סקרנות לדעת מה ארע, ומדוע מכנס אותם הרי״ף בשנית. גם אותם שני יהודים לא ידעו מכלום, וחששו כי הרב מבקש שיבואו כדי להוכיחם על רעתם ולהענישם.
בהגיע השעה היעודה התאספו כל הקהל בבית הכנסת, ולאחר שנוכח הרי״ף כי מלא מפה לפה כביום האתמול, עלה אל הבימה וקרא את אותם שני אנשים שיבואו ויעמדו לצידו.
רחש עבר בקהל, הכל היו בטוחים כי הנה עתה יבואו שניהם על עונשם, בעקבות התנהגותם הנלוזה מאמש.
כאשר עמדו ליד ר׳ יאשיהו, היסה את הקהל, ולהפתעת הקהל פתח ואמר:
דעו לכם כי הגשם שירד אתמול לא בזכותי בא אליכם, אלא בזכות שני אנשים אלו, כך נגלה לי בחלום מהשמים, זכות שני אנשים אלו אשר גורשו מכאן בבושת פנים היא שעמדה לכם לפתוח את ארובות השמים"!
הקהל נדהם כיצד יתכן דבר זה?
לא פחות מהם נדהמו גם אותם שני אנשים, הם לא ידעו איזה מעשה טוב עשו, אדרבה הם חשו כי עליהם לקבל עונש על מעשיהם הרע מאתמול.
הרי"ף פנה אליהם בקול רך, ואמר להם, אנא ספרו לי על ההסכם שסיכמתם ביניכם מתמול בשעת הדרשה. אחד מהם קם, וסיפר לציבור, כי הוא גר בחאלב וחברו בכפר הסמוך לה. לאחר ששמעו את דרשת הרב ותוכחתו בדבר החשיבות הרבה שיש להחזקת תלמידי חכמים, החליטו לעשות ביניהם הסכם שותפות, לפיו בן העיר ילמד תורה כל היום, ובן הכפר יעבוד ויפרנסנו בכבוד, כדי שבן העיר יוכל להיות פנוי לעבודת ה׳ ללא דאגות פרנסה. כמו כן סיכמו שלאחר כמה שנים יבא בן העיר אל הכפר ללמד את חברו מתורתו. על כך שוחחו ביניהם, ומרוב שהתלהבו מתוכניתם לא שמו לב כי הרימו את קולם, וכי הם מפריעים לדרשת
בסיום דבריהם, קם הרי׳׳ף, נשקם על ראשם, ואמר: ״בזכותכם ריחם הקב״ה עלינו״!
לאחר אותו מאורע בראות העם את חשיבות החזקת בני תורה, נוספה התעוררות כפולה ומכופלת בענין זה.
תל תלפיות
מצודתו היתה פרושה גם מחוץ לגבולות דמשק וקהילות סוריה, וכפי שכתב עליו החיד״א: ״בכל הארץ יצא קו תהלתו, ואורו בכל כנפות האר״ש״.
מכל קצוי הארץ פנו אליו בשאלות הלכתיות סבוכות שהתעוררו, והוא – ״הרב המוסמך״ היטה שכמו, לן בעומקה של הלכה, והשיב כיד ה׳ הטובה עליו הלכה ברורה.
מקהילות צפת ירושלים וחברון, צידון ועזה, מצרים ובגדד, פנו אליו בתחינה כי יואיל להורותם את חוקי האלקים.
בתשובותיו אנו מוצאים קשת רחבה של נושאים כבדי משקל בהם נדרש להכריע ולפסוק. שאלות רבות בעניני אישות וממונות, אורח חיים ומנהגי קהילות, עלו על שולחנו, ולכולם השיב בשפה ברורה ובנעימה.
בקהל העיר צידון פרצה מחלוקת אודות נוסח התפילה, והוא נקרא לפשר בין הצדדים. בקהל חברון הסתפקו בענין חימום מי המקוה לטבילה בשבת, והוא נדרש להם. בקהל עזה וירושלים הסתפקו בדיני יום טוב שני של גלויות לעולים דרך עזה, והוא בירר דינם. ספק קידושין שארע בשכם התברר על שולחנו, ומעשה דומה לו מקהל ירושלים נשלח להכרעתו. דברי ריבות בין חכמי הכולל בצפת לראשיו, נחתך לפי פסק דינו, ועוד ועוד שאלות רבות ומגוונות. בפרט הראה כוחו בהיתר עגונות, ומוצאים אנו בספרו תשובות רבות בענינים חמורים אלו, ומעניין הדבר שחלק נכבד מתשובותיו אלו נכתבו קודם שהתמנה לרבה של דמשק.
רבים מגדולי הדור נשאו ונתנו עמו, וכדרכה של תורה, פעמים הסכימו, ופעמים נחלקו והתעצמו עמו. אולם תמיד התייחסו לדעתו בכבוד ובהערכה, בתארים נעלים שתיארוהו, והשתעשעו בסברותיו.
בשאלה שהתעוררה סביב ספק קידושין, שבחו את דעתו והסכימו עמו מהרי׳׳ט צהלון ור' חייא הרופא, למרות שר׳ סולימאן ן׳ אוחנא נחלק. בהיתר עגונה מירושלים, אשת שלום המנגן, הסכים עמו רבו ר׳ יעקב אבולעפיא, ומהרי״ט צהלון הסתפק בהתרתה.
כמו כן נשא ונתן עם מהר״א ן׳ ארחא מחברון, מהר״ם גאביזון ממצרים, ר׳ מאיר קאשטילץ, מהר׳׳ם גלאנטי, ר׳ אברהם גבריאל, ועוד.
בשו"ת מהרי״ט צהלון הביא דעתו כמה וכמה פעמים, וכן בשו״ת יד אהרון למהר״א אלפאנדרי (אה״ע בנאספות סימן ב׳ וגי). גם בשו״ת מהר״ם גאביזון (סימן מ״ג) מרבני מצרים, מובאת תשובת ר׳ יאשיהו לבני ירושלים, אשר במצוקתם החמרית בקשו להלוות לכמרים ברבית, וחששו מפני איסור הנאה מעבודה זרה. ר׳ יאשיהו האריך בתשובתו להתיר, והצטרף בכך לדעת מהר״ם גאביזון.
כמו כן מובאות כמה מתשובותיו בשו״ת באר מים חיים – ספרו של חתנו ר׳ שמואל ויטאל, אשר מתיחס לדבריו בכבוד גדול, ומתבטל לפניו בביטול גמור. בסימן כ״ו לאחר שמביא את דעת חותנו כותב כך:
מי יבא אחרי המלך, את אשר כבר עשאו בנוי על יסודות הדין והאמת, מלתא בטעמא, קושטא דמילתא, את כל אשר יפנה השואל משיב בענין, ודורש בהלכה פסוקה מכל הפוסקים, אמת כמה שהוא אמת״.
־בסימן כ״ח כותב על דברי חמיו: ״דברי הרב המשביר הם כנתינתם מסיני, ומי הוא זה יערב אל לבו לגשת מול אש להבת שלהבת, להרע או להיטיב, ומימיו אנו שותים וידיעתו היא המכרעת וכוי, אשר כל משפטיו הם אליבא דהלכתא, ואחריו ידדכו כל ישרי לב״.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
מקור איתן לגדולי הפוסקים
פסיקותיו היוו גם מקור איתן לגדולי הפוסקים בדורות שאחריו, ורבים מפסקיו שימשו את גדולי הדורות, ומהם שנהפכו לנכסי ברזל בקרב כלל ישראל.
ל־וגמא: תשובתו המתירה חימום מי מקוה, הינה המקור עליו אנו סומכים לעשות כך עד ימינו, וכפי שכתב הבן איש חי בספרו ההלכתי חוקי הנשים (פל׳׳ט), הלכה למעשה: ״וכן יש חכמים גדולים, המתירים לחמם מי המקוה באמצעות מכונה אשר בה אש, בימים הקרים. ובכל זאת מרן מחבר השלחן ערוך לא הסכים לכך. ואח״כ מצאנו בספרו של הרב יאשיהו פינטו ע״ה, אשר היה מתלמידי מרן ע״ה, והעיד כי מרן ע״ה התיר לעשות דבר זה במקומות הקרים. ולכן אנחנו במדינתינו גם התרנו לעשות דבר זה במקוה״ עכ״ל, (מובא גם בבן איש חי שנה ב׳ פ׳ שמיני סי״ח, וברב פעלים ח״ב יו״ד סימן כ״ו, וח״ד יו״ד סימן ט״ו).
דוגמא נוספת: תשובתו להחמיר לאסור ללבוש מלבושי נשים בפורים בשביל שחוק, שימשה כאבן יסוד לאיסור זה בכל הדורות, כפי שכתב בשו״ת ימי יוסף בתרא (יו״ד סי׳ ו׳) לר׳ יוסף ידיד הלוי זצ״ל, ראב״ד קהילת הבוכרים וארם צובא בירושלים, וזה לשונו: ״והרי״ף אסר, וכתב רק דלא מחינן משום דמוסב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, ומ״מ יר״ש לא יהיה עמם״, וסיים דבריו שם: ״וכיון דהב״ח והרב המוסמך נבחר מכסף והחיד״א החמירו, אין להקל״.
כמו כן תשובתו שבעזה אין לנהוג בה אלא יו״ט אחד, היוותה בסיס להנהגה זו שנמשכה שם כל ימי הקהילה היהודית שם, כפי שכתב בשו״ת שאל האיש סימן ח׳. גם תשובתו (בנבחר מכסף סימן ו׳) להתיר שאיפת טבק בשבת (ואין לחוש לשחיקת סממנים), שימשה יסוד איתן להלכה זו, כפי שכתב בשו״ת הלכות קטנות (ח״א סימן ק״א) לר׳ יעקב אלגאזי זצ״ל.
גם תשובותיו בענייני אישות ועגונות, היוו מקור נכבד לפוסקי הדורות שאחריו, שדנו בעניינים סבוכים אלה. וכך מוצאים אנו את מהר״ם חביב, רבה של ירושלים, וגדול הדור בשני דורות שאחר הרי״ף, דן בתשובותיו (סימן קל״ח) להתיר עגונה, על סמך תשובת ר׳ יאשיהו בענין דומה, ומפלפל בהם. וכן מוצאים אנו את הגאון ר׳ רפאל שלמה לאנייאדו – רבה הנערץ של ארם צובה (ת״ק – תקנ״ד), מחבר הספרים בית דינו של שלמה וכסא שלמה – נשען בתשובתו בענין ספק קידושין (כסא שלמה סימן ז׳), על תשובת ר׳ יאשיהו הנמצאת תחת ידו, ובהמשך דבריו באותה תשובה, מסתמך על תשובות נוספות של ר׳ יאשיהו, בבואו להכריע את ההלכה, וכן מצאנו עוד ועוד.
תשובה מעניינת במיוחד אנו מוצאים, אודות אחד מיהודי סוריה אשר היו בבעלותו כרמים ואדמות חקלאיות, ובהגיע שנת השמיטה הפנה שאלתו לר׳ יאשיהו כדת מה לעשות בשנה השביעית, האם מותר לו לעבד את אדמותיו בסוריה, היות וכידוע חכמים גזרו שלא לעבוד בשדה בשנת השמיטה גם בסוריה (שביעית פ״ו משנה ב', ורמב״ם הל׳ שמיטה ויובל פ״ד הלכה כ״ז). ר׳ יאשיהו התקשה להתיר לו למרות שהיו לו צדדים לכך, ראשית, משום שסבר ששביעית בזמן הזה מדרבנן ויתכן שחכמים גזרו בסוריה רק בזמן שבארץ ישראל השביעית נוהגת מן התורה.ומסיבה נוספת שאותו בעל הבית היה דחוק מחמת מיסי המלך, ובאופן זה יתכן ולא גזרו חכמים. לבסוף סיים בחידוש מעניין, הדומה במקצת ל״היתר המכירה״ הידוע בזמנינו, וכתב כי ניתן לבקש צד היתר, על ידי שבעל הכרם ימכור או ישכיר את שדהו לגוי בטרם יצמחו פירותיו. (אכן אין זה דומה ממש ל״היתר המכירה״ בארץ ישראל שבה נוהג עיקר דין שביעית שנצטוינו מסיני, ולהרבה פוסקים נוהג מן התורה גם בזמן הזה, מה שאין כן בסוריה שאין בה אלא גזירה דרבנן בלבד,ובזמן הזה יתכן שלא גזרו כלל וכלל.)
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
להעביר גילולים מן הארץ
כמה מעשיות מגדולתו נשארו בידי צדיקי משפחת פינטו במסורת אבות. באחת מהן מסופר על כך שזכה לעקור עבודה זרה מישראל, ומעשה שהיה כך היה:
בין ענייה של הקהילה היהודית בעיר קושטאנדינא, היה אחד, אשר לפרנסתו הסתובב מבית לבית, ורכש גרוטאות שבעליהם ביקשו להיפטר מהם. את הגרוטאות הללו מכר בפרוטות, כשהרווח שלו זעום. כך היה מנהגו במשך שנים כשהוא עובר בין בתי יהודים וערלים, ומפרנס בדוחק ובצער את בני משפחתו. למרות היותו אדם פשוט, אשר מעולם לא זכה ללמוד תורה, מכל מקום יראת שמים פשוטה קיננה בו. במשך כל ימיו ציפה ליום בו יוכל להשתחרר מכבלי האופפים אותו, לחיות חיי רווחה מעט, ואולי אולי, ללמוד מעט תורה, או לכל הפחות להחזיק ידם של תלמידי חכמים.
באחד מן הימים הגיע לביתו של ערל אחד ורכש ממנו כמות גדולה של גרוטאות, כלים מכלים שונים, ובגדים ישנים. בהגיעו לביתו החל למיין את סחורתו, בגדים לערימה זו, וכלים לערימה זו. בעת עבודתו נתקל בפסל נחושת קטן אשר שימש לעבודה זרה, הפסל היה מאובק ומקומט מכל צדדיו, ובקושי רב ניתן היה להבחין בתפקידו הנלוז מן העבר. העני הרוכל שלא הבחין במהותו של החפץ, השליך א הפסלון הקטן לעבר ערימת כלי הנחושת, מתוך מחשבה למוכרו לסוחר נחושת יחד עם כל כלי הנחושת שהיו בין גרוטאותיו, והמשיך בעבודתו.
בעודו עסוק במלאכתו, שמע לפתע, קול עמום שלא מהעולם הזה, הקורא לעברו- ״יהודי יהודי, למה תזניחני״.
הקול המוזר הרעיד את לבבו של האיש, שכן באותה שעה לא היה אדם נוסף בבית. העני הביט סביבו היטב, חיפש בכל פינה, ומשלא מצא מאומה החליט, כ־ בודאי אין זה אלא סתם דמיון, ושב למלאכתו.
לאחר זמן מועט, שוב נשמע אותו קול זר ומוזר, והפעם ביתר שאת: ״יהודי, למר תניחני כך מוטל על הארץ בחרפה, רחם עלי והקימני בחמלה וחנינה״!
העני הופתע שבעתיים, והחל לחפש במרץ מהיכן נובע הקול המוזר.
לתדהמתו הבחין, כי הקול בוקע מערימת גרוטאות הנחושת…
תיכף התחיל לנבור בה, ומיד מצא את הפסלון הקטן, אשר בינתיים לא הפסיק להתחנן ולבקש, שירימנו מתוך גל הגרוטאות ויניח אותו למעלה, במקום מיוחד ומכובד.
״אם תניח אותי על הארגז הזה תרוויח היום כפלים מהרגיל״, הבטיח הפסל.
מעשה שטן הצליח, והעני התמים והפשוט השתכנע מהדברים ששמע, הרים את הפסל והניחו על הארגז.
משסיים את עבודתו, יצא למכור את מרכולתו, וראה זה פלא! כדברי הפסל כן היה, ובאותו יום הרויח פי שנים מכפי הרגלו.
למחרת שוב דיבר אליו הפסל, וביקש ממנו כי ינקה אותו מערימות האבק שעליו ויפשט את קימוטיו. גם היום צירף הבטחה לבקשתו: ״אם תעשה את בקשתי, תרויח היום כפלים מאמש״!
הרוכל התמים שאמש נוכח לראות שהבטחת הפסל מתקיימת, מיהר למלא את מבוקשו, ובחריצות רבה הסיר את האבק מעליו, יישר את עקמימותו, הבריקו ומירקו, עד שהבהיק. לאחר מכן יצא לעבודתו, וכאשר מנה את רווחיו בערבו של יום, ראה, כי גם היום התקיימה הבטחת הפסל, ורווחיו היו פי שנים מאתמול.
ביום השלישי ביקש כבר הפסל, כי יבנה לכבודו ארגז מיוחד אשר ישמש לו כבית, ששם יהיה מוצב בדרך קבע, כמובן, לבקשתו צירף הבטחה להצלחה מיוחדת במסחר. הרוכל העני לא עמד בפיתוי, ומיהר למלאת את בקשתו, הכין לו ארגז נאה מחוטב ומעוצב, והניחו בתוכו. ההבטחה התממשה כמובן, וגם באותו יום הרויח סכום נאה, הרבה מעבר לרגיל.
מכאן ואילך הפך הדבר לשיגרה, היהודי התמים נלכד ברשתו הערמומית של הפסלון, ונהפך למשרתו הנאמן, כאשר במסלול קבוע, בכל יום ויום באה בקשה נוספת ובהתאם למילוי הבקשה, מתרבה השכר.
במשך הזמן עם התרבות הבקשות ומתן שכרן, חלף עוניו של הרוכל ועבר כלא היה. דרישותיו של הפסל הלכו וגברו מיום ליום. הרוכל לא היה בכוחו לעמוד בפיתוי החזק, משום שהכסף הרב שזרם לכיסו, סימא את עיניו ואטם את ליבו. בתוכי תוכו עלץ, הנה הגיע היום בו אוכל להגשים את חלומי העתיק, להשתחרר מכבלי העוני, אוכל לחיות מעט חיי רווחה, וגם ארבה בצדקה ובהחזקת תלמידי חכמים.
לא ארכו הימים, והרוכל העני לשעבר, נהפך לעשיר ממש. בכספו הקים לפסל בית מפואר, בו דוכן מיוחד עליו הציב את הפסל, כאשר נר תמיד דולק לפניו. כשם שהקים לפסל בית מפואר, כך גם בנה לעצמו בית עשירים מהודר, עם חדרים גדולים ומרווחים ובוסתן נאה.
אנשי העיר אשר התפלאו מאין בא לו העושר הרב הזה, ושאלוהו מאין בא לו עושרו הפתאומי, קבלו מענה, כי החונן דלים ריחם עליו, והרימו מאשפות. אולם האמת הנוראה נעלמה מעיני כולם, כי הרוכל התמים נצר את סודו בלבו ולא גילהו לאיש, אפילו לאשתו ובני ביתו. לשבחו יאמר, כי עשרו לא השכיח ממנו את עברו העגום, וליבו לא גבה. האיש הרבה במעשי צדקה וחסד, וידו היתה פתוחה לכל נזקק בנוסף לכך, פתח בית מדרש בביתו, בו החזיק תלמידי חכמים, בכל יום למדו בו עשרה תלמידי חכמים אחרים, כאשר בסיומו של יום זכו לסעודת מלכים ולמתנה הגונה.
באחד מן הימים, כאשר יצא ר׳ יאשיהו לתור על פני הארץ, כדרכו מימים ימימה, להסתובב ולחקור אחר איזו סיטרא אחרא של עבודה זרה ולבטלנה, הגיע לעיר קושטאנדינא.
אנשי העיר ששמעו על גדולתו, קבלוהו בכבוד מלכים, כיאות לאחד מגדולי הדור.
כמובן, הרוכל שהתעשר היה בין מקבלי הפנים, והזמין את ר׳ יאשיהו לביתו לומר שיעור לפני הלומדים באותו יום, ולאחר מכן יסעד את לבו בסעודה מפואר שהכין לכבודו.
ר׳ יאשיהו שמע מבני העיר, כי עשיר זה עד לפני זמן לא רב היה עני ואביון, ובדרך פלאית שאינה ידועה לאיש, התעשר עושר רב. אנשי המקום שבחו אה הרוכל העשיר, ספרו על הליכותיו הנאות, על מעשי הצדקה וחסד שעושה, ועל כך שמחזיק ידי תלמידי חכמים. ר׳ יאשיהו התרשם מכך מאד, ונענה להזמנה.
בתום הלימוד פנו לסעוד את ליבם. כל זמן הסעודה הביט ר׳ יאשיהו על מארח העשיר, שכן סיפור התעשרותו לא מצא חן בעיניו כל כך. חכמת אדם תאיר פניו. ופני האיש העידו על פשטותו וחמימותו, ועל כך שלא ניחון בחוש מסחרי, או כשרון אחר. חכמת לבו של ר׳ יאשיהו ונימי נפשו הדקים וטהורים, עוררוהו לחקור מה מסתתר מאחרי עושרו של האיש. במיוחד הציק לו שאף אחד איננו יודע מאין בא לו העושר הרב הזה.
בסיום הסעודה, לאחר ברכת המזון, קם ר׳ יאשיהו ופנה ללכת אל בית אחר, והזמין את מארחו הרוכל העשיר להתלוות אליו.
בהגיעם לאותו בית, הכניסו לחדר מיוחד ונעל את הדלת אחריו. תחילה חלק לו שבחים על מעשיו הנאים, על צדקותיו המרובים, ועל כך שלא גבה לבו. לאחר מכן פנה אליו בשאלה:
״אמור נא לי אחי היקר, מאין בא לך העושר הרב הזה"? העשיר הסמיק, והתחמק ממתן תשובה ברורה.
אז אמר לו הרי״ף: ״בתוקף היותי מוסמך, גוזר אני עליך לגלות לי מאין באה לך כל הגדולה הזאת, ואם אינך מגלה לי את האמת, דע לך כי בכוחי לברר את האמת בכוחות עצמי, ויתכן שתנזק מכך״.
הרוכל העשיר ששמע גדולתו של הרי״ף הגיע לאוזניו, נתקף בפחד וחלחלה, ותיכף סיפר לר׳ יאשיהו את האמת הנוראה, מאין בא לו העושר הגדול הזה.
כששמע ר׳ יאשיהו את הדברים, ספק את כפיו, וזעק: ״אבוי! הרי נלכדת ברשת השטן בכבודו ועצמו! הינך עובד גילולים!״.
הרוכל העשיר שהיה תמים, ולא הבין את הרעה שעשה, נחרד מאד, והחל לבכות.
האם אתה אותו יהודי כשהיית מקודם, המאמין אתה באמונה שלמה בבורא עולם ובתורתו הקדושה״? שאל הרי״ף.
וודאי וודאי״, השיב האיש. ״יהודי מאמין הייתי, ויהודי מאמין נשארתי, והנני מאמין בד׳ אלוקינו ובתורתו באמונה שלימה. בכל יום מתפלל אני בוקר וערב, ומקיים את כל המצוות כפי ידיעתי. מרבה אני בצדקה, ומחזיק ידי תלמידי חכמים בכבוד וחיבה, כפי שיעידו בני עירי. מעשי מוכיחים על כך שנשארתי באמונתי התמימה, ולא זזתי ממנה אפילו כמלא נימה״.
ואם יציעו לך עושר רב כדי שתעבוד עבודה זרה, האם אכן תעבוד לה״? הקשה הד־״ף.
חס וחלילה, חס ושלום, אפילו אם יציעו לי את כל הכסף והזהב שבעולם, לא אעזוב את אמונת אבותי, ולא אעבוד עבודה זרה אפילו רגע אחד״ – השיב הרוכל העשיר…
דבריו היוצאים מלבו, והחרטה העמוקה שהביע, עשו רושם על הרי״ף, שפנה ואמר לו 'אם כך, הראה נא לי את אותה צורה שהביאה לך את העושר הזה״.
האיש הסכים, ויחד פנו לביתו. שם הביאו אל אותו בית מיוחד ומפואר שהקים לכבודו של הפסל, והראה לר׳ יאשיהו את הארגז שבו מונח הגילול המתועב.
ר' יאשיהו התמלא שמחה על המצוה הנדירה שהזדמנה לידו להעביר גילולים מן הארץ. בזריזות פתח את הארגז, נטל את הפסל והשליכו בחבטה על הרצפה. לאחר מכן ציוה על בעל הבית להביא לו פטיש כבד, והחל לחבוט על הפסל. הפסלון זעק בקול זעקה גדולה ומרה, אבל ר׳ יאשיהו לא הניח מלהכותו, עד שהשחית את צורתו, ריסקו לגמרי, ושחק אותו הדק היטב, עד שהעביר את הגילול מן העולם.
לאחר שסיים את מלאכתו הקדושה, פנה אל בעל הבית ואמר: ״דע לך, כי כל המצוות הרבות שקיימת מיום שהתעשרת היו מכספי עבודה זרה, שהם אסורים בהנאה. אולם ממון ששוגג היית ולא מזיד, הקב״ה לא יקפח שכרך על העבר. אבל, אם חפץ אתה שלא לאבד את זכויותיך עליך לאבד ולהשמיד את כל רכושך, שבא אליך מעבודה זרה. ולאחר שתשמיד את כל רכושך, יסייע לך הקב״ה למצוא את פרנסתך באופן אחר, בהיתר ולא באיסור, וימציא לך כל מחסורך. שכן גלוי וידוע לפניו יתברך תום לבבך, ואהבתך אותו, ורדיפתך להרבות צדקה וחסד״.
כששמע זאת העשיר, לא התמהמה, ובעודו תחת הרושם העז של דברי הרי׳׳ן* והגילוי הנורא על העושר שהתעשר מעבודה זרה, רץ בזריזות והעלה אש בנכסיו, בביתו וברכושו ובכל אשר לו, וחזר לעיסוקו הקודם בסחר גרוטאות ובלויי סחבות.
אנשי העיר ששמעו את המעשה, וראו איך שמיודעם העני – העשיר – העני לא היסס לרגע לשלוח אש בכל נכסיו, לא פסקו מלשוחח על שאר רוחו, איך שבמו ידיו הביא עליו את עניו בחזרה, העיקר שלא להנות מכספי עבודה זרה. ומכיוון שזכרו את התנהגותו הרחבה עמם בימי עושרו, השיבו לו כגמולו ודאגו לכי מחסורו.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
תשמע חלום לפתור אותו
סיפור מעניין נוסף עובר במסורת המשפחה מדור לדור:
בעיר סלוניקי, גרה נערה בת עשירים, שהתייתמה מהוריה בילדותה. נאה וצנועה נבונה וחכמה היתה, ואת כל העושר שהיה לאביה ירשה. בהגיעה לפרקה, חפצו רבים מאנשי העיר להשתדך עמה, אולם למרבית הפלא השיבה לכולם בסירוב מוחלט. כאשר חזר הדבר על עצמו פעמים רבות, ניסו קרוביה לדבר על ליבה שתגלה להם את טעמה, אך היא סירבה, והעדיפה לנצור את טעמה בליבה.
השנים נקפו ועברו בזו אחר זו, והיא הלכה והתבגרה, והגיעה כבר לסביבות גיל ארבעים. כמובן שעם חלוף הזמן הלכו ופחתו בני העיר אשר חפצו לשאתה, אולם הדבר לא ערער את החלטתה, ולכל הצעה השיבה בשלילה.
באותו זמן התאלמן יהודי יקר, נכבד ונשוא פנים, ר׳ אברהם שאמוט שמו, ירא שמים וישר דרך, היה האיש. ר׳ אברהם שעבר כבר את שנת הארבעים, חפץ לשאת אשה בת גילו, שיוכל להקים עמה בית מפואר, מיוסד על אדני התורה. לאחר שחכך בדעתו, החליט, כי השידוך המתאים ביותר עבורו הוא, אותה יתומה בוגרת. בלבו סבר כי מאחר והתבגרה כל כך, בודאי הבדידות וחוסר התקוה מעיקים עליה. ואין ספק כי תיאות להינשא לו.
סמך האיש מעשה למחשבה, ותיכף ומיד שלח אליה שליחים שידברו עמר. משעמדה בסירובה, הפצירו בה שליחיו, בתארם את טוב לבו ומעלותיו הרבות, אך היא בעקשנות בלתי מובנת עמדה בסירובה.
כששבו אליו שליחיו בידים ריקות, עמד ר׳ אברהם משתאה. בלבו גברה התמיהה, שבגילה המתקדם ובמצבה העגום, תסרב להצעה כה מפתה? בתבונתו הבין כי בודאי יש דברים בגו, ודבר סתר עומד מאחרי הסירוב העקשן. שמא מחלה ממארת או צוואה נסתרת שהשאירו לה הוריה. סקרנותו הלכה וגברה, ובצדה התעוררה גם חמלה, שמא זקוקה עלובה זו לאיזה סיוע, אולי חולה היא ואין איש יודע, הלא בודדת היא בעולם. "עלי לעזור לה״, הרהר. לאחר שחשב בענין, לבו ההחלטה כי עליו לברר מה עומד מאחרי סירובה, ובאם יתברר כי אין סכנה :בדבר ישכנעה להינשא לו.
נטל רבי אברהם כובעו ומעילו וניגש לביתה. הקיש על הדלת, ומשפתחה לו, החל לשוחח עמה על מצבה. שאל שאלות על בריאותה ועל עסקיה, האשה השיבה לו כי בריאותה טובה, וכי עסקיה רבים ומגוונים, ולא חסר לה דבר.
" אם כן מדוע לא תינשאי לאיש כדרכו של עולם״ – שאל, ״הלא מה׳ אשה לאיש, וכך ציוונו הבורא בתורתו הקדושה, להקים בתים עם דורות ישרים שחעבדוהו ויעשו רצונו, ואין חפצו בחיי תוהו ללא המשכיות״ – טען.
האשה התחמקה ממתן תשובה ברורה.
שמא חולי נסתר מקנן בך? או שמא הוריך ציווך לא להינשא״? – התעניין.
בהחלט לא״ – ענתה. ״יתומה אני, אין מי שדואג לי באמת, ואיני חפצה להינשא לאיש״ – השיבה ביובש.
רבי אברהם בחושיו הדקים הבחין, כי מתחת לאותה דחיה קרירה פרוש עצב רב, לפיכך המשיך וטען ברגש: ״איני מבין את דעתך, הכי טוב לך חיים אפורים וערירים כאלו, נטולי תוכן ושמחה אמיתית, בבדידות וללא עתיד?״
במשך שעה ארוכה הוסיף ר׳ אברהם לדבר עמה בנועם ורכות, וניסה לשכנעה שתסכים להינשא לו, אולם ללא הועיל, האשה הקשתה ערפה, ועמדה בסרבנותה ללא כל תזוזה.
כשראה אה את פני הדברים, הבין כי בודאי סיבת כבדת משקל גורמת לה למאן בכל תוקף. וביקש ממנה כי לכל הפחות תגלה לו מהו טעמה. משזו סירבה בכל תוקף, התגברה חשדנותו, ובלהט סקרנותו, השביעה בשבועה חמורה בשם ה׳ שתגלה לו טעמה.
האשה נחרדה. בהיותה יראת שמים, פחדה מן השבועה, ומיראתה פן יבולע לה, סיפרה לר׳ אברהם, כי ראתה בחכמת האיצטגנינות, שכל בן או בת שיצאו ממעיה ימותו בטרם ימלאו להם עשרים שנה.
״גם אני עז חפצי להינשא לאיש, אבל למה לי להתחתן ולצער את בעלי, אשד ישכל את כל ילדיו״, טענה בעצב, ״לכן אינני מסכימה להינשא לאיש, למרות כל טענותיך הנכונות ללא ספק״ – סיימה דבריה
.״יש תקוה לאחריתך״ – הכריז ר׳ אברהם.
״אכן טענתך נכונה, וחששך מוצדק, אבל רק כלפי הגויים ואומות העולם. אך אם בני אברהם יצחק ויעקב, יודעים כי יש מנהיג לעולם, והוא החותך חיים לכל חי וגם אם הינו משפיע השפעתו דרך הכוכבים והמזלות, לא הם הקובעים את מידת חייו של האדם, אלא הבורא יתברך הוא הקובע, ואם יעלה רצון לפניו, תיכף ומיד ישנה את מערכות הכוכבים והמזלות כפי רצונו, ולנו היהודים נתן הבורא את האפשרות לעורר את רצונו לשנות את קביעת המזל" – הסביר.
״האמנם אפשר לשנות קביעה זו״? – קראה האשה בקול, ופתיל תקוה ניצת בעיניה.
״כן! בודאי!״ – השיב ר' אברהם בנחת, מרוצה מכך שהצליח לפענח את הסוד, ולבקוע סדקים בסירובה.
״כיצד?״ – תמהה בקול רועד.״חכמינו זכרונם לברכה אמרו (ראש השנה יח.), שגם אדם שנגזר עליו למות בצעירותו, אם יעסוק בתורה יחיה ארבעים שנה, ואם יוסיף לעסוק גם בגמילות חסדים יחיה ששים שנה, ואולי גם יותר. לכן, כל שעליך לעשות הוא לגדל ילדיך בדרך התורה והמצוות, ובמיוחד גמילות חסדים, כך יתרצה הקדוש ברוך הוא להחזיקם ולהחיותם בעולמו, ויאריך ימיהם בטוב ונעימים״ – יעץ והסביר בטוב טעם.
האשה שמעה, הבינה כי הצדק עמו, ואור נדלק בעיניה. לאחר שאמר לה, כי חפץ הוא לשאתה לאשה למרות מה שגילתה, התרצתה להינשא לו, ולאחר זמן קצר נשא ר׳ אברהם שאמוט אותה לאשה.
כעבור שנה נולד להם בן, ר׳ אברהם ואשתו ערכו ברית מילה וסעודה מפוארת כידמלך, בה השתתפו רבים מבני העיר. הרך הנולד נקרא בשם אהרון, המשתתפים סברו כי נקרא כך על שם אבי האשה. אך להורים המאושרים היה טעם נוסף, אותו שמרו בלבם: הרי עליהם לגדל את ילדם לתורה ומעשים טובים,ואם חפצם שיאריך ימים עליהם לדאוג שירבה בגמילות חסדים, כעצת ר׳ אברהם. תרו אחר עצות וסגולות שיעזרו להם בכך, ומכיוון שאמרו רבותינו (יומא "שמו של אדם גורם למעשיו״, לכן קראו שמו כשם אהרון הכהן, שהיה גומל ומטיב לעמו, מתוך תקוה וציפיה ששמו ישפיע עליו, ואכן ירבה בעשית חסד.כך יחפוץ בו הקב״ה ויבטל מעליו את גזירת המזל.
אברהם ואשתו גידלו את בנם על אדני התורה והיראה, והדריכוהו בדרך המצוות, במצות צדקה וגמילות חסדים. לשמחתם הרבה, אהרון בנם, צעד בדרך שהתוו לפניו, שקד על תלמודו, והרבה בגמילות חסדים. וכך בהגיעו לגיל שבע עשרה, כאשר חשו כבר בטוחים יותר בדרכם, השיאו לו אשה, ונולדו לו ילדים.
מתוך אחריות לעתידו, גילו לבנם את מה שנגלה לאמו, והסבירו לו כי עליו להרבות בלימוד התורה, בעסק הצדקה וגמילות חסדים, כעצת אביו. אהרון שמעלקול הוריו, עשה כפי שיעצוהו, הרבה בתורה וצדקה, וחי את חייו במנוחה ובטחון. בהגיעו לגיל ארבעים חשש אולי יצא רק ידי חובת לימוד תורה, ולא ידי חובת צדקה וגמילות חסדים, לפיכך כל אותה שנה פחד שמא ימות בה. משעברה אותה שנה וראה שהמשיך לחיות, הבין כי מעשי הצדקה וחסד שעשה, טובים לפני הקב״ה, לכן שינה את מזלו, ונתן לו חיים במתנה. מתוך הבנה זו, המשיך בלימוד־תורה ובמעשה הצדקה וחסד ביתר שאת ויתר עוז.
כך האריך ימים כעצת אביו, עד הגיעו לשנתו הששים. בשנה זו פחדו גבר כי בה ימות, משום שבדברי חז״ל לא ניתנה ההבטחה רק עד גיל ששים. גם הוריו שהאריכו ימים מאד, ובזמן זה כבר היו בשנת המאה לחייהם, פחדו מאד מכך, וחששו שמא לא יוכלו לעמוד במיתת בנם לעת שיבתם המופלגת. ר׳ אהרון הרבה בשנתו זו במעשי צדקה וחסד מעבר לכוחו, וציפה כי בכך תתבטל ממנו הגזירה.
אך למגינת לבו, בערב יום הכיפורים נפל למשכב. למחרת התעורר משנתו, כשפסוק שגור בפיו: ״ואת כל נפש החיה אשר איתכם, בעוף בבהמה ובכל חית הארץ״ (בראשית ט, י). ר׳ אהרון שהיה תלמיד חכם, ידע את דברי הגמרא (ברכות מ:): ״אמר ר׳ יוחנן: השכים ונפל פסוק לתוך פיו, הרי זו נבואה קטנה״, לפיכך הסיק כי נבואה קטנה נפלה לפיו. לאחר שהתבונן בתוכן הפסוק, התמלא חרדה וחלחלה, להבנתו, נאמר לו, כי הוא עומד למות וכל נכסיו ירדו לטמיון.
ר׳ אהרון סיפר לבני ביתו על חלומו, וכולם נתקפו באימה ובעצבות נוראה. מתוך היותם יראי שמים, שבו בתשובה שלימה, והתפללו וזעקו לה׳ שיושיעם, ויחונן את ר׳ אהרון מרדת שחת.
אולם למחרת כאשר התמוטטו האורווה הרפת והלול שהיו ברשותו, וכל החיות שבהם מתו, גבר פחדם של ר׳ אהרון ובני ביתו שבעתיים. הם הבינו כי רומזים מן השמים, ששעת היפרדו של ר׳ אהרון מהעולם הולכת ומתקרבת. פחדם וצערם הרב גרמו להם דכדוך נפש, דווקא באותם ימים בין יום הכיפורים לסוכות, בהם היהודים עוסקים במצוות שמחים וטובי לב.
בדיוק באותם ימים נקלע לעירם, סלוניקי, ר׳ יאשיהו. אנשי העיר רגשו לכבודו. קבלוהו בכבוד מלכים, וארחוהו בכבוד רב.
הרי״ף בחר להתארח בבית ר׳ אברהם שאמוט הקשיש, אשר הזמינו להתאכסן בביתו.
בהיותו בבית ר׳ אברהם שאמוט, חש הרי״ף, כי אוירת נכאים שורה על הבית. ר יאשיהו שחפץ לסייע למארחיו היקרים, שאל מהי הסיבה לעצבות בה הם נתונים. בני הבית ששמעו על חכמת ר׳ יאשיהו, קיוו כי אולי בחכמתו יוכל להושיעם מצרתם, ולכן סיפרו לו את כל סיפור חייהם מתחילה, החל ממה שנגלה לאמו של ר׳ אהרון שאמוט בחכמת האיצטגנינות, את עצתו של ר׳ אברהם, וכמה שהשתדלו לקיימה בכל כוחם, ולבסוף סיפרו לו על חלומו של ר׳ אהרון שחלם בערב יום כיפור, ואת מה שארע אחר כך.
ר׳ יאשיהו האזין לסיפורם בקשב רב, ולאחר ששמע הכל, חייך ואמר:
״פתרון החלום הוא להיפך ממה שחשבתם! אדרבה! אותו פסוק שנפל בפיך הוא המבשר לך כי תמשיך לחיות. פסוק זה תחילתו בתיבת "ואת״, שהיא ראשי תיבות "ו׳א׳תן ת׳חתיך״, וגילו לך מהשמים כי יתנו תחתיך את כל נפש החיה אשר אתך. אותם חיות שמתו, תחתיך מתו, והם היו כפרתך, ובכך התבטלה הגזירה מעליך, ועליך לשמוח".
דבריו המרגיעים של ר׳ יאשיהו, נפלו על אזניהם השמוטות, כמים קרים על נפש עיפה. בני הבית חשו כי חכמת אלקים שוכנת בקרבו של ר׳ יאשיהו, וכפתרון יוסף הצדיק בשעתו, אשר פתר לשר המשקים את חלומו לטובה, כך פתרונו של הרי׳׳ף פתרון אמת הוא, ובודאי כדבריו כן יהיה. ר׳ אהרון ומשפחתו הרגישו בהקלה מרובה, והחליטו להתחיל בהכנות לחג הסוכות בלב שמח ובוטח.
לאחר מכן פנה הרי״ף בשאלה לר׳ אהרון: ספר נא לי ידידי, איזה מעשה טוב ־ בעשרת ימי תשובה, שככל הנראה בזכותו נקרע רוע גזר דינך.
רבי אהרן התרווח בכסאו והחל לספר:
בליל ז' בתשרי קמתי כמנהגי באשמורת הבוקר, ללכת לבית הכנסת לאמירת סליחות. היות וקורי השינה עדיין לא סרו מעיני, לא השגחתי שטעיתי טעות וכי השעה היתה רק חצות הלילה, הרבה זמן לפני תחילת אמירת הסליחות. התלבשתי, ויצאתי מביתי.
לכתי בסמטאותיה החשוכות של העיר, שמעתי לפתע בתוך דממת הליל, קול בכי וזעקה בוקע מאחד הבתים. בזריזות פסעתי לעבר מקור הבכי, ולהפתעתי הבחנתי כי קול בכי בוקע מביתו של שלמה לפאפא, הידוע כאחד מעשירי העיר,ומבעלי הצדקה וחסד שבה.
מכיון שחששתי שמא אסון ארע שם וזקוקים לעזרה, הטיתי את אזני לשמוע היטב מהו מקור הבכי החזק, והנה שומעות אזני כי הבוכה הוא שלמה לפאפא בעצמו. פליאתי גברה מאד, טיפסתי חרש, והצצתי מבעד לחלון המטבח. לעיני נגלה מחזה מרטיט: שלמה יושב בין התנור לשולחן, לידו פנקסי חשבונותיו הפתוחים, וממרר בבכי נורא לפני בורא עולם. תפילתו וזעקתו היו, שיחוס וירחם עליו, וישלח לו אוצר מן השמים, משום שמזלו התהפך לרעה, והוא ירד מנכסיו ונשאר בעירום וחוסר כל. נושיו הרבים שאינם בני ברית, קמו עליו, והינם חפצים לבולעו חי, ואין בלבם קורטוב רחמים עליו ועל בני ביתו.
בשומעי את זעקותיו ואנחותיו, לא היססתי לרגע, ורצתי לביתי כחץ מקשת, תי מאוצרי אלף זהובים, הכנסתים לארנק, ורצתי לביתו של שלמה לפאפא. כשהגעתי לשם שמעתי אותו עדיין בוכה ומתפלל, חפשתי אחר חלון פתוח, ומשמצאתיו, השלכתי דרכו את הארנק, ונסתי לביתי כל עוד נפשי בי. רק כשחזרתי לביתי הבחנתי כי השעה מעט לאחר חצות. שמחת המצוה שעשיתי מילאה את לבי, והודיתי לבוראי. הבנתי שמשמים דאגו להעיר אותי מוקדם מהרגיל, כדי לזכות אותי במעשה חסד שכזה.
לאחר כמה שעות, מעט קודם אשמורת הבוקר, הקדמתי והלכתי לאמירת סליחות בבית הכנסת.
בבואי לבית הכנסת, הבחנתי בשלמה לפאפא אשר עמד ליד ארון הקדש, ואמר הלל הגדול בדביקות ובשמחה גדולה. כריתי את אזני לשמוע את שיחתו, ושמעתי אותו מודה ומשבח להשם יתברך, על כך ששלח לו בדרך מופלאה אוצר שיוכל לפרוע ממנו את חובותיו. בלבי הבנתי היטב את הסיבה לכך, ושמחתי גדלה כפלים כשראיתי את האור בעיניו, אך שתקתי ולא ספרתי על כך לאיש.
כשסיים את סיפורו, קם הרי״ף ונשקו על ראשו, ואמר לו אשריך שזכית לעשות מעשה כה נאצל, אין ספק כי מעשה זה אשר עשית שגרם לשנות את מזלו ששלמה לפאפא, הוא שגרם לשנות גם את מזלך שלך, והוא העביר מעליך את רוע הגזירה, מעשים כאלו מזכים אותך בחיי עולם הזה ועולם הבא גם יחד.
במשך כל ימי חג הסוכות שהה ר׳ יאשיהו בביתם של משפחת שאמוט, אשר מאותו יום היו שרויים בשמחה כפולה ומכופלת, על פתרון החלום שפתר להם ועל הזכות הגדולה שנפלה בחלקם לארח את הרי״ף הקדוש. במשך ימי החג ערכו יהודי העיר סעודות לכבודו של הרי״ף, אחת מהן ערך שלמה לפאפא, כהרגלו בקודש לארח כל תלמיד חכם שנקלע לעיר.
באותה סעודה סיפר חרש לר׳ יאשיהו על הנס שארע לו, ששלחו לו אוצר מהשמים. הרי״ף נענה לו בחיוך: ״אלף זהובים היו בארנק, נכון?״
שלמה לפאפא קפץ כנשוך נחש, מנין נודע כן לכבוד הרב? הלא לא גליתי כן לאימי אין זאת אלא רוח הקדש השרויה עם כבוד הרב.
ר׳ יאשיהו חייך, ואמר: ״לא רוח הקדש גילתה לי, אלא בן אדם רגיל הנעלה מכל בני מינו גילה לי כן״.
לאחר שמארחו הפציר בו רבות, ביקש ר׳ יאשיהו ממארחו, שלמה לפאפא, שיבטיח לו שלא יגלה לאיש מהיכן הוא יודע. לאחר שהבטיח, גילה לו, כי אכן מן השמים גלגלו ושלחו לו אוצר להצילו מצרתו. אמנם לא על ידי מלאך ממרומים, אלא על ידי בשר ודם הדומה מלאך, הלא הוא מיודענו ר׳ אהרון שאמוט…
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
ערוב ימיו ופטירתו
במשך ימי חייו יצא הרי״ף כמה פעמים מגבולות דמשק. בספר תשובותיו (תשובי ל״ח) מספר על מסע שערך לעיר הקדש ירושלים, ובעוברו דרך שכם נשאל שאלה חמורה. בתכריך דרשותיו המצוי עדיין בכת״י, מציין ר׳ יאשיהו בראש אתת הדרשות ״חדשתי בס״ד בירושלים, שנת שני״ם רבות תחיה״, דהיינו בשנת ת׳. ונמצא כי שהה בירושלים בשנת ת׳. יתכן שזהו אותו מסע המסופר בתשובתו האמורה.
זמן מסויים שהה בארם צובה, כפי העולה מתוך אגרת שלומים ששלח לו מהרי״ט צהלון מצפת לארם צובה. מתוך אותה אגרת ניתן ללמוד עוד, שגם כחמש עשרה שנה קודם לכן שהה בארם צובה, יחד עם רעהו מהרי״ט צהלון.
כמו כן בשנת שפ״ה חזר לצפת מתוך מחשבה להשתקע בה, אך למעשה היה זה , לתקופה קצרה בלבד, כי לאחר כשנה לשהותו שם, נפטר עליו בנו יקירו ר׳ יוסף, בהיותו בן עשרים וארבע בלבד.
רבי יוסף היה תלמיד חכם מופלג, מעולה מכל בני גילו, שכן אביו גדלו על התורה ועל העבודה מנעוריו, וכבר התחיל לחבר חיבורים למרות גילו הצעיר. מאורע זה שבר את לבו, כפי שהתאונן על כך בהקדמתו לפירושו מאור עינים על עין יעקב, ואף כתב על כך קינה המובאת בספרו ״כסף מזוקק״ שנדפס שנה לאחר מכן. בעקבות ארוע זה שב לדמשק, ושימש כרבה עד יומו האחרון.
בחודש אדר שנת ת״ח לאחר שמלאו לר׳ יאשיהו שמונים ושלש שנים, נצחו אראלים את המצוקים, ורבינו יאשיהו נקרא לבית עולמו, זקן ושבע ימים. עליונים ששו לקראת בואו, ותחתונים חגרו שק בהפרדו מהם.
על פי צוואתו קברוהו קרוב לקבר מחותנו מהרח״ו זיע״א, בסמוך לחומת בית הקברות.
בני העיר חלקו לו במותו כבוד רב, ומספד גדול ספדו לו, כראוי לאיש צדיק וקדוש כמוהו. ככלות השנה לפטירתו (אדר ת״ט) ספד לו חתנו ר׳ שמואל ויטאל הספד גדול, שעיקרו נסב על הפסוק (שמות לט, לב): ״ותכל כל עבודת משכן אהל מועד, ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה׳״. ההספד מובא בספרו מקור חיים דרוש ל״א.
גדול היה רבינו יאשיהו זיע״א, מענקי הרוח אשר האירו את חשכת הגלות, באור תורתם וצדקותם. נשמתו הבוהקת בשלל גוונים, היתה ללא ספק, אחת מאבני החן הגדולות והנדירות שנחצבו ממחצב נשמות הצדיקים.
המתבונן חש, כי קינת ירמיהו הנביא ליאשיהו המלך: ״איכה יועם הזהב, ישנא הכתם הטוב״ (איכה ד, א), מתאימה ביותר גם למסכת חייו המופלאה של רבינו הרי"ף – ״הרב המוסמך״. שכן בפטירתו עומעם כתר התורה המשולה לזהב, והשתנה הכתם הטוב: ״קבוצת כלי נוי הזהב שהם לעדי (תכשיט)״ (רש׳׳י שם ). ובקרבו הלא התקבצו כלי נוי כה רבים, שהיוו תכשיט ועדי לנשמתו הזוהרת. חייו עטופים בשקיעה מוחלטת בתורה ויראה, בחיבור ספרים ובהרבצת תורה והוראה, בשקידה להעמדת הדת על תילה, אפופים בהילת הוד הסמיכה, ומהולים בחמלה וחנינה לכל נדכא. איזה אוצר נכאת מרהיב ומלא ניחוח, וכי יש ״כתם טוב״ נאה מזה. אכן רבינו הגדול צור איתן היה, סלע מוצק, הראוי ליצוק ממנו את אותה.. שושלת מפוארת, שושלת צדיקי משפחת פינטו, שהאירה שנים כה רבות בשמי היהודות.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
מורשתו הרוחנית
מורשתו הרוחנית רבת היקף, ספרים רבים חיבר, ובעת הדפיסו את אחד מהם, ראה אות משמים שחפצים בהדפסתם, כפי שמספר בהקדמתו לאחד מספריו.
הדבר היה בשנת שפ״ח, ( 1628 ) בעת שנסע לוונציה לצורך הדפסת ספרו ״כסף מזוקק באחד מימי שהותו שם, נסע לבית הקברות ומשם לבית הדפוס. בעת שעשה את דרכו באחת מתעלות העיר, התנגשה סירתו עם סירה אחרת. סירתו התבקעה והחלה לשקוע במים. נוסעי הסירה והרי״ף בתוכם החלו לשקוע במים, וזעקו לעזרה. כשחש הרי״ף שהמים מגיעים לצוארו, החל לזעוק בתפילה לבורא עולם שיצילהו מרדת שחת, וביקש: ״ריבונו של עולם, עשה למען תורתך הקדושה. עשה למען בני הקטן, שלא טעם טעם חטא, ותורתו זכה ברה ונקיה״.
ר׳ יאשיהו מספר שתיכף ומיד התחילו המים שבתעלה לרדת, וכך ניצלו הוא ושאר נוסעי הסירה ממות בטוח. אירוע זה גרם לקידוש שם שמים ברבים. הרי״ף הבין כי מקרה זה בדרכו לבית הדפוס, ארע כדי לבוחנו כיצד ינהג, והצלתו היתה בזכות הדפסת ספריו, שיאירו את עיני ישראל, יסירו מכשול מדרך הרבים, וילמדום דעה
ספריו הם:
א) ״כסף נבחר״, פ״ב דרושים נחמדים על התורה, דרוש אחד או שנים לכל פרשה. נדפס לראשונה בדמשק בשנת שס״ה, ואח״כ בוונציה בשנת שפ״א.
ב) ״כסף מזוקק״, קפ״א דרושים נחמדים על התורה, נדפס בוונציה בשנת שפ״ח. ובסופו קונטרס ״כסף תועפות״, פירוש על התורה.
ג – כסף צרוף׳, פירוש על ספר משלי, נדפס באמשטרדם בשנת תפ״ט.
ד – ״כסף נמאס״, פירוש על מגילת איכה, לא נדפס מעולם.
ה – "צרור הכסף״, דרשות, לא נדפס מעולם. בספר חזון עובדיה (לר׳ עובדיה בן אברהם הלוי מחכמי ארם צובה, ליוורנו תקמ״ז) פ׳ אמור ( עמוד קמ״ס) כותב: ״וראיתי בכתב יד מהרב המוסמך הרב יאשיהו פינטו ז״ל, בקונטרסו הנקרא צרור הכסף מחודשין סימן קל״ב שכתב״ וכו'. לאחרונה נמצא כתב היד בדרך מופלאה באחד הגנזכים בעיר ניו יורק, ונדפס בהוצאה מפוארת ע״י מוסדות שובה ישראל.
ו – ׳נבחר מכסף״, שאלות ותשובות בעניני הלכה, נדפס בארם צובה בשנת תרכ״ט, על ידי ר׳ אברהם ששון.
ז) קבוצת כסף״, פסקי הלכות בדיני נשים וממונות, על סדר הרמב״ם, עשוי לתלמידים לשנות להם בדרך קצרה, לא נדפס. (על פי עדות ר"א ששון הנ״ל, כתב היד היה מונח בבית מדרשו של החסיד ר׳ חי משה פיגוטו, ובימי ר״א ששון היה מונח בידי נכדו של ר׳ משה, השר והטפסר ר׳ רפאל די פיגוטו, קונסול רוסיה ופרוסיה בארם צובה.)
ח – ״מאור עינים״, פירוש אגדות הש״ס על סדר הספר עין יעקב, נדפס פעמים רבות.
רבי יאשיהו שילב בכל השמות ספריו את המילה ״כסף״. את ההסבר לכך, נתן בעצמו בהקדמתו לספרו "כסף צרוף״. תיבת ״כסף״ מהותה מביעה כיסופים, והוא כה נכסף לאלוקיו כפי שכותב שם: ״ועל דבר הכסף, אשר נכספה וגם כלתה נפשי לעבוד את ה' אלקי קדושי, כל ימי היות על אדמתי, עד מותי היתה לי נחלתי בחצרות ה' מסתופף " ראויים הדברים למי שאמרם. ובהקדמתו לספרו ״כסף מזוקק״ הוסיף: " ואוהב כסף – בתשוקה לבוא לחדרי משכיות התורה – לא ישבע כסף".
מתוך ספריו מבצבצת ועולה שיעור קומתו וגדולתו הרוחנית. לצד פסקי ההלכה הרבים שכתב, מאירים ומשמחים ספרי דרשותיו, אשר דרש במקהלות ולימד דעת את העם. בספריו מזכיר רבות את רבו שלימדו תורה, ר׳ יעקב אבולעפייה, בהביאו חידושים ופירושים שונים ששמע מפיו. ספריו הרבים בהלכה ובדרוש נהפכו לנכסי עם ישראל לדורותיו, ורבים שתו בצמא את תורתו ודרשותיו הנפלאות.
דברי תורתו מובאים בהרבה מאד מספרי האחרונים, כולם הירבו להגות בהם, והיללו ופארו את דבריו, (לדוגמא: בספר דרשותיו של מהר״ם חביב זצ״ל, שהיה גדול הדור – בדור שאחריו, מופיעים דברי תורה מספרי דרשותיו של ר׳ יאשיהו למעלה מעשרים פעמים!). בשנים האחרונות שוקדים צאצאיו, בני כבוד הרב שליט״א, לההדיר את כל ספריו, בעריכה נאה ומסודרת, בדפוס משובח, במסגרת מוסדות שובה ישראל באשדוד.
קורות הדפסת ספריו
לאחר שהדפסת ספרו הראשון ״כסף נבחר״, בדמשק בשנת שס״ה, לא עלתה יפה, היות והדפוס שהוקם בדמשק היה נחשל, ואותיות הספר היו קשות לקריאה התחיל ר׳ יאשיהו להדפיס את ספריו בוונציה. בשנת שפ״א הדפיס שם שנית את ספרו ״כסף נבחר״, ולאחר מכן בשנת שפ״ח הדפיס שם את ספרו כסף מזוקק כמסופר לעיל.
ספרו ״כסף צרוף״ נדפס בשנת תפ״ט באמשטרדם, על ידי בחור בשם יצחק לופיס פיריירה תושב ירושלים, אשר בעת מסעו לאירופה עבר דרך דמשק, שם פגש בבני משפחתו של ר׳ יאשיהו. נכדיו: החכם הישיש ר׳ יאשיהו פינטו, והגביר המעולה ר׳ דניאל פינטו, הפצירו בנער שיקבל על עצמו שליחות מצוה, ויעלה את הספר על מזבח הדפוס בעיר אמשטרדם. בבואו לשם הראה הנער את הספר לחשובי העיר, והם בראותם את יופי אמרותיו, יצאו מגדרם, והתנדבו להדפיס את הספר מכיסם, כמסופר בשער הספר.
ספר תשובותיו ״נבחר מכסף״ עבר גלגולים רבים. גדולי חכמי ארם צובה היו משתעשעים בכתב יד זה, ונשענו בתשובותיהם על פסיקותיו, כפי שניתן ללמוד מתשובת הגאון ר׳ רפאל שלמה לאנייאדו זצ״ל – ראש רבני ארם צובה, שכתב בספרו כסא שלמה (ירושלים תר״ס, סימן זי): ״וחדשות אני מגיד, כי יש בידי ספי שו״ת להרב המוסמך מהר״י פינטו ז״ל, ובסימן ב׳ על מעשה שהיה, שהיו מסובין בסעודת מילה ואמר א׳ לבנו״, עכ״ל.
בזמן מסויים כתב היד היה מצוי בבית מדרשו של ר׳ ישועה ששון שקנהו בדמים מרובים, והועבר לבנו ר׳ אברהם ששון. באותו זמן התעוררו אנשי חסד להוציא את הספר לאור עולם, ושלחוהו לקושטאנדינא להדפיסו שם. בימים ההם הדרכים היו משובשות, ואותם אנשים חששו פן יאבד הספר בדרך, לכן נתנוהו למעתיקים שיעתיקוהו. חששם התאמת, ורצונם הטוב לא יצא לפועל. הכת״י עצמו אבד מהעולם מסיבה לא ידועה, ונשתיירו רק אותם העתקות. אולם ההעתקות לקו בחסר, כי המעתיקים בחפזונם לא השגיחו, וקרוב לעשרים תשובות לא העתיקו כלל. אותם העתקות ישבו בקרן זוית, עד שקם ר׳ אברהם ששון, שהיה תלמיד חכם מופלג, ויחד עם בניו ר׳ אליהו חי ששון ור׳ משה חי ששון, גאלו את ההעתקות, ובשנת תרכ״ט הדפיסו את הספר בצירוף הערות.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
גלגולי הפירוש על עין יעקב
ספרו המפורסם ביותר הוא: ״מאור עינים״ – ״הרי״ף״ דעין יעקב. על ספר זה כתב החיד"א בשם הגדולים (מערכת ספרים, אות מ): ״בכל הארץ יצא קו תהלתו, ואורו על כנפות האר״ש״. בספר זה פירש את אגדות חז״ל בחריפות נפלאה. מטרתו היתה לבאר כל כיצד למדו חז״ל את דבריהם מתוך הפסוקים, לבאר מה הוקשה להם, וכיצד מתיישבים הדברים בדקדוק רב לפי דרשתם.
לאחר שנדפס חלקו הראשון של הספר בוונציה בשנת ת׳׳ג בשם ״פירוש הרי״ף״, חזר ונדפס באמשטרדם בשנת תמ״ד, על ידי הגאון ר׳ יצחק מאיר פרנקיל מחבר לספר ״קיקיון דיונה״, אשר קבע את מקומו בעמוד הספר מתחת לדברי הגמרא, לצד פירוש המהרש״א. מאז נהפך פירוש ״מאור עינים״ – הרי״ף, לחלק בלתי נפרד ::ספר ״עין יעקב״.
חלקו השני של הספר עבר כמה גלגולים, ככל הנראה, סבר ר׳ יאשיהו להדפיסו יחד עם החלק הראשון, ובעת הדפסת החלק הראשון בוונציה הובא גם חלק זה לשם. מסיבות שונות לא נדפס מיד, והופקד בתחילה למשמרת בידי החכם ר׳ שמואל מסעוד מרבני וונציה. לאחר כמה שנים (בערך בשנת תט״ו), ביקש ר׳ דניאל פינטו בנו של הרי״ף, מר׳ שמואל אבוהב (מרבני וירונה וונציה) שישלחנו אליו יחד עם כמה עותקים מהספר הראשון שנשארו שם.כנראה, מבוקשו התמלא, וכתב היד נשלח אליו בחזרה.
כתב היד היה מונח בגנזי ר׳ דניאל, שם ־ לאחר כמה שנים מצאו החכם ר׳ יעקב בליליוס מדייני ורבני וונציה והניחו אצלו. כתב היד היה מונח למשמרת, עד שבשנת ת״ק קם ר׳ שלמה יקותיאל זלמן מדייני העיר גלוגא, ובמהדורת העין יעקב שהדפיס באמשטרדם, הוסיף גם את החלק הזה. בכך הושלמה הדפסת פירוש הרי״ף על העין יעקב, ומאז ועד ימינו נדפס במהדורות רבות יחד עם ספר עין יעקב.
החלק השני נדפס גם במנטובה בשנת תק׳׳ג, על ידי החכם ר׳ משה נאג׳ארה, אשר מצא כת״י של החלק השני בבית מדרשו של הגאון ר׳ שמואל לאנייאדו, בהוצאות ההדפסה השתתף עמו הגביר ר׳ נסים פרובינצאל.
פרי צדיק עץ חיים
זרע ברך ד׳ השאיר אחריו ר׳ יאשיהו, מלבד בנו ר׳ יוסף אשר נפטר בצעירותו כמסופר לעיל, נולדו לו גם בניו ־ ר׳ יהודה פינטו, ור׳ דניאל פינטו, ובתו שהיתה נשואה לר׳ שמואל ויטאל.
על ר׳ יהודה פינטו אין בידינו שום פרט, מלבד תאריך פטירתו ח׳ בכסלו תי׳׳ב. וכה כותב גיסו מהר׳׳ש ויטאל בספר תשובותיו באר מים חיים (סימן י״ז), בתחילת התשובה מתאריך י״ז בכסלו תי״ב: "עם היות כי נשבר לבי בקרבי, רחפו כל עצמותי, ורוחי אין בקרבי, מפרידת מחמד עין חתני הראשון, בנן של קדושים הרי״ף ז״ל, וזאת ליהודה׳׳.
ר׳ דניאל פינטו היה גאון מופלג, וכך כותב אליו הגאון ר׳ שמואל אבוהב זצ״ל – רבה של וירונה וונציה שבאיטליה באותה תקופה, בעל שו״ת דבר שמואל, ומגדולי אותו דור:
״ישישו בני מעי, ובשמחה יגילון, גילה אחר גילה, בזמן שצדיק בא לבית מלוני, וכמו נגיד אקרבנו. ומה גם צדיק בן צדיק, בר אוריין ובר אבהן, יאי ויאי, אשר בערכו שמחתי ושימחתי בו, כי זיו איקוני אביו שבשמים – לו ניתן, וחרות על
לוח לבי. ומוקירו הייתי לשעבר, על פני מראה ברק חכמתו הגדולה, ועכשיו ביותר, בראות כח הבן יכבד אב בחכמה ובכשרון, ה׳ ישמרהו ויחיהו ".
הערת המחבר : אגרת זו נמצאת בכת״י מונטזינוס שבספרית בית המדרש "עץ חיים" של הספרדים והפורטוגזים באמשטרדם, וצילומה במכון בן צבי שע״י האוניברסיטה העברית בירושלים. הובאה גם במאמרו של מ. בניהו בספר סיני כרך ל״ד עמוד קצ״ת.
אין בידינו פרטים רבים על קורות חייו, מלבד זאת, שלאחר פטירת אביו עבר —.נורר בארם צובה, וכיהן בה ברבנות.
הערת המחבר : כך מספר ר׳ אליהו חי ששון המו״ל הראשון של שו״ת נבחר מכסף, בתולדות המשפחה שצירף שם. יש לציין שבסוף האגרת הנ״ל מברך ר׳ שמואל אבוהב את ר׳ דניאל שיזכה לשבת על כסא רבנות אביו ויאריך ימים על ממלכתו.
כמו כן, חיבר ספר דרושים בשם לחם חמודות, אשר לא נדפס. גרגר ממנו מובא בספר חזון עובדיה להרב עובדיה מזרחי הלוי מרבני ארם צובה (דרושים עה״ת, ליוורנו תקמ״ז), בפ' כי תצא (דף קפא:), בשם ספר לחם חמודות כתב יד.
רבי דניאל נפטר בט״ו באב תמ״א (1681). על מצבתו נחרתו המילים:
״אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, טוב סחרה מסחר כסף, נבחר מכסף מזוקק, ודניאל עלה לביתיה, בית מועד לכל חי, לחם חמודות לא אכל, החכם השלם, כמוה״ר דניאל פינטו זלה״ה, יום ו׳ טו״ב לאב שנת ה׳ – אמ״ת״.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
מחצב הנשמות
מחצב נשמות הצדיקים – אוצר אבני החן של מלך העולם הוא.
אוצרו החביב, בן טפוחיו, אותו ינצור כאישון עיניו.
משם חצב את נשמותיהן המבהיקות של חסידי עולם, מצוקי תבל, ושגרן בעל כרחן לעולם השפל. שם, בכור הנסיון והבחירה בין טוב לרע, ימרקו ויצחצחו את אורן, למען יזהירו ויבהיקו שבעתיים בחזרתן אליו לחיי נצח בעולם האמת, ויקבעו לעד במשבצות זהב בעיטורי כתרו של בורא עולמים.
ר' שמואל פינטו
בנו של ר׳ דניאל היה הגאון ר׳ שמואל פינטו. ר׳ שמואל הלך בדרכי אבותיו, והיה תלמיד חכם וגאון מפורסם, בכך השלים את החוט המשולש שלא ינתק. ר׳ שמואל מילא מקום אביו, וכיהן ברבנות ארם צובה.
בשו"ת מהר״ם חביב (סימן קל״ח), מובאת תשובתו לר׳ שמואל פינטו, שנכתבה בשנת ת״ן, דהיינו שנים מועטות לאחר עלותו לכס הרבנות. המהר״ם שהיה גדול אותו דור, מכנהו: ״החכם השלם, בר אבהן ובר אוריין״. התשובה דנה בעניינה הסבוך של עגונה מארם צובה, שר׳ שמואל העלה להתירה. המהר״ם מביא את כל דברי ר׳ שמואל, ונושא ונותן בדבריו בכבוד רב ובאריכות מרובה. בתשובה זו ניכרת בקיאותו וחריפותו של ר׳ שמואל, יחד עם כוחו הגדול בפסק. מעניין לציין, שב״ השאר, מסתמך ר׳ שמואל בדבריו, גם על דברי ר׳ יאשיהו זקנו בתשובותיו, שהיו מצויות תחת ידו ככל הנראה.
קהילת ארם צובה באותם ימים היתה בשנות הזוהר שלה, רוב רובה של הקהילה היו תלמידי חכמים צדיקים וחסידים, ועל כולם התנשאה דמותו של ר׳ שמואל כפי שניתן ללמוד מן המובא להלן.
בספר תפלות כמנהג ק׳׳ק ספרדים יצ״ו (עמי ג׳) כותב כך:
"ותקעתי אהלי של תורה בעיר הגדולה, רבתי עם, רבתי בדעות, קהל קדוש צובה היא סוריא פרוור שבירושלים, עיר שכולה חכמים חסידים אנשי אמת שונאי בצע ודרשתי בקהל רב. ולסעודה שלישית זימן אותי ראש המדברים המפורסם, שתדלן הגדול, חסיד ועניו כמהר״ר שלמה רג׳ואן יצ״ו, ומצאתי בביתו חכמי העיר, ובתוכם היה אחד מיוחד שבעדה, החכם השלם, חריף ונקי, תני ומתני, מדייני העיר. שלשלת הייחוס כמהר״ר שמואל פינטו יצ״ו וכוי, ופלפלתי עמו בחכמה איזה חידושים״.
ובהקדמתו לפירושי המשניות כותב: ״והוכרחתי להעמיד אהלי של תורה במקום נאמן, ק׳׳ק ארם צובה, היא סוריא, ועשאוה כארץ ישראל לעבדי הי, בית יעקב עיר ואם בישראל, יותר מארבעת אלפים בתים, ורובם גאוני ארץ, אנשי אמת, שונאי בצע, ודרשתי בקהל רב. והייתי בבית של הגביר החסיד ראש המדברים, שתדלן הגדול כמוהר״ר שלמה רג׳ואן יצ״ו, ומצאתי בביתו חכמי עיר, ובתוכם היה המאור הגדול, שלשלת היחוס, המופלג, חד מן דייני העיר הנ״ל, כמוהר״ר שמואל פינטו נרו״, עכ״ל.
בידינו נותרה עובדה אחת מענינת המעידה על חסידותו המופלגת. כידוע סוריה היתה אחת מהארצות שכבש דוד המלך, וחכמינו ז׳׳ל גזרו שינהגו בה כמה מהמצוות התלויות בארץ (רמב״ם פ״א מהלכות תרומות הלכה ג׳ ודי). ספקות רבים נוצרו מכך אצל קהילות סוריה במאות השנים האחרונות, באשר לא היה ברור עד כמה נוהגות גזירות חז״ל גם בזמן הזה. בשו״ת נבחר מכסף לזקנו ר׳ יאשיהו בהגה"ה סימן כ״ג) מובא, שר׳ שמואל שהיה צדיק וחסיד, ירא לנפשו, ולפיכך נהג להפקיר את כל פירותיו, משום החשש שמא חייבים הם בתרומות ומעשרות.
רבי שמואל חיבר חיבורים רבים, שו״ת ודרשות, אך לא נדפסו. מקצת מדבריו הובאו בספר חזון עובדיה (הנזכר לעיל), בפרשת קדושים (דף קו. מדפי הספר), ובסימן א' מהחלק הנקרא חזון למועד. גם בספר ברכת אליהו (דרושים עה״ת, ליוורנו תקנ"ג – לרבי אליהו דוויך הכהן מרבני ארם צובה – אחד מצאצאי צאצאיו, מובא בפרשת תולדות(אות י״ב) דבר תורה מפיו.
כמו כן בספר דברי יוסף לרבי יוסף אירגאס (ליוורנו תק״ב), מובא פסק דין משנת תע"ה, ( שנכתב – ככל הנראה ־ זמן קצר קודם פטירתו שהיתה בכסלו באותה שנה, בענין נוסחאות התפילה, בו חתום ר׳ שמואל יחד עם חכמי ארם צובה.כמו כן נמצא חתום בספר ״חנן אלקים״ על פסק דין בענין איסור אכילת עלי גפנים יחד עם שאר רבני העיר. עוד מצאנו בספר התשובות חיים ביד לר׳ חיים פאלאג'י ( סימן צ״ח), בתוך תשובה ארוכה בענין העברת המת מקברו, שכתב: ובאותו זמן אינה ה׳ לידי ספר שו״ת מהרב מוהר״ש פינטו ז״ל בכתב יד, ושם ראיתי תשובה אחת שהורה להתיר״.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
סיפורו של ר׳ עובדיה הלוי 
תר סיפורו של ר׳ עובדיה הלוי – הנזכר, המספר בספרו(בתחילת החלק ) כיצד התגלגלה לידיו תשובת ר׳ שמואל בענין עגונה, וז״ל:
לבני האדם, ומצוה לאודועי, גם אלה לחכמים, איך פעם אחת, לדרכי הייתי מהלך מביתי לבית המדרש, תוך שלשים יום קודם הפסח, ועברתי על פתח יה פתוח לרשות הרבים, ונכנסתי באותו פתח לפנים לחצר, שהיה בעל החצר קרוב לי.
ואשא עיני וארא כלי אחד של נחושת שמטילין בו כל השנה מים של הנטילה כים, והיה מלא עפר ממה שכיבדו מקרקע הבית ומן הגגין, ומהחצר, ומן כל המקומות שמכניסים בהם חמץ, שהיה מזומן ומונח כדי להוריק אותו באשפה שברשות הרבים.
״והיה בולט מן העפר שבכלי קצת מנייר אחד לחוץ והשאר היה טמון בעפר ושלחתי את ידי וחטטתי בתוך העפר והוצאתי מתוכו לאותו הנייר, והיתה כתובה פנים ואחור דקה מן הדקה, והיא בלויה ומלוכלכת באותו עפר.
״ותפשתי פעם אחרת, והוצאתי קונטרס אחד כתיבת יד קצת מפשטי התורה וקצת פרפראות שדעת זקנים נוחה מהם, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי אותם לי לשמי, וקיימתי בעצמי מאשפות ירים אביון, שהרימותי אני מהם מן האשפה.
״ואשתומם כשעה חדא על המראה הרעה הזאת, שבודאי אלמלא לא נכנסתי אני לאותו חצר, היתה האשה משליכה ומוריקה לזה הכלי באשפה, והיו הולכים לאיבוד הנייר והקונטריס ח״ו.
״ואז נטיתי לבי לראות בטיבה של הכתיבה הרשומה באותו נייר, וראיתי שהיא כתיבה תמה הדק היטב, ואין בה מעשה יד אומן, והיא פסק אחד של עיגונא. אמנם לא נודע לי מי בעל דברים, ותורתו של מי היא, ואל מי מקדושים תענה.
״וכשקריתי כמעט רוב הפסק מעלה מטה, וידעתי מתוך הדברים שהיא תורתו של הרב הכולל כמהר״ר שמואל פינטו ז״ל, בן בנו של הרב המוסמך הרי״ף ז״ל, לפי שהביא בתוך הפסק דבר אחד ותשובה אחת סייעתא לדבריו משמו, וקרא לו מר
זקני. תשובה זו עליה נסמך ר׳ שמואל נדפסה בשו״ת נבחר מכסף סימן ני.
״ואז ששתי כעל כל הון וכמוצא שלל רב, וכוי. ועתה הנה הבאתי את הפסק הטמון שהוצאתי מן העפר כדי לזכות לבעליו מר שמואל ז״ל, וזכות הרב יעמוד לי. והעתקתי אותו בתוך ספרי, כדי שאם אזכה להדפיס ספרי, אדפיס פסק זה גם כן עמו, שזכין לאדם שלא בפניו״, עד כאן דבריו.
ר' שמואל נפטר בו׳ כסלו שנת תע״ה (1715), ונספד הספד גדול,44 וכה נחרת על מצבתו:
הערת המחבר : בכת״י הספדים של ר׳ שמואל לניאדו (אביו של בעל ״בית דינו של שלמה") מובאים ההספדים שנישאו עליו, לקדושים אשר בארץ עמי 226.
הה על זמן אשר רדף בעוז עד החריב עולם ושם תבל כבר
כי נעדר הדר נקדר אור אשר השיג בשכלו בין מימי נהר כבר
וברוב שלמותו הלא עלה לרום המעלות מכל אשר היו כבר
הדת והשכל וטוב המעשים הם טפחו אותו ודבורו כבר
כל זאת לרב שמואל פינטו עליו במר יבכו תמיד כבר
נתבקש בישיבה של מעלה ו׳ כסלו שנת עת״ה אעלה אל ה׳ לפ״ק.
הידוע לנו ממסורת אבות, בנו של ר׳ שמואל היה ר׳ יוסף פינטו (עליו יסופר בפרק הבא). כמו כן היתה לו בת שנישאה לאחד מראשוני משפחת דוויך הכהן, ־ משפחת רבנים מפורסמת מארם צובה. בנה היה הרב המובהק ר׳ שמואל הכהן זצ״ל.
הערת המחבר : מתור עמוד השער לספר ברכת אליהו (דרושים עה״ת, ליוורנו תקנ״ג), וכך נכתב שם: שחברתי אני זעירא ולא מן חברייא, לא-ל משרת ומכהן, הצעיר אליהו דוויך הכהן נר׳׳ו, בן החכם המרומם המקובל האלהי כה״ר נסים נ״ע, אחיו של החכם השלם כה״ר שמואל נ״ע, אבי אביו הרב המובהק כמהר״ר שמואל נ״ע הכהן הגדול ר״ב כהנ״א, אבי אמו הרב הכולל כמהר״ר שמואל פינטו זלה״ה, ע״כ.
חתנו ותלמידו של ר׳ יאשיהו, היה הגאון המפורסם ר׳ שמואל ויטאל, בנו של ר׳ חיים ויטאל זיע״א. ר׳ שמואל ויטאל הוא אשר סידר הדפיס והפיץ את תורת רבינו האר״י זיע״א, כפי שכתבה אביו, ועליו כתב החיד״א בשם הגדולים, כי על ספרי הקבלה שסידר ר׳ שמואל יש לסמוך. ר׳ שמואל נמנה על רבני דמשק, ובערוב ימיו עקר למצרים, ושם מנוחתו. ר׳ שמואל חיבור חיבורים רבים מאד בנגלה ובנסתר. בספרי דרשותיו מביא פעמים רבות דברים ששמע מחותנו הרי״ף זצ״ל. היה ר׳ משה ויטאל זצ״ל, מרבני מצרים, אשר סידר והוציא לאור את ספר הגלגולים וספר חזיונות הרח״ו.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
קדושת כתבי האר״י שכתב מהרח״ו
בפי שספרנו כבר, האר׳׳י הקדוש ציוה, שאף אחד מתלמידיו לא יכתוב דבריו, זולת רבי חיים ויטאל. ר׳ חיים כתבם, ולאחר פטירתו ערכם וסידרם ר׳ שמואל בנו.
בעת שעסק רבי שמואל בעריכת כתבי אביו, נתקל פעמים רבות בדברים סתומים וחתומים שלא הובנו לו כראוי. ביודעו ובהכירו בחשיבות אותם רזין עילאין, פחד מאד לשלוח יד במקומות אלה, ובכל פעם הלך להשתטח על קבר אביו, לב הימנו שיאיר לו דרכו. בהיותו על הציון, היה שואל את אביו איך יכתוב, ור׳ חיים היה מורה לו מן השמים כיצד עליו לכתוב. כך נהג זמן רב.
לילה אחד, לאחר שעלה רבינו יאשיהו פינטו על יצועו, נגלה לו בחלומו דודו רבינו חיים ויטאל, ובפיו בקשה: אנא ממך בן אחותי, עשה עמי אות לטובה! בני יקירי ר׳ שמואל בא לציון קברי מפעם לפעם, ובפיו משאלה שאאיר דרכו בנבכי הכתבים. פעמים יושב אני במקומי ועונה לו, אך לפעמים נמצא אני בפמליא של מעלה מתענג מזיו השכינה בדרגה גבוהה יותר, ובעת שמשתטח על ציוני, מפאת כבודו. ומפאת חשיבות הכתבים, מתנתק אני מישיבה של מעלה ובא להשיב לו על שאלתו. לכן בקשתי שטוחה לפניו, שלא יבוא לשאלני על קברי, אלא יעשה שאלת חלום, ואז אענה לו כרצונו מבלי שאצטרך להימנע מאותו תענוג רוחני עילאי.
לאחר מכן הוסיף ואמר: לך אמור לבני שירד למצרים, כי נשארו שם ניצוצות קדושים הממתינים בכליון עינים שיעלום לשורשם, והוא המתאים לתקנם. לסיום הוסיף ר׳ חיים את הפסוק בתהלים (צט, ו): ״משה ואהרון בכהניו ושמואל בקוראי שמו״ כרמז לדבריו, ופרח למקומו.
כשהתעורר ר׳ יאשיהו משנתו, ננער בזריזות, ואץ לבית ר׳ שמואל לספר לו את חלומו. ר׳ שמואל כבר לא היה צעיר לימים, ומזה זמן אשתו נפטרה. מששמע את דברי ר׳ יאשיהו, השיב לו: ראה, אלמן אנוכי, והנני שרוי ללא אשה, לפיכך אינני יכול לכוון כעת את התיקון שנמסר לי לצורך הירידה למצרים, כי הנני פלג גופא.
מששמע זאת ר׳ יאשיהו נענה ואמר בהתלהבות: אם זה המעכב, אתן לך את בתי הצעירה מרת ג׳מילה לאשה! למען שמו יתברך כדי שתוכל להעלות את אותם ניצוצות נידחות, ולמען כלל ישראל – כדי שתוכל לשבת ולערוך את הכתבים של אביך בישוב הדעת, מוכן אני לתת אותה לך, למרות היותה צעירה ממך בעשרות שנים – סיים דבריו.
ר׳ שמואל הסכים, ותוך זמן קצר נשא את בתו הצעירה של ר׳ יאשיהו לאשה. לאחר נישואיהם ירדו למצרים כצוואת ר׳ חיים אביו, שם נולדו להם בניהם. לאחר כמה שנים הקול נשמע שר׳ יאשיהו השיב נשמתו לבוראו. ר׳ שמואל ואשתו נסעו לדמשק, שם הספיד ר׳ שמואל את ר׳ יאשיהו בפקודת השנה, כפי שסופר לעיל. לאחר מכן חזר למצרים, שם חי עד יום מותו.
משנפטר ר׳ שמואל בשנת תל״ז (בגיל ע״ט), נטלה אשתו מטלטליה ושבה לבית משפחתה בדמשק. היות והיתה עוד צעירה לימים, שלחו כמה רבנים שהיו פנויים, שדכנים שיתדפקו על דלת ביתה, ויציעו לה להינשא להם. להפתעתם, סרבה סירוב מוחלט לכולם. אחד מהם העיז פניו, ושאל אותה לסיבת סירובה. משהרבה להפציר בה נענתה ואמרה:
האם נעלם ממך תשובת אשת ר׳ אלעזר בר׳ שמעון לגדולי החכמים שרצו לשאתה לאחר פטירת בעלה: ״כלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול?״ (בבא מציעא דף פד:).
והוסיפה ואמרה: דע לך! אני נושאת בתוכי חלק מנשמתו של בעלי ר׳ שמואל זצ"ל. ביום נישואינו אמר לי: דעי, בעת נתינת הקידושין נתתי לך חצי נשמתי, והיה אם לאחר צאתי מן העולם לא תנשאי לאיש אחר, תמשיך נשמתי לשכון בתוכך. מעתה תבין טעמי, רוצה אני לשאת נשמתו עד יומי האחרון, ולכך לא אנשא לאיש! – סיימה את דבריה.
כשנפטרה לבית עולמה, קברו אותה ליד קבר אביה רבינו יאשיהו פינטו, לא רחוק מקבר אבי בעלה רבינו חיים ויטאל.
בפי יהודי דמשק היה נקרא ציונו של ר׳ חיים ויטאל: ״המזבח הטהור״. יראה ורעד אחזו בכל הקרב לשם. יהודי המקום לא העזו להשתטח על ציונו, אלא באו והניחו אבן כנהוג, ותיכף פסעו לאחוריהם מרוב פחד. הדברים הגיעו עד כדי כך, שאמרו, כי היראה מקברו של הרח״ו גדולה מהיראה מקברותיהם של רשב״י והאר״י.
במקום זאת, היו נושאים צקון לחשם ושוטחים בקשותיהם בקברותיהם של רבינו יאשיהו פינטו זיע״א ובתו מרת ג׳מילה (אשת ר׳ שמואל ויטאל), ושם היו רואים במוחש נסים וישועות.
ומשם יפרד לארבעה ראשים
ארבעת האחים: ר׳ שלמה ר׳ יעקב ר׳ אברהם ור׳ ראובן
רבי יוסף פינטו (השני) ור׳ יצחק בנו
" פרי צדיק עץ חיים״ – התבוננות באספקלרית הדורות, מקנה לנו ראיה נכונה, בחזיון הנפלא, של התרקמות ופריחת עצי הצדיקים, בבוסתנו המהודר של בורא עולמים בדומה לטיול בבית היוצר, בו ניתן לעמוד מקרוב כיצד יוצר האומן כלינוי מרהיב עין, למן ראשיתם, הרכבת מרכיביהם המגוונים, התהוות חלקיהם השונים עד להשלמת הכלי המוגמר, כך אותו מבט היסטורי בתולדותיהם של מלמדנו להועיל איך התהווה גזעם של מצוקי ארץ, וכמה חכמה ותבונה נסך היוצר ביציקתם.
כמה תואמים הדברים להתבוננות בפריחתו המפעימה של עץ הצדיקים למשפחת פינטו.
כפי שנוכחנו לראות, רכיבים טהורים הותכו אל יסודותיו. שרשי העץ, מסירות נפשם של ר׳ שלמה ור׳ יוסף פינטו (הראשון), שהשתלבה בקדושתו של ר' יוסף ויטאל . גזע העץ, עץ החיים, עמוד התורה, ר׳ יאשיהו פינטו הרב המוסמך, רבה של דמשק, יחד עם ראשוני פארותיו, ר׳ דניאל בנו, ור' שמואל נכדו, רבני ארם צובה.
ומכאן שושלת הקדש החלה לשלח ענפיה וזמורותיה, הרבתה צילה פארותיה ופרותיה. כפי העובר במסורת משפחת פינטו מדור דור, לר׳ שמואל נולד בנו ר׳ יוסף. אשר נקרא על שמו של ר׳ יוסף, אבי ר׳ יאשיהו זקנו. אין בידינו פרטים אודות קורות חייו, מלבד זאת שבנו היה ר׳ יצחק פינטו, ומכך שהוא ובנו ר׳ יצחק התגוררו כאבותיהם בארם צובה שבסוריה.
לפי מסורת שעברה בין בני המשפחה מאב לבן, ר׳ יוסף ור׳ יצחק נטמנו בבית הקברות בצפת, סמוך לקבר חנה ושבעת בניה, וליד קברו של ר׳ יהודה אלגאזי מחכמי טורקיה. שנים רבות היה הדבר בגדר מסורת בלבד, משום שקבריהם נעלמו ולא נודעו עקבותיהם. לפני מספר שנים ארעה מפולת בבית הקברות העתיק בצפת ונתגלו כמה קברים, בין אותם קברים התגלה גם קברו של ר׳ יצחק פינטו, בסמוך לקברים הנ״ל, בדיוק כפי המסורת שעברה במשפחה מדור לדור.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ארבעה טורי אבן
ארבעה בנים נולדו לר׳ יצחק פינטו, ארבעה טורי אבן, אבני חן משוב במלואותם. הבכור ר׳ שלמה פינטו, משנהו ר׳ יעקב פינטו, השלישי ר׳ אברהם פינטו, והאחרון ר׳ ראובן פינטו.
כנהר היוצא מעדן ומשקה את הגן, גידל ר׳ יצחק את ארבעת בניו, השקם וטפחם לתורה ועבודה, כל אחד כפי מדתו. עד אשר גדלו ועצמו, מימיהם פרו ורבו, ונפרדו לארבעה ראשים להשקות את כל הארץ, ומהם יתד ופינה לכל דבר שבקדושה
בנו הבכור, ״איש אלקים״, קדוש יאמר לו, רבינו שלמה פינטו, גאון בתורת הנגלה והנסתר. הוא הנהר הראשון הסובב את ארץ החוילה אשר שם הזהב (בראשית ב,יא), וזהב הקדוש הזה טוב הוא, כי בו נתקיים אשר ״שם הזהב״ – תרתי משר: הזהב האמיתי, זהב התורה המתוקה מפז רב, וזהב העולם הזה, הגשמי, החולף. לבחינה זו זכה ר׳ שלמה, ותורה וגדולה התאחדו על שולחנו, כפי שיסופר בהמשך
כבר במעלליו התנכר נער, ומשחר נעוריו יגע ועמל בתורה בקדושה וטהרה. נפשו אשר חשקה בתורה לא נתנה לו מנוח, ולאחר שגדל מעט, קיים את מאמר חכמים (אבות ד,יח) הוי גולה למקום תורה, ונדד מבית הוריו בארץ ישראל לאיטליה הרחוקה לעיר ריגיו. שם הגה בתורה בישיבתו המפורסמת של ר׳ בנימין כהן – הרב״ך זצ״ל, שהיה מגדולי אותה תקופה, וניהל ישיבה גדולה, בה כיהן גם חומו ר׳ ישעיה בסאן זצ״ל, בעל שו״ת לחמי תודה.
בישיבה זו למד גם רבי משה חיים לוצאטו, הרמח״ל זצ״ל. נפשו של ר׳ שלמה נקשרה בנפשו של הרמח״ל, והם נהפכו לידידים בלב ונפש. לאחר כמה שנים כאשר חש שמילא את כרסו בתלמוד, חזר לארץ ישראל, שם נשא אשה, ונולד לו בנו רבי יהודה.
עבים שחורים
עבים שחורים כיסו את שמי היהדות באותה תקופה. אותות מעשיהם הנוראים של שבתאי צבי וחבורתו, אשר קעקעו קהילות שלימות מנאמנותם לתורת אבותינו, השאירו רישומיהם בכל מקום. גדולי ישראל, עיני העדה, נצבו כשומרים נאמנים בראש קהילותיהם לבל יחדור בהם הנגע, חפשו ותרו אחר כל שמץ של שייכות לכת הנוראה הזו, ומשגילו אפילו רמז קל, רדפו, החרימו, וביערוהו מן העולם.
מכיוון ועיקר כוחו של ש״ץ ימ״ש, התבסס על ידיעותיו בתורת הקבלה בכלל, ובקבלה מעשית בפרט, לפיכך, כל מי שעסק בתורת הקבלה ובשמות הקדושים באותה תקופה, נבדק בשבע עינים. אפילו גדולי הדור המובהקים שעסקו בזה, לא עמדה להם חכמתם, והוזקקו לעמוד במבחן קשה, האם אכן נאמנותם לתורה לא התערערה. חשש כבד קינן בלבם הטהור של קברניטי הדור, שמא העוסק בדברים אלו נמשך אחר דעותיו הכוזבות של ש״ץ ימ״ש.
לחששותיהם הצטרף פחד, כי המתעסקים בקבלה מעשית ובכתיבת קמיעות וכדו', נסחפים אחר יכולתם לפעול ישועות, דבר הגורם להם טשטוש גבולות, וכדי להוציא מאוויהם לפועל, אינם מבחינים בין חושך לאור, ומשתמשים גם בכוחות הסטרא אחרא. לכן כל יזמה חדשה שנשב בה רוח מסגנון זה, נבדקה ונחקרה היטב היטב. פעמים רבות עברו על הנחשדים יסורים קשים, עד שהוכיחו את נאמנותם לתורת ישראל. על רקע זה מובנות היטב, כמה פרשיות כאובות, שבהם גדולי ישראל מובהקים עברו שבעה מדורי רדיפות, הלשנות, וכתבי שטנה, עד אשר צדקתם יצאה לאור.
מצערת ביותר היתה פרשת חייו של רבי משה חיים לוצאטו. הרמח״ל שכבר בצעירותו נוצצו בו ניצני גדלות נדירים, חי חיי פרישות וחסידות, והרבה להתבודד ולעסוק בעניני קבלה. ברוב קדושתו נגלה לו מגיד מהשמים כבר בהיותו צעיר לימים , אשר מסר לו סודות נוראים שלא שמעתם האוזן. אולם מעשה שטן הצליח, ולאחר שאחד מתלמידיו פרסם אגרת, בה סיפר על סודות וגילויים מרעישים שנגלו לרבו מן השמים, התעורר קצף רב על הרמח״ל, ורבים מגדולי ישראל שחששו מפני תנועה שבתאית מחודשת, החלו להלחם בו בכל עוז. בלהט רוחם הכריחוהו להעלות את ארגז כתביו באש, ואף השביעוהו שלא ילמד קבלה לתלמידים.
יסוריו של הרמח״ל נמשכו שנים רבות, ולא הועילה לו זכות רבותיו ר׳ ישעיה בסאן וחותנו ר׳ בנימין כהן (הרב״ך), שעמדו לימינו. לאחר גלגולים רבים הגיע לארץ ישראל, ובה נפטר בשנת תק״ו בהיותו בן ל״ט שנים בלבד.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
& סיבת נדודיו של ר׳ שלמה פינטו למרוקו
ר׳ שלמה פינטו ידידו ורעו של הרמח״ל, הצטער מאד על כל מה שארע לחברי. ועגמת נפש רבה נגרמה לו מכך. בראותו כי אש המחלוקת פושה גם במקומו, ואין ביכולתו לעזור לרעהו במאומה, גמלה בלבו ההחלטה לנדוד מארץ מגוריו. באותה תקופה ארע לו אסון נורא, אשת נעוריו נפטרה, והוא נשאר בודד, עם בנו רבי יהודה. (בנו זה נפטר בארץ ישראל ונטמן בהר הזיתים סמוך לציונו של בעל ׳׳או־ החיים״ הקדוש.)
כאמור, גלים עכורים שטפו באותה עת את כרם בית ישראל, וחכמי הקבלה שבכל מקום נאלצו להצניע את חכמתם בחדרי חדרים. אולם למרוקו הרחוקה לא הגיעו גלי הסערה, ואותם מחלוקות וחששות שליוו את המקובלים בכל מקום, פסחו על חכמי ארץ זו. לפיכך חשק לבו הכאוב של ר׳ שלמה להתרחק למרוקו, הרחק מכל אותם מחלוקות, שם יוכל לעסוק בתורת ה׳ כאות נפשו, ללא שום הפרעות ויסורי נפש.
מסיבה זו שמח לבו, כאשר פנה אליו ידידו ורעו, הצדיק הקדוש ר׳ כליפא בן מלכא זצ״ל, בעקבות השמועה על האסונות שפקדוהו, והציע לו לבוא לדור עמו במרוקו. בעירו אגאדיר, שם יתן לו את אחותו לאשה. הצעתו נפלה על אוזנו הקשובה של ר׳ שלמה, אשר ראה בזה הצלה כפולה, גם לצאת מבדידותו וגם להתרחק מאוירת המחלוקת העכורה. לפיכך נענה להזמנתו, עזב את ארץ ישראל, ועבר למרוקו לגור עמו. בהגיעו לשם נשא את הרבנית שמחה, אחותו של ר׳ כליפא, ונולד להם לעת זקנותו, אור ישראל וקדושו, ר׳ חיים פינטו הגדול.
במבט לאחור, יתכן שסיבה נוספת עמדה לו. כי המתבונן בעין פקוחה על קורות משפחותהם של גדולי ישראל בארץ ישראל, בתקופה של לפני שלש מאות ארבע יבחין בדבר פלא, והוא: כמעט לא נשארו משפחות, אשר בניהם אחריהם אחר דור, עד דורנו אנו, נחשבים לגדולי תורה, וחיים בקדושה כיאות לאבותיהם הגדולים. וככל הנראה, אותם תהפוכות ומאורעות יושבי ארץ ישראל מאז ועד היום, הם שגרמו לכך שזרעם לא הלך בדרכי אבותינו. ויתכן שבורא עולם המגיד מראשית אחרית, שידע איזה זרע קודש פרי הילולים, אמור לצאת מצדיק זה, הוא שעורר וחיזק את לבו לצאת מארץ ארץ אבותיו, ולהרחיק נדוד למרוקו, שם ישתמר זרעו בקדושה ובטהרה, וימשיכו ללכת בדרכי הקדושה והיראה. וכפי שאכן זכה, שעל ידי גלותו למרוקו, נשתמרה משפחתו כפך השמן הטהור, לא נעה ולא זעה ממסורת אבותיה, ובניו בני בניו הנהיגו את עם ישראל כל השנים. בודאי יד ההשגחה העליונה סובבה כל זאת.
תולדות ר׳ יעקב פינטו
הבן השני, הגאון הקדוש רבינו יעקב פינטו. הוא הנהר השני, נהר דעה, מעין נובע חכמת הקבלה.
חכמי דורו כינוהו : ״אריה דבי עילאי, הרב הקדוש, המובהק בפרד״ס, חסידא . ופרישא, התנא האלקי, מרנא ורבנא, נזר ישראל והדרו״.
בספר מלכי רבנן ערך ר׳ יעקב פינטו כתב: מו״ה יעקב פינטו הא׳ זיע״א, בנו של כמוה״ר ראובן :נזכר באות ר', ע״כ. וטעה בזה, והטעה עוד אחרים אחריו, כי ר׳ יעקב היה בנו של ר׳ יצחק פינטו, כפי מסורת משפחת פינטו, ולא ראה שבהסכמת ר׳ יעקב פינטו לח״ד מהספר מקדש מלך, חתם בעצמו: יעקב בן א״א יצחק פינטו. ובספר מלכי רבנן עצמו דף כז. בערך ר׳ דוד מאמאן כתב, שראה מכתב תנחומים לפטירת הרב יעב״ץ עליו חתומים ר׳ יעקב בר׳ יצחק פינטו ור׳ דוד מאמאן. מעניין לציין פרט נוסף, בסוף כתב היד של לקט שושנים שלפנינו, מופיעה חתימת ר׳ יעקב שככל הנראה חתם בה "יעקב בן חיונה", אך אין זה ברור, והדבר מעורפל. כבוד הרב שליט׳׳א מספר, ששמע מישישה אחת שהתיחסה למשפחת פינטו במרקש, מצאצאיו של ר׳ יעקב, שבשנים קדמוניות היתה מגיפה גדולה בילדי העיר, ובסגולה להינצל ממנה הביאו בני העיר את ילדיהם למשפחת פינטו, כאשר בני המשפחה מקבלים את הילדים תחת חסותם, ומכך ואילך נקראו אותם ילדים: ״וולאד בני חיונא״, והכוונה שיחיו ולא ימותו, ולכך נקראו בני המשפחה בשם זה, ומעניין לדעת אם יש קשר בין הדברים.
עוד כינוהו: "אדוננו מורנו ורבינו, עטרת ראשנו, הרב הגדול, מעוז ומגדול, פטיש החזק, עמוד הימני, חסידא קדישא ופרישא, נר המערבי, המקובל האלקי, הנשר הגדול, בעל כנפים, סבא דמשפטים, אשר יצק מים ע״י אליהו הנביא ז״ל״.
כאחיו ר׳ שלמה, נדד גם הוא למרוקו, והתיישב בעיר מרקש. באותה תקופה, זרחה שמשם של מאות צדיקים, קדושי עליון, במערב הפנימי – מרוקו. ניתוקה של ארץ זו ממרכז העולם, מחיי החולין הסוחפים, ומהרדיפה המתמדת אחר הפקת התאוות, היוותה קרקע פוריה לצמיחתם של עובדי ה׳ בכל כוחותיהם.
צדיקים אלו נהגו כהנחייתו של הנשר הגדול (רמב״ם הלכות יסודי התורה פ הלכה א׳): ״אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו וכוי, והוא מתקדש והולך, ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים, ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, אלא דעתו פנויה תמיד למעלה וכו', מיד רוח הקודש שורה עליו" וכו'. וכך, מנותקים מהוויות העולם השפל, ומשאיפותיו החומריות, עלו ונתעלו חסידים אלו במעלתן הקדושה והטהרה, עד שגילויי רוח הקדש היו שכיחים בימיהם, ורבים מהם זכו לגילוי אליהו הנביא. לא לחינם התבטא הרבי ר׳ אלימלך מליז׳נסק זיע״א – מגדולי החסידות, כי במערב הפנימי מצויים צדיקים קדושי עליון המגיעים למדרגות גבוהות של תנאים ואמוראים.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
מרקש – אכסניה לתורה
בימים אלו נחשבה מרקש לעיר הקבלה. לומדי תורת הסוד במרוקו התרכזו בה, והגו בבתי מדרשותיה בצפונות תורת הרז. וכך כתב הגאון ר׳ שלום בוזאגל׳ בהקדמתו לספרו "מקדש מלך" על הזוהר: "ותורה מחזרת על אכסניה שלה, ובעיר מארואיקוס מצאה בית וקן לה. אשר שם שתה אפרוחיה הלומדים, מתוך דוחק וחמס ועול המס, בנס הם עומדים", עכ״ל. הדברים הגיעו לכך, שאפילו תינוקות. של בית רבן שזכו להיוולד בעיר זו ידעו מושגיה ואורחותיה של תורת הקבלה, עד כדי כך, שצירופי שמות הקודש היו שגורים בפיהם כלאחר יד.
באותו זמן האיר במרקש אורו של המקובל החסיד המפורסם ר׳ אברהם אזולאי – השני – תלמיד הרב המובהק ר׳ יצחק די לוייה. גאון וקדוש היה ר׳ אברהם, מלומד בנסים תפילתו לא חזרה ריקם, ודבריו היו נשמעים בשמים. קמעותיו היו מפורסמים ביותר, בציבור נחשבו כקמע מומחה מן המומחה, ואף ר׳ חיים בן עטר ה " אור החיים " החזיקם.
רבי אברהם נחשב כרבם של המקובלים בעיר, יחד עם חברו הרב המפורסם ר׳ שלמה עמאר.. גדולים אלה רוממו את בני עירם לדרגות גבוהות ביותר, בתורה ויראת שמים, בעבודת ה׳ וגמילות חסדים, ובתמיכה בידי לומדי התורה. בישיבתם ריכזו את טובי המוחות של בני העיר, עד שנהפכה להיות אבן שואבת לכל מבקשה', ומכל ערי מרוקו נדדו לישיבתם.
תאורו המרגש של הגאון ר׳ מרדכי עטיה זצ״ל על ימי נערותו מלמד אותנו על לשונו בהקדמה לספרו מר דרור (אזמיר ת״צ):
"אבי, נבון ומעולה, יצחק עטייה ז׳׳ל, גדלני על התורה ועל העבודה יום ולילה, בארץ מולדתי דמנאת יע״א, ובעוצם כוחו השגיח עלי בזריז ונשכר לשקוד על למודי. ועת היותי בר מצוה, שלח אותי לעיר המהוללה, עיר ואם בישראל בתורה ויראת שמים, מרויקוש – שקורים לה בלשון ישמעאל מראכש יע״א, מגודלים מנעוריהם ביראת אלקים שלמים, וכן רבים בידי התורה מחזיקים, ידם רמה בעבודת הא-ל, בכח ואל, כולם אנשים צדיקים, ותלמוד תורה כנגד כולם, ביתר שאת כיד ה׳ הטובה עליהם. והדברים עתיקין, בפלפולא חריפתא בש׳׳ס ובכל הפוסקים, והמפורסמות אינן צריכות ראיה, וכל יודעיו יעידון יגידון שאין תורה כתורת מראכש.
"ובפרט מן הפרט הישיבה הקדושה שראשה נמלא טל אורות, ג׳ המה מטיבי צעד, והמה מבני ענקים, ראשם מגיע לשמים, ועיניהם רואות בשמים ממעל, ועל הארץ אור תורתם בהיר בשחקים, הראשון, ראשון שבקדושה הרב המובהק יצחק די לויה תנצב״ה, והשני דומה לו בגדולה ובמעלה הרב המובהק כמוהר״ר שלמה עמאר נר״ו, והחוט המשולש לא במהרה ינתק, המופלא בחסידות, המקובל האלקי, מורי ורבי הרב הכולל ואברהם (ר' אברהם אזולאי) היו יהיה לגוי גדול ועצום אכי״ר.
"וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, והמה חכמים מחוכמים, וכלם גבו בגבורה של תורה, והמה מריקים זיינם לאסוקי שמעתתא אלי דהלכתא, אשרי עין ראתה כל אלה״, עכ״ל.
על קדושי עליון אלו מסופר, כי באחת הפעמים, כאשר ישבו ועסקו בלימוד הזוהר הקדוש, נחלקו בפשט לשון הזוהר, ר׳ אברהם אומר כך ור׳ שלמה אומר כך, התעצמו בויכוחם, ולא הגיעו לעמק השוה. זמן מה לאחר מכן (בשנת תצ"ח נפטר ר׳ שלמה עמאר לבית עולמו. באחד הלילות לאחר מכן, נגלה בחלום אברהם אזולאי, וסיפר לו: בעלותי למתיבתא דרקיעא, אמרו לי, דע לך, כי באו, לשון הזוהר שנחלקת בו עם ר׳ אברהם, מה שפירשת אתה, הענין הוא אמת בחכמת הקבלה, אך כוונת רשב״י היתה כפי שפירש ר׳ אברהם…
סביב אישיותם הדגולה של אישים אלו, התרכזו תלמידי החכמים שבעיר, ריב מהם את חכמת הנסתר.